9. הפתעה
בערב רבנו שוב וכמו תמיד על שטויות לא חשובות שהן רק הסוואה לסכסוך
האמיתי שלנו – ההתעקשות שלי להמשיך לגור בארץ. הוא התלונן שהמיקרוגל מטונף ואני
התרגזתי חזרה שאני לא יכול לעשות הכול לבד, ושאני לא משרת שלו. צעקתי עליו שילך
לזרוק את הפח והוא הלך, אבל טרק בכוח את הדלת, וכשאסי חזר הוא צרח עליו שהוא
חוצפן.
הילד ענה לו חזרה בחוצפה רבה כנראה, אבל ברוסית שלא הבנתי, והכול הדרדר מרגע לרגע עד שגרי פשוט הסתלק בדפיקת דלת ואסי פרץ בבכי. אחרי שהוא הסתלק ניחמתי את הילד והבטחתי לו שזו בכלל לא אשמתו, ושאני וגרי רבים בגלל בעיות של מבוגרים, ושבתי והבטחתי לו שאני אמשיך להיות איתו בכל מקרה. המקרה ששנינו חשבנו עליו היה הפרידה מגרי, אבל לא העזנו לבטא במילים את החשש הזה שמעיק עלינו בזמן האחרון. איך אני אוכל להמשיך לטפל בילד של גבר שלא רוצה להמשיך לחיות איתי? אני מעדיף לא לחשוב על הבעיה הזו.
אסי התרחץ ונרדם, שבע ומנוחם, ואני התנפלתי על המטבח וקרצפתי אותו, ותוך כדי כך אכלתי חבילה שלמה של וופלות בטעם לימון שקניתי בגלל שהיה מבצע, אומר לעצמי שזה בשביל הילד, ויודע שאני אוכל מהם גם כן.
אם לא הייתי רב אתו הייתי אוכל כמה ונרגע, אבל הייתי עצבני וכעוס ואומלל ואכלתי יותר מידי, ואז נעשיתי עוד יותר עצבני, ועכשיו כעסתי גם על עצמי ולא רק עליו. נשבעתי לעצמי שמחר אקום מוקדם וארוץ עד לפסל ובחזרה והלכתי לישון לבד.
התעוררתי בשעה ארבע לפנות בוקר, בחוץ היה ממש חשוך, גרי לא היה לצידי במיטה, אבל הרגשתי שהוא בבית. אני תמיד יודע מתי הוא נמצא, ובאמת הוא היה על הספה, ישן בבגדיו, מכוסה בשמיכה קלה מידי.
עמדתי והבטתי בו, חושב כמה הוא יפה וכמה אני אוהב אותו למרות הכול. מנסה להבין כמה קשה לו לחיות כאן, ואיך זה להרגיש זר ושונה. כאילו שזה שהוא הומו לא מספיק אז הוא צריך להיות גם עולה חדש.
למרות שהיה ממש חשוך לא יכולתי לחזור לישון. שמתי בגדי התעמלות ויצאתי. היה נחמד, עליתי עד לגבעה של הפסל בחושך, וראיתי את התחלת הזריחה מעל העמק. זה היה ממש יפה - אור ורוד עדין כזה מתחיל לצבוע את השמים הכחולים כהים – נהדר!
חזרתי הביתה דרך מטע הפקאנים, נזהר לא להיתקל בענפי העצים, ומשם עליתי לשביל הלא סלול שמוביל הביתה.
כשהגעתי אל העיקול סטיתי כהרגלי מהשביל כדי לקצר את הדרך, ונכנסתי ליער האורנים שמתחת לרחוב שלנו, פוסע בזהירות על הקרקע החלקלקה ממחטי אורנים יבשים, ופתאום נתקלתי בבן אדם שצץ מולי. ברגע הראשון נבהלתי ופלטתי צעקת בהלה, נדהם לגלות מולי את גרי.
"שכחת לקחת את המים שלך." אמר והגיש לי בקבוק מים מינראלים.
"תודה" עניתי, נבוך קצת, באמת שכחתי לקחת מים והייתי צמא. "לא היית צריך, נורא מוקדם. עוד לא חמש בבוקר, איך ידעת שאני פה?"
גרי משך בכתפיו. "התעוררתי כשיצאת וראיתי לאן אתה הולך. אתה עוד כועס עליי?" הושיט יד והחליק על חזי הרטוב מזיעה.
"לא. מה פתאום כועס? חשבתי שאתה כועס" שתיתי מהמים לרוויה ואת השאר שפכתי על ראשי. הזעתי נורא והרגשתי דביק ומוזנח בגופיה הצבאית העתיקה שלי ובמכנסיים הקצרים והדהויים. גרי כנראה לא חשב שאני נראה רע כל כך והסתכל עליי כמו שאדם רעב מסתכל על סטייק עסיסי.
"נורא מתאימה לך הגופייה הזו." אמר בקול קצר נשימה, והניח יד על כתפי החשופה והלחה.
"זו סתם גופיה צבאית סמרטוטית." מחיתי רפות, "מה פתאום אתה..." נתקעתי באמצע המשפט כי הוא הצמיד את גופו לגופי ונישק אותי, מושך תוך כדי כך את הגופייה מעליי.
נפלנו על הקרקע הרטובה מטל, מתעלמים מדקירות מחטי האורנים, וטרפנו זה את זה.
"אתה כל כך סקסי." גנח גרי מפשיל את מכנסיי, "אני מת עליך בבגדים האלה. זה כל כך מחרמן לראות אותך רטוב ככה, אני יכול לאכול אותך." ומיד הדגים לי איך הוא מבצע את דבריו, כרע בין ברכי הערומות ושלף את הזין שלי מהתחתונים.
"גרי." נבהלתי וניסיתי לקום. "עוד מעט יהיה אור, מה אתה עושה?"
"מה נראה לך?" צחק גרי והדף אותי חזרה. הצמיד את פרקי ידי אל הקרקע, נשכב מעליי וביצע בי את זממו בלי בושה. מזל שאף אחד לא ראה אותנו.
חזרנו הביתה אוחזים יד ביד, מלוכלכים ופרועים, שערותינו מלאות מחטי אורן יבשים. כל רגע עצרנו והתנשקנו, ומי יודע עד כמה רחוק היינו מגיעים בסתר חדר המדרגות, לולא השכנה שירדה עם הזבל וכמעט נפלה עלינו מרוב בהלה.
הייתי נורא נבוך, אבל גרי צחק ובירך אותה בבוקר טוב צוהל כאילו זה דבר רגיל לגמרי לפגוש זוג גברים פרועים מתנשקים בשבע בבוקר בחדר המדרגות.
מצאנו את הילד לבוש ומסורק, שותה קקאו שהכין לעצמו לבד. "קמתי לבד והכנתי לי לבד כריך." אמר, גאה מאוד בעצמו, ובצדק.
אחרי ששלחנו אותו לבית הספר גרי התקשר לעבודה ואמר שהוא יאחר טיפה היום ושלח אותי להתקלח. הוא נכנס כמה דקות אחרי, עירום כמובן, והתחיל לסבן אותי במרץ.
"עכשיו אני רוצה לעשות סקס כמו שצריך." אמר בתוקף וסגר את המים, משעין אותי אל הקיר, גבי אליו ונצמד אליי, מנשק את כתפי.
"ומה עשינו קודם?" התגריתי בו, יודע היטב שבעניו של גרי רק סקס עם חדירה נחשב וכל השאר זה רק משחק מקדים. גרי אוהב לעשות סקס במקלחת ואני... אני אוהב כל מה שהוא אוהב. אחר כך התקלחנו ואני חפפתי לו את הראש כמו שהוא אוהב ו... עשינו את זה שוב, הפעם במיטה, וסוף סוף הגיע גם התור שלי לזיין.
אני לא מתלונן, אני אוהב לעשות כל מה שהוא רוצה, לא חשוב לי מה בדיוק, העיקר שאני איתו ושהוא מאושר. גרי לא מוכן שאני אהיה מעליו, אבל הוא מוכן לשבת עלי ולהישען עליי. אני יושב על המיטה, נשען על הקיר, הוא עליי נע בקצב שהוא קובע, היד שלי על הזין שלו והיד שלו על שלי, מדריכה אותי. אני עוצם עיניים, מלטף אותו, מתרכז רק בתחושות של שנינו. מרגיש אותו מבפנים ומבחוץ, זה כל כך טוב, אני אוהב את זה, ואז, רגע לפני ששוב גמרתי, הוא תפס אותי בביצים, תפס באמת, לא כמטאפורה, ואילץ אותי להבטיח שאני הולך היום לעשות בדיקות.
הילד ענה לו חזרה בחוצפה רבה כנראה, אבל ברוסית שלא הבנתי, והכול הדרדר מרגע לרגע עד שגרי פשוט הסתלק בדפיקת דלת ואסי פרץ בבכי. אחרי שהוא הסתלק ניחמתי את הילד והבטחתי לו שזו בכלל לא אשמתו, ושאני וגרי רבים בגלל בעיות של מבוגרים, ושבתי והבטחתי לו שאני אמשיך להיות איתו בכל מקרה. המקרה ששנינו חשבנו עליו היה הפרידה מגרי, אבל לא העזנו לבטא במילים את החשש הזה שמעיק עלינו בזמן האחרון. איך אני אוכל להמשיך לטפל בילד של גבר שלא רוצה להמשיך לחיות איתי? אני מעדיף לא לחשוב על הבעיה הזו.
אסי התרחץ ונרדם, שבע ומנוחם, ואני התנפלתי על המטבח וקרצפתי אותו, ותוך כדי כך אכלתי חבילה שלמה של וופלות בטעם לימון שקניתי בגלל שהיה מבצע, אומר לעצמי שזה בשביל הילד, ויודע שאני אוכל מהם גם כן.
אם לא הייתי רב אתו הייתי אוכל כמה ונרגע, אבל הייתי עצבני וכעוס ואומלל ואכלתי יותר מידי, ואז נעשיתי עוד יותר עצבני, ועכשיו כעסתי גם על עצמי ולא רק עליו. נשבעתי לעצמי שמחר אקום מוקדם וארוץ עד לפסל ובחזרה והלכתי לישון לבד.
התעוררתי בשעה ארבע לפנות בוקר, בחוץ היה ממש חשוך, גרי לא היה לצידי במיטה, אבל הרגשתי שהוא בבית. אני תמיד יודע מתי הוא נמצא, ובאמת הוא היה על הספה, ישן בבגדיו, מכוסה בשמיכה קלה מידי.
עמדתי והבטתי בו, חושב כמה הוא יפה וכמה אני אוהב אותו למרות הכול. מנסה להבין כמה קשה לו לחיות כאן, ואיך זה להרגיש זר ושונה. כאילו שזה שהוא הומו לא מספיק אז הוא צריך להיות גם עולה חדש.
למרות שהיה ממש חשוך לא יכולתי לחזור לישון. שמתי בגדי התעמלות ויצאתי. היה נחמד, עליתי עד לגבעה של הפסל בחושך, וראיתי את התחלת הזריחה מעל העמק. זה היה ממש יפה - אור ורוד עדין כזה מתחיל לצבוע את השמים הכחולים כהים – נהדר!
חזרתי הביתה דרך מטע הפקאנים, נזהר לא להיתקל בענפי העצים, ומשם עליתי לשביל הלא סלול שמוביל הביתה.
כשהגעתי אל העיקול סטיתי כהרגלי מהשביל כדי לקצר את הדרך, ונכנסתי ליער האורנים שמתחת לרחוב שלנו, פוסע בזהירות על הקרקע החלקלקה ממחטי אורנים יבשים, ופתאום נתקלתי בבן אדם שצץ מולי. ברגע הראשון נבהלתי ופלטתי צעקת בהלה, נדהם לגלות מולי את גרי.
"שכחת לקחת את המים שלך." אמר והגיש לי בקבוק מים מינראלים.
"תודה" עניתי, נבוך קצת, באמת שכחתי לקחת מים והייתי צמא. "לא היית צריך, נורא מוקדם. עוד לא חמש בבוקר, איך ידעת שאני פה?"
גרי משך בכתפיו. "התעוררתי כשיצאת וראיתי לאן אתה הולך. אתה עוד כועס עליי?" הושיט יד והחליק על חזי הרטוב מזיעה.
"לא. מה פתאום כועס? חשבתי שאתה כועס" שתיתי מהמים לרוויה ואת השאר שפכתי על ראשי. הזעתי נורא והרגשתי דביק ומוזנח בגופיה הצבאית העתיקה שלי ובמכנסיים הקצרים והדהויים. גרי כנראה לא חשב שאני נראה רע כל כך והסתכל עליי כמו שאדם רעב מסתכל על סטייק עסיסי.
"נורא מתאימה לך הגופייה הזו." אמר בקול קצר נשימה, והניח יד על כתפי החשופה והלחה.
"זו סתם גופיה צבאית סמרטוטית." מחיתי רפות, "מה פתאום אתה..." נתקעתי באמצע המשפט כי הוא הצמיד את גופו לגופי ונישק אותי, מושך תוך כדי כך את הגופייה מעליי.
נפלנו על הקרקע הרטובה מטל, מתעלמים מדקירות מחטי האורנים, וטרפנו זה את זה.
"אתה כל כך סקסי." גנח גרי מפשיל את מכנסיי, "אני מת עליך בבגדים האלה. זה כל כך מחרמן לראות אותך רטוב ככה, אני יכול לאכול אותך." ומיד הדגים לי איך הוא מבצע את דבריו, כרע בין ברכי הערומות ושלף את הזין שלי מהתחתונים.
"גרי." נבהלתי וניסיתי לקום. "עוד מעט יהיה אור, מה אתה עושה?"
"מה נראה לך?" צחק גרי והדף אותי חזרה. הצמיד את פרקי ידי אל הקרקע, נשכב מעליי וביצע בי את זממו בלי בושה. מזל שאף אחד לא ראה אותנו.
חזרנו הביתה אוחזים יד ביד, מלוכלכים ופרועים, שערותינו מלאות מחטי אורן יבשים. כל רגע עצרנו והתנשקנו, ומי יודע עד כמה רחוק היינו מגיעים בסתר חדר המדרגות, לולא השכנה שירדה עם הזבל וכמעט נפלה עלינו מרוב בהלה.
הייתי נורא נבוך, אבל גרי צחק ובירך אותה בבוקר טוב צוהל כאילו זה דבר רגיל לגמרי לפגוש זוג גברים פרועים מתנשקים בשבע בבוקר בחדר המדרגות.
מצאנו את הילד לבוש ומסורק, שותה קקאו שהכין לעצמו לבד. "קמתי לבד והכנתי לי לבד כריך." אמר, גאה מאוד בעצמו, ובצדק.
אחרי ששלחנו אותו לבית הספר גרי התקשר לעבודה ואמר שהוא יאחר טיפה היום ושלח אותי להתקלח. הוא נכנס כמה דקות אחרי, עירום כמובן, והתחיל לסבן אותי במרץ.
"עכשיו אני רוצה לעשות סקס כמו שצריך." אמר בתוקף וסגר את המים, משעין אותי אל הקיר, גבי אליו ונצמד אליי, מנשק את כתפי.
"ומה עשינו קודם?" התגריתי בו, יודע היטב שבעניו של גרי רק סקס עם חדירה נחשב וכל השאר זה רק משחק מקדים. גרי אוהב לעשות סקס במקלחת ואני... אני אוהב כל מה שהוא אוהב. אחר כך התקלחנו ואני חפפתי לו את הראש כמו שהוא אוהב ו... עשינו את זה שוב, הפעם במיטה, וסוף סוף הגיע גם התור שלי לזיין.
אני לא מתלונן, אני אוהב לעשות כל מה שהוא רוצה, לא חשוב לי מה בדיוק, העיקר שאני איתו ושהוא מאושר. גרי לא מוכן שאני אהיה מעליו, אבל הוא מוכן לשבת עלי ולהישען עליי. אני יושב על המיטה, נשען על הקיר, הוא עליי נע בקצב שהוא קובע, היד שלי על הזין שלו והיד שלו על שלי, מדריכה אותי. אני עוצם עיניים, מלטף אותו, מתרכז רק בתחושות של שנינו. מרגיש אותו מבפנים ומבחוץ, זה כל כך טוב, אני אוהב את זה, ואז, רגע לפני ששוב גמרתי, הוא תפס אותי בביצים, תפס באמת, לא כמטאפורה, ואילץ אותי להבטיח שאני הולך היום לעשות בדיקות.
כל פעם שאני רואה את עצמי מחדש בראי, ולא חשוב שזה קורה לפחות פעם
ביום, אם לא יותר, אני מופתע מחדש. מה מופתע? אני ממש נדהם.
זה פשוט מצחיק, בן אדם בן עשרים וחמש שכבר ראה את עצמו בראי מיליוני פעמים ועדיין לא קולט שהוא גבר עבה כזה, גבוה, שעיר עם ראש מתולתל ופנים עגלגלות ועורף עבה שיושב על כתפיים רחבות. אחד בריא כזה שישר תולים עליו בגולני את המאג וכולם נאנחים כשמגיע התור שלו לשכב על האלונקה.
אני מאלה שכולם אומרים - מה? הוא הומו? בחיים לא הייתי מאמין - וגם אלו שכבר מבינים שאני הומו בטוחים שאני לא אתן לאף אחד לזיין אותי אלא אני זה ש... ובאמת, עד שגרי הגיע אני הייתי תמיד זה שזיין. טוב, גם היום אני מזיין לפעמים, אבל פחות.
אולי בגלל זה אני כזה שפוט שלו, בגלל שישר מהרגע הראשון הוא ראה אותי כמו שאני רואה את עצמי כשאין בסביבה ראי שדוחף לי את המציאות לפנים. אני, כמו שאומרים, לא מרשה לעובדות לבלבל אותי, אבל לפעמים הן נדחפות לי בפרצוף ואין לי ברירה אלא להכיר בהן.
איך הייתי רוצה להיראות? הייתי רוצה להיראות אחר. לא מרוקאי גדול וחזק עם תלתלים שחורים על החזה. הייתי רוצה למשל להראות כמו יורי - בחור יפה, בהיר עם עיניים כחולות וגוף דק וחלק ושערות משי בלונדיניות מתנופפות כאלו, שמרחפות בעדינות סביב הפנים היפות שלו כשהוא אוכל בתחת מגרי, החבר האהוב שלי על המיטה שלנו, מסתכל לי בעיניים באדישות כאילו שאני סתם אוויר ולא בן אדם. ולא סתם בן אדם אלא גבר חזק שמגיב על דבר כזה כמו דוב כועס. כן, ככה הגבתי, כמו דוב כועס. לא התכוונתי להתרגז, אם הייתי יכול הייתי מתנהג אחרת, אבל... אתם יודעים איך זה, ואם אתם לא יודעים אז יש לכם מזל.
רציתי לעשות הרבה דברים שלא עשיתי כשזה קרה - רציתי להיות קול ולחייך, ועוד יותר רציתי להיות כמוהו, כמו יורי היפה. הלוואי ויכולתי להיות במקומו, זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשראיתי אותם ככה. אם הייתי יפה ובהיר ודק וחלק כמוהו אז אני הייתי שם עם גרי, מנפנף את השערות הנהדרות והחלקות שלי, מחייך בהנאה, הידיים של גרי על המותנים הצרים והחטובים שלי, הזין של גרי בתחת הקטן הלבן והחלק שלי, מצפצף על הדוב המרוקאי השמן השעיר והמכוער הזה שמפריע באמצע כמו איזה פרימיטיבי מטומטם שלא יודע מהחיים שלו.
במקום להיות מנומס לצאת משם בשקט כמו שהייתי צריך, כמו שרציתי לעשות, התפרצתי וצעקתי וכעסתי וקיללתי במרוקאית - שפה ממש טובה לקללות- ואחר כך נשברתי ובכיתי כמו ילד. הם ניסו להרגיע אותי ובקשו שאצטרף, אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן. אפילו להסתכל עליהם לא יכולתי. ישבתי עם הפנים בידיים וחיכיתי שהם ילכו וזה מה שהם עשו, התלבשו בלי להגיד כלום והלכו.
הילד חזר כמה דקות אחר כך. הוא לא ידע כלום כמובן. אכל בשקט את החביתה שלו וראה סרטים מצוירים. הוא אוהב ביציית עין שמנגבים עם לחם טרי והוא גם אוהב אותי ואני אותו. אם לא הוא כבר מזמן הייתי מסתלק. אמרתי לו שהעיניים שלי אדומות כי אני אלרגי לפריחה של האורנים ואני מקווה שהוא האמין לי.
הכול קרה בגללי, בגלל שבמקום לחזור בתשע בערב, כמו שאני חוזר תמיד הקדמתי לחזור כי הרגשתי מצונן ועייף. חשבתי שיש לי מזל שריקי אחותי הסכימה להחליף אותי. עכשיו אני מצטער על זה.
אני עדיין מצונן ועייף, אבל כעת גם הלב שלי כואב. אני לא מאמין שאני יושב כאן כמו איזה דביל במקום לארוז וללכת. אני יודע שעדיף שאני אישן בחוץ ולא עם הבוגד הזה, אבל אני לא יודע לאן ללכת, וחוץ מזה איך אני יכול לעזוב את אסי לבד?
מה שהכי משונה זה שאני מרגיש בושה איומה, כאילו שהכול קרה באשמתי ואם הייתי אדם אחר זה לא היה קורה.
הוא בטח יחזור מאוחר בלילה, קצת שיכור, וכשאנסה לדבר איתו על מה שקרה הוא יכעס ויגיד לי לא לעשות עניין משטות כזו, ושהייתי צריך להצטרף אליהם כמו שהם רצו ולא לזרוק כסא על המיטה. מזל שלא פגעתי באף אחד.
הוא חזר. לא שתוי ולא כלום, רגוע כמו מלפפון, קריר כמו קרחון ויפה כל כך שבא לי למות, וביקש שלא אחטוף יותר קריזות דביליות אלא אשב בשקט ואקשיב לו בלי לעשות ברדק. עשיתי כדבריו, הייתה לי ברירה?
אז ככה – הוא רוצה ללכת מכאן. נמאס לו לחיות פה באבק ובלכלוך האסייתי הזה. יורי בא לביקור כדי להציע לו לחזור יחד לאירופה, הפעם זה לא הולנד אלא בלגיה דווקא.
הם דברו על עזיבת הארץ ומפה לשם הגיעו למיטה וכמובן שזה שאני הייתי אמור לחזור יותר מאוחר רק תרם להרגשה החופשית שלהם. מי ידע שפתאום הטמבל המכוער יחזור להפריע להם?
"ואם הילד היה בא ומוצא אותך ככה?" שאלתי בשקט, כאילו שזה מה שבאמת הפריע לי במצב המתועב הזה.
"הדלת לחדר השינה הייתה סגורה והילד תמיד טס למחשב שלו, ככה שהוא לא היה יודע כלום." ענה גרי בנחת, "ואם היית דופק בדלת כמו בן אדם נורמאלי ולא מתפרץ ככה אז גם אתה לא היית יודע כלום והכול היה בסדר."
אהה! אז בסוף הכול באשמתי. מה חשבתי לעצמי שנכנסתי ככה הביתה ולא דפקתי בדלת של חדר השינה שלי לפני שנכנסתי? באמת, איזה בן אדם נוראי אני? כאן שוב איבדתי את שלוות הנפש שלי והתחלתי לבכות.
זה פשוט מצחיק, בן אדם בן עשרים וחמש שכבר ראה את עצמו בראי מיליוני פעמים ועדיין לא קולט שהוא גבר עבה כזה, גבוה, שעיר עם ראש מתולתל ופנים עגלגלות ועורף עבה שיושב על כתפיים רחבות. אחד בריא כזה שישר תולים עליו בגולני את המאג וכולם נאנחים כשמגיע התור שלו לשכב על האלונקה.
אני מאלה שכולם אומרים - מה? הוא הומו? בחיים לא הייתי מאמין - וגם אלו שכבר מבינים שאני הומו בטוחים שאני לא אתן לאף אחד לזיין אותי אלא אני זה ש... ובאמת, עד שגרי הגיע אני הייתי תמיד זה שזיין. טוב, גם היום אני מזיין לפעמים, אבל פחות.
אולי בגלל זה אני כזה שפוט שלו, בגלל שישר מהרגע הראשון הוא ראה אותי כמו שאני רואה את עצמי כשאין בסביבה ראי שדוחף לי את המציאות לפנים. אני, כמו שאומרים, לא מרשה לעובדות לבלבל אותי, אבל לפעמים הן נדחפות לי בפרצוף ואין לי ברירה אלא להכיר בהן.
איך הייתי רוצה להיראות? הייתי רוצה להיראות אחר. לא מרוקאי גדול וחזק עם תלתלים שחורים על החזה. הייתי רוצה למשל להראות כמו יורי - בחור יפה, בהיר עם עיניים כחולות וגוף דק וחלק ושערות משי בלונדיניות מתנופפות כאלו, שמרחפות בעדינות סביב הפנים היפות שלו כשהוא אוכל בתחת מגרי, החבר האהוב שלי על המיטה שלנו, מסתכל לי בעיניים באדישות כאילו שאני סתם אוויר ולא בן אדם. ולא סתם בן אדם אלא גבר חזק שמגיב על דבר כזה כמו דוב כועס. כן, ככה הגבתי, כמו דוב כועס. לא התכוונתי להתרגז, אם הייתי יכול הייתי מתנהג אחרת, אבל... אתם יודעים איך זה, ואם אתם לא יודעים אז יש לכם מזל.
רציתי לעשות הרבה דברים שלא עשיתי כשזה קרה - רציתי להיות קול ולחייך, ועוד יותר רציתי להיות כמוהו, כמו יורי היפה. הלוואי ויכולתי להיות במקומו, זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשראיתי אותם ככה. אם הייתי יפה ובהיר ודק וחלק כמוהו אז אני הייתי שם עם גרי, מנפנף את השערות הנהדרות והחלקות שלי, מחייך בהנאה, הידיים של גרי על המותנים הצרים והחטובים שלי, הזין של גרי בתחת הקטן הלבן והחלק שלי, מצפצף על הדוב המרוקאי השמן השעיר והמכוער הזה שמפריע באמצע כמו איזה פרימיטיבי מטומטם שלא יודע מהחיים שלו.
במקום להיות מנומס לצאת משם בשקט כמו שהייתי צריך, כמו שרציתי לעשות, התפרצתי וצעקתי וכעסתי וקיללתי במרוקאית - שפה ממש טובה לקללות- ואחר כך נשברתי ובכיתי כמו ילד. הם ניסו להרגיע אותי ובקשו שאצטרף, אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן. אפילו להסתכל עליהם לא יכולתי. ישבתי עם הפנים בידיים וחיכיתי שהם ילכו וזה מה שהם עשו, התלבשו בלי להגיד כלום והלכו.
הילד חזר כמה דקות אחר כך. הוא לא ידע כלום כמובן. אכל בשקט את החביתה שלו וראה סרטים מצוירים. הוא אוהב ביציית עין שמנגבים עם לחם טרי והוא גם אוהב אותי ואני אותו. אם לא הוא כבר מזמן הייתי מסתלק. אמרתי לו שהעיניים שלי אדומות כי אני אלרגי לפריחה של האורנים ואני מקווה שהוא האמין לי.
הכול קרה בגללי, בגלל שבמקום לחזור בתשע בערב, כמו שאני חוזר תמיד הקדמתי לחזור כי הרגשתי מצונן ועייף. חשבתי שיש לי מזל שריקי אחותי הסכימה להחליף אותי. עכשיו אני מצטער על זה.
אני עדיין מצונן ועייף, אבל כעת גם הלב שלי כואב. אני לא מאמין שאני יושב כאן כמו איזה דביל במקום לארוז וללכת. אני יודע שעדיף שאני אישן בחוץ ולא עם הבוגד הזה, אבל אני לא יודע לאן ללכת, וחוץ מזה איך אני יכול לעזוב את אסי לבד?
מה שהכי משונה זה שאני מרגיש בושה איומה, כאילו שהכול קרה באשמתי ואם הייתי אדם אחר זה לא היה קורה.
הוא בטח יחזור מאוחר בלילה, קצת שיכור, וכשאנסה לדבר איתו על מה שקרה הוא יכעס ויגיד לי לא לעשות עניין משטות כזו, ושהייתי צריך להצטרף אליהם כמו שהם רצו ולא לזרוק כסא על המיטה. מזל שלא פגעתי באף אחד.
הוא חזר. לא שתוי ולא כלום, רגוע כמו מלפפון, קריר כמו קרחון ויפה כל כך שבא לי למות, וביקש שלא אחטוף יותר קריזות דביליות אלא אשב בשקט ואקשיב לו בלי לעשות ברדק. עשיתי כדבריו, הייתה לי ברירה?
אז ככה – הוא רוצה ללכת מכאן. נמאס לו לחיות פה באבק ובלכלוך האסייתי הזה. יורי בא לביקור כדי להציע לו לחזור יחד לאירופה, הפעם זה לא הולנד אלא בלגיה דווקא.
הם דברו על עזיבת הארץ ומפה לשם הגיעו למיטה וכמובן שזה שאני הייתי אמור לחזור יותר מאוחר רק תרם להרגשה החופשית שלהם. מי ידע שפתאום הטמבל המכוער יחזור להפריע להם?
"ואם הילד היה בא ומוצא אותך ככה?" שאלתי בשקט, כאילו שזה מה שבאמת הפריע לי במצב המתועב הזה.
"הדלת לחדר השינה הייתה סגורה והילד תמיד טס למחשב שלו, ככה שהוא לא היה יודע כלום." ענה גרי בנחת, "ואם היית דופק בדלת כמו בן אדם נורמאלי ולא מתפרץ ככה אז גם אתה לא היית יודע כלום והכול היה בסדר."
אהה! אז בסוף הכול באשמתי. מה חשבתי לעצמי שנכנסתי ככה הביתה ולא דפקתי בדלת של חדר השינה שלי לפני שנכנסתי? באמת, איזה בן אדם נוראי אני? כאן שוב איבדתי את שלוות הנפש שלי והתחלתי לבכות.
הוא ניסה לנחם אותי, אבל אני דחפתי אותו מעליי - פעם ראשונה בחיים
שעשיתי דבר כזה - הסתגרתי במקלחת כמו איזו כוסית היסטרית ובכיתי כמו ילד לתוך
המגבת שלי.
למה הוא לא מבין כמה ההתנהגות שלו פוגעת בי? ולא, זה שמצדו גם אני יכול לזיין מהצד לא עוזר לי בכלל!
בסוף יצאתי משם - כמה זמן אפשר להסתגר בשירותים? - ואמרתי לו שאני לא עוזב את הארץ אפילו למענו, ושאני חושב שהוא טועה בגדול אם הוא חושב ששם יהיה לו טוב יותר.
הוא התנצל בחצי פה, יותר ברבע, אבל לא נהיה קטנוניים, על הפדיחה עם יורי והודה שאולי זה היה קצת מוגזם מצידו, אבל מצד שני הרי זה רק יורי, אז מה אני עושה סיפור?
החלטתי לא לעשות סיפור ועזבתי את הנושא הכואב הזה. יש דברים שעדיף להניח להם ודי.
הפסקנו לדבר על הקטע ההוא ועברנו לדון בעתיד. הוא הודיע לי שהוא נחוש לעזוב את ישראל ולנסות להיות עצמאי ועשיר במקום אחר. נמאס לו מהארץ ונמאס לו להיות שכיר וכנראה שגם ממני נמאס לו, אבל את זה הוא לא אמר אלא נתן לי להבין לבד.
החלטנו שהוא ייסע עם יורי בשבוע הבא ואני אשאר כאן עם הילד. למזלי אסי יהיה עם אימא שלו בגרמניה בדיוק כשאני במילואים ככה שהכול מסתדר פחות או יותר. יורי וגרי ינסו לברר אם הם מצליחים לעשות שם עסקים, משהו שקשור לאיזה סטארט אפ בהיי טק שאני לא בדיוק מבין, ואחר כך נראה. גרי אמר לי שהוא אוהב אותי ושאם הרעיון שלו ושל יורי יצליח אז הוא יביא אותי אליו, מתעלם מדבריי שאני לא מוכן לרדת מהארץ. לא התעקשתי כי אני לא מאמין שהוא יצליח וגם אם הוא כן יתעשר פתאום אז אני לא מאמין שהוא ירצה אותי שם, וגם אם הוא ירצה אני לא עוזב את הארץ. הוא עוד לא קולט את זה, אבל אין מצב שאהיה יורד!
בכל מקרה אין טעם להתווכח על ביצה שלא נולדה. עדיף לשתוק. הדבר היחיד שאני יודע בוודאות זה שהוא ויורי יחיו יחד אצל איזה חברה של יורי בבריסל ואני יודע בדיוק איך הם יבלו את הזמן הפנוי שלהם יחד. אני יודע שאין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה, כי הרי זה רק יורי ומה אני עושה בכלל עניין?
למה הוא לא מבין כמה ההתנהגות שלו פוגעת בי? ולא, זה שמצדו גם אני יכול לזיין מהצד לא עוזר לי בכלל!
בסוף יצאתי משם - כמה זמן אפשר להסתגר בשירותים? - ואמרתי לו שאני לא עוזב את הארץ אפילו למענו, ושאני חושב שהוא טועה בגדול אם הוא חושב ששם יהיה לו טוב יותר.
הוא התנצל בחצי פה, יותר ברבע, אבל לא נהיה קטנוניים, על הפדיחה עם יורי והודה שאולי זה היה קצת מוגזם מצידו, אבל מצד שני הרי זה רק יורי, אז מה אני עושה סיפור?
החלטתי לא לעשות סיפור ועזבתי את הנושא הכואב הזה. יש דברים שעדיף להניח להם ודי.
הפסקנו לדבר על הקטע ההוא ועברנו לדון בעתיד. הוא הודיע לי שהוא נחוש לעזוב את ישראל ולנסות להיות עצמאי ועשיר במקום אחר. נמאס לו מהארץ ונמאס לו להיות שכיר וכנראה שגם ממני נמאס לו, אבל את זה הוא לא אמר אלא נתן לי להבין לבד.
החלטנו שהוא ייסע עם יורי בשבוע הבא ואני אשאר כאן עם הילד. למזלי אסי יהיה עם אימא שלו בגרמניה בדיוק כשאני במילואים ככה שהכול מסתדר פחות או יותר. יורי וגרי ינסו לברר אם הם מצליחים לעשות שם עסקים, משהו שקשור לאיזה סטארט אפ בהיי טק שאני לא בדיוק מבין, ואחר כך נראה. גרי אמר לי שהוא אוהב אותי ושאם הרעיון שלו ושל יורי יצליח אז הוא יביא אותי אליו, מתעלם מדבריי שאני לא מוכן לרדת מהארץ. לא התעקשתי כי אני לא מאמין שהוא יצליח וגם אם הוא כן יתעשר פתאום אז אני לא מאמין שהוא ירצה אותי שם, וגם אם הוא ירצה אני לא עוזב את הארץ. הוא עוד לא קולט את זה, אבל אין מצב שאהיה יורד!
בכל מקרה אין טעם להתווכח על ביצה שלא נולדה. עדיף לשתוק. הדבר היחיד שאני יודע בוודאות זה שהוא ויורי יחיו יחד אצל איזה חברה של יורי בבריסל ואני יודע בדיוק איך הם יבלו את הזמן הפנוי שלהם יחד. אני יודע שאין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה, כי הרי זה רק יורי ומה אני עושה בכלל עניין?
אני חושב על כל הדברים הללו תוך כדי טיגון שניצלים בשביל הילד. הוא
שונא שניצלים קפואים מהחנות ולכן אני, ששונא לטגן, מתגבר על עצמי ועושה מאמץ לטגן
למענו שניצלים תוצרת בית.
אסי שונא הרבה דברים. הוא שונא שאני רב עם גרי, שונא לעשות שיעורים באנגלית, שונא לסדר את החדר שלו, שונא שאני מבקש ממנו להפסיק לשחק במחשב ולבוא לאכול. בקשר לכל הדברים הללו אני לא יכול לעזור לו. הוא חייב ללמוד אנגלית, לסדר את החדר שלו ולהפסיק לשחק במחשב כדי לאכול ארוחת ערב, אבל הוא לא חייב לסבול שניצלים קפואים.
כשהוא יחזור היום מבית הספר אני אתן לו ארוחת צהריים חמה וטעימה של אוכל ביתי.
אני דופק את הבשר בפטיש ומזלף עליו מיץ לימון ואז מכניס את נתחי הבשר הדקים והבהירים לשקית ניילון ששמתי בה קודם קמח מעורב בתבלינים. מנער היטב את השקית מקפיד שהבשר יצופה מכל צדדיו בקמח. זה שלב מס' אחד בציפוי השניצלים. שלב שני אלו הביצים הטרופות. בזמן שאני מערבב שתי ביצים בצלחת מרק ענקית מזכוכית ומוסיף להן קצת מלח הדלת נפתחת פתאום וגרי מופיע.
"שלום." הוא אומר ושם את התיק שלו על שולחן המטבח, ואז הוא נזכר שאני שונא את המנהג הזה ומסלק את התיק לארון בחדר הכניסה ושוב נכנס למטבח ומספר לי שמחר בבוקר הם ממריאים ושהוא לקח חודש חופש ללא תשלום מהעבודה, ושאם העסק ההוא בבלגיה לא ילך טוב הוא יכול לחזור בלי בעיות לעבודה שלו.
"בסדר." אני אומר ביובש ושולה פרוסת בשר נוטפת ביצה צהבהבה מהצלחת ומניח אותה על מגש פרורי הלחם.
"אתה עושה שניצלים?" שואל גרי ומציץ מעבר לכתפי.
"כן" אני עונה ומצפה עוד פרוסה אחת בפרורי לחם. ממתין לשמן שירתח במחבת.
"מה יהיה ליד השניצלים?" שואל גרי.
"יש אורז עם אפונה." אני עונה, מחווה בסנטרי לעבר הסיר שעומד על הגז.
"יופי. אני אוהב את האורז שאתה עושה." אומר גרי ומניח יד על מותניי העטופות בסינר.
דמעות מתחילות לצוץ בעיניי. "לך מפה, אל תפריע לי." אני נוזף בו בקשיחות וממצמץ בכוח כדי לסלק את הדמעות.
הוא מציית לי בזריזות מפתיעה. נסוג לאחור ויושב ליד השולחן, מביט בשתיקה בגבי.
אני מתחיל בטיגון, זה השלב הכי קשה. צריך להקפיד לא לשרוף את ציפוי פרורי הלחם הזהבהב, אבל אסור להוציא את השניצל מהר מידי כי אז הציפוי נעשה מגעיל ומתפורר. תוך כדי טיגון אני ממשיך בהפיכת בשר העוף בתוך הביצה ובציפויו בפרורי לחם. צריך להיות זריז ולהשגיח כל הזמן, עין אחת על המחבת והשנייה על השיש.
"רק בישראל עושים שניצלים מבשר עוף." אומר גרי, "באירופה משתמשים בבשר בקר."
"פה בישראל אנחנו אוהבים לאלתר ולעגל פינות, וחוץ מזה העוף זול ובריא יותר." אני עונה בחיוך מאולץ וממשיך לעבוד.
כל הבשר כבר במגש של פרורי הלחם. חלק מהשניצלים כבר מוכנים. אני נותן לגרי חתיכה קטנה וחמה ולוקח אחת גם לעצמי.
"אני, אם החבר שלי היה עושה לי תרגיל כזה כמו שעשיתי לך אתמול, הייתי שופך עליו מחבת עם שמן רותח והולך להשתכר באיזה מקום." אומר גרי ומלקק את אצבעותיו, "ואתה מכין לי אוכל. אני לא מבין אותך מישקה."
"אני יודע, גם אני לא מבין אותך גרי." אני עונה ומכבה את האש.
השניצלים מוכנים, ממתינים לילד בקופסה גדולה מפלסטיק עם מכסה אדום. השיש והגז מנוגבים היטב מנתזי השמן, גם הקרמיקה סביב הגז נקייה. המחבת בכיור מלאה מים חמים עם סבון ממתינה לקרצוף הגון. הכול מוכן לבואו של הילד מבית הספר.
גרי, שהמתין בסבלנות עד שאסיים לנקות ולהעלים את כל נזקי הטיגון מהמטבח מניח יד על כתפי ומסובב אותי אליו.
"מישקה." הוא אומר חרש ומניח את ראשו על כתפי, "מישקה שלי." הדמעות מתעלמות מכוח הרצון שלי ומתחילות לנזול על לחיי. אני הולך למיטה שלנו ונשכב עליה. הוא שוכב לצידי, מחבק אותי, מפשיט אותי בעדינות, חוזר ואומר לי כמה הוא אוהב אותי, מבטיח שהוא יחזור, מבקש סליחה על מה שהיה, מספר לי כמה אני נהדר ומתוק וסקסי ואז מרים את רגליי על כתפיו וחודר לתוכי. הוא מתחיל בעדינות עם נשיקות רכות על פניי וכתפיי ולחישות מתוקות ברוסית, ואז הקצב מתגבר, שנינו מתלהטים, משנים תנוחות, מתפרעים לכל רוחב המיטה, וגומרים לבסוף בגניחות רמות. הוא נרדם מיד אחר כך. אני מכסה אותו בשמיכת הפיקה הזוגית שלנו והולך להתקלח.
הילד חוזר ויושב לאכול איתי. שמח שיש שניצלים חמים, מבטיח לא להתחצף לגרי ולהיות ילד טוב. אני מנשק את ראשו הבהיר, נותן לו חמישה שקלים לקנות תפוצ'יפס עם פוגים, מזכיר לו להכין שיעורים לפני שהוא יוצא לשחק והולך לעבודה.
אסי שונא הרבה דברים. הוא שונא שאני רב עם גרי, שונא לעשות שיעורים באנגלית, שונא לסדר את החדר שלו, שונא שאני מבקש ממנו להפסיק לשחק במחשב ולבוא לאכול. בקשר לכל הדברים הללו אני לא יכול לעזור לו. הוא חייב ללמוד אנגלית, לסדר את החדר שלו ולהפסיק לשחק במחשב כדי לאכול ארוחת ערב, אבל הוא לא חייב לסבול שניצלים קפואים.
כשהוא יחזור היום מבית הספר אני אתן לו ארוחת צהריים חמה וטעימה של אוכל ביתי.
אני דופק את הבשר בפטיש ומזלף עליו מיץ לימון ואז מכניס את נתחי הבשר הדקים והבהירים לשקית ניילון ששמתי בה קודם קמח מעורב בתבלינים. מנער היטב את השקית מקפיד שהבשר יצופה מכל צדדיו בקמח. זה שלב מס' אחד בציפוי השניצלים. שלב שני אלו הביצים הטרופות. בזמן שאני מערבב שתי ביצים בצלחת מרק ענקית מזכוכית ומוסיף להן קצת מלח הדלת נפתחת פתאום וגרי מופיע.
"שלום." הוא אומר ושם את התיק שלו על שולחן המטבח, ואז הוא נזכר שאני שונא את המנהג הזה ומסלק את התיק לארון בחדר הכניסה ושוב נכנס למטבח ומספר לי שמחר בבוקר הם ממריאים ושהוא לקח חודש חופש ללא תשלום מהעבודה, ושאם העסק ההוא בבלגיה לא ילך טוב הוא יכול לחזור בלי בעיות לעבודה שלו.
"בסדר." אני אומר ביובש ושולה פרוסת בשר נוטפת ביצה צהבהבה מהצלחת ומניח אותה על מגש פרורי הלחם.
"אתה עושה שניצלים?" שואל גרי ומציץ מעבר לכתפי.
"כן" אני עונה ומצפה עוד פרוסה אחת בפרורי לחם. ממתין לשמן שירתח במחבת.
"מה יהיה ליד השניצלים?" שואל גרי.
"יש אורז עם אפונה." אני עונה, מחווה בסנטרי לעבר הסיר שעומד על הגז.
"יופי. אני אוהב את האורז שאתה עושה." אומר גרי ומניח יד על מותניי העטופות בסינר.
דמעות מתחילות לצוץ בעיניי. "לך מפה, אל תפריע לי." אני נוזף בו בקשיחות וממצמץ בכוח כדי לסלק את הדמעות.
הוא מציית לי בזריזות מפתיעה. נסוג לאחור ויושב ליד השולחן, מביט בשתיקה בגבי.
אני מתחיל בטיגון, זה השלב הכי קשה. צריך להקפיד לא לשרוף את ציפוי פרורי הלחם הזהבהב, אבל אסור להוציא את השניצל מהר מידי כי אז הציפוי נעשה מגעיל ומתפורר. תוך כדי טיגון אני ממשיך בהפיכת בשר העוף בתוך הביצה ובציפויו בפרורי לחם. צריך להיות זריז ולהשגיח כל הזמן, עין אחת על המחבת והשנייה על השיש.
"רק בישראל עושים שניצלים מבשר עוף." אומר גרי, "באירופה משתמשים בבשר בקר."
"פה בישראל אנחנו אוהבים לאלתר ולעגל פינות, וחוץ מזה העוף זול ובריא יותר." אני עונה בחיוך מאולץ וממשיך לעבוד.
כל הבשר כבר במגש של פרורי הלחם. חלק מהשניצלים כבר מוכנים. אני נותן לגרי חתיכה קטנה וחמה ולוקח אחת גם לעצמי.
"אני, אם החבר שלי היה עושה לי תרגיל כזה כמו שעשיתי לך אתמול, הייתי שופך עליו מחבת עם שמן רותח והולך להשתכר באיזה מקום." אומר גרי ומלקק את אצבעותיו, "ואתה מכין לי אוכל. אני לא מבין אותך מישקה."
"אני יודע, גם אני לא מבין אותך גרי." אני עונה ומכבה את האש.
השניצלים מוכנים, ממתינים לילד בקופסה גדולה מפלסטיק עם מכסה אדום. השיש והגז מנוגבים היטב מנתזי השמן, גם הקרמיקה סביב הגז נקייה. המחבת בכיור מלאה מים חמים עם סבון ממתינה לקרצוף הגון. הכול מוכן לבואו של הילד מבית הספר.
גרי, שהמתין בסבלנות עד שאסיים לנקות ולהעלים את כל נזקי הטיגון מהמטבח מניח יד על כתפי ומסובב אותי אליו.
"מישקה." הוא אומר חרש ומניח את ראשו על כתפי, "מישקה שלי." הדמעות מתעלמות מכוח הרצון שלי ומתחילות לנזול על לחיי. אני הולך למיטה שלנו ונשכב עליה. הוא שוכב לצידי, מחבק אותי, מפשיט אותי בעדינות, חוזר ואומר לי כמה הוא אוהב אותי, מבטיח שהוא יחזור, מבקש סליחה על מה שהיה, מספר לי כמה אני נהדר ומתוק וסקסי ואז מרים את רגליי על כתפיו וחודר לתוכי. הוא מתחיל בעדינות עם נשיקות רכות על פניי וכתפיי ולחישות מתוקות ברוסית, ואז הקצב מתגבר, שנינו מתלהטים, משנים תנוחות, מתפרעים לכל רוחב המיטה, וגומרים לבסוף בגניחות רמות. הוא נרדם מיד אחר כך. אני מכסה אותו בשמיכת הפיקה הזוגית שלנו והולך להתקלח.
הילד חוזר ויושב לאכול איתי. שמח שיש שניצלים חמים, מבטיח לא להתחצף לגרי ולהיות ילד טוב. אני מנשק את ראשו הבהיר, נותן לו חמישה שקלים לקנות תפוצ'יפס עם פוגים, מזכיר לו להכין שיעורים לפני שהוא יוצא לשחק והולך לעבודה.
10. בוחר בחיים
אחרי שגרי נסע הרגשתי שהאוויר נעשה סמיך יותר, זזתי באיטיות כאילו מישהו תלה עליי שריון עופרת, מרגיש כאילו אני כבד יותר במאה ק"ג. כל פעולה אורכת המון זמן, קשה לי לזוז, קשה לי לנשום, אני מת לישון ולא מצליח להירדם. אני רעב ואין לי תאבון.
רק בעזרת כוח הרצון אני מצליח לאלץ את עצמי לקום, להתלבש לצחצח שיניים, להכין אוכל לילד. משימות פשוטות כמו ללכת לעבודה, לשבת זקוף, לחשב עודף, להחזיק את העיניים פתוחות, להקשיב למה שאומרים לי. להבין מה אומרים, הכול נראה לי קשה מנשוא.
כל מי שמכיר אותי מודאג. אפילו ריקי מעירה שאני נראה קצת עצוב ומזמינה אותי לארוחת ליל שישי אצלה. בחוסר חשק אני הולך עם אסי שהצליח להתיידד איתה ועם בועז, ומעריץ את יואל הקטן - התינוק שלהם.
הם אוכלים, צוחקים, נהנים ואני יושב בעיניים פקוחות וחולם. לא מבין על מה מדברים.
לא. אני לא חושב על גרי. אני לא מתגעגע אליו בכלל. מה הטעם? הרי אני יודע שזה נגמר, שהוא לא יחזור. אני סתם יושב וממתין שהחיים שלי יגמרו ואוכל להיפטר מהנטל המעיק הזה של להיות אני.
בדרך חזרה אסי דיבר בלי הפסקה על הנסיעה שלו לגרמניה, חוקר אותי איך זה לטוס, איך מרגישים כשהמטוס ממריא, איך האוכל במטוס, האם כל הדיילות יפות? אני מנסה לענות, מנסה להגיב, אבל אני כל כך עייף, כל כך מותש וחסר מרץ. המילים נדבקות לי ללשון, לא רוצות לצאת.
אחרי שגרי נסע הרגשתי שהאוויר נעשה סמיך יותר, זזתי באיטיות כאילו מישהו תלה עליי שריון עופרת, מרגיש כאילו אני כבד יותר במאה ק"ג. כל פעולה אורכת המון זמן, קשה לי לזוז, קשה לי לנשום, אני מת לישון ולא מצליח להירדם. אני רעב ואין לי תאבון.
רק בעזרת כוח הרצון אני מצליח לאלץ את עצמי לקום, להתלבש לצחצח שיניים, להכין אוכל לילד. משימות פשוטות כמו ללכת לעבודה, לשבת זקוף, לחשב עודף, להחזיק את העיניים פתוחות, להקשיב למה שאומרים לי. להבין מה אומרים, הכול נראה לי קשה מנשוא.
כל מי שמכיר אותי מודאג. אפילו ריקי מעירה שאני נראה קצת עצוב ומזמינה אותי לארוחת ליל שישי אצלה. בחוסר חשק אני הולך עם אסי שהצליח להתיידד איתה ועם בועז, ומעריץ את יואל הקטן - התינוק שלהם.
הם אוכלים, צוחקים, נהנים ואני יושב בעיניים פקוחות וחולם. לא מבין על מה מדברים.
לא. אני לא חושב על גרי. אני לא מתגעגע אליו בכלל. מה הטעם? הרי אני יודע שזה נגמר, שהוא לא יחזור. אני סתם יושב וממתין שהחיים שלי יגמרו ואוכל להיפטר מהנטל המעיק הזה של להיות אני.
בדרך חזרה אסי דיבר בלי הפסקה על הנסיעה שלו לגרמניה, חוקר אותי איך זה לטוס, איך מרגישים כשהמטוס ממריא, איך האוכל במטוס, האם כל הדיילות יפות? אני מנסה לענות, מנסה להגיב, אבל אני כל כך עייף, כל כך מותש וחסר מרץ. המילים נדבקות לי ללשון, לא רוצות לצאת.
"אתה לא כייפי מאז שגרי נסע." קובע אסי מאוכזב, ומיד נבהל ונתן לי יד, "אתה
עצוב? אתה רוצה שאני לא אסע?"
"לא. מה פתאום? בטח שאתה צריך לנסוע. לא ראית את אימא שלך כמעט שנה, אתה לא מתגעגע?"
"לא כל כך. אתה מתגעגע לגרי יותר." הוא קובע, מציץ בי מהצד בעיני תכלת תמימות ופקחיות.
אני עושה מאמץ עליון ומחייך אליו, ויודע פתאום בבהירות עצומה שברגע שהוא ייסע אני גומר עם הכול והולך.
"למה שלא תתקשר לרופאה הנחמדה ההיא שמצאה חן בעיניך?" שואלת אותי אוקסנה שקפצה לביקור עם כמה פרוסות עוגה שאימא שלה אפתה.
אני מביט בהן בתימהון. נזכר שפעם אהבתי לאכול עוגות מתוקות, ומתפלא איך אפילו הריח הטרי של העוגה דוחה אותי.
"מה חדש אצל גרי?" שואלת אוקסנה ומניחה יד מודאגת על זרועי.
"מצוין. הוא מתקשר כל כמה ימים. הכול בסדר. הרעיון שלהם התקבל יפה. שכרו להם דירה ועכשיו הם עובדים בחברה ההיא ומקבלים משכורת יפה. הם מפתחים את הרעיון שלהם כדי שיתאים ל... ל..." אני נתקע. לא זוכר בדיוק מה הפרטים שהוא סיפר לי בהתלהבות כה רבה.
התכנית המקורית שלו לחזור בעוד שבוע נשכחה מכבר. הוא נעדר כבר חודש ויומיים. עסוק עד למעלה מראשו בפיתוח הרעיון ההוא, שעד היום לא הבנתי מה טיבו, וחי עם יורי בדירה אחת. עובד איתו, נהנה מהחיים באירופה היקרה שלו, ואותי שכח לגמרי. אני רק האיש הזה שפעם היה האהוב שלו – מישקה החביב, הנציג האותנטי של ישראל ששמח לטפל בילד שהוא לא ממש שלו.
מהמקום שגרי נמצא בו כעת נראה לו הבית שלנו כמין מקום נידח אי שם בשולי העולם השלישי מוכה החום והצרות. נכון, צריך לשאול מידי פעם לשלומנו, כפי ששואלים בנימוס לשלום קרובי משפחה עניים. אולי לשלוח איזו מתנה בחגים, אבל אנחנו כבר לא ממשיים יותר בעיניו.
נפרדנו איש לדרכו. הוא חי עכשיו בנוף ירוק ונקי, גר ליד נהר ירקרק שברבורים וברווזים יפים שטים על מימיו השקטים והקרים. ישן מתחת לגג רעפים מחודד ומחלונו נשקף צריח גבוה של כנסייה. הפעמונים של הכנסייה מצלצלים כל שעה בקול רך וענוג, מרדימים אותו בלילה. הוא ישן בשקט, אין יתושים שם באוויר הקר והצלול, אין נמלים במטבח, וג'וקים ענקיים לא טורדים את המנוחה.
הוא שוכב בזרועותיו הלבנות והחלקות של יורי היפה, מכוסה בשמיכת פוך קלילה, מחייך בשנתו לקולם של הפעמונים, מאושר. הוא בבית עכשיו, סוף סוף ברח מהארץ החמה מידי, הלוהטת מידי, הנמרצת מידי הזו.
עכשיו הוא שקט, עכשיו הוא רגוע. בבוקר יש קרואסונים טריים וקפה בחלב. ברחוב הנקי כולם מנומסים ומלאי התחשבות, איש לא צופר בחוצפה. כולם פה בהירים ודקים ויפים כמוהו, אין דובים שמנים ושעירים שמזיעים בגופיות צבאיות ישנות.
האנשים שם כל כך רגועים, אף אחד לא מזיע שם באוויר הקריר של אירופה, לא זורק כסאות על המיטה, לא מסרב לאכול בשר עם חלב, לא מקשיב לחדשות, לא מתעצבן ולא מקלל בערבית. עכשיו הוא מרוצה, עכשיו טוב לו.
"הילד לא רוצה לנסוע. הוא פוחד להשאיר אותך לבד." מגלה לי אוקסנה.
"שטויות. הוא חייב לנסוע." אני משיב וכבר יודע איזה טעם יהיה לקנה המתכת המשומן והקר שאכניס לפי כשאהיה לבד.
"גם אני מודאגת, מיכה." היא מביטה בי מלמטה למעלה ופתאום מניחה יד פעוטה על כתפי, מתרוממת על קצות אצבעותיה ונושקת על לחיי.
"נורא רזית בזמן האחרון ואתה כל כך שקט."
"יופי. הייתי שמן מידי."
"ועכשיו אתה רזה מידי." היא קובעת, "ואתה נראה עצוב ואומלל. אולי בכל זאת..."
"זה יעבור לי. זו רק תקופה כזו. אני בסדר, באמת." אני נמלט מדירתה והולך לשבת על הספסל ליד הדירה שלנו. חולם שהוא חוזר אליי, שאנחנו קונים את הדירה ממול ומחברים אותה לדירה שלנו, עושים לנו מעין קוטג' קטן עם כניסה נפרדת, וחיים באושר בקצה הרחוב הקטן שלנו מול חורשת האלונים.
בדמיוני אני עובר על כל פרט ופרט. אני יודע בדיוק איך נגדיל את המטבח, נסדר שלושה חדרי שינה גדולים, חדר ארונות מרווח ושירותים פרטיים לי ולגרי. יהיה לנו סלון גדול עם חלון ענקי לנוף, ומרפסת מעוגלת עם מעקה מתכת מסולסל ו...
אסי מתיישב לצידי, מזיע ופרוע אחרי משחק כדורגל. "בוא נלך הביתה מישקה." הוא מבקש בלחש, ומניח יד קטנה ודביקה בכפי.
אני קם לאט ובכבדות, מנסה לחייך אליו. שואל מה להכין לארוחת ערב ושוכח מיד את תשובתו. אני כל כך עייף, כל כך כבד ומותש. אני רוצה לעצום עיניים ולישון לנצח, אני רוצה לנוח כבר סוף סוף.
אחרי שהילד הנרגש עלה למטוס, מלווה בדיילת חיננית, אני חוזר הביתה ומתכונן למילואים כאילו שהכול רגיל לגמרי. אלון ממחשבי אלון שמח כשאני מודיע לו שאחרי המילואים אני כבר לא אמכור יותר פיס, ומיד מציע לי לנהל את המעבדה הקטנה לתיקון מחשבים שעד היום הועסקתי בה כשכיר יום. אני מסרב להתחייב מפורשות. "תודה, אלון. אני מאוד מעריך את ההצעה, אבל יותר טוב שנדבר אחרי שאחזור בשלום מהמילואים." אני ממלמל.
הוא טופח בשמחה על כתפי, "בעזרת השם, תחזור בריא ושלם." הוא אומר בקול עליז, ואני מחייך חזרה, מהנהן ושותק.
המילואים שלי בעזה אורכים שלושים יום ובמהלכם אני לא מצליח משום מה למצוא אפילו רגע אחד של פנאי לבצע בו את זממי. פתאום אני מגלה שכולם צעירים ממני. ילדים ממש. נותנים לי דרגה של סמל ראשון ומאלצים אותי להיות אחראי, לפקח, לשמור, להשגיח. אני צריך פתאום להיות אחראי על שלומם של עשרים ילדים מגודלים וסרבנים שחייהם עומדים כל הזמן בסכנה.
אנחנו שומרים על התיישבויות ומאבטחים צירים. עסוקים ללא הרף, מוקפצים מפה לשם. ואני ממתין כל הזמן לרגע של שלווה כדי להתייחד עם קנה הנשק שלי, והרגע לא בא. חסרים אנשים, חסר ציוד, יש בעיות, יש תקלות, צריך להמציא פתרונות זריזים, הכול נופל על ראשי. מבוקר עד ערב אני טרוד ומתרוצץ. הזמן חולף מהר ופתאום אני עושה חפיפה עם המחליפים שלי ונשקי נלקח ממני. איך עבר לי חודש שלם כל כך מהר?
בדרך לשדה התעופה אני מאיץ ומאיץ, עולה עד למאה עשרים. סטייה קלה של ההגה ואני מתנפץ אל מעקה הבטיחות והכול ייגמר. לא עוד נדודי שינה, חוסר תיאבון ואומללות. יפסקו הגעגועים האלו שמענים אותי ללא הרף. יותר לא אנהל עם יורי את שיחות הטלפון הקצרות והקרות ההן שרק מעציבות אותי. פעם דיברנו כל יום. אחר כך כל יומיים. אחר כך כל שלושה, ובמילואים בקושי שיחה בשבוע. אני מנבא בקולו החלש והרחוק את השיחה האחרונה. מדמיין בבהירות מבהילה את הפרידה הקרירה והמנומסת וההגה רועד בידיי, אבל... המראה של אסי, עומד מבוהל ובודד בתוך המון אדם צץ לנגד עיניי.
הוא מביט לפה ולשם מבולבל, תר אחריי בעיניו. כולם מתרוצצים הלוך ושוב, אף אחד לא שם לב אליו, אף אחד לא יודע שהוא ממתין לי. עיניו הכחולות הופכות מודאגות מרגע לרגע, הדמעות מתחילות להתנוצץ בתוכן. עוד מעט יזלגו על לחייו והבעת אכזבה וייאוש תעלה על פניו...
אני מאט. חוזר למסלול שלי ונוסע בזהירות רבה עד לשדה התעופה, שם אני ממתין רבע שעה עד שהילד, אוחז בידה של דיילת חייכנית, מופיע לנגד עיניי. הוא שומט את ידה האימהית של הדיילת ומזנק עליי בשאגת שמחה. כל הדרך חזרה הוא מלטף את ברכיי, מחייך אליי באושר, מפטפט במהירות, מנסה לספר הכול בבת אחת, ובסוף נרדם מותש, ומתעורר רק כשאני נושא אותו על כפיים למיטתו.
"אני אוהב אותך, מיכה." הוא אומר בקול צלול וברור, נרדם שוב וישן שינה שקטה ורגועה עד למחרת בבוקר.
אני שוכב לצידו על מיטתו הקטנה, מביט בפניו הבהירים ויודע שיותר לא יהיו חלומות על הליכה למקום אחר, שקט ורגוע ויותר. שוב לא אנסה לדמיין את טעמו של קנה קר ומשומן בפי.
יש בעולם מישהו שצריך אותי, שאוהב אותי, סומך עליי, בוטח רק בי, גוזר עליי להמשיך לחיות.
ושוב אני עומד במטבח ומטגן שניצלים בשביל הילד. הוא עומד לחזור מהבריכה בעוד כשלוש שעות ואני יודע שכשהוא יחזור עליז וסמוק לחיים, עורו מדיף ריח כלור ושערו סבוך ונוקשה הוא ירצה לאכול. רק אחר כך הוא יתרחץ, יחפוף את שערו ויתלה את בגד הים הלח שלו לייבוש. ולכן אני עומד ומכין לו את השניצלים החביבים עליו שיהיו מוכנים ברגע שייכנס הביתה.
בשבוע הבא הוא יתחיל ללמוד בכתה ו'. כבר קנינו ילקוט חדש וקלמר תואם, וכבר עטפנו ספרים ומחברות וחידדנו עפרונות.
יש לו נעלי התעמלות קטלניות - ככה הוא אומר - ואני מרשה לו למרוח את שערו בג'ל למרות שלדעתי הוא נראה הרבה יותר טוב בלי השטות הזו בשערו הרך. הוא כולו מוכן ודרוך להתחיל עוד שנת לימודים. הזיכרונות מהביקור אצל אימו כבר התפוגגו מעט. השוקולדים שהביא כבר נאכלו, המתנות שהביא לי ולחבריו כבר חולקו. הוא מאושר, מלא מרץ, שר שירי ראפ באנגלית ובעברית, שולט בסלנג המעודכן ביותר, מרוצה לגמרי מהחיים לצידי, במיוחד כעת, כשהשתחררתי מעולו של הפיס ואני אוכל איתו צהריים כל יום, ועוזב אותו רק לשלוש שעות אחרי הצהריים. הרבה פעמים הוא בא להיות איתי במעבדה, מוקסם מהמחשבים הרבים שסביבו, מתיידד במהירות עם שאר העובדים.
הוא צומח במהירות, מתחיל לאבד לאיטו את תווי הפנים הילדותיים שלו, והוא כל הזמן רעב, אוכל בלי הפסקה ונשאר צנום ודק.
גרי ממשיך להתקשר פעם בשבוע, אולי בשבוע וחצי. שיחות קטועות, חסרות רגש. הוא נשמע עייף, מוטרד, אומלל אפילו. אני נשאר רגוע. ידידותי, אבל ענייני. לא שואל שום דבר, לא יוזם כלום, לא מביע יותר געגועים, לא שואל מתי תחזור. שום דבר.
בחרתי בחיים, אבל אלו חיים בלעדיו, ואני בטוח שהוא חש שבחרתי להמשיך את חיי בנפרד ממנו.
אני מהרהר בשיחה האחרונה שלנו. מנסה להיזכר מתי היא התקיימה. לפני שבוע או אולי עשרה ימים. לא זוכר כבר, לא זוכר על מה דיברנו בדיוק. משהו על העבודה שלו, על חברה חדשה, גדולה יותר, שרכשה את מניות החברה הקטנה שמעסיקה אותו ואת יורי ועל בחורה שיורי הכניס להריון שמסרבת להפיל ומתעקשת על חתונה בכנסייה דווקא - חדשות רחוקות מעולם קר ונקי שלעולם לא אכיר, חדשות שלא נוגעות לי כלל.
גמרתי לטגן. השניצלים כבר מזהיבים בקופסא האדומה. אני לוקח ביס קטן. זה טעים נורא. בלי להרגיש כלל אני מחסל את כל הפרוסה, ופתאום בא לי לאכול משהו מתוק. הולך למקרר ומוציא את השאריות של הטובלרון האחרון שנשאר מהנסיעה של אסי ומחסל אותו בשני ביסים. נהנה בפעם הראשונה מאז שהוא נסע מטעם של שוקולד ומחייך לעצמי.
אני בדרך להבראה. הבוקר, אחרי שהילד הלך לבריכה, אוננתי בפעם הראשונה מאז שהוא נסע. נכון, חשבתי עליו, על הדברים שהיינו עושים, אבל ידעתי שהוא לא כאן, שהוא לא ישוב, שהוא רק זיכרון, ובכל זאת הצלחתי לגמור.
מחר יום שישי. אולי אסע לבלות באיזה פאב? הילד יישאר אצל אחותי, או אולי אצל אוקסנה, ואני אנסה לפגוש מישהו חדש. הגיע הזמן שאתחיל שוב לחיות. ואז אני שומע נקישה חרישית על הדלת ולפני שאני מספיק לגשת לפתוח היא נפתחת לבד, וגרי שלי עומד בפתח, מביט בי במבט אבוד.
אילמים מתדהמה אנחנו סוקרים איש את רעהו ושנינו חושבים אותו הדבר – הוא נראה נורא.
"מישקה." פורש גרי את ידיו לעומתי. אני נכנס לתוכן, נצמד לגופו, ובפעם הראשונה מאז שנסע אני מרשה לעצמי לבכות בכי אמיתי, רטוב ומתייפח, גדוש דמעות ויבבות. נאחזים זה בזה כמו ילדים אנחנו בוכים, מתחבקים, מביטים כלא מאמינים אחד בפניו של השני ושוב בוכים.
סוף סוף אנחנו נרגעים, מפסיקים לבכות ומנסים לדבר. השיחה לא קולחת כי אנחנו נכנסים אחד לדברי השני, מלטפים זה את זה ללא הרף, ומפסיקים כל הזמן כדי להתנשק. לבסוף גרי מתעשת וגורר אותי למיטה, סותם את פי בנשיקה ארוכה ארוכה, ולא מניח לי לדבר עד ששנינו באים על סיפוקנו ונשארים לשכב חבוקים, עירומים, ומאוד מאוד מאושרים.
כשאסי חוזר מהבריכה הוא מגלה את גרי יושב במכנסים קצרים ובגופיה על כסאו הישן וזולל שניצלים עם אורז.
"שלום גרי." הוא מפטיר בחוסר התלהבות. "מתי חזרת? אל תאכל לי את כל השניצלים, חזיר אחד!"
"אל תתחצף ילד." טופח גרי על פדחתו וצוחק כשאני ממהר להפריד.
אני מגיש לילד את מנתו ושואל אותו מה דעתו על הרעיון שנקנה את הדירה ממול ונחבר את שתי הדירות לאחת.
"מאיפה יהיה לנו כסף?" שואל אסי בחשדנות, מעביר את עיניו מגרי אליי, וחוזר חלילה.
"הרווחתי הרבה כסף בבלגיה." מסביר גרי, "נוכל לקנות לך מחשב חדש עם רמקולים טובים יותר." הוא מוסיף ומנסה ללטף את ראשו הבהיר של הילד שנרתע ממנו.
"גם יורי יגור איתנו?" שואל אסי בשאט נפש.
"יורי נשאר לעבוד בבלגיה והוא נשוי עכשיו לאישה שלא רוצה לבוא לישראל." מסביר גרי במאור פנים.
"ולמה אתה חזרת לישראל? למה לא נשארת שם?"
"למה לא נשארתי שם? כי..." גרי מעיף בי מבט שובב ומחייך, "כי אין שם בחורים יפים כמו מישקה, קר שם מידי, והפעמונים של הכנסיות שיגעו לי את השכל, ובכלל היה שם נקי מידי ונורא משעמם. כל יום היה בדיוק אותו דבר כמו היום הקודם."
"חשבתי שחזרת בגלל שהתגעגעת אלינו." מחמיץ הילד את האירוניה הדקה בדבריו.
גרי פורץ בצחוק ומאמץ אותו אל
ליבו למרות התנגדותו. "התגעגעתי? מה פתאום? מה יש לי להתגעגע לחוצפן שכמוך?"
הוא מועך אליו את הילד ומנסה לנשק אותו. "לא. מה פתאום? בטח שאתה צריך לנסוע. לא ראית את אימא שלך כמעט שנה, אתה לא מתגעגע?"
"לא כל כך. אתה מתגעגע לגרי יותר." הוא קובע, מציץ בי מהצד בעיני תכלת תמימות ופקחיות.
אני עושה מאמץ עליון ומחייך אליו, ויודע פתאום בבהירות עצומה שברגע שהוא ייסע אני גומר עם הכול והולך.
"למה שלא תתקשר לרופאה הנחמדה ההיא שמצאה חן בעיניך?" שואלת אותי אוקסנה שקפצה לביקור עם כמה פרוסות עוגה שאימא שלה אפתה.
אני מביט בהן בתימהון. נזכר שפעם אהבתי לאכול עוגות מתוקות, ומתפלא איך אפילו הריח הטרי של העוגה דוחה אותי.
"מה חדש אצל גרי?" שואלת אוקסנה ומניחה יד מודאגת על זרועי.
"מצוין. הוא מתקשר כל כמה ימים. הכול בסדר. הרעיון שלהם התקבל יפה. שכרו להם דירה ועכשיו הם עובדים בחברה ההיא ומקבלים משכורת יפה. הם מפתחים את הרעיון שלהם כדי שיתאים ל... ל..." אני נתקע. לא זוכר בדיוק מה הפרטים שהוא סיפר לי בהתלהבות כה רבה.
התכנית המקורית שלו לחזור בעוד שבוע נשכחה מכבר. הוא נעדר כבר חודש ויומיים. עסוק עד למעלה מראשו בפיתוח הרעיון ההוא, שעד היום לא הבנתי מה טיבו, וחי עם יורי בדירה אחת. עובד איתו, נהנה מהחיים באירופה היקרה שלו, ואותי שכח לגמרי. אני רק האיש הזה שפעם היה האהוב שלו – מישקה החביב, הנציג האותנטי של ישראל ששמח לטפל בילד שהוא לא ממש שלו.
מהמקום שגרי נמצא בו כעת נראה לו הבית שלנו כמין מקום נידח אי שם בשולי העולם השלישי מוכה החום והצרות. נכון, צריך לשאול מידי פעם לשלומנו, כפי ששואלים בנימוס לשלום קרובי משפחה עניים. אולי לשלוח איזו מתנה בחגים, אבל אנחנו כבר לא ממשיים יותר בעיניו.
נפרדנו איש לדרכו. הוא חי עכשיו בנוף ירוק ונקי, גר ליד נהר ירקרק שברבורים וברווזים יפים שטים על מימיו השקטים והקרים. ישן מתחת לגג רעפים מחודד ומחלונו נשקף צריח גבוה של כנסייה. הפעמונים של הכנסייה מצלצלים כל שעה בקול רך וענוג, מרדימים אותו בלילה. הוא ישן בשקט, אין יתושים שם באוויר הקר והצלול, אין נמלים במטבח, וג'וקים ענקיים לא טורדים את המנוחה.
הוא שוכב בזרועותיו הלבנות והחלקות של יורי היפה, מכוסה בשמיכת פוך קלילה, מחייך בשנתו לקולם של הפעמונים, מאושר. הוא בבית עכשיו, סוף סוף ברח מהארץ החמה מידי, הלוהטת מידי, הנמרצת מידי הזו.
עכשיו הוא שקט, עכשיו הוא רגוע. בבוקר יש קרואסונים טריים וקפה בחלב. ברחוב הנקי כולם מנומסים ומלאי התחשבות, איש לא צופר בחוצפה. כולם פה בהירים ודקים ויפים כמוהו, אין דובים שמנים ושעירים שמזיעים בגופיות צבאיות ישנות.
האנשים שם כל כך רגועים, אף אחד לא מזיע שם באוויר הקריר של אירופה, לא זורק כסאות על המיטה, לא מסרב לאכול בשר עם חלב, לא מקשיב לחדשות, לא מתעצבן ולא מקלל בערבית. עכשיו הוא מרוצה, עכשיו טוב לו.
"הילד לא רוצה לנסוע. הוא פוחד להשאיר אותך לבד." מגלה לי אוקסנה.
"שטויות. הוא חייב לנסוע." אני משיב וכבר יודע איזה טעם יהיה לקנה המתכת המשומן והקר שאכניס לפי כשאהיה לבד.
"גם אני מודאגת, מיכה." היא מביטה בי מלמטה למעלה ופתאום מניחה יד פעוטה על כתפי, מתרוממת על קצות אצבעותיה ונושקת על לחיי.
"נורא רזית בזמן האחרון ואתה כל כך שקט."
"יופי. הייתי שמן מידי."
"ועכשיו אתה רזה מידי." היא קובעת, "ואתה נראה עצוב ואומלל. אולי בכל זאת..."
"זה יעבור לי. זו רק תקופה כזו. אני בסדר, באמת." אני נמלט מדירתה והולך לשבת על הספסל ליד הדירה שלנו. חולם שהוא חוזר אליי, שאנחנו קונים את הדירה ממול ומחברים אותה לדירה שלנו, עושים לנו מעין קוטג' קטן עם כניסה נפרדת, וחיים באושר בקצה הרחוב הקטן שלנו מול חורשת האלונים.
בדמיוני אני עובר על כל פרט ופרט. אני יודע בדיוק איך נגדיל את המטבח, נסדר שלושה חדרי שינה גדולים, חדר ארונות מרווח ושירותים פרטיים לי ולגרי. יהיה לנו סלון גדול עם חלון ענקי לנוף, ומרפסת מעוגלת עם מעקה מתכת מסולסל ו...
אסי מתיישב לצידי, מזיע ופרוע אחרי משחק כדורגל. "בוא נלך הביתה מישקה." הוא מבקש בלחש, ומניח יד קטנה ודביקה בכפי.
אני קם לאט ובכבדות, מנסה לחייך אליו. שואל מה להכין לארוחת ערב ושוכח מיד את תשובתו. אני כל כך עייף, כל כך כבד ומותש. אני רוצה לעצום עיניים ולישון לנצח, אני רוצה לנוח כבר סוף סוף.
אחרי שהילד הנרגש עלה למטוס, מלווה בדיילת חיננית, אני חוזר הביתה ומתכונן למילואים כאילו שהכול רגיל לגמרי. אלון ממחשבי אלון שמח כשאני מודיע לו שאחרי המילואים אני כבר לא אמכור יותר פיס, ומיד מציע לי לנהל את המעבדה הקטנה לתיקון מחשבים שעד היום הועסקתי בה כשכיר יום. אני מסרב להתחייב מפורשות. "תודה, אלון. אני מאוד מעריך את ההצעה, אבל יותר טוב שנדבר אחרי שאחזור בשלום מהמילואים." אני ממלמל.
הוא טופח בשמחה על כתפי, "בעזרת השם, תחזור בריא ושלם." הוא אומר בקול עליז, ואני מחייך חזרה, מהנהן ושותק.
המילואים שלי בעזה אורכים שלושים יום ובמהלכם אני לא מצליח משום מה למצוא אפילו רגע אחד של פנאי לבצע בו את זממי. פתאום אני מגלה שכולם צעירים ממני. ילדים ממש. נותנים לי דרגה של סמל ראשון ומאלצים אותי להיות אחראי, לפקח, לשמור, להשגיח. אני צריך פתאום להיות אחראי על שלומם של עשרים ילדים מגודלים וסרבנים שחייהם עומדים כל הזמן בסכנה.
אנחנו שומרים על התיישבויות ומאבטחים צירים. עסוקים ללא הרף, מוקפצים מפה לשם. ואני ממתין כל הזמן לרגע של שלווה כדי להתייחד עם קנה הנשק שלי, והרגע לא בא. חסרים אנשים, חסר ציוד, יש בעיות, יש תקלות, צריך להמציא פתרונות זריזים, הכול נופל על ראשי. מבוקר עד ערב אני טרוד ומתרוצץ. הזמן חולף מהר ופתאום אני עושה חפיפה עם המחליפים שלי ונשקי נלקח ממני. איך עבר לי חודש שלם כל כך מהר?
בדרך לשדה התעופה אני מאיץ ומאיץ, עולה עד למאה עשרים. סטייה קלה של ההגה ואני מתנפץ אל מעקה הבטיחות והכול ייגמר. לא עוד נדודי שינה, חוסר תיאבון ואומללות. יפסקו הגעגועים האלו שמענים אותי ללא הרף. יותר לא אנהל עם יורי את שיחות הטלפון הקצרות והקרות ההן שרק מעציבות אותי. פעם דיברנו כל יום. אחר כך כל יומיים. אחר כך כל שלושה, ובמילואים בקושי שיחה בשבוע. אני מנבא בקולו החלש והרחוק את השיחה האחרונה. מדמיין בבהירות מבהילה את הפרידה הקרירה והמנומסת וההגה רועד בידיי, אבל... המראה של אסי, עומד מבוהל ובודד בתוך המון אדם צץ לנגד עיניי.
הוא מביט לפה ולשם מבולבל, תר אחריי בעיניו. כולם מתרוצצים הלוך ושוב, אף אחד לא שם לב אליו, אף אחד לא יודע שהוא ממתין לי. עיניו הכחולות הופכות מודאגות מרגע לרגע, הדמעות מתחילות להתנוצץ בתוכן. עוד מעט יזלגו על לחייו והבעת אכזבה וייאוש תעלה על פניו...
אני מאט. חוזר למסלול שלי ונוסע בזהירות רבה עד לשדה התעופה, שם אני ממתין רבע שעה עד שהילד, אוחז בידה של דיילת חייכנית, מופיע לנגד עיניי. הוא שומט את ידה האימהית של הדיילת ומזנק עליי בשאגת שמחה. כל הדרך חזרה הוא מלטף את ברכיי, מחייך אליי באושר, מפטפט במהירות, מנסה לספר הכול בבת אחת, ובסוף נרדם מותש, ומתעורר רק כשאני נושא אותו על כפיים למיטתו.
"אני אוהב אותך, מיכה." הוא אומר בקול צלול וברור, נרדם שוב וישן שינה שקטה ורגועה עד למחרת בבוקר.
אני שוכב לצידו על מיטתו הקטנה, מביט בפניו הבהירים ויודע שיותר לא יהיו חלומות על הליכה למקום אחר, שקט ורגוע ויותר. שוב לא אנסה לדמיין את טעמו של קנה קר ומשומן בפי.
יש בעולם מישהו שצריך אותי, שאוהב אותי, סומך עליי, בוטח רק בי, גוזר עליי להמשיך לחיות.
ושוב אני עומד במטבח ומטגן שניצלים בשביל הילד. הוא עומד לחזור מהבריכה בעוד כשלוש שעות ואני יודע שכשהוא יחזור עליז וסמוק לחיים, עורו מדיף ריח כלור ושערו סבוך ונוקשה הוא ירצה לאכול. רק אחר כך הוא יתרחץ, יחפוף את שערו ויתלה את בגד הים הלח שלו לייבוש. ולכן אני עומד ומכין לו את השניצלים החביבים עליו שיהיו מוכנים ברגע שייכנס הביתה.
בשבוע הבא הוא יתחיל ללמוד בכתה ו'. כבר קנינו ילקוט חדש וקלמר תואם, וכבר עטפנו ספרים ומחברות וחידדנו עפרונות.
יש לו נעלי התעמלות קטלניות - ככה הוא אומר - ואני מרשה לו למרוח את שערו בג'ל למרות שלדעתי הוא נראה הרבה יותר טוב בלי השטות הזו בשערו הרך. הוא כולו מוכן ודרוך להתחיל עוד שנת לימודים. הזיכרונות מהביקור אצל אימו כבר התפוגגו מעט. השוקולדים שהביא כבר נאכלו, המתנות שהביא לי ולחבריו כבר חולקו. הוא מאושר, מלא מרץ, שר שירי ראפ באנגלית ובעברית, שולט בסלנג המעודכן ביותר, מרוצה לגמרי מהחיים לצידי, במיוחד כעת, כשהשתחררתי מעולו של הפיס ואני אוכל איתו צהריים כל יום, ועוזב אותו רק לשלוש שעות אחרי הצהריים. הרבה פעמים הוא בא להיות איתי במעבדה, מוקסם מהמחשבים הרבים שסביבו, מתיידד במהירות עם שאר העובדים.
הוא צומח במהירות, מתחיל לאבד לאיטו את תווי הפנים הילדותיים שלו, והוא כל הזמן רעב, אוכל בלי הפסקה ונשאר צנום ודק.
גרי ממשיך להתקשר פעם בשבוע, אולי בשבוע וחצי. שיחות קטועות, חסרות רגש. הוא נשמע עייף, מוטרד, אומלל אפילו. אני נשאר רגוע. ידידותי, אבל ענייני. לא שואל שום דבר, לא יוזם כלום, לא מביע יותר געגועים, לא שואל מתי תחזור. שום דבר.
בחרתי בחיים, אבל אלו חיים בלעדיו, ואני בטוח שהוא חש שבחרתי להמשיך את חיי בנפרד ממנו.
אני מהרהר בשיחה האחרונה שלנו. מנסה להיזכר מתי היא התקיימה. לפני שבוע או אולי עשרה ימים. לא זוכר כבר, לא זוכר על מה דיברנו בדיוק. משהו על העבודה שלו, על חברה חדשה, גדולה יותר, שרכשה את מניות החברה הקטנה שמעסיקה אותו ואת יורי ועל בחורה שיורי הכניס להריון שמסרבת להפיל ומתעקשת על חתונה בכנסייה דווקא - חדשות רחוקות מעולם קר ונקי שלעולם לא אכיר, חדשות שלא נוגעות לי כלל.
גמרתי לטגן. השניצלים כבר מזהיבים בקופסא האדומה. אני לוקח ביס קטן. זה טעים נורא. בלי להרגיש כלל אני מחסל את כל הפרוסה, ופתאום בא לי לאכול משהו מתוק. הולך למקרר ומוציא את השאריות של הטובלרון האחרון שנשאר מהנסיעה של אסי ומחסל אותו בשני ביסים. נהנה בפעם הראשונה מאז שהוא נסע מטעם של שוקולד ומחייך לעצמי.
אני בדרך להבראה. הבוקר, אחרי שהילד הלך לבריכה, אוננתי בפעם הראשונה מאז שהוא נסע. נכון, חשבתי עליו, על הדברים שהיינו עושים, אבל ידעתי שהוא לא כאן, שהוא לא ישוב, שהוא רק זיכרון, ובכל זאת הצלחתי לגמור.
מחר יום שישי. אולי אסע לבלות באיזה פאב? הילד יישאר אצל אחותי, או אולי אצל אוקסנה, ואני אנסה לפגוש מישהו חדש. הגיע הזמן שאתחיל שוב לחיות. ואז אני שומע נקישה חרישית על הדלת ולפני שאני מספיק לגשת לפתוח היא נפתחת לבד, וגרי שלי עומד בפתח, מביט בי במבט אבוד.
אילמים מתדהמה אנחנו סוקרים איש את רעהו ושנינו חושבים אותו הדבר – הוא נראה נורא.
"מישקה." פורש גרי את ידיו לעומתי. אני נכנס לתוכן, נצמד לגופו, ובפעם הראשונה מאז שנסע אני מרשה לעצמי לבכות בכי אמיתי, רטוב ומתייפח, גדוש דמעות ויבבות. נאחזים זה בזה כמו ילדים אנחנו בוכים, מתחבקים, מביטים כלא מאמינים אחד בפניו של השני ושוב בוכים.
סוף סוף אנחנו נרגעים, מפסיקים לבכות ומנסים לדבר. השיחה לא קולחת כי אנחנו נכנסים אחד לדברי השני, מלטפים זה את זה ללא הרף, ומפסיקים כל הזמן כדי להתנשק. לבסוף גרי מתעשת וגורר אותי למיטה, סותם את פי בנשיקה ארוכה ארוכה, ולא מניח לי לדבר עד ששנינו באים על סיפוקנו ונשארים לשכב חבוקים, עירומים, ומאוד מאוד מאושרים.
כשאסי חוזר מהבריכה הוא מגלה את גרי יושב במכנסים קצרים ובגופיה על כסאו הישן וזולל שניצלים עם אורז.
"שלום גרי." הוא מפטיר בחוסר התלהבות. "מתי חזרת? אל תאכל לי את כל השניצלים, חזיר אחד!"
"אל תתחצף ילד." טופח גרי על פדחתו וצוחק כשאני ממהר להפריד.
אני מגיש לילד את מנתו ושואל אותו מה דעתו על הרעיון שנקנה את הדירה ממול ונחבר את שתי הדירות לאחת.
"מאיפה יהיה לנו כסף?" שואל אסי בחשדנות, מעביר את עיניו מגרי אליי, וחוזר חלילה.
"הרווחתי הרבה כסף בבלגיה." מסביר גרי, "נוכל לקנות לך מחשב חדש עם רמקולים טובים יותר." הוא מוסיף ומנסה ללטף את ראשו הבהיר של הילד שנרתע ממנו.
"גם יורי יגור איתנו?" שואל אסי בשאט נפש.
"יורי נשאר לעבוד בבלגיה והוא נשוי עכשיו לאישה שלא רוצה לבוא לישראל." מסביר גרי במאור פנים.
"ולמה אתה חזרת לישראל? למה לא נשארת שם?"
"למה לא נשארתי שם? כי..." גרי מעיף בי מבט שובב ומחייך, "כי אין שם בחורים יפים כמו מישקה, קר שם מידי, והפעמונים של הכנסיות שיגעו לי את השכל, ובכלל היה שם נקי מידי ונורא משעמם. כל יום היה בדיוק אותו דבר כמו היום הקודם."
"חשבתי שחזרת בגלל שהתגעגעת אלינו." מחמיץ הילד את האירוניה הדקה בדבריו.
"נו, אבא, באמת." מוחה אסי והודף אותו מעליו, "מספיק כבר עם הנישוקים האלה. אני לא תינוק. תנשק את מיכה אם אתה רוצה נשיקות." הוא רוטן, אבל חיוך נסוך על פניו כשהוא מתחיל לחקור אותי איפה יהיה החדר החדש שלו.
"תביא נייר ועפרון ואני אשרטט לך את התכנית." אני אומר ומפנה בהתלהבות את הכלים משולחן המטבח.
הוא מביא את הדף והעיפרון ושלושתנו רוכנים מעליו ומתחילים לשרטט יחד את התכנית של הדירה החדשה שלנו. הדירה שבה נתחיל לחיות את חיינו החדשים.
