עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

24. הפכים מתנגשים

אנחנו שונים זה מזה בכל דבר. ממש הפכים. לפעמים משלימים, לפעמים מתנגשים.

הוא כהה, אני בהיר.

הוא ספרדי, אני אשכנזי.

הוא סוער, נמרץ, אנרגטי, מוחצן, חם מזג וחסר סבלנות.

אני איטי, זהיר, מופנם, ביישן, מצניע את עצמי.

אני מעדיף לקרוא ספרים בבית ומתרחק מאנשים. הוא חובב חברה, אוהב לבלות בחוץ וספרים מטילים עליו שעמום.

איך אנחנו חיים יחד כל כך הרבה שנים למרות ההבדלים העצומים ברקע שלנו, באופי ובטעמים? לפלא הוא בעיני.

הרבה שנים אני הייתי זה שמוותר. תמיד נכנע, משלים, מקבל את הדין, מניח לו להחליט והולך אחריו בצייתנות, אבל בשנים האחרונות, בעיקר מאז שמלאו לי ארבעים השתניתי. התחלתי לכתוב, התחלתי לפרסם באינטרנט, לקבל מחמאות מחניפות מאוד, ופתאום קלטתי שהעיסוק בכתיבה נעשה בשבילי יותר מסתם תחביב. כיום עוד לפני שאני הולך לעבודה אני מדליק את המחשב לבדוק את הדוא"ל ואת תגובות הקוראים שלי.

ברגע שהוא פוקח את עיניו בבוקר הוא נתקל בגבי רכון מעל המחשב והוא שונא את זה.

"מאז שהתחברת לאינטרנט!" הוא מתיז את המילה המאוסה עליו בבוז, "מאז שיש לך מעריצים!" עוד מילה ששנואה עליו, "אי אפשר לדבר אתך יותר, רק הגולם הזה מעניין אותך!"

"זה לא נכון אבי אתה סתם מגזים, יש לי סך הכל שני מעריצות - בתולות מכוערות בנות שש עשרה, ואחת מהן היא בעצם סבתא בת שישים שרק מתחזה לתלמידה בתיכון." אני מנסה לעורר את חוש ההומור שלו.

"כן, בטח." הוא מסנן בזעם, ומציץ מאחורי גבי אל המסך.

"הרוב זה סתם מצגות ובדיחות." אני מנסה להפיס את דעתו, מראה לו בדיחות משעשעות שקבלתי מחבר וירטואלי אחד, ומצגת מרהיבה של פרחים מהולנד ששלחה לי גברת חביבה אחרת. 

הוא מתפעל מהפרחים, צוחק מהבדיחות, אבל מסרב להשלים עם התמכרותי למחשב.

בערב הוא חוזר ושוב מוצא אותי מול המחשב. "הבית מוזנח, אף פעם אין אוכל, הגינה מתייבשת, ואתה תקוע מול הגולם!" הוא מאשים אותי והולך למטבח, "תראה," הוא מתעצבן, "כל השיש מלא נמלים!"

"והכל בגלל האינטרנט שלך!" צועק הילד, פורץ בצחוק ובורח מהר החוצה.

"לאן הוא שוב הולך בשעה כזו?" מתרתח אבי "כבר שבע בערב!"

"הוא הולך לסרט ואחר כך לישון אצל חבר." אני ממהר לכבות את המחשב ולנקות את השיש שבאמת מוצף בנמלים חצופות.

"אני לא אוהב שהוא ישן מחוץ לבית." זועם אבי "מה רע במיטה שלו?"

"ככה זה אצל ילדים בחופש הגדול." אני מנסה להרגיע את הרוחות ומגיש לו ארוחה חמה, ויושב לצידו כמו שהוא אוהב.

"מה אכפת לך? שיבלה עם חברים. יהיה לנו יותר זמן לעצמנו." אני מניח יד על זרועו, מלטף, מחייך, מרגיע, מביא מים קרים, חמוצים וקינוח.

עד שהוא ילך לישון לא אוכל להמשיך לעבוד על הסיפור שלי וחבל כי יש כמה רעיונות נהדרים שבוערים במוחי, אבל מצד שני, אם זה טוב זה לא ישכח, ואם אשכח סימן שזה לא היה טוב כל כך.

אחרי האוכל הוא יושב לעיין בכמה ניירות שהביא איתו, ואני ממהר לשים את הכלים במדיח ורץ למעלה, לחדר השינה, אל המחשב הממתין לי.

מוחי קודח ממשפטים שאני רוצה לנסות לשים בפי הדמויות שלי. אני מתחיל לגבש את הפרק הבא בסיפור שבער בראשי כל היום, אבל פתאום הוא קורא לי מלמטה.

מחדר השינה אני שומע רק חצי מדבריו. אם לא אגיב מיד הוא יקרא לי שוב ושוב ויתרגז, ושוב תקום מהומה. אני קם והולך למסדרון, מתכופף מעל מעקה המתכת המסולסל ומתנצל שבגלל רעש המאוורר לא שמעתי את דבריו.

הוא מספר לי משהו שמישהו אמר לו היום, אני עונה מה שעונה, ורץ חזרה למחשב, מקליד  כמה משפטים ושוב הוא קורא לי מלמטה.

מתוסכל אני חובט בזעם בשולחן. אפילו הילד מפריע לי פחות ממנו.

שוב אני רץ למסדרון, מעמיד פנים שאני מקשיב לדבריו, עונה משהו בפיזור נפש בעוד ראשי עסוק בסיפור שלי, וממהר לחזור למחשב.

אחרי כמה דקות של שקט מבורך הוא שוב אומר משהו.

"מה?" אני צועק בזעם, "מה שוב הבעיה שלך?"

"רציתי לדעת איפה שמת את הקצף גילוח." הוא אומר בקול קר ומבשר רעות. רק אז אני קולט שהייתי כל כך מרוכז במסך עד שלא הבחנתי שהוא עומד לצידי.

אני מנסה להתנצל, אבל הוא כבר רותח מעלבון. "סליחה שהפרעתי לך," הוא מסנן בקרירות, "רציתי להתגלח לפני שאני בא למיטה, אבל אני רואה שהגולם הזה," הוא אוחז במקלדת החפה מפשע ומטיח אותה לרצפה בכוח. "חשוב יותר ממני."

לרגע משתררת דממה. המקלדת הישנה והטובה שלי מוטלת על הרצפה בין שנינו. מקשים שבורים מפוזרים סביבה, חלקם התגלגלו מתחת למיטה.

אנחנו שותקים. הוא כועס, אני נדהם ומוכה אשמה.

"הקצף גילוח בארון מתחת לכיור." אני אומר לבסוף, "קניתי לך את הירוק בריח מנטול שאתה אוהב. הנה, אני אראה לך איפה הוא."

"לא צריך." הוא מסרב להתפייס, "אני אתגלח בבוקר."

פירוש רש"י, הוא כועס עדיין. לא יהיה סקס הלילה, ואולי גם לא בלילה הבא.

עד שהוא מתקלח אני אוסף את גווייתה של המקלדת הנאמנה שלי מהרצפה. מקש האנטר לא נשבר ובעזרתו אני מצליח לכבות את המחשב, אבל המקלדת הרוסה לתמיד.

במיטה אנחנו שוכבים נוקשים זה לצד זה. לא נוגעים, לא מדברים, ענן של כעס תלוי ועומד בין שנינו.

אני שונא את זה. הוא שותק, כאילו אדיש, אבל אני יודע שגם הוא לא מאושר.

"צעקתי כי חשבתי שאתה עוד למטה." אני מנסה להסביר.

זה לא עוזר. "אני לא סובל שאתה צועק עלי." הוא אומר בתוקף.

"גם אתה צועק לפעמים." אני מתגונן.

"לי מותר." הוא קובע בביטחון, "אבל לך אסור."

"נו, באמת! איזה שטויות!" אני מתלהט.

"אל תצעק! אתה כל הזמן מתעסק בגולם ומזניח את הבית!"

אנחנו מטיחים זה בזה האשמות שכל אחד מאתנו שמע כבר בעבר. שנינו כועסים, מרגישים צודקים ונעלבים, וגם... קצת משועממים. הויכוח הזה, בנוסחים שונים, חזר על עצמו כבר פעמים רבות בעבר. כל אחד יודע מה השני יגיד.

גם לפני עידן המחשב הוא כעס עלי. פעם השתקעותי בספרים נראתה לו מופרזת וכעת הוא מרגיש מוזנח בגלל הכתיבה והגלישה באינטרנט.

תמיד הוא דורש עוד יותר מתשומת ליבי ואני נעתר ומעניק עוד עד שפתאום אני מגיע לקצה סבלנותי ומתמרד, זקוק לקצת זמן לעצמי.

הוא יודע שעליו להניח לי לנפשי בזמנים כאלו, אבל אפילו לזוג ותיק כמונו קורות תקלות. מידי פעם אחד מאתנו לא קורא היטב את המצב, מישהו לא ממלא את תפקידו כראוי, השיש מותקף על ידי נמלים והמקלדת שלי מתנפצת על הרצפה.

"אפשר לתקן את המקלדת?" הוא שואל אחרי שאנחנו מתעייפים מהויכוח חסר הטעם.

"לא כדאי. היא עולה בקושי מאה ₪. מחר אני אקנה חדשה."

"לא רציתי לזרוק אותה, היא נפלה לי מהיד." הוא מתקן קצת את האמת.

"לא נורא. היא בין כה הייתה ישנה ודפוקה." אני מחזיר בשקר קטן משלי.

"למה אתה לא יכול לכתוב כשאני לא בבית?" הוא מסתובב אלי, מניח יד על מותני.

פרץ של רווחה מציף אותי, מזכיר לי שוב שאני זקוק למגעו כאוויר לנשימה. "בדרך כלל אני כותב רק כשאתה עסוק." אני טומן את פני בחזהו, "וחוץ מזה גם אני לא מפריע לך כשאתה עובד בבית."

"הקשקושים שלך הם לא עבודה." הוא פוסק, "וגם כשאני עובד אני רוצה לפעמים לספר לך דברים, אתה כל הזמן בורח ממני כדי להיות עם הגולם."

"אני לא בורח. הנה אני כאן." אני נצמד אליו, מנסה לנשק אותו. זיפי זקנו דוקרים.

"היום אני קיפוד דוקר." הוא מתנצל.

"מזל שהיום יש לי חשק לקיפודים." אני צוחק, מושך אותו אלי, זקוק לחוש אותו בתוכי כדי למחוק את הטעם הרע של המריבה.

הוא ממתין בסבלנות עד שאגמור, וברגע שהוא חש בהתכווצויות האורגזמה הראשונות שלי הוא גומר יחד איתי. לקח לנו הרבה שנים להגיע לתיאום הזה בינינו ואני נהנה ממנו כל פעם מחדש.

אחר כך הוא נרדם מיד, עייף מכל ההתרגשות. אני נגרר למקלחת, סוגר את הדלת מאחורי כדי שהאור לא יעיר אותו, בודק את פני וחזי בראי. עורי שרוט ומגורה, ואצבעותיו השאירו כתמים אדומים על כתפי. אני בוחן את עצמי בהנאה, שמח שעורי הבהיר משמר במשך שעות, ולפעמים גם ימים, זיכרון של כל מגע שלו בגופי. אני שוטף את עצמי במהירות וחוזר לזרועותיו.

הוא מניח את לחיו על גבי, ומטיל רגל חמה על ירכי. "אני אתקלח מחר." הוא אומר בקול מנומנם, "יש לך מספיק כסף לקנות מקלדת חדשה."

"לא. נגמר לי כל המזומן."

יש מאתיים ₪ בארנק שלי. אל תשכח לקחת אותם מחר. תקנה לך מקלדת ארגומטרית שלא יכאבו לך הידיים ועכבר אופטי בלי חוט."

"בסדר אבי לילה טוב קיפוד חמוד."

"לילה טוב מתוק שלי."  

אין תגובות:

פרסום תגובה