עוקבים

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

8. ההפתעה שלי

כשהתלבשנו הוא אמר שאחרי ההופעה יש לו הפתעה בשבילי, ומיד יצא, מסרב לענות על אף שאלה נוספת שלי. "בוא כבר!" פקד עלי והתיישב ליד ההגה. כשאנחנו יחד הוא תמיד הנהג. הוא נוהג טוב מאוד, אבל מהר ואגרסיבי. אני תמיד מתוח קצת כשאני לצידו למרות שאף פעם לא קרה כלום. 

"מה אתה דואג?" הוא רוטן. "אי פעם עשיתי תאונה?"
לא. הוא אף פעם לא עשה תאונה.
אנחנו נוסעים להופעה ביוקנעם. להורי יש מנוי, הם בחו"ל והשאירו לנו את הכרטיס שלהם.
"שאני אתקשר לברר איפה האולם?" אני שואל.
הוא דוחה את הצעתי בבוז, "לא צריך. נמצא לבד."
שואלים פה, שואלים שם, ומגיעים בלי בעיות. כזה הוא, אף פעם לא הולך לאיבוד, יש לו חוש כיוון נהדר. גם במקום זר הוא תמיד מגיע לאן שצריך. הוא תמיד היה מעולה בניווטים.
הוא מחנה במגרש חניה צר וארוך שנשקף אל נוף הרים מיוערים. מתחת משתרעת מסלעה וגן שעשועים גדול, אבל אנחנו לא מתעכבים להסתכל, ממהרים להופעה. בית לסין מציג את חייה של אדית פיאף.
"רואה שהגענו בלי בעיות." הוא נוזף בי בדרך לאולם, "אתה תמיד לחוץ כזה. אם לא הלכתי לאיבוד בפריז אני בטח לא אלך לאיבוד ביקנעם."
לא. הוא לא הלך לאיבוד בפריז. מי שכן הלך לאיבוד זה אני. הוא כעס עלי בגלל סיבה שכבר שכחתי והשאיר אותי לבד באמצע הרחוב, בלי מפות או כסף.
"כדי ללמד אותך לקח." ככה הוא אמר כשחזר אחרי כמה דקות, שלי נראו כמו נצח.
כל פעם שאני מזכיר את המקרה ההוא הוא צוחק בביטול ושואל למה אני מעלה סיפורים טיפשיים מלפני עשרים שנה.
באמת למה? לא יודע.
בהופעה כולם יושבים זוגות זוגות, כמו בתיבת נוח. החברים של הורי יושבים לידנו. אנשים לא צעירים, זוג מאוד נחמד. רוב הקהל די מבוגר, מסודרים גבר אישה, גבר אישה, ורק אנחנו שני גברים, יושבים נוקשים אחד ליד השני, בלי לגעת, כמעט בלי להסתכל זה על זה.
זה לא תל אביב כאן. זה יוקנעם. מקום קטן ושמרני כמו רוב המקומות בארץ שהם מחוץ למדינת תל אביב. תל אביב עיר החטאים, סדום של המזרח התיכון שאני מסרב לחיות בה, ושהוא לא מפסיק להתגעגע אליה.
בגללי אנחנו גרים במושב צפוני קטן לא רחוק מיוקנעם. חיים בבית גדול צמוד קרקע עם גינה, נושמים אויר צח כל היום, וזה גם טוב מאוד לילדים. כשחיים בזוגיות צריך לעשות פשרות אנחנו משננים זה לזה. הפשרה שלו זה מקום המגורים שלנו, שאר הפשרות הן שלי.
סוף סוף ההופעה נגמרת. עוד הדרן ועוד אחד וזהו, אפשר ללכת הביתה. כולם קמים ומתחילים לנהור החוצה לכיוון הדלתות. הוא הולך כרגיל בכיוון ההפוך, ואני כמובן אחריו. יש עוד כמה כמונו שמעדיפים את הדלתות הצדדיות, אבל משם הם עולים כלפי מעלה, לכיוון היציאה הראשית, הוא מתעלם מהם ויוצא מדלת צדדית חבויה בפינה.
"אני לא חושב שמכאן נצליח להגיע למגרש החנייה." אני מתחיל להגיד בהיסוס, אבל הוא כבר נחפז קדימה. דברי המהוססים ניתזים מגבו המתרחק בלי לעשות עליו שום רושם.
אנחנו עושים עיקוף סביב הבניין ומגיעים אל אחורי הבניין. למעלה יש כמה חלונות קטנים מוארים ומתוכם בוקע קול של מים זורמים ושירה באנגלית.
הוא מניח יד על זרועי ומחייך בשובבות. "זה בטח השחקן ההוא עם התחת החמוד במכנס השחור ששר." הוא אומר וממשיך ללכת הלאה. מעלינו נשקף מגרש החניה. האוטו שלנו מלבין בחשכה בפינת המגרש. הוא פונה לכיוון המסלעה התלולה המעפילה למגרש החנייה ואני מתחיל למחות שאין לי שום כוונה לטפס עליה כדי להגיע לרכב.
"תירגע כבר, יא לחוץ." הוא מסנן. פותח את המכנסים ומשתין על הסלעים.
הוא כזה פרא אדם. תמיד מעדיף להשתין בחוץ ולא במשתנות ציבוריות מצחינות. הזין שלו נראה ענק וכהה באור הקלוש.
אני משתין לצידו ואחר כך אנחנו ממשיכים ללכת במעלה השביל. אני בטוח שעוד רגע נתקל בגדר ונאלץ לחזור כלעומת שבאנו, אבל ניסיון רב שנים לימד אותי שאין טעם להגיד לו כלום.
אני ממשיך ללכת לצידו בשתיקה ולהפתעתי במקום גדר יש שם מצפור בנוי בצורת חצי עיגול עם עמודים מאבן וגג עץ מעליהם. באמצע עומד כן אבן ועליו ניצב ראש מפוסל. "בטח של רבין." הוא אומר בבוז.
ואכן השלט מצהיר שזה אכן רבין ז"ל שמשקיף יחד אתנו מהמצפור. מדרגות תלולות יורדות אל גן שעשועים גדול מתחת למצפור ואילו מגרש החניה נמצא מעלינו. רק עוד כמה מטרים במעלה השביל ונגיע אליו, אבל לא. הוא מחליט לרדת למטה, אל הגן.
"אבי?" אני אומר בתחינה, "לאן אתה הולך? האוטו פה למעלה."
"כן, אבל עכשיו כולם נדחפים לצאת מהחנייה." הוא מקפץ במדרגות כעלם צעיר. "נו בוא. זה יותר כיף מלהיתקע בפקק." הוא מפטיר מעבר לכתפו ומתקדם בלי להביט אחורה. בטוח שאני בעקבותיו. אני מוחה רפות, אבל מציית ועוקב אחריו.
השעה כבר אחרי אחת עשרה בלילה. ירח צנום ושני פנסים חיוורים שופכים אור קלוש על הגן המשתרע מנומנם על טרסה ענקית מכוסה חצץ דק. כל המתקנים עומדים לרשותנו בלבד. אני נדבק בעליצותו הילדותית ורץ אחריו, צוחק נהנה מהשמחה שלו. אנחנו מתנדנדים, גולשים, מטפסים על סולמות, רצים כמו ילדים במעברי עץ תלויים באוויר, גולשים יחד במגלשת פלסטיק אדומה וענקית מדורגת במדרגות מתעקלות, ומגיעים לסופה מתנשמים וצוחקים.
אני רוצה לנשק אותו, אבל הוא כבר מנתר ודוהר קדימה. "תראה את החבית המתגלגלת, גדול!" הוא צועק ורץ, נלהב כמו ילד, לחבית העץ הניצבת בפינה חשוכה.
אני רץ אחריו כמובן, לא מנסה אפילו למחות שכבר מאוחר, שמגרש החניה כבר ריק, ושצריך ללכת הביתה, מחר יום עבודה. אני כבר יודע שאין טעם, הוא רוצה להתגלגל בחבית והוא יעשה את זה למרות כל מחאותיי.
אנחנו נכנסים לחבית. היא מדיפה ריח של עץ וזיעה ישנה. קירותיה הכהים מצוירים גרפיטי ילדותיים. אנחנו רצים בתוכה כמו שני אוגרים ענקיים בתוך גלגל צעצוע, ובסוף נשכבים לנוח, הראש למטה, הרגליים למעלה, הגב מתרווח בנוחיות מפתיעה בתוך עיקול העץ.
הוא לוקח את כפי בכפו ומחייך אלי חיוך מלוכסן ובעיניו נדלק ניצוץ מטורף שמדליק אותי מיד. אני מכניס את אצבעותיו לפי, מלקק את כף ידו, עיני בעיניו. עכשיו כולי שלו, גם בלי שאגיד מילה הוא יודע את זה, הוא הרי כבר מכיר אותי.
"אל תזוז." הוא מורה לי ופותח את מכנסי, מושך אותם עד לברכי, התחתונים באים בעקבותיהם.
חולצתי היפה מופשלת למעלה ונקשרת סביב פרקי ידי, העץ חמים ומחוספס כנגד גבי ועכוזי החשופים. החולצה תתלכלך ותתקמט חולף הרהור במוחי, הוא מניח יד קרירה על בטני ואני שוכח מהחולצה.
"עצום עיניים ושכב בשקט." הוא מורה לי ונעלם.
אני שוכב בשקט. מאמץ את אזני לשמוע את הרחשים מחוץ לחבית. שומע את רחש הרוכסן שלו, רשרוש של בד, קריאה צורמנית של ציפור לילית, ואז הוא שוב לצידי, ערום לגמרי חוץ מגרביו, נשכב מעלי, עכוזו השחום השרירי והחלק מתחכך בפני. החבית נעה קלות מצד לצד ומתייצבת כשהוא כורע מעלי. החור ההדוק והריחני שלו בדיוק מעל פי. אני מתחיל ללקק אותו, דוחף לתוכו את לשוני עמוק ככל האפשר. הזין שלי עומד בטירוף ואני מנסה לשחרר את ידי, משתוקק להחליק על הגוף הצנום והמתוח שמצמיד אותי לקרקע העץ המתנודדת תחתי.
הוא סוטר על ירכי. "לא, אסור!"
"אבל אבי." אני מייבב בתסכול.
"תהיה ילד טוב, זה ישתלם לך." הוא מגחך.
אני יודע למה כוונתו שזה ישתלם לי ואני נורא משתדל להיות ילד טוב, נורא נורא משתדל, כבר מזמן הוא לא נתן לי, ואני כל כך רוצה... אני מתאפק, עושה מאמצים למלא את הוראותיו בדייקנות. מוצץ לו את הזין והביצים, מלקק את החור שלו, וכל הזמן מתאפק בקושי לא לגמור לו בפה.
הוא צוחק רכות, מהדק את אצבעותיו מתחת לביצים שלי כדי לעזור לי לא לגמור. "אפשר לחשוב שלא גמרת כבר שבוע." הוא מגחך.
עשינו אהבה רק הבוקר, כמו שאנחנו עושים כמעט כל בוקר, אבל אז זה היה סתם, במיטה שלנו, עכשיו זה אחרת.
"בבקשה, בבקשה אבי," אני מתחנן, "תן לי בבקשה."
"מה לתת לך חמוד?" הוא לוחש. לשונו חולפת, חמה ורטובה על כיפת הזין הבוער שלי, אצבעותיו הארוכות נמצאות בכל מקום בבת אחת מרפרפות על עורי הלוהט.
"אני רוצה לזיין." אני לוחש, "רוצה לזיין אותך בתחת, בבקשה אבי?"
"לא יפה לדבר ככה." הוא מהתל בי, וסוטר על צידי עכוזי החשוף.
אני מייבב, מתנצל ושב להתחנן עד שהוא מואיל בטובו להתהפך על צידו ולאפשר לי להיצמד אליו. אני מכניס את הזין שלי לאט לאט לחור ההדוק שלו, עוצר אחרי כל מילימטר, מנשק, מלטף, מוודא שזה לא כואב, ושוב ממשיך בזהירות.
סוף סוף אני כולי בפנים. ידי כרוכות סביבו, זה כל כך טוב. החבית מיטלטלת קלות לפי קצב תנועותינו ואני כל כך מאושר... אני מוכן למות ברגע זה מרוב עונג.
אני בתוכו, אבל הוא קובע את הקצב ואת התנוחות. לפי הוראותיו אני מתהפך על גבי, מתיישב, גבי נסמך אל עיקול החבית והוא משופד עלי. ידי על הזין היפה והגדול שלו, פני טמונות בכתפו. הוא מזיע ואני מלקק את טיפות הזיעה המלוחות מעל עורו, מאושר וגאה על העונג שאני מסב לו.
כמו תמיד זה נגמר מהר מידי. אני לא מצליח להחזיק מעמד אחרי שהוא גומר. האנחה שלו, הזעזוע שחולף בגופו, הזרע שלו שמתיז על אצבעותיי גורמים לי להגיע מיד אחריו לשיא. אני מלקק מכפי את הנוזל הלבן והמלוח שפרץ מגופו והוא דוחף את לשונו לפי, טועם את הזרע שלו מלשוני, מועך אותי אליו ומחייך חיוך ניצחון יפיפה כשאני לוחש באזנו כמה אני אוהב אותו.
"זו הייתה ההפתעה שלי?" אני שואל כשאנחנו מתלבשים.
הוא מופתע. "לא. מה פתאום? זה היה סתם בפוקס. ההפתעה שלך זה נסיעה לחו"ל. אנחנו נוסעים לשוויץ בשבועות."
אני מותח את שפתי בחיוך, מארגן את תווי הפנים שסביב החיוך להבעת שמחה ולא מגלה לו עד כמה אני שונא לנסוע איתו לחו"ל. בחו"ל הוא נעשה היפר אקטיבי עוד יותר מהרגיל. ברגע שאנחנו בטיול הוא חייב לנצל כל דקה, לראות הכל, לבלות כל הזמן, לא לנוח רגע, כי לנוח אפשר בבית, והזיונים... אני הרי מת עליו, אבל אחרי שחציתי את כל פראג, ניס, פריס ולונדון ברגל תוך שאני עומד בלוח זמנים קפדני, מנווט לפי מפות וקורא מדריכי טיולים משמימים, אני הרוס לגמרי ורוצה רק לישון.
הוא לעומתי קופץ בהתלהבות על המיטה החדשה, מתלהב מהמזרון הרך, מהראי שמול המיטה, וכמה דקות אחר כך הראי משקף את גופותינו הערומים מתפתלים על השמיכות המתוחות בקפידה, הורסים בלי רחמנות את עבודתה של החדרנית. אחרי הטיולים איתו אני חוזר מותש, רזה יותר בקילו או שניים, ועייף כמו אחרי מילואים בעזה.
"ארגנתי הכל לבד." הוא מתפאר, "קניתי מפות וספרי הדרכה חדשים. יש לנו עוד שבועיים להתכונן. מחר נתחיל."
כלומר במשך השבועיים הבאים עלי ללמוד מסלולים ואתרים בשקידה כאילו הם חומר לבחינת בגרות.
"יופי." אני אומר, "נהדר, באמת יפה מצידך אבי, תודה רבה על ההפתעה."
הוא נותן לי יד ועולה בדהרה במעלה המדרגות מושך אותי אחריו. "הפעם זה יהיה אחרת." הוא מבטיח כמו תמיד, "נעשה הכול באיזי, ננוח כל לילה, נקום מאוחר, נאכל טוב. הפעם אתה תהנה עמי."
כן, בטח. אני חושב לעצמי עייף כבר מראש. אני מכיר כבר את ההבטחות שלו, אבל אני רק מחייך שוב ונכנס בצייתנות לרכב, מתיישב כמובן במושב שליד הנהג.
הוא יושב מול ההגה, ומתניע, "אני נורא רעב. יש מצב שתארגן לי משהו לאכול?"
"בטח." אני כובש פיהוק. "מה שתרצה אבי. מה להכין לך?"
"לא יודע. תפתיע אותי." הוא מחייך.
 

מכתב לחבר ווירטואלי

זוכר שאמרתי שאבי הבטיח לי הפתעה אחרי ההופעה?

ההפתעה שלי היא נסיעה לשוויץ. בחג השבועות אנחנו טסים לציריך לשישה ימים. גונבים יומיים לפני החג, מותחים יומיים אחרי, גושרים גשרים כמו שרק הישראלים יודעים ויוצא לנו שישה ימי כיף, חופש ונופש. איזה כיף אתה בטח חושב לעצמך, ידעתי שהעמי הזה סתם קוטר נודניק, עוד פולניה אחת שאף פעם לא שבעת רצון מכלום. אז זהו, שאני, מה לעשות, שונא להיות איתו בחו"ל, ממש שונא את זה.

חו"ל מוציאה ממנו את כל התכונות הכי גרועות שלו – השתלטנות, התוקפנות, העקשנות חסרת הפשרות. בחוץ לארץ כל התכונות הללו מתעצמות בלי שום אפשרות ריכוך, בלי שום מפלט, בלי שום יכולת להתגונן. 

אתן לך דוגמא - סיפור קטן שהוא חושב אותו למצחיק ומשעשע ואני נתקף צמרמורת כל פעם שאני נזכר בו. היינו בפאריס. פעם ראשונה שלי שם, שנייה שלו. אני לא מדבר מילה צרפתית, גם הוא לא, אבל זה אף פעם לא הטריד אותו. הוא מעל מחסומי שפה. בטיול שלנו במונמרטר - הרובע הזה עם כל העלק אמנים שמציירים לך עלק תמונות. רבנו על משהו. לא זוכר כבר מה. קרוב לוודאי שאני רציתי לשבת להסתכל סתם ככה על הרחוב, והוא רצה להספיק עד הצהרים עוד שני מוזיאונים וחמש שש כנסיות. התווכחנו ואז הוא חטף קריזה, הסתובב ופשוט נעלם לי. נשארתי לבד, עומד באמצע הרחוב בלי פרוטה, בלי מסמכים, בלי לדעת איפה המלון שלנו. הכול היה אצלו, הייתי בלי שום דבר חוץ מהבגדים שעלי, ירד גשם ולא היה לי מעיל ונעלי ההתעמלות שלי היו רטובים.

את הבהלה שנתקפתי ברגעים הללו אני זוכר כרגעי הגרועים ביותר באזרחות. הצבא היה גרוע יותר, אבל אז לפחות ידעתי מה לעשות והיה לי נשק, שם לא היה לי כלום.

התחלתי את הטיול כאדם עם זהות, רכוש, תעודות, כיוון בחיים, תכניות ועתיד, ורגע אחר כך, בגלל שהוא כעס עלי, נעשיתי כלום. אחרי כמה דקות שנמשכו נצח הוא חזר, ומרוב הקלה שתקתי. רק שנים  אחר כך הצלחתי להגיד לו כמה זה היה איום ושאסור היה לו לעשות לי את זה. לא חושב שהוא קלט עד היום כמה נבהלתי. עד היום הוא מתייחס למה שקרה כאל מעשה קונדס חסר חשיבות.

אולי הוא צודק ואני סתם היסטרי. לא יודע?

עוד רגע לא נשכח מהטיול ההוא - אנחנו באנגליה, באיזו עיר נמל שהגענו אליה במעבורת מלה הבר. אני מת מעייפות כי לא ישנתי כמעט כל הלילה ורק רוצה לשבת קצת באיזה פארק ולנוח רגע בשמש הנדירה של אירופה, והוא מתרגז וצועק עלי שבשביל לשבת סתם יכולנו להישאר בבית, ומה אני נתקע במקום המשעמם הזה.

התחלנו שוב לריב, ניסיתי להסביר למה אני רוצה סתם לשבת ולראות את הרחוב הזר חולף על פני, ושזה לדעתי יותר מעניין מעוד איזה כנסיה מדכאת מסריחה מעובש, או עוד מוזיאון מעייף. ופתאום התחלתי לבכות מרוב תסכול שאני לא מצליח להסביר את עצמי, ושכל דבר צריך להיות בדיוק איך שהוא רוצה או שבכלל לא.

בדיוק אז עברה מולנו אישה אחת עם ילד קטן שהתווכח איתה. היא התרגזה ופשוט הפליקה לו בתחת ונזפה בו בבריטית משובחת שכמובן לא עשתה על הקטן שום רושם. בתגובה למכה הילד פרץ בבכי ונגרר אחריה ביד תקיפה. זה היה סתם מחזה קטן שרואים כל יום בכל מקום בעולם - אימא עייפה ועצבנית גוררת אחריה ילד יללן. פעם ראשונה שאני מזכיר את זה למרות שמעולם לא שכחתי את הקטע ההוא, באותו רגע כל כך הזדהיתי והבנתי את הילד הקטן ההוא שהיה בטח בן חמש או שש. אני והוא היינו בדיוק באותו מצב - נגררים נגד רצוננו, מושפלים ובוכים באמצע הרחוב בגלל אדם שהיה אמור לאהוב אותנו. מוזר איך אני זוכר דבר כזה שקרה לפני עשרים שנה, למרות שאת שם העיר אני לא זוכר, רק שהיא הייתה על שפת הים. 

זה היה טיול ארוך מאוד, הטיול הראשון שלנו יחד. היינו באנגליה ובצרפת בטיול לא מאורגן. נסענו לבד, הוא מתעב טיולים מאורגנים, ואוהב לארגן הכול לבדו.

בלונדון ישנו אצל חברים של חברים שהתגוררו בבית גדול, משופץ למחצה. ישנו על מזרון בחדר ענק וקר. באנגליה שום דבר לא זז לפני עשר בבוקר, אבל אנחנו היינו בחוץ כבר בשבע. דוהרים מאתר לאתר - לא חסרים אתרים בלונדון - מבלים שעות בנסיעה באנדר גראונד או בהליכה ברגל.

ובלילה לא הלכנו למועדונים או פאבים אלא נשארנו בחדר ההוא, הקר, עטופים בכלי המיטה בצבע ירוק חולני של בית חולים, ועשינו המון המון סקס.

זה מה שחו"ל גורמת לו – ביום הוא נעשה מ"כ טירונים קשוח והיפר אקטיבי שדוהר ממקום למקום עם מפות ולוחות זמנים, ובלילה הוא נעשה חרמן פחד. אני חושב שאלו חדרי השינה הזרים שעושים לו את זה, הופכים אותו לחרמן בלתי נלאה. כשאני איתו בחו"ל, למרות כל המפות והתכנונים שלו, אני מרגיש אבוד. 

החלק הכי אהוב עלי באותו טיול היו שלושה ימים של טיול מאורגן בעמק הלואר. הוסענו באוטובוס מהודר ממקום למקום, הסבירו לנו הכול באנגלית מצורפתת בלתי מובנת. היינו אסירים של מארגני הטיול שלא נתנו לנו רגע חופשי לעצמנו מפחד שנלך לאיבוד. אותו זה שיגע, אני מצאתי את היחס הפטרוני הזה מרגיע ומשעשע.

אכלנו בבתי מלון נחמדים ארוחות צרפתיות נהדרות ונינוחות עם פלטות גבינות לקינוח. הכול היה מנומס אירופי ותרבותי, עד שהגענו לחדר כמובן, ואז זה כבר הפסיק להיות כל כך תרבותי, אבל זה כבר סיפור אחר.

מאז אני יודע שלפני טיול איתו אני צריך להתארגן נפשית וגופנית, להכין את עצמי להליכה ממושכת ולהמון המון סקס חסר מעצורים.

לפחות אני אף פעם לא משמין בטיול לחו"ל. לפני שנתיים עברנו את כל פראג ברגל במשך יום אחד בלבד. הלכתי רצוף אולי שמונה שעות, ואני כבר לא ילד, אבל עמדתי בזה בכבוד. לא נהניתי, אבל לא נשברתי.

הטיול האחרון שלנו יחד היה לניס. הגענו לשדה התעופה בשלוש לפנות בוקר בערך. חוסר שינה לא עושה לי טוב. הייתי הרוס מעייפות, ממש מחוק. אבל הוא, נמרץ וערני, רצה דיוטי פרי.

"בחייך." התחננתי, "לך לבד. אני אנמנם לי כאן בשקט על הספסל."

הוא חטף התקף כעס נוראי באמצע השדרה הזו שיש בנתב"ג, עם כל החנויות ההומות אנשים וכל עם ישראל ואשתו מתרוצצים סביבנו. "לא! בשום פנים ואופן לא!" אני חייב לבוא איתו לדיוטי פרי ומה שווה בכלל לנסוע לחו"ל בלי לעשות קניות? והוא הבטיח למישהו רדיו לאוטו, וחייבים לקנות דברים לילדים ולכל מיני מכרים, ואם אני ככה עוד בארץ, מה יהיה בחו"ל?

את הסוף אתה בטח מנחש לבד. נכנעתי לו, אלא מה?

התנערתי מהעייפות, התעלמתי מהזמזום הזה שיש לי בראש כשאני סובל מחוסר שינה והלכתי אחריו בנאמנות.

רק כשאני מספר על זה למישהו אני קולט כמה זה היה נבזי מצידו. אולי הוא לא קלט כמה אני מותש? לדעתו זה לא היה סיפור גדול ואולי הוא צודק וזה לא?

כשהכול הולך לפי הדרישות שלו הוא ממש מתוק, ונהדר להיות איתו, אבל אם לא, הוא נעשה גועלי, ובחו"ל הוא נעשה גועלי שבעתיים.

אני מתנודד בין כעס עליו ובין התפעלות מהעקשנות שלו, מהיכולת שלו להזיז דברים בדיוק איך שהוא רוצה, ולאן שהוא רוצה.

רק בגלל ההתכתבות שלנו התחלתי להבין שאני די דפוק בקשר שלנו. מובן שאני לא אעשה עם זה כלום. אנחנו קשורים מידי, מסובכים מידי אחד בחיים של השני, וגם... זה לא כזה גרוע. רוב הזמן אנחנו באמת מסתדרים רק שלפעמים... 

סך הכול הטיול בניס היה נחמד. ידעתי מה מצפה לי והתנהגתי לשביעות רצונו. כמובן שעברנו את כל העיר ברגל בלי שום הנחות וכל בוקר היינו הראשונים בחדר האוכל. אני זוכר איך טיילנו בשוק ורוב הדוכנים עוד לא נפתחו כי היה מוקדם מידי, אבל זה היה נחמד בכל זאת.

אחר כך העפלנו בארבע מאות המדרגות התלולות שהובילו למין מצודה רומאית עתיקה שמשקיפה על העיר. יש מעלית למצודה, אבל אנחנו עשינו את הדרך ברגל ובלי אף הפסקה כי ככה הוא החליט.

עוד טיול שאני לא אשכח זה הטיול לתל אביב. לפני שנתיים בערך קבלנו איזה שובר למלון על שפת הים בתל אביב. לא זוכר את שמו, אבל הוא קרוב לבית המשוגע. זה היה בחורף, בדיוק באמצע סופת גשם איומה. רוחות זוועתיות מכיוון הים, בקושי הצלחנו לפתוח את דלת המלון. הוא קיבל חום והרגיש נורא, אבל התעקש כמו חמור שנלך לטייל בנווה צדק המשופצת.

הלכנו כמה שעות טובות עם מטריה, גשם בלי הפסקה, הוא בוער מחום - לשכנע אותו לקחת אקמול זה משימה כמעט בלתי אפשרית - מזל שמוזיאון נחום גוטמן העניק לנו מחסה לשעה קלה.

בדיוק הציגו שם תערוכה על חמורים. אני חושב שהחמור הכי גדול שם היה אני, אבל כשחזרנו למלון ונשכבנו לנוח סוף סוף הוא בכל זאת לא ויתר על סקס.

ושוב, מכל הדברים שראינו - הבתים היפים, מרכז סוזן דלל, בית שלוש והקולנוע העתיק ההוא, שכחתי מה שמו, אני זוכר דווקא דבר אחד - בחור צעיר ויפה תואר שתלה על עמוד חשמל מודעה שדרוש שותף לא מעשן לדירה  - כל כך רציתי פתאום להיות שוב צעיר ששוכר דירה ומתחיל הכול מחדש. הייתי צריך להחזיק את עצמי בכוח לא לתלוש את אחד הפתקים עם הטלפון שלו שהתנפנפו מהמודעה.

כשטיילנו ביפו ירד ברד ואז אפילו הוא נכנע קצת ואת רוב יפו ראינו מחלונות הרכב, אבל כשהגענו לגן היפה ההוא עם העתיקות הייתה הפסקה בגשם ומיד הוא התעקש לצאת. טיילנו קצת ברגל למרות שהוא היה חולה והיה קר נורא והרוח נשבה בחזקה מהים. אפילו צילמנו כמה תמונות.

דווקא בגלל שהוא לא נולד פה הוא נורא אוהב את המדינה, באמת אוהב אותה. בלי נאומים פטריוטים, סתם אוהב אותה בשקט ורוצה לטייל ולהכיר כל מקום. את המדבר למשל הוא ממש אוהב, ואוהב להכין כל טיול עם מפות ומדריכי טיולים. יש לנו מדף שלם של מדריכי טיולים. הספר 'לטייל עם התנ"ך' שהוא קיבל מהורי מתנה ליום הולדת שימח אותו יותר מכל מתנה אחרת שקיבל.

הייתה תקופה שכל שבת היינו מטיילים עם הילדים. אז הם היו קטנים ועשו מה שאמרנו להם. לא העזתי להגיד כלום, אבל כל כך שנאתי את השבתות הללו. החלק הכי טוב היה להגיע הביתה ולנוח כבר מכל ההסברים והקוצים והנופים המנג'סים האלה. בבקרים הללו של הטיולים בשבת היינו חייבים לקום ממש מוקדם כדי להכין הכול. הוא היה יושב לו בנחת עם מפות ומדריכים ומתכנן מסלולים, משאיר אותי תקוע עם הכנת הכריכים ואריזת כל הציוד, וכשיש ילדים זה אומר המון ציוד, ותמיד היה משהו חסר, ותמיד זו הייתה אשמתי. אחרי האריזה הייתי צריך ללכת להעיר את הקטנים ולריב איתם שלא, אין היום טלוויזיה ובריכה וחברים, הולכים לטיול.

וכשהיינו חוזרים סוף סוף כמובן שאני זה שהיה צריך לנקות את הצידנית ולפזר הכול. מצטער שאני כזה קוטר, אבל בשבת אני רוצה לנוח, לא להמשיך לעבוד.

רק כשהם גדלו מספיק כדי להתמרד הוא נכנע ועזב אותם, אבל עדיין אנחנו יוצאים לפעמים לטיול, רק שנינו. זה די נחמד אם לא אכפת לך לקום מוקדם בבוקר בשבת ולהתרוצץ בין קוצים וטרשים ולקבל הרצאות מלומדות על כל מיני עתיקות ארכיאולוגיות משעממות. אישית אני מתעב את זה, אבל לפחות כשאנחנו חוזרים יש לי תירוץ לגיטימי לנוח בצהרים, אחרי הסקס כמובן. דווקא על זה אני לא מתלונן.

את המכתב הזה אני כנראה לא אשלח לך. כמו שהצעתי לעצמי את המיטה ככה אני ישן ואין לי למי לבוא בתלונות, אבל לכתוב על זה הקל עלי מאוד.

שלום ידידי ותודה על הסבלנות שלך.

אין תגובות:

פרסום תגובה