אני לא יודע איך אבא ואימא התפייסו אחרי
המרד הגלוי של אבא בשלטון האימים של אימא, אבל עובדה שהם התפייסו ובאו יחד עם בליך
לתערוכה שאני הייתי אחד האמנים המציגים בה. מאז ההזמנה של מר קלוד בן-יוסף עד לרגע
פתיחת התערוכה עברו עלי כמה שבועות קדחתניים ביותר, לא הייתי עובר אותם בלי עזרתו
של גבי הבלתי נלאה והבלתי מתייאש שזכה לחיבתם ולחיזוריהם של כל המשתתפים והמארגנים
של התערוכה. מזל שהוא לקח יום חופש והלך איתי לפגישה כדי לחזק את לבי. אני חושש
שבלי נוכחותו התומכת בטח הייתי נבהל ובורח משם עוד לפני שמר קלוד בן-יוסף השרמנטי
והסמכותי החל להעתיר עלי שבחים מפליגים. גבי עמד מאחוריי לאורך כל הזמן, תומך,
משבח, מעודד, ומוצא פתרונות לכל מיני בעיות טכניות סבוכות שייאשו אותי ושמחו את
ליבו.
מהרגע שהחלטתי להציג בתערוכה התנודד מצב רוחי בין היסטריה מוחלטת לבין התמוטטות עצבים מתונה. בין לבין הייתי מקבל התקפות קנאה לא מרוסנות, אבל מבוססות בהחלט כי כמו שבליך אמר, קלוד העסיק בעקרון רק אנשים מהקהילה וגם רוב האמנים שהציגו בגלריה האלגנטית שלו היו הומואים. רובם ככולם ניסו לגשש אם יש מצב אצל גבי בלי להתחשב כלל בכך שאני החבר שלו ובן זוגו ואני רואה בדיוק מה הם עושים. גבי חשב שזה משעשע ומחמיא, וטען שחלקם גם ניסו להתחיל איתי (הבל הבלים, כמובן) ואפילו סיפר על כמה בחורים שניסו לברר אם אפשרות להיות עם שנינו יחד.
"כאילו, לא מספיק שהם רוצים להזדיין אתך הם גם רוצים שאני אראה את זה?" התפלצתי.
"בטח, אבל רק בתנאי שתהיה בעירום מלא ותעזור להם אם יהיה צורך." התבדח גבי וצחק בכל ליבו למראה הזעזוע שעל פניי.
נכון שהצהרתי השכם והערב שכל הסיפורים המטונפים שאני שומע מהעובדים בתערוכה על שלישיות, אורגיות, מסיבות סמים ומין, וכל מיני סטיות מסוג זה או אחר מגעילים אותי וגורמים לי להתבייש שאני הומו, אבל ביני לביני היה עלי להודות שחלק מהסיפורים, אלו שלא כללו שוטים ואזיקים ודברים גרועים מהם, חירמנו אותי לא מעט. גבי, שהכיר אותי היטב רק צחק לשמע נאומי הצדקניים, חיבק אותי חזק, קרא לי 'הפולנייה הקטנה והשמרנית שלו' ושאל אותי איזה עונש מגיע לי לדעתי על הצביעות שלי.
"תחליט אתה." עצמתי את עיניי, מניח לו לעשות בי כחפצו, ונהנה מכל רגע.
למרות סצנות הקנאה ההיסטריות שערכתי לו מידי פעם, סצנות שהצחיקו אותו והסתיימו תמיד בסקס פיוס מדהים - בסתר לבבי בטחתי בגבי לחלוטין. ככל שהכרתי אותו יותר אהבתי אותו יותר, סמכתי עליו והייתי נאמן רק לו. בכל פעם שאסף היה מנסה לפתות אותי לביקור אצלו הייתי מתחמק וכשהתחלתי להתכונן לתערוכה סיננתי אותו מספר פעמים עד שלבסוף הוא הבין את הרמז והפסיק להתקשר. בהתחלה עוד היו לי קצת נקיפות מצפון בגלל המעט שקרה ביני לבינו, אבל במין פליק פלאק מזהיר של היגיון הצלחתי לשכנע את עצמי שהפגישות איתו התרחשו ביקום מקביל שבכוח אהבתנו המשותפת, שלי ושל גבי, אני לא חי בו יותר ולכן מה שקרה עם אסף בעצם לא קרה כלל.
בגלל הלחץ של התערוכה שכחתי לגמרי את בדיקת הדם של גבי, אבל הוא לא שכח. בבוקר שלפני הפתיחה החגיגית הוא הלך לעשות את הבדיקה וכבר בצהרים קיבל למרבה השמחה תשובה שלילית ומיד דהר לגלריה כדי לספר לי על כך. לקח לו קצת זמן עד שהגיע אליי כי כל אחד מהנוכחים רצה להגיד לו משהו, או לבקש ממנו משהו, או סתם לתת לו חיבוק ונשיקה, ההומואים החרמנים האלו לא החמיצו אף הזדמנות למשש את החבר היפה שלי, ורק כמה דקות לפני שנפתחו הדלתות הוא הצליח למשוך אותי לרגע למחסן הציוד המאובק ולספר לי את החדשות הטובות.
"קיבלתי תשובה שלילית ואני לא חולה, הלילה נוכל סוף סוף לוותר על קונדום." בישר לי באושר ונישק בחזקה על פי. מאושר מאוד החזרתי לו נשיקה ואמרתי לו שגם אם חלילה התשובה הייתה חיובית אני אוהב אותו בכל לבי וזה לא היה משנה שום דבר.
"אני ואתה נשאר יחד לטוב ולרע, באש ובמים." הצהרתי בחגיגיות כראוי לגודל המעמד (וגם כי שתיתי קצת יין להרגיע את עצבי המתוחים וכשאני שתוי אני נוטה להיות פלצני מעט). "היית צריך לספר לי שאתה הולך לבדיקה." נזפתי בו.
"רק זה היה חסר לך," צחק גבי. "גם ככה אתה על קוצים בגלל התערוכה."
"אני קצת מתרגש מהפתיחה החגיגית." ניסיתי להישמע רגוע ככל האפשר, אך לשווא, "ומה אם אף אחד לא ירצה לקנות את התמונות? ומה עם כולם יגידו שהן מכוערות וקלוד יפסיד המון כסף וכולם יצחקו עלי וישנאו אותי?" התחלתי שוב לדאוג, כמו שעשיתי במרץ רב כבר כמעט שבועיים, מציק לכולם בחששותיי.
"אז הם טיפשים שלא מבינים מהחיים שלהם." הצהיר גבי, "אני אומר שהתמונות שלך מקסימות ונפלאות ואתה צלם מוכשר. למי אכפת מה חושבים האחרים?"
לי. חשבתי בשקט לעצמי, אבל שתקתי וחיבקתי אותו חזק ואמרתי שלעזאזל התערוכה, הכי חשוב שהוא בריא ושהוא אוהב אותי ושאני אוהב אותו באש ובמים ולנצח נצחים, ומה שהכי חשוב לי בחיים זה שעד סוף ימינו נוכל לישון אחד בזרועות השני.
כל חששותיי היו לשווא. גבי, קלוד ובעצם כל מי שראה את התמונות שלי, צדקו. הן היו הצלחה עצומה, קיבלתי שבחים רבים כל כך עד שראשי הסתחרר. כולם הודיעו לי שאני גאון ורצו לקנות את התמונות שלי. פתאום הייתי סיפור ההצלחה הכי לוהט בעיר. הגלריה עשתה רווח יפה ואני קיבלתי חלק נאה מאוד ממנו ושבוע אחרי הפתיחה עזבתי את העבודה המשעממת שלי ובעידודו של גבי החלטתי להקדיש את עצמי רק לאמנות. אימא התפלצה, אבל אבא אמר לה בתוקף שעבודה מסוג שעסקתי בה עד היום לא הולמת אמן ושהגיע הזמן שהיא תבין שאני בן אדם בוגר ושצריך להניח לי להחליט לבד איך לנהל את חיי ואימא שמעה ושתקה.
פתאום, לראשונה מאז הבנתי שאני הומו, קצת אחרי הבר מצווה שלי, הייתי מאושר לגמרי ולחלוטין ובלי שום "אבל" ו"אולי", פשוט מאוהב מאושר ושמח בחלקי כמו ילד קטן.
ההפטרות מהקונדום המעיק עשתה פלאים לחיי המין שלי עם גבי שמעולם לא פרחו כך, השבחים הרבים שקיבלתי גרמו לי להיות יצירתי ובטוח בעצמי ועשו לי חשק לצלם ולהתפתח עוד ועוד, ואפילו שקלתי להיענות לבקשת מכללה מובחרת לאמנות ולקבל בה משרה חלקית של מורה לצילום במוסד היוקרתי הזה שפעם הייתי מתבייש לנסות להתקבל בו כתלמיד.
מחייך ומאושר הלכתי עם המצלמה שלי, שמאז שהתפטרתי מעבודתי נשאתי איתי לכל מקום ועם קישטה לטייל. היה לי איזה רעיון לצלם אותו משחק בדשא עם ילדים קטנים שאהבו מאוד ללטף את פרוותו המבריקה והמטופחת. הטיפול המסור של גבי נשא פרי וקישטה המוזנח שלנו נראה בריא, שופע עלומים ומחונך להפליא, אבן שואבת לילדים פוטוגניים חובבי חיות. ישבתי על ספסל בגן הציבורי הקרוב לדירתי, אותו גן שבו פגשתי את גבי, מביט דרך העדשה בקישטה המשתובב עם ילדה קטנה ונחמדה שצחקה בשמחה כשהוא ליקק את פניה כשלפתע הופיע בגן אסף והתיישב על הספסל לידי.
"שלום, עמי." אמר בקול צרוד משהו. "מה שלומך?"
"מצוין." חייכתי אליו, סוקר אותו בפליאה כי אסף שתמיד נאבק בעודפי משקל נראה פתאום צנום ועייף, "מה שלומך? רזית קצת, אתה חולה?"
"כן." אמר אסף קצרות, "חולה מאוד." הוסיף בקול נואש, מביט בי במבט מלא צער, ועוד לפני שאמר לי בקול חרישי שיש לו משהו מאוד לא נעים לספר לי ידעתי שכעת מוגש לי החשבון על הבגידה שבגדתי בגבי.
"אתה חולה איידס?"
"הייתי, אבל קיבלתי טיפול ועכשיו אני רק נשא. ניסיתי להתקשר לספר לך, אבל לא הצלחתי להשיג אותך. בטח היית עסוק בגלל התערוכה."
"כן, התערוכה. הייתה לי תקופה לחוצה מאוד."
"אני יודע, ברכותיי על ההצלחה שלך. ראיתי שקיבלת ביקורות מצוינות. כמה חבר'ה בקבוצת התמיכה שלנו הלכו לראות את התערוכה ואמרו שאתה ממש מעולה."
"קבוצת תמיכה?"
"כן, לנשאים. הם עזרו לי מאוד. תראה, אני יודע שדי נזהרנו, עמי, אבל בכל זאת... הפעם האחרונה הייתה מאוד פראית ונראה לי... כדאי שתלך להיבדק, בסדר?"
"בסדר אסף. תודה ותהיה בריא."
לחצנו ידיים ואני נגררתי הביתה מחשב חישובים קדחתניים במוחי ומגיע שוב ושוב לאותה תוצאה, הפעם האחרונה עם אסף הייתה לפני שלושה חודשים, אולי קצת יותר, וכבר שבועיים בערך שגבי ואני בלי קונדום ואין מנוס מלהגיד לגבי שיש לי משהו מאוד לא נעים לספר לו.
חזרתי הביתה אחרי הצהרים והמתנתי לגבי שיחזור מהעבודה. ידעתי שהוא צריך לחזור בעוד שעה בערך וזאת הייתה השעה הארוכה ביותר בחיי. בזמן שהמתנתי השמש שקעה, אבל לא טרחתי להדליק את האור. התאים לי לשבת ככה בחושך בעוד הדמעות זולגות על פניי, בוחן משפטים ומילים שיוכלו להסביר לגבי מה עשיתי, מנסה אותם ביני לבין עצמי ופוסל אותם בזה אחר זה. ידעתי שלא משנה עד כמה מרגשות ונוגעות ללב יהיו המילים שאבחר, הוא לעולם לא יסלח לי, ולמה שיסלח? בגדתי בו, אני לא הייתי סולח לו על דבר כזה. מוכה יגון ואימה ידעתי שגם אם לא נדבקתי מאסף הוא יעזוב אותי ושזה מגיע לי בהחלט. לא נראה לי שהייתי מצליח לעבור את השעה האיומה הזאת בלי נוכחותו של קישטה שישב לצידי בנאמנות, ראשו על ברכי, מילל חרש ומלקק מידי פעם את ידי.
גבי נכנס הביתה, אמר שלום והתפלא למה אני יושב בחושך.
"אל תדליק אור בבקשה, בוא שב פה לידי, יש לי משהו לא נעים לספר לך." אמרתי, ואז סיפרתי לו הכול בלי שום הסברים, התנצלויות ותירוצים, רק העובדות וזהו. "לפני שלושה חודשים, כששלומי היה אצלנו, שכבתי עם בחור אחד שהיום סיפר לי שהוא נשא איידס. יכול להיות שנדבקתי ממנו. מחר אני הולך לעשות בדיקה."
"זה קרה אחרי שראית אותי מתחבק עם שלומי וחשבת שיש משהו ביני לבינו?" שאל גבי בקור רוח.
"כן, איך ידעת?"
"הרחתי אותו עליך. היו עוד פעמים?"
"כן, רק עוד פעם אחת, מזמן, כשייבשת אותי בגלל הימים הנוראים, אבל אז באמת נזהרתי מאוד ובפעם הזאת לא כל כך."
"אתה אוהב אותו?"
"לא, מה פתאום? השתגעת? אני אוהב רק אותך, בחיים לא אהבתי אף אחד חוץ ממך, ורק אותך אני רוצה לאהוב עד סוף ימיי."
"אני מבין." אמר גבי בקול שלו וקם ממקומו.
'עכשיו הוא ילך,' חשבתי והתחלתי לרעוד. קישטה טמן את אפו בכף ידי ושתק לשם שינוי, אבל גם הוא רעד. גבי ניגש לכניסה, הדליק את האור והלך למטבח. "בא לך לאכול משהו או שתסתפק במרק חם?" שאל כאילו השיחה האיומה שניהלנו כרגע בחושך מעולם לא התקיימה.
"מה?" שאלתי, מבולבל משינוי הנושא.
"שאלתי אם בא לך מרק או שנחמם עוד משהו? אני לא ממש רעב, ואתה?"
התחלתי לבכות וקישטה עזב אותי, הלך לגבי ונדחק אליו, דורש ליטוף. גבי ליטף אותו בעדינות והלך לשים אוכל בקערה שלו, שכחתי לגמרי לתת לו לאכול ארוחת ערב, קישטה שיקע את פרצופו בקערה וזלל וגבי ניגש אליי וחיבק אותי חזק.
"אני כל כך מצטער גבי, אני אוהב אותך, לא התכוונתי, זה לא היה בכוונה, תסלח לי." ייבבתי, מרטיב את כתפו הרחבה בדמעות שליש.
"אני יודע, חמוד, די, אל תבכה."
"ומה נעשה אם אני חיובי? ומה עם הדבקתי גם אותך?" חזרתי ושאלתי אותו במשך הלילה.
"נעשה מה שהרופאים יגידו לנו ופשוט נמשיך לחיות."
"ולא תעזוב אותי? באמת?"
"לא אמרנו שאנחנו נשארים יחד בטוב וברע, באש ובמים? אתה אמרת את זה, זוכר?"
"הייתי שיכור."
"אז זה לא היה באמת? לא התכוונת לזה ברצינות?" שאל גבי וצחק. תמיד היה לו חוש הומור מוזר.
"בטח שהתכוונתי לזה," התרגזתי, "ולמה התכוונת שהרחת עלי שהייתי עם אסף?"
"שהרגשתי שהייתי עם מישהו אחר."
"ולמה לא אמרת כלום."
"כי חזרת."
"ולא קינאת?"
"כן, קצת. לא נורא. התגברתי על זה."
נאנחתי. "אתה בן אדם לגמרי, לגמרי שונה ממני, גבי."
"נכון. מזל שלנו. תאר לעצמך ששנינו היינו בוכים ונלחצים מכל דבר?"
"שתוק כבר מעצבן אחד, לך לישון!"
"ברצון, אבל אתה לא מפסיק לקשקש ולהפריע לי."
"ואתה לא יודע איך לסתום לי את הפה? מה אתה, ילד קטן?"
"בהחלט לא." אמר גבי וסתם לי את הפה, ומיד אחר כך נרדמנו סוף סוף.
אפילוג
בבוקר ישבנו בחדר המתנה אפרורי ומדכא עם כרזות רפואיות מפחידות על הקירות והמון גברים, צעירים ברובם, ולחוצים למראה, יושבים סביבנו, ופתאום נזכרתי ששכחתי להגיד לו עוד משהו לא נעים.
"גבי, שכחתי לספר לך עוד משהו."
"מה עכשיו?"
"יש לי טראומה מהזריקות שעשו לי בבית ספר, אני פוחד ממחטים."
גבי הביט בי נדהם. "אבל אתה כבר לא ילד וזאת מחט קטנה מאוד, מחט דקיקה ועדינה, זה לא יכאב, אני מבטיח."
"אבל... אני פוחד."
"אולי האחות תרשה לי להיכנס אתך? זה יעזור?"
"לא יודע, יכול להיות, ואם היא לא תרשה?"
"אז תצטרך להתגבר לבד חמוד, אל תילחץ סתם, תנסה לחשוב על משהו אחר עכשיו."
הבטתי סביבי, מנסה לחשוב על משהו אחר שיעסיק את מוחי, וכרגיל נדדו מחשבותיי אל נושא הצילום. שלפתי את המצלמה שלי והתחלתי לצלם את הממתינים בתור על פניהם המודאגות ושלל התנוחות של גופם שהעידו על הלחץ הנפשי שלהם. ביקשתי רשות כמובן, חלק הסכימו, וחלק לא, וחלק התחילו להתווכח ולשאול שאלות ודרשו לדעת למה אני מצלם ומי אני בכלל. מישהו זיהה אותי מכתבה שעשו עלי בעיתון והתלהב, והחבר שלו כעס עליו, ובחור שלישי התערב גם כן, ואחר כך רביעי... התחיל ויכוח ער ומאוד פוטוגני שלצערי לא הספקתי לצלם את כולו כי האחות קראה את המספר שלי.
לשמחתי היא לא הנידה עפעף כשגבי נכנס איתי בלי לבקש רשות ולא מחתה כשהוא ניסה לאחוז בידי כדי לחזק את רוחי, אבל פתאום הבנתי שאני לא יכול לצלם את עצמי בזמן שדוקרים אותי ולכן העמדתי אותו מולי והתעקשתי שהוא יצלם איך המחט חודרת לתוך הווריד שלי ואיך הדם האדום פורץ בצורה מאוד דרמטית לתוך המזרק. חילקתי לו הוראות כדי שהצילום יצא בדיוק איך שרציתי ושכחתי לגמרי לפחד, אפילו ביקשתי עוד דקירה כדי להיות בטוח שהצילום הצליח. האחות ששמרה על שלוות נפשה עד כה אמרה לי שאפסיק לדבר שטויות, אצלה אין שידורים חוזרים ואם אני רוצה שאצלם את הבא בתור.
גם הבחור שנכנס אחרי הסכים שאצלם אותו אם כי רק מהגב כי אסור שהוריו ידעו, וכשיצאתי משם, מרוצה מאוד ממה שצילמתי, ניגש אליי מישהו ושאל אם אני רוצה לבוא לצלם בהוספיס כי לדעתו זה מאוד חשוב ומרגש, וכמובן שהלכתי ו...
שנה אחר כך הצגתי עוד תערוכה שנקראה "חיוביות זורמת". העבודה שלי זכתה להצלחה עצומה ולשבחים רבים וכל ההכנסות הוקדשו למלחמה באיידס.
מהרגע שהחלטתי להציג בתערוכה התנודד מצב רוחי בין היסטריה מוחלטת לבין התמוטטות עצבים מתונה. בין לבין הייתי מקבל התקפות קנאה לא מרוסנות, אבל מבוססות בהחלט כי כמו שבליך אמר, קלוד העסיק בעקרון רק אנשים מהקהילה וגם רוב האמנים שהציגו בגלריה האלגנטית שלו היו הומואים. רובם ככולם ניסו לגשש אם יש מצב אצל גבי בלי להתחשב כלל בכך שאני החבר שלו ובן זוגו ואני רואה בדיוק מה הם עושים. גבי חשב שזה משעשע ומחמיא, וטען שחלקם גם ניסו להתחיל איתי (הבל הבלים, כמובן) ואפילו סיפר על כמה בחורים שניסו לברר אם אפשרות להיות עם שנינו יחד.
"כאילו, לא מספיק שהם רוצים להזדיין אתך הם גם רוצים שאני אראה את זה?" התפלצתי.
"בטח, אבל רק בתנאי שתהיה בעירום מלא ותעזור להם אם יהיה צורך." התבדח גבי וצחק בכל ליבו למראה הזעזוע שעל פניי.
נכון שהצהרתי השכם והערב שכל הסיפורים המטונפים שאני שומע מהעובדים בתערוכה על שלישיות, אורגיות, מסיבות סמים ומין, וכל מיני סטיות מסוג זה או אחר מגעילים אותי וגורמים לי להתבייש שאני הומו, אבל ביני לביני היה עלי להודות שחלק מהסיפורים, אלו שלא כללו שוטים ואזיקים ודברים גרועים מהם, חירמנו אותי לא מעט. גבי, שהכיר אותי היטב רק צחק לשמע נאומי הצדקניים, חיבק אותי חזק, קרא לי 'הפולנייה הקטנה והשמרנית שלו' ושאל אותי איזה עונש מגיע לי לדעתי על הצביעות שלי.
"תחליט אתה." עצמתי את עיניי, מניח לו לעשות בי כחפצו, ונהנה מכל רגע.
למרות סצנות הקנאה ההיסטריות שערכתי לו מידי פעם, סצנות שהצחיקו אותו והסתיימו תמיד בסקס פיוס מדהים - בסתר לבבי בטחתי בגבי לחלוטין. ככל שהכרתי אותו יותר אהבתי אותו יותר, סמכתי עליו והייתי נאמן רק לו. בכל פעם שאסף היה מנסה לפתות אותי לביקור אצלו הייתי מתחמק וכשהתחלתי להתכונן לתערוכה סיננתי אותו מספר פעמים עד שלבסוף הוא הבין את הרמז והפסיק להתקשר. בהתחלה עוד היו לי קצת נקיפות מצפון בגלל המעט שקרה ביני לבינו, אבל במין פליק פלאק מזהיר של היגיון הצלחתי לשכנע את עצמי שהפגישות איתו התרחשו ביקום מקביל שבכוח אהבתנו המשותפת, שלי ושל גבי, אני לא חי בו יותר ולכן מה שקרה עם אסף בעצם לא קרה כלל.
בגלל הלחץ של התערוכה שכחתי לגמרי את בדיקת הדם של גבי, אבל הוא לא שכח. בבוקר שלפני הפתיחה החגיגית הוא הלך לעשות את הבדיקה וכבר בצהרים קיבל למרבה השמחה תשובה שלילית ומיד דהר לגלריה כדי לספר לי על כך. לקח לו קצת זמן עד שהגיע אליי כי כל אחד מהנוכחים רצה להגיד לו משהו, או לבקש ממנו משהו, או סתם לתת לו חיבוק ונשיקה, ההומואים החרמנים האלו לא החמיצו אף הזדמנות למשש את החבר היפה שלי, ורק כמה דקות לפני שנפתחו הדלתות הוא הצליח למשוך אותי לרגע למחסן הציוד המאובק ולספר לי את החדשות הטובות.
"קיבלתי תשובה שלילית ואני לא חולה, הלילה נוכל סוף סוף לוותר על קונדום." בישר לי באושר ונישק בחזקה על פי. מאושר מאוד החזרתי לו נשיקה ואמרתי לו שגם אם חלילה התשובה הייתה חיובית אני אוהב אותו בכל לבי וזה לא היה משנה שום דבר.
"אני ואתה נשאר יחד לטוב ולרע, באש ובמים." הצהרתי בחגיגיות כראוי לגודל המעמד (וגם כי שתיתי קצת יין להרגיע את עצבי המתוחים וכשאני שתוי אני נוטה להיות פלצני מעט). "היית צריך לספר לי שאתה הולך לבדיקה." נזפתי בו.
"רק זה היה חסר לך," צחק גבי. "גם ככה אתה על קוצים בגלל התערוכה."
"אני קצת מתרגש מהפתיחה החגיגית." ניסיתי להישמע רגוע ככל האפשר, אך לשווא, "ומה אם אף אחד לא ירצה לקנות את התמונות? ומה עם כולם יגידו שהן מכוערות וקלוד יפסיד המון כסף וכולם יצחקו עלי וישנאו אותי?" התחלתי שוב לדאוג, כמו שעשיתי במרץ רב כבר כמעט שבועיים, מציק לכולם בחששותיי.
"אז הם טיפשים שלא מבינים מהחיים שלהם." הצהיר גבי, "אני אומר שהתמונות שלך מקסימות ונפלאות ואתה צלם מוכשר. למי אכפת מה חושבים האחרים?"
לי. חשבתי בשקט לעצמי, אבל שתקתי וחיבקתי אותו חזק ואמרתי שלעזאזל התערוכה, הכי חשוב שהוא בריא ושהוא אוהב אותי ושאני אוהב אותו באש ובמים ולנצח נצחים, ומה שהכי חשוב לי בחיים זה שעד סוף ימינו נוכל לישון אחד בזרועות השני.
כל חששותיי היו לשווא. גבי, קלוד ובעצם כל מי שראה את התמונות שלי, צדקו. הן היו הצלחה עצומה, קיבלתי שבחים רבים כל כך עד שראשי הסתחרר. כולם הודיעו לי שאני גאון ורצו לקנות את התמונות שלי. פתאום הייתי סיפור ההצלחה הכי לוהט בעיר. הגלריה עשתה רווח יפה ואני קיבלתי חלק נאה מאוד ממנו ושבוע אחרי הפתיחה עזבתי את העבודה המשעממת שלי ובעידודו של גבי החלטתי להקדיש את עצמי רק לאמנות. אימא התפלצה, אבל אבא אמר לה בתוקף שעבודה מסוג שעסקתי בה עד היום לא הולמת אמן ושהגיע הזמן שהיא תבין שאני בן אדם בוגר ושצריך להניח לי להחליט לבד איך לנהל את חיי ואימא שמעה ושתקה.
פתאום, לראשונה מאז הבנתי שאני הומו, קצת אחרי הבר מצווה שלי, הייתי מאושר לגמרי ולחלוטין ובלי שום "אבל" ו"אולי", פשוט מאוהב מאושר ושמח בחלקי כמו ילד קטן.
ההפטרות מהקונדום המעיק עשתה פלאים לחיי המין שלי עם גבי שמעולם לא פרחו כך, השבחים הרבים שקיבלתי גרמו לי להיות יצירתי ובטוח בעצמי ועשו לי חשק לצלם ולהתפתח עוד ועוד, ואפילו שקלתי להיענות לבקשת מכללה מובחרת לאמנות ולקבל בה משרה חלקית של מורה לצילום במוסד היוקרתי הזה שפעם הייתי מתבייש לנסות להתקבל בו כתלמיד.
מחייך ומאושר הלכתי עם המצלמה שלי, שמאז שהתפטרתי מעבודתי נשאתי איתי לכל מקום ועם קישטה לטייל. היה לי איזה רעיון לצלם אותו משחק בדשא עם ילדים קטנים שאהבו מאוד ללטף את פרוותו המבריקה והמטופחת. הטיפול המסור של גבי נשא פרי וקישטה המוזנח שלנו נראה בריא, שופע עלומים ומחונך להפליא, אבן שואבת לילדים פוטוגניים חובבי חיות. ישבתי על ספסל בגן הציבורי הקרוב לדירתי, אותו גן שבו פגשתי את גבי, מביט דרך העדשה בקישטה המשתובב עם ילדה קטנה ונחמדה שצחקה בשמחה כשהוא ליקק את פניה כשלפתע הופיע בגן אסף והתיישב על הספסל לידי.
"שלום, עמי." אמר בקול צרוד משהו. "מה שלומך?"
"מצוין." חייכתי אליו, סוקר אותו בפליאה כי אסף שתמיד נאבק בעודפי משקל נראה פתאום צנום ועייף, "מה שלומך? רזית קצת, אתה חולה?"
"כן." אמר אסף קצרות, "חולה מאוד." הוסיף בקול נואש, מביט בי במבט מלא צער, ועוד לפני שאמר לי בקול חרישי שיש לו משהו מאוד לא נעים לספר לי ידעתי שכעת מוגש לי החשבון על הבגידה שבגדתי בגבי.
"אתה חולה איידס?"
"הייתי, אבל קיבלתי טיפול ועכשיו אני רק נשא. ניסיתי להתקשר לספר לך, אבל לא הצלחתי להשיג אותך. בטח היית עסוק בגלל התערוכה."
"כן, התערוכה. הייתה לי תקופה לחוצה מאוד."
"אני יודע, ברכותיי על ההצלחה שלך. ראיתי שקיבלת ביקורות מצוינות. כמה חבר'ה בקבוצת התמיכה שלנו הלכו לראות את התערוכה ואמרו שאתה ממש מעולה."
"קבוצת תמיכה?"
"כן, לנשאים. הם עזרו לי מאוד. תראה, אני יודע שדי נזהרנו, עמי, אבל בכל זאת... הפעם האחרונה הייתה מאוד פראית ונראה לי... כדאי שתלך להיבדק, בסדר?"
"בסדר אסף. תודה ותהיה בריא."
לחצנו ידיים ואני נגררתי הביתה מחשב חישובים קדחתניים במוחי ומגיע שוב ושוב לאותה תוצאה, הפעם האחרונה עם אסף הייתה לפני שלושה חודשים, אולי קצת יותר, וכבר שבועיים בערך שגבי ואני בלי קונדום ואין מנוס מלהגיד לגבי שיש לי משהו מאוד לא נעים לספר לו.
חזרתי הביתה אחרי הצהרים והמתנתי לגבי שיחזור מהעבודה. ידעתי שהוא צריך לחזור בעוד שעה בערך וזאת הייתה השעה הארוכה ביותר בחיי. בזמן שהמתנתי השמש שקעה, אבל לא טרחתי להדליק את האור. התאים לי לשבת ככה בחושך בעוד הדמעות זולגות על פניי, בוחן משפטים ומילים שיוכלו להסביר לגבי מה עשיתי, מנסה אותם ביני לבין עצמי ופוסל אותם בזה אחר זה. ידעתי שלא משנה עד כמה מרגשות ונוגעות ללב יהיו המילים שאבחר, הוא לעולם לא יסלח לי, ולמה שיסלח? בגדתי בו, אני לא הייתי סולח לו על דבר כזה. מוכה יגון ואימה ידעתי שגם אם לא נדבקתי מאסף הוא יעזוב אותי ושזה מגיע לי בהחלט. לא נראה לי שהייתי מצליח לעבור את השעה האיומה הזאת בלי נוכחותו של קישטה שישב לצידי בנאמנות, ראשו על ברכי, מילל חרש ומלקק מידי פעם את ידי.
גבי נכנס הביתה, אמר שלום והתפלא למה אני יושב בחושך.
"אל תדליק אור בבקשה, בוא שב פה לידי, יש לי משהו לא נעים לספר לך." אמרתי, ואז סיפרתי לו הכול בלי שום הסברים, התנצלויות ותירוצים, רק העובדות וזהו. "לפני שלושה חודשים, כששלומי היה אצלנו, שכבתי עם בחור אחד שהיום סיפר לי שהוא נשא איידס. יכול להיות שנדבקתי ממנו. מחר אני הולך לעשות בדיקה."
"זה קרה אחרי שראית אותי מתחבק עם שלומי וחשבת שיש משהו ביני לבינו?" שאל גבי בקור רוח.
"כן, איך ידעת?"
"הרחתי אותו עליך. היו עוד פעמים?"
"כן, רק עוד פעם אחת, מזמן, כשייבשת אותי בגלל הימים הנוראים, אבל אז באמת נזהרתי מאוד ובפעם הזאת לא כל כך."
"אתה אוהב אותו?"
"לא, מה פתאום? השתגעת? אני אוהב רק אותך, בחיים לא אהבתי אף אחד חוץ ממך, ורק אותך אני רוצה לאהוב עד סוף ימיי."
"אני מבין." אמר גבי בקול שלו וקם ממקומו.
'עכשיו הוא ילך,' חשבתי והתחלתי לרעוד. קישטה טמן את אפו בכף ידי ושתק לשם שינוי, אבל גם הוא רעד. גבי ניגש לכניסה, הדליק את האור והלך למטבח. "בא לך לאכול משהו או שתסתפק במרק חם?" שאל כאילו השיחה האיומה שניהלנו כרגע בחושך מעולם לא התקיימה.
"מה?" שאלתי, מבולבל משינוי הנושא.
"שאלתי אם בא לך מרק או שנחמם עוד משהו? אני לא ממש רעב, ואתה?"
התחלתי לבכות וקישטה עזב אותי, הלך לגבי ונדחק אליו, דורש ליטוף. גבי ליטף אותו בעדינות והלך לשים אוכל בקערה שלו, שכחתי לגמרי לתת לו לאכול ארוחת ערב, קישטה שיקע את פרצופו בקערה וזלל וגבי ניגש אליי וחיבק אותי חזק.
"אני כל כך מצטער גבי, אני אוהב אותך, לא התכוונתי, זה לא היה בכוונה, תסלח לי." ייבבתי, מרטיב את כתפו הרחבה בדמעות שליש.
"אני יודע, חמוד, די, אל תבכה."
"ומה נעשה אם אני חיובי? ומה עם הדבקתי גם אותך?" חזרתי ושאלתי אותו במשך הלילה.
"נעשה מה שהרופאים יגידו לנו ופשוט נמשיך לחיות."
"ולא תעזוב אותי? באמת?"
"לא אמרנו שאנחנו נשארים יחד בטוב וברע, באש ובמים? אתה אמרת את זה, זוכר?"
"הייתי שיכור."
"אז זה לא היה באמת? לא התכוונת לזה ברצינות?" שאל גבי וצחק. תמיד היה לו חוש הומור מוזר.
"בטח שהתכוונתי לזה," התרגזתי, "ולמה התכוונת שהרחת עלי שהייתי עם אסף?"
"שהרגשתי שהייתי עם מישהו אחר."
"ולמה לא אמרת כלום."
"כי חזרת."
"ולא קינאת?"
"כן, קצת. לא נורא. התגברתי על זה."
נאנחתי. "אתה בן אדם לגמרי, לגמרי שונה ממני, גבי."
"נכון. מזל שלנו. תאר לעצמך ששנינו היינו בוכים ונלחצים מכל דבר?"
"שתוק כבר מעצבן אחד, לך לישון!"
"ברצון, אבל אתה לא מפסיק לקשקש ולהפריע לי."
"ואתה לא יודע איך לסתום לי את הפה? מה אתה, ילד קטן?"
"בהחלט לא." אמר גבי וסתם לי את הפה, ומיד אחר כך נרדמנו סוף סוף.
אפילוג
בבוקר ישבנו בחדר המתנה אפרורי ומדכא עם כרזות רפואיות מפחידות על הקירות והמון גברים, צעירים ברובם, ולחוצים למראה, יושבים סביבנו, ופתאום נזכרתי ששכחתי להגיד לו עוד משהו לא נעים.
"גבי, שכחתי לספר לך עוד משהו."
"מה עכשיו?"
"יש לי טראומה מהזריקות שעשו לי בבית ספר, אני פוחד ממחטים."
גבי הביט בי נדהם. "אבל אתה כבר לא ילד וזאת מחט קטנה מאוד, מחט דקיקה ועדינה, זה לא יכאב, אני מבטיח."
"אבל... אני פוחד."
"אולי האחות תרשה לי להיכנס אתך? זה יעזור?"
"לא יודע, יכול להיות, ואם היא לא תרשה?"
"אז תצטרך להתגבר לבד חמוד, אל תילחץ סתם, תנסה לחשוב על משהו אחר עכשיו."
הבטתי סביבי, מנסה לחשוב על משהו אחר שיעסיק את מוחי, וכרגיל נדדו מחשבותיי אל נושא הצילום. שלפתי את המצלמה שלי והתחלתי לצלם את הממתינים בתור על פניהם המודאגות ושלל התנוחות של גופם שהעידו על הלחץ הנפשי שלהם. ביקשתי רשות כמובן, חלק הסכימו, וחלק לא, וחלק התחילו להתווכח ולשאול שאלות ודרשו לדעת למה אני מצלם ומי אני בכלל. מישהו זיהה אותי מכתבה שעשו עלי בעיתון והתלהב, והחבר שלו כעס עליו, ובחור שלישי התערב גם כן, ואחר כך רביעי... התחיל ויכוח ער ומאוד פוטוגני שלצערי לא הספקתי לצלם את כולו כי האחות קראה את המספר שלי.
לשמחתי היא לא הנידה עפעף כשגבי נכנס איתי בלי לבקש רשות ולא מחתה כשהוא ניסה לאחוז בידי כדי לחזק את רוחי, אבל פתאום הבנתי שאני לא יכול לצלם את עצמי בזמן שדוקרים אותי ולכן העמדתי אותו מולי והתעקשתי שהוא יצלם איך המחט חודרת לתוך הווריד שלי ואיך הדם האדום פורץ בצורה מאוד דרמטית לתוך המזרק. חילקתי לו הוראות כדי שהצילום יצא בדיוק איך שרציתי ושכחתי לגמרי לפחד, אפילו ביקשתי עוד דקירה כדי להיות בטוח שהצילום הצליח. האחות ששמרה על שלוות נפשה עד כה אמרה לי שאפסיק לדבר שטויות, אצלה אין שידורים חוזרים ואם אני רוצה שאצלם את הבא בתור.
גם הבחור שנכנס אחרי הסכים שאצלם אותו אם כי רק מהגב כי אסור שהוריו ידעו, וכשיצאתי משם, מרוצה מאוד ממה שצילמתי, ניגש אליי מישהו ושאל אם אני רוצה לבוא לצלם בהוספיס כי לדעתו זה מאוד חשוב ומרגש, וכמובן שהלכתי ו...
שנה אחר כך הצגתי עוד תערוכה שנקראה "חיוביות זורמת". העבודה שלי זכתה להצלחה עצומה ולשבחים רבים וכל ההכנסות הוקדשו למלחמה באיידס.
