קוראים

יום רביעי, 15 ביולי 2020

מלך הכיתה

1. מוני השמן

למרות שחלפו מעל עשרים שנה מאז ראיתי בפעם האחרונה את אילן היפה הכרתי אותו מיד. הוא השתנה מאוד כמובן, אבל בכל זאת נשאר דומה מאוד לעצמו הצעיר והחסון - אותה עמידה מתגרה וזקופה, אותן כתפיים רחבות ונטויות בזוית שחצנית ואפילו אותו שער שופע, אסוף בקוקו שהפך משחור ללבן כסוף.

חלף כל כך הרבה זמן מאז שנפגשנו לאחרונה, הייתי בטוח שהוא לא יזכור אותי ולכן המשכתי לבהות בו בשקט, משווה בין דמותו כיום לבין הדמות שנחקקה בזיכרוני, שואל את עצמי אם כדאי לקום מהספסל ולגשת אליו, או להמשיך ללטוש בו מבטים כמו שהייתי עושה בזמנו.

"אתה עושה לי חורים בגב עם המבטים שלך." הוא היה מתלונן בחיבה שגרמה לליבי הצעיר והטיפש לקוות שאולי בכל זאת... אולי גם לו יש מעט רגשות כלפי? גם אז ידעתי שהוא לא יכול להחזיר לי אפילו שמץ מרגש ההערצה הלוהטת שאני חש כלפיו, אבל טיפחתי תקווה שאולי, יום אחד, הוא עשוי לראות בי יותר מאשר גוף זמין שמוכן תמיד לקראתו.

התשובה הייתה שלילית כמובן, כל מי שהיו עיניים בראשו, וטיפת שכל בקודקודו, היה מבין זאת מיד, אבל הייתי אז רק נער מוכה אהבה, תמים וטיפש כמו שיכול להיות רק מי שהתבגר בשלהי המאה הקודמת, ולקח זמן רב עד שהבנתי שהוא לא אוהב אותי, ולא יאהב אותי לעולם, וכשהבנתי את זה סוף סוף זה כאב כל כך עד שברחתי הכי רחוק שיכולתי.

חזרתי רק אחרי שנעשיתי מבוגר מכדי לקחת ללב דברים מטופשים כמו אהבה. בגיל חמישים אתה כבר לא מתרגש מלב שבור ויודע שהעיקר הבריאות, כנראה שגם אילן הגיע לאותה מסקנה, עובדה שפגשתי אותו שוב דווקא בקופת חולים.

הוא שם את הצנצנת עם דוגמת השתן שלו על השולחן המיועד לכך, בדק את הרשימה המודפסת שתלתה האחות ג'ניה על הדלת בניסיון למנוע מריבות בתור לבדיקות דם - זה אף פעם לא עבד, אבל היא התמידה לנסות - ואחר כך העביר את מבטו על הממתינים שישבו דחוקים על ספסלי המתכת שהציבה קופת חולים לנוחות החולים.

מבטו חלף על פני והמשיך הלאה, ואז חזר. עיני נפגשו בעיניו וראיתי שהוא מפשפש בזיכרונו, מנסה לדלות ממנו פרטים מזהים, ואז הן ניצתו וחיוך קל עלה על פניו, "מוני." אמר, והושיט לי את ידו ללחיצה.

"אילן." השבתי ולחצתי אותה בחזרה, ושנינו עמדנו, מחייכים זה לזה בנימוס, בוחנים את הנזקים שחולל בנו הגיל.

"אני לא מאמין מוני, זה אתה? כמה שנים לא ראיתי אותך, לא השתנית בכלל." אמר אילן וצחק כשהעוויתי את פני ושאלתי אם הוא מנסה להעליב אותי.

"מה להעליב? אני לא מאמין, אתה נראה בדיוק אותו דבר."

"כן, נשארתי אותו מוני שמן ומכוער." הסכמתי.

"למה מכוער? מי אמר שאתה מכוער?" מחה אילן בנימוס.

"הראי." השבתי.

"נו, באמת." ביטל אילן את דברי בתנועת יד נמרצת, "איזה שטויות, אתה נראה מצוין." קרן לעברי, מצפה מן הסתם שאחזיר לו את המחמאה. הייתי שמח אם הייתי יכול, אבל אף פעם לא הייתי שקרן טוב - אילן היפה שזכרתי כבר לא היה אותו עלם יפה תואר וחסון. הוא איבד ממשקלו, פניו נעשו צנומים וסחופים, והיו קמטים סביב עיניו ובזויות פיו. רק עיניו היפות נותרו גדולות וכהות, ושערו היה עדיין עבה ושופע. נזכרתי כמה שחור ומבריק הוא היה פעם, והתמלאתי צער, ואפילו, לא יאומן כי יסופר, שמץ של רחמים על מלך הכיתה לשעבר ששערו הכסיף.

מי היה מאמין שאי פעם אני, מוני השמן בבטן יש לו בן, מוני הביישן שאף פעם לא ידע להשיב כראוי לחבורת הפרחחים שהציקו לו, ותמיד חמק מבויש לפינה, מרחם על אילן היפה, מושא תשוקותיו, מקור בלתי נדלה לחלומות רטובים ולכאבי לב.

שנינו בני אותו גיל, גרנו באותה שכונה ולמדנו באותו בית ספר תיכון, אבל, חווינו ילדות ונערות שונות לגמרי - כמו הירח והשמש חלקנו אותו רקיע אבל נענו במסלולים שונים. רק דבר אחד היה משותף לי ולאילן, שנינו חלקנו סוד זהה שבזכותו גנבנו לנו בשנת הלימודים האחרונה כמה שעות מתוקות של עונג.

הקשר ביני לבינו החל ביוזמתי כשהקשתי בלב הולם על דלת ביתו ובידי מחברת שהוא שכח בהיסח הדעת בכיתה. אילן פתח לי את הדלת, לבוש רק במכנסים קצרים וכפכפים, והופתע מאוד לראות אותי עומד על הסף, מזיע מחום ומהתרגשות. כמו נסיך אמיתי הוא שמר על נימוסיו הטובים, ואחרי שהודה לי באדיבות, אמר שחבל שהטרחתי את עצמי בחום הזה כי הוא לא זקוק למחברת עד לשבוע הבא, והציע לי להיכנס ולשתות משהו לפני שאחזור הביתה.

אילם ממבוכה בגלל הקרבה לגופו הערום למחצה - ראיתי אותו מספר פעמים בלי חולצה אבל הוא אף פעם לא עמד כל כך קרוב אלי - הלכתי אחריו בלב הולם, בוחן בחמדנות את תנועת שריריו. בלעתי בשקיקה את מראה הגומות הרדודות בתחתית גבו הרחב והחסון, ולא ידעתי את נפשי מרוב תשוקה לגעת, ולו רק לרגע, בעור החלק, השחום, המושלם שעטף את גופו.

אילן פתח את המקרר, שאל אם אני אוהב מיץ מנגו, והביט בי, מצפה לתשובה. לא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי. הנהנתי והוא הגיש לי כוס גבוהה וקרירה עם נוזל כתום מתוק, וכשאצבעותינו נפגשו על הזכוכית הלחה הוא שאל פתאום למה אני מסתכל עליו ככה? ועיניו נפגשו בעיני, תובעות תשובה שלא הייתי מסוגל להגות.

"אני לא." שיקרתי ושתיתי מהר את המיץ, משתנק מרוב חיפזון.

"אתה כן, תמיד אתה מסתכל עלי ככה, כבר יש לי סימנים על הגב מהמבטים שלך." אמר אילן וצחק, לקח ממני את הכוס ביד אחת, ואת השנייה, קרירה ולחה מעט, הניח על לחיי.

"בוא איתי." אמר, ומשך אותי לחדר השינה שלו, באתי אחריו, רועד מהתרגשות, וכשהוא משך מעליו את מכנסיו והתיישב על המיטה כרעתי לפניו ונרכנתי מעל אברו כאילו עשיתי את זה כבר בעבר, ובאמת עשיתי, אבל רק בדמיוני. המציאות התבררה כטובה יותר מהדמיון, ובחופש הגדול האחרון זה קרה עוד כמה פעמים, וכל פעם הייתה טובה ומתוקה יותר מהקודמת. בכל פעם העזנו יותר והלכנו קצת יותר רחוק, מגששים ולומדים את עצמנו, ואת גופו של האחר, הופכים בבלי דעת ממתבגרים מגושמים לגברים.

דיברנו מעט מאוד, רק כמה הוראות וגניחות עונג, זה הכול. אולי בגלל זה אני זוכר כל כך טוב את תגובתו אחרי שהעזתי להתפשט - הוא העביר את כפות ידיו על גופי שכבר אז, בגיל שבע עשרה, היה שעיר ועבה, ונאנח בקורת רוח, "כמה יפה." אמר בהנאה, וצחק למראה התדהמה על פני. אף אחד לא אמר לי אף פעם שאני יפה, לא חשבתי על עצמי במונחים כאלה, מאז שעמדתי על דעתי תיעבתי את גופי והתביישתי בו, אבל הוא אמר שאני יפה... אולי בגלל זה המשכתי לבוא אליו ולהיענות לדרישותיו למרות שידעתי שהוא מתבייש במשיכה שהוא חש כלפי ואני בעיניו סוד מלוכלך ומביש. הערצתי אותו כל כך עד שהתמסרתי לו למרות שבהתחלה זה כאב, וחזרתי ועשיתי זאת שוב ושוב מתעלם מהעלבון שחשתי כשהוא הזהיר אותי כל פעם מחדש לא לספר כלום לאף אחד - כאילו שהיה לי למי לספר דבר כזה?

בגלל שהוא רצה אותי, ואמר לי שאני יפה בעיניו סלחתי לו גם כשהוא התעלם ממני בכיתה, וגם אחר כך, אחרי שהלימודים נגמרו.

התגייסנו באותו היום והגענו יחד לבקו"ם, אבל שם נפרדו דרכינו, כל אחד מאיתנו הגיע למקום אחר בצבא, והיינו נפגשים רק בשכונה.

הוא, כרגיל, מוקף חברים, נערה יפה תלויה על זרועו, מעריצה אותו, ואני, כמו תמיד, לבד, או בחברת ידידי הספורים - תימהוניים דחויים כמוני.

אחרי הצבא הלכנו שנינו ללמוד, הוא באוניברסיטת תל אביב, ואני בבר אילן. נפגשנו מידי פעם בשכונה כשהגענו לביקורים אצל ההורים, ועוד פעם אחת אחרונה ובלתי נשכחת באוניברסיטה, ביום הסטודנט.

הוא היה כרגיל עם חבורת ידידים, יפים ומוצלחים כמותו, וכמובן עם נערה דקיקת גו שתלתה בו עיניים מעריצות. אני, כרגיל, הייתי לבד.

"בוא מוני, נלך לשירותים." הוא אמר אחרי שבירך אותי לשלום במנוד ראש, הבטיח לנערתו שישוב מיד, ואחר כך הסתגר איתי בתא השירותים הצפוף והמסריח.

"אני הולך להתחתן איתה." בישר לי אחרי שגמר בפי, "ומה אתך? יש לך מישהי?"

"לא." אמרתי, וברחתי משם עוד לפני שהוא כפתר את מכנסיו. כל אותו לילה התהפכתי על משכבי, וחשבתי על תשובות שנונות, חריפות, מכאיבות שהייתי יכול לענות לשאלה האידיוטית שלו. נשבעתי שאני לא אגע בו יותר לעולם, הבטחתי לעצמי שאני שונא אותו, ודמיינתי איך אני מתעלם ממנו בבוז כשניפגש שוב, אבל זה לא קרה מעולם. אחרי כמה חודשים נקרתה לידי הזדמנות להמשיך את לימודי בחו"ל, ומפה לשם התגלגלו הדברים כך שעברו שנים רבות בטרם שבתי הביתה, הזדמנויות צצו לפתחי, וגם גברים, וכולם נתנו לי סיבות טובות להישאר בניכר.

עד שחזרתי לארץ כבר חלפו עשרים שנה והכול השתנה מאז - הורי נפטרו, השכונה בה גדלתי התחרדה, בית הספר הישן שלמדנו בו הפך לישיבה, אילן היפה והחסון הפך לגבר צנום וכסוף שיער בגיל העמידה, ורק אני נשארתי אותו מוני – שמן, שעיר ומכוער.

"מה אתה עושה פה? שמעתי שירדת מהארץ." טלטל אילן את ידי במרץ, מחייך אלי חיוך מסביר פנים.

"לא ירדתי, נסעתי ללמוד ואיכשהו נתקעתי שם יותר שנים ממה שתכננתי, אבל הנה, חזרתי, ומה אתך אילן? מה חדש אצלך?"

"אני לא נסעתי לשום מקום. נשארתי בארץ, התחתנתי, הבאתי ילדים, התגרשתי, והנה אני כאן." אמר אילן, ממשיך לחייך חיוך שמח שלא הצליח להאיר את עיניו. למרות קולו הנמרץ וחיוכו הרחב הן נותרו כבויות. אחר כך הרפה מידי, אמר שהוא חייב לרוץ לסדר משהו והסתלק.

יש דברים שלא משתנים, זה מה שהוא היה אומר תמיד כשניסה להיפטר ממני אחרי הסקס, והייתי בטוח שזה מה שקורה גם הפעם. נכנסתי לחדר האחות, בטוח שאני לא אראה אותו יותר, אבל כשיצאתי משם, מהדק את צמר גפן ספוג האלכוהול לשקע מרפקי, ראיתי אותו עומד ומביט בדלת כאילו הוא ממתין למישהו.

מצחיק כמה זמן לקח לי לקלוט שהוא ממתין לי. "אתה מחכה לי?" הקפדתי לוודא.

אילן הנהן, "למה אתה מופתע כל כך?" חייך.

"כי..." ופתאום נפל לי האסימון - מי בכלל יודע היום מה זה אסימון? – "כי תמיד אני זה שחיכה לך?"

"זה היה מזמן, היום הכול אחרת." אמר אילן בפשטות, אחז בזרועי והוליך אותי החוצה, "אתה נראה נהדר מוני, כבר אמרתי לך את זה? מה יש לך בכלל לחפש בקופת חולים?"

"בדיקות תקופתיות." הסברתי, "אני מרגיש מצוין, אבל הרופא שלי מתעקש שאני חייב להיבדק פעם בשנה, כל פעם הוא מתפלא שוב שהכול בסדר אצלי וכל שנה הוא מתאכזב מחדש שהוא לא יכול להציק לי לרדת במשקל ולהפסיק לאכול דברים טעימים."

אילן חייך, "כן, רופאים, ספר לי עליהם... ובטח אמרו לך לעשות את הבדיקות בצום, אתה לא מת מרעב? בוא ניכנס לפה." הוביל אותי לבית קפה קטן שעמד בסמוך, "יש להם לאטה מצוין וטוסטים טעימים מאוד." סח לי, הושיב אותי ליד שולחן, זימן בתנועת יד מצווה שהזכירה לי נשכחות את המלצרית, ובחר בשביל שנינו טוסטים וקפה, מניח לי ברוב טובו להחליט אם אני רוצה טוסט עם גבינה צהובה סתם או פרמזן. "הפרמזן טעים יותר." פסק אחרי שהתלבטתי יותר מידי זמן לדעתו, ושילח את המלצרית להביא את ההזמנה.

"אז מה קורה אתך כיום? ספר לי מה חדש?" סילק מעל פניו את התפריט וריכז את כל תשומת ליבו בי.

"אני מרגיש כאילו חזרתי לבית הספר התיכון." שיבשתי ציטוט שורה משיר כדי לתאר את הרגשתי – הנה אני, גבר במיטב שנותיי, מתקרב לגיל חמישים, אדם שראה עולם, עשה דברים, אסף תארים, אהב ונאהב, נפגש ונפרד – ובמחי פגישה אחת אני חוזר להיות מוני הצעיר והביישן, נמס נוכח עיניו הכהות והגדולות של מלך הכיתה.

"מה, בגללי?" הצטחק אילן, "נעשית נוסטלגי? מה שקרה בתיכון קרה מזמן, היום הכול אחרת."

"לגמרי." הסכמתי, וגל של עצב וגעגוע הציף אותי, "אתה בסדר אילן? אתה נראה קצת..." היססתי, מחפש תיאור שלא יעליב אותו, "קצת עייף."

"אני על הפנים." אמר אילן בפשטות נטולת רחמים עצמיים, וסיפר לי במשפטים קצרים ויבשים על הקורות אותו מאז שנפרדו דרכינו - הוא התחתן עם מישהי שפגש בצבא, נכנס לעסק של אבא שלה, הרוויח כסף, בנה בית, הוליד שני ילדים, ולא הפסיק לבגוד באשתו, "אבל רק עם גברים." ציין בגיחוך מריר, ולבסוף היא עלתה עליו והוא הועף מהעבודה ומחייו הנוחים, מצא עבודה אחרת, מצא אהבה, חי עם מישהו ונאבק נואשות לשמור על קשר עם ילדיו שאימם הסיתה אותם נגדו.

עם השנים האהבה נגמרה ואחרת באה תחתיה, הילדים כבר בוגרים ועדיין נוטרים לו טינה, הוריו נפטרו בזה אחר זה, קודם האב ואחר כך האם, היחסים עם אחיו ואחותו הגדולים קרירים, ואם לא די בכך בריאותו התערערה - עבר התקף לב וצרות אחרות, והנה הוא פה, עובד בעבודה חלקית, מרוויח שכר דל, חי בדירה שכורה קטנה ועלובה, ומבין בעצב שהכול באשמתו.

"מה באשמתך? למה באשמתך?"

"כי בחרתי בדרך הקלה והרגילה ולא הלכתי עם האמת שלי."

"האמת שלך?"

"נו, אתה יודע, לא אמרתי ישר שאני הומו, העדפתי להתחתן ולבגוד... כמו שאתה רואה, שום דבר טוב לא יוצא מזה שמתעקשים לחיות בארון."

"לא תמיד יש ברירה, לפעמים יש נסיבות שמחייבות להישאר בארון." ניסיתי להיות אדיב.

"לא היו לי שום נסיבות." התעקש אילן לא לוותר לעצמו, "הייתי פחדן ומפונק, זה הכול, אני מסתכל עכשיו על האחיין שלי שיצא מהארון בגיל שש עשרה ומת מקנאה, למה לי לא היה את האומץ הזה?"

"אלו היו זמנים אחרים, אנשים מתו מאיידס וכולם פחדו, והיום, היום יש קוקטייל ויש מצעדי גאווה בכל מקום, אפילו בראשון לציון."

"בחיים לא הייתי במצעד גאווה, עד שיצאתי מהארון נעשיתי קשיש מידי." העיר אילן בעצב.

"שטויות, אין דבר כזה, כל זמן שאתה נושם אתה יכול לצעוד, בסן פרנסיסקו ראיתי אנשים מגיעים למצעד גאווה על קביים ובכיסאות גלגלים, וכולם עשו להם כבוד למרות שהם היו מבוגרים, חלק אפילו עם רגל אחת בקבר."

"כמוני." כבש אילן את פניו בכוס הלאטה המתקררת שלו.

"איזה שטויות! למה אתה מדבר ככה? אתה מבוגר ממני בכמה? בחצי שנה? בקושי בן חמישים, ממש ילד, היום גם בני שישים נחשבים עדיין אנשים צעירים, מה קורה אתך אילן? לא מתאים לך הדיכאון הזה."

אחזתי בכף ידו ולחצתי אותה בעידוד, והוא החזיר לי לחיצה רפה והביט בי, מלטף בעיניו את פני, מנסה לחייך אלי בחזרה, "מה שהכי אוכל אותי זה איך שהתנהגתי אליך, הייתי כזה פחדן ושפל כלפיך, ידעתי שאתה מאוהב בי וזה הפחיד אותי נורא." מבטו קפא לפתע, והבעת חוסר הביטחון על פניו צבטה את ליבי, "היית מאוהב בי, נכון מוני?"

"לגמרי, הייתי חולה מרוב אהבה אליך, אף פעם לא הבנתי במה זכיתי שרצית אותי."

"במה זכית? אל תדבר שטויות, יש לך מושג כמה רציתי אותך? אם הייתי יכול הייתי מחבק ומנשק אותך לפני כולם, רציתי לספר לכול העולם שאנחנו יחד."

"באמת? אבל חשבתי ש..."

"מוני." אילן רכן לעברי ואחז את כף ידי בין כפות ידיו שכיום היו צנומות וקרירות, "אין יום שלא התגעגעתי אליך, שלא נזכרתי בך וחשבתי עליך, חיפשתי אותך בכל גבר שהייתי איתו, היית האהבה הראשונה שלי, ועד היום אני אוכל את עצמי שפספסתי אותך בגלל שהייתי אפס פחדן."

"אני? אני הייתי האהבה הראשונה שלך?" בחנתי את פניו בתדהמה ולרגע עלה בי חשד שאולי הוא מתבדח, משתעשע על חשבוני, אבל לא היה שמץ של בדיחות דעת בפנים הצנומים והסחופים האלה, עיניו הגדולות והכהות נתלו בי במבט רציני, מבט מפציר, מתחנן אפילו, "אבל אילן, איך זה יכול להיות? הרי זה רק אני, מוני השמן, ואתה... אתה הרי היית אילן היפה, מלך הכיתה."

"כן, באמת הייתי בחור יפה, מה?" הוא נאנח, "כולן רצו אותי, אבל מה שאני רציתי תמיד זה מישהו כמוך, בחור רחב ושעיר, אחד שנראה גברי כזה ויודע להיות גם עדין ורגיש ו..." הוא התנער והביט סביבו בבהלה, כאילו נעור מחלום, ואחר משך את ידו מידי, "אנחנו עושים פה הצגה לכולם." הזהיר אותי וקם, "מה דעתך שנלך אלי? אני גר לא רחוק, נוכל להמשיך לדבר בפרטיות, אתה לא עסוק, נכון?" התגנבה נימת דאגה לקולו.

"לא, עד ספטמבר אני בחופש, אני מתחיל ללמד רק באוקטובר."

"ללמד איפה? מה אתה מלמד?" שאל אילן בסקרנות מחניפה ולאורך כל הדרך לדירתו הקטנה והריקה למחצה שוחחנו עלי – על העבודה שלי, הקריירה שלי, החיים שלי. עד שהגענו לביתו הוא כבר ידע שאני גר זמנית אצל אחותי ומחפש דירה בסביבה, שאני מלמד במכללה, שנכון לעכשיו אני נטול בן זוג ואחרי שנים של נדודים ממקום למקום אני מנסה להתערות מחדש בארץ.

 

2. אילן היפה

אחרי שהוא הושיב אותי במרפסת המוצלת שלו, החלק הכי מוצלח בדירה לטענתו, עברנו לדבר עליו. התברר לי שאילן עובד בחצי משרה באיזה מפעל, עבודה שסידר לו חמו לשעבר, "לאנשים בגילי קשה מאוד להשיג עבודה בלי פרוטקציה." העיר במרירות, שגרושתו וילדיו חיים במרכז הארץ והקשר שלו אתם רופף וקר, ושמאז מותם של הוריו הוא נפגש לעיתים מאוד רחוקות עם אחותו ואחיו הבוגרים והקשר המשפחתי החם היחיד שלו הוא עם אחיינו ההומו שעומד להשתחרר בימים אלו משירותו בקבע.

"החיים שלי השתנו מאוד מאז שחליתי, ולא לטובה." העיר אילן, טון קולו היבש מרמז על רצונו לחסוך מעצמו הבעות של השתתפות בצערו.

"זה מה שקורה לכולנו עם הגיל, הגוף בוגד, החיים מצטמצמים והאופציות קטנות." נעניתי לו באותה נימה יבשה ושקולה, והוא הנהן בהסכמה קודרת, והתוודה לפני שבן זוגו נטש אותו עוד בטרם התאושש לגמרי מהתקף הלב, ומאז הוא בודד ומדוכא מעט.

"תודה לאל על נערי ליווי." העיר כבדרך אגב, והציץ אלי מזווית עינו לראות אם אני מזדעזע. לא הזדעזעתי, אחרי עשרים שנות חיים בקליפורניה יש מעט מאוד דברים שמזעזעים אותי.

"כן, תודה לאל על נערי ליווי ועל ויאגרה." חייכתי אליו, אולי זה לא היה הדבר המתאים להגיד כי פניו שבו וקדרו כשהזכיר לי שאחרי התקף לב אסור לו להשתמש יותר בתרופה הזו.

"אחרי שאבא נפטר אחותי ניסתה לרמוז שההתקף שגמר אותו קרה בגללי, שהוא היה בסדר עד שהוא גילה למה התגרשתי, אבל שמעתי מהמאהבת שלו שאבא השתמש בסיאליס למרות שהרופא שלו אסר עליו לגעת בכדורים האלה, ככה שאני יודע שהוא לא קיבל עוד התקף באשמתי למרות שזה שהתגרשתי ויצאתי הומו בטח לא הוסיף לו בריאות."

"המאהבת שלו?" השתוממתי, "לאבא שלך הייתה מאהבת?"

אילן הנהן, ואפילו הצטחק קצת, "אימא הייתה אשתו האהובה, אבל תמיד היו לו עוד נשים מהצד, רק לקראת הסוף הוא הסתפק באחת, אני מניח שהוא גם שילם לה כי היא הייתה הרבה יותר צעירה ממנו, אבל מצד שני... לך תדע? אתה בטח זוכר אותו, איזה אחלה גבר הוא היה? נשים זרקו את עצמן עליו, הוא לא נראה כמו דוגמן, אבל הוא היה בן אדם מרשים מאוד, כריזמטי, גברי כזה, הוא אהב נשים, והן אהבו אותו חזרה..." המחשבות על אביו גרמו לאילן לשקוע במחשבות נוגות, "אף פעם לא העזתי לשאול את אימא, והיום זה כבר מאוחר מידי, אבל כיום אני די בטוח שהיא ידעה שיש לו גם אחרות, הוא היה יותר מידי גבר בשביל להסתפק רק באישה אחת למרות שאימא נשארה אישה יפה גם אחרי שלוש לידות, ואפילו בגיל מבוגר, אחרי שנולדו לה נכדים, היא הייתה עדיין יפיפייה, תמיד מטופחת ואלגנטית, ומאוד נשית. אפילו בבית אבות היו לה מחזרים, אבל היא דחתה את כולם, בשבילה אבא היה הגבר היחיד בעולם ואחרי שהוא נפטר היא לא רצתה יותר אף אחד, אימא המסכנה, אבא המסכן... הוא אף פעם לא חזר באמת לעצמו אחרי שנודע לו שאני הומו."

"נו, די כבר עם הרחמים העצמיים האלה." נזפתי בו בחיבה, והנחתי יד על שכמו, "כל זמן שיש חיים יש תקווה, אנחנו רק בני חמישים אילן, זה כלום, יש לנו עוד המון זמן לפני שנתפגר."

"אני יודע." אמר אילן והסתובב אלי, ופתאום היו פניו סמוכים מאוד לפני ויכולתי לחוש את חום גופו מבעד לחולצה הדקה שלבשתי, "אני מאוד מקווה שאתה צודק." אמר, והצמיד בעדינות את שפתיו לשפתי.

לזה לא ציפיתי, ממש לא, הוא אף פעם לא נישק אותי, כל פעם שניסיתי להגניב לו נשיקה הוא היה הודף אותי מעליו ואומר בתיעוב שהוא לא אוהב נשיקות, ובכלל, בנים לא מתנשקים ככה, עם הלשון, נשיקות כאלה זה רק בשביל בחורות.

לקח לי זמן רב להשתחרר מהדעה הזאת ולהעז לנשק גבר, והנה, דווקא אילן מנסה פתאום לנשק אותי. "מה אתה עושה?" הדפתי אותו מעלי בתדהמה.

הוא בהה בי, מופתע, "מה אתה חושב? אני מנסה לנשק אותך."

"אבל תמיד אמרת שאתה לא מתנשק עם בנים."

"מי, אני? מתי אמרתי את זה?"

"כל פעם שניסיתי לנשק אותך."

"נו, טוב, הייתי  רק ילד אז, מה כבר הבנתי מהחיים? היום אני חושב אחרת." הוא הניח את ידיו על כתפי, משך אותי אליו וניסה שוב, והפעם כבר הייתי מוכן והנחתי לו להצמיד את פיו אל פי ולנשק אותי.

זה היה טוב, ברור היה שהוא צבר ניסיון רב בנשיקות מאז שחשב שגברים לא מתנשקים עם גברים. תוך כדי הנשיקה פלשו ידיו מתחת לחולצתי וחלפו על גבי ומותני. שמעתי אותו נאנח בקורת רוח, "איזה חמוד אתה." גנח, והוליך אותי לחדר השינה, ושם החל לפשוט מעלי את בגדי.

"אילן, רגע, חכה שנייה." ניסיתי להאט מעט את מהלך העניינים, אבל יש דברים שלא משתנים גם אחרי עשרים וחמש שנים. בזמנו, ברגע שאילן היה נעשה חרמן הוא לא נתן לשום דבר לעצור בעדו, בנעורי גם אני הייתי כזה, אבל נעשיתי איטי וזהיר יותר כחלוף השנים, והיום גם הייתי בטוח יותר בעצמי, וגם חזק יותר ממנו.

עצרתי בעדו לפני שהוא הצליח להוריד מעלי את מכנסי, הדפתי אותו אל המיטה ונשכבתי לצידו, "אילן, מחמיא לי מאוד שאתה רוצה אותי כל כך, אבל למה למהר? אנחנו כבר לא ילדים חרמנים." הזכרתי לו.

"אני יודע, ודווקא בגלל זה..." ידו התגנבה שוב אל רוכסן מכנסי.

אחזתי בפרק ידו ועצרתי בעדו, "לא נפגשנו המון שנים, כיום אנחנו בקושי מכירים זה את זה, אי אפשר לקפוץ למיטה כל כך מהר."

אילן הנהן, "אתה צודק." אמר בפיזור נפש, העביר את ידיו על חזי, וחייך. התגעגעתי." אמר, והחל ללקק ולמצוץ את פטמותיי. נכון, עברו המון שנים מאז אבל הוא תמיד ידע איך להדליק אותי, וזה עדיין לא השתנה. הפעם לא התנגדתי להיפטר ממכנסי, וגם עזרתי לאילן לקלף מעליו את בגדיו.

רק עכשיו, כשהוא היה ערום, קלטתי עד כמה השתנה הנער השרירי והחסון שהערצתי פעם - גופו כחש מאוד ושריריו המפוארים נעלמו, גם עורו השחום, החלק שזהר פעם מרוב עלומים האפיר, התקמט והתחספס, אבל הייתי חרמן, וכבר היינו במיטה, והחדר היה חשוך וקריר, קונדומים ובקבוק סיכה נמצאו בהישג יד... יש גבר שהיה מפסיק ברגע כזה? אולי, אבל אני לא הייתי הגבר הזה.

המשכנו וגיליתי שהגיל ביצע בנו מעין היפוך תפקידים מוזר, פעם מצאתי את סיפוקי מכך שהקרבתי את ישבני כדי לגרום לו עונג, היום הכול היה הפוך.

לרגע קפאתי תחתי, נדהם וחושש, כשהוא נשכב על בטנו, דחף כרית תחתיה, וביקש שאחדור לתוכו. "אתה בטוח?" שאלתי, מהסס.

"כן." גנח אילן, וכופף את ברכיו כדי להקל עלי את החדירה. אני מניח שבנעורי הייתי נבהל ונרתע אם הוא היה רוצה להיות פסיבי, אבל כבר לא הייתי נער, ועם השנים גיליתי שאני מעדיף להיות אקטיבי, למרות שבנסיבות מסוימות ובתנאים מסוימים... כששאלו אותי הגדרתי את עצמי כוורסטילי ולא שיקרתי, אבל ככל שהזדקנתי מספר הפעמים שלקחתי על עצמי את תפקיד הפסיבי הלך והצטמצם, ואילו אצל אילן, כפי שהודה אחר כך, חל תהליך הפוך. ככל שהתבגר כך התמעט הצורך שלו להיות בשליטה.

"תמיד רציתי שתזיין אותי." גילה לי אחר כך, אחרי שהתקלחנו יחד וחזרנו למיטה לנוח קצת.

"אז למה לא ביקשת?"

"מאותה סיבה שלא התנשקתי אתך. כל פעם הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אני אתפוס אומץ ואגיד לך מה אני רוצה באמת, אבל ברגע האחרון תמיד נרתעתי ודחיתי את זה לפעם הבאה, עד שלא הייתה יותר הפעם הבאה."

"אני מבין." אמרתי וליטפתי אותו בעדינות מכתף ועד ירך, קולט רק עכשיו שזה באמת אילן, ושאנחנו באמת שוכבים עכשיו ערומים באותה מיטה... מטבעי אני אדם איטי, ואני לא מגיב טוב להפתעות ולשינויים מהירים מידי, אירועי הבוקר הזה גרמו לי להרגיש מסוחרר ולא יציב, כאילו הייתי בתוך חלום.

משהו בהבעת פני, ואולי ברוך בו נגעתי בו, החריד אותו, והוא פרץ פתאום בשטף של התנצלויות, מזכיר מקרים שחלקם נשמטו בכלל מזיכרוני - פגישות שקבענו והוא לא הגיע אליהן, עלבונות שהטיח בי, מספר פעמים שהתעלם ממני כי היה בחברתם של ידידים וחשש שילעגו לו אם יראו שהוא נוהג בי בחביבות. "הייתי כזה אפס." חזר ואמר בתיעוב עצמי שהחריד אותי.

"היית צעיר וזו הייתה תקופה אחרת, אני מבין, באמת, וחוץ מזה אני בכלל לא זוכר את רוב המקרים שדיברת עליהם."

"אז מה אתה כן זוכר?" חקר אילן, נסמך על מרפקו, מביט בדאגה בפני.

הושטתי את ידי והסטתי קווצה משערו שהשתלשלה מעל מצחו. למרות ששערו הכסיף מגעו בין אצבעותיי נותר קריר ומשיי כמו בעבר. "אני זוכר את הפגישה האחרונה שלנו, כבר היינו חיילים, הייתה אתך איזה בחורה אחת, רזונת כזו... לקחת אותי לשירותים ואמרת לה שאתה חוזר מיד, ובשירותים, אחרי שעשינו את זה, אמרת שאתה הולך להתחתן איתה, ושאלת אם גם לי יש מישהי, זוכר?"

אילן הנהן, הניח את ראשו על חזי וביקש שוב סליחה.

"עזוב, זה בסדר. כבר סלחתי מזמן."

"בכל זאת... הייתי כזה נבזי כלפיך, ידעתי יפה מאוד מה אני עושה ו... זה לא היה נגדך, זה היה נגדי, אתה מבין?"

"לגמרי, באמת. נו, די אילן, עברו עשרים וחמש שנים מאז, אפילו אם היית רוצח מישהו כבר היית משתחרר אחרי כל כך הרבה זמן."

"כן, נכון." ניסה אילן לחייך, ונצמד אלי, כרך את ידו על מותני, ראשו שעון על חזי, מתרפק עלי, "אני לא מאמין שאנחנו שוב יחד." אמר בקול חולמני.

"גם אני לא." הודיתי, "אני מרגיש שאני חולם."

שנינו שתקנו כמה דקות, מנמנמים מעט, ואז אילן התנער, התיישב ואחז בכפי, מעביר את אצבעותיו בין אצבעותיי, "מוני, אתה חושב ש... נראה לך שיש מצב ש..." הוא התלבט רגע, היסס, ואז אזר עוד ושאל אם אני רוצה לנסות שוב.

"לנסות מה?" שאלתי, "אתה רוצה עוד זיון?"

"לא, זאת אומרת כן, אבל לא לזה התכוונתי, מה שרציתי לדעת זה..." הוא לקח נשימה עמוקה, והביט ישר בעיני, "אני יודע שהשתניתי מאוד, אני כבר לא אותו בחור יפה שהייתי פעם, אבל בפנים אני עדיין אותו בן אדם, רק חכם ובוגר יותר, והייתי רוצה... זאת אומרת, אם אתה בעניין של זוגיות וזה... בא לך שננסה?"

"מה? כאילו, להתחיל להיות יחד כזה?" שאלתי בזהירות.

הוא הנהן, מביט בי במתיחות.

אני לא בן אדם שיורה תשובות מהמותן, אפילו אם שואלים אותי מה שעה אני לוקח את הזמן שלי לפני שאני עונה, ועל אחת כמה וכמה לפני שאני מגיב על שאלה כזו. כנראה שהיססתי קצת יותר מידי ואילן הסיק שאני מסרב ורק מחפש תשובה שלא תפגע בו, ונחפז לקום מהמיטה ולמשוך עליו את בגדיו, "תשכח ששאלתי מוני, לא הייתי צריך להעלות את הנושא ולהביך אותך. ברור שלא תרצה, אני נראה כיום כמו סבא של עצמי, אני יודע, אני באמת מצטער, לפעמים אני ממש אידיוט. הנה התחתונים שלך, ופה החולצה, אני אתן לך להתלבש בפרטיות." הגיש לי את חולצתי וטס החוצה.

כדרכי בקודש לקחתי את הזמן, התלבשתי לאיטי, מהרהר בדבריו – נכון, הוא באמת לא נראה טוב, אבל הרי הוא השתחרר לא מזמן מאשפוז, ומי נראה טוב אחרי התקף לב? המצב בטח ישתפר בעתיד, כל מה שהוא צריך זה להקפיד על תרופות ועל התעמלות מתאימה, קצת צעידות בוקר, אולי שחייה? הרי הוא בדיוק בגילי, לא ילד אבל עוד לא זקן, ואם מדברים, גם לי לא יזיק לעשות קצת ספורט, ולא תזיק לי חברה. נכון שמי שמדליק אותי באמת אלה בחורים צעירים שנראים כמו שאילן נראה פעם, אבל הרי לא אתחיל בגילי לרדוף אחרי ילדים בני עשרים, אני כמעט בן חמישים למען השם, וכמה עוד הצעות כאלה נראה לך שתקבל מוני? יש לכם היסטוריה משותפת, ואם לא תהיה טמבל יהיה גם עתיד. מה, יותר טוב להזדקן לבד, מול תמונות של בחורים יפים באטרף? ומה זה חשוב איך הוא נראה, אפשר לחשוב שאתה דוגמן עם קוביות, תגיד תודה שיש עוד מישהו שרוצה אתך ולך לדבר איתו, יעצתי לעצמי, והלכתי לחפש את אילן.

מצאתי אותו במטבח, עומד בגבו אלי ומסדר בעסק גדול כוסות בארון המטבח. "אילן..." התחלתי.

"אני יודע, אתה צריך ללכת, יאללה ביי, תתקשר כשיתחשק לך." נכנס אילן לדברי, לא טורח להסתובב אלי.

"אולי תפסיק להרעיש עם הכוסות האלה ותסתובב אלי? שאלת שאלה, אתה לא רוצה לדעת מה התשובה?"

"אני לא מטומטם, אני יודע מה התשובה, יאללה ביי."

"מה יאללה ביי? עוד לא קבענו מתי אנחנו נפגשים שוב וכבר אתה מעיף אותי? נו, די להיות פולנייה, תסתובב כבר." 

הוא הסתובב וראיתי להפתעתי שעיניו מלאות דמעות. בלי לחשוב פעלתי באופן ספונטני, צעדתי קדימה ועטפתי אותו בחיבוק. הוא התלבט בין זרועותיי, מנסה להיחלץ, "עזוב, אני יודע שמה שאמרתי היה מעט מידי ובעיקר מאוחר מידי, עשיתי מעצמי צחוק, אני יודע, תעזוב אותי, אני לא צריך שתרחם עלי."

"אני לא מרחם עליך, דביל. אתה לא רואה שאני מנסה לבקש ממך חברות?" הדפתי אותו בעדינות אל הקיר ונישקתי אותו, "אז מה דעתך אילן?"

במקום להשיב הוא החזיר לי נשיקה, וגרר אותי שוב למיטה, וככה, באיחור של עשרים וחמש שנים, נעשינו זוג.

חודש אחרי שנפגשנו שוב עברנו לגור יחד והסתדרנו לא רע בכלל. הלכנו יחד לבריכה ולחדר כושר, הוא העלה קצת משקל, אני הורדתי, בישלנו יחד, בילינו יחד, ישנו יחד, התווכחנו אם לקחת כלב או חתול, אפילו רבנו מידי פעם ומיד התפייסנו. שנינו היינו מרוצים מאוד מחיינו עד שאחרי מספר חודשים של מגורים יחד נשמעה דפיקה בדלת וגבר שחום, שרירי ויפה תואר שהזכיר מאוד את אילן בנעוריו נכנס לדירה שלנו, אמר, "שלום דוד אילן." חיבק את אילן, לחץ את ידי, החמיא לנו כמה טוב אנחנו נראים, ושאל אם הוא יכול לגור אצלנו עד שהוא ימצא דירה, עניין של כמה ימים בלבד, שבוע שבועיים, מקסימום חודש. 

 

3. מורג

אחרי שאכל, התקלח וצפה איתנו בטלוויזיה פרש האורח שלנו לחדרו, ורק אז נזכר אילן לשאול אותי אם מפריע לי שהוא הזמין את אחיינו לגור אצלנו לכמה ימים.

"עכשיו נזכרת לשאול?" שאלתי וחייכתי כדי ליטול את העוקץ מדברי, "זה לא כמו לסגור את האורווה אחרי שהסוס ברח?"

אילן הודה שכן, אני צודק, אבל איך הוא היה יכול לסרב, הילד הוא קרוב משפחתו היחיד ששומר איתו על קשר, הוא קרוב אליו יותר מאשר לבנו, והוא בטוח שזה רק עניין של יומיים שלושה, מקסימום שבוע, לפני שהוא יסתלק לדרכו.

"זה בסדר, סתם התלוצצתי, הוא ממש לא מפריע לי, הדירה מספיק גדולה וגם אם יתחשק לו להביא חבר לישון איתו זה לא נורא.

"אני לא חושב שזה יקרה." הרצינו פניו של אילן, "מורג נפרד מהחבר שלו רק היום ובטח ייקח לו המון זמן להתאושש, הם היו יחד כמעט שנתיים, ואפילו גרו יחד בשנה האחרונה, מעניין למה הם נפרדו?"

"שנתיים זה המון זמן בשביל ילדים בגילם, בטח נמאס להם זה מזה."

אילן נד בראשו, "לא חושב ככה, עד כמה שהבנתי מורג היה מאוהב בריקו מעל הראש, הייתי בטוח שהם יישארו יחד כל החיים."

"בן כמה הוא? עשרים, עשרים ואחת? בגיל הזה הם משנים את דעתם כל רבע שעה, אני בטוח שבעוד שבועיים הוא יהיה מאוהב מעל הראש בבחור אחר."

"אתה טועה, מורג לא כזה, וחוץ מזה הוא כבר בן עשרים וארבע, כמעט עשרים וחמש, בצבא העריכו אותו מאוד ורצו שהוא יחתום לעוד כמה שנים, אבל הוא התעקש להשתחרר כדי להיות יותר זמן עם ריקו. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא דיבר על טיול לאירופה ואחר כך על נסיעה לקנדה כדי להתחתן, ופתאום הם נפרדים... אני לא מבין את זה." נשכב אילן על המיטה, משלב את ידיו מתחת לעורפו - סימן בדוק לרצונו בשיחת נפש.

נשכבתי לצידו והעברתי את ידי על חזהו ובטנו, הוא עלה מעט במשקל לאחרונה, והשתזף קצת, ומצב בריאותו השתפר מאוד, לטענתו בזכות השפעתי החיובית על חייו.

"למה קראו לו מורג? מה זה השם המוזר הזה?" תהיתי.

אילן נאנח, "גיסתי, הפלצנית האולטימטיבית." רטן, "חייבת להיות תמיד מיוחדת ושונה מכל העולם. אחי רצה לקרוא לילד מאיר, על שם סבא שנפטר קצת לפני שהוא נולד, אבל היא הצליחה לשכנע אותו שמורג זה שם מקורי יותר."

"בטח הילדים הציקו לו בגלל השם הזה." שיערתי.

"ממש לא." האירו פניו של אילן בחיוך, "מאז שהוא היה קטן כולם תמיד אהבו אותו ורצו להיות חברים שלו. יש ילדים כאלה, ילדים עם בטחון עצמי וכריזמה שאף אחד לא מעלה בדעתו להגיד עליהם מילה רעה."

"ילדים כמוך." חייכתי, "גם הוא היה מלך הכיתה?"

"כן." אישר אילן בחיוך, "נכון שהוא דומה לי?"

"מאוד." הסכמתי, "רק שחום קצת יותר, וגבוה יותר."

"וגם יפה ומוצלח יותר והרבה יותר חכם ממני." התפאר אילן באחיינו, "אבל לי היה מזל לפגוש אותך, והוא התאהב דווקא בריקו הזה, בחור יפה מאוד, אני לא אומר שלא, וגם לא טיפש, אבל... לא יודע... משהו בו תמיד הפריע לי."

"איך הוא נראה?" הסתקרנתי, ואילן לא התעצל, קם, הדליק את המחשב וחיטט בתיקיית התמונות שלו עד שמצא שם תמונה מוצלחת של מורג עם ריקו שהתברר כעלם חטוב ושרירי, עם רעמת שער בהיר, עיניי חתול ירוקות שובבות, וחיוך צחור.

"בחור יפה מאוד." נאלצתי להודות, "מה הוא עושה?"

"לומד להיות עורך דין." רטן אילן בשאט נפש, "מה שלא מפריע לו לפנק את עצמו יפה מאוד בבגדים יקרים, ובבילויים יקרים עוד יותר."

"הוא בכלל לא נראה ישראלי." עלעלתי בתמונות של ריקו שפשט בכל הזדמנות את חולצתו, מפגין בטן שטוחה, קוביות ספורטיביות, שרירי ידיים מפותחים, וקעקוע מרשים על קיבורת זרועו הימנית.

"אימא שלו הגיעה לארץ מנורבגיה כמתנדבת באיזה קיבוץ, ואחרי שנכנסה להריון מאיזה קיבוצניק תמים הסתלקה חזרה הביתה. שמונה עשרה שנים אחר כך הילד חזר לארץ לחפש את אבא שבינתיים התחתן עם אחרת, ועזב את הקיבוץ, הוא שמח מאוד לפגוש את הבן הבכור שלו והסכים לממן לו לימודים ודירה."

"אז ריקו לא עשה צבא?"

"לא, הוא דווקא רצה, אבל אחרי כמה שבועות בטירונות נמאס לו והוא פרש, סיפר סיפורים על בעיות בריאות או משהו... לא יודע בדיוק, בינתיים הוא פגש את מורג והם נעשו זוג. אני דואג לילד, מזמן לא ראיתי אותו כל כך שקט ועצוב, הוא לא נראה לך מדוכא קצת?"

"לא יודע, אני לא מכיר אותו כל כך טוב, הוא נראה לי בעיקר עצוב, וקצת עייף."

"אז לא מפריע לך שהוא יישאר פה כמה ימים?"

"לא, שיישאר כמה שהוא רוצה." אמרתי, כיביתי את האור וחיבקתי את אילן שנצמד אלי ברצון, אבל אמר שאין לו מצב רוח הלילה, ואם לא אכפת לי...

"לא, זה בסדר, גם אני קצת עייף, לילה טוב."

 

למחרת בבוקר מצאתי את מורג יושב במטבח שלנו ושותה קפה. "אילן כבר הלך לעבודה." בישר לי.

"כן, אני יודע, השבוע הוא עובד במשמרת בוקר, בדרך כלל גם אני קם מוקדם, אבל החודש אני בחופשת סמסטר."

"כן, אילן סיפר לי, אתה אוהב להיות מורה?"

"כן, מאוד, זה מתאים לי יותר מאשר לעבוד בתכנות."

"התלמידים לא מציקים לך?"

"חס וחלילה, אלו לא ילדים בתיכון, זו מכללה, התלמידים משלמים הרבה כסף עבור הלימודים והם רוצים מאוד להצליח, כולם חולמים להיות עובדי הייטק עשירים."

"ואתה לא?"

"הייתי, עשיתי הרבה כסף, אבל לא היו לי חיים. עכשיו אני מרוויח פחות, אבל יש לי זמן לעצמי וזה שווה יותר מכסף, ומה אתך? חשבת כבר מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?"

"אני כבר גדול." חייך מורג חיוך חמוד, אבל עצוב מעט, "תכננתי לטייל כמה חודשים בעולם עם החבר, אבל..." הוא נאנח, "זה לא יקרה כנראה, אולי כדאי שבמקום לטייל אני אבזבז את הכסף על איזה קורס או משהו מועיל אחר."

"מה בא לך ללמוד?" התעניינתי.

"תצחק, אבל תמיד חלמתי ללמוד איטלקית."

"למה איטלקית?" תהיתי.

"לא יודע, אני אוהב ללמוד שפות וזו שפה כל כך יפה, מוזיקלית כזו, תכננתי לנסוע עם ריקו לוונציה היפה, לטייל ברומא, לראות את הקפלה הסיסטינית." הוא נאנח, "עכשיו כבר לא בא לי יותר."

"אולי תיסע להודו כמו כולם, או למזרח הרחוק?"

מורג משך בכתפיו, "לא יודע, אולי, אבל בינתיים אני צריך למצוא דירה ו..." קולו נחנק והוא כבש את פניו בכפות ידיו, "בא לי למות." אמר בקול טראגי.

"אל תדבר ככה." נבהלתי, "אתה עצוב, זה טבעי, אבל זה יעבור, עם הזמן תתגבר ותרגיש יותר טוב. תשמע, מה דעתך לבוא איתי למכללה? אני צריך לסדר שם כמה דברים, לאסוף דואר, לקפוץ לספרייה, בוא איתי, תעשה טיול, תנשום קצת אוויר, תראה אנשים, לא טוב שתשב בבית ותאכל את הלב."

"בסדר." הסכים מורג, ואחרי שסיימנו את ארוחת הבוקר נסענו יחד למכללה. הסתובבנו בה כמה שעות ואפילו אכלנו יחד בקפיטריה שהייתה ריקה למחצה בגלל החופש, ואחר כך ביקרנו בספריה. מורג ניצל את כרטיס המורה שלי כדי להשאיל מספר ספרים. ראיתי בשביעות רצון שהוא לקח את 'ההוביט' של טולקין, ואת 'המסע לאור כשדים' של דוד שחר - אחד הסופרים האהובים עלי ביותר.

שוחחנו על ספרים, והתברר שיש לנו טעם דומה. שנינו הסכמנו שטולקין גאון, ושהספרים של הרי פוטר מנג'סים מעט וקצת יותר מידי ארוכים, אבל טוב שהם גורמים לנוער לקרוא, שמותה של אייריס מורדוק מאלצהיימר בגיל כל כך צעיר הוא טרגדיה איומה, ושפי. די. ג'ימס היא סופרת מתח מעולה.

"אתה דומה כל כך לאילן, אבל אתה שונה ממנו לגמרי באופי." התפעלתי אחרי שהתברר שמורג מעריץ את אלתרמן, וחושב ש'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' הוא יצירה גאונית שמשתווה אפילו ל'משחקי הפיז'מה' הקלאסי, ובטח שעולה על 'אוקלהומה' הקליל והשטותי.

"כן, אני יודע. ההעדפות שלנו שונות לגמרי," חייך מורג, "אבל בכל זאת, למרות שהוא מוזיקלי כמו בול עץ, משתעמם במחזות זמר, שונא אופרה וקורא רק עיתונים הוא עדיין הדוד האהוב עלי ביותר."

"כן, גם עלי, לא דוד אני מתכוון, אלא בן זוג, הוא בן הזוג האהוב עלי ביותר וגם היחיד כמובן." התבדחתי.

 

כל אותו שבוע אילן יצא מוקדם כל בוקר ואני ומורג היינו נשארים, עזובים לנפשנו, עד שהוא היה חוזר אחרי הצהרים. בתקופה הקצרה הזו העמיק מאוד הקשר ביני למורג הצעיר, גיליתי שיש לנו הרבה תחומי עניין משותפים ואנחנו דומים זה לזה בהשקפת עולמנו, וחולקים טעמים וההעדפות.

אני מניח שהוא רק התלוצץ כשאמר שאני דמות האב האידילית בשבילו, וכמה חבל שנפגשנו רק עכשיו, כשהוא כבר בוגר, אבל בכל זאת דבריו נגעו לליבי והחניפו לי. אמרתי לו בתמורה שאם היה לי בן הייתי שמח מאוד שהוא היה בדיוק כמוהו, בחור רגיש ונבון עם טעם טוב במוזיקה ובספרות, ובן אדם מקסים גם מבחוץ וגם מבפנים.

לא פלא שהוא בחר בי לספר לו על הסיבות לפרידה הפתאומית שלו מבן זוגו, וזאת למרות שהקפדתי לא לחטט ולא לגעת בנושא הרגיש הזה.

"נוח לי יותר לספר לך ולא לדוד אילן כי אני ואתה... לא יודע, אולי כי אנחנו מכירים מעט זמן יחסית, או אולי כי אתה לא מכיר את ריקו, בכל אופן אני מרגיש נוח יותר לספר לך."

"אתה לא חייב, אם מכאיב לך לדבר עליו אני אבין."

"אני יודע." הוא הניח כף יד גברית גדולה, חזקה אך מחוטבת, על זרועי וחייך אלי באמון, "אתה תמיד מבין." אמר בחיבה, "ודווקא בגלל זה אני רוצה לספר לך ולא לאילן. הוא מעורב מידי, וחוץ מזה הוא אף פעם לא חיבב את ריקו, לא יודע למה, מצד שני אולי הוא צדק בעצם... למעשה בטוח שהוא צדק, אבל..." הוא נשך את שפתו התחתונה, מהורהר ולכסן אלי מבט, "אתה בטח לא מבין על מה אני מדבר."

"לא, אבל אני אחכה בסבלנות עד שתספר לי."

"נפרדתי מריקו כי גיליתי שהוא שיקר לי." פתח מורג בסיפורו ואחרי המשפט הראשון נעצר והביט בי כאילו חיכה לתגובתי, ולכן הרשיתי לעצמי לחוות את דעתי.

"כל אחד משקר קצת, אי אפשר לעבור את החיים בלי להחליק אותם בשקרים לבנים, יש אנשים שקוראים לזה נימוס." הערתי, מנסה להתחכם מעט.

"אני יודע, בעיקרון אתה צודק, אבל זה לא היה שקר לבן, והוא לא ניסה להיות מנומס." הרצין מורג, "הוא שיקר כדי שאני לא אדע את האמת."

"שיקר בקשר למה?"

"בקשר לכסף, אבל זו הייתה רק ההתחלה, אתה מבין, תמיד חשבתי שאביו מממן לו את הלימודים ורק עכשיו, אחרי שנתיים יחד, גיליתי שהוא שיקר, אבא שלו לא נתן לו גרוש, הוא הרוויח הכל לבד."

"זה דווקא נשמע לי חיובי, הוא בן אדם מבוגר, למה שייקח כסף מאבא שלו?"

"אין שום סיבה שהוא לא יממן את עצמו, אבל... תראה, הוא לומד באוניברסיטה, וזה ממש יקר, הלימודים, ושכר הדירה, והספרים, הכל נורא יקר, וריקו חי ברמת חיים די גבוהה, מסעדות, בגדים ממותגים, אופנוע יקר... הנייד שלו הוא תמיד הכי יוקרתי ומודרני, ולא תאמין כמה הוא משלם על תספורת... תמיד חשבתי שזה ממש לא בסדר מצידו להרשות לאבא שלו לממן לו את כל הפינוקים האלה, אבל מה שהוא עושה הוא גרוע יותר."

"מה הוא עושה? גונב מזקנות, שודד בנקים?"

"לא, יותר גרוע, הוא נער ליווי."

"נער ליווי? למה אתה מתכוון נער ליווי?"

"אני מתכוון לזה שהוא שוכב עם גברים תמורת כסף, ומסתבר שהוא עשה את זה מאז שהעיפו אותו מהצבא."

"העיפו אותו? חשבתי שהיו לו בעיות בריאות."

"כן, בעיות נפשיות. אחרי שבועיים בטירונות נשבר לו והוא הלך לקב"ן וסיפר שהוא מאוהב במפקד שלו, ושהוא לא יכול להתקלח עם כולם כי עומד לו במקלחת הצבאית."

"טוב, זו בעיה מוכרת, מי לא עבר את זה?" נאנחתי כשנזכרתי בטירונות האומללה שלי.

"עבר את מה? התאהבות במפקד או זקפה במקלחת?"

"גם וגם." הודיתי, אבל אפילו עכשיו, כמעט שלושים שנה אחרי הטירונות, עדיין לא יכולתי לחייך כשנזכרתי בתקופה ההיא.

"והלכת לקב"ן?"

"לא, חס וחלילה, נכנסתי לארון, סגרתי אותו חזק ולא העזתי לפתוח אותו עד שסיימתי את הצבא, אחת הסיבות שעזבתי את הארץ היו המילואים, אחרי שלוש שנים בארון לא הייתי מסוגל לחזור ולהעמיד שוב פנים שאני סטרייט גם אם זה רק לחודש בשנה." מוזר איך החוויות שעברתי לפני זמן רב כל כך נחרטו בי כל כך חזק, יכול להיות שזיכרונותיי מהתקופה ההיא שבו לחיים בזכות מורג שעלומיו הזכירו לי את אלו שלי? "אולי באמת הייתי צריך ללכת לקב"ן, אבל התביישתי, היום זה אחרת, אבל פעם זו הייתה בושה גדולה."

"גם היום זה לא כבוד גדול, אבל ריקו החליט שנמאס לו מהצבא ואין לו יותר כוח לקטע הזה, ולכן הוא הלך וסיפר לקב"ן שהוא רוצה להתאבד וכל מיני קשקושים כאלה, בסוף שחררו אותו על סעיף נפשי, ואז הוא החליט להיות עורך דין והעדיף לממן את הלימודים בעבודה קצת יותר משתלמת ממלצרות."

"למה הוא לא ביקש עזרה כספית מהמשפחה שלו?"

"הוא ביקש, אבל לאבא שלו אין כסף מיותר, יש לו משפחה וילדים קטנים לפרנס, ומאימא שלו, שדווקא כן יכולה להרשות לעצמה הוצאה כזו, הוא אפילו לא ניסה לבקש כי היא כועסת עליו שהוא הומו, זו בעצם הסיבה שהוא הגיע לארץ."

"מוזר, חשבתי שבאירופה לא עושים עניין מהומואים."

"אז טעית, אימא שלו השתנתה מאוד מאז שהיא הייתה מתנדבת קלת דעת, עם השנים היא נעשתה נוצרייה אדוקה והיא נורא כעסה עליו כשהיא תפסה אותו במיטה עם ידיד שלה... האמת שהוא פחות או יותר ברח מהבית."

"בסדר, זה קורה לפעמים, אני מבין למה אתה כועס עליו, אבל תסתכל על העניין מנקודת המבט שלו, בחור צעיר ויפה בארץ זרה, בלי כסף... אפשר להבין למה הוא פנה לפתרון הזה, אני בטוח שברגע שהוא יוכל להרשות לעצמו הוא יפסיק עם זה ויהפוך לעורך דין מכובד."

"אני בכלל לא בטוח בזה, לפי מה שהוא סיפר לי הבנתי שהוא אוהב את העבודה הזו, ועוד יותר את הכסף שהוא מרוויח, אבל מה אכפת לי? שיעשה מה שהוא רוצה, לא רוצה יותר שום קשר איתו."

"בגלל שהוא נער ליווי? אני יודע שזה היה שוק בשבילך, לגלות דבר כזה, אבל למה שלא תנסה לשמור על ראש פתוח? תמיד הייתה זנות ותמיד תהיה, כל זמן שיש ביקוש יהיו כאלה שיעבדו בזה, ולמה לא בעצם? יש אנשים שנער ליווי הוא הפיתרון היחיד בשבילם, ואם שני הצדדים בוגרים, ושומרים על מין בטוח אז למה לא?"

"כי לקנות ולמכור סקס זה מגעיל, זה למה! וחוץ מזה שהוא זונה הוא גם שקרן!" אמר מורג בזעם, "הוא עבד בזה עוד לפני שנפגשנו, הוא שיקר לי עוד מההתחלה, תמיד הרגשתי רגשות אשמה שבגלל הצבא אנחנו נפגשים כל כך מעט וחשבתי שהוא נהדר שהוא לא מציק לי, ומבין אותי, אבל האמת הייתה שהיה לו מאוד נוח שאני מגיע הביתה רק לסופי שבוע, ככה הוא הצליח לרמות אותי, רק אחרי שתפסתי אותו על חם הבנתי הכול."

"תפסת אותו על חם?" הזדעזעתי, "כאילו... באמצע זיון?"

מורג הנהן ופניו האפילו מכאב, "זה היה נורא, הצלחתי להשתחרר יום קודם ומצאתי אותו במיטה שלנו, הוא הזדיין שם עם איזה זקן שמן אחד עם טבעת נישואים... חשבתי שאני אמות, התחלתי לצעוק ולהשתולל, הזקן נבהל וברח, וכששאלתי אותו למה הוא בוגד בי עם מישהו שיכול להיות סבא שלו ריקו התחיל לבכות, ואז יצא המרצע מהשק, הוא הסביר לי שזה היה רק בשביל כסף, שלא אכפת לו מאף אחד מהקליינטים שלו, הוא אוהב רק אותי וניסה לחבק אותי... כמעט הקאתי מרוב גועל, כבר הייתי מעדיף שהוא סתם יבגוד בי, אבל לשמוע שהוא זונה ושהוא תמיד היה כזה... שכל זמן שאהבתי אותו והתגעגעתי אליו הוא בעצם הזדיין עם אחרים בשביל כסף? ולחשוב שעזבתי את הצבא בשבילו...  לא יכולתי לראות אותו יותר, לקחתי את המזוודה שלי וברחתי משם."

"שמעת ממנו משהו מאז?"

"הוא ניסה להתקשר לנייד שלי, אבל סיננתי אותו, אני לא רוצה לדבר איתו יותר."

"אבל בכל זאת, אהבת אותו שנתיים, ואני מבין שגם הוא אהב אותך... אחרת למה הוא עבר לגור אתך?"

"לא יודע ולא אכפת לי, אני אדיש אליו לגמרי. מצידי שימות." אמר מורג בזעף, אבל טון קולו והבעת פניו העידו שכן אכפת לו, אכפת לו מאוד.

"אני מבין למה הסתלקת, ולמה אתה כועס עליו ולא רוצה יותר קשר איתו, אבל לדעתי אתה טועה, אני חושב שאתם צריכים להיפגש עוד פעם ולדבר." ייעצתי לו ממרום שנותיי וניסיוני.

"לא רוצה." אמר מורג, מזעיף פנים כמו ילד סרבן.

"אני מבין מורג, אבל תראה איך העניין הזה מציק לך, לא בריא להשאיר פצע כזה פתוח, עדיף לעשות שיחת סיכום לפני שתיפרדו, אם תשאיר הכל ככה, תלוי באוויר, זה ירדוף אותך עוד הרבה שנים."

"טוב, אני אחשוב על זה." אמר מורג והעווה את פניו במורת רוח, ואז אילן נכנס והוא מיהר לשנות נושא.

 

4. חורים בגב

כל בר דעת יודע שבני זוג מספרים זה לזה הכל, ואם אתה מספר סוד למישהו שיש לו בן, או בת זוג, רוב הסיכויים שהסוד שלך ידון בפרטי פרטים בחדר השינה שלהם, אלא אם כן יש להם סיבה טובה מאוד לא לספר.

מורג לא ביקש ממני לשמור בסוד את הסיבה האמיתית לפרידה שלו מריקו, ולא הייתה שום סיבה שלא אגלה לאילן מה עולל האקס של אחיינו, אבל עובדה שלא סיפרתי. חבל, אולי אם כן הייתי מספר לא הייתי מתחיל לחלום את החלומות האלו?

בהתחלה הם היו די מעורפלים – סתם חלומות ארוטיים על סקס, חלומות מהסוג שיש מידי פעם לכל אחד, אבל גם אחרי שהתעוררתי חרמן וזקור אבר, ופרקתי את החרמנות שלי על אילן המופתע שניסה למחות קלושות ואחר כך נכנע, מצחקק ומרוצה, הם המשיכו להטריד אותי, ונעשו ברורים ומפורשים יותר ויותר ככל ששהותו של מורג בביתנו התמשכה.

לאט לאט הדמות הגברית הצעירה, המעורפלת משהו, שדמתה מאוד לאילן בנעוריו הלכה והתבהרה, עד שאפילו אני לא יכולתי להתחמק יותר ממה שהתת-מודע שלי שהתייאש מקוצר הבנתי ניסה לגלות לי.

מזה שנים רבות מאוד לא היה לי קראש על אף אחד, הרגשתי נבוך ומבויש ודי מטופש, וקיוויתי שאם אדחיק ואתעלם העניין פשוט יעלם. זה לא קרה כמובן, זו הבעיה עם תשוקות מודחקות - אתה חוסם אותן במציאות והן מתפרצות בחלומות - או כמו שהיטיב לבטא זאת בשנינות אוסקר ווילד שידע דבר אחד או שניים על תשוקות ופיתויים – הדרך הטובה ביותר להתגבר על פיתוי היא להיכנע לו.

הייתי נותן הרבה אם יכולתי להישמע לעצתו הנבונה, אבל זה היה בלתי אפשרי. מושא תשוקותיי הצעיר היה בטח פורץ בצחוק אם היה יודע על מה אני חולם, ואם הבדל השנים הגדול בינינו לא היה גרוע דיו הוא גם היה קרוב משפחתו של בן זוגי שהתייחס אליו כאילו היה בנו. מה הפלא שיכולתי להרשות לעצמי לפנטז על מורג רק בחסותו הברוכה של תת המודע חסר הבושה שלי?

בזמנו, כשרק התחלנו לגור יחד, ניהלנו, אני ואילן, דיון מבודח למחצה בנושא המונוגמיות, להפתעתי אילן הצהיר שאין לו בעיה עם סטוצים בתנאי שהכול יעשה בדיסקרטיות, והבטיח לי לשמור בסוד את הבגידות שלו בתנאי שגם אני אעשה אותו דבר.

"אז אתה בעד זוגיות פתוחה?" שאלתי בדאגה, "כי אני ממש נגד, ניסיתי את זה כמה פעמים וזה לא עובד, עדיף להיפרד קודם ולחסוך את כאבי הלב והעצבים."

אילן צחק, שתה עוד כוס יין, ואמר שאני נורא סקסי כשאני מקנא, ובגילנו הדיון הזה הוא די תיאורטי, אפילו פתטי.

מחיתי שאני לא מקנא, אבל אני לא רואה שום טעם בזוגיות אם כל אחד מחפש זיונים מהצד ו...

"אוף! די להיות כבד כזה מוני, תשתה קצת ותשתחרר." מזג לי אילן כוס יין וחייך אלי חיוך מקסים.

"בסדר, אבל תזכור שזה היה רעיון שלך, אז אל תתלונן לי אחר כך." הזהרתי אותו, שתיתי כוס יין, והשתחררתי, למרבה שמחתו של אילן שגם הוא, כטוב ליבו ביין, נעשה משוחרר מהרגיל.

מאז נהגנו ללגום מידי פעם מעט יין, בעיקר בסופי שבוע, ולהשתחרר, אבל אחרי שהבנתי סוף סוף את הרמז ששלחו לי חלומותיי נמנעתי ברוב זהירות משתיית אלכוהול, והשתדלתי להתרחק ממורג, מקפיד להביט הצידה כשהוא התפשט, ולברוח על נפשי כשהוא הלך בבית בלי חולצה.

זה היה קשה, היינו שלושה גברים, תקועים בדירה קטנה וצפופה אחת, משתמשים באותה מקלחת, וכאילו להכעיס מזג האוויר התחמם, ומורג שחש בטוח ונינוח במחיצתי הסתובב רוב הזמן בתחתונים, בלי לדעת מה הוא מעולל לחבר הקשיש והשמן של הדוד שלו.

 

"לא תאמין את מי פגשתי היום." סיפר לנו אילן בהתרגשות כשחזר ממשמרת הערב.

"את מי?" שאל מורג שעמד וטיגן חביתת ירקות – בין יתר מעלותיו הוא גם אהב לבשל, ורמת הארוחות שעלו על שולחננו מאז שמורג הגיע אלינו השתפרה מאוד, וכבר התחלתי להתלונן שהוא הורס לי את הדיאטה.

"את ריקו. הוא ניסה להעמיד פנים שהוא הגיע לבית המלאכה במקרה, סתם עבר בסביבה, אבל היה ברור שהוא משקר, מי מסתובב סתם במקום המסריח הזה? ועוד בערב?"

"שמעתי שיש באזור התעשייה פאבים ובתי קזינו לא חוקיים." הערתי, אבל אילן הגיב להשערתי בתנועת יד מבטלת, ואמר שהמפעל שהוא עובד בו נמצא בחור כזה מגעיל ומסריח שאפילו גוזלנים לא מוכנים להגיע אליו, ובשעות הערב הוא שמם לגמרי. "ברור שהוא בא במיוחד כדי לדבר איתי." פסק.

"מה יש לו לדבר אתך?" שאל מורג, כיבה את הגז והחל לחטט במקרר ולשלוף ממנו ירקות - הוא הקפיד שנאכל סלט כל ערב, ניסה עלינו כל מיני רטבים, ולא הפסיק להמציא מנות חדשות ומרתקות, טעימות ומפתות מאוד לחיך וגם לעין, וכבר אמרתי לו שלדעתי עליו ללכת ללמוד בישול מפני שהוא כישרון טבעי. רק יום קודם אילן העיר, טיפה בעוקצנות, שאנחנו פשוט צמד חמד, "מורג אוהב לבשל ואתה אוהב לאכול." אמר והוסיף צביטה קנטרנית במותניי.

"הוא בא כדי לברר עליך כמובן." אמר אילן, אחז במרפקו של מורג והושיב אותו לשולחן.

"עוד לא הכנתי סלט." מחה מורג.

"הסלט לא יברח." נזף אילן רכות באחיינו והתחיל לתאר את הפגישה המפתיעה שלו עם ריקו שנראה לדבריו אומלל וחולה.

"אני חושב שהוא ירד כמה ק"ג טובים מאז שנפרדתם, והעיניים שלו היו אדומות כאילו שהוא בוכה כל לילה, בקושי הכרתי אותו, הוא לא התגלח איזה שבוע ונראה כאילו שהוא קם משבעה, ממש ריחמתי עליו, אולי לפחות תיפגש איתו גגי?"

מורג הניד לאות לאו, ופניו התקשחו, "לא." אמר בפשטות.

"אבל למה? מה הוא עשה לך?"

מורג הגניב לעברי מבט שואל, ואני משכתי בכתפיי והשפלתי את עיני כי פתאום עלה בדעתי שאילן יפגע מאוד אם ידע שמורג העדיף להתוודות בפני, ולא בפניו, והתחלתי להזיע מרוב מבוכה. למרבה המזל מורג היה רגיש מספיק כדי להבין את דקויות המצב, ובלי לציין שאני  מכיר כבר את הסיפור גילה לדודו המשתאה למה הוא נפרד מריקו.

אילן לא ידע את נפשו מרוב השתוממות, "באמת? ריקו קיבל קליינטים בדירה שלכם?" תהה, והוסיף שזה מאוד לא מקובל, ושרוב נערי הליווי העצמאיים מעדיפים ללכת למלוניות, ולא להביא אנשים לדירה הפרטית שלהם.

"איך אתה יודע?" שאל מורג בתמימות, ואחר כך קלט כמה טיפשית שאלתו והסמיק, ולרגע נתקפנו שלשתינו מבוכה עצומה.

"גם אני הלכתי לפעמים לנערי ליווי." אמרתי כדי לטהר את האווירה, ונפגעתי מעט כשמורג שאל, בצורה די מעליבה לדעתי, אם אנחנו בטוחים שלא יצא לנו להיות גם עם האקס שלו?

"הלכתי לנערי ליווי רק כשחייתי לבד בחוץ לארץ." הבהרתי לו, "וחוץ מזה, ריקו שלך הוא ממש לא הטיפוס שלי, אני מעדיף בחורים כהים."

"הוא גם לא הטיפוס שלי." אמר אילן, "זאת אומרת, הוא בחור יפה והכל, אני לא אומר שלא, אבל אני מעדיף גברים פחות חלקים, בחורים שנראים יותר... שיש להם יותר..." הוא הביט בי במבט נואש, כאילו רצה שאושיע אותו, אבל אני שידעתי בדיוק איזה בחורים הוא מעדיף, שתקתי.

"אני מעדיף בחורים גדולים יותר, כאלה שנראים כמו מוני." סיכם במבוכה, ושוב השתררה שתיקה מעיקה במטבחנו הקטן והדחוס.

"מה שאילן מנסה להגיד זה שהוא מעדיף דובים, אבל כמו שאתה שם לב זה עדיין מביך אותו, מפליא כמה מעט הוא השתנה מאז שהוא היה בגילך." אמרתי ברשעות, והטחתי את הצלחת שאחזתי בידי על השולחן, ופתאום תפסתי שאני כועס ופגוע, ונרגז עד כדי כך שאיבדתי את תאבוני.

לא יכולתי לסבול יותר את המבטים החודרים שהשניים תקעו בי, וברחתי לחדר השינה שלנו, ישבתי על המיטה, אוחז את ראשי הכואב בכפות ידיי, התאפקתי לא לבכות, ושאלתי את נפשי למות.

אילן נכנס אחרי והתיישב לצידי, "סליחה מוני, אני מצטער אם נפגעת." אמר בקול שקט, והניח יד על כתפי.

"לא נפגעתי, למה שאני אפגע? הרי לא קרה שום דבר מיוחד." אמרתי וניערתי מעלי את זרועו.

אילן נאנח וחזר לחבק אותי, "אני אוהב אותך." אמר בקול שקט, ישר לאוזני, "אתה אהבת חיי מוני, אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהב אותך, ואם פגעתי בך אני מבקש סליחה."

"לא פגעת בי." עניתי ולחצתי בכפות ידי על עיני כדי לעצור את הדמעות שהתעקשו להתפרץ מהן.

"אז למה אתה בוכה?" שאל אילן ברוך, וכשהוא מתעלם מטענתי שאני לא בוכה נישק את לחיי, ליטף את שערי, והדף אותי בעדינות לאחור עד שנשכבתי על המיטה, ונשכב לצידי.

"אני בוכה כי אני דראמה קווין דבילית, אני רק נראה כמו דוב, אבל בלב אני סתם הומואית רגשנית שעושה פיל מכל זבוב." אמרתי, וביקשתי סליחה, ואמרתי לו שגם אני אוהב רק אותו.

"למרות שאני כבר לא יפה וצעיר כמו מורג?" גיחך אילן, השתיק את שטף מחאותיי בנשיקה, ואמר לי שהוא מבין הכל, וזה בסדר, הוא יודע שאני לא אשם והוא אוהב אותי גם כשאני עושה חורים בגב של גבר אחר.

"חשבתי שלא שמת לב."

"איך יכולתי לא לשים לב?"

"לא עשיתי שום דבר, רק הסתכלתי, וגם זה רק כשלא הייתה לי ברירה."

"אני יודע חמוד, זה בסדר." דחף אילן ידיים חמדניות מתחת לחולצתי, מלטף את הפרווה שעל חזי ואת פטמותיי, ומי יודע עד לאן היינו נסחפים לולא שמענו פתאום את פעמון הדלת מצלצל.

"יש לנו אורח." התיישב אילן בקפיצה, וחייך, "אני לא מאמין, לא חשבתי שיהיה לו אומץ."

"למי?" תהיתי, "על מה אתה מדבר?"

"על ריקו." הפטיר אילן כאילו זה מובן מאליו, וקם, יישר את חולצתו ודהר החוצה ואני בעקבותיו, ואכן, זה היה ריקו בכבודו ובעצמו.

הוא התגלח והסתפר לכבוד הביקור, אבל עדיין נראה הרבה פחות טוב מהצעיר החייכן והבוטח בעצמו שראיתי בתמונות.

"נורא רזית." שמעתי את מורג אומר לו לפני שהושיט לו יד ללחיצה, מתחמק בזריזות מהנשיקה שריקו ניסה לשתול על לחיו, "הנה, תכיר, זה מוני, החבר של הדוד שלי."

"שלום מוני." אמר ריקו בנימוס, ועיניו הכחולות היפות חלפו על דמותי במהירות כשתייק אותי במוחו כעוד ויאז'ה שמנה, שעירה ולא מעניינת שאין צורך לספור אותה. למרבה הצער הוא צדק, אבל למרות שהייתי מבוגר, שמן ושעיר היה לי בן זוג אוהב שקיבל אותי כמו שאני, ושמח לישון איתי כל לילה, ואילו הוא היה צעיר ויפה אבל הגבר שהוא היה מאוהב בו לא רצה אפילו לנשק את לחיו.

"מה אתה רוצה ריקו?" שאל מורג באכזריות שרק גברים צעירים ויפים מסוגלים לה.

ריקו האדים, התנצל שבא בלי להודיע, ושאל בהכנעה אם מורג מוכן להניח לו להסביר.

"תנסה." משך מורג בכתפיו בחוסר אכפתיות. אם ריקו לא היה צעיר ומאוהב כל כך הוא היה מבין עד כמה האדישות שהפגין מורג היא לא אמיתית, אבל הוא היה רק ילד יפה, והוא לא היה רגיל שמישהו יפגין כלפיו אדישות מעליבה כזו. היה ברור שהמצב מביך ומבלבל אותו, אבל לזכותו היה עלי להגיד שהוא לא התייאש, וניסה בכל זאת לדבר על ליבו של מורג ולהסביר איך קרה שהוא הפך להיות נער ליווי.

לדעתי הם היו צריכים לנהל את השיחה הזו בפרטיות, וזה מה שאמרתי, אבל מורג פסק שאין לו סודות מפנינו, וביקש שנישאר, וכך היה.

נשארנו איתם והקשבנו לסיפור על פי גרסתו של ריקו שהעברית שלו לא הייתה רהוטה כמו של מורג, מה שלא הפריע לו לנסות להביע את רגשותיו, ולהסביר איך קרה שבגלל קלות דעת של בחור צעיר ובודד שנקלע למצב של ייאוש ובדידות בארץ זרה הוא התפתה, והסכים לקבל מתנות כספיות מגברים מבוגרים שחיזרו אחריו, ואיך הוא התרגל לחיות ברמת חיים גבוהה, ועד כמה התאמץ והשתדל להפסיק עם העבודה הזו אחרי שהתאהב במורג.

"אני נורא מצטער ששיקרתי לך ובגדתי, אבל חוץ מהזקן הזה שממש התחנן לפני, ורדף אחרי באובססיביות ניתקתי קשר עם כולם, כבר שנה שלמה לא הייתי עם אף אחד חוץ ממך." אמר בהתרגשות, ועיניו היפות התמלאו דמעות.

"אבל היית איתו, ראיתי אתכם." הזכיר לו מורג, וגם עיניו ברקו מדמעות שהוא היה גאה מכדי להזיל.

"אני יודע, ואני כל כך מצטער, אני מבקש סליחה מורג, אני כל כך אוהב אותך, הוא פשוט... הוא לא עזב אותי, ביקש והציק, וכל הזמן העלה את המחיר, ובסוף... הייתי טיפש ואמרתי לו שיש לי חבר ולכן לא משנה כמה הוא ישלם לי, אני פשוט לא רוצה, ואז הוא הלך לחוקר פרטי ובירר את הפרטים שלך, ואיים עלי שאם אני לא אתן לו למצוץ לי הוא ילך ויספר לך הכל ו..." ריקו כבש את פניו בכפות ידיו, והתחיל להתייפח בקול נואש, "הייתי צריך לספר לך הכל עוד בהתחלה, אבל כל כך פחדתי לאבד אותך, ומרוב שפחדתי זה בדיוק מה שקרה." יבב, והוסיף עוד משפטים ארוכים ונרגשים בשפת אימו שנשמעה קצת כמו גרמנית שבורה ונוקשה, ובניגוד לאיטלקית המוזיקלית והמתנגנת לא הייתה מתאימה מטבעה להבעת רגשות לוהטים מסוג זה, אבל דווקא עקב מגבלותיה היו דבריו נוגעים עוד יותר ללב, לטעמי בכל אופן, ולמרות שלא הבנתי אף מילה התמלא ליבי רחמים על הנער, ומסתבר שגם ליבו של מורג לא היה לב אבן, וסוף סוף הוא נכנע וחיבק את ריקו שהתמוגג מבכי בזרועותיו, והשניים נעלמו בחדר השינה של מורג, ולא יצאו ממנו עד למחרת בבוקר.

 

אפילוג

בבוקר זכינו לאכול עוד פעם אחת מהסלט המפואר של מורג, ולהתענג פעם אחרונה על הטוסטים המטוגנים, הטעימים להפליא שרק הוא ידע להכין, ואחר כך השניים עזבו עם המזוודה של מורג, כשהם מבטיחים לשוב ולבקר בעתיד.

"סוף טוב, הכל טוב." זרח אלי אילן אחרי שסיימנו להדיח את הכלים ולסדר את המטבח.

"אני מקווה שאתה צודק, לא תתגעגע אליו?"

"כן, קצת. מצד שני טוב שהוא חזר הביתה, אני אוהב אותו כמו בן, אבל הוא קצת מבוגר מידי לגור איתנו ועוד בדירה כל כך קטנה שמתאימה רק לשניים, אני מעדיף להיות אתך לבד, רק אני ואתה." חיבק אותי אילן, וצחק כששאלתי אותו אם הוא באמת הלך רק לנערי ליווי שנראים כמוני, "יש בכלל נערי ליווי כאלה?"

"לא, אין אף אחד כמוך, אתה יחיד ומיוחד במינו." התחנף אלי אילן, "השתדלתי מאוד למצוא מישהו דומה לך, אבל אף פעם לא הצלחתי, איזה מזל שמצאתי אותך שוב."

"נכון." הסכמתי איתו, אבל כשהוא שאל אותי אם הבחורים שאני קניתי מהם אהבה נראו כמוהו הזכרתי לו שהחלטנו על מדיניות של דיסקרטיות וסתמתי את פיו בנשיקה, וכמה טוב שהוא היה חכם מספיק להסכים איתי, ולהתנשק במקום לדבר.

שמור     בטל