עוקבים

יום שלישי, 2 בינואר 2018

ב. אמנון ותמיר

כשהתעוררתי גיליתי לאורה החיוור של שמש הבוקר החולנית שהפציעה בקושי דרך העננים את תמיר שוכב בשקט לצידי. גבו היה מופנה אלי וגופו הגדול והחזק הפיץ חמימות נעימה. אם רק היה אפשר להישאר ככה כל החיים... אבל בחיים יש לפעמים חובות שצריך למלא גם אם לא מתחשק, הזכרתי לעצמי בתוקף, קמתי והלכתי להכין קפה. צלצול הטלפון הקפיץ אותי ממקומי. מי מתקשר בשש וחצי בבוקר?
שזו רק לא תהיה אימא עם עוד עכברוש, או חלילה התקף אסטמה, התפללתי בליבי והרמתי את השפופרת מהר.
זו לא הייתה אימא, זה היה עידו, בוכה בהיסטריה בעודו מתנצל שהוא מתקשר כל כך מוקדם ומבקש, אם אפשר, לדבר עם תמיר.
תמיר הרים את השפופרת בחדר השינה והתערב בשיחה. "אני כאן עידו, מה קרה חמוד? אתה מרגיש לא טוב?"
"גם אני מקשיב בקו השני." התערבתי בשיחה, אבל עידו היה נסער מכדי להגיב לנוכחותי.
"דוק עזב אותי." הודיע בקול שבור, ושוב התחיל להתייפח.
דוק היה הכינוי המבודח שנתנו לעומר, החבר של עידו. הוא היה בחור נחמד, קצת חנון והרבה ילד טוב של אימא, קראנו לו דוק כי הוא היה סטאז'ר ברמב"ם.
"למה? מה קרה?"
"הוא אמר..." עידו התנשם והתנשף בניסיון להשתלט על דמעותיו, "הוא אמר שהוא עומד לקבל את ההסמכה שלו בקרוב ובתור אדם שרוצה להתמחות ברפואת ילדים הוא לא יכול להרשות לעצמו לחיות עם חולה איידס."
שתיקה מעיקה השתררה אחרי הוידוי הנורא הזה
"איזה מנוול!" התפרצתי.
"שקט נוני, לא עכשיו." פקד תמיר בקול הסמכותי הזה שלו שתמיד מעורר בי רטט של חרמנות, "יש לך לאן ללכת עידו?"
"לא." אמר עידו בייאוש, "מאז שנדבקתי הורי בקושי מוכנים לדבר איתי בטלפון והאחות שלי שעד היום כל כך תמכה ביציאה שלי מהארון הודיעה לי שיש לה ילדים קטנים בבית והיא לא יכולה לקחת על עצמה את הסיכון ולהיפגש איתי. אני לא יודע מה לעשות תמיר, כל מה שיש לי זו המכונית הישנה שלי ומקום העבודה שלי שגם אותו אני בטח אאבד אם הם ידעו עלי."
"יש לך אותנו." אמר תמיר בחמימות, "שים את הבגדים שלך באוטו ובוא. יש לך כלי מיטה, שמיכות וכאלה?"
"לא, אין לי. הכל של דוק, מתנות מההורים שלו."
"לא נורא, נקנה בשבילך שמיכת פוך טובה ותוכל לגור בסלון שלנו עד שתמצא סידור אחר. אל תדאג עידו, יהיה בסדר. להתראות חמוד ותפסיק לבכות, אתה לא לבד."
הוא סגר את הטלפון, התיישב לצידי ושתה לי את הקפה. "יש לנו מספיק מזומן לקנות שמיכה או שנוציא כסף מהקיר נוני?"
חתכתי למענו פרוסת עוגת וניסיתי לחשוב על דרך טובה לבשר לו מה אני מתכנן לעשות. משום מה באור היום כשהוא יושב לצידי בחלוק המפוספס שלו, קורא לי נוני ומתנהג כאילו ליל אמש הנורא לא התרחש, הרגשתי פחות נחוש.
בסוף הערתי בשקט שאולי לא צריך לקנות עוד שמיכה, אולי עדיף שאני אעזוב?
"מה, בגלל עידו?" נדהם תמיר, "גם לך לא נוח לגור עם בן אדם שיש לו איידס?"
"אל תהיה דביל, זה מה שאתה חושב עלי?"
"אני כבר לא יודע מה לחשוב עליך." אמר תמיר, אבל ריכך את המילים הקשות בחיוך, "אתה בא איתי לבדיקה?"
"כן, אתה צודק. עדיף לדעת."
"ולמה אתה רוצה שניפרד?"
"אני לא רוצה, אבל אתמול אמרת ש... חשבתי שאולי יהיה יותר טוב ש..."
"אתמול כעסתי והייתי מבוהל. לאן חשבת ללכת? או שאולי אתה מעדיף שאני אעזוב?"
"לא, בטח שלא תמיר. הדירה הזו שלך, חשבתי ללכת לגור אצל הבת דודה שלי ליאת. יש לה קרוון פנוי, אתה זוכר?"
"הדבר המתפרק הזה בלי המים והחשמל?"
"זה לא כל כך נורא."
"בחייך, אפילו לכלב לא הייתי נותן לגור שם וחוץ מזה אתה לא סובל את בעלה."
"מה אכפת לך מה יהיה איתי? מאז שהתרסקתי לך בחיים אני גורם לך רק צרות."
תמיר גיחך ומשך אותי אליו, מהדק אותי בין ירכיו החזקות, ידיו חופנות את עכוזי. "אתה פרא אדם מרגיז נוני, אבל אני לא יכול בלעדיך. אתה יודע את זה." ודקה אחר כך חזרנו למיטה, התפייסנו כמו שצריך ואחר כך הלכנו לעשות בדיקת דם. 
בדרך כלל אני די פוחד מדקירות ומחטים, אבל התביישתי להתנהג כמו ילד ליד תמיר. הושטתי את היד בגבורה לאחות שלמזלי הייתה עדינה ומיומנת והקפדתי להסב את מבטי וככה הצלחתי לעבור את בדיקת הדם בשלום. הבטיחו לנו תשובה תוך שלושה ימים וחיש קל היינו בחוץ בדרכנו לקנות שמיכה לעידו.
קנינו שמיכה חמה וקלה, הוספנו מצעים פרחוניים ויפים וחזרנו הביתה. בדרך כלל היינו מנצלים יום חופש בלתי צפוי מהעבודה בצורה יצירתית יותר, אבל היום לא היה לנו מצב רוח מתאים לבילויים.
שלושה ימים של המתנה נמתחו לפנינו, ארוכים ומייסרים, ואחרי שביליתי יום מייגע בהקשבה לעידו קורא את כל תופעות הלוואי העשויות לנבוע מלקיחת התרופות שרשמו לו שמחתי מאוד לברוח לבסיס ולבלות שם ליל תורנות כסמל תורן. אפילו זה היה עדיף על הדיכאון שהשרה עלי עידו.
למרבה המזל תמיר היה סבלני וחביב יותר ממני. הוא הקשיב בסבלנות לרשימת התלונות והקיטורים של עידו, הכין אינספור כוסות תה וקפה וניסה לעודד את עידו שהתנהג כאילו חייו תמו.
לי לא היו מילות ניחומים עבורו, הייתי בטוח שאם חלילה גם אני אקבל תשובה חיובית אתנהג בדיוק כמוהו, אם לא גרוע מכך. העדפתי לברוח לבסיס ולא לחשוב על הסטוץ ההוא מלפני כמה חודשים ואיך הנחתי לו למצוץ לי בלי קונדום כי הייתי שיכור והוא היה חמוד.
משום מה חשבתי תמיד שסקס אוראלי הוא סקס בטוח גם בלי הגנה, אבל עידו פיזר את אשליותיי בלי רחמנות. ברור שאפשר להידבק באיידס גם מסקס אוראלי אמר בקול נכאים שדיכא אותי עד עפר וגרם לי לצאת לבסיס כמה שעות לפני הזמן.
מעידו יכולתי לברוח, אבל לא מעצמי, כל פעם שנזכרתי במעללי עם אותו בחור חמוד חשתי נקיפת פחד וצער. ידעתי שאם נדבקתי זו אשמתי כי לא הייתי זהיר ולא שמרתי אמונים לתמיר ובכל זאת הרגשתי ממורמר – חשתי שזה לא הוגן לסבול כל החיים בגלל כמה דקות של שכרות קלת דעת. 
עובדה שלא נעים לי להודות בה היא שלא הייתי נאמן לגמרי לתמיר. מידי פעם הרשיתי לעצמי לפזול לצדדים, אבל רק בקטע של סקס חד פעמי ובדרך כלל כשהייתי שיכור או מסטול קצת.
עם זאת הייתי די בטוח שתמיר שלא אהב לשתות והתרחק בתיעוב מסמים לא מצא עניין בסטוצים חסר משמעות גם בתקופות שבהן הצהרתי שאנחנו נפרדים (ותמיד חזרתי בי אחרי יומיים שלושה). אני יודע שזה לא הוגן ואין לי זכות לצפות ממנו לנאמנות, אבל כל מחשבה עליו נוגע בגבר אחר מבעירה את חמתי להשחית.
התירוץ היחיד שלי למוסר הכפול שבו נקטתי הוא שאני צעיר מתמיר ושהוא הספיק לזיין הרבה יותר ממני ולמרות שאני אוהב אותו אהבת נפש הרי אי אפשר לצפות ממני לקיים יחסי מין רק עם גבר אחד כל ימי חיי.
כן, תמיר היה הראשון שלי, כמעט הראשון אם אתם מתעקשים שגם מגעים בלי חדירה הם סקס אמיתי, ומבחינתי הוא גם יכול להיות האחרון שלי כשזה נוגע לסקס שנחשב בעיני סקס, אבל לפעמים פגשתי מישהו כל כך חמוד ומגרה עד שפשוט לא יכולתי להתאפק.
חשתי שלא צריך לעשות סיפור גדול מסתם סקס מקרי כל זמן שזה אני ולא הוא, לא הוגן ואפילו צבוע, אבל ככה הרגשתי.
תמיר ידע מה אני חושב ואיך אני מתנהג, בעיקר כשאני חוגג באיזה מועדון, ומזל שבניגוד אלי הוא לא קנאי, או שאולי פשוט היטיב להסתיר את רגשותיו?
לא יודע.
המחשבות על הבלגן של חיי המין שלי ושלו גרם לי להיאנח ואופיר שהביאה לי כוס נס קפה מקציף עם כמה פרוסות עוגה שאלה מה הבעיה ולמה אני עצוב.
"צרות בחיי האהבה שלי." אמרתי וחייכתי חיוך שאמור היה להיות מסתורי.
"זה שאתה אוהב כבר לא אוהב אותך יותר?" שאלה אופיר וחייכה חיוך נחמד.
הרגשתי שאני מסמיק כמו ילדה שנתפסה בשקר. אז היא כן קלטה שאמרתי מישהו ולא מישהי. למי עוד היא סיפרה?
"אל תלחץ, לא סיפרתי לאף אחד, נשבעת לך שלא."
"אני מצטער אופיר, אבל... אני פשוט... אני באמת מצטער."
"על מה? זה משהו שיש לך שליטה עליו? אתה יכול לבחור לא להיות הומו?"
"אהה אני .. תראי, זה לא ... אני... האמת שאני חושב שאני דו רק ש..."
"אמנון, הסתכלתי עליך טוב טוב עוד לפני ששיחקנו אמת או חובה ואני רוצה להגיד לך בתור בחורה שחוקרת גברים מאז הבת מצווה שלה שאתה לא מסתכל על בנות כמו שסטרייטים מסתכלים. אתה חמוד וסקסי ומי שלא מתמצאת יכולה לחשוב שאתה ג'נטלמן או ביישן, אבל מי שבאמת מבינה גברים מרגישה שבנים כן עושים לך את זה ובנות לא."
היה משהו בפסקנות הרגועה של דבריה שגרמה לי להפנים שאני כזה ודי. לא יעזור אם אנסה לחזור בתשובה, או לעקוב אחרי העצות של 'עצת נפש', גם אם אשתדל בכל כוחי להשתנות, זה פשוט לא יעזור. אני הומו ואני לא יכול לשנות את זה כמו שאני לא יכול לשנות את צבע עורי או שערי.
"נו, אז מה קרה לך? החבר שלך כבר לא אוהב אותך יותר?"
לא מה פתאום? תמיר הוא אהבת חיי, אבל יש לנו חבר בשם עידו שנדבק באיידס והחבר שלו העיף אותו מהבית. הוא גר אצלנו עכשיו ו... ו.... זהו, זה לא מספיק?"
אופיר הרצינה ואמרה שאיידס זה דבר נורא ושכולם צריכים להיזהר, ואולי כדאי שגם אנחנו ניבדק.
"נבדקנו אתמול, בגלל זה לקחתי יום חופש."
"ועכשיו אתה לחוץ, פוחד ומתוח, נכון? כשאני נבדקתי בקיץ שעבר הייתי מה זה בלחץ, עד שקיבלתי תשובה שלילית כמעט חטפתי התקף לב."
"הייתה לך סיבה להיות לחוצה?" התפלאתי. היא נראתה כל כך עדינה וביישנית, ילדונת נקייה ובתולית, איך זה יכול להיות?
אופיר הסמיקה עד לשורשי שערותיה, "כן, אולי, בעצם כמעט בטוח שלא, אבל רציתי להיות בטוחה במאה אחוז ואל תשאל על הפרטים כי אני מתביישת לדבר על זה."
"אני לא שואל, נשבע לך." לגמתי מהקפה ושיבחתי את העוגה, מרגיש פתאום שהמתח שלחץ עלי מבפנים הוקל מעט.
כמה טוב היה לשוחח עם מישהו שלא צריך לשמור ממנו סודות, לשקר ולהיזהר כל הזמן. כמה נעים להיות מחוץ לארון ולו רק לכמה דקות של חסד. 
סוף סוף, אחרי שחציתי אוקיאנוסים של זמן איטי שבקושי זז וביליתי שלושה לילות לא נגמרים של נדודי שינה וחרדות הגיע הרגע הגדול. האחות חייכה אלי, נתנה לי דף מודפס, אמרה לי שאני שלילי והוסיפה, "מזל טוב ותשמור על עצמך חמוד."
את פרץ הרווחה שהציף אותי לא אשכח לעולם. גם אם הייתי זוכה בפרס הגדול בפיס לא הייתי מרגיש כל כך מאושר. חשתי החוצה לחפש את תמיר ומצאתי אותו יושב מול חדרו של הרופא, לוטש מבט קפוא בקיר ממול, ידיו משולבות על חזהו בתנוחת התגוננות ופניו ריקות מכל הבעה ומיד ידעתי.
התיישבתי לצידו והנחתי יד על ברכו. הוא הפנה אלי מבט קצר, זיהה את שרידי ההקלה על פני והדף את ידי מעליו בתנועה חדה. 
אחר כך הייתה המון פעילות. שפע דיבורים והסברים, כל מיני התעסקויות בתרופות ובתופעות הלוואי ובבדיקות מכל מיני סוגים, היו ריצות וסידורים מכל הסוגים, המתנה במשרדים מדכאים, שיחות עם כל מיני מומחים נפוחי חשיבות עצמית והמון מונחים חדשים שצריך היה להתרגל אליהם.
במשך זמן רב העסקנו את עצמנו בכל המהומה הבירוקרטית שגוררת בעקבותיה מחלה כרונית - קשה אך ברת טיפול - כמו שהגדירה העובדת הסוציאלית החביבה שלו את המצב, אבל הרגעים הראשונים הללו שנחקקו במוחי תמצתו את מצב העניינים – הוא היה בצד של החולים, אני של הבריאים והוא לא רצה שום מגע איתי.
חודש אחר כך כבר היה ברור אפילו לי שהקוקטיל המפורסם מנע מהאיידס להרוג את תמיר, אבל את האהבה שלנו הוא לא הצליח להציל.
אני זוכר מצוין את הלילה האחרון שבו ישנתי בבית. זה היה בדיוק שלושה חודשים אחרי שהלכנו לבדיקה הראשונה. חזרתי עם התוצאות השליליות של הבדיקה השנייה ומצאתי את תמיר יושב ובוהה בטלוויזיה, מזפזפ ומפהק. פעם הוא לא היה חולם לבזבז ככה את זמנו, פעם אם היה לו זמן פנוי הוא היה מתעמל, או קורא משהו, או מבשל, או סתם יושב וחושב, הכל רק לא להתעסק עם המסטיק לעיניים הזה בטמבליזיה, אבל זה היה אז, כיום הוא רק חיפש עיסוק שימנע ממנו לחשוב.
"הכל בסדר?" הרים אלי את עיניו, מביט בי במבט עוין.
"מאה אחוז." אמרתי והלכתי למטבח לסדר את הבלגן שידעתי שממתין לי שם. פעם הוא לא היה משאיר לי כיור מלא כלים, פח אשפה מפוצץ ושיש דביק, פעם הוא לא היה אוכל כמו חזיר ולא מניח לעצמו לגדל כרס.
מאז שהתגלה שהוא נשא הוא הזניח את עצמו, את הבית ואותי, והחליף את החיבה שלו לסקס בתאווה לפיצות ולבורקס ובכל זאת המשכתי לאהוב אותו וקיוויתי שהוא יתעשת בסופו של דבר, יתגבר על המשבר ויחזור להיות התמיר שבו התאהבתי פעם ממבט ראשון. 
הפעם הבלגן והטינופת היו גדולים מאי פעם - קרטונים של פיצות היו מפוזרים על השולחן והרצפה, המדיח לא הופעל ולא נשארה אף כוס נקייה בארון, נמלים טיילו חופשי סביב הפח הגולש על גדותיו - המטבח נראה כמו אזור מוכה אסון ומאחר ועידו כבר לא גר אצלנו יותר ברור היה שהכל מעשה ידיו של תמיר.
התחלתי לצרוח עליו בזעם, מוציא בבת אחת תסכול של שלושה חודשים. הוא נשאר אדיש ומלגלג ובכלל לא התייחס אלי, מה שהגביר את זעמי פי כמה. מהכעס שלי על הרשלנות והטינופת שלו עברתי לזעם על האין סקס שלנו ועל הקרירות המכאיבה שהשתררה ביני לבינו.
"כבר שבועות שלא נגעת בי. אתה כל הזמן דוחף אותי מעליך. אני לא מבין, לא חסר לך סקס?"
הוא משך בכתפיו באדישות. "האמת שלא כל כך. מידי פעם כשאני מרגיש לחץ אני הולך לעידו, איתו זה בסדר."
כל הדם עלה לי לראש. "עידו?" צרחתי, "למה עידו? מה יש לו שאין לי?"
"איידס." הוא ענה באותו קול אדיש שסיגל לעצמו לאחרונה, "איתו אני לא פוחד ואתך כן."
התחלתי לבכות. "ככה זה? אז זה מה שאני צריך לעשות כדי שתרצה אותי שוב? להידבק באיידס? רק תגיד כי אפשר לסדר את זה בקלות."
הוא לטש בי מבט מוזר ואז הכה אותי. לא דחיפה או מכה קלה אלא ממש החטיף לי מכות עם אגרופים קפוצים ושנאה בעיניים.
נפלתי על הרצפה והוא כמעט בעט בי, אבל עצר את עצמו ברגע האחרון, הרים אותי מהרצפה, ביקש סליחה וניסה לחבק אותי.
נרתעתי ממנו מבוהל והוא הרפה ממני וחזר בשתיקה לכורסא שלו והמשיך לזפזפ מול המסך המרצד בלי להביט בי יותר.
את הלילה ביליתי על הספה, ישן שינה מסוממת אחרי שלקחתי ואבן כדי להירגע מהתקף הבכי שתקף אותי במקלחת. בדרך כלל אני לא נוגע בתרופות הרגעה, אבל לא רציתי שתמיר ישמע אותי בוכה וידעתי שאני חייב לנוח טוב כדי שיהיה לי כוח להתארגן ולעזוב אותו בבוקר.
המחשבה האחרונה שחשבתי לפני שצללתי לשינה מסוממת היה שאיזה מזל שהחורף נגמר ומספיקה שמיכה קלה כי עידו עזב לדירה החדשה שלו עם הפוך שקנינו לו במתנה. 
בבוקר התעוררתי ומצאתי את עצמי מכוסה בשמיכת צמר נוספת וידעתי שתמיר קם בלילה לבדוק שאני בסדר והוסיף לי עוד שמיכה כדי להיות בטוח שלא קר לי. ידעתי שזה נגמר ואני חייב לעזוב, אבל המחשבה עליו מכסה אותי בעוד שמיכה ניחמה אותי קצת.
הוא יצא מהבית עוד לפני שהתעוררתי, אבל חזר בצהרים. עד אז כל החפצים שלי כבר היה ארוזים בכמה קופסאות קרטון גדולות שהוטענו על הטנדר של הבן דוד שלי קובי.
תמיר אמר שלום לקובי שהביט בו מזועזע, לחץ בשקט את ידי, אמר שוב סליחה ושאל לאן אני הולך.
"נכון לעכשיו אני חוזר להורים ואחר כך נראה."
הוא הנהן ונראה עצוב. "אני מקווה שאתה לא בונה על הקרוון המוזנח ההוא של הבת דודה שלך נוני, תמצא מקום נורמאלי ותטפל בעצמך. נורא רזית לאחרונה."
"אני אהיה בסדר תמיר, תשמור על עצמך."
תמיר חייך את החיוך העצוב שלו שאני אוהב כל כך, שוב הנהן, טלטל בחוזקה את כפי האחוזה בזו שלו והלך.
"הוא קצת השמין, לא?" שאל קובי, "הוא נראה רע, מה עובר עליו?"
"סתם, דברים. הוא יצא מזה." עניתי ועצמתי את עיני לרמוז לקובי שאני לא רוצה לדבר יותר.
"אם אתה אומר." מלמל קובי חרש, התניע ונסע להורי. 
בחודשים שעברו עלי מאז הפרידה מתמיר חזרתי למשקל הקודם שלי ולכאורה התאוששתי לחלוטין. הידידות שלי עם אופיר העמיקה מאוד וכמעט כולם בבסיס חשבו שאנחנו זוג. אפילו הבאתי אותה להורים שלי שמאוד חיבבו אותה.
קובי הגדיל לעשות מכולם והתאהב בה, אבל לא עשה שום דבר בקשר לזה עד שנשבעתי לו שנשארתי הומו ושהקשר שלי אתה הוא ידידותי ואפלטוני בלבד.
"אתה בטוח?" הוא שאל שוב ושוב, מודאג. מאז שעזר לי לעבור דירה הוא כל הזמן דאג בגללי.
"כן דביל. היא בחורה מקסימה. היא טובה מידי בשבילך, אבל אם תיזהר מאוד יש מצב שהיא לא תעלה על זה שאתה דביל. לך על זה, תזמין אותה לצאת."
"ומה יהיה אתך?"
"אני אהיה בסדר, אל תדאג וחוץ מזה אני עוזב לקורס קצינים."
הוא הלך על זה בגדול ולמרבה המזל אופיר לא גילתה שהוא דביל לפני שהתאהבה בו. בטקס הסיום של הקורס הם סיפרו לי שהם מתכננים להתחתן ואופיר הראתה לי בגאווה את טבעת האירוסין שלה והסמיקה כשנישקתי אותה ואמרתי לה מזל טוב.
שמחתי מאוד בשמחתם כמובן וגם אני ניסיתי להמשיך הלאה ולמצוא לי אהבה חדשה, אבל זה פשוט לא הלך. היו אחרים כמובן, לא הפכתי לנזיר, אבל לא יכולתי להפסיק להשוות כל אחד לתמיר ותמיד ההשוואה הייתה לרעתם.
אחרי שחזרתי מהקורס החלטתי לצאת מהבית של ההורים. הרווחתי כבר מספיק כדי להרשות לעצמי דירה קטנה משלי ולמרות מחאותיה של אימא שהעדיפה שאמשיך לישון בחדר ילדותי סירבתי.
הפעם אבא תמך בי ואמר לה בתוקף שאני כבר גבר וצריך פינה משלי.
"מה עם הבחור הזה שגרת איתו פעם? מה שלומו?" שאל.
"לא יודע אבא. זה נגמר."
"אבל בכל זאת אתה לא מוצא מישהו אחר."
"אני מחפש. בסוף אני אמצא מישהו."
אבא הסתכל עלי בעצב ואז חזר וסיפר לי איך, מהרגע הראשון שפגש את אימא כשהם היו עדיין ילדים, הוא החליט שזו האישה בשבילו, ואיך הוא התעקש ולא ויתר למרות כל המכשולים וההתנגדויות של המשפחה שלו ושלה.
אני מכיר את הסיפור הזה, אבל אוהב לשמוע אותו כל פעם מחדש. זה סיפור מצוין - רומנטי ומלא תפניות לא צפויות ויש לו סוף טוב - מה עוד צריך סיפור אהבה?
הלכתי למתווך דירות שהציע לי מספר דירות. ברגע שראיתי דירה שהייתה קרובה מאוד לדירה הישנה שלי ושל תמיר אמרתי שאת זו אני רוצה.
סיפרתי לעצמי שאני בוחר בדירה הזו למרות שהחוזה הוא רק לשלושה חודשים ויש בה מליון מדרגות בלי מעלית ועובש במקלחת כי היא מתאימה לי והמחיר שלה סביר ובעל הבית נראה לי נחמד.
עצמי צחק ואמר שאשמור את הסיפורים שלי להורים ולחברים, הוא יודע בדיוק למה אני בוחר בדירה המעפנית ההיא.
אפילו אם הוא עדיין חי הוא בטח לא גר שם יותר, התווכחתי עם עצמי.
יש לכם המון מכרים משותפים, אם הוא היה מת היית שומע על זה כמו ששמעת על עידו הזכיר לי עצמי שעדיין כעס עלי שלא הלכתי ללוויה של עידו שהתאבד שבועיים לפני סיום קורס הקצינים שלי.
הייתי בדיוק לפני מבחן חשוב מאוד בקורס, וחוץ מזה נודע לי על הלוויה מאוחר מידי ובכלל... שתוק כבר ודי!
עצמי שתק והמשיך לשתוק גם אחרי שחתמתי על החוזה לדירה ההיא שהייתה במרחק הליכה מהדירה של תמיר שהייתה פעם גם שלי, והמשיך לשתוק כשהתחלתי לפטרל סביבה בטענה שאני זקוק לחילוץ עצמות אחרי יום שלם של התרוצצות בבסיס.
אחרי שבוע נפגשנו סתם ככה ברחוב. חייכנו, לחצנו ידיים, החמאנו זה לזה על מראנו הטוב - הוא באמת נראה נהדר וגם אני לדעתי נראיתי לא רע - והלכנו לשתות קפה בבית הקפה שהיה המקום המיוחד שלנו לפני הפרידה.
הוא שב והתנצל על המכות שנתן לי אז ואני אמרתי לו שישכח מזה כי אני כבר שכחתי ושאלתי מה קרה עם עידו ולמה הוא עשה את זה?
"אף אחד לא יודע מה בדיוק הלך לעידו בראש, אבל לדעתי הוא החליט שהחיים כנשא לא שווים את המאמץ והרים ידיים."
"הייתה לוויה גדולה?"
"לא, ממש לא. חוץ ממני ומכמה מכרים שלו מהקבוצת תמיכה לא היה אף אחד."
"המשפחה שלו? דוק? אף אחד לא בא?"
"דוק לא בארץ, וחוץ מאחותו שבאה לבד לא היה אף אחד מהמשפחה."
"אני מצטער שלא באתי."
"גם אני קיוויתי לראות אותך שם."
"הייתי בקורס ובדיוק היה לי מבחן נורא חשוב ו... אתה יודע איך זה..." גמגמתי ודמעות עלו בעיני כשנזכרתי בעידו יושב ומונה בקול נכאים את כל תופעות הלוואי של הקוקטיל שהיה עליו לקחת.
"כן, אני יודע." אמר תמיר ברוך והניח את כף ידו הגדולה החמה והקשה על כפי. ברגע שהאצבעות שלנו השתלבו זו בזו צפו במוחי כל הזיכרונות הישנים והמכאיבים מאז והדמעות החלו לזלוג.
"נו, די כבר, בכיין אחד." קם תמיר ממקומו ומשך אותי אחריו, "בוא נלך לפני שתפחיד את המלצרית הנחמדה שלנו."
"הכל בסדר?" שאלה המלצרית הנחמדה כשהסתלקנו משם בבהילות.
"משתפר מרגע לרגע." ענה תמיר וחייך אליה בחביבות. היא הסמיקה וחייכה חזרה. לתמיר תמיד הייתה השפעה כזו על בחורות, וגם על בחורים בעצם.
"לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי, ממשיך לאחוז את כף ידו גם ברחוב וזין על מי שיראה אותנו.
"לאן אתה חושב? הביתה כמובן."
"תמיר," נעצרתי, עדיין אוחז בידו. "אתה בטוח? ומה אם הכל שוב יתקלקל?"
"אז נתקן ונתחיל הכל שוב מחדש. בוא."
באתי. 
רק למחרת בבוקר סיפרתי לתמיר שחתמתי על חוזה שכירות רק לשלושה חודשים ושאם זה לא יעבוד אני...
"אתה מה?" התגרה בי ונשכב עלי, משפשף לחי זיפית בכתפי.
"לא יודע תמיר, אבל אני לא חושב שאני אצליח לשרוד עוד פרידה אחת ממך."
"אני מבטיח לא להיות שוב מגעיל, אבל אני לא יכול להבטיח לך שהכל יהיה נפלא נוני. יש לי איידס ואתה בריא וזה לא יהיה קל."
"לא אכפת לי, העיקר שלא תפסיק לאהוב אותי. עזבתי כי הרגשתי שאתה שונא אותי וזה הרג אותי."
"לא שנאתי אותך. שנאתי את עצמי ואולי קצת קינאתי בך שאתה בריא, אבל בעיקר פחדתי נורא להדביק אותך. הרגשתי טמא, בגלל זה לא יכולתי לגעת בך. אתה מבין?"
"אני חושב שכן. עכשיו אתה בסדר?"
"אני עובד על זה. אחרי שעידו הלך הבנתי שאם אני אמשיך ככה בסוף אני אגמור בקבר לידו. הפסקתי לחיות כמו חזיר, הלכתי לקבוצת תמיכה והתחלתי לטפל בעצמי ואפילו... אל תכעס נוני, ניסיתי גם... רק עם נשאים, אבל ניסיתי למצוא מישהו ש... לא טוב לי לבד ורציתי מישהו, אבל זה פשוט לא הלך."
"גם אני ניסיתי, אבל השוויתי את כולם אליך ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליך."
"כן, אני יודע, גם אני."
"אני יכול לנשק אותך תמיר? נשיקה אמיתית בפה אני מתכוון?"
"כן, טיפש אחד. חשבתי שאף פעם לא תבקש, בוא הנה."
באמצע הנשיקה - הנשיקה האמיתית הראשונה שלנו מאז שתמיר קיבל תשובה חיובית – צלצל הנייד שלי ואימא שאלה אם אני בא לארוחת ליל שישי.
"רק אם אני יכול להביא איתי את תמיר."
"תמיר? אז אתם שוב יחד?"
"כן, אני יכול להביא אותו."
"כן." ענתה אימא בלי היסוס.
"ואתם תתנהגו כמו שצריך? גם רחלי?"
"אל תהיה חוצפן אמנון, אף פעם לא העלבתי אורח שלי. גם רחלי תתנהג יפה, אני אדבר איתה." הבטיחה אימא, "הנה, גם אבא רוצה להגיד לך משהו."
"ידעתי שלא סתם החלטת לגור בדירה הדפוקה הזו עם חוזה רק לשלושה חודשים, מליון מדרגות ועובש במקלחת." צחק אבא, "אז הכל בסדר אתכם עכשיו?"
"כמעט בסדר, אנחנו עובדים על זה."
"ואולי תוכל לספר לנו פעם למה נפרדתם?"
"אני לא יודע. אני מקווה שאולי פעם נוכל. להתראות מחר אבא." 

א. אמנון ותמיר

דווקא בוולנטין יצא לי להיות בתורנות. מה לעשות, צה"ל לא שם זין על ימי אהבה, במיוחד לא על אלו של הנוצרים.
"גם אני לא." אמר תמיר בנחת כשאמרתי לו בבושת פנים שהוא יבלה את יום האהבה לבד, "ושלא תעז לקנות לי כריות קטיפה אדומות או איזה שטות אחרת." התרה בי.
"מה עם בלונים ורודים או תריסר ורדים אדומים כדם או..."
"שתוק ותביא לפה את התחת שלך." הוא אמר והתנפל עלי. כרגיל התווכחתי שהפעם תורי וכרגיל הוא ויתר לי למרות שזה היה תורו.
למחרת כשאכלנו ארוחת בוקר הקריינית בגלי צה"ל סיפרה שמקור החג הוא בכלל פגאני, שנינו הסכמנו שעדיף להתעלם מהחג המטופש והמסחרי הזה ונפרדנו בנשיקה.
הוא נסע לעבודה שלו בבית המלאכה ואני לבסיס. אני סמל ראשון בקבע, בחיל אוויר וחוץ מזה שאני לובש מדים העבודה שלי מזכירה מאוד עבודה רגילה במעבדת אלקטרוניקה. אני מגיע בשמונה בבוקר הולך לאכול באחת בצהרים וחוזר הביתה בהסעות בחמש וחצי בערב.
מהבחינה הזו אני כמו כל אחד אחר, אבל בכל זאת זה חיל אוויר, לא חברת הייטק, ולכן מידי פעם יש לי תורנויות, ואני עובד עם חיילים וחיילות סדירים שתמיד נשארים צעירים ויפים שזה נחמד סך הכל.
בצבא אני כמובן סטרייט לגמרי, לא הייתי יכול להיות מנהל העבודה של המחלקה אם היו יודעים שאני הומו. גם ככה די קשה לי להיות סמכותי ותקיף, אך גם אבהי ומעורר אימון. אני חושב שתמיר היה עושה זה טוב יותר. אני צעיר מידי, נמוך ורזה מידי. הוא, עם המטר שמונים ומשהו שלו, כתפיו הרחבות, קול הבס החם והנעים שלו והגישה האבהית שלו לצעירים ממנו לא צריך בכלל להתאמץ. אני מזיע בשיניים בשביל לעשות את הרושם שהוא מעורר כמעט בלי להרגיש.
פעם העזתי להגיד לו שאני מקנא בו בגלל הסמכותיות הטבעית שלו והוא צחק ואמר שהוא סך הכל מחקה את אחיו הגדול משה, שוטר מג"ב מגודל ואימתני שגם הוא מחקה את אבא שלהם, שבטח מחקה גם הוא את אבא שלו.
ככל שאתה מתבגר ככה אתה מבין שאף אחד הוא לא באמת כמו שהוא נראה מבחוץ. הבחור הכי יפה ושווה מרגיש מכוער, הפיקח פוחד שכולם יגלו שהוא טיפש, והבחורה הכי מהממת משוכנעת שהיא בעצם מכוערת.
מוזר, אבל ככה זה.
הנה, אני למשל חושב שאני כהה מידי, רזה מידי, ולא מרשים בכלל, אבל תמיר אומר לי שאני סקסי וחמוד. הוא חולה על הצבע השחום שלי ועל החיוך שלי ועל התלתלים שלי, וכמובן שעל הזין שלי. לפעמים אני שואל את עצמי אם הוא היה מתלהב ממני כל כך אם הזין שלי היה קטן יותר. אני בחיים לא אגיד לו את זה כי הוא יכעס, אבל לפעמים אני בכל זאת שואל את עצמי... 
אחרי יום העבודה המחלקה התרוקנה מאנשי קבע ונשארנו רק אני, הסמל התורן וכל הסדירים שלא קבלו אישור יציאה מהבסיס.
רק אז התברר לי שגם אלו שנשארו בבסיס לא התכוונו לוותר על מסיבת וולנטין. עד שעה תשע בלילה כבר התאספה במועדון הצנוע של המחלקה שלנו חבורה עליזה וחגיגית של חיילים תאבי מסיבות.
אחרי שאכלנו עוגות וופלים ושתינו תה פנינו לשעשע את עצמנו במשחק מחבואים שעייף אותנו מאוד, התרוצצנו בכל המעבדה, מקימים מהומה עליזה, ובסופו של דבר התאספנו שוב במועדון, ישבנו על שמיכה במעגל, הרמנו כוסות לחיים עם יין פנטזיה בטעם אפרסק וכשהבקבוק התרוקן והבנות התחילו לצחקק בעליזות החלטנו לשחק אמת או חובה. עמעמנו את האורות, הבנות הדליקו כמה נרות ריחניים, הבקבוק הריק הושכב על צידו במרכז המעגל והמשחק התחיל.
הרוב בחרו כמובן באמת, אבל היו כמה שהסתכנו בחובה. נשאלו כמה שאלות נוקבות שגרמו לצחקוקי מבוכה ולסומק, ניתנו כמה משימות טיפשיות מאוד שכללו עמידה על רגל אחת והשמעת קרקורים של תרנגולת, ואז הניחה טר"ש אופיר החמודה את ידה הקטנה והמטופחת על הבקבוק וסובבה אותו בקלילות כשהיא מחייכת לנפשה חיוך דק ומסתורי ובאורח פלא הצליחה לכשף את הבקבוק כך שיצביע הישר אלי.
"אמת או חובה?" שאלה, שולחת אלי מבט מבעד לריסים ארוכים המצלים על עיניה השחורות והנוצצות.
אין להכחיש, היא נחמדת, חיוכה תחום בשני גומות חן חמודות, תלתלים קטנים ונוצצים מתרפקים על כתפיה הענוגות. מהיום הראשון לבואה למחלקה היא מפלרטטת איתי בלי בושה, בלי להתחשב בכך שאני גבר בן עשרים ושתיים, סמל ראשון בקבע והיא רק ילדונת, טרשי"ת קטנה וחצופה שעדיין לא חגגה את יום הולדתה התשע עשרה.
אין לי שום רצון לענות על שאלות חצופות וחטטניות שיאלצו אותי לשקר ולכן אני אומר חובה ומכין את עצמי נפשית לאיזו משימה אווילית שתעמיד אותי במצב מטופש שישעשע את החבורה הצוהלת סביבי, אבל אופיר מצליחה להפתיע אותי.
"חובה עליך לצרפת אותי." היא אומרת בשלווה ונעמדת על ברכיה מולי, ממשיכה לחייך את החיוך המתגרה הזה, בעוד כל החבורה סביבנו צוחקת בעליזות זדונית.
מישהו שורק שריקת התפעלות זאבית לשמע המשימה שהוטלה עלי ואחר שואל בקול מתגרה אם יהיה לי קל יותר אם הם יכבו את האור. זה אוהד שניסה לשדך לי את בת דודתו, לשווא כמובן, היא לא רצתה בי ואני לא רציתי בה, והוא, אוויל שכמותו, נעלב. ברור שאין לי ברירה, אני חייב לבצע את המשימה כמו גבר או לצאת חנון, לוזר וטמבל.
נעמדתי מולה על ברכי והנחתי ידי על כתפיה. היא לבשה סוודר דקיק, ורוד, הדוק מאוד על פלג גופה העליון ויכולתי לחוש מעין רטט קל שחלף בגופה כשנגעתי בה. לרגע כמעט שחזרתי בי, אבל פניה כבר היו סמוכות לפני, ריח הסבון הפרחוני שלה עלה באפי ושפתיה, מבריקות משפתון בטעם דובדבן, כמעט נגעו באלו שלי.
לרגע היה שמץ היסוס שחמק ונעלם, ופתאום היה ברור שאי אפשר כבר לסגת,  פיה נגע בפי ואחר כך פשוט התנשקנו.
האמת, לפני שפגשתי את תמיר התנשקתי עם המון בנות ואף למעלה מזה, זה תמיד היה נחמד וגם הפעם לא סבלתי, אבל כיום אני יודע שבשבילי נשיקה אמיתית היא נשיקה מגבר, וכשאני חושב על גבר זה תמיד עליו, על תמיר.
אני נשבע שהנשיקה הזו הייתה סתם עוד משהו שעשיתי כדי לשמור את דלתות הארון שלי סגורות, אבל אופיר לא יכלה לדעת את זה, הרגשתי שהיא משקיעה את הנשמה בנשיקה הפומבית הזו והיה עלי להתאמץ לא להיסחף אחרי הלהט והחמימות שלה.
אני חושב שהצלחתי לעמוד במשימה בכבוד ויצאתי גבר, אם כי כל המעמד הפומבי הזה היה מביך מאוד. אחרי כמה שניות ארוכות ומעיקות שבהן הלשון שלי הייתה בפה שלה והידיים שלה היו כרוכות על מותני ניתקתי בזהירות מגע ושמחתי שהכל הסתיים, או ככה חשבתי, כי אחרי שהמשחק תם וכולם חזרו לחדרים שלהם היא ביקשה ממני ללוות אותה למגורים של הבנות.
הסכמתי כמובן, הייתי חייב, כולם שמעו, הסתכלו עלינו וחייכו. לא יכולתי לסרב.
הלכנו לאט, דיברנו על דא ועל הא. סיפרתי לה על טניה, החברה הקודמת שלי שבגללה עזבתי לכמה ימים את תמיר.
אני לא גאה בפרק הזה בחיי, אבל ככה הצלחתי להגיע לארוחת החג אצל הורי עם בחורה תלויה על זרועי. הם שבעו נחת ולא ידעו שכל הזמן חשבתי עליו וקנאתי נורא כי ידעתי שהוא עם עידו.
לאופיר אמרתי שהחברות עם טניה לא הצליחה בגלל הבדלי מנטאליות, והיא חשבה כמובן שאני מתכוון לזה שטניה עולה חדש, אבל האמת היא שמה שבאמת קלקל את הסיפור עם טניה הייתה העובדה המצערת שהיא לא הצליחה לגרום לי לרצות לקחת אותה למיטה.
אולי הייתי מצליח אם הייתי מסוגל להתרכז כראוי, אבל לא היה לי ראש לזה. ידעתי שתמיר אומלל בגלל עזיבתי ושעידו ניצל את ההזדמנות ותפס מיד את מקומי והייתי מוטרף לגמרי מכל הקטע הזה.
טניה היא בחורה יפה מאוד ורגילה לקבל יחס קצת יותר טוב מגברים, בסוף נמאס לה לראות איך אני מדבר בלי סוף על תמיר, הולך כל יום לבקר אותו ונטרף מעצבים כשאני לא משיג אותו בנייד.
למרות שהיא לא אמרה שום דבר ישיר אני חושב בסוף היא הבינה מה הסיפור שלי. מזל שהיא לא משרתת יותר בבסיס. כמובן שלא סיפרתי לאופיר שום דבר ממה שקרה באמת עם טניה, רק זה היה חסר לי.
הגענו לפתח של מגורי הבנות וכבר התחלתי להגיד לילה טוב כשאופיר הפתיעה אותי והזמינה אותי פנימה.
"אבל יש לך שותפות בחדר, וכבר נורא מאוחר ו..."
"הן ישנות, וחוץ מזה רק רציתי להמשיך לדבר אתך ואולי טיפה להתחבק." אמרה אופיר בתמימות, וחייכה חיוך חמוד.
היא באמת הייתה מתוקה - קצת ילדותית וקצת מתגרה, ומאוד מאוד צעירה ותמימה - רציתי לרצות לשבת אתה בחדר בשקט, כדי לא להפריע לחברות הישנות שלה, ולהתחבק אתה קצת. רציתי להיות מסוגל להביא הביתה לאימא בחורה מתוקה ועדינה כמותה, רציתי נורא לרצות בכל הדברים הללו, אבל לא הצלחתי. הפנים של תמיר, זיכרון צליל קולו החם, מגע היד שלו, תחושת הזיפים שלו על כתפי באמצע הלילה, כל הדברים הללו שבלעדיהם חיי אינם חיים הפריעו לי לרצות מה שהייתי אמור לרצות.
אמרתי לה שהיא נורא מתוקה והבחור שהיא תבחר בו יהיה המאושר באדם, אבל אני לא יכול כי יש לי מישהו שאני נורא אוהב וברחתי כמו שפן בלי לתת לה אפילו נשיקה על אחת מגומות החן המתוקות שלה. רק כשצחצחתי שיניים לפני השינה נזכרתי שאמרתי מישהו ולא מישהי וליבי קפא מפחד.
שכבתי במיטה, התגעגעתי לתמיר שיחבק אותי ויגיד שזה לא משנה, ודאגתי מה יהיה מחר בבוקר. 
למחרת בבוקר נכנסתי למחלקה מחייך חיוך רחב שנועד להסוות שהלב שלי הולם חזק מרוב פחד, אבל לרווחתי לא קרה שום דבר ממה שחששתי. אף אחד לא חייך אלי בלעג או התלחש מאחורי גבי שהנה, אמנון ההומו הגיע.
אופיר המשיכה לחייך אלי בצורה ידידותית אם כי נראתה מרוחקת מעט ולא התעכבה לפטפט איתי או להציע לי קפה כדרכה בכל בוקר, מה שהיה בסדר גמור מבחינתי. חוץ מזה הכל במחלקה היה כמו תמיד, כולל הטלפון היומי הרגיל מאימא שהפעם הייתה לחוצה נורא בגלל שנדמה היה לה שראתה עכברוש במחסן.
אימא תמיד לחוצה בגלל משהו, ותמיד אני הוא היחיד שיכול לטפל בבעיה. הפעם היא רצתה שדחוף אני אלך לקנות מלכודת עכברים ואגיע אליהם מיד אחרי העבודה לטפל בזה.
כמו תמיד עשיתי כדבריה למרות שגם אבא בהחלט מסוגל ללכת לקנות מלכודת.
בדרך לחנות "קנה ובנה" התייעצתי בטלפון עם תמיר איזה מלכודת לקנות. יש אצלם בעבודה המון עכברים והוא מבין בנושא.
הוא צחק ושאל אותי מה יקרה אם חלילה המלכודת באמת תעבוד ואני אמצא בה עכברוש. "הרי אתה פוחד מג'וקים, מה תעשה עם עכברוש?"
"אני רק אשים את המלכודת ואבוא הביתה." אמרתי בתמימות, אבל תמיר גיחך, "כן, בטח, שמענו עליך ועל האימא הפולנייה שלך." אמר.
אימא שלי עיראקית, אבל תמיר טוען שהיא מתנהגת כמו פולנייה מצויה והוא צריך לדעת, אימא שלו פולניה גזעית.
הבעיה היא שהוא לא קשור למשפחה שלו כמוני ולא מבין עד כמה הורי זקוקים לי. אני הבן הכי צעיר בבית, האחים שלי גרים רחוק - ברחו מאימא כמה רחוק שרק יכלו - אומר תמיר בציניות, והאחיות נשואות עם משפחות משלהן, רק אני רווק ויש לי זמן להקדיש להורים. אני מנסה לרצות גם אותם וגם אותו וזה נורא קשה ומעייף.
מצד אחד הוא מתלונן שאני נמצא כל הזמן אצלם וישן אצלם לפחות שלוש פעמים בשבוע ומצד שני הורי מאוכזבים ופגועים מכך שאני לא גר איתם יותר וגרוע מכך, שאני חי עם גבר. אני מנסה להיות בן טוב ולעזור להם כמה שיותר וכל הזמן חש אשמה נוראית כי אני יודע שרק בגללי האסטמה של אימא החמירה כל כך לאחרונה, ואבא סובל מהלב ומלחץ דם.
הם לא מבינים שאני אוהב אותו ושהוא זקוק לי, הוא לא מבין שאני אוהב אותם ודואג להם ושהם צריכים אותי לצידם, ואני נקרע בין שתי העולמות.
"אתה יושב על הגדר ומתלונן שדוקר לך בתחת." אומר תמיר ומעמיד פנים שלא אכפת לו שאני צריך לישון אצלם מידי פעם, ולהיות אצלם בשישי בערב, ולשתוק כשהגיסים שלי, להלן - המכוער והשמן - מספרים לי עד כמה אני מזיק לעצמי ולהורים עם החיים שאני מנהל.
אחרי הרצאות מהסוג הזה אני חוזר הביתה עצבני נורא ונרגע רק אחרי שתמיר לוקח אותי למיטה ומפרק אותי קצת כמו שרק הוא יודע.
אני לא יודע למה, אבל רק הסקס הקשוח שאנחנו עושים כשאני מאוד כועס ואומלל ולחוץ בגלל כאבי הלב שאני גורם להורי מצליח להשקיט את ייסורי המצפון שלי.
תמיר מתלונן שהוא לא כל כך אוהב את זה, אבל זה לא מפריע לו למעוך אותי, להשתלט עלי ולטחון אותי למרות שאחר כך הוא נאנח כמו פולנייה צדקנית ואומר שזה לא בסדר ושאני מופרע.
בסדר, אז אני קצת מופרע לפעמים, אבל כל זמן שאני מופרע רק איתו אני חושב שזה לא נורא. זה לא קורה כל הזמן וזה רק מעין משחק פרטי ביני לבינו ואני בטוח שהוא נהנה בדיוק כמוני אחרת זה לא היה קורה.
כמובן שתמיר צדק, אימא התעקשה בדמעות שאני אשאר לישון אצלם כי אם המלכודת תתפוס את העכברוש ואני לא אהיה בבית היא פשוט תתעלף, או תחטוף התקפת אסטמה, או השד יודע מה.
אני מניח שאם הייתי באמת לחוץ לחזור הביתה הייתי עושה את זה למרות ההצגות שלה, אבל המחשבה שיהיה עלי לספר לתמיר על הנשיקה ההיא ... החלטתי לבחור בדרך הקלה ולהישאר עם ההורים.
יכולתי גם פשוט לא לספר לו כלום, אבל אז הייתי מסתבך עוד יותר כי עודד שמשרת איתי באותו בסיס היה מספר לו בוודאי הכל אם הוא לא סיפר עדיין.
עודד הזה, מאז שהפגיש ביני לבין תמיר הוא מינה את עצמו למלאך המשגיח על החברות שלנו, והפירוש שלו למשימה הזו הוא להיות מלשין מסריח ולהתקשר לתמיר כל פעם שאני מתיישב ליד מישהי, או חס וחלילה מחייך אליה.
תמיר שונא את הטלפונים שלו, ואני פוחד מהם, אבל הוא ממשיך ומתמיד לספר לו על מעללי עם בנות במטרה לפקוח את עיניו ולהפריד בינינו.
ישנתי שינה טרופה, מודאג, לא בגלל העכברוש שלא האמנתי כלל בקיומו, אלא בגלל אופיר שעלולה בכל רגע להיזכר שאמרתי שיש לי מישהו, לספר על כך לחברות הקשקשניות שלה ולפרוץ את דלתות ארוני לרווחה בפני כל המחלקה.
על המטעמים שיעשה עודד ממעללי בוולנטין העדפתי לא לחשוב. מי אמר הדחקה ולא קיבל?
בבוקר לא היה אף עכברוש במלכודת, אבל אבוי, הנקניק ששמנו כפיתיון נעלם. "זה עכברוש מאוד מאוד ערמומי." הסיקה אימא בחרדה והביטה בי במבט מלא תקווה.
"תעזבי את הילד." התערב סוף סוף אבא לטובתי, "הוא לא יכול להפסיק לחיות בגלל העכברוש שלך, אנחנו נקרא למדביר אמנון," אמר והניח יד על כתפי, "ואתה תשתה את הקפה שלך ולך מהר לתחנה שלא תאחר להסעה."
"תודה אבא." אמרתי, מאושר שהוא שוב מחייך ומדבר אלי. בזמן האחרון הוא היה כל כך קודר וממעט בדברים בנוכחותי. הרגשתי שהוא מתעלם ממני ונורא התגעגעתי אליו.
"אני אתקשר אליכם במשך היום לברר מה קורה, אבל אני חייב לחזור לדירה שלי היום."
הוא חיבק אותי ואמר שהוא מבין, ונתן לי כריך לדרך כאילו שאני עלול לגווע ברעב עד שאגיע לבסיס. כשהייתי בסדיר הדאגה שלו הייתה מעצבנת אותי בטירוף, אבל היום שמחתי שהוא חזר לעצמו, ולשם שינוי לא השלכתי את הכריך העטוף בקפידה לפח, אלא אכלתי אותו ואפילו נהניתי.
חזרתי הביתה אחרי העבודה וכל הדרך ניסיתי לחשוב איך לספר לתמיר מה קרה, ואיך להצדיק את עצמי, ותוך כדי ההתלבטויות הללו דאגתי אם באמת כולם התנהגו כלפי כרגיל או שאולי בכל זאת היו כמה שהביטו בי בצורה משונה ... היה לי רושם שאולי אוהד ... לא יודע אבל בטוח שאופיר כבר לא חברותית ומפלרטטת בנוכחותי כמו תמיד ואולי זה בעצם טוב שהיא כזו, אבל מצד שני כל כך מתיש לנסות לפרש כל מבט וכל חיוך ולדאוג כל הזמן,  נדמה לי שמאז ששחקתי 'אמת או חובה' לא היה לי רגע אחד של שלוות נפש.
שילך לעזאזל הוולנטין הזה וכל שאר העכומי"ם שהמציאו את היום הדביק הזה! 
תמיר תמיד מתלונן שאני נכנס הביתה כאילו ירו אותי מתוך תותח, מתפרץ פנימה ברעש, צועק שלום בקולי קולות ומופתע אם הוא לא עוזב כל מה שעשה קודם וחש אלי. "אפשר גם לפתוח את הדלת בנחת." הוא תמיד מעיר לי כשאני שוכח ושוב מבצע כניסה מרשימה מידי לטעמו. "אפשר לחשוב שאתה עולה על במת הכבוד, חסר לך רק ליווי של חצוצרות כדי שכול העולם ידע שאמנון הגיע הביתה."
הפעם הרגשתי שפוף ואשם מכדי להתפרץ ברעש, ולכן פתחתי את הדלת חרש ושלא כהרגלי התגנבתי הביתה. להפתעתי תמיר לא היה כרגיל ליד המחשב שלו אלא ישב במטבח מול כוס קפה מהבילה ופרוסת עוגה ובהה בהם בעוד דמעות זולגות על פניו.
תמיר לא בכיין. הוא שונא לרחם על עצמו. המראה שלו, יושב חסר אונים ובוכה, היה מבהיל. אם הייתי בבית הוא לא היה מרשה לעצמו התנהגות כזו. הוא הזיל דמעות חופשי רק בגלל שחשב שהוא לבד.
בזוגיות שלנו אני זה שעושה המון רעש ורושם ותמיר הוא הטיפוס המופנם והשקט יותר. מי שלא מכיר אותנו טוב חושב שהוא שפוט שלי, אבל האמת היא שתמיר הוא המבוגר והיציב שבין שנינו ואני רק ילד לידו, לראות אותו מתפרק לי ככה ... מזמן לא נחרדתי כל כך.
מעוך כולי מרגשות אשמה ובושה התיישבתי לידו ושמתי יד על כתפו. הייתי משוכנע שהכל בגלל הפה הגדול של עודד שכבר הספיק להלשין עלי.
תמיר טען שלא, הוא לא דיבר עם עודד כבר שבועיים.
"אז למה אתה בוכה?" התפלאתי.
"בכי זה דבר משחרר, זה מנקה אותך מבפנים. קראתי על זה באיזה מקום. לבכות זה דבר בריא מאוד." הסביר תמיר והלך למיטה.
הלכתי אחריו, העפתי את הבגדים, נכנסתי מתחת לפוך וחיבקתי אותו. הוא חיבק אותי בחזרה וליטף לי את הגב, ורק אז היה לי אומץ לספר לו הכל - על אופיר ועל משחק האמת או חובה ועל הנשיקה.
תמיר התפלא מאוד, אולי אפילו כעס. "לא ידעתי שחיילים בגילכם משחקים כמו תלמידים בתיכון." העיר ונשמע נשמע טיפה מאוכזב מהרמה של החיילים בחיל אוויר.
הוא לא אמר את זה, אבל יכולתי לשמוע לפי נימת הקול שלו שהוא חושב שביחידה שלו בגולני החיילים לא היו מתנהגים כמו ילדים במסיבת כיתה.
ניסיתי להסביר לו שהייתי חייב לנשק אותה כי כולם הסתכלו, אבל אני לא חושב שהוא הבין. "איך יכולת לנשק אותה ועוד לפני כולם?" המשיך להתפלא. "איך אתה יכול לדחוף את הלשון שלך לפה של בחורה זרה?"
לא הייתה לי תשובה אז במקום התרגזתי עליו שהוא פולני כזה ולא מבין אותי ולרווחתי הוא הגיב כרגיל, התנפל עלי, החזיק אותי בכוח, אוחז את פרקי ידי מעל ראשי ונישק את צווארי. למרבה הצער במקום להמשיך לפטמותיי ודרומה מכך הוא השעין את ראשו על כתפי ובכה שוב.
מיותר להגיד שנחרדתי, נבהלתי והזדעזעתי עד עמקי נשמתי. הייתי מעדיף להתמודד עם עכברוש זועם ונקמני מתוגבר בצבא של ג'וקים מרושעים מאשר עם הדמעות שלו. היינו יחד כמעט שנה - עם הפסקות קטנות בגלל הקריזות שלי והניסיונות שלי לבדוק מידי פעם אולי אני בכל זאת סטרייט או לפחות דו - והוא אף פעם לא בכה ככה. קצת לחות בעיניים, טיפה אדמומיות, איזה משיכת אף קטנה, זה היה הכל, ופתאום הוא מתמוסס כמו ילדה קטנה. הייתי מודאג וחרד ומוכה אשמה.
"מה קרה תמיר? התחננתי, "בבקשה, תגיד לי, זה בגלל הנשיקה לאופיר? זה באשמתי?"
"לא, כן, אולי, לא יודע. אתה יכול להביא לי משהו לשתות בבקשה?"
שמח לברוח משם דילגתי למטבח ובעודי ממתין שהמים בקומקום ירתחו הבטתי סביב וגיליתי כרית קטיפה אדומה קטנה מושלכת מתחת לשולחן. בדיוק מסוג מתנות הוולנטיין שתמיר ביקש שלא אביא לו.
הכרית המטופשת הזו הייתה מקושטת פייטים שעיטרו כתובת זהב שבה נכתב – חג אהבה שמח! – חפץ קיטשי, מגעיל וסר טעם שמקומו לא יכירנו בביתנו.
שכחתי מהתה שהתכוונתי לעשות ורצתי חזרה לחדר השינה. תמיר כבר התאושש מהתקף הבכי וישב במיטה בוהה בקדרות במסך הטלוויזיה החשוך.
זרקתי עליו את הכרית ושאלתי בזעם מה זה צריך להיות?
"אהה זה. עידו שלח לי ברכה לוולנטיין."
"מה פתאום הוא שלח לך ברכה לוולנטיין?" התפוצצתי, "באיזה זכות הוא שולח לך ברכות? היית איתו אולי חמש דקות וכבר הוא שולח לך לב? מה החוצפה הזו? בגלל זה אתה בוכה?"
תמיר הפנה אלי את ראשו בתנועה איטית של קשיש וסקר אותי מלמעלה למטה כמו שהוא עושה תמיד כשהוא חושב שאני מגזים עם ההתפרצויות שלי.
"תפסיק עם זה נוני." אמר במין אפטיות מאוד לא אופיינית לו, "אני לא במוזה לשטויות שלך היום."
ברגע שהוא קרא לי נוני נרגעתי. ידעתי שזה סימן שהוא לא כועס על הנשיקה לאופיר, אבל מיד אחר כך שוב נלחצתי, מה קרה לו? למה הוא בוכה?
התיישבתי לידו ושמתי את הראש על הכתף שלו, מגשש אחרי כף ידו מתחת לשמיכה. זה אולי טיפשי, אבל אין שום דבר בעולם שמעודד אותי יותר מהמגע בידו של תמיר. יש לו ידיים גדולות ומחוספסות, חמות תמיד, קשות אבל נעימות, ומגען מרגיע אותי ומשמח את לבי.
"תמיר, למה אתה בוכה?"
"אני לא בוכה."
"אבל בכית?"
"שטויות. נכנס לי משהו לעין."
"תמיר, נו, למה בכית?"
"אני מפתח אלרגיה למשהו, יכול להיות שזו אלרגיה לנודניקים?"
"תמיר!"
"מה?"
"נו, תגיד."
"בכיתי כי עידו נסע."
"נסע? לאן הוא נסע? ליאור אמר שרק עכשיו הוא עבר לדירה חדשה."
"אידיוט, לא נסע לאן שהוא, הוא נשא איידס."
"אהה, אז תגיד. למה אתה מדבר בלי ע' וח'."
"כי אני אשכנזי מאותגר מבטא שלא מדבר עם ע' וח'." הוא מחבק את כתפי ושנינו מחייכים זה אל זה בחיבה כי אני יודע שהוא אוהב את המבטא המזרחי שלי כמו שאני אוהב את העור הלא משתזף שלו.
עד שפגשתי בו התביישתי במבטא שלי והוא התבייש להיחשף בים, ריפאנו זה את זה מהשריטה הטיפשית הזו כמו שעזרנו זה לזה להשתחרר מעוד דעות קדומות מטופשות – התנגדות לפסיביות בסקס, אכילת אוכל לא כשר, בוז לשירי האירוויזיון, סלידה מקריאת רומנים עבים וחשש לא הגיוני מחדרי כושר.
"אז מתי הוא גילה שהוא חולה איידס?"
"רק נשא נוני, נקווה שהוא אף פעם לא יהיה באמת חולה."
"מה ההבדל?"
"מי שנשא מרגיש בסדר, אבל עדיין צריך להיזהר לא להדביק אף אחד."
"אבל לנו אין מה לדאוג נכון? השתמשת בקונדום כשהיית איתו?"
תמיר שתק ובמקום לענות הביט במבט בוחן בכפות ידיו, הפך אותן לפה ולשם ומבטו התמיד להתחמק ממבטי.
"נחמיה!" צעקתי, משתמש בשמו הפרטי השני החסוי שרק מעטים מאוד מכירים, סימן בדוק לכך שזה עומד להיות רגע מכונן בהיסטוריה שלנו.
בפעם הקודמת שקראתי לו נחמיה סיפרתי לו שאני עוזב אותו כדי להיות סטרייט. אמרתי לו שאני חייב לנסות עוד פעם אחת להשתחרר מהקללה הזו של המשיכה לגברים, והוא אמר שהוא מבין ושהוא יחכה לי כמה זמן שיוכל ושנינו בכינו.
כמה ימים אחר כך בישר לי עודד בשמחה שתמיר מארח את עידו החמוד במיטה שלו והבשורה הזו חתכה אותי כמו סכין מלובן.
אם היה לי שכל הייתי רץ מהר חזרה הביתה, מעיף משם את עידו ושוכח את טניה ואת ארוחת החג של אימא, אבל במקום זה הלכתי לטניה וניסיתי להיות גבר לפי המושגים של אבא והאחים שלי.
זה לא הלך. הזין שלי לא מבין מה זאת אומרת חייב וצריך, הדבר היחיד שהוא חייב זה את תמיר. הצלחתי רק להעליב את טניה היפה והעדינה ולגרום לעצמי עגמת נפש וייסורים.
כמה ימים אחר כך חזרתי אל תמיר שקיבל אותי חזרה בשלווה והעיר בנחת שבקושי הרגיש שעזבתי. למרות שלכאורה נפרדנו דיברנו לפחות שלוש פעמים ביום וכל יומיים קפצתי לביקור אצלו, ומידי פעם גם לזרועותיו שתמיד נשארו פתוחות לרווחה בשבילי.
 לא עשינו ניתוח שלאחר המוות לפרידה שלנו. אחרי שחזרתי סוף סוף לעשתונותיי ולתמיר פשוט המשכנו הלאה בלי לדבר על מה שהיה. חברים מסרו שעידו נפגע מאוד מכל הקטע הזה ובאמת זמן מה לא שמענו ממנו כלום, אבל אחר כך הוא מצא חבר חדש ושוב חזר להיות אחד מהחבורה שלנו והכל היה בסדר עד שפתאום התרגש עלינו הוולנטיין הזה יימח שמו וזיכרו ואני שיחקתי במשחק אמת או חובה ותמיר קיבל במתנה לב קטיפה אדום. 
"אז השתמשת בקונדום איתו או לא?" התעקשתי לדעת אם כי היה לי ברור שתמיר ממש לא רוצה לדבר על זה, אבל בחיים צריך לפעמים לעשות גם דברים לא נעימים.
בזמנו כשאימא הייתה שולפת נגדי את הטיעון המעצבן הזה הייתי מתרגז, אבל היא צדקה, ככה זה בחיים.
"כן ולא." אמר תמיר באומללות, "וגם לא בטוח שהוא היה נשא כבר אז. גם הוא לא יודע."
"מה זה כן ולא? נעשית לי פרס פתאום? או שכן השתמשת או שלא?"
"השתמשתי, בטח שהשתמשתי, אתה יודע שרק אתך אני מוותר על קונדום, אבל עידו אוהב את זה פראי והקונדום נקרע."
"פראי, אהה? מעניין מאוד." סיננתי בנבזות ועברתי לשבת על הכורסא. פתאום לא כל כך התחשק לי לגעת בתמיר.
"מה אתה חושב? שרק אתה אוהב את זה ככה?" החזיר לי תמיר כגמולי ושילב את ידיו על חזהו מרמז לי בשפת הגוף שלו שגם הוא לא מרגיש שום צורך במגע איתי.
"אני מעדיף לא לדבר על הזיונים שלך עם אחרים." רשפתי לעברו בזעם.
"לפחות אני עושה את זה רק עם גברים ולא מדלג בין בנים לבנות ומשגע את כולם." החזיר לי תמיר בעוקצנות.
כמובן שלא סיפרתי אפילו לתמיר שלא עמד לי עם טניה, שבעצם מאז שהתאהבתי בו לא עומד לי יותר עם בנות ואני לא נמשך אליהן יותר. אולי הייתי מספר אם היינו מדברים על זה, אבל לא דיברנו, לא על בנות ולא על סוג הסקס שאני מעדיף לפעמים, בעיקר כשאני חוזר עצבני מעוד ביקור אצל המשפחה המעיקה שלי. דיבורים אף פעם לא היה הצד החזק שלנו ומה הפלא? עובדה, רק ניסינו לדבר ומיד יצא לנו ריב מכוער.
את שאר הערב העברנו בדממה מעיקה. הוא בהה בטלוויזיה ואני מצאתי מפלט במטבח, מנקה את הארונות מתחת לשיש. התאים לי לעמוד על הברכיים עם הפרצוף תקוע בארון וגבי מופנה לתמיר ככה שהוא לא יוכל לראות כמה אני אומלל.
בסוף הוא כיבה את הטלוויזיה ולי נגמרו המדפים המאובקים שצריך לנקות והלכנו לישון. אם היה קיץ אולי הייתי ממשיך לעמוד על כבודי והולך לישון על הספה בסלון, אבל נורא קר לישון לבד בפברואר ויש לנו רק פוך אחד רציני.
התמהמהתי ליד הכיור במטבח עד שהוא יצא מהמקלחת ונכנס למיטה, ואחרי שהתרחצתי מהר חמקתי ושכבתי לצידו. הוא שכב על הצד, גבו אלי, ושתק ובכל זאת ידעתי שהוא לא ישן.
הקפדתי לא לגעת בו, שכבתי על גבי, ידי שלובות מתחת לראשי, מתגעגע לחוש את חום גופו ובכל זאת מתאפק בכל כוחי.
למה? לא יודע. גאווה אולי? או רצון להעניש? אותי, אותו?
"מחר אני אלך לעשות בדיקת דם." אמר תמיר פתאום, "רוצה לבוא גם."
"בשביל מה? מה הטעם בזה בכלל?"
"מה זאת אומרת בשביל מה? בשביל לדעת. אתה לא רוצה לדעת אם אתה נשא?"
"ומה זה יעזור לי אם אני אדע?"
"תוכל להתחיל לקבל תרופות אם יהיה צורך ותדע ש... פשוט תדע."
"אני מעדיף לא לדעת."
"זו גישה ילדותית אמנון." נזף תמיר, "אני מבקש שתבוא איתי לבדיקה."
"מה אכפת לך בכלל ממני?"
"אל תהיה טיפש, אני מאוד כועס עליך, אבל זה לא אומר שלא אכפת לי ממך."
"אתה כועס עלי? למה? מה אני עשיתי?"
תמיר התיישב בבת אחת והדליק את האור. "מה אתה עשית? בוא נתחיל עם זה ששוב התחלת סיפור עם בחורה, מה שלא מפריע לך לקבל התקף קנאה בגלל ברכה תמימה לוולנטיין האווילי הזה."
"אבל תמיר הסברתי לך ששיחקנו אמת או חובה והיא אמרה שחובה עלי ..."
"שתוק, אני מדבר עכשיו! והמשחק אמת או חובה הדבילי הזה שלך עם החבר'ה שלך זה עוד כלום לעומת המשחקים שאתה משחק איתי מאז שנפגשנו. כן רוצה ולא רוצה. פעם אתה הומו. פעם אתה דו. פתאום אתה בעצם רוצה להיות רק סטרייט. משנה את דעתך כל יומיים, מטריף את דעתי, דוחף אותי ממש בכוח להיות עם אחרים."
אחרים? איזה אחרים? צעקה בתוכי המפלצת ירוקת העין שמעולם לא ישנה. "זאת אומרת שהיית עם עוד מישהו חוץ מעידו?"
"כן, מה אתה חושב, שכל פעם שאתה חוזר לגור אצל הוריך כי אימא שלך מרגישה לא טוב או כי פתאום מתחשק לך להיות דתי אני יושב לבד מול הטלוויזיה ועושה ביד?"
הוא כל כך כעס עלי והוא היה כל כך צודק. התחלתי לבכות בכי שהלך והתגבר בהיסטריה וקיוויתי שהוא ייגע בי, ילטף, יחבק, יגיד מילה טובה, אבל זה לא קרה.
"הכל באשמתך אמנון." אמר בקול קר ומאשים, "אם לא היית מחליט פתאום שלכבוד החגים אתה שוב סטרייט לא הייתי חולם לגעת בעידו, ורק בגללך התחלתי עם הסקס הסוטה הזה ... לפני שפגשתי אותך אף פעם לא נקרע לי קונדום, תמיד עשיתי סקס בעדינות ותמיד רק עם הבן זוג שלי, רק מאז שהתרסקת לי לתוך החיים הכל נעשה אצלי בלגן אחד גדול! אם נדבקתי זה רק באשמתך."
לא יכולתי לסבול את זה יותר, לא רק הדברים הרעים שאמר לי אלא גם הנימה של הקול שלו - קרה ורעה ומאשימה - זה כבר לא היה תמיר שלי שאהב אותי והבין אותי, זה היה זר מרושע ששנא אותי. עדיף היה לקפוא על הספה ולא להמשיך לשכב לצידו.
קמתי מהמיטה והלכתי לגשש בארון המצעים אחרי שמיכות חורף.
"מה אתה עושה?" רדף אחרי קולו.
"הולך לשכב על הספה."
"לא צריך." הטיח בי, "אני אלך."
"אבל תמיר..."
"שתוק כבר ולך לישון." אמר תמיר בקוצר רוח, התעטף בחלוק המגבת שלו והסתלק מחדר השינה למטבח.
שכבתי אומלל במיטה שלנו, שתקתי וחשבתי על מה שתמיר אמר והגעתי למסקנה המעציבה שהוא צודק, הכל באשמתי והפתרון היחיד הוא להסתלק.
מחר אני אלך איתו לעשות את הבדיקות הללו ואחר כך אארוז מזוודה ואלך לגור אצל בת דודתי ליאת שגרה במושב ליד הבסיס. אני אבקש ממנה שתיתן לי לישון בקרוואן שעומד ומתפורר בשקט בפינת הגינה שלה. נכון שהוא קטן, לח, קר ובלי חיבור לחשמל ולמים, אבל העיקר שיהיה לי גג מעל הראש. לאכול ולהתרחץ אני יכול בבסיס ולבן אדם חסר אופי ועמוד שדרה כמוני שרק מכאיב ומזיק לאנשים שהוא אוהב לא מגיע משהו טוב יותר.
תמיר צודק שהרסתי את חייו. לפני שנפגשנו הוא היה בן אדם מאושר ורגוע ואז אני הגעתי לדירה שלו, נחתי במיטה שלו בלי הזמנה והפכתי לו את החיים.
בגללי הוא הסתבך בריב מכוער עם הורי וסבל הערות מרושעות מאחותי הגדולה שאהבה להתקשר אלינו כדי לברר מה שלומי ובעצם כדי להציק לתמיר, ומה עם כל הפעמים שבהן עזבתי אותו כדי לבדוק שאני באמת הומו? ומה עם כל ההיסוסים והמשברים שלי שהוא נאלץ לשאת באורך רוח? והלילות הבודדים שבהם הוא נעזב לנפשו כי אני הייתי צריך לעשות תורנות בבסיס או להעדר לכמה ימים בגלל אימונים, קורסים, כוננויות ושאר עיסוקים שחיל האוויר אוהב לשבש בהם את חיי חייליו?
הכל הוא סבל בשתיקה ובלי תלונות, מקבל כמובן מאליו שככה זה והחיים איתי הם עסקת חבילה שכוללת גם את הורי ההומופובים, גיסי הנתעבים, אחותי הווכחנית והעוקצנית, הדרישות של חיל האוויר והתקפות הקנאה הלא מרוסנות שלי שהוא טען שהן מצחיקות, אבל בטח לא היו נעימות לו.
ואם לא די בכך אז גם לחצתי עליו לעשות סקס מהסוג שהפחיד אותו וגרם לו להתקפות חרטה ובהלה.
אז מה אם הוא היה מעולה בזה והצליח לגרום לשנינו להמריא לגבהים מסחררים? אחר כך הוא היה בוחן את הסימנים שהותיר על גופי ונבהל, ואני ידעתי את זה ובכל זאת סחפתי אותו כל פעם מחדש, מנצל את האהבה הנדיבה שלו והסבלנות שלו, בטוח שהוא לא יכול לעמוד בפני כשאני מתעקש. ידעתי שקשה לו להתנגד לי וניצלתי את החולשות שלו בלי בושה, עכשיו הגיע זמני להיענש.
נשבעתי לעצמי שבלי שום קשר לתשובה שנקבל אני מסתלק מחייו ונותן לו שקט ממני, ואחר כך עצמתי את עיני, כבשתי את פני בכר הלח מדמעות ונרדמתי סוף סוף.

חלק ב'