השמן ואני

1. עושים את זה

פגשתי את השמן כמה ימים לפני שמלאו לי שש עשרה. זה היה ביום הראשון ללימודים וחשתי מתוח ונרגש מאוד. ביסודי ובחטיבת הביניים הייתי מלך הכיתה. התלמיד הכי יפה, הכי חכם, הכי גבוה, הספורטאי הכי טוב, חביב המורים ונערץ על כול התלמידים, אבל עכשיו אני מגיע למקום חדש גדול יותר, מקום שבו יהיו הרבה מלכי כיתה שיגיעו מכל רחבי העיר ואני מודה שהייתי לחוץ קצת מהמעמד. 

לא באתי לבד כמובן, היו איתי כל החברים שלי מבית הספר, הגענו יחד ונעמדנו בחבורה צפופה באמצע מגרש הספורט, בוחנים את הסביבה הזרה ואת היריבים שהגיעו מבתי ספר אחרים.

אחרי כמה דקות התחלתי להירגע, ברור היה שאנחנו הקבוצה הכי גדולה ומגובשת, שהבנות שלנו הכי יפות ולבושות הכי טוב, ומה שחשוב יותר, אף אחד שם לא היה גבוה ויפה כמוני.

בלטתי משכמי ומעלה ממש כשאול המלך בשעתו, ולא סתם אני מזכיר אותו, גם שמי שאול, שאול אוליאל, אם כי כולם מכנים אותי אולי, חוץ מבני משפחתי שקוראים לי שאולי.

כולם עמדו שם בקבוצות, עוטפים את עצמם בחברים הישנים, גונבים עוד כמה דקות ביטחון איתם לפני שיפרידו אותנו לכיתות מעורבבות, מה שקראו אז, בתקופה ההיא, תחילת שנות השבעים, אינטגרציה.

אף אחד לא הסתובב לבד במקום הזר והמפחיד הזה חוץ מאחד – השמן!

הוא בלט עוד יותר ממני כי היה גבוה יותר ממני (רק בסוף התיכון השגתי אותו), בחור רחב, שמן ובהיר, עם פדחת מכוסה שלף קוצני בלונדיני, כמעט לבן, עורף עבה של פר, פנים עגולים ואדומים, כתפיים רחבות וכרס מוצקה - שמן קלאסי.

"תראה את השמן הזה." לחש לי יורם, החבר הכי טוב שלי שהגיע אלינו בכיתה ב' כיורי והפך חיש קל ליורם. "הוא בטח רוסי."

"לא היה מזיק לו להוריד כמה קילו." פסקה דפנה, החברה שלי, "ומה זה הבגדים הזוועתיים האלו?" הוסיפה בעוקצנות, נשמעת בדיוק כמו אימא שלה הכלבה שלא היה לה נאה שהבת שלה תצא עם מרוקאי גם אם הוא התלמיד הכי טוב בכיתה, וסך הכול ילד טוב וחיובי שלא מוכן לחלל את תומתה של הבת הקדושה שלה למרות שהיא מתחננת לפניו לעשות את זה.

השמן נראה אדיש למבטים שנשלחו לעברו מכל עבר, הסתובב לו בנחת כה וכה, תרמיל חאקי גדול ומרופט תלוי על כתפו הרחבה, בגדיו המשונים - מעין אימונית כחולה מרופטת - תלויים עליו בחוסר חן, נועץ בכולם מבטים מעיניים צרות, שקועות בפרצופו הרחב, תימהוני כזה. 

הפעמון צלצל בקול צורם (בתקופה ההיא פעמונים צלצלו בלי בושה ולא ניסו להתחזות למוזיקה כמו שמקובל היום) והרמקול שעמד על הפודיום חרק וצפצף כשהמנהל התחיל לברך אותנו לכבוד היום הראשון ללימודים, מורות נמרצות האיצו בנו לשבת על מדרגות האבן של האמפיתיאטרון הקטן שהקיף את מגרש הספורט ואז, ממש במקרה, הוא עבר לידינו. המבטים שלנו נפגשו לרגע, ובאותו רגע קצר הבחנתי שלעיניו יש צבע כחול עמוק של ג'ינס חדש, שבניגוד לשערו הבהיר מאוד ריסיו כהים מעט יותר ושהוא יודע את הסוד שלי.

לפני שהספקתי לשאול את עצמי איך הוא יודע דבר כזה רק אחרי מבט חטוף אחד בפני המנהל הצליח להשתלט על המיקרופון הסורר, אמר בוקר טוב וביקש שכולם ישבו תיכף ומיד. 

התיישבנו והשמן נעלם לאי שם וחזר רק אחרי שכולנו כבר ידענו לאיזה כיתה אנחנו שייכים ולהבין שפיזרו את החבורה הישנה שלנו על פני כל הכיתות ושאנחנו לבד עכשיו.

בקושי הספקתי להתאושש מההלם של הפרידה מדפנה ומיורם שלמדו לצידי כל כך הרבה שנים כשהשמן הופיע, סגנית המנהל, נרגשת ועצבנית, פוסעת במהירות לצידו - שני צעדים שלה לעומת כל אחד שלו - ועמד מכונס בעצמו בעוד היא מתלחשת עם המורה לתנ"ך שהנהן בקוצר רוח ושאל מי מוכן לעזור לארתור, העולה החדש שלנו - והוסיף חיוך חביב לכאורה - בצעדיו הראשונים בלימודים.

כולם נעשו פתאום נורא עסוקים והסתכלו כה וכה, מתאמצים לא לפגוש את מבטו של זילי, המורה לתנ"ך. אני מודה שגם אני עשיתי אותו דבר, אבל זה לא עזר לי, הייתי גבוה מידי וישבתי קרוב מידי אליו, וחוץ מזה לא ישב לידי אף אחד כי אחרי שלקחו לי את יורם שלמד בכיתה מרוחקת עם דפנה ופיזרו את רוב החברים האחרים שלי בכל רחבי בית הספר הזעפתי פנים אל כל מי שניסה להתיישב לידי.

"אתה, הבחור הנחמד שיודע לצטט כל כך יפה מישעיהו." התביית עלי זילי, "הואל בטובך לקחת את התלמיד החדש תחת חסותך." ושוב החלפנו מבט, אני והשמן בעל עיני הג'ינס שעמדו בקלות כזו על הסוד הכמוס שלי, ומיד אחר כך זעזע כובד משקלו את השולחן שלנו שהיה מחובר לכיסאות, כמו שהיה מקובל בתקופה ההיא. "אני סומכת עליך שאול שתדע לעזור לארתור ותצליח לשלב אותו גם מבחינה חברתית, לא רק בלימודים." אמרה ציפי, סגנית המנהלת, וחייכה אלי בתקווה.

חייכתי חזרה ואמרתי שבטח, אין בעיות, והיא ברחה החוצה, משאירה אותי עם השמן שרבץ לצידי כמו גוש אבן כבד, ידיו הגדולות והעבות מונחות על טבלת השולחן ופניו אטומות כפני ספינקס.

הוא ישב ככה כל השיעור, מביט בזילי שהקריא לנו את נאומי התוכחה של ירמיהו הנביא, נראה כאילו הוא ישן בעיניים פקוחות, מתעלם ממני שהתעלם באותה מידה ממנו.

ברגע שהפעמון צלצל דהרתי החוצה לחפש את דפנה ויורם, לא שם לב שהשמן נגרר אחרי כמו צל.

"למה הוא הולך אחריך?" דרשה דפנה לדעת, לוטשת בו מבט עוין. "אני אמור ל... זאת אומרת... " ניסיתי להסביר.

"איך קוראים לך?" שאל אותו יורם שמאז ומתמיד היה נער טוב לב וחברותי.

"ארתור." אמר השמן ופצח מיד בסדרת שאלות ברוסית מהירה שיורם, נבוך קצת, ענה עליה ברוסית איטית עם מבטא ישראלי. "היו צריכים להדביק אותו אליך, לא אלי." התמרמרתי, "הוא לא מדבר עברית ואני לא יודע רוסית, אין לי מושג מה לעשות איתו."

"אני כן מדבר קצת עברית." פנה אלי ארתור, "אבל את המורה אני לא מבין בכלל."

"לא חשוב, הוא לא אומר שום דבר חשוב." צחקקה דפנה, "וגם ליורם הדביקו עולה חדשה." הוסיפה, "הנה, הבחורה הג'ינג'ית הזו עם הצמה והמגפיים."

הג'ינג'ית עם המגפיים שנולדה כאנה והחליפה את שמה אחרי שבוע לענת נפטרה מהמגפיים ומהצמה האדמונית שלה לטובת נעלי התעמלות ותספורת מודרנית יותר, שברה חיש קל את ליבו של יורם שהתאהב בה עד למעלה מראשו, ואחר כך פנתה לשבור לבבות נחשבים יותר של תלמידי י"ב שהמשיכו לערוג אליה גם אחרי שהפכו לחיליים.

לאכזבתו של יורם ענת נעשתה ישראלית במהירות האור וגם שאר העולים החדשים שהציפו אותנו בשנים הללו הצליחו להשתלב, מי יותר ומי פחות, כולם חוץ מהשמן שלי שנשאר לשבת לצידי, שקט, כבד ולא משתלב, שתקן גדול, לבוש רע ומעצבן להפליא.

בשיעורי הספרות, התנ"ך, ההיסטוריה, האזרחות וההתעמלות הוא היה חסר תקנה - לא הכין שיעורים, לא פתח ספר, רק הקשיב באדישות מנומסת, אבל מעולם לא פצה את פיו לדבר. לפחות הוא הגיע תמיד בזמן לשיעור ולא אחר מעולם, וגם לא פטפט ולא הפריע, חוץ מאשר בשיעורי ההתעמלות. אחרי שני שיעורים שבהם ניסה בועז, המורה הנערץ שלנו להזיז אותו, או לפחות לשכנע אותו ללבוש בגדי התעמלות הוא פשוט הפסיק להגיע, ובצורה מאוד לא אופיינית להנהלת בית הספר המעורב והאכפתי שלנו אף אחד לא ניסה לשכנע אותו להפגין נוכחות בשיעורי ההתעמלות. החליטו כפי הנראה שיש דברים שעדיף להניח להם ודי.

למרבה הפלא דווקא בשיעורי המתמטיקה וההנדסה הוא הצטיין. הלך ברצון ללוח לפתור תרגילים, וגרם הנאה ונחת למקס, המורה הנאצי שלנו לכל המקצועות הריאליים (שהיו שנואים עלי ביותר ומיותרים לדעתי, אם כי שמרתי גם את זה בסוד).

בעוד שאני נאבקתי לשמור על ציונים סבירים הוא הוציא בקלות מאיות למרות שגם אצל מקס הוא לא הכין שיעורים ולא ניהל מחברות מסודרות. למזלו למקס זה לא הזיז, אבל את המורים האחרים זה עצבן ואחרי סוכות איבדה תמרה, המורה לספרות, את סבלנותה ודרשה שאני אזמין אלי את ארתור הביתה ואפקח עליו בזמן שהוא מכין שיעורי בית.

"אין לי זמן." מחיתי, "אני עסוק בנוער העובד ואני מתאמן בכדור סל, כמה עוד דברים אני יכול לעשות? אני צריך גם לישון וללמוד לפעמים."

תמרה נזפה בי על אנוכיותי ופסקה שארתור יבוא אלי אחרי הלימודים לפחות פעמיים בשבוע ויכין איתי שיעורי בית. 

עוד באותו יום הוא צץ אצלי, אמר שלום עבה ובוטח לאימא המופתעת והתנחל בחדר שלי.

"יפה אצלך." אמר בעברית טובה עד להפתיע, "יש פרטיות וגם נקי. מה אתה עושה?"

"שיעורים במתמטיקה." הוא הציץ והעווה את פניו במורת רוח. "אין לך ראש לזה." הודיע לי.

"אני יודע." אמרתי, עצבני, שואל את עצמי מתי הוא ילך כבר.

"אני אפתור לך את התרגילים." גרר ארתור כסא והתיישב לצידי, "ואתה תעשה לי את השיעורים באיך קוראים לו? זה שלומדים עכשיו אצל הזאתי."

"עגנון?"

"כן, ההוא." משך אליו ארתור את המחברת שלי והחל לפתור את התרגילים במהירות.

 "לא רוצה, תעזוב אותי, תעשה את השיעורים שלך לבד. אני אמור לעזור לך לא לעשות אותם בעצמי."

"אני אשלם לך." אמר ארתור והביט בעיני, מצליח איכשהו לגרום לי לחוש ערום מתחת לבגדי.

 "לא צריך את הכסף שלך." נהמתי, "יותר טוב שתלך לקנות בו בגדים נורמאליים."

"הבגדים שלי בסדר גמור." סירב ארתור להתרגש מהעלבון שהטחתי בו, "וחוץ מזה אין לי כסף."

"אז איך תשלם לי?" קמתי, עצבני כאילו נפלתי לקן נמלים.

הוא חייך, "ככה." אמר ומשך בתנועה זריזה אחת את מכנסי ההתעמלות שלי מעלי, מוריד יחד אתם גם את תחתוני.

לא צעקתי, לא יכולתי לצעוק כי השתנקתי מרוב תדהמה, והוא, מתעלם מהזעזוע שלי, אחז ביד בוטחת באשכי, רכן קדימה, הכניס את הזין שלי לפיו והעניק לי את המציצה הטובה ביותר בחיי, ואני יודע שהיא הייתה הכי טובה כי למרות שחלפו מאז למעלה משלושים שנה, (ורק אלוהים יודע כמה מציצות קיבלתי באותם שלושים שנה מגברים ומנשים וגם מכמה שבאמצע) עדיין לא קיבלתי מאף אחד מציצה טובה יותר, ואני לא סתם מדבר, בדקתי ביסודיות ובקפידה את הנושא והגעתי למסקנה שאף אחד לא יודע למצוץ טוב כמו ארתור.

מילה שלי, אין עליו בקטע הזה.

מאז המציצה הראשונה ההיא שאחריה ישבתי והכנתי לו את השיעורים רק כדי לקבל עוד אחת השתנו הרבה דברים בחיי כולנו. המדינה השתנתה, העולם השתנה, אני השתניתי, וכמובן שאף אחד מהחברים שאתם התחלתי את בית הספר לא נשאר אותו דבר, אפילו ארתור השתנה מעט, וכיום הוא נראה לי בסדר גמור, גבר גדול ורחב מהממוצע, אבל בסדר גמור, מרשים סמכותי ואפילו נאה למדי כשהוא טורח להתלבש כמו בן אדם, רק דבר אחד לא השתנה, עדיין הוא היחיד שמצליח לגרום לי לגמור לו בפה בלי בעיות. 

אחרי שגמרתי לו בפה (מי חשב אז בכלל על קונדומים? למי היה אומץ לקנות אותם בכלל?) הוא משך עלי חזרה את המכנסים והתחתונים ופנה שוב לשולחן שלי, גמר את השיעורים שלי במתמטיקה במהירות ואחר כך, בלי לבקש רשות, עשה לי שיעורים בהנדסה, משרטט את המשולשים המעצבנים האלו ביד בוטחת בעוד אני מכין לו בחופזה את השיעורים בתנ"ך ובספרות.

בינתיים אימא נכנסה לחדר עם מגש עמוס מיץ ועוגיות, אמרה שהיא חייבת ללכת לעבודה, חייכה חיוך פזור נפש אל שנינו והסתלקה.

"איפה אבא שלך?" חקר ארתור אחרי שאימא הלכה.

"אין לי אבא, הוא מת במלחמה." אמרתי קצרות - אני שונא לדבר עליו ומתעב את הבעות הרחמים שעולות על פני אנשים כשמתברר שאני יתום מלחמה.

"גם לי אין אבא." גילה לי ארתור, "הסתלק אחרי שסבא מת. נשארו לי רק סבתא ואימא."

הנהנתי בשתיקה כי לא ידעתי מה אני אמור להגיד ונתתי לו את המחברות שלו. "הנה השיעורים שלך." קמתי והתחלתי למשוך מעלי את המכנסים, מוכן לעוד סיבוב.

"לא ככה." אמר השמן והדף אותי לעבר המיטה שלי, "עכשיו נעשה משהו חדש." התיישב לצידי, מסיר מעלי את בגדי, כולל החולצה, מעביר את ידיו ואחר כך את לשונו על חזי ובטני, מתעכב על פטמותיי.

התחלתי להתנשם ולרעוד, תוהה למה אני לא מרגיש ככה כשדפנה מלטפת אותי. "אני רוצה ש..." אחזתי את ראשו הגדול והעגלגל בכפותי, נהנה מתחושת שערו הקצוץ על עורי, הודף אותו לעבר הזין הזקוף שלי.

ידעתי בדיוק מה אני רוצה למרות שהייתי מעדיף למות מאשר לבטא את זה במילים (טוב, ככה זה היה אז, בשנות השבעים, העולם היה תמים יותר לפני שהמציאו את האינטרנט ואת האיידס).

הוא גיחך. "רק רגע, יש לך קרם?"

 "מה?" התפלאתי, (שנות השבעים, זוכרים?) "למה?"

ארתור מצא שפופרת קרם גוף שהשאירה אצלי דפנה - היא תמיד השאירה אצלי חפצים משלה - ולתימהוני פשט את מכנסיו, חושף רגלים שריריות ואיתנות וזין עבה ולא נימול שנח לו בתמימות על מצע של תלתלים בהירים.

לפני שהספקתי להתאושש מהמחזה (זה היה הזין הלא חתוך הראשון שלי) סחט כמות נכבדת של קרם מהשפופרת לכפו והתחיל לשפשף את הזין שלו שהזדקר, שמח ואדמוני, בתוך ידו. השמן רכן אלי והתחיל למצוץ לי את הזין, יד אחת שלו מענגת אותו וידו השנייה מתעסקת באשכי.

עצמתי את עיני בהנאה והופתעתי לחוש את ברכו מפשקת את רגלי ואת ידו מגששת לעבר ישבני.

"רק רגע." ניסיתי למחות, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. אצבע עבה ובוטחת, משומנת יפה בקרם הגוף הריחני של דפנה גיששה בפי הטבעת הבתולי שלי. השילוב של אצבעו של השמן בתחת שלי והפה שלו על הזין שלי היו פשוט יותר מידי בשבילי. גמרתי שוב בצעקת עונג וניסיתי להדוף אותו מעלי, אבל לך תדחוף מעליך משקל כזה.

הוא קילל ברוסית קללה שאז הייתה חידוש (מאז שמעתי אותה כבר לא פעם ולפעמים אני משתמש בה בעצמי) ונשכב לצידי, גדול, מוצק, חם ושעיר, דוב רוסי שהבהיר לי בלי יותר מידי מילים שהוא עדיין לא בא על סיפוקו והוא מתכוון לעשות את זה בתחת שלי. "לא רוצה." מחיתי, "לך מפה."

"עוד לא." אמר בשלווה והניח יד עבה וחזקה על חזי, "די, שקט." פקד עלי, "תפסיק לזוז, חכה, יהיה לך טוב."

"לא רוצה." מחיתי, לשווא. הוא נשכב עלי, מועך אותי, והציץ מבודח בפני, "אתה יפה." אמר ונישק את קצה אפי, "טיפש, אבל יפה."

"אני לא טיפש." נאבקתי בו בכל כוחי, מתפתל מתחת לגופו, "זוז ממני כבר יא שמן."

זה הצחיק אותו. "בסדר." אמר וירד מעלי תוך שהוא הופך אותי על צידי ונצמד אלי בתנוחת כפיות. הרגשתי את הזין שלו מתחכך בתחת שלי ואז הוא הניח יד על פי, התנשם באוזני וחדר לתוכי בתנועה אחת חלקה ובוטחת.

זה כאב מין כאב צורב ונעים כזה שגרם לזין שלי להזדקף שוב – נו, טוב, הייתי אז רק בן חמש עשרה, מאז עברו באמת הרבה שנים – "תנשום עמוק." הורה לי, "תירגע." והוסיף עוד כמה מילים ברוסית שלא הבנתי, אבל נשמעו רכות ומרגיעות.

הוא התאפק כמה דקות ולא זז, משפשף בעדינות את הזין שלי, מכרסם קלות את כתפי וצווארי, נותן לי זמן להתרגל לנוכחות שלו בתוכי ואז הפך אותי על בטני, נשכב עלי והתחיל לנוע בתוכי, בתחילה בזהירות ואחר כך חזק ומהר יותר ויותר, מכאיב לי במין כאב מוזר, גורם לי לחוש כאילו הוא הופך אותי כמו בגד, חושף את כל הפנים שלי לעולם החיצוני.

הוא סיים מהר, בלי להמתין לי, מועך אותי אליו בכוח, ואז הניח לי וקם, משאיר אותי שוכב ערום, פתוח, פרוץ ומזועזע.

לבש במהירות את בגדיו, לקח את מחברותיו, דחף אותן לתיק החאקי המגושם שלו, רכן ונישק אותי בכוח מחדיר את לשונו לפי והלך. 

2. הצהרת אהבה

בספר המחזור של השכבה שלנו אני מופיע בהמון תמונות ובכמה מהן רואים את השמן משתרך בעקבותיי כמין צל מגושם, לבוש בבגדים הרפויים וחסרי החן שלו, שערו מכוסח באכזריות ופניו אטומות מרגש. אני לעומת זאת נראה נפלא בכל מצב – גבוה, זקוף, מחייך, יפה בלורית ותואר - והכיתובים מתחת לתמונות מלאים בשבחיי. אני קפטן נבחרת הכדור סל, תלמיד מצטיין, ראש מועצת התלמידים והחבר של עינב - היפה של השכבה שלנו.

השמן זוכה להתייחסות מעטה בספר המחזור, יש תמונה אחת בלבד שהוא מצולם בה לבד ומצוין שם בקצרה שארתור הוא מייסד חוג השחמט של בית הספר, דוגמא מוצלחת לקליטת עלייה ומי שידוע כצל של אולי, מלך הכיתה שלנו.

גם דפנה ויורם - המכונים הזוג המושלם - מופיעים שם כמובן, נראים יפים, צעירים עד כאב לב ומאוהבים מאוד. עורכי הספר נהגו בהתחשבות לא אופיינית ולא ציינו שדפנה הייתה פעם החברה שלי ושיורם העדיף אותה על פני, מצד שני אולי מי שכתב את הכתוביות המתחכמות הללו פשוט שכח את השערורייה העתיקה ההיא שהתרחשה בחופש פסח של כיתה י'.

עד אז אני והשמן פיתחנו לנו שגרה שהוא היה מגוון לפעמים בלי להודיע לי מראש כמובן.

"כדי שלא יהיה לנו משעמם." אמר, נהנה בצורה מרגיזה מהזעזוע וההפתעה שלי כשהיה עושה שוב משהו לא צפוי שהדהים ולפעמים הפחיד אותי.

בדרך כלל הוא נהג לבוא אלי בימי שני וחמישי כשאימא הייתה בתורנות בבית החולים - היא אחות - ולמרות שבגיל הזה חשבנו בעיקר על סקס הייתי מספיק אחראי ומצפוני כדי לאלץ אותו ללמוד מעט לפני שהוא היה מאבד את סבלנותו, מטיל אותי על המיטה ומושך מעלי את הבגדים

עם הזמן העברית שלו השתפרה והוא הצליח להתמודד עם רוב המטלות שהטילו עלינו המורים, אבל לא נעשה דברן גדול יותר וגם לא שינה בכלום את מנהגיו.

הוא המשיך ללבוש בגדים של זקנים רוסיים, נמנע בקפדנות מכל לבוש שהיה בו שמץ של אופנתיות, המשיך להיות גדול ושמן, ושתקן מופלג, ולזלזל בלימודי ספרות, תנ"ך ושאר הנגזרות שלהם.

וזה לא שהיה טיפש או אטום, הוא קרא הרבה ספרים, בטח שיותר ממני - טוב היה לו יותר זמן - אבל קרא רק ברוסית, התיידד רק עם חבורה של עולים רוסים כמוהו שהתעקשו לא לנסות להשתלב בישראל והתאמצו לשמור על הרוסיות שלהם מכל משמר.

כיום זה מקובל והתרגלנו, אבל אז זה היה נחשב להתנהגות לא ראויה ולכפיות טובה.

בניגוד אלי שעשה הכול כמו שמקובל והתאמץ מאוד להתנהג כפי שציפו ממנו השמן הלך לו בדרכו שלו בלי לנסות להתחבב על איש, מתנהל בחיים כמו טנק גדול ואדיש. אי אפשר היה לריב איתו, או להתווכח איתו ואפילו הניסיון להעליב אותו לא ממש צלח.

אחרי שכל מה שעשיתי ואמרתי לא עבד עברתי לתחנונים. "אבל לא אכפת לך מה חושבים עליך?" הייתי מפציר בו, "אתה לא רוצה להיראות טוב יותר? שיחבבו אותך יותר? למה אתה לא מנסה להשתלב?"

הוא היה מושך כתף לבנה מנומשת קלות - הוא מעולם לא הלך לים ושנא שמש - ואומר שלא לא אכפת לו איך הוא נראה, הוא לא מתכוון ללכת לקנות ג'ינס אופנתי גם אם אני אבוא איתו, ואפילו אם אשלם עבורו הוא מסרב.

"אבל למה לא?"

"כי זה לוחץ לי ולא נוח, ואני לא רוצה להיראות כמו אמריקאי." פסק וזה היה זה. בשביל השמן להגיד להיות אמריקאי היה כמו להגיד להיות טיפש, מכוער, חסר מוח ורודף בצע. לדתיים היה את השטן ולשמן היה את האמריקאים, ואי אפשר היה להזיז אותו מדעתו.

בניגוד אלי הוא התרחק מכל פעילות בית ספרית, לעג לרעיון שמישהו ירצה לעשות בבית ספר משהו שלא כולל לימודים בלבד, ובעקרון נמנע ככל האפשר מבילוי שכלל יותר מידי אנשים. לטענתו הישראלים היו רעשניים מידי, אהבו  צפיפות, רעש ומהומה - דברים שהוא תיעב בכל ליבו  וגינה אותם כלא תרבותיים ובזבוז זמן מוחלט - ובעיקר הרגיזו אותו ריקודי העם שנראו לו אידיוטיים ומזויפים, ושירה בציבור שאותה כינה טקס פאגני מתועב.

בחופשת חנוכה עשיתי טעות וניסיתי לשים בפניו אולטימאטום, הודעתי לו, נרגז מדעותיו המוזרות וההתעקשות שלו להיות שונה מכולם, שאם הוא לא בא עם כל הכיתה לעודד את קבוצת המחול של בית הספר שלנו באיזה תחרות ריקודים ששמה פרח מזיכרוני (אני לא הצטרפתי לרקדנים בטענה שאין לי זמן, אבל בליבי ידעתי שהסיבה היא שכולם יודעים שרקדנים הם הומואים ולא יכולתי להרשות את זה לעצמי) אני מנתק איתו את היחסים.

"איזה יחסים?" שאל בבוז.

"נו... ה... נו, הפגישות שלנו, החברות שלנו."

"שום חברות." הסתגר בתוך עצמו, נבלע בתוך גופו הכבד, "אנחנו מזדיינים יחד ועוזרים זה לזה בלימודים. זה לא חברות."

נשארתי בלי מילים. "זה כן!" צעקתי וזרקתי את ספר המתמטיקה השנוא על הרצפה.

הוא התכופף, הרים אותו, ניער קצת, שם בתיק שלו - הוא המשיך להשתמש בתרמיל הצבאי המגעיל לאורך כל שלוש שנותיו בתיכון מתעלם מתחנוני שיפטר ממנו כבר – אמר לי שמה שיש לי עם דפנה זו חברות, אבל אנחנו סתם שני בחורים שמזדיינים, והלך.

מספר חודשים אחרי אותה מריבה לא דיברנו ולא נפגשנו יותר. ראיתי אותו כל יום כמובן, הוא המשיך לשבת לידי, אבל הפסיק לבוא אלי הביתה והתעלם ממני לחלוטין.

בתקופה ההיא הוא הצליח לשכנע את מקס ללחוץ על הנהלת בית הספר להקים חוג שחמט והיה הרוח החיה בחוג הזה שרוב חבריו היו כמובן רוסים והשפה השלטת בו הייתה רוסית.

הברוגז שלנו נפסק אחרי שיורם הגיע אלי יום אחד בחופשת פסח, סירב לשתות קולה או להתכבד בעוגה כמו שנהג תמיד, ואפילו לשבת לא הסכים אלא נעמד מולי זקוף מאוד וקצת חיוור, ואמר לי ישר בפנים שהוא ודפנה מאוהבים זה בזה - ואני שחשבתי שהוא עדיין חושב על ענת הג'ינג'ית ובגלל זה הוא עצוב לאחרונה – יורם הודיע לי חגיגית שהוא לא מסוגל להמשיך יותר לרמות אותי, הוא היה חייב לספר לי ואם אני רוצה שארביץ לו, אבל ככה זה ודי.

"אבל... אבל... אבל אנחנו חברים." גמגמתי, המום. הם היו חברים שלי עוד מבית הספר היסודי, תמיד היינו יחד, מה פתאום הם נעשו זוג? הרי אני ודפנה הזוג של השכבה ואנחנו תמיד הולכים יחד לכל מקום אז איך זה... שקעתי במחשבות, מנסה להבין מה אני חש.

"נו, תגיד משהו." התעצבן יורם.

"איפה דפנה?"

"בבית, מחכה לי."

"למה היא לא באה? מה היא חשבה, שאני אכה אותה? אם היא לא אוהבת אותי יותר אז לא, מה אכפת לי? תעשו מה שאתם רוצים, למי אכפת, יאללה, לך מפה." דחפתי אותו לעבר הדלת.

"אולי, בבקשה תפסיק. אל תתרגז. אנחנו רוצים שתישאר חבר שלנו, שנינו אוהבים אותך מאוד, אבל מאז שהתחלנו ללמוד בתיכון דפנה הרגישה ש..."

"למי אכפת מה הזונה הזו הרגישה? יאללה, לך מפה, בוגד אחד!" הדפתי אותו החוצה, נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה במשך שלושה ימים.

אימא לא ידעה את נפשה מדאגה ובסוף סיפרתי לה בכמה מילים קצרות שדפנה עזבה אותי ונעשתה חברה של יורם, וביקשתי שתניח לי.

היא יצאה מהחדר ושעה אחר כך נכנס פנימה השמן, תרמיל החאקי שלו תלוי על כתפו ופניו חסרות מבע ואדישות כרגיל.

"לך מפה." צעקתי וזרקתי עליו את הכרית שלי.

הוא תפס אותה ביד אחת, זרק אותה עלי חזרה והתיישב לידי.

"אימא שלך דואגת בגללך." סיפר לי.

"מה זה עניינך, זאת היא שקראה לך?"

"היא דואגת." הסביר השמן והושיט יד לגעת בפני, עצמתי את עיני כשידו עברה מלחיי לכתפי ואחר כך למטה מזה, מחליקה על בטני ולתוך תחתוני.

רציתי להדוף אותו, להגיד שאני לא עושה יותר דברים כאלו, שיפסיק עם זה כי אני לא רוצה, אבל הזין שלי שהזדקף בין אצבעותיו דיבר בשמי.

רציתי ועוד איך, וגם הוא רצה. הוא נשכב עלי, ערום, חם וכבד, מועך אותי תחתיו, אחז בפני בכפותיו הגדולות ונישק את פי בחזקה שוב ושוב.

"התגעגעת אלי?" שאלתי, מופתע ממתקפת הנשיקות הזו. הוא לא נהג לנשק לי בדרך כלל, לא עלה בדעתי שאנחנו אמורים בכלל להתנשק. עד אז הייתי בטוח שנשיקות הם מסוג הדברים שעושים רק עם בנות.

השמן הניח את ראשו הגזוז על כתפי, מחכך לחי זיפית על עורי, נאנח והניד את ראשו לאות הן.

"נשארת יפה וטיפש." מלמל לתוך שקע כתפי, ואחר כך הפך אותי על בטני, משך מעלי את תחתוני ופתח את מגרת שידת הלילה שלי כדי להוציא ממנה את הקרם שחיכה לו זמן רב כל כך.

יותר לא דיברנו, רק שנים אחר כך הבנתי שהאנחה הקטנה הזו ומנוד הראש החטוף שהתלווה לה היו הצהרת אהבה.   

מאז ועד שסיימנו את בית הספר התיכון התמיד השמן לבוא אלי פעמיים בשבוע, להיעזר בי בלימודי התנ"ך והספרות, ולעזור לי במתמטיקה והנדסה. היינו לומדים עד שאימא הייתה נוסעת לעבודה ואז ממהרים להתפשט ולהסתער זה על זה. במשך כל אותה תקופה לא דיברנו מעולם על רגשותינו, כמעט שלא ליטפנו זה את זה, וגם נשיקות היו דבר נדיר שקרה רק אחרי פרידה ממושכת בגלל חופשות הסמסטר. בחופשות הללו אני הייתי עסוק בפעילות של הנוער העובד והלומד והוא עבד במסעדה רוסית אחת, בהתחלה כשוטף כלים ואחר כך כעוזר טבח.

חוץ מאשר בביתי לא נפגשנו אף פעם מחוץ לבית הספר. השמן השתדל להתחמק מכל פעילות בית ספרית שלא כללה לימודים ונמנע אפילו מטיולים שנתיים בטענה שאימו וסבתו זקוקות לו בבית.

דיברנו על דברים אישיים לעיתים רחוקות מאוד, אולי בגלל זה הפעמים הנדירות שבהן כן דיברנו נשמרו היטב בזיכרוני. הוא שאל אותי פעם, אחרי שראה אותי עושה סיבוב גדול כדי לא לפגוש את דפנה ויורם שפסעו יד ביד, אם אני כועס בגללה או בגללו.

לא עניתי לו כי היה ברור שהוא לא ציפה לתשובה, רק שנים אחר כך, כששוב נעשיתי ידיד של יורם, הבנתי שכעסתי בעיקר עליו ושרחשתי לו מעין אהבת נעורים לא מודעת. רק אז הבנתי למה נפגעתי עד כדי כך שהתאבלתי במיטה במשך שלושה ימים בגלל הבגידה שלו. כעסתי בעיקר עליו לא על דפנה כי היה לי ברור אפילו אז שאני מאכזב אותה ולא נותן לה מה שהיא זקוקה לו. בלי להבין באמת למה ידעתי איכשהו שהיא צריכה מישהו שהוא לא אני, מישהו שידע ליהנות מחמודותיה, אבל למה זה היה צריך להיות דווקא יורם שלי?

בחופש הגדול הכרתי נערה אחרת - את עינב היפה שהגיעה לגור בשכונה שלנו באותו קיץ - וכשחזרנו ללימודים בכיתה י"א כבר היינו זוג.

"יש לי חברה חדשה." הודעתי לשמן שהנהן בפיזור נפש והמשיך למצוץ את הזין שלי, מחזיק תוך כדי כך את אשכי כדי למנוע ממני לגמור.

"ראיתי אותה." אמר אחרי שחדר לתוכי, "היא יפה, אבל יש לה שם משונה."

"עינב זה שם יפה." הגנתי על חברתי החדשה.

"שיהיה." מלמל השמן והתיישב פתאום על המיטה, "בוא, שב עלי." משך אותי אליו.

"זה יכאב." מחיתי.

הוא גיחך. "כן, קצת. אתה אוהב את זה ככה."

הוא צדק, אהבתי את זה ככה, ולכן הנחתי לו להושיב אותי על הזין שלו, להכאיב לי קצת, ולהשאיר אותי אחר כך מזועזע וחסר מילים, שוכב חסר אונים ומעולף למחצה מעונג.

הוא לעומת זאת התאושש במהירות, קם, זרק עלי שמיכת פיקה והחל להתלבש.

"לא אכפת לך שיש לי חברה?" ניסיתי לסדוק את שלוותו.

"לא, מה פתאום? זה טוב. מתאים לך ללכת עם בחורה לידך, רק תיזהר לא להכניס אותה להריון."

"אל תדבר שטויות, אנחנו לא עושים את זה, היא רוצה להתחתן בתולה."

השמן גיחך. "בתולה? איזה רעיונות משונים יש לנשים, קשה להאמין. אם היא תשנה את דעתה תיזהר ותשים גומי. אתה יודע איך עושים את זה?"

"לא." הודיתי, מסמיק. בשנות השבעים קונדומים לא היו חזיון נפרץ בין תלמידי תיכון.

"בפעם הבאה אני אביא כמה ואלמד אותך." הבטיח וקיים.

התענגתי מאוד על שיעורי הקונדומים שלו. יכול להיות שאם הייתי יודע  שבקרוב מאוד לא יעז אף אדם בר דעת לזיין בלי להגן על עצמו בגומי הייתי נהנה פחות, אבל העתיד היה עדיין לוט בערפל, מה שהטריד אותי אז היה מאין הוא יודע את כל הדברים האלו.

שאלתי אותו ונעניתי במשיכת כתף אדישה. "יודע."

"אבל מי לימד אותך?"

"החיים לימדו אותי." ענה השמן בקוצר רוח, "הם גם לימדו אותי איך לסתום את הפה לבחורים יפים וטיפשים." הסתובב במהופך אלי ודחף את הזין שלו לפי. אולי הייתי נעלב מהתשובה שלו, אבל ברגע שהוא לקח את הזין שלי לפיו כל המחשבות פרחו מראשי. יפה וטיפש מצצתי את הזין שלו בעונג רב וסתמתי את הפה. את התשובות לשאלות שלי קיבלתי רק שנים אחר כך, אחרי שנעשיתי פחות יפה והרבה יותר חכם.

3. עולמות מתנגשים

עוד כשהייתי ילד ידעתי שלכל אדם יש חיים סודיים ושאף אחד הוא לא באמת כמו שהוא נראה.

כשהמורה לספרות הקריאה את מילותיו של שייקספיר "כל העולם במה." הנהנתי בהסכמה, כן, נכון, כולנו קצת שחקנים וכל אחד עוטה מסכה שמסתירה תחתיה סודות שהוא שומר לעצמו.

היה לי נוח לחיות בצורה כזו, מצד אחד חיי הפומביים הגלויים לכל ומצד שני הסודות הפרטיים שלי שאני שומר לעצמי. עד לאותו יום שבו נפגשו עיני בעיניו של השמן היו שני העולמות בהם חייתי, העולם הגלוי, היום יומי והרגיל של בית הספר, התנועה והבית, והעולם הפרטי ששמרתי לעצמי, נפרדים לחלוטין, ואז הוא בא וקרא במבט אחד את כל הפנטזיות הלחות והאפלוליות שלי שחמקו החוצה רק כשהייתי לבד בחושך, מתחת לשמיכה.

לא הרגשתי מזויף כשהתנהגתי כאולי היפה, מלך הכיתה, התלמיד המצטיין, קפטן נבחרת הכדור סל ושאולי המושלם של אימא שלי, הגלעד שהשאיר אחריו אבא שלי לפני שמת מות גיבורים.

אולי לא היה סתם שחקן, הוא היה אני ואני הייתי הוא. אהבתי להיות אולי, כולם העריכו אותו, סמכו עליו, נשאו אליו עיניים וניבאו לו גדולות.

רק בימי שני וחמישי אחרי הצהרים הייתי משיל מעלי את דמותו של אולי, פושט אותו מעלי יחד עם בגדיו והופך למישהו שאין לו שם, בחור ערום, יפה וטיפש ששכב על המיטה והגיש את הזין שלו, או התחת שלו לארתור שבעולם החיצוני, הגלוי, בו חיינו בדרך כלל היה בחור שמן ושתקן שלא ידע לעשות כלום חוץ מאשר לשחק שח ולפתור משוואות במתמטיקה, עולה טיפוסי מרוסיה שהתלבש גרוע, סירב להשתלב ולא נחשב בעיני איש.

כשהייתי אולי גם אני התייחסתי אליו בזלזול חביב, אבל בעולם הפרטי והסודי שלנו הוא דיבר ואני שתקתי, הוא נתן הוראות ואני צייתי בעונג.

ברגע שהוא היה חוזר ולובש את בגדיו האיומים, תולה על כתפו את התיק המכוער שלו ומסתלק בשתיקה הייתי מתקלח, מתלבש וחוזר להיות אולי מלך הכיתה שהתייחס לשמן בחביבות מזלזלת, אבל לא באמת ספר אותו.

זה עבד יפה במשך שנה וחצי בערך ואז, לקראת סוף התיכון, התחלנו לדבר על הגיוס לצבא.

אלו היו השנים שאחרי מלחמת יום כיפור, כולנו היינו פטריוטים, חדורי מוטיבציה להציל את המדינה, רצינו להיות הכי קרביים שרק אפשר. מי שהשתמט עשה את זה בסודי סודות והתבייש עד עמקי נשמתו. כולם רצו להיות גיבורים ולהילחם למען המולדת, אפילו בחורים שגדלו עם אלבום תמונות דהוי כתחליף לאבא ושמעו עליו סיפורי גבורה רווי דמעות מאימא כל פעם שניסו להיות משהו אחר חוץ מהזיכרון היחיד שנשאר לי מאבא שלך שהקריב את עצמו למען המולדת.

כמובן שבדרכי להיות חייל גיבור כמו אבא היה עלי להתגבר על המכשול הנוראי של החתימה של אימא, אבל במקרה שלי ההתנגדות שלה הייתה סמלית בלבד. רבע שעה אחרי שאמרתי שאני רוצה להתגייס ליחידה קרבית והגשתי לה את הטפסים שקיבלתי בלשכת הגיוס היא נכנעה בהשלמה דומעת וחתמה.

אז הייתי גאה באומץ שלה, היום אני חושב שהיא הייתה פחדנית ואם היה לה באמת אומץ היא הייתה צריכה להכניס לי סטירת לחי ולאסור עלי ללכת לחייל קרבי, אולי אפילו לדרוש שלא אתגייס בכלל, אבל אלו היו זמנים אחרים ואימא שלי הייתה אימא שלי, גיבורה פטריוטית עד הסוף המר.

היום אני מבין שהיא לא הייתה סולחת לי לעולם אם לא הייתי מבקש ממנה לחתום, אבל אז הייתי נרגש וגאה, וכל כך טיפש עד שאפילו לא הבנתי שאני עלול בהחלט לסיים את חיי הקצרים כמו אבא שלי, שוכב בחלקה הצבאית מתחת למצבה תוצרת צה"ל.

יום אחרי שאימא חתמה קמתי בשיעור חברה וסיפרתי בגאווה גדולה לכל הכיתה שאימא כבר חתמה לי ואני הולך לקרבי - לא ציינתי שיש לי פרופיל 97 זה היה מובן מאליו.

כולם נעשו רציניים להפליא לשמע הצהרתי ונראו גאים מאוד בנחישות שלי להיות קרבי למרות שהם ידעו איך הנחישות הזו נגמרה במקרה של אבא שלי, כולם חוץ מהשמן ששלח יד וצבט באכזריות את ירכי.

הוא עשה את זה בערמומיות רבה, מנצל את מסתור השולחן המשותף שלנו ושומר תוך כדי על פנים אטומות וחסרי אכפתיות. מי שצפה בנו מהצד היה מפקפק אם הוא הבין מה אמרתי, אבל אני ידעתי שהוא שמע, הבין, שנא כל מילה והוא רותח מכעס.

אחרי שהוא צבט אותי הוא קם ויצא מהכיתה בלי לבקש רשות כמו שהיה אמור לעשות. דבורה, המחנכת שלנו - שהתייאשה ממנו עוד בסוף כיתה י' - התעלמה ממנו בתבונה, יודעת שהוא לא יחסר לאיש.

המתנתי כמה דקות ואחר כך הצבעתי וביקשתי בנימוס רשות לצאת, קיבלתי אותה ודהרתי החוצה. הוא המתין לי בשירותי הבנים, נשען על הכיור, גבו לראי, מזעים פנים אל הדלת מכוסה הגרפיטי.

נכנסתי ופתאום גיליתי שאני לא יודע איך לפנות אליו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שני העולמות המקבילים שלי נפגשו ובעודי מביט בפניו של השמן ושואל את עצמי איך לקרוא לו, ארתור או שמן? ומה להגיד לו, לחייך אליו חיוך נוטה חסד ומזלזל קמעה, או לשאול אותו ברצינות מה הבעיה? הבחנתי שפניו כבר לא עגלגלות כמו שהיו תמיד. בשבועות האחרונים הוא רזה מעט ונראה בוגר יותר, רציני מאוד וחמור סבר.

"אתה יודע שרזית?" אמרתי לו, מחייך, "אתה בדיאטה?"

הוא נשף בקוצר רוח. "דוראק!" אמר בזעף והדף אותי לעבר הקיר, מניח את כפותיו הכבדות על כתפי, מקרב את פניו לפני. "למה?" תבע בזעם, עיני הג'ינס שלו מאפילות לכחול לילי.

"למה מה?" שאלתי בטיפשות.

הוא פסע קדימה, משעין עלי את גופו הכבד, מועך אותי בכוח לתוך הקיר, "אידיוט, למה אתה רוצה למות צעיר?"

"אני לא רוצה למות." מחיתי, "אל תדבר ככה."

"אז מה אתה רוצה? להיות גיבור?" הבוז שבקולו חרך אותי.

"לא גיבור, אבל בטח שאני לא רוצה להיות איזה ג'ובניק עלוב במשרד. אני רוצה להיות חייל אמיתי, כמו אבא."

הוא נאנח, מניד בראשו בעצב, נדהם מהשטויות שפלטתי. "אתה מדבר כמו ילד קטן, לך ותבטל את החתימה של אימא שלך, תגיד לה שהתחרטת, שאתה פוחד, שאתה לא רוצה לעזוב אותה."

"אבל אני לא פוחד ואני לא עוזב אותה, אני רוצה לתרום למדינה בצורה כי טובה שאני..."

הבעת קוצר הרוח והזעם שעל פניו השתיקה אותי. הוא פשוט לא הבין על מה אני מדבר, ניסיתי גישה אחרת. "אתה לא רוצה להתגייס ארתור?"

"בטח שלא." נשף בבוז, "לתת שלוש שנים למדינה ולגמור בארון? לא מספיק שאבא שלך מת?"

"אתה לא מבין." מחיתי וניערתי אותו מעלי. למרות שהיה שמן ותיעב ספורט הוא היה חזק עד להפתיע. למזלי הוא הניח לי – הוא אף פעם לא התעקש להחזיק בי בכוח אם הרגיש שאני באמת לא רוצה בזה - אבל המשיך לעמוד קרוב מאוד אלי, מציץ בי במבט מודאג ומוטרד.

"אני אהיה בסדר, תפסיק לדאוג כל כך שמנצ'יק." אמרתי בחיוך, מרגיש שוב כמו אולי שמנסה להסביר משהו לשמן שכמו תמיד לא מבין איפה הוא חי.

בתגובה הוא הכניס לי אגרוף לבטן.

התקפלתי בגניחה, מנסה לנשום. הוא הושיט לי יד, משך אותי לעמידה ונשא באוזני נאום שכיום שומעים כמוהו תחת כל עץ רענן. בימינו אין שום חידוש בדעות האלו על כיבוש משחית, ועל הקרבת דור הבנים למולך המלחמה שלעולם לא נגמרת, אבל אז, בזמן ובמקום בהם התבגרתי הרעיונות שהשמן ביטא באוזני במבטא רוסי דשן בצירוף קללות רוסיות שהבנתי רק את חלקן נשמעו כמו כפירה מוחלטת, ממש חילול הקודש.

"שתוק!" צעקתי והתנפלתי עליו.

במשך כמה דקות נאבקנו זה בזה בחדר השירותים הצר. אני הכיתי אותו והוא ניסה להתחמק ולרסן אותי, אבל לא החזיר לי. לא ברח, אבל גם לא הכה חזרה.

בלהט המאבק יצאנו מהשירותים וכמה דקות אחר כך גילה אותנו מקס, המורה למתמטיקה, שיצא מחדר המורים לעשן, ומיד השליך את הסיגריה ובלי שמץ היסוס נדחף ביני לבין השמן, מציב את גופו הצנום בין שנינו, מתעלם מכך שהיינו גבוהים ממנו בראש, צעירים ממנו בעשרים שנה לפחות וכבדים ממנו בהרבה, פקד עלינו בקול רועם להפסיק עם ההתנהגות הברברית הזו.

"אתם לא מתביישים?" נזף בנו, "באמת ארתור, מה זה צריך להיות? חשבתי שיש לך יותר שכל?"

השמן שתק, משך בכתפיו ונראה אדיש ואטום כרגיל. מקס נואש ממנו ופנה אלי, "מה עובר עליך אוליאל? לא מתאים לך להסתבך במכות ועוד עם ארתור? יש לו מספיק צרות גם בלי שתציק לו."

"איזה צרות?" שאלתי.

"מה, אתה לא יודע שסבתא שלו מאושפזת בבית החולים האיטלקי?" התפלא מקס והביט בפליאה בשמן שעצם את עיניו ואמר משהו עייף ברוסית. מקס ענה לו בקול רך וליטף את כתפו.

"על מה אתם מדברים?" התערבתי.

"לא חשוב אולי, זה לא משנה, סבתא ששוכבת בבית חולים ומחכה למוות שייקח אותה זה לא משהו שצריך לעניין אותך." אמר השמן, טפח על כתפו של מקס והסתלק.

"מה הבעיה עם סבתא שלו?" שאלתי בחרדה. (אפילו אני ידעתי שבית החולים האיטלקי הוא המקום אליו שולחים חולים שמצבם סופני).

"היא חולה מאוד. סרטן. סובלת כאבים חזקים. הוא יושב איתה כל יום אחרי הלימודים וגם ישן שם הרבה פעמים. אם היא הייתה מרשה לו הוא בטח היה מפסיק ללמוד ונשאר איתה כל הזמן."

"ומה עם אימא שלו? למה היא לא נמצאת אתה?"

מקס הניד את ידו בביטול, "אימא שלו." אמר בזלזול, "נו, באמת, שלוש שנים אתם יושבים זה ליד זה ועדיין אתה לא יודע עליו כלום?" והסתלק גם כן.

שטפתי את פני הלוהטות במים וחזרתי לכיתה. השמן לא היה שם ולא חזר גם לשיעור הבא, וגם לשיעור שאחריו הוא לא הגיע למרות שהתיק המאוס שלו נותר מושלך מתחת לכיסאו.

אחרי שתמו הלימודים לקחתי את התיק שלו ונסעתי לבית חולים האיטלקי ששוכן למטה, בעיר התחתית.

פקידת הקבלה האדיבה גילתה לי ברצון איפה שוכבת גברת שוורץ ואישרה לי שכן, הנכד שלה כבר נמצא לידה.

"הקדים היום להגיע." חייכה אלי בשמץ עצב.

סבתא של השמן הייתה אישה קטנה, ראשה עטוף מטפחת, פניה רזות, לבנות ודוממות כפני פסל. עיניה - בצבע ג'ינס חדש – נפקחו לרגע כשנכנסתי, הביטו בי ושוב נעצמו. הגוף הצנום ששכב אין אונים מתחת לסדין נראה חסר חיים ומצומק.

השמן ישב לידה על כיסא ונמנם, ראשו שמוט על חזהו. היו בחדר עוד כמה קשישות, אף אחת מהן לא נראתה כאילו היא תבריא אי פעם, אבל סבתא של השמן הייתה במצב הכי גרוע, אפילו אני הבחנתי שאין לה עוד זמן רב.

הנחתי בעדינות יד על כתפו. "ארתור." לחשתי.

הוא התנער בבהלה ואז הבחין בי ובתרמיל שלו וחייך במבוכה. "לא היית צריך, יכולת להשאיר אותו בבית ספר. אין בו שום דבר חשוב."

"למה לא סיפרת לי?"

הוא משך בכתפיו. "מה יש לספר? בבושקה שלי חולה."

"מה יש לה?"

"היא זקנה ועייפה מאוד, זה מה שיש לה."

"ואיפה אימא שלך?"

"פה ושם." הוא קם, "בוא, אני אלווה אותך החוצה."

"אני רוצה להישאר אתך קצת."

"אתה לא יכול, יש לך אימון בעוד שעה."

"זה לא חשוב."

"נו, בוא כבר." אחז ארתור בזרועי ומשך אותי החוצה.

כמו תמיד צייתי לו והלכתי למרות שרציתי להישאר. "תבוא אלי מחר?" שאלתי.

"לא יודע. נראה, תלוי במצב שלה."

"מה המצב שלה?"

"היא גוססת, זה לא ייקח עוד הרבה זמן. אני רוצה להיות לידה כשזה יקרה."

"אני מבין." אמרתי ועיני התמלאו דמעות, הוא הביט בי בשלווה, קר רוח ורגוע לנוכח מצוקתי.

"טוב, אני הולך. להתראות ארתור." הנחתי יד על כתפו ונתתי לו מעין חצי חיבוק. פעם ראשונה שנגעתי בו ככה מחוץ לחדר שלי. אמנם לא היינו באמת בעולם שלנו - עולם הכיתה ובית הספר - אבל בכל זאת היינו בחוץ, אם כי במקום הזר הזה איש לא שם לב אלינו ולא ידע מי אנחנו.

ראיתי אותו שוב רק בלוויה של סבתו. אחרי שלושה ימים שבהם הוא נעדר מהלימודים וגם אלי לא הגיע לביקור מקס נכנס וסיפר שסבתא של ארתור מתה.

"מי? מי זה ארתור?" שאלו כמה, "אה, השמן. זה השם שלו? לא ידענו, אז מה אתה רוצה שנעשה?"

"מי שרוצה יכול לבוא ללוויה, או להגיע אחר כך לשבעה." אמר מקס, רשם על הלוח את כתובתו של השמן ואת שעת הלוויה ואחר כך פקד עלינו לפתוח ספרים והתחיל לרשום במהירות תרגילים על הלוח.

בלי השמן שיניח לי להעתיק ממנו לא הצלחתי לפתור אף תרגיל.

בלוויה ראיתי לראשונה את אימו. היא הייתה אישה נאה, בלונדינית, לבושה בגד שחור, הדוק מידי וקצר מידי ללוויה. מפאת נעלי העקב הגבוהות שלה היא כשלה כל הדרך ונאחזה בשמן שנראה מוזר מאוד בכיפה שחורה ענקית על ראשו הגזוז. לאורך כל הלוויה הוא תמך בה בעדינות, מטיב את מטפחתה על שערה היפה, מתנהג כאילו הוא המבוגר והיא הילדה.

גם כשקרא - בזהירות ובקול ברור וכמעט בלי שגיאות - את הקדיש היא נצמדה אליו, מחזיקה את זרועו ומביטה סביבה בעיניים נבוכות וכחולות כאילו לא הבינה איפה בדיוק היא נמצאת.

הלוויה הייתה מעוטת משתתפים, ורובם, חוץ ממני ומעוד שניים שלושה תלמידים, היו רוסים. באו מספר קשישים וקשישות רוסיים, כמה מורים וכל חברי החוג לשחמט, כולל אלו שכבר עזבו את בית הספר והתגייסו.

אחד מהחיילים היה אלכס שניסה להיות גם שחמטאי וגם שחקן כדור סל ותמיד התלבט בין אימוני השח לאימוני הנבחרת, (ובסוף לא הצליח להצטיין לא בזה ולא בזה). בלוויה הוא חבש כומתה של גולני וכשראה אותי ניגש אלי ולחץ את ידי.

"חשבתי תמיד שהבבושקה של השמן תחייה לנצח." אמר לי בעצב, "לא האמנתי שהיא תלך ככה, כל כך מהר, אני לא יודע איך הוא יסתדר עכשיו."

"למה אתה מתכוון?" התפלאתי, "למה שהוא לא יסתדר? הוא כבר ילד גדול, בעוד כמה חודשים הוא מתגייס."

אלכס הביט בי בפליאה. "באמת? אז מי יטפל באימא שלו?"

"למה צריך לטפל בה?" התפלאתי והבטתי בה, היא נראתה קצת מבולבלת, אבל לא בכתה, וסך הכול התנהגה כמו שנהוג להתנהג בלוויה למרות שלא נראתה עצובה במיוחד.

"היא לא ממש בסדר." אמר אלכס בחוסר נוחות, "היא כמו ילדה, צריך להשגיח עליה כל הזמן."

"למה? מה יש לה?"

"לא יודע בדיוק, אבל אסור לעזוב אותה לבד. אני לא חושב שהוא יכול להתגייס." אמר והסתלק.

"מה הבעיה עם אימא שלך?" שאלתי את ארתור כמה ימים אחר כך, כשהגעתי לשבעה בביתו." זו הייתה הפעם הראשונה בה ביקרתי אצלו. הוא גר בדירה קטנה ומצוחצחת מלאת רהיטים גדולים מידי ומיושנים. על הסלון חלשו ספת קטיפה צהובה ומצועצעת שניצבה מול מזנון בוהק עמוס דמויות חרסינה ומפיות תחרה.

"הראש שלה דפוק." אמר השמן ביובש, "היא כמו ילדה, צריך להשגיח עליה. סבתא עשתה את זה עד עכשיו והיום הגיע תורי."

"אז איך תתגייס?"

הוא משך בכתפיו. "אני לא, יש לי דברים חשובים יותר לעשות מלהיות חייל."

קבוצה של כמה קשישות רוסיות פלשה לחדר והסתערה עליו בנשיקות. אימא שלו נכנסה עם מגש עמוס כוסות ובקבוקים והקשישות פנו אליה, מקוננות ובוכות, מושיטות אליה ידיים לחיבוקים.

"קדימה, בוא נלך מפה." משך אותי השמן, מוביל אותי לחדר קטן ודחוס שכל קירותיו היו מכוסים מדפי ספרים. בצד אחד עמדו שולחן כתיבה קטן וכיסא משרדי ובצד השני ספה גדולה ושמנה מכוסה שטיח צבעוני שתפסה את רוב המקום בחדר.

"זה היה החדר שלי ושל סבתא." אמר השמן בעצב, נעל את הדלת וצנח על הספה שחרקה, "ועכשיו אני אישן בו לבד."

"ישנת עד עכשיו עם סבתא שלך?" נדהמתי, "איפה, פה?"

"כן, על הספה. היינו פותחים אותה כל לילה וסוגרים בבוקר. היא טיפלה בי מאז שנולדתי, אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיה." אמר השמן ומשך אותי אליו, הוריד בבת אחת את מכנסי ותחתוני ולקח את הזין שלי לפיו.

לראשונה בחיי ניסיתי להדוף אותו ממני בטענה שזה לא מתאים ולא בסדר, ומה הוא חושב שהוא עושה?

"ממשיך לחיות." אמר השמן בקור רוח, "מה עוד אני יכול לעשות?"

4. איך ידעת? 

"אז איך תסתדר?" שאלתי אותו אחר כך, אחרי ששנינו גמרנו ושכבנו זה לצד זה, לא נוגעים, אבל קרובים מאוד.

"לא יודע." הודה השמן, "אולי אני אנסה לסדר את אימא במוסד או משהו, אני צריך לברר."

"מה הבעיה שלה?"

הוא נאנח. "סבתא אומרת שהיא נולדה ככה, אבל המצב החמיר עם הזמן, בעיקר אחרי שנולדתי."

"היא נראית צעירה מאוד." הערתי, "יותר כמו אחותך מאשר כמו אימא שלך."

"כן, היא הייתה רק בת שש עשרה כשנולדתי." הסביר השמן, "ועד שסבתא הבינה שהיא בהריון כבר היה מאוחר מידי... היא אומרת שאבא דווקא ניסה לעזור כל זמן שהייתי תינוק, אבל אחר כך הוא מצא מישהי אחרת והסתלק."

הוא סיפר לי הכול במין דרך אגב אדישה, כאילו דיבר על סרט שראה ולא על חייו. ברור היה שהוא לא מעוניין בהבעות צער.

"תגיד ארתור, איך ידעת?" שאלתי את השאלה שבערה במוחי כבר זמן רב, "איך ידעת שאני כזה? איך אתה יודע מה לעשות איתי?"

הוא הסתובב ואחז בסנטרי, מציץ משועשע בעיני, "ידעתי כי גם אני כזה, ואני יודע מה לעשות איתך כי אני יותר מבוגר ויותר חכם ממך."

"לא נכון." התרגזתי, "אתה מבוגר ממני רק בשנה ומשהו." ניסיתי לשווא לשחרר את עצמי מאחיזתו. הוא צחק ונשכב עלי, מרתק אותי תחת כובד משקלו.

"אם תמשיך להרזות ככה כבר לא תהיה השמן של הכיתה." אמרתי, "למה אתה לא אוכל?"

"בבית חולים לא יכולתי לאכול בגלל הריח, עד עכשיו אני מריח אותו ואין לי תיאבון." אמר השמן, "אבל אל תדאג, אני בסדר. בסוף אני אהיה יפה ורזה כמוך."

"אתה יפה מספיק כמו שאתה." אמרתי ולתימהוני גיליתי שאני מתכוון לזה, ברור שהוא לא היה יפה, וגם אחרי שרזה מעט היה עדיין די שמן, אבל העדפתי אותו ככה ונחרדתי מהמחשבה שהוא ירזה עוד יותר. רציתי אותו כמו שהוא, שמן וכבד, חזק וקצת רשע, אדיש, לא רגיש ולא נחמד.

הוא גיחך, "ואתה יפה מידי אולינקה." אמר, מחליק בעדינות על לחיי, מעניק לי מבלי משים שם חדש.

אחר כך אימו קראה לו והוא קם והתחיל להתלבש במהירות. "אתה צריך ללכת." אמר בעודו נועל את נעליו, "קדימה אולינקה, זוז."

חזרתי הביתה וסיפרתי לאימא שסבתא של השמן מתה והוא צריך למצוא סידור לאימא שלו.

"אל תקרא לו שמן." התרעמה אימא, "יש לו שם."

אימא חיבבה מאוד את השמן שתמיד נהג בה בנימוס רב, שאל לשלומה, לחץ את ידה, פתח לפניה את הדלת, עזר לה לסחוב סל כבד מהאוטו, ואפילו הביא לה פרח ביום האם.

"לא היה מזיק לנו ללמוד קצת נימוסים מהרוסים, אנשים בארץ מתנהגים כמו חבורת פראים." אמרה לי לא פעם. 

"את צודקת." הסכמתי איתה, יודע מניסיון שזה פשוט יותר מאשר להתווכח. "הייתי היום בשבעה של סבתא של ארתור והוא סיפר לי שאימא שלו לא ממש בסדר בראש, ועכשיו, בלי סבתא, הוא צריך להשגיח עליה, ולכן הוא לא יוכל להתגייס. הוא די מיואש ולא יודע איך הוא יצליח להסתדר."

"הוא צריך לפנות לביטוח לאומי או ללשכת הרווחה." קימטה אימא מצח מודאג, "אני אברר." הבטיחה וקיימה.

אני לא יודע איזה חוטים היא משכה וממי בדיוק היא ביקשה ועל מי היא לחצה לעשות לה טובה, אבל היא התקשרה למכרים, נפגשה עם ידידים, ואפילו הלכה בעצמה לבדוק מה קורה עם אימא של השמן, ומפה לשם, תוך כמה ימים נמצא סידור ואימא של השמן הועברה למעין הוסטל פרטי למחצה לתשושי נפש.

כדי לממן את הטיפול בה השמן השכיר את הדירה שהורישה לו סבתא - דירה שהיא קנתה בכספי החסכונות שלה - והלך לגור בחדרון קטן מעל המסעדה הרוסית בה נהג לעבוד בסופי שבוע.

"לא בא בחשבון שתגור כאן." נבהלה אימא שגררה אותי לבקר אותו, "איך תלמד לבגרות במחסן החשוך הזה?"

"אימא, אל תתערבי." נזפתי בה, מתעלם מהמבט הזועם שתקע בי השמן שגרס שצריך לדבר בנימוס אל נשים בכלל, ואל אימהות בפרט. "הוא יכול לבוא ללמוד אצלנו." הצעתי.

"וגם לישון. תישאר אצלנו כמה שתרצה." אמרה אימא, ובפרץ נדיבות שהיה אופייני לה נתנה לשמן את המפתח הרזרבי שלה ואמרה לו שהוא מוזמן להרגיש אצלנו כמו בבית.

הוא הודה לה בנימוס, נישק את לחייה ואפילו לחץ את ידי ברוב טקס, מה שלא הפריע לו כלל להשעין אותי אחר כך על קיר המקלחת שלנו, ידיו מועכות את כתפי, ולזיין אותי בכוח כשהוא מתנשם על עורפי ונוגס קלות את כתפי.

אימא התכוונה שהשמן יישן בחדר האורחים שלנו, אבל הספה שם הייתה צרה וקשה מידי לטעמו, ובכל הלילות אותם בילה אצלנו הוא ישן במיטה שלי, ידו חובקת את מותני ורגלו מכבידה על ירכי.

אז לא ידעתי את זה, אבל למרות הלחץ של סוף הלימודים ובחינות הבגרות, החזרות להופעה של סוף השנה והחשש מהגיוס התקופה הזו זכורה לי כאחת המאושרות בחיי.

בכיתה המשכנו להתייחס זה לזה באדישות וכמעט שלא דיברנו אחד עם השני, אבל בלילות... אני אף פעם לא אשכח את הלילות המופלאים שהיו לי עם השמן בחדר בו עברה עלי ילדותי. עד היום אני מתגעגע לתקופה ההיא שבה הכול היה אפשרי, העתיד היה פתוח ורחב ומלא הזדמנויות נפלאות ויכולתי לגמור שלוש פעמים בלילה ולקום למחרת רענן, מלא מרץ ושוב חרמן.

בימים שהשמן לא ישן איתי הוא היה במסעדה. הוא סיפר לי שמישקה, בעל הבית שלו, היה מכר ותיק של אימו וסבתו עוד מרוסיה, ולפי התיאור שלו אותו מישקה היה מעין קשיש טוב לב וחביב שהעסיק את השמן במסעדה שלו כדי לעזור לידידה וותיקה והיווה בשבילו מעין דמות אב.

באחת הערבים, אחרי שיצאנו עינב ואני מאולם הקולנוע (בתקופה ההיא היו הרבה אולמות קולנוע בחיפה והצפייה בסרט הייתה בילוי זוגי מקובל) נתקפנו רעב והחלטנו ללכת לאכול. "נמאס כבר מפיצות ושווארמה, בואי נלך לאכול בסטייל במסעדה." פיתיתי אותה.

היא הסכימה ברצון ואני שהייתי סקרן לראות את השמן במקום עבודתו לקחתי אותה למסעדה הרוסית בה הוא עבד. להפתעתי, למרות שהמסעדה שכנה באזור התעשייה של צ'ק פוסט שאז רק התחיל להתפתח, מדובר היה במקום מפואר מאוד בסגנון אירופאי מיושן עם טפטים מבד, וילונות קטיפה ונברשת בדולח ענקית.

באמצע השבוע המקום היה ריק למחצה ואנחנו הושבנו ליד שולחן זוגי עגול, וקיבלנו ממלצרית אימהית שדיברה עברית במבטא רוסי חזק תפריטים ענקיים עם מבחר מנות שלא ידענו איך לבטא את שמם.

אני הייתי מוכן להסתכן ולהזמין מכל הבא ליד, אבל עינב שהייתה נבונה ממני חייכה חיוך מתוק אל המלצרית החביבה שלנו, הודתה שמעולם לא הייתה במסעדה רוסית ואין לה מושג מה כתוב בתפריט, וביקשה אוכל שישביע אותנו ולא יהיה יקר מידי.

המלצרית צחקה, אספה מידינו את התפריטים וחזרה חיש קל עם מגשים עמוסי מיני מטעמים עם שמות מצלצלים כמו פירושקי, ווראניקס ומרק שמנת ששמו פרח מזיכרוני, אבל היה טעים להפליא.

"ממש טעים." שיבחתי את האוכל, "כל הכבוד לטבח שלכם."

"הטבח זה מישקה, לפעמים יש לו עוזר שמבשל איתו." הסבירה המלצרית.

"אני חושב שאני מכיר את העוזר שלו."

"אתה מכיר את ארתור?" התפלאה המלצרית.

"כן, הוא ידיד שלי. אפשר לקפוץ להגיד לו שלום?"

היא הנהנה והחוותה בידה לעבר המטבח, ובעוד היא משכנעת את עינב לטעום כרוב ממולא בשר שהיה, כך היא הודתה, לא כל כך כשר, חמקתי למטבח וגיליתי שם את ארתור, סינר לבן מוכתם עוטף אותו עד למטה מברכיו, בנדנה אדומה קשורה על ראשו משל היה שודד ים, עומד ובוחש בסיר ענקי, וגבר רחב וקירח עם כתפיים של מרים משקולות, פנים נוקשות וסמכותיות ועיניי קרח כחולות חיוורות עומד לצידו, ידו מונחת על כתפו, לוחש משהו באוזנו.

לפעמים די במבט קצר אחד בשני אנשים כדי לדעת שקורה משהו ביניהם – משהו בשפת הגוף שלהם ובדרך בה הם מביטים זה בזה - ברגע שראיתי אותם יחד התחלתי לכעוס ולפחד, ובעיקר לקנא. בלי לדעת איך היה לי ברור שהם מכרים ותיקים ושהאיש החזק והרחב הזה לא יניח לא לשמן ולא לאף גבר אחר להיות מעליו - אז עדיין לא הכרתי את המונח אקטיבי ולא ידעתי שאני פסיבי ושמה שאנחנו עושים הוא סוג של סקס חזק - לא ידעתי כלום חוץ מזה שלא רציתי שהשמן יגע באף אחד אחר חוץ ממני.

משהו בדרך בה נגע הגבר המרשים הזה בשמן הפריע לי נורא. לא הרגשתי מוטרד ככה מאז ראיתי בחורף הקודם את סשה הקטן - אחד מחברי חוג השחמט של בית הספר - מגיש לשמן ביום גשום אחד את המטריה שלו. הוא היה נמוך מהשמן והרגיז אותי איך הוא מסר לו את המטריה שלו, נעמד על קצות אצבעותיו והיטיב את כובע המעיל של השמן על ראשו ואחר כך קיפץ לצידו מתחנת ההסעה עד לכיתה כשהוא נצמד אליו כמו דבק ולא נרגע עד שהשמן שנשא את המטרייה שלו, מסוכך בה על שניהם, הניח יד על כתפו.

כול אותו יום החמצתי את פני לעבר השמן וכשהוא בא אלי אחרי הצהרים זרקתי על ראשו את ספר המתמטיקה ידוע הסבל שלי ואמרתי לו שילך ללמוד עם סשה.

"טיפש. סשה לא צריך עזרה במתמטיקה, בטח לא ממני." הרים השמן את הספר שלי, ניער אותו והניח אותו על השולחן.

"אז מה הוא כן צריך ממך?"

"מאין לי לדעת?" הצטחק השמן שסירב להתרגש מהסצנה שעשיתי לו.

"למה חיבקת אותו?" התרעמתי.

"כי ככה היה לי נוח יותר ללכת איתו מתחת למטריה." ענה השמן בקור רוח.

"נראיתם כמו שני הומואים." אמרתי בנבזות.

הוא גיחך. "בוז'ה." אמר ודחף אותי כך שצנחתי על המיטה, "אתה כזה טמבל לפעמים." הודיע לי וניסה להוריד את מכנסי.

סירבתי בעקשנות ורק אחרי שנשכב לצידי, נישק אותי, החניף לי ואמר לי שאני הבחור הכי יפה בבית הספר, והבטיח לי שאין בינו לבין סשה כלום, ופיתה אותי בהבטחה שהוא ירשה לי הפעם להיות מעליו (הוא נתן לי לעשות את זה לעיתים נדירות מאוד) הפסקתי לזעוף והנחתי לו להפשיט אותי.

סשה המשיך לכרכר סביב ארתור לאורך כל השנה, מעצבן אותי כמו יתוש טרדן, אבל הזר ההוא שהיה בן אדם מבוגר (אז הוא נראה לי כמעט זקן) גבר בוטח וסמכותי, הפחיד אותי, ומראה ידו על כתפו של ארתור גרם לליבי לפעום בחזקה.

"ארתור." קראתי.

הוא והגבר שלצידו הפנו אלי את מבטם. "מה שלומך?" ניגשתי אליו ונדחקתי בין השנים, מציץ אל תוך הסיר המהביל. "מה אתה מבשל?" שאלתי בחוסר נימוס.

"זה הוא, זה הילד הזה שאתה גר אצלו?" שאל האיש.

"כן, ארתור גר אצלי." אישרתי והושטתי לו את ידי. "אני שאול אוליאל." הצגתי את עצמי, לא מניח לשמן לפצות את פיו.

"מישקה קורקין, אני בעל הבית והטבח הראשי." לחץ מישקה את ידי ואחר כך אמר משהו ברוסית לארתור שהגיב בנהמה זועפת והדף אותי לעבר הפתח.

"מה הוא אמר?" שאלתי בסקרנות.

"הוא אמר שאתה יפה עוד יותר ממה שסיפרתי." הפטיר השמן בחוסר רצון.

"מה קורה אתך ואיתו?" חקרתי בלי בושה, "למה אמרת שהוא סתם זקן נחמד."

"אף פעם לא אמרתי שהוא נחמד, או זקן." מחה השמן. "אמרתי שהוא מבוגר ושהוא איש טוב, זה הכול."

החלפנו מבטים זועמים. "לא היית צריך לבוא, קח את הבחורינה - ככה הוא קרא לעינב - ולך הביתה. יש לך מספיק כסף לשלם את החשבון? לא חשוב, אני אטפל בזה, לך מפה." הדף אותי.

"אל תגיד לי מה לעשות." הדפתי אותו חזרה.

מישקה שהבחין בקטטה שהתחילה להתפתח ניגש אלינו, אומר משהו מבודח ברוסית. הייתי מספיק כועס ועצבני כדי לתקוף גם אותו, אבל אז ניגשה אלינו עינב, מחייכת בחביבות אל ארתור, שופעת מחמאות למישקה על המסעדה המקסימה, מתפעלת מהאוכל הטעים שהגישה לנו המלצרית הנחמדה, מכבה בהתחנחנות הנשית שלה את האיש שכמעט נדלקה בין שלשתינו.

מישקה שיתף איתה פעולה וסירב להגיש לנו חשבון, התעקש שהאירוח שלנו יהיה על חשבון הבית ואפילו הזמין לנו מונית, מכניס אותנו לתוכה במו ידיו, מנשק באבירות את ידה של עינב המצחקקת לפני ששילח אותנו לדרכנו.

ברגע שהמונית התרחקה מהמסעדה נעלם החיוך מעל פניה של עינב והיא הודיעה לי בקול חמור שמאחר ואנחנו מתגייסים בקרוב היא לא חושבת שיש טעם שנמשיך להיות יחד והגיע הזמן שנפרד.

"למה?" נבהלתי, "את לא אוהבת אותי יותר?"

מאוד חיבבתי אותה והרגשתי נוח לצידה. היא הייתה יפה מאוד, נבונה, בעלת טקט ונחושה בהחלטתה להתחתן בבתוליה - החברה המושלמת בשבילי. "תגידי לי מה עשיתי לא טוב?"

עינב סקרה אותי במבט מהורהר, בוגר מאוד בשביל בחורה שטרם מלאו לה שמונה עשרה, ואמרה לי שלא עשיתי שום דבר לא טוב, ואולי זאת הבעיה שלי, ואחר כך נישקה את לחיי, אמרה שהיא מקווה שתמיד נהיה חברים והסתלקה.

אם היו אז טלפונים סלולאריים בטח הייתי מתקשר מיד לשמן וצורח עליו שהכול באשמתו, אבל בתקופה ההיא הם היו בבחינת מדע בדיוני ולמסעדה לא העזתי להתקשר, ולכן ישבתי והמתנתי לו עד אחרי חצות, לא מצליח להירדם למרות שהייתי עייף מאוד, לא בטוח בכלל שהוא יחזור או יישאר לישון במחסן העלוב שהקצה לו מישקה, או אולי במקום אחר?

הייתי נרגז, חסר מנוחה, עצבני. כאב לי בכל מקום בגוף, ובעיקר בחזה ובבטן. הרגשתי כאילו מישהו קשר חבל בין ליבי לאשכי ופרט עליו כמו על מיתר, מכאיב לי כאב משונה שהדהד בכל גופי. מעולם לא חשתי ככה קודם, והייתי צעיר מכדי להבין שאני פשוט מקנא.

כבן יחיד שמעולם לא נאלץ לחלק את תשומת ליבה של אימו עם אף אחד לא חוויתי מעולם קנאה. תמיד קיבלתי את כל האהבה והחיבה שרציתי ולעיתים קרובות גם למעלה ממנה. לראשונה בחיי חשתי רגש מתיש כזה ולא ידעתי איך להתמודד איתו.

כשהשמן נכנס סוף סוף הביתה, עייף למראה, והתיישב באנחה על המיטה, פושט את רגליו קדימה ומשעין את גבו על ראש המיטה הרגשתי הקלה כה עזה עד שפרצתי בבכי כמו ילד קטן, דבר שלא עשיתי מזה שנים.

"נו, די, תפסיק." הוא אמר בלאות, "תעזור לי להוריד את הנעלים."

כרעתי על ברכי לצידו, חלצתי את נעליו, פשטתי את גרביו ואחר כך השתרעתי לידו והנחתי את ראשי על כתפו.

"עינב עזבה אותי." סיפרתי לו.

הוא נאנח. "בחורה חכמה."

"היא אמרה שזה בגלל שאנחנו מתגייסים עוד מעט."

"זה תירוץ לא רע."

"אתה חושב שהיא יודעת עלינו?"

"יודעת בלי לדעת מה היא יודעת." חייך השמן. לפחות הוא לא שאל מה יש לדעת עלינו חשבתי והכאב בחזי הוקל מעט.

"מה הסיפור עם מישקה?" שאלתי.

"שום סיפור אולינקה. הוא בעל המסעדה, אני עוזר לטבח. זה הכול."

"אבל הכרת אותו עוד ברוסיה."

"הייתי ילד."

"בן כמה."

"בן ארבע עשרה, אבל גדול לגילי, נראיתי מבוגר יותר."

"הייתם יחד? הוא זיין אותך?"

"די אולי, מספיק. אני עייף. לא היית צריך לבוא לשם, מזל שעינב... בחורה מאוד חכמה." הוא פיהק והחליק לשכיבה, "בוא אלי, תביא חיבוק." הסתובב ומשך אותי אליו, דוחף את ידו מתחת לעורפי, מכביד על רגלי עם רגליו.

הצמדתי את ישבני אל בטנו והנחתי לגופי להתרפק על החמימות ששפעה ממנו.

"בעוד חודשיים נהיה חיילים, מה יהיה אתנו אז?"

"נדאג כשזה יקרה. עכשיו לישון, לילה טוב אולינקה."

"לילה טוב ארתור."  

5. העתיד כבר כאן

אחרי הבר מצווה קנתה לי אימא ספר הדרכה מינית לבני הנעורים. עיינתי בו עיין היטב, אסיר תודה לאימא שלא ניסתה להביך את שנינו בהסברים בעל פה.

היה כתוב שם שזה בסדר לאונן, שחלומות רטובים הם דבר נורמאלי ושלפעמים צעירים בגיל ההתבגרות מפתחים רגשות ותשוקות אל בני מינם, אבל זה עובר עם הזמן. שמחתי לקרוא את המידע הזה כי לפעמים הייתי קצת מוטרד מהחלומות שהיו לי על יורם, ולא הנדתי עפעף כשקראתי ברשימת הסטיות - שנדחקה לסוף הספר - שהומוסקסואליות היא סטייה מינית שמקומה יכירנה בין פדופיליה ונקרופיליה.

לספר הזה הפניתי את השמן כשניסה לשאול אותי מה התוכניות שלי לאחרי הצבא והאם אני רציני כשאני מדבר על נישואים עם אישה.

הוא עלעל בספר בשתיקה ואחר כך העיר שעוד בשנת 73 החליטו הפסיכולוגים באמריקה שהומוסקסואליות היא לא סטייה מינית.

"מה אכפת לי מהאמריקאים?" רטנתי, "שיגידו מה שהם רוצים, אני לא הומו. התחלתי לצאת עם בנות כבר בגיל שש עשרה, ואחרי שאני אסיים את הלימודים אני אתחתן ואהפוך את אימא שלי לסבתא."

ארתור סגר את הספר והחזיר אותו למדף. "ומה איתנו?" שאל כשגבו מופנה אלי.

"אנחנו תמיד נישאר חברים." הנחתי יד על כתפו, "אחרי הצבא נשכור דירה ביחד, נלמד בטכניון נמשיך לעזור זה לזה בלימודים כמו שעשינו בתיכון."

הוא הסתובב והביט בי, "ואחרי זה אתה תתחתן ותביא ילדים?"

"בטח. אני רוצה שיהיה לי בן שאני אוכל לקרוא לו על שם אבא שלי."

"ומה אני אעשה?"

"מה שתרצה, למה שלא תתחתן גם כן?"

הוא חייך בעגמומיות. "מי תתחתן איתי אולינקה?"

"לא יודע, בטח תמצא מישהי. אתה בחור די נחמד אחרי שמכירים אותך."

כיום כשאני חושב על השיחה הזו אני נדהם עד כמה הייתי עיוור וטיפש, אבל בגיל שמונה עשרה הייתי כל כך בור וחסר מודעות עד שהרעיון שגם אני הומו פשוט לא התקבל על דעתי. לא הצלחתי לקשר את מה שעשיתי עם השמן בסתר חדר השינה שלי לעתיד שצפיתי לעצמי.

אין לי הסבר לעיוורון הזה חוץ מהתירוץ שהייתי צעיר מאוד, וזו הייתה תקופה כזו... ככה זה היה אז.

התגייסתי יומיים אחרי בחינת הבגרות האחרונה, השמן היה אמור להתגייס כמה ימים אחרי. בלילה האחרון שלי כאזרח הוא ישן איתי ורק אז, אחרי שכבר סיימנו את בחינות הבגרות שלנו, דיברנו שוב על הצבא ועל התכניות שלנו לעתיד.

"כשניפגש בפעם הבאה שנינו נהייה חיילים במדים." חייכתי אליו, "פחדתי שבאמת התכוונת לכל מה שאמרת לי אז ולא תתגייס."

"אבל באמת התכוונתי למה שאמרתי, התכוונתי לכל מילה, המדינה הזו דפוקה, והצבא הזה הוא צבא כיבוש שמשחית את כולכם ו..."

"די, די." הנחתי את כף ידי על פיו, "מספיק לדבר ככה, זו המדינה שלנו. אם אתה כל כך שונא אותה למה באת לפה?"

"סבתא רצתה. היא היהודייה במשפחה, אני בכלל לא יהודי."

"בטח שאתה יהודי, טמבל. אם סבתא שלך יהודייה אז הבת שלה יהודייה ולכן גם אתה יהודי. אתה לא יודע שמי שאימא שלו יהודייה גם הוא יהודי?"

"שטויות, אפילו ברית לא עשו לי."

"זה לא משנה כלום. אתה יהודי. הנה, עובדה שאתה הולך לצבא."

"אני הולך כי אין לי משהו טוב יותר לעשות, ועכשיו כשאימא במוסד הזה גם אין לי סיבה לא להתגייס. אם סבתא לא הייתה מתה לא הייתי מתגייס, הייתי נוסע לגרמניה."

"מה פתאום לגרמניה? אל תדבר שטויות, מה יש לך שם?"

"אבא שלי חי שם. אין שם מלחמות ולא צריך ללכת לצבא."

"והיית עוזב אותי ארתור?"

"אוף, שתוק!" הוא התהפך ונשכב עלי. "אתה חושב שזה צחוק? שהצבא זה כיף? אפשר למות שם, וגם אם תישאר חי לא תצא אותו בן אדם שנכנסת."

"בטח שלא, אני אהיה מבוגר יותר, חכם יותר, עצמאי יותר."

"רע יותר, אטום יותר וישראלי טיפש הרבה יותר." נכנס השמן לדברי.

אני נזכר בשיחה ההיא ומתפלא עד כמה הוא צדק, אבל אז כמובן שלא יכולתי לדעת את זה. הלכתי לצבא בשמחה, משתוקק להוכיח את עצמי, לשרת את המדינה, להיות גיבור כמו אבי המת.

ביום הגיוס הוא ואימא נסעו יחד איתי ללשכת הגיוס ברחוב חסן שוקרי מול עיריית חיפה ונפרדו ממני לשלום - אימא בדמעות ובחיבוקים, השמן בלחיצת יד גברית מאופקת ובחיבוק קצר - וכשנפגשנו שוב אחרי שבועיים גם הוא היה כבר חייל.

הוא נראה טוב במדים, וגם אותי הם הלמו מאוד, עובדה שאחרי כמה חודשים בצבא כבר הספקתי לאבד את בתולי עם אישה ולגלות שבשמירות אפשר לעשות עוד דברים חוץ מלנמנם, אפשר למשל להניח לשומר שחולק אתך את העמדה לעשות לך ביד, או למצוץ לך, ובמקרה של דרעי גם לשבת לך על הזין.

לא סיפרתי את כל הדברים האלו לשמן. נפגשנו לעיתים רחוקות מאוד ועם כל פגישה הרגשתי רחוק יותר ממנו וקשור אליו פחות עד שבפעם האחרונה רבנו מריבה מטופשת ולא ראיתי אותו יותר עד שפרצה מלחמת לבנון.

ההתרחקות ביני לבינו שהחלה בעצם עוד בשיחה האחרונה ההיא לפני הגיוס והמשיכה אחר כך כשהופתעתי והתאכזבתי לגלות שהוא בחר להיות טבח שמשרת שבוע שבוע.

זה נראה לי מתחת לכבודו של השמן שהיה סך הכול בחור נבון ומשכיל, ויכול היה לדעתי לתרום לצבא הרבה יותר, אבל הוא בחר, למרות שהציעו לו ללכת לקורס יוקרתי מאוד בטכני ולחתום קבע (מיד אחרי הטירונות שלחו אותו לחיל האוויר), לוותר ולעשות קורס טבחים כדי שיוכל לשרת שבוע שבוע ולעבוד גם באזרחות.

"כסף זה לא הכול בחיים." התרגזתי עליו, "ואם היית הולך לטכני וחותם קבע אז..."

"הייתי תקוע במדים המגעילים האלו ארבע שנים במקום שלוש."

"אבל בטכני היית לומד מקצוע ארתור."

"לא רוצה את המקצוע הזה, לא רוצה לקבל כסף בשביל ליצר נשק."

"זה נשק שנועד להגן עלינו." התרגזתי, "להגן על המדינה."

"להגן על מדינת כיבוש שמדכאת עם אחר? לא תודה. אני מעדיף לבשל."

"ולצאת שבוע שבוע כדי שתוכל להמשיך לעבוד עם המישקה המגעיל שלך." הוספתי בכעס.

"אתה לא מבין כלום." הסב ארתור את ראשו הצידה וסירב לגעת בי, ולכן לא סיפרתי לו שיש לי חברה חדשה ושברגע שהיא תתחיל לקחת גלולות היא תניח לי לשכב איתה, ושיש כמה בחורים אצלנו שאוהבים מאוד את הזין שלי ורק מחפשים זמן פנוי ומקום שקט כדי להוכיח לי את זה, ושלמרות הכול אני מתגעגע אליו כל הזמן.

כשיצאתי לחופשה בפעם הבאה הוא לא היה וגם שבועיים אחר כך לא מצאתי אותו בבית. אימא סיפרה לי בצער שהוא לא גר אצלנו יותר, שלחו אותו לשרת בבסיס בדרום.

"אז איפה הוא גר כשהוא יוצא מהבסיס?" התפלאתי.

"הוא אמר לי שהוא מצא עבודה במלון בתל אביב. מישקה סידר לו שם עבודה כעוזר טבח והוא ישן שם במגורי הצוות." הסבירה אימא והראתה לי את העציץ הנאה שהוא קנה לה למתנת פרידה.

אימא לא זכרה את שם המלון ולכן הלכתי למסעדה של מישקה ולמזלי מצאתי אותו במטבח, קוצץ ירקות במהירות מסחררת.

הוא זכר אותי מיד וחייך כששאלתי אותו איפה ארתור. "בשביל מה אתה צריך אותו?"

"הוא חבר שלי, רציתי... אני רוצה לראות אותו."

מישקה נד בראשו בצער. "לא בטוח שזה רעיון טוב, אולי עדיף שלא."

"בבקשה, זה חשוב. אני רוצה לספר לו משהו." גמגמתי.

הוא סקר אותי ביסודיות, מעביר את עיניו מהכומתה שעל ראשי ועד נעלי הצנחנים האדומות שלי, נאנח, ניגב את ידיו ונתן לי כרטיס ביקור של המלון בו עבד השמן כשלא בישל לחיילים בבסיס של חיל האוויר, אי שם אחרי רחובות.

התקשרתי לשם ואחרי הרבה שיחות מייגעות עם מרכזיית המלון, מלצר ערבי שבקושי דיבר עברית, וטבח קצר רוח בעל מבטא צרפתי חזק, הבנתי שארתור יהיה שם בשבוע הבא, בדיוק כשאני אצא לרגילה.

הגעתי לתל אביב לבוש במדים כדי שאוכל לנסוע ברכבת חינם. הלכתי קצת לאיבוד על הטיילת ובסופו של דבר הגעתי, מזיע וצמא, למלון. הייתי צריך להציק לפקידת הקבלה האנטיפטית שלא רצתה להניח לי לדבר איתו בטלפון, אבל אני התעקשתי שאני חייב לפגוש אותו עוד היום ובסופו של דבר היא התקשרה בחוסר רצון לממונה על המטבח, דיברה איתו חרש ואחר כך הורתה לי להמתין לארתור עד תום המשמרת שלו.

חיכיתי שעה שלמה בלובי עד שארתור הגיח מהמטבח, לבוש סינר לבן ומוכתם, נראה רזה בצורה משונה ועייף מאוד.

הוא לחץ את ידי בקרירות ואחר כך אחז בזרועי ומשך אותי לחדרו במגורי הצוות, חדרון קטן וחנוק שהוא חלק עם המלצר הערבי שרק הציץ לרגע והסתלק ברוב התחשבות לאי שם.

חיבקתי אותו, ממשש לראשונה בחיי את צלעותיו, עד כדי כך הוא רזה. "מה קרה לך? איזה מין טבח אתה? כולך עור ועצמות." נחרדתי.

"אתה דווקא התמלאת והתרחבת." אמר ארתור ובתנועה זריזה אחת משך מעלי בבת אחת את המכנסים והתחתונים.

"הכול שרירים." התפארתי והטלתי את עצמי עליו, "נורא התגעגעתי שמנצ'יק."

"גם אני אולינקה." הודה ארתור, ורק אחר כך, אחרי שנרגענו קצת, הוא סיפר לי שמצבה של אימו הורע ואחרי שברחה מההוסטל היא הועברה למקום אחר, יקר יותר, עם שמירה הדוקה יותר על החולים. הוא עובד קשה כדי לממן את שהותה במוסד ההוא, ודווקא בגלל שהוא מתעסק כל הזמן עם אוכל אין לו חשק לאכול.

סיפרתי לו על דנה, החברה החדשה שלי, ואפילו הראיתי תמונה.

"היא יפה מאוד." אמר השמן, "גם היא רוצה להתחתן בתולה?"

"לא, היא אוהבת סקס ואוהבת למצוץ, אבל היא לא טובה כמוך."

"היא לא צריכה להיות טובה כמוני, יש לה פטנט שאין לאף גבר." אמר השמן וחייך בעצב.

"בנות זה כיף." אמרתי לו בהתלהבות, "למה שלא תנסה?"

הוא הניד את ראשו, "דוראק." אמר חרש וסירב להרחיב, אבל שאל אם זהו זה, אם בגללה ויתרתי לתמיד על גברים.

"בטח שלא." הסמקתי קצת, "זאת אומרת, גברים זה סתם כזה, אבל בכל זאת... אתה יודע."

"כן, אני יודע." אמר השמן, השפיל מבט ואולי אפילו הסמיק קצת. איכשהו, למרות שמעולם לא דנו בנושא ברור היה גם לי וגם לו שמאחר ואנחנו נפגשים לעיתים מאוד רחוקות כל אחד מאיתנו יכול גם עם אחרים.

"אני לא עושה עם אף אחד מה שאני עושה אתך." אמרתי, "רק אתה... רק אתך אני יכול... אתה חושב עלי לפעמים ארתור?"

"כן." אמר השמן ונשכב עלי, אחז את פני בכפות ידיו ונישק את פי שוב ושוב ושוב, שורט אותי בזיפי זקנו, נושך את שפתי, מועך אותי תחתיו.

זה היה רגע האושר האחרון שלנו באותה פגישה, אחר כך עשיתי שטות וסיפרתי לו שאני הולך לקורס קצינים ולכן אשתחרר שנה אחריו, אולי אפילו שנה וחצי, והוא כעס ואמר מילים רעות ומרירות על המדינה, הצבא והכיבוש, אני התרגזתי ואמרתי שהוא מדבר כמו אנטישמי דפוק, ושהוא לא מבין שום דבר, ובלי הצבא... והוא התרגז חזרה ואמר שדווקא בגלל הצבא... נפרדנו בקרירות רבה.

אחר כך הלכתי לקורס קצינים ובקושי יצאתי לחופשות, וגם כשיצאתי הייתי תמיד עייף מאוד, או עסוק עם דנה...

אחרי שנעשיתי קצין החלטתי שדי עם ההבלים האלו עם גברים, אני כבר לא ילד והשטויות האלו כבר לא מצחיקות. יש לי חברה מקסימה שאוהבת אותי, ההורים שלה כבר נפגשו עם אימא שהתחילה לצאת עם איציק - אלמן לא צעיר, אבל נחמד שדיבר על חתונה - ועד שהגיע זמני להשתחרר מהצבא לא ראיתי יותר את השמן ולא שמעתי ממנו כלום.

חשבתי עליו לפעמים, אבל הייתי כל כך עסוק, והוא עם הדעות המשונות שלו ועם הדברים המופרעים שהיינו עושים במיטה... זה פשוט לא התאים יותר למי שנעשיתי - קצין צעיר, גבר שכל עתידו לפניו, הבן של האבא הגיבור שלי שהתארס לדנה היפה והתכוון לבנות איתה עתיד מזהיר שכלל לימודים בטכניון, עבודה טובה, בן שישא את שמו של אבי והרבה נחת ממני לאימא שלי.

בחופשת השחרור שלי נסעתי עם דנה לתל אביב ולהביא לדודה שלה את ההזמנה לחתונה שלנו בתקווה שהיא תגיע עם צ'ק שמן. הגברת הקשישה בחנה אותי בעיניים חשדניות ושאלה, בעודה סוקרת את גזרתה של דנה, מה בוער לנו כל כך להתחתן.

חייכנו במבוכה והסברנו לה שלא בוער כלום, אבל זוג נשוי קיבל דירה במעונות של הטכניון וכל מיני הנחות והטבות, ומאחר ובין כה וכה תכננו לגור יחד אחרי הצבא ודנה השתוקקה ללכת עם טבעת זהב מבריקה החלטנו שלא כדאי לחכות עם החתונה. את הילדים החלטנו לדחות לאחרי הלימודים כך שלמרות רמזיה של הדודה דנה לא הייתה בהריון.

בתום הביקור המעיק אצל הדודה השארתי את דנה בדירה של חברה שלה ששמחה שאני מסתלק ומניח להן לפטפט בפרטיות והלכתי לחפש את השמן. הוא לא עבד יותר במלון ורק המלצר הערבי שחלק איתו חדר ידע לספר לי שהוא השתחרר חצי שנה לפני הזמן בגלל שאימו נפטרה ושהוא בגרמניה עכשיו.

"אבל אימא שלו הייתה ממש צעירה." מחיתי, נדהם.

"היא התאבדה." לחש המלצר הצעיר, "ארתור הלך למקום הזה שהיא הייתה בו ועשה להם סקנדל, הם קראו למשטרה ואחרי שהוא השתחרר מהמעצר שחררו אותו גם מהצבא."

"למה הוא לא התקשר אלי?" שאלתי אותו.

הוא משך בכתפיו, "הוא אמר שיותר טוב לא לסבך אותך, שאתה לא צריך את הבעיות שלו על הראש שלך."

חזרתי הביתה מדוכדך. דנה נחרדה ממצב רוחי העכור, חשבה שאני מתחרט על החתונה, רבה איתי כל הדרך חזרה וכל הטיול לתל אביב נגמר במפח נפש גדול.

כמה ימים אחר כך התפייסנו כמובן. החתונה התקיימה כמתוכנן ברוב טקס והדר, היה לנו ירח דבש נחמד בכרתים ואחר כך התחלתי ללמוד הנדסת מחשבים בטכניון.

דנה תכננה ללמוד חינוך, אבל אחרי סמסטר אחד נכנסה בטעות להריון. היו לנו כמה שנים קשות שבהן התרכזתי רק במשפחה שלי. נולדה לנו בת ורק שנתיים ומשהו אחר כך נולד הילד שנקרא יעקוב על שמו של אבי המת.

בינתיים סיימתי ללמוד, מצאתי עבודה מכניסה, קנינו דירה לא רחוק מדירת אימי שהתחילה לחיות עם איציק, אבל סירבה להינשא לו, דנה התחילה לעבוד כמזכירה במוסך והחיים נכנסו למסלולם - שילמנו משכנתא, קנינו אוטו וכמו כולם הלכנו לארוחות ערב בימי שישי פעם אצל אימא ופעם אצל ההורים של דנה.

כמו כל הזוגות הצעירים תמרנו את חיינו בין גידול הילדים לעבודה, בין תשלום חובות לבין חסכונות, יצאנו לחופשה בחו"ל פעם בשנה וסך הכול היה בסדר, לא מזהיר, אבל גם לא נורא, ואז פרצה מלחמת לבנון וכמו כולם גם אני קיבלתי צו שמונה ושוגרתי לבסיס ליד קרית שמונה ושם, בחדר אוכל מאולתר, גיליתי להפתעתי את השמן שלי - ששוב היה שמן כרגיל - עומד בין קופסאות לוף וערמות של מנות קרב ומגיש מנות אוכל צהלי זוועתי למילואימניקים שכמו בכל מלחמה היו רעבים, עייפים וחרמנים.

6. שש אחרי המלחמה

נאלצתי לחכות עד תום הארוחה כדי להיות איתו לבד. סוף סוף גמרו כולם לאכול, המטבח נסגר וארתור לקח אותי לקרוון קטן שחלק עם עוד שני טבחים שלמרבה המזל העדיפו לצאת לבלות בקרית שמונה.

ברגע שהדלת נסגרה מאחורי גבנו נצמדנו זה לזה ובבת אחת חשתי שוב חי והבנתי שלאחרונה - מאז שהפכתי לבעל ואב - רק התקיימתי ולא חייתי באמת.

רציתי בכנות ובלב שלם להפוך לאדם בוגר, מיושב בדעתו ורציני שעושה מה שצריך, כלומר מתרכז רק באישה ובילדים ולא מניח למחשבות על גברים להסיט אותו מהדרך הישרה וההגונה, ואפילו הצלחתי בכך כל זמן שהשמן לא היה בסביבה, אבל ברגע שהוא משך מעלי בתנועה זריזה אחת את המכנסים והתחתונים, הדף אותי אל מיטת השדה החורקת ולקח את הזין שלי לפיו נעלמו כל ההחלטות ההגיוניות והנבונות שלי ושאולי, הבעל הנאמן והאבא המסור, הפך בבת אחת להיות אולינקה החרמן שהתהפך על בטנו, הגיש את ישבנו לשמן והתחנן לפניו שיחדור לתוכו בכוח ובלי רחמנות, ושיעשה את זה מהר כי אני מת להרגיש אותו כבר בתוכי.

"מאז שעזבת החיים שלי נתקעו על ניוטרל." אמרתי לו אחרי שהוא גמר באנחה ונשכב לצידי, מזיע וסמוק בחום אחר הצהרים של קיץ ישראלי מהביל.

"מאז שעזבתי לא היו אחרים?" הביט בי השמן בפליאה, "אבל אולינקה עברו מאז כבר חמש שנים."

"אחרי הפעם ההיא במלון הייתי רק עם דנה. אפילו במילואים לא היה לי מישהו. החלטתי לא להיות אחד מהבעלים האלו שבוגדים."

"ומה שעשינו עכשיו לא נחשב בגידה?" חייך השמן וליטף את לחיי בחיבה, "טיפש שכמוך, איך נשארת כזה יפה?"

"כמו שאתה נשארת שמן." עקצתי אותו.

הוא משך בכתפיו, אדיש כתמיד לביקורת על חיצוניותו. "האוכל בגרמניה היה טוב והחזרתי את כל המשקל שאיבדתי בצבא. גם מזג האוויר שם טוב יותר מאשר בארץ, אפילו בקיץ לא כל כך חם שם."

"ובכל זאת חזרת."

"הייתי חייב. מישקה חטף סרטן ריאות, עשה ניתוח ועכשיו הוא עובר הקרנות. אחותו הגיעה מרוסיה לטפל בו. הוא ביקש ממני לחזור ולנהל את המסעדה שלו. הסכמתי כי נמאס לי מהקור באירופה והתגעגעתי אליו, שכחתי כמה חם פה בקיץ."

"מתי חזרת?"

"בחורף."

"יכולת להשאיר לי הודעה אצל אימא שלי, היא עדיין גרה באותה דירה." הוכחתי אותו, נעלב קצת.

"אני יודע, סשה סיפר לי. זוכר את סשה הקטן מהחוג לשחמט? הוא גר בתל אביב עם החבר שלו ושומר על קשר עם יורם שאימא שלו גרה באותו רחוב של אימא שלך. מזל טוב על החתונה והילדים."

"תודה." אמרתי מעט נבוך. חשתי שעכשיו לא הזמן המתאים לדבר על הילדים שלי, הרי רק כמה דקות קודם עמדתי על ארבעותיי ערום ומזיע, הזין שלו הולם בתוכי בעוד אני מייבב מעונג וגומר בתוך כף ידו.

"ומה אתך?" שאלתי, מנסה להיות מנומס, "יש לך... אתה... בטח היו לך כל מיני..." המילים נתקעו בגרוני. זה היה מגוחך, ידעתי לבטח שהוא לא היה נזיר בזמן שלא היה איתי, ובכל זאת המחשבה עליו עם אחרים הכאיבה לי מאוד. רציתי אותו רק לעצמי, לא חשתי ככה כלפי איש, אפילו לא כלפי אשתי, רק כלפיו הייתי רכושני וקנאי בצורה מביכה.

"אף אחד מהם לא היה יפה כמוך." ניסה השמן לפייס אותי וליטף את פני,

"אבל יש אחרים, בטח המישקה החרמן הזקן הזה... והיו גם אחרים."

"מישקה חולה מידי בשביל להיות חרמן, והאחרים לא חשובים, וחוץ מזה מה אכפת לך? יש לך אישה עכשיו."

"בגלל זה לא התקשרת ולא הודעת שחזרת?"

"לא רציתי להפריע לך לחיות את החיים שלך. קיבלת את החיים שרצית?"

"כן, קיבלתי בדיוק מה שרציתי." עניתי בזעף.

"אימא שלי מתה. אתה יודע?"

"כן, בחופשת שחרור חיפשתי אותך במלון, סיפרו לי שהיא התאבדה."

"ככה הם הציגו את זה, אבל לדעתי הם פשוט לא שמרו עליה כמו שצריך." הוא נאנח, "טוב, מה זה משנה? שום דבר שאני אעשה לא יחזיר אותה. סבתא מתה ואימא מתה, ומישקה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן... אני פחות או יותר לבד."

"יש לך אותי ארתור." חיבקתי אותו, חש בעונג איך עורי הרטוב מזיעה מחליק כנגד עורו הלח. "בוא." משכתי אותו אלי, "אני רוצה להרגיש אותך עלי."

הוא נשכב עלי בכל כובדו, מבין בלי מילים את הצורך שלי לחוש את גופו הגדול מוחץ אותי תחתיו. המיטה חרקה והתנודדה תחתינו בצורה מאיימת ומפחד שתקרוס פרשנו שמיכה על הרצפה ונשכבנו עליה, מתחבקים, מתנשקים, נמרחים זה על זה, משביעים את הרעב הממושך שלנו אחד לגופו של השני.

"פגשת את אבא שלך, איך הוא?"

"מזל שהוא הסתלק כשהייתי תינוק, אבי מולידי הוא אנטישמי, הומופוב, עשיר בצורה מגעילה ובן אדם לא נחמד."

"אז לא גרת אצלו?"

"חס וחלילה. מצאתי עבודה במסעדה אחת בברלין. למדתי המון על בישול, בעיקר של בשר. אכלתי טוב והתגעגעתי לארץ."

"ואלי ארתור?"

"אליך לא הרשיתי לעצמי להתגעגע." הוא ענה בחומרה, "ניסיתי לשכוח אותך." אמר והניח את ידו על פי כשניסיתי למחות, "גם אתה עשית אותו דבר, ואני לפחות לא התחתנתי, אז תשתוק."

"אם אני אשתוק איך תדע שאני רוצה אותך שוב."

"את זה אני יכול להבין גם בלי מילים." הוא התיישב, נשען בגבו על הקיר והושיב אותי על הזין שלו. הפעם זה היה איטי ועדין יותר ואחר כך נמנמנו קצת אחד בזרועות השני עד שהגיע הזמן לארוחת ערב והשמן היה חייב ללכת.

חזרתי בחוסר רצון למאהל של הפלוגה שלי והתבשרתי שאנחנו נשלחים לקיבוץ יפתח להמתין עד שיקראו לנו להיכנס לשטח.

הסתפקתי להיפרד ממנו מאוד בקצרה וכל הדרך לבסיס החדש שלנו צחקתי מברכת הפרידה שלו. "להתראות בשש אחרי המלחמה." לחש לי כשחיבק אותי, יודע שאני אזכור שבמילים הללו הסתיים הרומן הסטירי, האנטי מלחמתי של ירוסלב האשק 'החייל האמיץ שוויק' ששנינו נהנינו לקרוא כשהיינו בתיכון.

אני מניח שהוא ניסה להזהיר אותי לא להיות אמיץ מידי ולשמור על עצמי. זו לא הייתה בעיה גדולה מידי. מאז שהשתחררתי נוספו לצה"ל מספיק צעירים נועזים וחדורי מוטיבציה, ששים אלי קרב. לא הייתה סכנה שישלחו מילואימניק בגילי - הייתי אז בן עשרים ושמונה - לשדה הקרב.

ביליתי חודש שלם בליווי לוחמי גולני, נמצא בדרך כלל במקומות בטוחים יחסית, עושה המון שמירות ובעיקר חושב על חיי ועל מה שיקרה לי בעתיד עכשיו, כשהשמן חזר לארץ.

בדבר אחד הייתי בטוח, אני לא מסוגל לוותר עליו, אבל אני לא רוצה לוותר על הילדים ועל החיים שבניתי עם דנה. אפילו טיפש כמוני הבין שכדי לא לוותר על אף אחד מהעולמות שלי אני חייב לחזור ולחיות חיים כפולים כמו שחייתי בתיכון. נכון, כבר לא הייתי יותר נער מתבגר, הייתי אדם בוגר וחיי היו מסובכים יותר, אבל הייתי משוכנע שעם קצת תושייה ושיתוף פעולה מצד השמן אנחנו נצליח לעשות את זה בלי בעיות.

שיתפתי אותו במחשבותיי כשהוא בא לבקר אותי, מנצל את החופשה הקצרה שקיבל כדי להיות איתי במקום לנסוע כמו כולם לקרית שמונה או חזרה הביתה.

"אני לא מוכן." אמר מיד, "אני כבר לא הילד הרוסי השמן שלובש בגדים משונים ולא מדבר עברית. פעם לא הייתה לי ברירה, אבל עכשיו אני מבוגר ואני לא מוכן לחיות ככה."

"אבל ארתור, תבין, אני לא יכול..." הניסיון לשכנע אותו לא הצליח, פניו לבשו את ההבעה האטומה הזו שאי אפשר היה להבקיע ולכן ניסיתי דרך אחרת, "אז מה אתה מציע שנעשה?"

"לא יודע. דבר אחד בטוח, כל זמן שאתה נשוי אנחנו לא יכולים להיות יחד."

"מה אכפת לך שאני נשוי?"

"חשבתי שאתה לא רוצה להיות אחד הנשואים הבוגדים האלו?"

"אתך זה לא נחשב בגידה."

"טיפש. אז למה זה כן נחשב? מה לדעתך תגיד אשתך אם היא תדע?"

"היא לא תדע."

"כי תשקר ותרמה אותה, ותגרור גם אותי לעסק הזה. לא רוצה, זו קארמה רעה מאוד."

"מה קארמה? נעשית בודהיסט?"

"לא צריך להיות בודהיסט כדי לדעת שלא טוב לחיות בשקר. תצטרך להחליט אולי, או ככה או ככה. כמו שאי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור את הביצים אי אפשר להיות גם הומו וגם סטרייט, ואם תגיד לי שוב שאתה לא הומו תחטוף ממני."

"מה אני אחטוף?" שאלתי מחייך והתיישבתי עליו, מעדיף להתעלם מדבריו. "אפשר הדגמה?" שילבתי ידיים על עורפו הרחב והתחלתי לנשק את פיו. הוא גנח, נשכב עלי, הרים את רגלי, משעין את קרסולי על כתפיו וחדר לתוכי לאט לאט, מביט תוך כדי כך בעיני במבט רך ועצוב כאילו חש שזו עומדת להיות הפעם האחרונה שלנו.

"למה אתה כזה רציני? תן חיוך, תראה שיהיה בסדר."

"לא." פסק ארתור, "לא יהיה בסדר. לא משנה מה תחליט לעשות, בכל מקרה זה יהיה קשה ולא נעים ומישהו יבכה."

כרגיל הוא צדק, אם כי אפילו הוא לא ידע עד כמה קשה ולא נעים זה עומד להיות. מה שקרה זה שכמה ימים אחרי השיחה ההיא החלטתי - כנראה בלי לדעת שזה מה שהחלטתי - לפתור את הבעיה הלא פתירה שלי בדרך מקורית מאוד, במקום לעשות משהו שיפגע במישהו מאהובי החלטתי לפגוע בעצמי, לקחתי את ההאמר לסיור שגרתי ואיכשהו הצלחתי להתהפך איתו ולהידרדר למדרון.

אין לי מושג איך יצאתי מהתאונה הזו בפציעות כל כך קלות, אבל בדרך נס הגעתי לבית החולים רק עם כמה שברים בעצמות וזעזוע מוח קל בלבד.

בשבילי ובשביל ההאמר, שהוכרז כטוטאל לוס, המלחמה נגמרה.

שהיתי בבית החולים חודש שלם, מקבל מהרופאים והאחיות טיפול מסור כראוי לחייל פצוע. גם אימי שקדה על נוחותי ובריאותי, ואפילו ארתור הטריח את עצמו לבקר אותי ברגע שהשתחרר מהמילואים.

רק לאשתי לא הייתה סבלנות אלי. "אם היית עושה את התאונת דרכים הזו באזרחות אף אחד לא היה מפנק אותך ככה." קצרה רוחה של דנה שמאסה בהתרוצצות ביני לבין טרדות הבית והילדים. "נו, מתי אתה משתחרר כבר?"

"מתי שהרופאים יחליטו, מה בוער לך?"

"נמאס לי כבר להיות לבד כל הזמן." רטנה דנה בעצבנות כאילו זו הייתה אשמתי שאני תקוע בגבס ולא יכול להיות איתה בבית.

חשבתי שהיא תירגע כשאגיע הביתה, אבל היא המשיכה להתייחס אלי בעצבנות ובקוצר רוח מופגנים, מנסה בכל כוחה לגרום לי לריב אתה.

רק אחרי שהמריבה פרצה סוף סוף התברר שהיא ראתה את ארתור מנשק אותי בבית החולים לפני שחזר למסעדה שעסק בימים אלו בשיפוצה.

"אני לא אוהבת אותו, משהו בהתנהגות שלו נראה לי מאוד חשוד." אמרה, מצמצמת לעברי עיניים כחולות מבריקות, "אימא שלך סיפרה לי שהוא היה חבר שלך עוד כשהיית בתיכון, ושהרבה פעמים הוא ישן אתך בחדר. אימא שלך אישה תמימה מאוד, אבל אני לא."

"את מטורפת." התרגזתי, "אני שוכב בגבס עם צלעות שבורות ורגל מרוסקת וזה מה שיש לך בראש?"

"אל תהיה דרמאטי כזה, הרגל שלך סתם שבורה, והצלעות בסך הכול סדוקות, והכל באשמתך, אתה חרא של נהג ובן אדם לא אחראי ואני רוצה גט."

"אתה רוצה להתגרש ממני כי חבר ותיק נישק אותי? מה, את לא יודעת איך זה אצל הרוסים? הם מתנשקים כל הזמן."

"כן, בטח."

"כן, בטח. הם אנשים חמים שמתנשקים כשהם נפגשים וכשהם נפרדים. לא כולם פולנים קרים כמו המשפחה שלך דנה."

"אל תבלבל לי את המוח עם הסיפורים שלך, רוצה גט." חזרה דנה בעקשנות.

"אבל דנה... כולה נשיקה, מה הבעיה שלך?"

"אתה הבעיה שלי, אני רוצה בעל שירצה אותי ולא אחד שעושה טובות. מגיע לי גבר שייתן לי הרגשה שאני אישה יפה וסקסית, שירצה אותי במיטה גם אם הוא לא רוצה עוד ילד."

"אין לי מושג על מה את מדברת." שיקרתי.

היא הציתה סיגריה, יודעת היטב שאני שונא את המנהג שלה לעשן בחדר השינה והרימה לעברי את גבותיה בלגלוג, "ההורים שלי אולי פולנים קרים. אבל אני לא. אני רוצה לחיות וליהנות ולהזדיין, ואתה... אתה חרא במיטה אולי. התחתנתי אתך כי הייתי צעירה וטיפשה. סבלתי אותך עד עכשיו כי אתה בחור יפה, אבא טוב ומפרנס לא רע, אבל בשנה האחרונה מצאתי גבר טוב יותר שרוצה אותי באמת והבנתי שאנחנו לא מתאימים. אני רוצה גט ואתה יכול לחזור לאימא שלך מצידי, או ללכת לגור עם הרוסי השמן שלך, מה שבא לך."

"איך אני יכול לעזוב כשאני עם קבים וגבס?" ניסיתי להרוויח זמן בתקווה שהיא תירגע עד אז, אבל דנה לא הייתה אישה שנהגה לפי דחפים לא מתוכננים, היא חשבה היטב על הכול לפני שהחליטה מה לעשות וברגע שהחליטה לא חזרה בה עוד. הניסיון לדחות את רוע הגזירה נכשל, עוד באותו ערב הבנתי שסר חיני בעיניה כבעל ושום דבר שאגיד לא יעזור.

"אני לא זורקת אותך החוצה מהיום למחר." הרשתה לעצמה להיות נדיבה, "אבל מבחינתי הנישואים שלנו נגמרו, בעוד שבועיים בערך אתה תוכל ללכת בלי קביים ועד אז אני מצפה שתמצא לך סידור."

כיום אני חושב שאם הייתי מתקשר קודם לארתור ומבקש שיבוא לקחת אותי הכול היה נגמר אחרת, אבל במקום זה התקשרתי לאימא שלי.

למה דווקא אליה? לא מפני שדנה חשדה בקשר שלי עם ארתור ולא כי שיקרתי לה כמו אחרון הפחדנים  - ומיד אחר כך התביישתי בזה - הרי לא הכחשתי שהוא חבר ותיק שלי ולמי תוכל להתקשר בשעה קשה כזו אם לא לחבר?

אפילו הפולנייה החשדנית הזו שבחרתי כאם לילדי לא הייתה יכולה למצוא פסול בכך, אבל הבוז שהיה בקולה כשדיברה על החבר הרוסי השמן שלך שיתק אותי.

פשוט לא יכולתי להתקשר אליו אחרי שהיא קראה לו ככה, בטח לא כשהיא בסביבה, ולכן התקשרתי לאימא, אמרתי לה שתכין את חדר האורחים כי אני ודנה נפרדים וביקשתי שתשלח את איציק לקחת אותי ואם הוא לא יכול אני אקח מונית.

אימא נחרדה מהבשורה ואמרה את כל מה שמקובל להגיד במקרים כאלו - שאנחנו מדברים שטויות, ומה זו ההתנהגות הזו? אנחנו כבר לא ילדים קטנים, אנחנו אבא ואימא. מה יהיה עם הילדים הקטנים שלנו? ומה יגידו ההורים של דנה? זה יהרוג את אבא שלה שיש לו לחץ דם גבוה.

דנה נזכרה פתאום בלחץ הדם של אבא שלה והתחילה לדאוג, "לא בוער כלום, אתה לא חייב לצאת מיד." מחתה, אבל אני התעקשתי, "אם את לא רוצה אותי יותר אני עוזב עכשיו ומיד, לא נשאר כאן אפילו דקה אחת."

"אבל למה לא התקשרת אלי?" שאל השמן כשסיפרתי לו שדנה זרקה אותי ואני גר עכשיו אצל אימא.

"כי יש לך די בלגנים על הראש עם מישקה והילדים של אחותו שלא רוצים ללכת ללמוד והשיפוצים של המסעדה. אני אגור אצל אימא שלי עד שהבלגנים ייגמרו ואחר כך נראה."

"עוד לא סיפרת לי למה דנה החליטה להעיף אותך פתאום?"

"זה לא פתאום, עוד בחורף שעבר היא התלוננה כל הזמן שאנחנו לא מתקשרים ושאין לנו אינטימיות וכאלה... בהתחלה היא רצתה שנלך לייעוץ זוגי, אבל אז הקטן קיבל דלקת ריאות והחלטנו לדחות את זה לאחר כך, ואחרי שהילד הבריא היא עברה לעבוד בחברה חדשה ופתאום כל עניין הייעוץ לא נעשה דחוף ואז פרצה המלחמה ו..."

מוזר איך במבט לאחור נעשה ברור שהנישואים שלי התפוררו לאיטם כבר זמן רב. רק אני לא שמתי לב. "אני חושב שהקש ששבר את גב הגמל היה הביקור שלך אצלי, ובעיקר הנשיקה שנתת לי כשהלכת."

"היא ראתה שנישקתי אותך? אני מצטער, חשבתי שאנחנו לבד, לא שמתי לב שהיא במרפסת ו..." ארתור קטע את השיחה איתי במשפט חריף שאמר ברוסית למישהו ואחר כך התנצל ואמר שהמשפצים האלו עושים לו ברדק ואני בטח צודק, אולי עדיף ככה.

רק אחרי שבוע נפגשנו שוב בחדר ילדותי בו החל כל הסיפור שלנו והפשטנו זה את זה כשאימא שלי נמצאת בסלון עם איציק שלה, לא מעלה בדעתה מה מעולל בנה יקירה עם החבר הכי טוב שלו שבא לעודד אותו בשעת צרה.

כמו תמיד קודם התנפלנו אחד על השני ורק אחרי שהשבענו את רעבוננו ופרקנו את החרמנות שלנו זה על זה דיברנו.

"אתה עובר לגור בתל אביב?" נדהם ארתור, "מה פתאום תל אביב?"

"מצאתי עבודה חדשה בתל אביב." אמרתי בהתלהבות, קצת מעושה, חש מעט נבוך מהשינוי המהיר שחל בתכניותיי, "ולא תאמין איך זה קרה, סיפרתי לך שנפגשתי עם יורם? הוריו גרים ליד אימא שלי, נפגשנו ברחוב כשהוא בא לבקר אותם ופתאום כל הברוגז מהתיכון נראה נורא טיפשי... התחלנו לדבר והתברר שגם הוא עובד בהייטק. הוא נסע לניו יורק עם אשתו, התגרש וחזר ארצה, ולא תאמין עם מי הוא הולך לגור בתל אביב, עם דפנה, זוכר את דפנה?"

"כמובן." אמר ארתור ביובש, ופניו נראו שוב אטומות מרגש. קשה לשכוח בחורינה כמוה."

"כנראה שאתה צודק." הצלחתי להחמיץ את האירוניה שבקולו, "אחרי שיורם חזר ארצה דבר ראשון הוא חיפש אותה, מצא אותה בתל אביב, שכנע אותה לחזור אליו והתחיל לעבוד בחברת סטרט אפ מדהימה. הם מחפשים מהנדסי מחשבים בנרות ומציעים משכורות ממש שוות, וזה פשוט יהיה טירוף מצידי לא לקחת את ההזדמנות הזו."

"ואיפה תגור? אתה לא יכול לגור בחיפה ולעבוד בתל אביב."

"למה לא? בטח שאני יכול, זה לא כזה מרחק, יש הרבה אנשים שעושים את זה ארתור, אבל בינתיים, עד שאני אסתדר ואראה מה קורה איתי אני אגור עם דפנה ויורם. הם שכרו דירה מדהימה ממש באמצע תל אביב, חמש דקות מכל מקום, ויש בה יחידת אורחים מקסימה ו... נו, שוב אתה עושה פרצופים? בין כה וכה אתה נורא עסוק עם המסעדה הזו ועם מישקה ועם האחות שלו והבנים שלה וכל הבלגנים שלהם, ואני צריך עבודה שווה יותר כי דנה דורשת דמי מזונות בשמים. תראה, אל תתעצבן, זה רק עניין זמני שמנצ'יק, קצת סבלנות והכל יסתדר."

"איך יסתדר אם אתה חי בתל אביב ואני תקוע כאן בחיפה."

"יש רכבת ויש כביש מצוין בין חיפה לתל אביב, זה לא סיפור גדול, ברגע שהאחות של מישקה תעבור לדירה משלה..."

"היא לא תעבור, מישקה רוצה שהיא תגור איתו ואחרי שהוא ימות הוא מתכוון להוריש לה את הדירה. אני מקבל את המסעדה."

"אז נשכור יחד דירה. בסופי שבוע אני אבוא לחיפה ואז נוכל להיות יחד." ניסיתי לחבק אותו אך לשווא, הוא הדף אותי מעליו, אחז בכתפי ונעץ מבט בוחן בפני.

"שוב אתה מחלק את החיים שלך לחלק סודי וחלק גלוי." קבע בשקט, "נכון שלא סיפרת ליורם ולדפנה שאתה הומו?"

"לא יצא לנו לדבר על זה, ואני לא מבין מה זה עסקם בכלל. אני לא מתכוון לדבר על חיי הפרטיים עם כל אחד." התגוננתי.

"הם לא כל אחד, הם חברים ותיקים שלך. אם לא סיפרת להם למי כן תספר, לאימא שלך?"

"בטח שלא, השתגעת?"

"לא. לא השתגעתי. עדיף שתספר לה אתה כי אחרת... היא תגלה בסוף ואל תתפלא אם דנה תספר לה. "

"למה שהיא תעשה את זה?"

"כדי לנקום בך."

"מה יש לה לנקום בי? הייתי בעל טוב, אני אבא של הילדים שלה, תמיד הסתדרנו יפה, אף פעם לא בגדתי בה."

ארתור נד בראשו, "דוראק." לחש בייאוש, "מזל שאתה בחור יפה כזה כי אתה כל כך טיפש אולינקה..."

7. אהבה אחרת

הגעתי לתל אביב בשלהי קיץ 82. בארצות הברית כבר החלו רופאים מודאגים לחקור מה גורם להומואים צעירים לחלות במחלות אנושות ולמות, אבל לתל אביב עדיין לא הגיעה בשורת האיידס. העיר ללא הפסקה חגגה במרץ כל לילה ואני שהגעתי מחיפה השמרנית והרדומה אחרי שנחלצתי בשלום ממלחמה, מתאונה ומנישואים הצטרפתי בשיא המרץ לחגיגה.

רחוק מאימא, מאשתי ומכל מי שהכיר אותי בעבר נסחפתי לחיים שונים, מרגשים ומלאי הפתעות ובמשך זמן ארוך עד להפתיע הצלחתי להכין חביתה בלי לשבור את הביצים.

די מהר נמאס לי להיות גלגל חמישי בעגלה אצל יורם ודפנה ובעזרת סשה הקטן - ידידו של השמן מהחוג לשחמט - מצאתי לי דירה נחמדה, הכרתי כמה גברים קלי דעת וחרמנים שהתלהבו ממני מאוד והתחלתי לחגוג, שוכח שהמרחק בין חיפה לתל אביב לא גדול עד כדי כך.

לרוע המזל השמן צדק, דנה - שהצליחה לשכנע את עצמה ואת כל העולם שהגירושין שהיא יזמה היו באשמתי - שמעה עלי שמועות שעוררו את חמתה, ואולי גם את קנאתה, והלכה וסיפרה לאימא שלי כל מיני דברים שהייתי מעדיף שלא יגיעו לחיפה.

אימא הייתה נבוכה מאוד כשזימנה אותי לשיחה פרטית ביני לבינה וחקרה אותי בהיסוס מה בדיוק קורה איתי בתל אביב ולמה אני לא חוזר לגור בחיפה ליד הילדים שלי.

"כי אני צריך לפרנס את הילדים האלו ואין בחיפה עבודות משתלמות." הסברתי, "וחוץ מזה אימא, אני אוהב את תל אביב, המקום הזה חי ותוסס וחיפה... נו, חיפה זה חיפה, ועל הקריות אני בטח לא צריך לספר לך. הקריות זה מקום מת."

אימא נעלבה בשם הקריות והזכירה לי שגדלתי פה יפה מאוד, ושרוב חברי המשיכו לגור פה ולגדל כאן ילדים, "הנה, למשל ארתור שגדל בעיר גדולה כמו מוסקבה לא חושב שהקריות זה מקום כל כך גרוע."

"השמן תקוע פה בגלל המסעדה של מישקה. ברגע שהזקן יתפגר גם הוא יברח משם לתל אביב." אמרתי בחיוך בוטח.

"אני לא יודעת." אמרה אימא בספקנות, "אני ואיציק הולכים לאכול אצלו מידי פעם ולדעתי הוא ואנה, האחיינית של מישקה... הם מסתדרים יפה מאוד יחד."

"את רצינית?" נדהמתי, "אבל היא רק ילדה."

"היא בת שבע עשרה ומאוד יפה, ואימא שלה אומרת שהיא מעדיפה שאנה תתחתן ולא תלך לצבא."

"אבל ארתור כמעט בן שלושים, ומה יש לשמן הזה לעשות עם הילדונת הזו? הרי הוא ומישקה..." מרוב תדהמה כמעט שאמרתי דברים שהשתיקה הייתה יפה להם.

להפתעתי אימא הבינה מיד על מה אני מדבר. "כן, דנה סיפרה לי. היא אפילו ניסתה לרמוז שאתה וארתור..." היא הסמיקה קצת וצחקה, "כמובן שאמרתי לה שזה שטויות, אני מכירה את הבן שלי וארתור הרי ישן אצלנו המון פעמים, אחרי שסבתא שלו מתה הוא פחות או יותר גר אצלנו, היה ממש בן בית פה, אני לא מבינה מאיפה היא מביאה את הדברים האלו?"

"מה בדיוק דנה אמרה לך?" דרשתי לדעת, מרגיש איך קרבי מתהפכים מרוב פחד.

"שטויות, ממש שטויות." הנידה אימא את ידה בביטול, "איזה בחורה מוזרה, אני לא יודעת מאיפה היא מביאה רעיונות כאלו, היא ראתה את ארתור מנשק אותך בבית חולים וחשבה... נו, באמת! אמרתי לה שארתור אוהב אותך כמו אח וככה זה אצל הרוסים, הם מתנשקים כמו שאצלנו לוחצים ידיים. הוא בטח נורא התרגש כששמע שנפצעת, הרי יש לו נשמה כל כך עדינה, חושבים שהוא כזה ז'לוב בגלל הצורה שלו, אבל אני מכירה את הילד הזה, מבפנים הוא רך כמו חמאה, ואני לא מאמינה שהיה משהו סוטה בינו ובין המישקה הזה, הרי הוא מבוגר מספיק להיות אבא שלו והילד המסכן הזה שגדל בלי אבא... מה הפלא שהוא נקשר כל כך למישקה? ותראה איזה נשמה הוא ארתור, איך הוא  ומטפל בו עכשיו כאילו שהוא באמת אבא שלו. הדנה הזו שלך, אני לא אגיד לה כלום כי אני לא רוצה לריב עם האימא של הנכדים שלי, אבל בפעם הבאה שאתה מתחתן אולי כדאי שתבדוק קצת יותר טוב עם מי אתה עומד מתחת לחופה?"

"בסדר אימא." אמרתי ונישקתי את לחיה הקמוטה, "את לגמרי צודקת אימל'ה, התחתנתי מהר מידי בלי לחשוב וזו התוצאה."

אחרי שנפרדתי מאימא חשתי אל המסעדה. מצאתי שם את השמן יושב ועובר על חשבוניות בעודו ממתין לי. הוא חייך אלי בנעימות, "חיכיתי לך אולינקה." קם אלי והושיט לי את ידו.

"לך תזדיין." התנפלתי עליו ודחפתי אותו אל הקיר, "חתיכת שמן מגעיל שכמוך! מה אתה חושב שאתה עושה עם הילדה?"

"הילדה? לאיזה ילדה אתה מתכוון?" שאל השמן שלא התרגש מכעסי.

"לאנה, הבת של לנה, אחותו של מישקה שלך."

"אהה, זה שטויות. אלו נישואים פיקטיביים כדי שהיא לא תתגייס."

"אתה רוצה להגיד לי שהתחתנת איתה כבר?" הזדעזעתי.

"לא, אבל אני ולנה דיברנו על זה לאחרונה. איך אתה יודע?"

"מאימא שלי. מסתבר שהיא ולנה נעשו חברות או משהו."

"אבל מה פתאום היא סיפרה לך על זה?" התפלא השמן.

"בגלל שדנה, האקסית המרושעת שלי, הלכה ולכלכה עלי אצל אימא שלי שלמזלי לא האמינה לאף מילה."

"אתה בטוח שזה למזלך?" הרים השמן לעברי גבות לועגות, "אולי זו הייתה הזדמנות שלך לצאת מהארון ואתה, כמו שאני מכיר אותך, החמצת אותה?"

"מי שמדבר על לצאת מהארון, אתה מתכנן להתחתן עם קטינה תמימה ואותי אתה מוציא מהארון?"

"היא לא תמימה." הצטחק השמן בקור רוח, "וכולם פה יודעים מי אני ומה בדיוק קרה ביני למישקה."

"כולם חוץ ממני." אמרתי במרירות ועליתי לחדר שנמצא מעל למסעדה. במקור זה היה מעין מחסן, אבל השמן סידר לנו שם דירונת קטנה עם מיטה, מקרר, מזגן ואפילו טלוויזיה. היינו נפגשים שם כשהייתי מגיע לחיפה לבקר את הילדים ואת אימא ועם הזמן הוא הפך לפינה הפרטית שלנו, המקום בו אהבנו זה את זה, שוחחנו, צחקנו, לפעמים רבנו ואחר כך התפייסנו. 

מידי פעם כעסנו כל כך עד שנפרדנו לתמיד, ושבוע אחר כך הייתי חוזר למסעדה ומוצא אותו שם, ממתין לי כרגיל, וכאילו לא אמר לי ללכת לכול הרוחות ולא לחזור יותר הוא היה מחייך ומושך אותי אליו, מוריד ממני במשיכה זריזה את המכנסים והתחתונים בבת אחת, הודף אותי אל המיטה שלנו ונשכב עלי.

עם אף אחד ממכרי החדשים בתל אביב לא יכולתי להיות אני עצמי כמו שהייתי איתו. למרות שהוא הרגיז אותי כל פעם מחדש, עצבן אותי והטריף את דעתי בדעות שלו ובעקשנות שלו הייתי חוזר אליו שוב ושוב והוא, למרות שקרא לי טיפש ודוראק וכעס עלי - ובדרך כלל בצדק - היה שוכח הכול, סולח לי ושוב מושך מעלי את מכנסי ומסתער עלי.

הויכוח על החתונה הפיקטיבית שלו עם אנה היה רק דוגמא לסוג הויכוחים שניהלנו במשך השנים. "אתה באמת מתכוון להתחתן איתה ארתור?" שאלתי, מודאג.

"לא יודע. אני לא מתלהב מהרעיון, אבל אימא שלה בפאניקה בגלל הצבא. למה זה מפריע לך כל כך?"

"כי... כי... זה פשוט מפריע לי ארתור. מתי תעזוב את חיפה ותבוא לגור אצלי?"

"כל זמן שמישקה חי אני חייב להישאר פה, אתה יודע את זה אולינקה."

"הזקן הזה לא ימות אף פעם." התרגזתי, "ואל תחשוב שאני לא יודע שאתה ישן איתו, בגלל זה אתה מתעקש להמשיך לגור פה?"

"ומה אם כן? אני רק ישן לידו ולפעמים מחבק אותו קצת, אבל אתה..." הוא לא מוכן להמשיך את המשפט, מסתפק בתנועת ביטול שאומרת הכול.

"כן, מה אני?" אני שואל בתוקפנות שמכסה על רגשות האשמה שלי.

"מזדיין עם כולם, ואל תנסה לשקר, סשה מדווח לי הכול."

"לא הכול."

"כן הכול. אני יודע שגם אתה והוא... עזוב, לא בא לי לדבר על זה. רק תיזהר, טוב?"

"להיזהר ממה?"

"מהמחלה הזו שהגיעה מאמריקה, אומרים שאפשר למות ממנה."

"שטויות."

"זה לא שטויות אולינקה, תבטיח לי שתיזהר."

"אני נזהר, נו, די. כל כך מגעיל פה במחסן הזה, מילא שאתה גר בפרובינציה המשעממת הזו, אבל למה אין לך דירה משלך? שמישקה יקנה לו סדין חשמלי אם קר לו לישון לבד."

"הוא לא אוהב סדינים חשמליים, אני יותר טוב." אמר השמן בשלווה שהרתיחה אותי.

"מה? מה יש לך מהזקן המגעיל הזה?" התרגזתי, ולא בפעם הראשונה, "למה אתה נדבק אליו ככה? למה שלא תבוא לגור איתי בתל אביב?"

השמן משך כתף אדישה. "לא אוהב את המקום הזה, מעדיף את הים של חיפה."

"זה אותו ים, טמבל."

"אבל אלו לא אותם אנשים. תל אביב עושה משהו לא טוב לבני אדם. הנה, תראה למשל אותך, היית פעם בחור נחמד אולי, ועכשיו... אני לא יודע."

"ברגע שתבוא לגור איתי אני אשתנה." הבטחתי, ובאמת האמנתי לזה, "אני נורא בודד שם לבדי. בגלל זה אני הולך למועדונים ולמסיבות. זה לא משהו רציני שמנצ'יק, באמת שלא, סתם שטויות. רק אותך אני רוצה, באמת."

"אם היית רוצה אותי באמת היית חוזר לגור פה לידי, וגם לילדים שלך עדיף שתגור קרוב, אבל אתה... טוב, לא חשוב, עובדה שיותר נוח לך לחיות ככה אחרת היית משנה משהו."

"אני עוד אשנה. אתה יודע שהסידור הזה הוא רק עניין זמני." מחיתי.

"אתה לא תשנה. אין דבר קבוע יותר מהזמני." אמר ארתור בשלווה שהרתיחה אותי.

הוא תמיד הצליח לעצבן אותי כשדיברנו על החיים שלי, ונושא הילדים היה נושא כאוב במיוחד מבחינתי, ארתור לא חסך ממני את דעתו שאני לא אבא מוצלח וכעס על המרחק שהתעקשתי לשמור מילדי, לא מבין עד כמה חסר אונים ונבוך חשתי לידם. הם היו שייכים לגמרי לאימא שלהם ואף פעם לא ידעתי מה בדיוק לעשות איתם בשעות המעטות שהוקצבו לי להיות אתם.

ככל שהם התבגרו ככה נעשה לי קשה יותר להעסיק אותם. היה לי נוח יותר לבזבז עליהם כסף מאשר לנסות לדבר איתם, לשחק איתם ולהכיר אותם.

"הילדים שלי לא שייכים למה שקורה פה שמן, תעזוב אותם בצד." נהמתי עליו והתחלתי להתלבש למרות שעדיין היה לנו זמן, "ואם המצב שלנו מטריד אותך למה שאתה לא תנסה לשנות משהו?"

"יכול להיות שגם לי נוח ככה." אמר השמן בעצב, קם גם הוא והחל להתלבש. הבטתי בו, מנסה בפעם המאה להבין למה אנחנו עדיין בקשר, ולמה רק הוא מכל הגברים המדהימים שפגשתי בתל אביב עושה לי את זה.

הוא לא היה חטוב, לא שזוף, המשיך להתלבש גרוע ולא התעניין בשום דבר עדכני ומודרני. מבחינתו הזמן קפא בשנות השישים, הוא המשיך לשחק שח ולקרוא רומנים רוסיים, מתעלם מחידושי הטכנולוגיה, דוחה בבוז את הטלפונים הסלולאריים ואת המחשבים האישיים.

למרות שהגיע לארץ כשהיה נער שמר עדיין על מראה לא אופנתי ולא מעודכן של עולה חדש, ובכל זאת רק לו הרשיתי לחדור אלי, רק איתו הצלחתי להיות חשוף וחסר פוזה, ורק איתו לא יכולתי לשחק משחקי כבוד מטופשים.

תמיד לפני שהיינו נפרדים היינו מקדישים זמן לנשיקות, רק איתו יכולתי להתנשק ככה, נשיקות עמוקות ואיטיות עם כל הלב והנשמה. בתל אביב ידעו כולם שאני זיון טוב ובחור נחמד סך הכול למרות שאני מתעקש להיות תמיד אקטיבי, אבל השלימו עם זה שאני שונא להתנשק.

אם הם היו רואים אותי עכשיו...

"מתי תספר לי למה אתה נדבק דווקא למישקה הזה?" שאלתי, מתרפק עליו עוד קצת לפני הפרידה.

השמן נד בראשו לשלילה וכרגיל סירב לספר לי, "אחרי שהוא ילך אני אספר לך הכול, אבל עכשיו שנינו ממהרים הביתה, וחוץ מזה אני לא נדבק אליו, הוא צריך אותי, כל זמן שהוא במצב כזה אני לא יכול לעזוב אותו, אפילו לא בשבילך."

"לפחות תגיד לי את מי אתה אוהב יותר." התפנקתי.

השמן נאנח ועצם את עיניו בעייפות, "אני אוהב את שנכם אולינקה, הוא העבר שלי ואתה... היית צריך להיות העתיד שלי, אבל העבר לא מוכן לעזוב ואני תקוע באמצע."

"אני ההווה שלך." פסקתי, "אבל אתה לא יכול לאהוב את שנינו אותו דבר." הוספתי, נעלב קצת.

"אני אוהב כל אחד אחרת, ועכשיו זוז כבר, אני צריך לחזור הביתה. טוב, רק עוד נשיקה אחת, איזה תינוק אתה."

בסופו של דבר השמן לא התחתן עם אנה היפה שמצאה לה מישהו שהכניס אותה להריון, התחתן איתה ונישאר לגור איתה בדירה של מישקה.

גם דנה התחתנה בסופו של דבר שוב עם בחור אחד, גרוש עם שלושה ילדים, דווקא בחור נחמד ואפילו אחיה הקטן והמופרע של אנה נרגע קצת אחרי שהשתחרר מהצבא והתחיל ללמוד.

במשך השנים כולם הסתדרו, מצאו את הכיוון שלהם בחיים, בנו את העתיד שלהם, רק מישקה הלך ודעך לאט, ובשנה האחרונה לחייו חי בקושי עם חצי ריאה והיה מחובר כל הזמן לבלון חמצן, נכנס ויוצא מבתי חולים עד שבסופו של דבר נפטר מייסוריו ומת.

מצבו של מישקה התחיל להידרדר בדיוק כשתכננתי לספר לשמן שנדמה לי שגם אני פגשתי את העתיד שלי. כיום אני חושב שאולי, אם מישקה היה פחות עקשן ולא היה דבק זמן רב כל כך בחיים החיים שלי היו מסתבכים פחות, אבל הוא התעקש לחיות עוד ועוד, ועד שהלך סוף סוף לעולמו הייתי כבר מאוהב עד למעלה מראשי בדייב יפה התואר שהזמין אותי לבוא לגור איתו בסן פרנסיסקו.

קניתי כרטיס נסיעה לכיוון אחד, ארזתי מזוודות ועדיין לא אזרתי די עוז לנסוע לחיפה כדי לספר לשמן על התוכניות שלי, ואז בעודי מהסס ומתחבט מישקה מת פתאום.

הייתי עם אימא בלוויה שלו, לוויה רוסית גדולה ורגשנית. אחרי הלוויה הוזמנו כל המתאבלים למסעדה של מישקה להרים כוסית לזכרו ואם ירצו גם לאכול משהו, רובם רצו וגם אני נגררתי אחריהם בתקווה שהם יסיימו מהר ויתנו לי רגע של פרטיות עם השמן.

הארוחה של אחרי הלוויה ארכה יותר זמן משציפיתי, המתאבלים סיימו לאכול ולשתות רק בלילה ועד שהם הלכו הייתי די שתוי והשמן היה מחוק לגמרי.

עלינו למעלה, לדירונת שלנו והתמוטטנו במיטה, חבוקים.

רק בבוקר כשהוא גישש אחרי הזין שלי שנענה לו בצייתנות הדפתי אותו מעלי, אמרתי לו שאנחנו חייבים לדבר וסיפרתי לו.

הוא הקשיב בשתיקה, פניו חסרי מבע. "בגלל זה היית בזמן האחרון כל כך... כל כך לא איתי?"

"כן." אמרתי, נבוך. "הייתי צריך להגיד לך מיד, אבל לקח זמן עד שהבנתי שזה לא סתם קראש, שאני באמת... אני באמת אוהב אותו, זאת אומרת, אני אוהב גם אותך, אבל הוא... הוא נורא יפה ו... אני אוהב אותו. לא כמו שאני אוהב אותך, אבל... אני חושב שהוא העתיד שלי."

"אני מבין." אמר השמן והלך להשתין בלי לסגור את דלת השירותים. "הוא יודע עלי?" שאל, עומד בגבו אלי.

"לא. אני... לא סיפרתי לו עליך."

"למה לא?"

"לא יודע. כי... כי אני לא יודע איך. מה כבר יכולתי להגיד לו?"

"אבל לי כן סיפרת."

"לך כן."

"אז מתי אתה נוסע?"

"בעוד שבוע."

"ומתי תחזור?"

"לא יודע. אולי אף פעם לא."

ארתור התחיל להתלבש בשתיקה ולפני שיצאנו משם נישק אותי קלות על לחיי ונתן לי את המפתח. "הנה, קח אותו. אני לא אצטרך אותו יותר. תשמור עליו בשבילי, אם תחזור יום אחד תחזיר לי אותו. שיהיה לך בהצלחה שאול." חיבק אותי חיבוק קצר ומהיר והלך.

8. אז עכשיו אתה חוזר?

שהיתי בקליפורניה חמש שנים. לא תמיד הייתי מאושר שם, הרבה פעמים חשתי געגועים עזים לארץ והתחרטתי שעזבתי את הבית ובאתי לחיות בין האנשים האלו שלעולם לא אצליח להרגיש לגמרי נוח בקרבתם, והם לעולם לא יצליחו באמת להבין אותי, אבל אני לא מצטער על אף רגע.

השנה הראשונה הייתה הכי טובה. הייתי מאוהב בבחור מדהים ביופיו שהקסים אותי וגילה לי עולם חדש ומרגש, רחוק מאוד מחיפה הקטנה והשמרנית, עולם מרגש ומסעיר יותר מתל אביב שבהשוואה לסן פרנסיסקו נראתה קטנה, מיוזעת והמונית.

בשנה הראשונה שלי שם הייתי שיכור מחופש ומאהבה, לא רק לדייב אלא גם לאמריקה. התאהבתי בארצות הברית, ובעיקר בחוף המערבי שלה, התפעלתי עד בלי די מהנימוסים של האמריקאים, מהתרבות שלהם, מהאוכל, מהנוף ומהכלכלה שלהם, וכמובן שהייתי מאושר להרוויח דולרים, ולעבוד בעבודה טובה, במשרד מרווח עם נוף מדהים של הים.

הכול היה טוב בהתחלה ואז, לאט לאט, החידוש פג, וגיליתי, מאוכזב, שמאחורי הנימוסים המקסימים מתחבאת אנטיפתיות קרירה, ושיש הרבה צביעות מאחורי החמימות הנעימה שכולם מפגינים שם בלי להתכוון לזה באמת.

גם האהבה של דייב שכל כך הקסימה אותי בהתחלה איבדה מזוהרה. במשך הזמן התחלתי לקלוט שלא יעזור כלום, הוא לא מבין את הראש שלי ואני בחיים לא אצליח להבין אותו באמת. הוא היה אחד הגברים היפים ביותר שהיה לי מזל לישון איתם, אבל אחרי שהחידוש פג ואני נרגעתי קצת הבנתי שאנחנו לא מאותו הכפר, ושלא משנה עד כמה האנגלית שלי תהיה טובה אנחנו לא נדבר אף פעם באותה שפה.

אחרי שההתלהבות הראשונית שלי מדייב מסן פרנסיסקו פגה התחלתי להרגיש זרות ובדידות והתגעגעתי הביתה, לאימא, לילדים שלי, לשמן ואפילו לחיפה הקטנה והמנומנמת. פתאום היו מריבות קטנוניות ביני לבינו, הוא התחיל לבלות יותר ויותר עם חברים ופחות איתי ועם הזמן גם לבגוד. זה הכי דיכא אותי, הרי עוד כשהיינו בארץ שוחחנו על הנושא והחלטנו שאנחנו נהיה תמיד מונוגאמיים ושלא נלכלך את האהבה שלנו בבגידות ושקרים.

מה הוא חושב שאני דביל? שאני לא מרגיש כשהוא חוזר אלי אחרי שהיה עם גבר אחר?

"האנגלית שלי לא מושלמת והמבטא שלי תמיד יהיה זר, אבל אני לא עיוור דייב ואני יודע שאתה בוגד בי." אמרתי לו יום אחד במרירות אחרי שנמאס לי להעמיד פנים שהכול בסדר.

לתדהמתי הוא פרץ בבכי וסיפר לי שהוא עדיין מאוהב באקס שלו שחזר מניו יורק אחרי שחלה בדלקת ראות והתברר שהוא חולה איידס.

פתאום הרגשתי יד קרה לופתת את קרבי. בתחילת שנות התשעים איידס היה גזר דין מוות בטוח, ולא סתם מוות אלא מוות אכזרי, מכוער ואיטי.

"אני מקווה שנזהרת דייב." אמרתי בדאגה אמיתית, הוא היה צעיר מעט ממני, בחור עדין ויפה כל כך. קצת נשי, אבל כל כך מתוק ויפה. למרות הכול עדיין אהבתי אותו, חרדתי לשלומו ולא יכולתי לכעוס עליו כשהוא היה אומלל כל כך.

דייב אף פעם לא ענה לי על השאלה הזו. הוא רק בכה, התנצל, אמר שאני יכול להישאר בדירה שלנו, הוא כבר שילם את שכר הדירה עד סוף השנה, אבל הוא חייב ללכת להיות עם טומי מפני שהוא אהבת חייו והוא מוכרח לטפל בו ולתמוך בו.

"ומה איתי? מי יתמוך בי?" שאלתי ופתאום נתקפתי דחף לדבר עם השמן, אבל גם אם הייתי אוזר אומץ ומתקשר אליו מה כבר יכולתי להגיד לו? שעשיתי טעות, שאני טיפש בדיוק כמו שהוא טען תמיד? שאני רוצה הביתה? שאני פוחד שהבחור שבגללו עזבתי אותו הדביק אותי באיידס? גם אם היה לי את המספר שלו לא הייתי מעז.

ניסיתי לשכנע את דייב להישאר. אמרתי לו שללכת לגור עם חולה איידס זה רעיון מטורף ושהוא מסכן את חייו, אבל הוא התעקש שהוא חייב ללכת אחרי הלב שלו, ושהוא לא יכול להניח לטומי להתמודד עם המחלה לבד.

נגד הטיעון הזה לא היו לי תשובות. שתקתי ועזרתי לו לארוז. לפני שדייב עזב הוא לחץ את ידי בשתי כפות ידיו, אמר לי ללכת לעשות בדיקת דם והסתלק.

אחר כך עוד נפגשנו  פה ושם במסיבות ובמועדונים ובדרך כלל הוא היה עם טומי שנראה כל פעם רזה יותר. שנה אחרי שנפרדנו דייב החזיר את טומי מבית החולים ובדרך הביתה שניהם נהרגו בתאונת דרכים מחרידה. היו שמועות על התאבדות כפולה, אבל אי אפשר היה להוכיח כלום.

רק אחרי הלוויה העזתי ללכת לעשות בדיקת דם. יצאתי שלילי ונשבעתי שמרגע זה ואילך אני לא נוגע באף אחד בלי קונדום. בדרך כלל קיימתי את הנדר שלי, אבל לצערי עלי להודות שלפעמים הייתי קצת שיכור, או קצת מסטול, או סתם מדוכא ובודד מכדי שיהיה אכפת לי וויתרתי על גומי.

נשארתי שם גם אחרי שדייב מת והאשליה של אמריקה הנהדרת החופשית והנפלאה התפוגגה לגמרי. נכון הייתי בודד מאוד, אבל הייתה לי עבודה טובה ומעניינת, למדתי המון, התפתחתי מבחינה מקצועית והכי חשוב, דווקא שם, במקום הזה שלעולם לא אחוש בו בבית הצלחתי לצאת לגמרי מהארון ולהשלים עם מי שאני בלי לחוש בושה.

זה לא היה קל. אחרי שדייב עזב עברו עלי תקופות קשות מנשוא שבהן כמעט נשברתי, אבל החזקתי מעמד. הצלחתי להמשיך לחיות, לשרוד את שברון הלב ואובדן החלום על האהבה המושלמת, את מותם הנורא של ידידים ומכרים, את הפחד מהמגיפה שהמיתה גברים צעירים כה רבים, את הבדידות ואת האובדן האיטי והבלתי נמנע של הנעורים והיופי.

אני מודה, לא שמרתי על קשר רציף עם הארץ, נהגתי לשלוח מתנות וברכות לחגים ולימי הולדת לאימא ולילדים, ולהתקשר מידי פעם, אבל עם השמן לא דיברתי מאז שנפרדנו והחדשות היחידות שהגיעו אלי ממנו היו דרך אימא שסיפרה לי שהוא עדיין מבשל במסעדה של מישקה שהפכה למסעדה גדולה ומשגשגת מאוד ושהוא גר כעת בדירה משלו.

כמה חודשים לפני יום הולדתי הארבעים איציק, בן זוגה של אימא, עבר התקף לב ואחרי שהוא יצא מבית החולים הם החליטו לעבור לדיור מוגן. אימא אמרה לי שהגיע הזמן להחליט ואם אני נשאר לתמיד באמריקה היא מוכרת את הבית ושולחת לי את מחצית הכסף כי אין לה ראש להתעסק עם שכירות. 

ברגע שהתבשרתי שבית ילדותי עלול להימכר לזרים נתקפתי געגועים קשים מנשוא למשפחה שזנחתי שנים כה רבות, לאימא ולילדים שלי שעוד מעט יהיו אנשים מבוגרים, לחברים שניתקתי איתם את הקשר ובעיקר לשמן שאף פעם לא שכחתי והחלטתי שדי, מספיק לנדוד, צריך לחזור הביתה.

פתאום, אחרי חמש שנים באמריקה, קלטתי עד כמה נמאס לי לדבר אנגלית ולנסות להבין את הראש של האמריקאים האלו. אני אף פעם לא ארגיש פה בבית הבנתי והתפטרתי מהעבודה, ארזתי את חפצי, הנחתי את המפתח של השמן בארנקי ועליתי על מטוס לישראל.

משדה התעופה נסעתי לבית הישן בו גדלתי פרקתי את המזוודות בחדרי הישן, נישקתי את אימא שהזדקנה מאוד, לחצתי את ידו של איציק ונסעתי לראות את השמן.

הגעתי מאוחר, אחרי שעות הסגירה של המסעדה וגיליתי שהמקום השתנה, הבניין עבר שיפוצים ונראה גדול וחדש יותר.

למרות הרגשת המבוכה שנתקפתי בה פתאום נכנסתי פנימה, אולם המסעדה הכפיל את גודלו ונעשה מודרני ומעודכן יותר. נעלמה הנברשת המצועצעת והטפטים האדומים, כיום היו בו הלוגנים עם אור קר ובר משקאות מהודר ואפילו גלריה קטנה שנמצאה בערך במקום בו היה פעם החדר של השמן ושלי. הכיסאות היו הפוכים על השולחנות וכמה צעירים נמרצים שטפו את הרצפה עם שפע מים וסבון.

"מאוחר, כבר סגור." אמר לי אחד מהם, צעיר דק ושחום עם חיוך נעים וקוקו שחור אסוף בגומייה.

"זה בסדר, לא באתי לאכול. אני מחפש את בעל הבית. הוא כאן?"

"הוא במטבח, לקרוא לו?"

"לא צריך, אני רוצה להפתיע אותו." דילגתי בין שלוליות מי סבון ונכנסתי למטבח שאחרי השיפוץ הפך למקום יעיל ומקצועי למראה, כולו נירוסטה מבהיקה ואריחי קרמיקה אדמדמים.

השמן ישב מול שולחן קטן בפינה והקליד במהירות משהו במחשב נישא.

"שלום שמן." אמרתי ושלפתי את המפתח, "באתי להחזיר לך את המפתח שלך."

הוא הרים אלי את עיניו ופיו נפער בתדהמה. "אולינקה, חזרת." אמר ולמרות שחייך ופרש אלי את זרועותיו לחיבוק ואמר לי שאני עוד יותר יפה ממה שהייתי פעם הוא נשמע עצוב.

"עכשיו אתה חוזר?" מחץ אותי אליו בכוח, "איפה היית כל הזמן הזה?"

"חיפשתי את עצמי." אמרתי, סוקר את פניו, מחפש אחרי שינויים. הוא לא השתנה הרבה, נשאר אותו שמן גדול ורגוע, ורק רשת קמטים עדינה שהתחילה להתהוות סביב עיני הג'ינס הכחולות שלו העידה על הזמן שחלף. גם הוא נראה מודרני יותר - שערו היה קצוץ בתספורת מחמיאה ופחות קצרה ובגדיו נראו עדכניים יותר.

הוא בחן את המפתח שהחזרתי לו ונאנח, וכשניסיתי לנשק אותו התחמק.

"נו, מה קרה? אתה לא שמח לראות אותי?"

"שמח מאוד, אבל המפתח הזה... הדלת שהוא פתח פעם לא קיימת יותר."

"לא קיימת? למה אתה מתכוון?"

הוא ליטף את לחיי וכמעט שהחזיר לי נשיקה, אבל לפני שהספיק נכנס למטבח הצעיר השחום שהכניס אותי פנימה והשמן הדף אותי בעדינות מעליו ופנה אליו. "גמרתם עם השטיפה?"

"כן, הכול נקי, אפשר לנעול? אני רוצה הביתה."

"רק רגע תומר, מיד אנחנו הולכים. בוא תגיד שלום לשאול אוליאל, הוא חבר וותיק שלי מהתיכון."

תומר נד לעברי בהיסוס, בוחן אותי במבט זהיר, לחץ את ידי לחיצה קצרה וקרירה ואחר כך כיבה את המחשב של השמן והתחיל לפרום את סינורו.

מתחת לסינר התברר שהשמן לבוש בג'ינס נאה ובחולצת פולו תכולה ואופנתית.

"לפני כמה שנים לא נגעת במחשב ושנאת ג'ינס." הצטחקתי, למרות שגינוני הקרבה שנהג תומר בשמן גרמו לבטני להתעוות מקנאה.

"הכול בזכות תומר." אמר השמן והניח יד על כתפו של תומר שעמד מאוד קרוב אליו וחייך אליו חיוך אוהב.

"אנחנו גרים יחד." בישר לי תומר בנימה מתגרה, "הגעתי לעבוד כאן בתור שוטף כלים, אחר כך התקדמתי להיות מלצר ועכשיו אני אחמ"ש."

"יופי לך." אמרתי לו בנימוס המעושה הזה שלמדתי מהאמריקאים והבטתי  בשמן שנראה ספק נבוך, ספק גאה. "אני שמח מאוד בשבילכם, אז שיהיה לכם ערב טוב ואה... להתראות ארתור." לחצתי את ידו של השמן וטפחתי על שכמו בחביבות למרות שמה שהתחשק לי היה להכות אותו. "שמחתי להכיר אותך תומר." הוספתי, מתאפק לא לצרוח מרוב תסכול, וברחתי הביתה.

הימים שבאו אחרי שהבנתי שאיבדתי את השמן היו איומים. אפילו אחרי שדייב הלך לא הייתי כל כך אומלל. שנתי נדדה בגלל קנאה וחרטה, השמן היה הגבר היחיד שהצליח לגרום לי לקנא ולהתייסר עד אובדן תאבוני, ואפילו לא יכולתי לכעוס עליו כי מה חשבתי לעצמי? שאני יכול לחזור אחרי כל כך הרבה שנים ולמצוא את הכול כמו שהיה פעם? איזה טיפש אני?

מזל שיכולתי להאשים את הג'ט לג במצב רוחי הרע ובנדודי השינה שלי. שבוע אחרי שחזרתי החלטתי שאני חייב להתעשת ולנהוג כאדם בוגר, להשלים עם המצב ולהתארגן לקראת העתיד.

התיישבתי לשיחה עם אימא ואיציק והודעתי להם שהחלטתי לחזור סופית לארץ ואני רוצה לקנות מהם את הבית. החיוך הזוהר של אימא פיצה אותי מעט על הכאב שחשתי בגלל אובדנו של ארתור, והשמחה של הילדים על שובי לחייהם היוותה בשבילי נחמה גדולה בשבועות הבדידות הראשונים שעברו עלי אחרי ששבתי הביתה.

החלטתי שאסור לי לשקוע בחוסר מעשה ובבטלה והעסקתי את עצמי בשיפוץ בית ילדותי, במציאות עבודה חדשה והכי חשוב - בהעמקת הקשר עם הילדים שלי שכבר היו כמעט מבוגרים, וככה, כמעט מבלי משים, מצאתי את עצמי מגלה לקובי, בני הצעיר, שלא התחתנתי שוב כי אני מעדיף גברים.

הוא קיבל את הידיעה בשלווה גמורה ושאל אם מותר לו לספר לאימא ולסבתא. "כן, בבקשה. קשה לי לדבר על זה, בעיקר עם סבתא, אם תעשה את זה בשבילי אני מאוד אודה לך."

אף אחד לא ממש הופתע מהבשורה שלי, אפילו איציק שנראה מעט נבוך התגבר די מהר, ודנה כמובן חגגה ולא הצליחה להימנע מלעקוץ מעט את חמותה לשעבר שלא האמינה לה בזמנו.

מזל שאימא הייתה עסוקה במעבר לדיור המוגן ובדאגה לבריאותו של איציק לא כל כך התייחסה אליה.

כמה חודשים אחרי שחזרתי מאמריקה כבר הייתי מאורגן ומסודר כאילו לא עזבתי מעולם. הייתה לי עבודה, בית, משפחה, חוץ מסקס היה לי הכול.

דווקא ניסיתי פה ושם להכיר ולהיפגש, אבל איכשהו הלב שלי לא היה נתון לעניין הזה. התגעגעתי לשמן ולא היה לי כוח להכיר מישהו חדש. שוב לספר על עצמי, שוב להסתגל לאדם זר ולנסות להתרגל לשיגעונות שלו. הרגשתי זקן ושחוק מידי לעבור את כל התהליך הזה מחדש, וחוץ מזה היה העניין המציק של מסיבת הפרידה שלי מסן פרנסיסקו, מסיבה פרועה ודי ספונטאנית שבה השתכרתי והתהוללתי עד ששכחתי להגן על עצמי.

ידעתי שאני צריך ללכת להיבדק שוב, אבל בשביל מה בעצם? הרי אני לבד ומה הטעם? כל פעם 'שכחתי' מחדש לברר איפה נבדקים עד שיום אחד צלצל הטלפון והשמן היה על הקו.

"אפשר לבוא לבקר אותך אולינקה?"

"בטח, אני אשמח מאוד לראות אתכם."

"אני בא לבד."

"ומה עם תומר?"

"הוא עסוק. אני מקווה שאתה מוכן לקבל אותי בלעדיו."

"אל תהיה דביל, בוא."

קיבלתי את פניו בחיוך מנומס, שאלתי מה שלומו ומה שלום תומר? הצעתי שתייה או כיבוד או אולי...

"תפסיק להיות כזה." התנפל עלי השמן, משך מעלי את המכנסיים והתחתונים בבת אחת והדף אותי אל הספה.

הייתי צריך להתנגד, להזכיר לו שיש לו חבר עכשיו, שאנחנו כבר לא ילדים, שככה לא מתנהגים ושיפסיק עם זה מיד.

טוב, אז הייתי צריך, זו לא הפעם הראשונה שלא עשיתי מה שהייתי אמור לעשות. במקום לעצור בעדו שתקתי והנחתי לו לעשות בי כרצונו ורק ברגע האחרון נזכרתי ושאלתי אם יש לו קונדום.

הוא נעצר, מופתע. "לא, למה אני צריך?"

"תנחש."

פניו קדרו. "אל תגיד לי שנדבקת באמריקה במחלה הזו? אפילו אתה לא יכול להיות כל כך טיפש."

"אני מקווה שלא, לא יודע." אמרתי ולפני שהוא יספיק לחשוב על תשובה קמתי והלכתי לחפש קונדום בחדר השינה שלי, משאיר את תחתוני ומכנסי על הספה בסלון.

"אם אתה לא יודע למה אתה לא נבדק?" הלך השמן אחרי והמשיך להציק לי בשאלות שלו.

"בשביל מה להיבדק? מה זה יעזור לי אם אני אדע?" שאלתי, נאבק בקופסת הקונדומים הסגורה שעשתה איתי את כל הדרך מסן פרנסיסקו לארץ.

"כדי שתוכל..." הוא לקח ממני את הקופסה פתח אותה בזריזות ושלף קונדום אחד בחן אותו בחשדנות ואחר כך קרע את העטיפה וגלגל אותו באיטיות על אברי.

"כדי שאני אוכל מה? אין תרופה למחלה הזו ארתור."

"שמעתי שמצאו משהו שעוצר אותה, לא מרפא, אבל עוזר. צריך לקחת המון כדורים אבל זה יותר טוב מאשר למות. אני מבקש שתלך להיבדק, בסדר?"

"אם תבוא איתי. אתה תבוא?"

השמן הנהן ואחר כך מילא את פי בזין שלי ועד ששנינו צנחנו מתנשמים בכבדות ומזיעים זה לצד זה לא דיברנו יותר.

"התגעגעתי אליך מאוד." אמרתי, "רק עכשיו אני מבין עד כמה. חבל שנסעתי. למה לא ביקשת שאני אשאר?"

"מה היה הטעם? לא היית מקשיב לי, היית מאוהב בדייב ורצית אמריקה וזה מה שקיבלת. אז איך היה? מה שלום דייב?"

"מת."

"אני מצטער לשמוע, איך זה קרה?"

סיפרתי לו על דייב ועל המוות המסתורי שלו ושל האקס שלו והוא הקשיב בשתיקה מהורהרת, מלטף באהדה את כתפי. 

"חבל על דייב המסכן. מזל שלא נדבקת ממנו," סיכם את הסיפור העגום שלי "ואיך היה באמריקה?" שאל בסקרנות.

"לא גליק כזה גדול. זאת אומרת, זו אמריקה והכל, אבל בבית יותר טוב."

"אמרתי לך." חייך ארתור בסיפוק.

"ארתור, מה יהיה אתנו?"

"לא יודע אולינקה."

"אתה באמת חי עם הילד הזה?"

"כן, דווקא תכננתי לחכות לך, חשבתי שתחזור אחרי שנה בערך, אבל נשארת שם כל כך הרבה זמן ואני הייתי נורא לבד ונורא חרמן, ותומר כל כך התעקש שהוא רוצה אותי. אני יודע שהוא רק  ילד, אבל אתה יודע איך זה."

"זה לא בסדר שאתה מרמה אותו."

"נכון, אבל מה שהוא לא יודע לא יזיק לו, וחוץ מזה גם הוא רימה אותי פה ושם."

"חשבתי שהוא אוהב אותך."

השמן משך בכתפיו בחוסר אונים. "כן, הוא אוהב אותי, וגם אני אותו, אבל אנחנו יחד כבר מעל שנתיים, ובין כה וכה רוב האהבות נגמרות אחרי כמה שנים."

"לא נכון! אנחנו אוהבים כבר עשרים וחמש שנים שמן ואני לא חושב שזה ייגמר אי פעם."

הוא גיחך, נשכב עלי ונישק אותי לאט לאט נשיקה טובה וממושכת. "מזל טוב אולינקה, סוף סוף התחלת לקבל קצת שכל."

9. סוף הסיפור

הפעם החלטתי שאנחנו עושים את זה כמו שצריך, בלי משחקים של ילדים, שנינו כבר היינו בני ארבעים וכמה זמן עוד נשאר לנו? סוף סוף העזתי לחיות בגלוי כהומו ולא היה אף אחד בעולם שרציתי לחיות איתו חוץ מאשר עם השמן ודווקא עכשיו הוא מסובך עם הילדון הזה.

"מתי תגיד לו?" הצקתי לשמן.

"מתי תלך לעשות בדיקה ותפטור אותי מהגומי המעיק הזה?" הוא ניסה לשנות נושא.

"לא התלוננת כשהבאתי גומי בטעם פטל." הזכרתי לו.

הוא צחק. "פטל זה טעם נחמד, אבל אני מעדיף את הטעם המקורי שלך. למה אתה דוחה כל הזמן את הבדיקה?"

"אני פוחד."

"אני אבוא אתך אולינקה. אני אפילו אחזיק לך את היד כשידקרו אותך."

"אני לא פוחד מהדקירה, אני פוחד ממה שיבוא אחר כך. עברתי את זה כבר פעמיים ועד שהתשובה הגיעה הזדקנתי בעשר שנים."

"אין ברירה, אתה חייב לעשות את זה. אם זה יעזור אני אבדק יחד איתך."

"ומה אם אני אקבל תשובה חיובית?"

"אז תצטרך לבלוע המון תרופות, להשגיח על עצמך ולהשקיע הרבה כסף בקונדומים."

"בשביל מה? הרי אף אחד לא ירצה אותי יותר."

"אני תמיד ארצה אותך."

"גם אם אני אהיה חולה."

"כן." אמר השמן והפסיק לחייך ופתאום זו כבר לא הייתה סתם שיחה מבודחת של אחרי זיון אלא התחייבות רצינית ומפחידה.

"אם אני באמת אקבל תשובה חיובית אני אתאבד כמו דייב." גיליתי לו את התכנית הסודית שלי.

"אתה לא בטוח שהוא התאבד, אולי זו הייתה תאונה?" שמר השמן על שלוותו, אבל הידק את אחיזתו בכתפי.

"אולי, אבל בכל מקרה לדעתי זו הדרך הכי מוצלחת להתמודד עם המחלה הזו. עדיף על מוות איטי שיגרום סבל לי ולכל מי שאוהב אותי."

"שטויות." אמר השמן בתוקף, וכדי להדגיש את דבריו נשכב עלי ומעך אותי בחזקה. "יש עכשיו את התרופות האלו, הקוקטייל הזה שמאוד עוזר, ובטח ימציאו בקרוב תרופה שתחסל לגמרי את הווירוס הזה, ואם הם לא היו מתאבדים, החברים הטיפשים שלך..." הוא נראה כאילו הוא רוצה לבכות. אף פעם לא ראיתי אותו נרגש כל כך, זה הפחיד אותי.

"נו, די, תפסיק. אל תבכה. אני אלך להיבדק, אני נשבע לך, הכול יהיה בסדר ארתור, די כבר. רק תספר עלינו לתומר כי אני שונא את המצב הזה שאתה צריך לשקר לו כל הזמן."

"אני לא צריך, אתה חושב שהוא טמבל?"

"אז למה הוא לא מבין לבד ועוזב?"

"לא יודע, משהו לא טוב עובר על הילד הזה. אני דואג לו."

"ולי אתה לא דואג?"

"גם לך אני דואג, אבל אתה בן אדם מבוגר והוא בקושי בן עשרים ומשהו וחוץ ממני אין לו אף אחד בעולם."

"אני צריך לקנא?"

"לא, בטח שלא, אבל אני לא רוצה לפגוע בו, הוא ילד טוב, נקשרתי אליו, חבל, אם לא היית טיפש כזה אולינקה כבר היינו יכולים... לא חשוב."

"יכולים מה? לחגוג עשרים שנות נישואים? מה היינו יכולים?"

"לא יודע חמוד, מה זה משנה? מה שהיה היה, בוא לא נריב."

"איך לא נריב אם אתה חוזר אליו כל ערב?"

"לא כל ערב וזה לא... זה לא מה שאתה חושב. הוא רק ילד שגדל עם אימא דפוקה ובלי אבא והוא צריך אותי."

"גם אני גדלתי בלי אבא וגם אני צריך אותך."

"מה אתה משווה בכלל? זה בכלל לא אותו דבר אולינקה. לך הייתה משפחה נורמאלית והייתה לך אימא שלך, שתהיה בריאה, אבל תומר המסכן, כשהוא הגיע אלי הוא היה רק בן שמונה עשרה, ממש תינוק, לא היה לו אף אחד. האימא הדפוקה שלו העיפה אותו מהבית והוא היה רעב ובודד, בהתחלה בכלל לא הבנתי, נתתי לו עבודה בתור שוטף כלים והרשיתי לו לישון בחדר שלנו מעל המסעדה כי ריחמתי עליו ורציתי לעזור לו ורק שנה אחר כך..."

"גם אתה גדלת בלי אבא ועם אימא דפוקה ארתור, מי ריחם עליך ועזר לך?" נכנסתי לדבריו בגסות כדי למנוע ממנו לספר לי מה קרה שנה אחר כך, אחרי שתומר אזר קצת אומץ והפסיק להתנהג כמו תינוק מבוהל.

"מישקה עזר לי." ענה השמן וחייך קצת - התקפי הקנאה שלי שעשעו אותו ואני חושד שגם החניפו לו - "למרות שלי הייתה לפחות סבתא, וחוץ מזה, כשפגשתי את מישקה הייתי בקושי בן שמונה והוא בכלל לא שם לב אלי. רק אחרי כמה שנים כשהייתי בן ארבע עשרה..."

"ארבע עשרה זה צעיר מידי. המישקה הזה שלך היה צריך ללכת לבית סוהר על מה שהוא עשה לך."

"שטויות, זה אני ש... אני פשוט הכרחתי אותו."

"איך יכולת להכריח אותו? ילד בן ארבע עשרה יכול להכריח גבר בן כמעט ארבעים?"

"הייתי מפותח מאוד יחסית לגילי ועקשן גדול." הצטחק השמן. "אולי מבחינת החוק הוא לא היה בסדר, אבל תאמין לי שאני הייתי אשם בדיוק כמוהו, אם לא יותר."

"ואני בגיל ארבע עשרה עוד חשבתי שמה שאני מרגיש זה סתם שטויות לא חשובות וזה יעבור לי כשאגדל." נזכרתי בעצב שהצחיק אותו.

"רק אחרי שתומר התחיל להימרח עלי ולרמוז רמזים הבנתי איך מישקה הרגיש." חייך בנוסטלגיה והתחיל להתלבש, אבל כשראה שאני מקנא נחפז לחזור למיטה והחל לחבק, לנשק ולפייס אותי ולבסוף נשאר לישון איתי עוד לילה בתנאי שכבר מחר אנחנו הולכים לעשות את הבדיקה הזאת.

עשינו את הבדיקה יחד ואחרי שבועיים של מתח נוראי – אני משוכנע שהשערות שלי התחילו להלבין בשבועיים האיומים האלו - קיבלנו שנינו תשובה שלילית ובכל זאת השמן המשיך לחלק את זמנו ביני לבין תומר וסירב לוותר על הדירה שלו ולבוא לגור איתי.

כמובן שמחיתי, וכעסתי, והתווכחתי, וקינאתי ועשיתי מעצמי אידיוט מושלם. רק איתו יכולתי להתנהג ככה בלי להרגיש מושפל ואפס. ידעתי שהוא יבין והוא באמת הבין, אבל בכל זאת לא בא לגור איתי, מוצא לו שפע של תירוצים ואמתלות למה הוא חייב להישאר לגור עם תומר.

"ומה אם תחליט פתאום שנמאס לך משמן זקן כמוני ותעיף אותי החוצה?" טען.

"אם נחליט שאנחנו רוצים להיפרד אני אחכה עד שתמצא לך דירה חדשה לפני שאני אעיף אותך." הבטחתי, "וחוץ מזה אולי אתה תעיף אותי?"

"איך אני יכול להעיף אותך מהבית שלך?" התפלא השמן, "וחוץ מזה אני לא טוב בלהעיף אנשים."

"שמתי לב." אמרתי בעוקצנות.

"אני מצטער, אבל אני פשוט כזה." התעקש השמן, "אני לא מסוגל להעיף אנשים, כנראה שאני כל כך מופתע ואסיר תודה כשמישהו באמת רוצה אותי עד שזה בלתי אפשרי בשבילי לזרוק אותו."

"איזה שטויות! מאיפה אתה מביא את זה? התחלת לקרוא ספרי פסיכולוגיה?"

"למה לא? פסיכולוגיה זה באופנה היום."

"ממתי אתה מתחשב באופנות שמן?" צחקתי, "תפסיק לבלבל את המוח, מתי תגיד יפה שלום לתומר, תארוז את הדברים שלך ותבוא לגור איתי?"

"בקרוב." הבטיח השמן והמשיך להתחמק, ממציא כל פעם תירוצים חדשים. התווכחנו ויכוחים אינספור על הנושא הזה, ויכוחים שהסתיימו תמיד באותה צורה - סקס פראי.

זה היה נהדר, אבל נמאס לי, רציתי אותו איתי באותו בית, שישן לצידי כל לילה ויהיה שלי לגמרי. ניקר בי חשד לא נעים שהוא מנסה להחזיר לי על כל השנים האבודות שבהן התרוצצתי בתל אביב ובסן פרנסיסקו, לא שלא הגיע לי, ולא שלא הייתי אשם, אבל זה היה כל כך לא אופייני לשמן להיות נקמן... הייתה פה תעלומה שהייתי חייב לפתור ויהי מה ולכן החלטתי להופיע בצורה לא מתוכננת במסעדה ולהפתיע את השניים, וככה אולי לברר מה בדיוק קורה ביניהם.

אני מודה שלקח לי זמן מה לאזור אומץ ולבצע את התכנית שלי. פחדתי ממה שאגלה. ומה אם אמצע אותם מזדיינים במשרד הקטן של השמן שהכיל ספה? אמנם צרה וקשה, אבל ממתי דבר כזה מפריע להומואים חרמנים?

מה אני אעשה אז? סקנדל, סצנה, מהומה? לא מתאים לי.

ונניח שהשמן מגוון קצת את חיי המין שלו עם תומר, או עם מלצר אחר מהמבחר של הצעירים יפי התואר שמתרוצץ אצלו במסעדה? נו, אז מה? מי אני שאבוא אליו בטענות? אולי עדיף שפשוט אתפשר, איהנה ממה שאפשר ואשתוק? שאלתי את עצמי בניסיון להכניס קצת היגיון במוחי הקודח שהמשיך לקדוח ולחפור ולענות אותי, עד שבסוף קמתי ערב אחר ופשוט עשיתי מעשה ונסעתי למסעדה.

הגעתי אחרי שכול המלצרים כבר הלכו, משאירים אחריהם מסעדה חשוכה ונקייה. דלת המטבח הייתה פתוחה למחצה והאור שנהר משם צייר פס זוהר על הרצפה הלחה עדיין של אולם המסעדה. פסעתי חרש על שביל האור והצצתי פנימה - השמן התעמק במחשב, מסכם את היום ותומר עמד לידו, ערמה של סכו"ם מונחת מולו על מגבת, מנגב את הכלים המבריקים ומחזיר אותם לתאים המיוחדים להם.

לא ראיתי אותו מאז שחזרתי לארץ, שלושה חודשים קודם, והופתעתי ממראהו - הוא רזה עוד יותר ונראה אפור ועייף, תנועותיו היו איטיות ולא מתואמות -הילד היה חולה, זה היה ברור. הבטתי בו וסוף סוף קלטתי למה השמן לא יכול לעזוב אותו. איך לא הבנתי את זה לבד? השמן צודק, אני אידיוט!

"למה לא סיפרת לי?" התפרצתי פנימה, מפתיע את השמן ואת תומר שבהו בי נדהמים.

"כי הבטחתי לילד לא לספר." התעשת השמן ראשון, סגר את המחשב וניגש אלי, "ושלא תעז לעשות לי דבר כזה עוד פעם. כמעט חטפתי התקף לב."

"יש לך מזל שזה הייתי רק אני ולא איזה שודד. למה אתם לא נועלים?"

"כי אנחנו כבר הולכים הביתה, רוצה לבוא איתנו?"

"רק רגע, עוד לא גמרתי לנגב את הסכו"ם." מחה תומר.

"אני אעזור לך." לקחתי מידו את המגבת, "אתה נראה עייף, לך תנוח קצת."

"לא רוצה." מחה הילד, ובכל זאת הניח לי להושיב אותו על כסא ועצם את עיניו.

"אתה צריך להתחיל לאכול קצת יותר טוב." נזפתי בו, "כולך עור ועצמות."

"אין לי תיאבון, הקוקטייל הזה... כוס אימא של מי שהמציא אותו!"

"אל תקלל תומר." נזף השמן, "בלי הקוקטייל הזה היית חולה עוד יותר."

"אני יודע." אמר תומר, "תעזוב אותי, תעזבו אותי שניכם, רע לי, אני רוצה למות."

החלפתי מבט עם השמן שפרש את ידיו בתנועת אין אונים. 

"תקשיב לי תומר ותקשיב לי טוב." אמרתי בקשיחות, "אף אחד לא הולך למות לי פה. מתו לי כבר מספיק אנשים, אתה תתגבר ויהיה בסדר. אתה לא לבד, אני והשמן נטפל בך ותראה שיהיה בסדר." הנחתי את הכפית האחרונה בתא שלה וסגרתי את המגירה, "ועכשיו בואו נלך כבר הביתה, אני מת מעייפות."

"טיפש אחד, למה לא סיפרת לי שתומר חולה?" נזפתי בשמן אחרי שהשכבנו את תומר לישון בחדר הישן שלי שלא השתנה הרבה מאז שהייתי ילד.

"כי הבטחתי לתומר שאני לא אגלה, וחוץ מזה פחדתי... לא הייתי בטוח... אחרי כל מה שקרה לך עם דייב והחבר שלו..."

"חשבת שאני אברח ברגע שאשמע איידס? ככה אתה מכיר אותי שמן?"

הוא נאנח. "לא חשבתי בהיגיון, מצד אחד הילד היה צריך אותי, ומצד שני אתה... עד שהבנת שאתה אוהב אותי. כל כך פחדתי לאבד אותך שוב... שניכם הייתם צריכים אותי ולא ידעתי מה לעשות."

"לא עלה בדעתך לקום ולהגיד את האמת למשל?"

הוא נשכב עלי, מניח את ראשו על חזי. "שמרתי את האופציה הזו בתור בררת מחדל. כנראה שקיוויתי שתגלה לבד."

"ארתור תגיד, אתה ותומר אתם עוד..."

"לא. כבר די הרבה זמן לא. מהרגע שהוא גילה שהוא נשא הוא איבד את החשק לזיין ועכשיו הוא בכלל חולה מידי. הוא צריך אותי רק כדי שאני אטפל בו ואישן איתו. עוד לפני שחזרת הבטחתי לו שאני לא אעזוב אותו כל זמן שהוא יצטרך אותי."

"היית צריך לספר לי מיד."

"פחדתי אולינקה, פחדתי ששוב תלך."

"בחיים לא, אני נשאר אתך לתמיד. נשבע לך. אתה מאמין לי?"

"כן." הוא אמר, נישק אותי שוב ושוב, אמר לי שהוא אוהב אותי ואחר כך, עייף מכל ההתרגשות נרדם, רגלו מכבידה על ירכי וחיוך על פניו.

למחרת בבוקר הוא עדיין ישן כשקמתי ומצאתי את תומר מכין לעצמו קפה במטבח. "תכין גם לי." ביקשתי והתיישבתי מולו.

הוא הגיש לי את הקפה וניסה לכרסם עוגייה. "תגיד אוליאל, מה בדיוק הסיפור בינך לבין ארתור? הוא תמיד מתחמק כשאני שואל אותו."

"לא יודע בעצמי, אבל זה התחיל מזמן, כשאתה עוד עשית פיפי בחיתולים, וזה לא ייגמר עד ששנינו נתפגר בשיבה טובה."

"ומה יהיה איתי, מה אתה מתכוון לעשות איתי?"

"לטפל בך. תגור פה איתנו עד שתרגיש טוב ותוכל להסתדר לבד."

"אני לא בטוח שזה יקרה. מה שבאמת בא לי זה למות."

"אני לא מוכן לשמוע יותר דיבורים על מוות תומר. אתה תתגבר על התקופה הקשה הזו ובקרוב תרגיש יותר טוב. אנחנו נעזור לך עד שתרצה שוב לחיות." הבטחתי לו וקיימתי.

הוא גר איתנו עד שפגש בחור נחמד בקבוצת התמיכה - דווקא בחור בריא שהסיע את האקס שלו למפגש ונדלק על תומר - ובסופו של דבר כשהוא עזב לגור עם החבר שלו הצטערנו והתרגשנו כמו הורים ששולחים את הילד מהבית.

צחקנו קצת על עצמנו בגלל זה ואחר כך הלכנו ונרשמנו לארגון תמיכה שעוזר לילדים שנזרקו מהבית בגלל הנטיות שלהם ואנחנו מארחים מידי פעם ילדים אבודים ומנסים לעזור להם להיות עצמאיים. אפשר להגיד שהפכנו לסוג של זקני הקהילה שחיים יחד בבית הישן שלי שבו נפגשנו פעם מזמן, השמן ואני, והתחלנו לאהוב זה את זה בלי להבין באמת מה אנחנו עושים.

טוב, עכשיו אנחנו מבינים וזה סוף הסיפור.