עוקבים

יום שני, 19 באוקטובר 2020

ב. אודיגו

אז כן, אסי לא נרתע מקשר עם גבר בגילי ומצא משהו מושך בגופי המתבגר, בשערי הלבן ובקמטים שלי, קרא לי המנטור שלו ורצה אותי בגלל הכריזמה, האופי, האישיות ושאר ההבלים חסרי הערך האלה, אבל מה כל זה היה שווה אם הוא המשיך לחיות עם אשתו?

ואני, כמו טיפש - ליפול ככה בגילי, פשוט מעורר רחמים – האמנתי לו במשך כמה חודשים מתוקים, אבל בסוף אפילו אני התפכחתי. הבנתי שאם אני אמשיך ככה זה שוב ייגמר בהתמוטטות עצבים כמו שקרה לי אחרי הסיפור עם יפתח. אז הייתי צעיר וחזק יותר, ויצאתי מזה בסוף, אמנם חבול ופצוע, אבל חשבתי שחכם הרבה יותר. מסתבר שטעיתי, נשארתי טיפש ושוב נפלתי, אבל הפעם התעשתי בזמן. כנראה שבכל זאת למדתי כמה לקחים מהעבר, הפסקתי את הפרשה לפני שיהיה מאוחר מידי, וברחתי על נפשי.

אסי ניסה לשמור על קשר, כתב מיילים ארוכים ומשתפכים, וסיפור על געגועים ועצב, כן, ממש... ניסיתי להתעלם ולייבש אותו בתשובות קרות וחסרות רגש, אבל הוא לא הרפה, ולבסוף לא נשארה לי ברירה וחתכתי את זה באכזריות. לא יפה מצידי, אבל תאמינו לי, לי זה כאב יותר.

אחרי שהודעתי לו בפירוש שאני לא רוצה יותר קשר איתו כי נמאס לי מארוניסטים נשואים - אולי זה היה קצת אכזרי מידי לכתוב שלום ולא להתראות, אבל נסחפתי בלהט הכתיבה - הוא הבין סוף סוף, הרפה וניתק קשר.

רק אז משהו בי השתחרר ונרגע, הפסקתי לחשוב עליו ולהתאבל על אובדנו, והתחלתי לחשוב על העתיד. אני מודע היטב לכך שלאדם בגילי לא נשאר עוד הרבה עתיד, אבל בשום פנים ואופן לא רציתי לבלות את הזמן שנותר לי בבדידות.

הגיע הזמן לפשרות הודעתי לעצמי אחרי שנתתי מבט ממושך וביקורתי בדמות הנשקפת אלי מהראי, וגם סתם חיבה וידידות נעימה טובות מבדידות.

אני מניח שצעירים ממני יטענו שנכנעתי וויתרתי, אבל מה עוד יכולתי לעשות? אחרי  שהפנמתי שזהו, בגילי אני כבר לא אחווה יותר אהבה, הלכתי לקבלת שבת שארגנה הקהילה היהודית לקהילה ההומו לסבית. בארץ בטח היו מופיעים לאירוע הזוי כזה רק שניים וחצי לסביות נואשות, ואולי טרנסג'נדר שרוט אחד, אבל באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הופיעו די הרבה אנשים, ועוד לפני שהצלחתי למצוא מקום לשבת התביית עלי צעיר שמנמן אחד שהציג את עצמו כמייק, ונדבק אלי עד סוף הערב שכלל כיבוד כשר, שירה בציבור, הדלקת נרות שבת ושאר זוועות מהזן הציוני אמריקקי דביק שעשו לי כאב ראש נורא. מזל שהצלחתי להדחיק אותן מיד כשיצאתי משם, ומייק חופז בעקבותיי. חשבתי שאפטר ממנו אחרי שאמצא מונית, אבל למייק רב התושייה הייתה מכונית משל עצמו, והוא התעקש להסיע אותי הביתה ככה שנאלצתי לתת לו את כתובתי. בדרך נתקענו באיזה פקק תנועה ומייק ניצל את ההזדמנות ושפך בפני את סיפור חייו, מגלה לי שהוא דובר קצת עברית, שהוא יהודי וציוני נלהב, ושהוא חולם לעלות לארץ ולהגשים בגופו את מצוות יישוב ארץ ישראל, ולכפר בכך על מעשיו של אביו שגדל בארץ, אבל ירד ממנה כמה חודשים אחרי שהשתחרר מהצבא, ומאז לא שב אליה.

גם אימא שלו היא ישראלית לשעבר גילה לי מייק, אבל כלפיה הוא היה סלחני מעט יותר כי היא ירדה מהארץ בגיל עשר יחד עם הוריה שנסעו בחופשת הקיץ לבקר את הדוד באמריקה, ונתקעו בה עד עצם היום הזה.

"אולי כדאי שתבקר קודם בארץ, תסתובב קצת ותראה אם מתאים לך לגור בישראל? זו לא מדינה שקל לחיות בה." ניסיתי לצנן מעט את הלהט הציוני של בן שיחי הצעיר.

ובכן, הפתעה הפתעה, מסתבר שמייק כבר ביקר לא פעם בארץ, והוא אפילו מדבר מעט עברית עילגת. אחרי הקולג' הוא התנדב לעבוד בקיבוץ צפוני נידח אחד וחי שם כמעט שנה שבמהלכה הבין סופית שהוא הומו, מה שהפחיד אותו כל כך עד שגרם לו לחזור במרוצה הביתה, להורים.

הוא נשאר עוד כמה שנים בגלות, למד באוניברסיטה, הוציא תואר בספרות אנגלית, ובמקביל יצא מהארון, והתנסה בכמה וכמה מערכות יחסים כושלות עם גברים, ולבסוף החליט סופית שהוא רוצה לחזור לארץ. "ועדיף עם בן זוג ישראלי." בישר לי, החנה את מכוניתו מול דירתי, ונעץ בי מבט רב משמעות.

"תוכנית מצוינת." שיבחתי אותו, וחייכתי אליו בחיבה. נכון, הוא היה שמנגוץ חייכן ומתלהב, צעיר מידי ובהיר מידי ואמריקאי מידי, וגם, לא עלינו, מקריח מעט, אבל היה לו חיוך חמוד, עיניים כחולות יפות ושפע רצון טוב.

הנחתי לו להתלוות אלי לדירתי השכורה שהייתה קופסת לבנים מכוערת וחסרת אופי, מרוהטת בצמצום, והדבר החיובי היחיד שניתן היה להגיד עליה היה שהיא נקייה, וכשהוא נצמד אלי, רועד מחרמנות והתרגשות, שיתפתי פעולה וזרמתי איתו למיטה.

הוא היה כל כך מתלהב ואסיר תודה ומשתפך עד שליבי לא נתן לי להעיף אותו בתום הזיון, שהיה דווקא לא רע, והוא נשאר לישון איתי עד למחרת, אכל איתי ארוחת בוקר שהכין לי במו ידיו, ומאז לא יכולתי להיפטר ממנו יותר, והאמת, גם לא ניסיתי יותר מידי.

הסברתי לו מיד בהתחלה שאני מבוגר מידי בשבילו, שאני אחזור לארץ רק בעוד שנה או שנתיים, ואולי יותר, ושאין לנו שום דבר משותף, וחוץ מסקס לא יצא לו ממני כלום, אבל במקום להבין את הרמז ולהמשיך הלאה הילד רץ לקנות לי שטרודל תפוחים, ולחמניות שיפון, והתרוצץ בכל רחבי בוסטון עד שמצא נס קפה מגורען שיהיה לטעמי, ועוד הגדיל לעשות וקנה לי עיתון בעברית.

"אני נהנה לפנק אותך." הכריז כשאמרתי לו בחומרה שזה מיותר, ואין בכך טעם.

"שום דבר טוב לא יצא לך ממני." סיברתי את אוזניו בעברית, ובתגובה הוא ביקש שאדבר איתו תמיד עברית, ואחר כך כרע על ברכיו לפני ומצץ לי את הזין בזמן שהתענגתי על הלחמנייה שהוא טרח למרוח למעני בריבת חמוציות.

לא יכולתי לא לחבב את מייק, למרות שהיה בו משהו כלבלבי מתרפס ונלהב שלפעמים שעשע אותי, ולפעמים מרט את עצבי. הוא תמיד היה שם, נכון לשירותי, נלהב תמיד לבלות במחיצתי, נכון לספוג כל גערה ועלבון, ללכת או לחזור על פי דרישתי, ובתמורה ביקש רק שאקרא לו מיכה כשאנחנו במיטה, ואניח לו לכרכר סביבי.

לפני עשר שנים לא הייתי טורח להסתכל על אחד כמותו, אבל בגילי המתקדם נעשיתי פחות בררן, יותר סלחן, ותרן אפילו, והיה עלי להודות שנוכחותו של מייק הצעיר היוותה מזור לגאוותי הפגועה, גאווה רמוסה של הומו בודד ומזדקן.

אחרי שנה וחצי בבוסטון החברה שעבדתי בה נמכרה לחברה אחרת, והתבשרתי שנוכחותי לא דרושה יותר.

"אתה יכול לחפש משהו אחר." הציע מייק שהיה מודאג הרבה יותר ממני מפיטורי.

"אני לא חושב שיש בזה טעם מייקי, בין כה וכה אישור העבודה שלי נגמר בקרוב, וקשה להגיד שאני מצטער, אני לא חושב שהייתי עומד בעוד חורף אחד כאן. הגיע הזמן לחזור הביתה." ליטפתי את לחיו הורדרדה.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעזוב?" הביט מייק בצער בדירה שלי שנעשתה בזכותו הרבה יותר נעימה ומסבירת פנים

"כן, חמוד, אני חושב שהגיע הזמן, אבל אתה יכול להישאר לגור פה אם תרצה, אני לא חושב שהשותפים שלך לדירה ישימו לב אם תעזוב, בין כה וכה אתה נמצא פה רוב הזמן."

"כן, אבל בלעדיך זה לא יהיה שווה כלום." מחה מייק, והביט בי כמו ילד נעלב, "אני יכול לבוא אתך?" הפציר ולחץ את כף ידי בכפות ידיו הרכות והשמנמנות.

"אתה מתכוון לבוא איתי לישראל? אתה בטוח שאתה רוצה לעזוב את העבודה שלך ולהתחיל הכל מחדש?"

הוא הנהן, מביט בי במבט לח, מלא מסירות, מתעלם מאזהרתי שמצב שוק העבודה בארץ לא יציב, וגם המצב הביטחוני לא מעודד ו...

"בבקשה אמיר, קח אותי אתך." התחנן, ואטם את אוזניו כשהודעתי לו שהוא כבר בן אדם מבוגר, אני לא צריך לקחת אותו לשום מקום, זכותו לגור בכל מקום שיחפוץ.

"אני רוצה לגור אתך." נצמד אלי.

"אבל הדירה שלי ממש קטנה, וחוץ מזה היא מושכרת לשנתיים, ואני בכלל לא בטוח שהבחור שהשכרתי לו אותה יסכים לפנות אותה לפני הזמן."

"אז נמצא מקום אחר." התעקש מייק.

לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לשלוח מייל לקובי שגר בדירה שלי ושמר על החפצים הרבים שהשארתי בארץ. הוא שמח מאוד לשמוע ממני, התקשר אלי בסקייפ וסיפר לי בשמחה רבה שנפלתי עליו ממש בזמן, ואיזה מזל שאני חוזר לארץ כי הוא התקבל לעבודה באילת דווקא, וממש לא בזין שלו להתחיל לחפש מישהו שיגור בדירה שלי במקומו, ואיזה יופי שאני חוזר בדיוק עכשיו, והאם יש לי כבר עבודה?

"לא, עוד לא." נאלצתי להודות, "אבל אני בטח כבר אמצא משהו."

"כבר מצאת." הכריז קובי בשמחה גדולה, ונתן לי מייל של מישהו שמחפש בנרות מורה לעברית ולשון למכללה חדשה שנפתחה זה עתה, ואולי אני מכיר מורה טוב לאנגלית? רצוי אחד שהאנגלית היא שפת אימו.

"כן, אני!" צעק מייק שהעברית שלו השתפרה מאוד בזכותי.

"זה היה מיכה." הסברתי, "הוא רוצה לעשות עלייה."

קובי גיחך ואמר שהוא ידע שאני לא אשאר יותר מידי זמן לבד, והמשיך וסיפר לי חדשות על כל מיני מכרים משותפים שלנו, וממש לפני שנפרד ממני גילה לי בשמחה שהמכר המשותף שלנו, אסי הארוניסט הנשוי, הוא כבר לא.

"לא מה?" שאלתי ויד קפואה של חרדה לפתה את ליבי פתאום, "מה קרה לו? הוא בסדר? מה הוא לא?"

"תרגיע, הוא בסדר גמור, אבל הוא כבר לא בארון, ואחרי שאשתו העיפה אותו מהבית הוא כבר לא קובייה צהובה."

"אשתו העיפה אותו מהבית? איך אתה יודע?"

"הוא סיפר לי בעצמו." התמוגג קובי מפיסת הרכילות העסיסית שבפיו וסיפר לי, כמעט מגרגר מעונג, איך אשתו של אסי החליטה שגם היא רוצה להצטרף למאה העשרים ואחת, ואחרי שעשתה קורס באינטרנט הלכה ובדקה את ההיסטוריה ואת המועדפים במחשב של בעלה, צירפה שתיים ועוד שתיים והבינה למה חיי המין שלהם נראים כמו שהם נראים, ומה בדיוק עושה בעלה כשהיא חושבת שהוא יושב ולומד לתואר שני, וזרקה אותו מהבית.

"ולאן הוא הלך?"

"הוא גר אצלי כמה ימים עד שמצא לו דירה ממש פה ליד, בקומה מעליך, ועכשיו אנחנו שכנים."

"באמת? ואיך הוא? מה קורה אצלו?"

"לא הרבה, הוא בסדר, קצת עצוב, אבל מתאושש לאט לאט, הוא נורא ישמח לשמוע שאתה חוזר, אני יכול לספר לו, נכון?"

"כן, אתה יכול. תודה קובי ולהתראות." 

"אז מי זה האסי הזה? חבר שלך?" גישש מייק בעדינות.

"כן, בערך."

"מה בערך, כן או לא?"

"היינו יחד, סוג של..."

"מייק לא היה עדיין בקיא בסלנג הישראלי, "סוג של מה?" תהה בחוסר ביטחון.

"סוג של יחד, סוג של אקס." עניתי בקוצר רוח, מבחין בחרטה איך פניו מתכרכמים בעלבון.

"הוא היה נשוי אז מייק." ניסיתי לפייס, "קפץ אלי מידי פעם לסקס וחזר לאשתו, זה הכל."

"באמת? זה הכל?"

"סוג של..."

"אתה רוצה לדבר על זה?" המשיך מייק לגשש, מביט בי בזהירות, סקרן מצד אחד, חושש להרגיז אותי מצד שני.

"אין על מה לדבר מייקי, אם הוא לא היה נשוי אז אולי... עזוב, זה סיפור עתיק, למה אתה מציק?"

"סליחה." הסב מייק את פניו בהדרת כבוד נוגעת ללב.

הוא היה כל כך צעיר וכל כך לא ידע עדיין איך להתנהל, ליבי יצא אליו. "מייק מותק, די, אל תיקח ללב, תסתכל עלי." אחזתי בסנטרו הרך, מאלץ אותו להביט בפני, "אתה יודע שאני כבר לא ילד, בגילי יש לי היסטוריה, הרבה היסטוריה, זו עוד אחת הבעיות עם קשישים."

"אתה לא קשיש." מחה מייק.

התקשיתי לא לצחוק, "אתה מותק מייק, באמת, אבל אל תשכח בן כמה אני, התחלתי להתעייף מסטוצים כשאתה עוד היית בחיתולים."

"סטוצים?" קימט מייק את מצחו, מנסה להיזכר מה פירוש המילה הזו.

מייק מסכן, המטרתי עליו כל כך הרבה מילים שאי אפשר למצוא באף אחד מהמילונים המהוגנים שהוא עיין בהם בדבקות עד שהילד התבלבל קצת. "כן, סטוצים, הספורט המסורתי של העדה ההומואית."

"אבל נמאס לך מהם, נכון?"

"לגמרי חמוד."

לשמע דברי פניו התבהרו וחיוכו שב וזרח - הכל בעולמו פשוט וברור כל כך, משהו לא מתאים אז פשוט הופכים דף ומתחילים הכל מחדש, מה יותר קל מזה? נו, טוב, הוא עוד ילמד.

ההכנות לעליה לארץ היו בעיצומן, מייק נפרד רשמית משותפיו לדירה, מסר הודעת התפטרות במקום העבודה שלו, עקר אלי ובילה את רוב היום באריזה אובססיבית.

"ולהורים כבר הודעת מייק?"

פניו נאטמו, "החיים שלי הם לא עסקם."

"נו, באמת, הם ההורים שלך ילד, אתה חייב לספר להם."

"אני אספר להם כשאני אגיע לארץ."

"אבל מייק..."

הוא הסב ממני את מבטו התם, ופניו נקפצו בעיקשות לא צפויה. "אל תהיה נודניק." אמר בעברית, והוסיף פרצוף קשוח, גאה בעצמו. צחקתי והוא חייך, מרוצה שהצליח לשמח אותי.

החיוך נמחק כשהוריו התקשרו אחרי כמה ימים, ושאלו למה לא שומעים ממנו לאחרונה, מה חדש ומה שלומו? הם שוחחו איתו סימולטנית, בשני טלפונים, ומייק לא היה די עז מצח כדי להתנגד לחקירה ההורית הכפולה הזו. הוא נשבר מיד והודה שהוא התפטר מעבודתו והוא מתכנן לעלות לישראל.

כשהם התפלצו שם, מהצד השני של הקו, הוא הרגיע שזה בסדר, הוא לא יהיה לבד, זרוק ברחובות, יש לו תוכנית ברורה, הוא כבר מצא עבודה בארץ, ויש לו גם דירה, שלא ידאגו, הכל מסודר. במקום להירגע הוריו שלפו את הנשק האחרון בארסנל ההורי שלהם וסיפרו לו שאימא הולכת לניתוח בעוד שבוע, הם לא רצו לספר לו קודם כדי לא להדאיג אותו, אבל אם הוא מתכוון לעזוב השבוע כדאי שידע שיש סיכוי טוב שהוא לא יזכה לראות שוב את אימא בחיים. "לפחות תחכה עוד קצת כדי לדעת אם אני אצא חיה מהניתוח הזה." אומרת אימו בקול רוטט, "או שאתה מתכוון לא להגיע ללוויה שלי כדי לחסוך את מחיר הטיסה?" הוסיפה, נשמעת פולנייה גזעית גם באנגלית המשובחת שלה.

"אימא!" נזעק מייק בחרדה, "אל תדברי ככה, מתי הניתוח? כן, בטח שאני אבוא להיפרד ממך, ואני לא אסע עד שתצאי מבית החולים." הבטיח.

"עשית את הדבר הנכון." ניחמתי אותו כשהוא התלונן על הוריו אחרי שהתעשת, תוהה איך הם תמיד עושים לו את זה, איך הם מצליחים ללחוץ לו על בלוטות האשמה ולשלוט בו גם כיום, כשהוא כבר כמעט בן שלושים.

"מה הם אמרו כשסיפרת להם שאתה הומו?"

"שרק נדמה לי וזה יעבור, ואם לא הם יממנו לי פסיכולוג שיתקן אותי."

"וואלה, באמת? והלכת לפסיכולוג?"

"בשביל מה? לא חבל על הזמן והכסף? העדפתי לעבור לגור בבוסטון ולא לספר להם יותר כלום על עצמי."

"אז הם לא יודעים עלי?"

"לא עליך ולא על אף אחד אחר."

"והם לא שואלים מתי תתחתן?"

"לא, הם לא מעיזים, אבל אני יודע שהם חושבים על זה, מזל שאחותי יצאה בסדר וגרה לידם."

"באמת מזל. טוב, אני יודע שהוריך מרגיזים אותך, אבל ברור שהם בכל זאת אוהבים אותך ודואגים לך."

"אני יודע, חבל שהם מראים לי את האהבה שלהם בצורה כזו... כזו..."

"פולנית?" גיחכתי, והוא חייך לעברי חיוך חיוור והנהן. סוף סוף הוא הבין למה מתכוונים ישראלים כשהם אומרים – פולני.

"ההורים שלי, זיכרונם לברכה, היו גרועים הרבה יותר. בשבעה של אבא אימא אמרה לי ישר בפרצוף שהוא מת בגללי, בגלל ששברתי לו את הלב עם הסטיות שלי, ובכל זאת אני לא מתחרט שיצאתי מהארון. כל אחד צריך לחיות את החיים שלו כמו שהוא מבין אותם."

"בהחלט." הסכים מייק, והוסיף שהוא ייתן לילדים שלו להחליט לבד מה יעשו בחייהם, ולעולם לא ינסה לגרום להם לחוש אשמה או לכפות עליהם לחיות חיים שלא מתאימים להם.

"הילדים שלך?" הרמתי את גבותיי בפליאה, "מאין אתה חושב שהם יגיעו מייק?"

"יש כל מיני דרכים." התריס מייק, "ואני בטוח שאני אהיה אבא נהדר. מה, אתה לא רוצה להיות אבא?"

"בגילי אני מתאים יותר להיות סבא." התבדחתי, ומשום מה נזכרתי פתאום באסי, תוהה איך ילדיו קיבלו את הפרידה שלו מאשתו, האם הם יודעים שאבא שלהם הומו, ואיך הוא מתמודד עם המצב, ומה שלומו, הוא עדיין זוכר אותי? ולמה שלא אתקשר אליו לספר לו שאני חוזר לארץ?

"זה לא נכון." התפרץ מייק למחשבותיי, "כיום יש הרבה גברים שנעשים הורים בגיל מבוגר יותר, ומחקרים מוכיחים שלפעמים עדיף הורה מבוגר שיש לו יותר סבלנות ויותר משאבים ו..."

"די, די מייק, אל תרתום את הסוסים לפני העגלה. לפני שתהיה אבא טוב אתה צריך להיות בן טוב. עדיף שתפסיק לדבר ותתחיל לארוז כדי שתספיק לנשק את אימא לפני הניתוח."

"ומה עם הנסיעה שלנו לארץ? אתה תחכה לי פה עד שאימא תבריא?"

"איך אני יכול? החוזה על הדירה נגמר בסוף השבוע, ולהאריך אותו יעלה הון, וחוץ מזה כבר קנינו כרטיסים."

"אז מה נעשה?"

"ננסה להשיג דחייה לכרטיס שלך, אתה תיסע למיאמי להיות עם ההורים ותבוא אחרי שאימא שלך תצא מבית החולים, ואני אסע לארץ כמו שתכננו."

"ותחכה לי, אתה מבטיח?"

"כן, אני מבטיח."

"ונדבר בטלפון כל יום?"

"אפילו פעמיים ביום."

מייק הביט עמוק בעיני, סיפר לי כמה הוא מצטער שלא יוכל להגיע איתי לארץ, וביקש שלא אקח על עצמי את כל נטל פריקת החפצים וארגון הדירה, שאשאיר גם לו קצת עבודה, ובבקשה, שלא אשכח אותו ולא אפסיק להתגעגע אליו כמו שהוא יתגעגע אלי.

"מאין לך שתתגעגע?" צבטתי את לחיו, "אולי תפגוש בבית החולים רופא שרמנטי וצעיר, תתאהב בו ותשכח את הישראלי הזקן והעני שלך?"

"זה לא יקרה." הבטיח לי מייק בלהט, חיבק ונישק אותי, ורגע לפני שהפליג במונית לשדה התעופה העז ואמר לי שהוא אוהב אותי. מזל שהנהג נחפז ונסע מיד אחרי וידויו המפתיע, ולא הייתי צריך לענות לו. הלוואי והייתי יכול לענות לו בפשטות שגם אני אוהב אותו, אבל למרות כל רצוני הטוב לא הייתי מסוגל להגיד דבר כזה, לא למייק החמוד, ולא לאף גבר אחר.

נכון, חיבבתי אותו מאוד, והתרגלתי לנוכחותו הנעימה, אבל רגשותיי כלפיו היו פושרים מכדי לתאר אותם כאהבה. כשטרחתי לתת את דעתי על עתיד יחסינו - מה שקרה לעיתים רחוקות מאוד – הייתי בטוח שמייק יירגע בקרוב מהקראש המשונה שיש לו כלפי, וברגע שיפגוש את גברברי ארצנו החטובים והשזופים הוא ינטוש אותי ויסתער עליהם בהתלהבות. אני אשאר בזיכרונו רק כישראלי הראשון שלו, האקס הקשיש והנחמד שלימד אותו עברית ועזר לו בימיו הראשונים בארץ.

עוד בגיל צעיר השלמתי עם זה שככה נגמרים כל הקשרים בין ההומואים. הפנמתי שציפיות יש רק בכריות, לא בחיים, ומעולם לא היו לי אשליות לגבי אף אחד. אתה מכיר מישהו, מתלהב ומתאהב ואחרי שהחרמנות פגה אתם מתרחקים זה מזה ונשארים ידידים וגם זה רק במקרה הטוב.

הנחתי שאחרי שניפרד מייק יטרח להתקשר אולי פעם בשנה להגיד לי חג שמח, וזה היה בסדר גמור מבחינתי, לא ציפיתי ליותר מזה מאף אחד מהאקסים שלי. האמת, גם אני לא הייתי טוב יותר. השותפים שלי לשעבר למיטה שכחו אותי כמו שאני שכחתי אותם, עצוב אבל ככה זה בחיים.

ידעתי שמייק לא שותף להשקפתי, הוא, ילדון תמים וחמוד שכמותו, חשב שהומואים יכולים לקיים זוגיות ממושכת, להקים משפחות ולהיות בדיוק כמו סטרייטים, ואולי הוא צדק, אבל אני גדלתי בדור שבו נגזר על הומואים להזדקן בבדידות, בלי זוגיות ובלי דור המשך, ומגיל צעיר קיבלתי על עצמי את הדין הזה והשלמתי איתו, מנחם את עצמי שגם אם היית נשוי באושר שנים רבות וגידלת משפחה לתפארת אתה עשוי למצוא את עצמך זקן בודד עם ילדים שיזנחו אותך בבית אבות ויבקרו אותך פעם בשנה, זו דרכו של העולם ואין טעם להתמרמר על כך.

הגעתי לארץ לפנות בוקר, עייף ומרוט אחרי טיסה ארוכה ומתישה, ונגררתי עם מזוודותיי לתחנת המוניות ופתאום מישהו צופר לי - אסי יושב מאחורי הגה של ג'יפ קטן ומאובק, מחייך מאוזן לאוזן, ומנופף לי בידו במרץ. בניסי ניסים התפנה מקום חנייה ליד המדרכה, והוא נדחק אליו, קפץ החוצה, העניק לי חיבוק זריז וטפיחה על השכם, הסיע את עגלת המטען החורקת שלי עד לרכבו, והחל מעמיס עליו את מזוודותיי. "אני לא זוכר שנסעת מפה עם כל כך הרבה דברים." גיחך לעברי, נמרץ ורענן למרות השעה הבלתי מתקבלת על הדעת.

"לא הכל שלי, חלק של... תגיד, מה אתה עושה פה בכלל? מי סיפר לך שאני... זה קובי שהלשין?"

"אל תכעס עליו, לא הייתה לו ברירה, ברגע שהוא פלט שאתה חוזר קשרתי אותו לכסא ועיניתי אותו עד שהוא גילה לי באיזה טיסה אתה מגיע." צחק אסי שנראה עשר שנים צעיר יותר מכפי שזכרתי אותו בעוד שאני נראיתי כמו סבא שלי כמה ימים לפני שנפטר מהעולם.

"אתה יודע שאנחנו שכנים עכשיו, ושאני בתהליכים ומחוץ לארון?"

"כן אסי, שמעתי על זה, מה שלומך?"

"מצוין, ואחרי שנגיע הביתה ואני אוכל לבצע בך את זממי יהיה עוד יותר טוב."

"אסי," הנחתי יד על ברכו, תוהה מה הוא לקח שגורם לו להיות תוסס כל כך בשש בבוקר, "אלא אם כן נעשית נקרופיל אין מצב שתוכל לבצע איתי משהו לפני שאני אישן איזה יומיים שלושה."

"בסדר, חיכיתי שנה וחצי, אני אחכה עוד יומיים." זרח אלי אסי.

"חיכית? באמת, זה מה שעשית?"

"מה, אתה עוד כועס עלי? חשבתי שעבר לך?"

"לא כעסתי עליך אף פעם, ריחמתי עליך קצת, אבל הבנתי ו... תגיד, מה לקחת שיש לך כל כך הרבה מרץ בשעה כל כך מוקדמת? ואיך זה שאתה נראה כל כך טוב?"

"לא יודע, אולי כי אני עושה עכשיו כל מה שהייתי צריך לעשות לפני עשרים שנה?"

"אין לי מושג מה היית צריך לעשות לפני עשרים שנה אבל מה שזה לא יהיה זה עובד, אתה נראה מצוין, אולי גם אני צריך לנסות את זה?"

"כל זמן שזה יהיה איתי אני בעד."

"וואלה? טוב לדעת, אבל תשמע אסי..." רציתי לשאול איך המשפחה שלו הגיבה, ואולי לספר לו על קורותיי בבוסטון, אבל לא הצלחתי לדבר כי נתקפתי פיהוק ענקי שכמעט קרע את לסתותיי.

הוא הניח יד על ברכי, "לא, אל תגיד כלום, פשוט תעצום את העיניים ותנוח, נדבר אחרי שתישן קצת."

"בסדר." הסכמתי, "אני רק אנמנם קצת, נדבר כשנגיע, תודה אסי."

"על לא דבר, העונג כולו שלי." הצהיר אסי, ואולי הוסיף עוד משהו, אבל לא שמעתי מילה כי נרדמתי. ישנתי עד שהגענו לדירתי ושם הצלחתי להתעורר מספיק כדי לגרור את עצמי עד למיטתי הישנה שהייתה מוצעת במצעים טריים ורעננים וצנחתי עליה, חש איך אסי מורט מעלי את בגדי ומכסה אותי, ונרדמתי שוב. 

לקח לי מעל ליומיים להתאושש מהג'טלג. "בעברית זה יעפת." הסביר אסי והניח יד תובענית על ברכי. לקחתי ממנו את הקפה וקמתי, לכאורה כדי לבדוק את הנוף מהחלון, אבל בעצם כדי להתרחק ממנו ומהידיים המשוטטות שלו. משהו בו הפריע לי, אולי זו הייתה היעפת, אבל משום מה לא הרגשתי במחיצתו נוח כמו פעם.

"השתנית." אמרתי ובחנתי את הרחוב שנשאר אותו רחוב ישראלי מאובק של אחר צהרים קיציי מנומנם. ילדים שיחקו בגן השעשועים, חתולים הסתובבו ליד הפחים, קשישה לבנת שער שרכה את דרכה מקופת חולים הביתה, וילד על אופנים עקף אותה בזריזות – בחוץ הכל נשאר אותו דבר, למה דווקא אסי היה צריך להשתנות?

"בטח שהשתניתי." הוא השיב לי, נלהב בצורה מטרידה, "אתה לא רואה איזה עבודה יפה עשיתי על עצמי." התפאר, ופשט את חולצתו כדי להדגים, מדבר על אחוזי שומן לעומת מסת שריר, וכמה עבודה הוא עוד צריך לעשות כדי להרחיב את הנפח פה, ולצמצם את ההיקף שם, ומדריך הכושר שלו אמר שהוא חייב להתחיל לשתות אבקת חלבונים כי סתם אכילה נכונה לא תעזור פה, ולכן... מסוג שיחות שרירני חדר הכושר שתמיד הטילו עלי שממון נורא.

"נו, די כבר עם זה, מה קרה לך, עזבת את אשתך כדי להתחתן עם מדריך הכושר שלך?"

פניו האדימו בעלבון, "בגילי חייבים להקדיש לדברים האלה המון זמן אחרת מדרדרים מהר מאוד, מה, אתה לא הולך לחדר כושר?"

"הולך, אבל לא גר שם, ולא מודד את עצמי באובססיביות, ובטח שלא נותן לאף מדריך כושר להגיד לי מה לאכול ואיך לחיות. למה אתה לא מבין שכמה שלא תתאמץ לא תצליח לעצור את הזמן? כל זמן שתחייה אתה תתבגר ותזדקן, ובסוף תמות, כמו כולם, ואם יהיה לך מזל ותמות בעוד הרבה שנים תרד לקבר זקן ומקומט והתולעים ייהנו מכל מסת השריר שאתה מטפח היום."

"באמת? תודה רבה לך על האינפורמציה, איזה מזל שטרחת להגיע מאמריקה כדי לספר לי את החדשות הנפלאות האלה." התרגז אסי, ולרגע הוא נראה שוב כמו תמיד, אסי הרגיל והמוכר שלי.

חייכתי אליו וליטפתי את לחיו, והוא נרגע וחיבק אותי, "אודיגו." התרפק עלי, "אתה יודע שהתגעגעתי אליך כמו משוגע?" אמר ברוך.

"גם אני התגעגעתי, מה עוד חדש אצלך חוץ מהאובססיה שלך לכושר?"

"זו לא אובססיה, אני פשוט..." מצב רוחו שוב התחלף ונעשה קנטרני ודווקאי, "לא לכולם יש מזל להיוולד עם גנים טובים כמו שלך אמיר, אם אני לא אעבוד על עצמי ברצינות אני אחזור להיות בטטה כמו פעם."

"נו, די, אף פעם לא היית בטטה, אתה באמת חושב שזה כל כך משנה כמה אחוזי שומן יש לך בגוף? שווה להתאמץ ולבזבז כל כך הרבה זמן ואנרגיות רק בשביל להגדיל קצת את היקף שריר המה שמו?"

"זה לא בזבוז זמן." ניסה אסי להסביר, "ממש לא, אחרי שאני משקיע שעתיים שלוש עבודה בחדר הכושר אני מרגיש טוב יותר, הביטחון העצמי שלי משתפר, תמיד אחרי אימון הולך לי יותר טוב באטרף, אל תשאל איזה הצעות אני מקבל, בחורים ממש שווים, ואף אחד לא מאמין לי שאני כבר בן ארבעים וחמש."

"אני לא מתפלא, אתה באמת מתנהג כמו ילד מתבגר שרק עכשיו התחיל להבין מי נגד מי." הערתי בעוקצנות ספונטנית, וכמו שקורה לפעמים במקרים כאלה, רק דקה אחת מאוחר מידי קלטתי שבלי כוונה עליתי על אמת מטרידה.

גם אסי קלט את זה, הרצין והשתתק, לוטש בי מבט פגוע. "גילה ואני... היינו יחד עשרים וחמש שנים, בעצם עשרים ושש, כי פגשתי אותה עוד בצבא, ביליתי אתה את כל החיים שלי כאדם מבוגר, אפשר להגיד שעברתי ישר מהסינר של אימא לחצאית שלה. התחתנו מהר מאוד, ומיד אחר כך באו הילדים... אני משלים עכשיו את מה שלא הספקתי פעם, כשהייתי צעיר, ואני נהנה מכל רגע, זה כיף להיות חופשי ועצמאי בלי עול של משפחה, לעשות מה שבא לי בלי לתת דין וחשבון לאף אחד."

"אני יודע אסי, אני חי ככה כבר הרבה שנים, ומצד אחד זה באמת כיף, אבל מצד שני להיות תמיד לבד... אתה לא מתגעגע לילדים שלך?"

"לא, כי הם כבר לא ילדים, בהתחלה חשבתי שהם יכעסו נורא וינתקו איתי קשר, והגדולה באמת... טוב, היא תמיד הייתה נורא קשורה לאימא שלה, אבל אחרי השוק הראשוני כולם הבינו ונרגעו, אפילו גילה. בחודשים הראשונים היא לא הסכימה לדבר איתי מרוב כעס אבל עם הזמן היא התקררה קצת וחזרה לעצמה."

"אני שמח לשמוע, מה שלומה דרך אגב?"

"הרבה יותר טוב עכשיו, בהתחלה היה כמובן פיצוץ נוראי, אחרי שהיא הבינה מההיסטוריה של המחשב שלי שאני בעניין של גברים היו כמובן המון צעקות ודמעות והאשמות, אבל סך הכל היא קיבלה פיצוי הולם לשנים שהיא השקיעה בי."

"פיצוי?" התפלאתי.

"מסתבר שכיום הבית שלנו שווה המון כסף, אחרי שמכרנו אותו המצב הכלכלי שלה השתפר מאוד, וכמובן שכולם, כולל הורי, היו לטובתה, כי אני יצאתי הבוגד והרמאי והיא הטובה והמסכנה." הוא חייך, מרוצה מעצמו, "בסופו של דבר מסתבר שהכל היה לטובה, היה לה די נחמד להיות שוב רווקה וחופשייה ולגלות שיש חיים גם אחרי הגירושים למרות ש..." הוא פרץ בצחוק משוחרר, "די מהר היא מצאה לה גבר חדש להשפיט, איזה גרוש אחד שאשתו עברה לגור עם חברה ועזבה אותו לנפשו, עכשיו, כשיש לה גבר חדש, אנחנו שוב ביחסים סבירים."

"ומה עם ההורים שלך? איך הם קיבלו את זה?"

פניו קדרו. "הם היו מעדיפים לגלות שאני גוסס מאיזה מחלה קשה ולא מתגרש מהסיבה המסוימת הזו, אבל כמה שנים אני יכול לחיות כדי לגרום נחת להורים? הם כבר חיו את החיים שלהם, והילדים שלי כבר לא צריכים אבא בבית, תרמתי את חובי לחברה, לא מגיע לי לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה?"

"בהחלט, מגיע לך, ואיך אתה רוצה לחיות אותם?"

אסי חייך, "נשארת אותו אודיגו, תמיד מגיע ישר לעניין, אתה יודע אמיר, אם לא היית עוזב... עשית לי טובה ענקית שעזבת, בגלל הזעזוע שגרמת לי הפסקתי להיות זהיר ואילצתי את גילה לגלות שאני בוגד בה, לא היה לי אומץ לספר לה בעצמי את האמת, אבל עשיתי הכל כדי שהיא תבין לבד, ומאחר והיא לא מטומטמת היא הבינה די מהר, האמת, עוד קודם הייתה לה הרגשה שאני לא ממש איתה, והיא צדקה, אף פעם אל תזלזל בחוש השישי של אישה."

"בסדר, ברגע שתהיה לי אחת אני אקפיד לשים לב לחוש השישי שלה, תזכיר לי איפה בדיוק הן מחזיקות את החוש הזה?"

אסי גיחך וקרא לי ליצן, ואמר שהוא התגעגע מאוד אלי ולחוש ההומור שלי.

"אבל בכל זאת אתה שמח שהסתלקתי?" עקצתי אותו.

"כן, כי אם היית נשאר בטח הייתי עובר ישר מגילה אליך, ולא הייתי מספיק לחוות את התקופה המדהימה הזו." הצהיר אסי בהתלהבות שנראתה לי מטופשת מעט, מחווה בידיו תנועה דרמאטית שכללה את כל החדר, וגלשה גם לרחוב שבחוץ.

"איזה תקופה?" חקרתי, מביט בו בחשדנות, מותש מהמרץ הבלתי נדלה שלו. עוד לא התאוששתי לגמרי מהיעפת וההתלהבות שלו נראתה לי קצת לא טבעית, קצת שמחה מידי. עלה בדעתי שאם הוא היה משיג תוף ועוטה על עצמו פרווה ורודה הוא היה נראה כמו השפן של אנרג'ייזר.

שקלתי אם לגלות לו את מחשבותיי והחלטתי שלא, עדיף לשמור אותן לעצמי, ורק הערתי בדיפלומטיות שלפעמים, אחרי שבן אדם יוצא מהארון, הוא חווה תקופה של אופוריה ותיאבון מיני גדול מאוד, אבל גם התקופה הזו נגמרת אחרי זמן מה והוא חוזר לעצמו הרגיל והרגוע.

"אני מקווה שלא." נופף אסי בידיו במחאה, "הייתי בן אדם מחוק ומשעמם, אני לא רוצה להיות כזה יותר."

"לא היית מחוק, ובטח לא משעמם." מחיתי, "היית רגוע ויציב ו... לא יודע, מאוד מצאת חן בעיני."

"ובכל זאת עזבת."

"נכון, אבל..." תקוף רגשות אשמה משונים ניסיתי להסביר, "לא עזבתי רק בגללך, אל תשכח שקיבלתי הצעה מקצועית מאוד מפתה, ובאמת הרווחתי מצוין עד שפיטרו אותי, וחוץ מזה חשבתי שעדיף לעזוב אותך לנפשך כי היית בארון... אבל עכשיו, אחרי שיצאת... תגיד, מה עובר עליך אסי?"

"לא עובר עלי כלום, סוף סוף אני מתחיל לחיות כמו שתמיד רציתי, ואני נהנה מכל רגע." הוא התעצבן, "מה יש לך? אתה מקנא או מה? כשהייתי נשוי הצקת לי שאני בארון, ועכשיו אתה מציק לי שאני נהנה מהחיים?"

"אני לא מציק לך." נעלבתי, "אני פשוט... תגיד, על מה אנחנו רבים, חשבתי שאתה שמח שחזרתי?"

"אני שמח, בטח שאני שמח, מה, לא באתי לאסוף אותך משדה התעופה? אבל אם אתה חושב שנשארתי אותו בן אדם אתה טועה, התקדמתי הלאה, אני כבר לא הארוניסט הבתול שהייתי פעם, היום אני כבר לא קובייה צהובה, יש לי בפרופיל המון תמונות, שכולם יראו איזה עבודה יפה עשיתי על עצמי, ולא תאמין כמה הצעות אני מקבל כל יום, אני אפילו כותב בלוג, קוראים לו הבנים על הבנים ואני מספר בו על החוויות שלי במיטה." עיניו נצצו בשמחת ניצחון, "יש לי המון קוראים ומגיבים, ואני מזיין כמה שאני רוצה, ואת מי שאני רוצה." התפאר.

"נהדר אסי, אני ממש שמח בשבילך, אם בשביל זה יצאת מהארון אז הצלחת בגדול, אבל..."

הנייד שלו צלצל והוא הרים יד לרמוז לי לשתוק, אמר שלום עליז למצלצל האלמוני, הקשיב לו בחיוך, אמר שכן, בטח, הוא מחכה בקוצר רוח, ואחר כך סגר ושאל אם בא לי על שלישייה.

"מה?" נדהמתי מהשינוי בכיוון השיחה, "איזה שלישייה?"

"הבחור שהתקשר? חמוד אמיתי, פאסיבי, חלק, רק בן שלושים ועם תחת מדהים שרק מחכה שיחגגו עליו, עוד עשר דקות הוא אצלי בדירה, רוצה להצטרף?"

"לא, תודה אסי, אני מודה לך על ההצעה, אבל אני חושב שעדיף שאני והיעפת שלי נחזור לישון עוד קצת."

"אתה בטוח?" שאל אסי בהיסוס, ולרגע קט, רק לשנייה אחת, הציץ אסי הישן והמוכר שזכרתי מבעד למסכת האטרפון השחצן שהוא עטה על עצמו.

"לגמרי, תבלה יפה."

הוא אמר לי שלום ופרח לדרכו, ובדיוק בזמן, כי מיד אחרי שהדלת נסגרה מאחורי גבו התקשר אלי מייק, סיפר שהוא מתגעגע נורא, ושאימא שלו כבר התאשפזה, ומחר היא תעבור את הניתוח, שאל איך עברה הטיסה ומה שלומי, ונפרד ממני בהבטחה שבשבוע הבא הוא עולה על מטוס לארץ. לקח למייק חודש שלם לקיים את הבטחתו ולהגיע סוף סוף לארץ. לא הופתעתי מהעיכוב. היה צפוי שאימא שלו לא תרפה ממנו כל כך בקלות ותפצח עוד ממיטת חוליה במלחמת התשה. צדקתי, היא לא היססה לנצל את כל התחמושת שברשותה כדי להחזיק את מייק לידה - התחילה עם רגשות אשם, עברה להתקפי בכי וקוצר נשימה וכשהם לא הועילו חתכה בלי בושה לפיתויים כספיים, ובין לבין גיוונה בנדנוד מסורתי מיושן, אבל יעיל. מייק עמד במתקפה המשפחתית בגבורה רבה מכפי שציפיתי ממנו, וגילה סבלנות עקשנית וכוח עמידה לא מבוטלים כשהצליח לא לריב עם הוריו, ויחד עם זאת לא להיכנע להם.

אולי מתוך הזדהות עם מצבו הלא פשוט הצלחתי גם אני להישאר בקשרי ידידות חמים עם אסי ובכל זאת לא להגיע איתו למיטה. לא שהוא לא ניסה, אבל איכשהו זה אף פעם לא הסתייע. שנינו היינו עסוקים מאוד, אני עמלתי להסתגל מחדש לחיים בארץ, והתאמצתי להשתלב במקום העבודה החדש והמאתגר שלי, ובמקביל להתמודד עם תלאות הבירוקרטיה של משרד החינוך, ביטוח לאומי וקופת חולים שכאילו חברו יחד להתנכל לי ולמרר את חיי.

לאסי היו פחות בעיות בתחום הזה, אבל גם הוא היה עסוק מאוד באיסוף חוויות שיוכל להנציח בבלוג האטרפי שלו. 'הבנים על הבנים' שהוא הקפיד לעדכן כל כמה ימים בפוסט חדש ועסיסי מעוטר בתמונות הולמות שגשג ופרח הרבה יותר מהבלוג השמרני והפטפטני של אודיגו זכרונו לברכה.

בין לבין הוא ניסה לגרור אותי לסקס, וצחק כשסירבתי בטענה שאני לא רוצה להפוך לעוד פוסט אחד של 'הבנים על הבנים'. 

"לא יעזור לך, כבר כתבתי עליך." גילה לי, גלל את הבלוג להתחלה וביקש ממני לקרוא את הפוסט הראשון שהוא כתב, הפוסט על האקס המיתולוגי, זה שבזכותו הוא הבין לראשונה שהוא באמת הומו ובסופו של דבר יצא מהארון. הפוסט היה כתוב יפה מאוד, ומחרמן להפליא. האקס המיתולוגי של אסי תואר כגבר מדהים בכל המובנים, גם יפה וגם חכם, מוכשר במיטה וגם מחוץ לה, איש אשכולות ממש.  

"זה עלי?" נדהמתי, "אבל... אבל זה לא היה בדיוק ככה אסי, ואני בטח לא כזה מוצלח, ולא נראה מדהים כזה, וכל מה שסיפרת על מה שעשינו... תגיד, לא נסחפת קצת?"

אסי צחק והודה שכן, הוא טיפה הגזים, ואולי מתח מעט את האמת, אבל עובדה שזה עבד, ומהפוסט הראשון הבלוג שלו הצליח מאוד, וצבר יותר ויותר קוראים ומעריצים.

"זה לא ששיקרתי." התגונן, "אבל אם הייתי מספר רק את האמת בלי שום קישוטים אמנותיים אף אחד לא היה רוצה לקרוא, ועכשיו, אחרי שהתחלתי כולם רק מחכים לעוד פרק ואני לא יכול לאכזב אותם, אתה מבין?"

"כן, אני מבין. אז בגלל זה אתה חי ככה? עובר מאחד לשני ומחפש כל הזמן סקס עם מישהו חדש? כדי שיהיה לך על מה לכתוב בבלוג?"

"לא בדיוק, אבל נחמד שיש לי כל הזמן משהו חדש לספר לקוראים, נכון?"

"לא יודע, לי זה נראה קצת מתיש, תגיד אסי, החיים שלך באמת נראים ככה, כמו שכתבת עליהם, או שאתה מוסיף קישוטים אמנותיים?"

"טוב, אתה יודע איך זה..." השתמט אסי מתשובה ברורה, התיישב לידי והניח יד על כתפי, נצמד אלי, "אני לא ממציא שום דבר, אבל אני מספר על מה שקורה לי בצורה יצירתית שתמשוך קוראים ותעניין אותם."

"אם ככה," התרחקתי ממנו, "עדיף שלא תכתוב עלי שום דבר, כי אני בחיים לא אצליח לעמוד בסטנדרטים היצירתיים שהעמדת בבלוג."

"הבלוג לא משנה." זז אסי ושוב נצמד אלי, "עזוב, אל תחשוב עליו." ביקש וניסה לנשק אותי.

הדפתי אותו מעלי, "מצטער אסי, יותר טוב לוותר, אני לא רוצה שתשקר כדי לא לאכזב את הקוראים שלך."

"איזה שטויות אתה מדבר." כיבה אסי בזריזות את המחשב הנייד שלו, "אולי די כבר עם הבלוג הזה? תשכח ממנו." הפציר וחיבק אותי, "לא התגעגעת אלי?"

"כן, מאוד, אבל התגעגעתי לאסי שכבר לא קיים, שמת לב שנורא השתנית לאחרונה?"

"שטויות! הבלוג והסטוצים והכל זה סתם, רק קישוטים לא חשובים, תשכח מהם, נשארתי בדיוק אותו בן אדם." מחה אסי.

"אולי, אבל עובדה שהם כן קיימים, וזה מפריע לי, ועוד יותר מפריע לי שבכלל נגררת לעסק הזה, מילא אם היית בחור צעיר שלא מבין מהחיים שלו, אבל בן אדם בגילך שהוא גם אבא לילדים? זה פשוט לא לעניין ולא מתאים."

אסי הפסיק לגעת בי והתחיל לכעוס, "אל תהיה מתחסד כזה." נזף בי, "לילדים שלי אין שום קשר למה שאני עושה בחיים הפרטיים שלי, וחוץ מזה אל תשכח כמה שנים בזבזתי? כשאתה בילית ונהנית וזיינת כאילו אין מחר אני החלפתי חיתולים, והתחנפתי לאישה. לא מגיע גם לי לבלות קצת?"

"אל תגזים, לא הייתי כזה בליין." מחיתי, "חלק גדול מהזמן הייתי בזוגיות, ואני, בניגוד אליך," הוספתי עקיצה נבזית, "לא בגדתי אף פעם."

"זה לא הוגן." מחה אסי והסמיק, "גם אני, אם הייתי עם גבר ולא עם אישה..." ואז שוב צלצל הנייד שלו והוא נאלץ להפסיק את הויכוח, ולענות למישהו שרצה לשאול אם יש לו זמן להיפגש הערב.

"כן, בטח חמוד, בכיף, אני אשמח מאוד." אמר בעליזות מופגנת, והביט בי במבט מתגרה.

זה היה כל כך ילדותי ומרגיז, שנינו כבר היינו בגיל העמידה והתנהגנו כמו ילדים בחטיבת הביניים.

כשאמרתי לו את זה הוא נעלב מאוד, "אתה אולי בגיל העמידה, אבל אני עוד לא, וייקח עוד הרבה זמן עד שאני אגיע לשם." הטיח בי ברוגז.

"בסדר, סליחה." נעלבתי, "מצטער שאני מפריע לך, ברור שאתה בשיא פריחת עלומיך ואני סתם סבא קשיש ומציק." קמתי ופניתי ללכת, "תהנה לך מכל רגע, אני הולך לשבת לי בצד ולהתחמם בשמש."

"השמש כבר שקעה." ציין אסי, ופתח למעני את הדלת, "אבל אתה יכול להתחמם לאור הזיכרונות שלך, בגילך בטח יש לך המון כאלה, האמת," הוסיף במין בת צחוק שאולי נועדה להרגיע ולפייס, אבל הרתיחה אותי עוד יותר, "אני מקנא בך שחיית בתקופה של לפני האיידס, זיינתם אז בלי פחד, הלוואי עלי."

"אם יהיה לך בן זוג קבוע תוכל גם אתה לוותר על קונדום." אמרתי ביובש, והסתלקתי במהירות לדירתי, ומיד הדלקתי את המחשב ושיגרתי מייל עצבני למייק. אחרי השיחה העוקצנית עם אסי הפסקתי להגיד לו שלא ילחץ, הכל בסדר אצלי, והעיקר הבריאות של אימא שלו, והתחלתי להאיץ בו להחליט אם הוא מגיע לארץ, או נשאר לנצח מתחת לסינר של אימא. ותהיתי ברשעות כמה זמן השבוע הזה שהוא הבטיח לי עומד להימשך? והאם הוא חושב שזה הוגן שאני אנהל את חיי על פי לוח הזמנים של אימא שלו, ולמה אני צריך להיות בשביתת סקס עד שיעלה הרצון מלפניה לשחרר אותו?

מייק נחפז לענות לי במייל מתנצל, והוסיף גם שיחת טלפון יקרה מידי, מפציר בי להתאזר בסבלנות, פיזר הבטחות נמהרות שלא הצליח לקיים, והיה חמוד ומלא געגועים, ואומלל בגין הייסורים שהוא מסב לי, נקרע בצורה מעוררת רחמים בין חובותיו כבן מסור להוריו לבין הרצון להיות איתי ולהתחיל לזיין סוף סוף. "אתה יכול לזיין מהצד אם אתה לא יכול להתאפק." הוסיף בגבורה.

"קודם אתה." עניתי לו, והוספתי רגשון מחייך כדי להרגיע את הרוחות.

"לא, בשום פנים ואופן לא." שלח לי מייק רגשון כועס, "אני רוצה רק אותך."

לבי נצבט בקרבי מחרטה על הלחץ הלא הוגן שהפעלתי עליו. הוא היה כזה ילדון טיפש ותמים, או שאולי הוא רק מעמיד פנים שהוא כזה, ובעצם הוא מתהולל לו שם באמריקה הרחוקה, בדיוק כמו אסי שמחליף בחורים ללא הרף, מקפץ לו מסטוץ אחד לשני, ומקפיד שאדע על כך ואוכל את הלב?

אם הוא רק היה יודע מה באמת הרגיז אותי בויכוח שניהלנו, אלו לא היו הרמיזות הנבזיות שלו בקשר לגילי המתקדם - אין לי שום בעיה עם הגיל שלי, הרווחתי ביושר כל יום וכל דקה מחיי - אבל ההערות הקנטרניות שלו על נעורי בתקופה של לפני האיידס הזכירו לי את החברים שאיבדתי בתחילת שנות התשעים, עוד לפני שהגיע הקוקטייל המושיע, ובעיקר כאב לי להיזכר בגיא יפה התואר שאהבתי כל כך, גיא המתוק שלי שהתאבד מחשש ממה שהווירוס הנבזי הזה יעולל לו.

זה קרה בסוף שנת 95 ועד היום אני שואל את עצמי מה היה קורה אם הוא היה ממתין עוד קצת, סובל עוד כמה חודשים את האשפוזים והכאבים, אולי הוא היה מספיק לקבל את הקוקטייל ולהינצל? אני אף פעם לא אדע את התשובה על השאלה הזו, גיא חיכה עד שקיבלתי תשובה שלילית, אז היה צורך לחכות הרבה יותר זמן, ואחר כך, עוד לפני שמצבו החמיר באמת, שם קץ לחייו. הוא היה בן הזוג הרציני האחרון שלי, אחר כך כבר הפסקתי לנסות, השתרינתי בבדידות הבטוחה והנוחה שלי והגחתי ממנה רק לאטרף.

אני מניח שאם אסי היה יודע עד כמה הוא מזכיר לי אותו הוא לא היה מדבר ברשעות כזו, אבל איך הוא היה יכול לדעת? קברתי את הזיכרון של גיא עמוק מאוד, ואף פעם לא סיפרתי עליו לאסי, ואם לא סיפרתי לאסי למייק בטח לא אספר, הוא היה רק ילד כשגיא תלה את עצמו על מוט הוילון של המקלחת בדירה שחלקנו יחד במשך שנתיים מאושרות. התקופה שבה אנשים עשו סקס בלי לחשוש ממשהו גרוע יותר מזיבה היא בשביל צעיר בגילו של מייק בבחינת היסטוריה רחוקה. מה יש לי לחפש עם ילדון כל כך צעיר? למה אני מאיץ בו להגיע לארץ ולמיטה שלי? כדי להשכיח את זיכרונו של גיא? כדי לעצבן את אסי? כדי לחמם את המיטה הקרה שלי?

לא ידעתי, ולא רציתי לדעת, רציתי רק שיהיה לי מישהו לחבק במיטה לפני שאני נרדם, וכשסוף סוף הוא שלח לי מייל שהוא מגיע לא היה מאושר ממני.

לקחתי יום חופש מהעבודה ונסעתי באישון לילה לאסוף את מייק משדה התעופה, וגאה מאוד הצגתי אותו על הבוקר בפני אסי שבדיוק ירד במדרגות עם אחד היזיזים הקבועים שלו. הבחור היה כנראה במשבר מסוג זה או אחר כי הוא בכה כמו ילד, בעוד אסי מנסה לעודד אותו שלא נורא, ויהיה בסדר, וכיום זה לא סיפור כזה גדול.

"אל תגיד לא סיפור גדול, נראה אותך מקבל תשובה חיובית." התייפח היזיז ההוא, בחור צעיר ונאה מאוד למרות פניו המעוותות מבכי ומצער, "תלך כבר היום לבדיקה." אמר לאסי לפני שנכנס למכוניתו, "ותודיע לי ברגע שתדע מה התשובה, בסדר?"

"בסדר מאמי, אל תדאג, יהיה בסדר." חזר אסי על דבריו בקול רפה ולא משכנע, נד לי בראשו בקרירות, אמר למייק המופתע והשותק ברוך הבא לישראל, ונעלם במהירות בדירתו, טורק אחריו את הדלת בחזקה.

אין תגובות:

פרסום תגובה