17. יותר מזל משכל

"אני חייב?" שואל הילד ומטיל את גופו הצנום על המיטה לצידי.

"כן." אני אומר ומנסה להעמיד פנים שאני שקוע בספר.

הוא מושך את משקפי מעל עיני. "ואם אני לא רוצה, ואם היא שוב תשתגע?"
הביקור האחרון אצל אימו חרוט בזיכרונו לרעה. עד היום לא ברור מה בדיוק קרה שם לפני שנתיים, אבל אחרי חצי יום הוא ברח מהדירה שלה והתקשר אלינו בגוביינא שנבוא מהר לקחת אותו. חשבנו שזהו, שיותר לא נשמע ממנה, אבל אימא יש רק אחת.
"הפעם זה יהיה אחרת," אני מבטיח, "תהיו אצל דודה חנה. אתה אוהב את דודה חנה נכון? ויהיה לך טלפון נייד, תוכל להתקשר אלי מתי שתרצה. אל תהיה כזה." אני מוסיף בתחינה, חש אשם בגלל הלחץ הלא הוגן שאני מפעיל עליו.
"כבר הבטחת שתלך, בבקשה, אל תעשה לנו פדיחות. יש לך רק אימא אחת."
אבי שנכנס כרגע לחדר מעווה את פניו בכעס לשמע דברי. הוא שונא שהילד בא אלינו למיטה, לדעתו היחס שלי אליו רך מידי.
"למה אתה מפנק אותו כל כך?" היה נוהג לנזוף בי עוד אז, כשהילד רק בא אלינו והוא בן חמש בלבד.
"הוא צריך קצת משמעת, לא פינוקים!" היה רוטן בזעף, "ושיחזור לבד מהגן, הוא בן חמש." היה כועס כשהייתי ניתק ממנו בעיצומה של מנוחת הצהרים ורץ להביא את הקטן מגן הילדים.
נכון שהגן היה קרוב לבית, אבל ההבעה על פניו של הילד כשהיה רואה אותי, ממתין לו ליד שער הגן יחד עם כל האמהות העייפות וחסרות הסבלנות הייתה שווה הכל. הוא היה יוצא תמיד ראשון, נדחף בכוח בין הילדים הפוסעים לאט על שביל הבטון, והבעת החרדה שעל פניו הייתה מתחלפת בהקלה עצומה כשהיה רואה אותי ממתין לו. אהבתי לראות אותו מחייך אלי חיוך ענק ודוהר לזרועותיי, מזנק ונתלה עלי בכל ארבעת גפיו הצנומים, מצמיד את גופו הקטן והשחום לגופי ומטמין את פניו בכתפי.
"נכון שבאת לקחת אותי?" היה מברר כל יום מחדש, נרעש שוב מהפלא הזה שמישהו בא במיוחד בשבילו.
"כמה זמן עוד תמשיך להתרוצץ סביבו?" היה אבי מרעים פנים כשהייתי מתחמק בלילות מהמיטה לכסות את הקטן.
"כמה זמן שהוא ירצה." הייתי עונה בתוקף.
"אתה מפנק אותו כמו אימא פולניה, והוא כבר צריך לזרוק את המוצץ הזה." היה אבי מוסיף לרטון, מביט בגועל במוצץ הלח שנפל שוב על הרצפה למרגלות מיטתו של הילד הישן.
"כשהוא ירגיש שהוא יכול לוותר על מוצץ הוא יזרוק אותו לבד. לא צריך ללחוץ עליו." הגנתי על הקטן שישן שנת ישרים בעוד אנחנו עומדים בפתח חדרו ומתווכחים על חינוכו.
"אל תדאג, לחופה הוא לא יופיע עם מוצץ." הוספתי משפט שהיו המטפלות בקיבוץ אומרות על המתקשים לוותר על נחמתו של המוצץ.
"אם תמשיך לפנק אותו ככה הוא לא יגיע אף פעם לחופה, הוא יצא פייגלע." רטן אבי מתחת לאפו, ונמלא חמה כשפרצתי בצחוק.
מובן שאני צדקתי. עד שהילד הגיע לכיתה א´ הוא ויתר מרצונו על המוצץ והחליט שהוא חוזר לבד מבית הספר. רק על הביקורים הליליים במיטה שלנו התקשה לוותר.
מידי פעם היו לו סיוטים ואז היה רץ לחדרנו ומתכרבל לצידי, יודע היטב שאם אבי יחוש בו הוא יועף ללא רחמים למיטתו. הייתי זז בזהירות, מניח לו להצטנף תחת זרועי, ושם היה שוכב בשקט, מצמיד אלי את כפות רגליו הקרות עד שהיה נרדם. בבוקר אבי המשכים קום היה רוטן בשקט למראה שנינו, מכורבלים זה לצד זה, ונושא את הילד למיטתו, ואז היה נועל את דלת חדר השינה שלנו ומסתער על גופי כדי לאשש מחדש את חזקתו עלי.
אהבתי את הבקרים הללו שהלכו והתמעטו ככל שהילד בגר. והנה הוא שוב, שוכב לצידי, מבקש נחמה. והפעם אני לא יכול להושיע.
"אתה חייב לבקר אצלה פעם בחודש. זה ההסכם שעשינו אצל העובדת הסוציאלית." אני מלטף את שערו שמגעו דומה כל כך לזה של אבי. "היא אימא שלך, אתה לא שמח שיש לך אימא שרוצה שתבקר אצלה?"
"לא" הוא פוסק בהחלטיות ונדחק אלי, מושך את הספר מידי וכורך את זרועי סביבו, "אני רוצה שאתה תהיה אימא שלי."
"איך אני יכול להיות אימא ילד?" אני מוכיח אותו בעדינות, ומלטף את גבו הדק, מתעלם מפניו הקודרים של אבי הצופה בנו מהפתח.
אחרי שהילד הולך אבי נשכב לצידי, מפנה אלי את גבו בשתיקה ובוהה בקיר.
"אני יודע. אני מפנק אותו יותר מידי." אני מגשש את דרכי אליו, מנסה להבקיע את שתיקתו הרועמת.
"תעשה מה שאתה מבין." הוא פולט בכעס, "בין כה וכה אתה עושה רק מה שמתחשק לך ושם עלי זין."
הבזק רגעי של קוצר רוח חולף בגופי כמו ברק. "מה הבעיה שלך?" אני מתפרץ וקם מהמיטה, קצר רוח פתאום.
הוא מתיישב גם כן, כולו מתוח. "הבעיה שלי זה שהילד הזה רוצה שתהיה אימא שלו."
אוי, איזה טיפש אני, טיפש שמרוכז רק בעצמו ולא מבין כלום.
"הוא אוהב גם אותך אבי, הוא אוהב את שנינו."
"אבל הוא בא רק אליך."
"רק כשהוא צריך פינוקים, הוא יודע שאני אחראי על תיק הפינוקים בבית הזה."
"באמת? ומה עם הפינוקים שלי?" חוזר אבי לשכב על המיטה. גבו מופנה אלי, משדר תרעומת וקיפוח. אני כורע על ברכי לצד המיטה, מעביר את שפתי לאט לאט לאורך עמוד השדרה שלו, מתעכב על הגומות בתחתית גבו, חש איך הוא מפשיר בהדרגתיות. גופו מתרכך ושריריו הנוקשים מתרפים תחת מגעי.
הוא מתהפך על בטנו ומניח לי לעסות את גבו ועורפו, גונח חרש בהנאה.
"אני יכול להוריד לך את התחתונים?" אני שואל בתקווה.
ככה זה אצלנו - הוא לוקח, אני מבקש רשות. הוא לא עונה, אבל מרים קמעה את פלג גופו התחתון ומניח לי להפשיט אותו.
אני מעביר בזהירות אצבע הססנית לאורך החריץ המפתה שבין הגבעות השחומות והעגלגלות של ישבנו.
"אפשר?" אני שואל.
הוא מהנהן ודוחק כרית מתחת לבטנו ומפשק מעט את רגליו. "תזיין אותי עם הלשון." הוא מורה לי.
הזין שלי, שעד עתה עמד רק למחצה, מזדקף באחת לשמע דבריו. אני כורע על ברכי לצד המיטה, נהנה ממגע עורו החלק והכהה. אני מפריד בזהירות את פלחי עכוזו ומעביר את לשוני על הקמטים העדינים הסדורים בעיגול סביב החור שלו.
בתחילה הם מתכווצים למגע לשוני ואז מתרפים. אני מתחיל להעביר את לשוני בעיגולים סביב הפתח, מקשיב בדריכות לקול נשימתו שמתחילה לאבד בהדרגה את קצבה השליו, להיחפז ולהתפרע, ואז אני דוחף את לשוני לתוכו. טעמו המוכר - המריר, המלוח, החריף - מתוק על לשוני. הוא מכופף את ברכיו מעט, נדחק אלי, שולח יד ואוחז בכפי, מהדק אותה אל אברו הזקוף.
אני נרמז ומתחיל ללטף אותו ותוך כדי כך ממשיך לפנק את החור שלו בלשוני.
"בוא" הוא פוקד עלי, "בוא אלי עכשיו!"
לא מאמין למזלי הטוב אני מטפס אל המיטה, כורע מעליו, מאושר למראה התלהבותו.
הוא מסתובב, מושך אותי אליו, מחבק את מותני בירכיו.
"עכשיו!" הוא גונח לתוך כתפי. אני חודר לתוכו בזהירות. כמו תמיד חושש להכאיב לו.
"לא ככה" הוא חובט בגבי באגרופיו הנוקשים, "חזק יותר, תקרע אותי!"
"לקרוע אותך?" אני נדהם, מנסה למלא את משאלתו בלי להכאיב לו.
מתוסכל הוא נושך את כתפי. מתפתל תחתי, מאלץ אותי להגביר את הקצב, מחכך בכוח את אברו בבטני ולבסוף גומר בצעקה, וקם לפני שאני מספיק להגיע גם לסיפוק.
"בוא להתקלח." הוא מושך אותי אחריו למקלחת.
פעם מקלחת משותפת כזו הייתה נגמרת ללא ספק בעוד סיבוב, אבל זה היה פעם. היום זה כבר לא תמיד בטוח.
"מה קרה לך היום?" אני חוקר כשאני מסבן אותו.
הוא מושך בכתפיו. "רציתי להיות בטוח שאתה אוהב אותי."
"אתה לא בטוח שאני אוהב אותך?" אני צוחק, משתומם.
"אם אתה באמת אוהב אותי..." הוא מעמיד אותי בגבי אליו, משפשף את הזין שלי ביד מסובנת מחדיר לתוכי את אצבעותיו.
"אני מכאיב לך?" הוא שואל, "אתה אוהב את זה? להמשיך?"
"כן, כן, כן!" אני עונה בחיוב על שלושת השאלות וצועק כשהוא צובט בכוח את פטמותיי.
הוא צוחק, רוחו שוב טובה עליו, וממשיך להשתעשע בגופי, נהנה מגניחותיי, תחינותיי והתפתלויותיי, אבל אוסר עלי לגמור למרות שהוא לא מפסיק לשפשף ולגרות את אברי ואשכי בידיו החלקלקות מסבון.
"בבקשה אבי..." אני מתחנן על נפשי, "אני נורא רוצה, תן לי כבר..."
"תגיד שאתה אוהב אותי הכי בעולם." הוא דורש, מצמיד אותי לקיר הרטוב והקריר, מנשק אותי בכוח, מתחכך בי בפראות, מחזיר אותי באחת למקלחת הצבאית הנידחת ההיא, שם נפגשנו פעם, כשהיינו הרבה הרבה יותר צעירים.
"אני אוהב אותך הכי בעולם." אני אומר, מביט הישר בעיניו.
"לתמיד. לנצח נצחים." הוא שב להתעקש.
"לתמיד ולנצח נצחים." אני מבטיח.
הוא מרפה את אחיזתו באשכי ופוקד עלי לגמור. אני מציית ומתמוטט עליו, רועד מהקלה בעוד הזרע שלי ניתז על בטנו ואצבעותיו. הוא דוחף אותן לפי וצוחק כשאני מלקק אותן.
"אני נורא שמח שנפגשנו." הוא אומר לי אחר כך, כשאנחנו מתכרבלים יחד מתחת לפיקה, "היה לנו המון מזל שמצאנו זה את זה, נכון?"
"יותר מזל משכל." אני עונה בחיוך ונרדם.