קוראים

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

4. הצד הנשי

"אני לא מסכים." מחיתי בזעם, "למה שאני אעשה דבר כזה? זה טיפשי ואף אחד לא יאמין לי בין כה וכה." 

"תראה." אומר אבי בקול רך שמסתיר את קוצר רוחו ההולך ומתגבר, "גם אם אף אחד לא יאמין הם לא יוכלו להוכיח כלום. זה מה שיפה בניקים."
"אני לא מוכן ודי." זעמתי, מרגיש שפני מתלהטים מכעס.
"את נורא יפה כשאת כועסת." גיחך אבי ומיד, כחוזה מראש את תגובתי הנזעמת, קפץ הצידה ושם לי רגל. נפלתי אפיים ארצה על השטיח והוא היה מיד מעלי, יושב על גבי, מכופף לאחור את ידי.
"נכנע?" שאל בגיחוך זדוני.
"בחיים לא!"
הוא הידק את ירכיו סביב מותני בכוח וסובב את ידי לאחור עוד יותר חזק, מצחקק בעונג לשמע גניחת הכאב שלי.
"תפסיק להתפתל ככה או שתצטער." לחש חרש באזני.
בתגובה הגברתי את התפתלויותיי, חש איך הזין שלי מתעורר ומגיב בהתפתלות משלו.
כמה דקות אחר כך כבר הייתי סרוח, חסר אונים, על הדום הכורסא שלו, ברכי מונחות על כרית מצד אחד של ההדום המלבני מרופד העור, נתמך באמות ידי המונחות על הרצפה מצידו השני.
הוא זריז ממני. יתרון הכוח שיש לי עליו מתבטל נוכח תגובותיו המהירות. תמיד הוא המנצח בהיאבקויות שלנו. כשאנחנו נאבקים אני מוצא את עצמי תדיר תקוע במצב משפיל, מיוחם ונתון לשבט או לחסד בידיו הבטוחות והזריזות. כדי לצאת ידי חובה אני מוחה ונאבק, אבל האמת היא שהרבה פעמים אני יוזם את המריבות הללו, יודע שאגמור אותן כנוע, חבול, עייף ומאושר מאוד.
"אמרתי לך שתצטער." שח אבי בנעימות לפני שהחל לחבוט בעכוזי החשוף. אבי משתמש במחבט שטיחים עתיק עשוי קש קלוע שמותיר סימנים מעוגלים נאים על עורי.
ביד אחת חבט בי ובשנייה אחז בחזקה את אשכי, מתעלם באדישות מכאיבה מהזין הזקוף והמשתוקק שלי.
אחרי שהבעיר את עורי בעשר חבטות, חמש מכל צד, הורה לי להתהפך על גבי ולפשק את רגלי. ניסיתי לציית, אבל נפלתי מההדום על השטיח ונותרתי רובץ על גבי, מביט בו בחוסר ישע, והזין שלי מצביע בזוית חדה לעבר התקרה.
הוא החניק צחקוק למראה פני המופתעים. "כואב?" שאל באהדה, ודחף בעדינות את הכרית מתחת לראשי. כרכתי את ידי סביבו ומשכתי אותו אלי.
"נורא עומד לי." הידקתי את רגלי סביב מותניו.
"באמת? לא שמתי לב." ניסה אבי לשמור על חזות תמימה, ומיד פרץ בצחוק.
"בבקשה אבי בוא אלי." התחלתי לנשק את העור החלק שבצבץ ממפתח חולצתו, מושך אותה מתוך מכנסיו, מנסה להיצמד אליו ככל האפשר.
גם לו עמד. תמיד עומד לו כשהוא מעניש אותי, הפעם הזו לא הייתה שונה. הכרית שינתה את מיקומה ונדחפה מתחת לישבני כדי להקל עלי להרים את רגלי אל כתפיו, ושנינו שקענו בזיון נמרץ, והנחנו לויכוח, אבל אבי אינו מהשכחנים. כבר למחרת הוא העלה שוב את הנושא.
"אני מסכים שתפרסם סיפורים באינטרנט הזה שלך." הציע כששכבנו במיטתנו מול הטלוויזיה, משתעממים כרגיל מההיצע הדל, "אבל תחת שם נשי."
"לא רוצה שם נשי." העוויתי את פני במורת רוח.
"הוא נאנח, "יש המון שמות יוניסקס." הציע פשרה. "למשל יובל, או זוהר, או אור, או עמית, שזה כמעט כמו השם שלך או... מה דעתך על הפולניה? מתאים לך בול לדעתי. נשים לך פרופיל נשי משעמם כזה של איזו עקרת בית שמנמונת ואף אחד לא יטריד אותך בהצעות מגונות. אני חושב רק על טובתך מתוק שלי. אם אתה רוצה לכתוב באתרים האלה אז כדאי שתתחבר לצד הנשי שלך."
"אבל אין לי שום צד נשי אבי," מחיתי בזעם, "לא מספיק שאני עושה את כל העבודות הנשיות בבית עכשיו אני צריך גם להתחבר לצד הנשי שאין לי?"
"אין דבר כזה, לכל אחד יש צד נשי, עוד לא גילית אותו עדיין." שמר אבי על סבלנותו, "הנה, אני אראה לך." הבטיח, ופתאום זינק על רגליו ובחיוך זדוני משך אותי למקלחת והושיב אותי בתוך האמבטיה.
"עזוב, בחייך, אני נקי. לא רוצה לעשות אמבטיה." מחיתי כשהוא פתח את המים ויצק לתוכם סבון. קצף החל להיווצר על פני המים ואבי חייך בשביעות רצון למראה הבועות. "זוכר את הסרט ההוא שראינו? הזה בשחור לבן, איך קראו לו? עם האיש הזה, החבר של הזאתי שאבא שלה שיחק בקאובוי של חצות?"
ככה זה. בגילנו זוכרים שחקנים לפי השם של ההורים שלהם. "האיש שלא היה שם." הזכרתי לו, משלים בהכנעה עם האמבטיה הלא צפויה.
"אתה זוכר איך הוא גילח לאשתו את הרגלים כשהיא עשתה אמבטיה? זה היה מדליק, לא?"
"כן, אבל בסוף אשתו התאבדה." ציינתי בקרירות, מתעקש שוב שאין בי שום צד נשי ונשים, באמבטיה או מחוץ לאמבטיה, יבשות או רטובות, עם רגלים שעירות או חלקות, לא מרגשות אותי כהוא זה.
אבי צחק, נישק אותי ושלף מאי שם שקית גדולה וחשודה, מלאה מוצרים מסתורים. לפתע הופיע בידו סכין גילוח חד פעמי ורוד שנועד לגילוח נשי, ולפני שהספקתי להתאושש מההפתעה הוא אחז בכף רגלי, הרים אותה גבוה והחל לגלח את שוקי.
אני לא שעיר במיוחד ומעט השיער שיש לי הוא בהיר, כך שהמלאכה לא ארכה זמן רב. אבי פקד עלי לעמוד והמשיך לגלח את ירכי. פניו המרוכזות במלאכה העדינה קרובות לזין שלי, ושערו השחור מדגדג את אשכי כשהוא מרכין את ראשו וטורח על החלק העדין שבין ירכי. נתמכתי בקיר, רגלי מונחת על מעקה האמבט, וכמובן שמיד הייתה לי זקפה.
הוא סובב אותי בגבי אליו ובחן אותי בקפידה. "הגב שלך חלק לגמרי."  אמר בשביעות רצון – סוף סוף, אחרי עשרים שנה הוא גילה שיש לי גב חלק.

הוא גילח בזריזות את מעט השיער שיש על חזי ובטני וצבט קלילות את פטמותיי. "איזה עור לבן ויפה יש לך." ציין בסיפוק וסובב אותי שוב בגבי אליו.
"תתכופפי ותפשקי את הישבנים עם הידיים חמודה." פקד, מתעלם ממחאתי על הפניה בלשון נקבה. עשיתי כדבריו כמובן, אבל המשכתי למחות ובאתי על שכרי בכמה חבטות של כף ידו על ישבני שהשתיקו אותי.
אחרי שהוא התיז קצף גילוח מנטולי על חריץ התחת שלי הזין שלי נעמד עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי, ואז הוא התחיל לגלח, בזהירות, את השער סביב החור שלי. "יופי, עכשיו הכוס שלך נקי לגמרי." הכריז בשביעות רצון.

הסתובבתי נזעם וחטפתי סטירת חזקה על פי עוד לפני שהספקתי לפצות אותו. "אני אוהב נשים יפות ושותקות." אמר אבי בקרירות, "מעכשיו את לא מדברת בלי רשות, הבנת?"
מצמצתי כדי להעלים את הדמעות שהסטירה הפתאומית העלתה בעיני, הנהנתי ושתקתי.
הוא שטף אותי מהסבון וניגב אותי בזהירות, ואחר כך הובלתי לחדר השינה והנחתי לו למרוח קרם ריחני על גופי, החלק כעת משיער.
"ועכשיו תכשיטים ואיפור." שלף אבי קופסה מהשקית המסתורית שלו, ענד לצווארי מחרוזת עשויה חרוזים לבנים קטנים, ומרח ביד בוטחת איפור על פני וחייך בשביעות רצון כשציינתי שהמומחיות שלו במלאכה הנשית הזו מפליאה מאוד.
"למדתי לאפר כשעבדתי במועדון ההוא בגרמניה." הסביר, "דראג קוינס היו מאוד באופנה אז." הוסיף ותוך כדי תהליך הפכתי לאישה הוא סיפר לי סיפור ארוך ומבולבל על אחד הקליינטים שטעה לחשוב שהזמר הראשי שלהם הוא באמת אישה, וגם כשגילה בבוקר את הטעות המשיך לחזר אחריו בהתלהבות, מצהיר שלא אכפת לו שאהובתו היא לא אישה אמיתית, כי אין לכך חשיבות כל זמן שהאהבה היא אהבת אמת.
בתום הסיפור ההוא, שכבר שמעתי כמה וכמה גרסאות שלו במשך השנים, היו רגלי עטויות גרביונים שחורים, מהודקות על ירכי בביריות תחרה, חוטיני אדום נכנס לחריץ הישבן שלי מאחור, ומעך את אשכי מלפנים, ורק קצה הזין שלי בצבץ מתוכו, זקוף למרות הנסיבות, ואולי דווקא בגללן.
לרווחתי אבי וויתר על חזייה והסתפק במשיחת שפתון אדום מנצנץ על פטמותיי, אבל התעקש על נעלי עקב אדומות, נשיות, שהלמו להפליא את רגלי.
בתום ההתלבשות אבי הדליק כמה נרות ריחניים בסלון החשוך, שם דיסק של טנגו על המערכת, הושיט לי יד באבירות והוביל אותי בחן רב בריקוד טנגו, מדריך אותי בעדינות בסיבובים המסובכים, מקפיד לחטוף הצצה בראי הקיר כל פעם שחלפנו לידו.
המראה שלנו יחד היה מדהים, ובאופן מוזר גם מחרמן מאוד. עורי הוורדרד מנומש, הבהיק בלובנו כנגד עורו הכהה, החלק, הקטיפתי של אבי, ובגדי הצבעונים נראו נשיים ומפתים כנגד עירומו הזוויתי, הדק והגברי.
על כורחי מצאתי את עצמי מתמסר למוזיקה החושנית, הדרמאטית, נענה ללחץ התקיף של ידיו על גבי ומותני, לחץ גברי שישתק את כוח הרצון שלי ורופף את התנגדותי לסיטואציה המוזרה הזו.
כשהמוזיקה נפסקה חשתי מעט צער, היה כל כך נעים לנוע בתאום איתו, להניע את גופי על פי רצונו, להניח בהכנעה את ראשי על כתפו. האם הרגשת הכניעה המתוקה הזו היא מה שמרגישות נשים כשהן עם גבר?
המוזיקה השתתקה ואבי משך אותי לכורסתו, העמיד אותי על ברכי, גבי אליו, פני אל המשענת, והסיט הצידה את החוט הביקיני מבין פלחי ישבני. התיישב על ההדום מולי וליקק היטב את החור שלי תוך שהוא משפשף ביד זהירה ומיומנת את הזין שלי. כל שרידים של הגיון וכבוד עצמי גברי התנדפו מזמן ממוחי, ולמרות האיסור המפורש לדבר מצאתי את עצמי גונח, מתפתל ומייבב, מתחנן בלי בושה שיחדור אלי.
"את אוהבת את זה חמודה? את אוהבת שאני מטפל לך בכוס ובדגדגן?" לחש אבי.
"כן, כן." נאנקתי, רוטט מרוב חרמנות.

"התחברת כבר לצד הנשי שלך?" המשיך אבי לחקור בקור רוח, אוחז ביד בוטחת בזין שלי, משפשף באגודלו את כיפת הזין שלי בעוד אברו הגדול נלחץ בחזקה אל החור הלח שלי.
"כן, התחברתי, בבקשה אבי..." התחננתי, ברכי רועדות מרוב רצון לחוש אותו בתוכי. "בבקשה, בוא תזיין אותי."
"לזיין את מי?" שאל אבי בעקשנות, צחוק זדוני מפעפע בקולו.
היססתי, לא יודע מה להשיב, ושיניו נגסו בכוח בבשרי, בדיוק בחיבור הרגיש שבין הצוואר לכתף. "את מי לזיין כוסית?" הוא שב ולחש ישר לתוך אוזני.
"את... אותי, את הפולנייה." גמגמתי.
"ואיך קוראים לה, לפולניה הזו?" לחצו אצבעותיו על אשכי, עוצרות אותי בדיוק ברגע האחרון מלהתיז את זרעי ישר על ריפוד העור של הכורסא שלו. בפעם הקודמת שקרתה לי תקלה כזו הוא הצליף בי בחגורה ואילץ אותי ללקק את העור הבלוי עד שהבהיק.
"אה... לא יודע... אה... מה שתגיד אבי, עמית, זוהר, יובל, אור, לא חשוב. תקרא לי איך שאתה רוצה." התחמקתי מההחלטה.
"השם לא חשוב." וויתר לי אבי בנדיבות, "אבל אני רוצה לשמוע אותך אומרת לי מי את." לחץ את כפות ידיו בין ירכי, מאלץ אותי לפשק אותן עד שהן נלחצו בכוח אל ידיות המתכת הקרה של הכורסא. עורי בער, הייתי מוכן לעשות הכל רק כדי להשביע את רצונו, להרגיש אותו גומר בתוכי... לגמור בעצמי... חשתי שאני נשרף מרוב תשוקה אליו.
"אני הפולנייה שלך." אמרתי, "אני הכוסית שלך אבי, אני רוצה את הזין שלך בכוס שלי, בבקשה תזיין אותי, בבקשה."
"בסדר חמודה. יפה כמוך לא צריכה להתחנן, גם אני רוצה אותך." נישק אבי את החבורה שהשאירו שיניו על עורי והתרחק ממני מעט. הסבתי את ראשי לאחור, ופלטתי צעקה למראה להב האולר שהבהיק מולי פתאום.
הוא חייך. "תירגעי מותק." אמר בקול גברי, בוטח. "זה בסדר." הרגיע וחתך באבחה אחת את החוטיני מעלי.
"זהו, גמרנו עם ההקדמות. עכשיו תקבלי את כל הזין." הבטיח וקיים.
בשלה הזה שנינו היינו כבר כל כך מיוחמים עד שהזיון המיוחל לא ארך זמן רב גמרנו מהר והתמוטטנו מותשים על השטיח.
מזל ששאבתי הבוקר אבק, עלה הרהור טיפשי במוחי, ומיד נמוג בגלל השרשרת המטופשת ההיא שנקרעה פתאום. כל חרוזי הפלסטיק הלבנים התפזרו על השטיח ואני זחלתי על ברכי עטויות הגרביונים, מנסה לאסוף אותם.
"עזוב הם לא יברחו. נאסוף אותם מחר, בוא נלך לישון." אמר אבי, "אני נורא עייף, תשים את כל הדברים בשקית ובוא למיטה."
זהו, חזרתי להיות גבר. איזו הקלה! 
צייתי לו, מגלגל מעלי את הגרביונים שנקרעו בינתיים – הרכבות שעליהם גרמו משום מה לרגלי להראות יותר נשיות וסקסיות. שפשפתי בקוצר רוח את האיפור מעל פני בעזרת נגבונים לחים וצללתי מתחת לשמיכה, הישר אל בין זרועותיו. 

"הייתי צריך להתרחץ." נזכרתי, "לא שטפתי את הקרם שמרחת עלי ועכשיו אני מריח כמו אישה."
"לא נורא. תתקלח מחר." סיבך אבי את רגליו ברגלי, מהדק אותי אליו.
"ובעוד כמה ימים השערות יגדלו ויגרד לי נורא." המשכתי להתלונן.
הוא נאנח ונישק את עורפי, מעביר את לשונו בנגיעות קלילות על עורי, מעורר בי צמרמורות עונג.
"לא נורא. יעבור לך." ניחם אותי אבי, והמשיך להרטיט את עורי, מעביר אצבעות מרפרפות לאורך עמוד השדרה שלי.
"אני יודע." הסכמתי איתו, עוצם עיניים כדי להטיב ולהתרכז במגעו בגבי. "יעבור כמו שכל דבר אחר בחיים עובר."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה