קוראים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

26. אשתו

הבוקר הוא תכנן לנסוע אליה לביקור. מאז שהיא חלתה הוא נוסע לעיתים הרבה יותר קרובות. יש לה סרטן ובתקופה שעוד טיפלו בה הוא אפילו ישן ליד מיטתה בבית החולים, ותבע מהילדים שלה לבוא לבקר אותה למרות שהיא כמובן לא הכירה אותם. גם כשהיא הייתה בריאה יחסית היא בקושי זכרה אותם, ואחרי הטיפול המתיש היא לא זכרה איש, רק את בובי.
אבי סיפר לי בין לגימה אחת לשנייה של וודקה איך היא המשיכה לקרוא בשמו גם כשהכרתה הייתה מעורפלת לגמרי.
"אותי היא זיהתה רק בקושי. זכרה רק שאני הבן דוד שלה, שכחה לגמרי שהיינו נשואים שלוש שנים ושעמדתי לידה בלידות שלה." הוא מפטיר בקול יבש ולוגם עוד קצת. הוא למד לשתות וודקה מהגיס הרוסי שלו, אבל גם וויסקי וקוניאק, ואפילו סתם בירה הוא ישתה ברצון בזמנים כאלו.

אני לא אוהב כשהוא שותה, זה לא בריא בשבילו, אבל זה מקל עליו וברגעים כאלו אני מעדיף לשתוק ולא להעיר לו.
בסוף הרופאים התייאשו, הטיפולים הכימותרפיים לא עזרו ונשאר רק לנתח כדי להאריך אולי את חייה בכמה חודשים. הוא והילדים עשו כנס משפחתי והחליטו פה אחד שדי, מספיק עם זה, כמה שעוד נשאר לה לחיות שתחייה בלי סבל וכאבים בחדר הקטן שלה במוסד שהיא חיה בו בשקט כבר שנים רבות כל כך.
"לדעתי אפילו בובי לא היה מתנגד לזה." אמר אבי כשסיפר לי על ההחלטה להניח לה למות בשלווה.
"כן." אני מסכים ושם יד על כתפו, מנסה לנחם בלי להשתפך יותר מידי, הוא שונא השתפכויות. "אני בטוח שבובי היה מסכים שככה הכי טוב."
בובי מת לפני חמש שנים, אבל היא לא יודעת על כך ואיש לא מעז לספר לה. הוא הסדיר בצוואתו תשלום מיוחד עבור הפרחים הטריים שממשיכים להגיע לחדרה כל שבוע כמו בזמן שהוא היה חי.
בסוף אבי לא נסע. ברגע האחרון, בדיוק לפני שהוא עמד לנעול את נעליו ולצאת, צלצלו מהמוסד ואמרו שהיא במצב לא טוב הבוקר. היא נסערת מאוד וחסרת מנוחה, ועדיף להניח לה בשקט. הם עומדים לתת לה זריקת הרגעה והיא תישן וחבל שהוא ייסע את כל הדרך הזו לשווא.
"אני מבין." שמעתי אותו אומר בקול מאופק, "כן... בסדר... בטח... אתם צודקים... טוב שתפסתם אותי לפני שיצאתי... אולי בשבוע הבא." וסגר.
ירדתי למטה והובלתי אותו חזרה לחדר השינה. לרווחתי הוא הלך איתי בצייתנות ולא ניסה ללכת למטבח לקחת את הבקבוק המלא למחצה של וודקה אמריקאית משובחת שהוא שומר במקפיא.
אולי הוא יעשה את זה מאוחר יותר, ואולי בכלל לא, אבל כעת הוא מניח לי לפשוט מעליו את חולצתו ומכנסיו. יושב בשקט על המיטה ומביט איך אני כורע על ברכי לפניו ומקלף מעליו את הגרביים.
"חבל." הוא אומר בצער, "היום שבת כל כך יפה, הייתי יכול לשבת אתה קצת בגינה, לדבר, אולי להסתובב קצת בחוץ, לתפוס קצת שמש."
"באמת חבל." אני מסכים והודף אותו בעדינות חזרה למיטה.
הוא נשכב על גבו, מביט לתקרה, ידיו שלובות מאחורי עורפו. "אין לה עוד הרבה זמן, עמי." הוא אומר ברכות, "כל פעם היא נראית רזה יותר ומבולבלת יותר. היא כבר לא מדברת עברית בכלל, רק אורדו וקצת אנגלית, גם את הילדים שלה היא שכחה. היא חייה רק בתקופה הטובה עם בובי, כל מה שקרה אחר כך היא פשוט מחקה ודי."
"מזל שאין לה כאבים." אני אומר כמו תמיד, ומניח בזהירות את ראשי על חזהו. הוא מושך אותי אליו, מלטף בעדינות את שערותיי, "כן, באמת מזל." הוא מסכים איתי, ואז מסתובב על צידו, טומן את פניו בשקע צווארי ובוכה חרש על כל מה שקרה, ולא קרה ללילי ולבובי, ההורים של הילדים שלנו.
כשהם נפגשו לילי הייתה צעירה שחומה ותמימה שגדלה בבית דתי ועני, ובובי היה בן דוד רחוק, גבר חזק עשיר שבא מאירופה הרחוקה, סחף אותה בסערה לאהבה גדולה מהחיים, ואז התברר שהוא נשוי ואשתו ממתינה לו שישוב, ושכל הכסף והמתנות והפינוקים שהוא העתיר עליה, הכל בא ממנה, מהאישה ההיא שאפילו לא הייתה יהודיה.
בובי חזר לבסוף לאשתו, משאיר את לילי המומה ובהריון. עד כאן זה סיפור רגיל ונדוש, סיפור שכבר סופר באלפי גרסאות ונלעס עד דק, וגם הפתרון שנמצא במשפחה היה פתרון רגיל ומעשי. לחתן את הנערה ההרה עם הכבשה השחורה של המשפחה, ובמקרה המיוחד הזה הכבשה השחורה הייתה אבי שלי.
לצערי לא הייתי אז בארץ. אחרי שאביו נפטר בנסיבות לא ברורות שהיו ספק תאונה ספק התאבדות הוא עזב את הצבא וניתק איתי קשר. לבי נשבר, אבל גם גאוותי נפגעה ולכן לא חיפשתי אותו, חשבתי שאוכל להתגבר עליו כמו שמתגברים תמיד על אהבה ראשונה.
אחרי הצבא טסתי לחו"ל, טיילתי, ונסעתי, וחוויתי, וזיינתי, וכשחזרתי הרגשתי כמו איש העולם הגדול, גבר בוגר ומנוסה, ואז נפגשנו ובבת אחת חזרתי להיות מה שתמיד הייתי - עמיקם של אלברט.
***
כשנפגשנו שוב הוא היה לבד, ובהתחלה בכלל לא ידעתי על הנישואים שלו. לא היה לי קשר עם משפחתו ובשנים הראשונות אף אחד לא סיפר לי עליה. היא הייתה סוד משפחתי מלוכלך שהם העדיפו לשמור בארון.
אחרי שניסתה לפגוע בתינוקת שנולדה חצי שנה אחרי שבובי עזב, היא אושפזה במחלקה פסיכיאטרית נידחת ואיש לא הזכיר אותה. רק שנים אחר כך כשבובי חזר שוב לארץ והקים שערורייה בגלל האשפוז שלה במקום הנידח ההוא סיפרו לי על הסקנדל הנורא שהתרחש כשלילי ובובי נפגשו שוב.
לילי כבר הייתה נשואה לאלברט ואם לילד, אבל כשבובי חזר לארץ היא שכחה הכל והלכה אחריו כעיוורת, וגם הוא מצידו שכח את אשתו העשירה שהמתינה לו באירופה הקרה, ושוב הכניס את לילי להריון.
אבי ראה הכל כמובן, ושתק. המשפחה שלו התפלצה. כולם ציפו שהוא יגיב בחומרה, יכה אותה ואותו, ידרוש גט, יזרוק אותה מהבית - שיעשה משהו!
אבל הוא שתק והניח לה לעשות כרצונה, וכשבובי עזב והותיר אותה שבורת לב בחודש השלישי הוא קיבל אותה חזרה ועמד לצידה בזמן הלידה, ובטח היה נשאר אתה עד היום, אבל היא לקתה במה שהרופאים כינו - דיכאון חמור של אחרי לידה.
כמובן שכל מי שבאמת הכיר את הסיפור ידע שהם טעו, ליבה נשבר בגלל בובי, אבל איש לא הסביר להם את טעותם, בטח שלא אבי. הוא אשפז אותה במחלקה פסיכיאטרית, נתן את התינוקות לאימא שלה ואחר כך ניסה להמשיך בחייו.
כמה חודשים אחר כך שבתי לארץ וצלצלתי אליו. לשמע קולו הרגשתי שאני נאחז סחרחורת של שמחה וחרדה, וכשהוא הציע שניפגש הסכמתי מיד. משום מה החלטנו ללכת לקולנוע - זה מה שהיה מקובל לעשות בדייטים בשנות השמונים של המאה שעברה.
הסרט שראינו היה "כל החיים עוד לפניו" עם סימון סניורה הנהדרת. ראינו אותו בחיפה, בקולנוע רון הישן שפעם היה כל כך אלגנטי, וכיום הוא עומד שומם ועלוב במרכז הדר, מצבה לזמנים שהיו.
הסרט משובח וראוי לצפייה גם היום, אבל בפעם ההיא שצפיתי בו לא הבנתי שום דבר ממה שקרה על המסך. ברגע שנפגשנו ברחוב הרצל לפני אולם הקולנוע הלכתי לאיבוד. כל העולם סביבי הסתחרר ומזל שהוא אחז בזרועי וכיוון אותי למושב שלנו בתא הקטן שבגלריה, אחרת לא הייתי מגיע אליו לעולם.
עד סוף ימי אזכור איך ישבנו והמתנו לחשכה שתרד על האולם, מביטים מוקסמים במסך הקפלים הארגמני שהתרומם באלגנטיות בעוד האורות דועכים לאט לאט בנברשות הגדולות. ברגע שהשתררה חשכה הוא אחז את כף ידי בידו והשתעשע באצבעותיי, מסבך את אצבעותיו בשלי, ממשש את ציפורני, ואפילו מעביר את לשונו על אגודלי.
ברגע שחשתי את מגעו ידעתי שאני שייך לו בגוף ובנפש ושלכך נועדתי מששת ימי בראשית. ישבתי לצידו, חש כאילו נמזגו בועות שמפניה מדגדגות לעורקי ושתקתי, מתאפק בכל כוחי לא לרחף באוויר מרוב אושר. בהפסקה ניסינו לנהל מעין שיחה שלא עלתה יפה. סיפרתי לו בקצרה על הטיול הממושך שלי בחו"ל וסירבתי בתוקף לקום ממקומי או להניח לו לקנות לי שתייה. לא רציתי לקום כי עמד לי בטירוף, ולא רציתי שהוא ילך ממני, רציתי רק שיהיה שוב חושך ושהוא יאחז בידי.
במחצית השנייה הוא כבר הניח את כף ידי הצייתנית על ירכו וליטף אותה, מקרב את אצבעותיי קרוב למפשעתו, מניח לי לחוש בזקפתו ומיד מרחיק אותה בזהירות.
אחר כך הוא סיפר לי שחשש שמגע ידי יגרום לו לגמור במכנסיו. "מספיק שלך היה כתם חשוד על המכנסים, אם גם אני הייתי מרטיב את המכנסיים זה כבר היה ממש מוגזם." אמר וצחק צחוק פרוע, הפעם הראשונה שצחק מקרב לב מזה זמן רב, ככה אמר לי אחר כך, כשכבר היינו בדירה הקטנה והמוזנחת שלו ברחוב הילל.
אלו היו שנות השמונים המוקדמות - לא השתמשנו בקונדומים, לא ידענו שום דבר על איידס, לא היו אז מחשבים אישיים בכל בית, לא אינטרנט ולא טלפונים סלולאריים. היינו רק אני והוא והמזרון הבלוי שהיה מוטל בפינת חדר השינה הקר.
בבוקר הוא שאל, קצת בביישנות, אם בא לי להיפגש אתו שוב מתישהו. עד היום הוא מצטחק כשהוא נזכר איך הסתכלתי עליו כאילו יצא מדעתו ואמרתי לו בפסקנות שייקח לי בערך חצי שעה לאסוף את הבגדים שלי מביתה של בטי אצלה התאכסנתי ולחזור אליו.
"אפילו לא חיכית שאני אגיד שאני רוצה שתגור איתי. ישר קבעת עובדות בשטח ושאלת מה להכין לארוחת צהרים."
"כן, זו באמת הייתה שטות. מאז נתקעתי בתפקיד הטבח." נאנחתי.
"ולבוא לגור אצלי חמש דקות אחרי שנפגשנו שוב לא היה שטות?" התגרה בי אבי.
"לא, השטות שלי הייתה שבכלל עזבתי אותך, ואתה היית טיפש שלא סיפרת לי מיד שאתה נשוי."
"כל כך פחדתי שתתרגז עלי. אחרי שכבר סיפרו לך הייתי בטוח שתברח ממני."
"כן, מזלך שאני בחור סלחן." אני אומר, ולא מגלה לו שבאותו ערב הבנתי שאני לא יכול לעזוב אותו - הייתי נשאר אתו גם אם הנישואים שלו היו אמיתיים והייתי צריך לבלות את עשרים וחמש השנים הבאות לבד שבתות וחגים.
"למה אימא שלנו משוגעת?" שאלה אותי פעם הילדה כשעוד הייתה צעירה מכדי לדעת שיש דברים שלא מדברים עליהם.
"היא השתגעה מרוב אהבה." עניתי לה, "אחרי שהיא הייתה צריכה להיפרד מאבא שלכם שהיא כל כך אהבה היא יצאה מדעתה."
"שטויות." אמר אחיה הבוגר שמאז ומתמיד היה טיפוס מעשי יותר, "לא משתגעים מרוב אהבה, נכון אבי?"
"לא משתגעים מרוב אהבה, אבל יש אנשים שמשתגעים כשהם צריכים להיפרד ממישהו שהם אוהבים." אמר אבי חרש, "ועכשיו לכו לישון."
"לא הייתי צריך להגיד להם את זה." התחרטתי אחר כך על התקף הכנות שלי.
"אבל זו האמת." אמר אבי בפשטות, "למה אתה חושב שהלכתי והתחתנתי עם אישה, ועוד עם אחת שהייתה מאוהבת בגבר אחר? הייתי משוגע עוד יותר ממנה, חשבתי שנוכל לרפא זה את זו מהשיגעון הזה של האהבה."
"אולי הייתם מצליחים אם אני לא הייתי מגיע פתאום?"
"לא, זה לא אתה שהפרעת. לא הצלחנו כי אני הומו שלא מסוגל לאהוב נשים כמו שצריך." אמר אבי בקדרות, "אם לא הייתי כזה אולי היה לי סיכוי לגרום לה לשכוח אותו, אבל אני כזה וזהו."
"אתה חושב שגם בובי אהב אותה כמו שהיא אהבה אותו?" חקרתי.
"אהב? הוא עדיין אוהב אותה! מי אתה חושב משלם על המוסד הפרטי שהיא חיה בו עכשיו?"
"ואם היא תבריא? מה יהיה אתנו אז?"
"לא חושב שיש הרבה סיכויים לזה, אבל אם יום אחד היא תקום ותחליט שהיא בריאה," הצטחק אבי, "היא ישר תרצה לחזור אליו. הבעיה היא שאשתו מחזיקה חזק את הארנק, הוא שייך לה וכל מה שהוא יכול לעשות למען לילי זה לשלם על המוסד שלה ולדאוג שיהיה לה נוח."
"אני לא מבין איך הוא היה יכול לוותר על אהבה בגלל כסף?" התפלאתי.
"אני יודע שאתה לא מבין," צחק אבי חרש, "בגלל זה אני אוהב אותך."

תגובה 1:

  1. סיפור עם מוסר אסכל, ההבדל בין סיפורך ושל אחרים שגם יש תוכן לקרוא, לא רק זיונים

    השבמחק