עוקבים

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

ז. קישטה שרגא

אני לא יודע איך אבא ואימא התפייסו אחרי המרד הגלוי של אבא בשלטון האימים של אימא, אבל עובדה שהם התפייסו ובאו יחד עם בליך לתערוכה שאני הייתי אחד האמנים המציגים בה. מאז ההזמנה של מר קלוד בן-יוסף עד לרגע פתיחת התערוכה עברו עלי כמה שבועות קדחתניים ביותר, לא הייתי עובר אותם בלי עזרתו של גבי הבלתי נלאה והבלתי מתייאש שזכה לחיבתם ולחיזוריהם של כל המשתתפים והמארגנים של התערוכה. מזל שהוא לקח יום חופש והלך איתי לפגישה כדי לחזק את לבי. אני חושש שבלי נוכחותו התומכת בטח הייתי נבהל ובורח משם עוד לפני שמר קלוד בן-יוסף השרמנטי והסמכותי החל להעתיר עלי שבחים מפליגים. גבי עמד מאחוריי לאורך כל הזמן, תומך, משבח, מעודד, ומוצא פתרונות לכל מיני בעיות טכניות סבוכות שייאשו אותי ושמחו את ליבו.
מהרגע שהחלטתי להציג בתערוכה התנודד מצב רוחי בין היסטריה מוחלטת לבין התמוטטות עצבים מתונה. בין לבין הייתי מקבל התקפות קנאה לא מרוסנות, אבל מבוססות בהחלט כי כמו שבליך אמר, קלוד העסיק בעקרון רק אנשים מהקהילה וגם רוב האמנים שהציגו בגלריה האלגנטית שלו היו הומואים. רובם ככולם ניסו לגשש אם יש מצב אצל גבי בלי להתחשב כלל בכך שאני החבר שלו ובן זוגו ואני רואה בדיוק מה הם עושים. גבי חשב שזה משעשע ומחמיא, וטען שחלקם גם ניסו להתחיל איתי (הבל הבלים, כמובן) ואפילו סיפר על כמה בחורים שניסו לברר אם אפשרות להיות עם שנינו יחד.
"כאילו, לא מספיק שהם רוצים להזדיין אתך הם גם רוצים שאני אראה את זה?" התפלצתי.
"בטח, אבל רק בתנאי שתהיה בעירום מלא ותעזור להם אם יהיה צורך." התבדח גבי וצחק בכל ליבו למראה הזעזוע שעל פניי.
נכון שהצהרתי השכם והערב שכל הסיפורים המטונפים שאני שומע מהעובדים בתערוכה על שלישיות, אורגיות, מסיבות סמים ומין, וכל מיני סטיות מסוג זה או אחר מגעילים אותי וגורמים לי להתבייש שאני הומו, אבל ביני לביני היה עלי להודות שחלק מהסיפורים, אלו שלא כללו שוטים ואזיקים ודברים גרועים מהם, חירמנו אותי לא מעט. גבי, שהכיר אותי היטב רק צחק לשמע נאומי הצדקניים, חיבק אותי חזק, קרא לי 'הפולנייה הקטנה והשמרנית שלו' ושאל אותי איזה עונש מגיע לי לדעתי על הצביעות שלי.
"תחליט אתה." עצמתי את עיניי, מניח לו לעשות בי כחפצו, ונהנה מכל רגע.
למרות סצנות הקנאה ההיסטריות שערכתי לו מידי פעם, סצנות שהצחיקו אותו והסתיימו תמיד בסקס פיוס מדהים - בסתר לבבי בטחתי בגבי לחלוטין. ככל שהכרתי אותו יותר אהבתי אותו יותר, סמכתי עליו והייתי נאמן רק לו. בכל פעם שאסף היה מנסה לפתות אותי לביקור אצלו הייתי מתחמק וכשהתחלתי להתכונן לתערוכה סיננתי אותו מספר פעמים עד שלבסוף הוא הבין את הרמז והפסיק להתקשר. בהתחלה עוד היו לי קצת נקיפות מצפון בגלל המעט שקרה ביני לבינו, אבל במין פליק פלאק מזהיר של היגיון הצלחתי לשכנע את עצמי שהפגישות איתו התרחשו ביקום מקביל שבכוח אהבתנו המשותפת, שלי ושל גבי, אני לא חי בו יותר ולכן מה שקרה עם אסף בעצם לא קרה כלל.
בגלל הלחץ של התערוכה שכחתי לגמרי את בדיקת הדם של גבי, אבל הוא לא שכח. בבוקר שלפני הפתיחה החגיגית הוא הלך לעשות את הבדיקה וכבר בצהרים קיבל למרבה השמחה תשובה שלילית ומיד דהר לגלריה כדי לספר לי על כך. לקח לו קצת זמן עד שהגיע אליי כי כל אחד מהנוכחים רצה להגיד לו משהו, או לבקש ממנו משהו, או סתם לתת לו חיבוק ונשיקה, ההומואים החרמנים האלו לא החמיצו אף הזדמנות למשש את החבר היפה שלי, ורק כמה דקות לפני שנפתחו הדלתות הוא הצליח למשוך אותי לרגע למחסן הציוד המאובק ולספר לי את החדשות הטובות.
"קיבלתי תשובה שלילית ואני לא חולה, הלילה נוכל סוף סוף לוותר על קונדום." בישר לי באושר ונישק בחזקה על פי. מאושר מאוד החזרתי לו נשיקה ואמרתי לו שגם אם חלילה התשובה הייתה חיובית אני אוהב אותו בכל לבי וזה לא היה משנה שום דבר.
"אני ואתה נשאר יחד לטוב ולרע, באש ובמים." הצהרתי בחגיגיות כראוי לגודל המעמד (וגם כי שתיתי קצת יין להרגיע את עצבי המתוחים וכשאני שתוי אני נוטה להיות פלצני מעט). "היית צריך לספר לי שאתה הולך לבדיקה." נזפתי בו.
"רק זה היה חסר לך," צחק גבי. "גם ככה אתה על קוצים בגלל התערוכה."
"אני קצת מתרגש מהפתיחה החגיגית." ניסיתי להישמע רגוע ככל האפשר, אך לשווא, "ומה אם אף אחד לא ירצה לקנות את התמונות? ומה עם כולם יגידו שהן מכוערות וקלוד יפסיד המון כסף וכולם יצחקו עלי וישנאו אותי?" התחלתי שוב לדאוג, כמו שעשיתי במרץ רב כבר כמעט שבועיים, מציק לכולם בחששותיי.
"אז הם טיפשים שלא מבינים מהחיים שלהם." הצהיר גבי, "אני אומר שהתמונות שלך מקסימות ונפלאות ואתה צלם מוכשר. למי אכפת מה חושבים האחרים?"
לי. חשבתי בשקט לעצמי, אבל שתקתי וחיבקתי אותו חזק ואמרתי שלעזאזל התערוכה, הכי חשוב שהוא בריא ושהוא אוהב אותי ושאני אוהב אותו באש ובמים ולנצח נצחים, ומה שהכי חשוב לי בחיים זה שעד סוף ימינו נוכל לישון אחד בזרועות השני.
כל חששותיי היו לשווא. גבי, קלוד ובעצם כל מי שראה את התמונות שלי, צדקו. הן היו הצלחה עצומה, קיבלתי שבחים רבים כל כך עד שראשי הסתחרר. כולם הודיעו לי שאני גאון ורצו לקנות את התמונות שלי. פתאום הייתי סיפור ההצלחה הכי לוהט בעיר. הגלריה עשתה רווח יפה ואני קיבלתי חלק נאה מאוד ממנו ושבוע אחרי הפתיחה עזבתי את העבודה המשעממת שלי ובעידודו של גבי החלטתי להקדיש את עצמי רק לאמנות. אימא התפלצה, אבל אבא אמר לה בתוקף שעבודה מסוג שעסקתי בה עד היום לא הולמת אמן ושהגיע הזמן שהיא תבין שאני בן אדם בוגר ושצריך להניח לי להחליט לבד איך לנהל את חיי ואימא שמעה ושתקה.
פתאום, לראשונה מאז הבנתי שאני הומו, קצת אחרי הבר מצווה שלי, הייתי מאושר לגמרי ולחלוטין ובלי שום "אבל" ו"אולי", פשוט מאוהב מאושר ושמח בחלקי כמו ילד קטן.
ההפטרות מהקונדום המעיק עשתה פלאים לחיי המין שלי עם גבי שמעולם לא פרחו כך, השבחים הרבים שקיבלתי גרמו לי להיות יצירתי ובטוח בעצמי ועשו לי חשק לצלם ולהתפתח עוד ועוד, ואפילו שקלתי להיענות לבקשת מכללה מובחרת לאמנות ולקבל בה משרה חלקית של מורה לצילום במוסד היוקרתי הזה שפעם הייתי מתבייש לנסות להתקבל בו כתלמיד.
מחייך ומאושר הלכתי עם המצלמה שלי, שמאז שהתפטרתי מעבודתי נשאתי איתי לכל מקום ועם קישטה לטייל. היה לי איזה רעיון לצלם אותו משחק בדשא עם ילדים קטנים שאהבו מאוד ללטף את פרוותו המבריקה והמטופחת. הטיפול המסור של גבי נשא פרי וקישטה המוזנח שלנו נראה בריא, שופע עלומים ומחונך להפליא, אבן שואבת לילדים פוטוגניים חובבי חיות. ישבתי על ספסל בגן הציבורי הקרוב לדירתי, אותו גן שבו פגשתי את גבי, מביט דרך העדשה בקישטה המשתובב עם ילדה קטנה ונחמדה שצחקה בשמחה כשהוא ליקק את פניה כשלפתע הופיע בגן אסף והתיישב על הספסל לידי.
"שלום, עמי." אמר בקול צרוד משהו. "מה שלומך?"
"מצוין." חייכתי אליו, סוקר אותו בפליאה כי אסף שתמיד נאבק בעודפי משקל נראה פתאום צנום ועייף, "מה שלומך? רזית קצת, אתה חולה?"
"כן." אמר אסף קצרות, "חולה מאוד." הוסיף בקול נואש, מביט בי במבט מלא צער, ועוד לפני שאמר לי בקול חרישי שיש לו משהו מאוד לא נעים לספר לי ידעתי שכעת מוגש לי החשבון על הבגידה שבגדתי בגבי.
"אתה חולה איידס?"
"הייתי, אבל קיבלתי טיפול ועכשיו אני רק נשא. ניסיתי להתקשר לספר לך, אבל לא הצלחתי להשיג אותך. בטח היית עסוק בגלל התערוכה."
"כן, התערוכה. הייתה לי תקופה לחוצה מאוד."
"אני יודע, ברכותיי על ההצלחה שלך. ראיתי שקיבלת ביקורות מצוינות. כמה חבר'ה בקבוצת התמיכה שלנו הלכו לראות את התערוכה ואמרו שאתה ממש מעולה."
"קבוצת תמיכה?"
"כן, לנשאים. הם עזרו לי מאוד. תראה, אני יודע שדי נזהרנו, עמי, אבל בכל זאת... הפעם האחרונה הייתה מאוד פראית ונראה לי... כדאי שתלך להיבדק, בסדר?"
"בסדר אסף. תודה ותהיה בריא."
לחצנו ידיים ואני נגררתי הביתה מחשב חישובים קדחתניים במוחי ומגיע שוב ושוב לאותה תוצאה, הפעם האחרונה עם אסף הייתה לפני שלושה חודשים, אולי קצת יותר, וכבר שבועיים בערך שגבי ואני בלי קונדום ואין מנוס מלהגיד לגבי שיש לי משהו מאוד לא נעים לספר לו.
חזרתי הביתה אחרי הצהרים והמתנתי לגבי שיחזור מהעבודה. ידעתי שהוא צריך לחזור בעוד שעה בערך וזאת הייתה השעה הארוכה ביותר בחיי. בזמן שהמתנתי השמש שקעה, אבל לא טרחתי להדליק את האור. התאים לי לשבת ככה בחושך בעוד הדמעות זולגות על פניי, בוחן משפטים ומילים שיוכלו להסביר לגבי מה עשיתי, מנסה אותם ביני לבין עצמי ופוסל אותם בזה אחר זה. ידעתי שלא משנה עד כמה מרגשות ונוגעות ללב יהיו המילים שאבחר, הוא לעולם לא יסלח לי, ולמה שיסלח? בגדתי בו, אני לא הייתי סולח לו על דבר כזה. מוכה יגון ואימה ידעתי שגם אם לא נדבקתי מאסף הוא יעזוב אותי ושזה מגיע לי בהחלט. לא נראה לי שהייתי מצליח לעבור את השעה האיומה הזאת בלי נוכחותו של קישטה שישב לצידי בנאמנות, ראשו על ברכי, מילל חרש ומלקק מידי פעם את ידי.
גבי נכנס הביתה, אמר שלום והתפלא למה אני יושב בחושך.
"אל תדליק אור בבקשה, בוא שב פה לידי, יש לי משהו לא נעים לספר לך." אמרתי, ואז סיפרתי לו הכול בלי שום הסברים, התנצלויות ותירוצים, רק העובדות וזהו. "לפני שלושה חודשים, כששלומי היה אצלנו, שכבתי עם בחור אחד שהיום סיפר לי שהוא נשא איידס. יכול להיות שנדבקתי ממנו. מחר אני הולך לעשות בדיקה."
"זה קרה אחרי שראית אותי מתחבק עם שלומי וחשבת שיש משהו ביני לבינו?" שאל גבי בקור רוח.
"כן, איך ידעת?"
"הרחתי אותו עליך. היו עוד פעמים?"
"כן, רק עוד פעם אחת, מזמן, כשייבשת אותי בגלל הימים הנוראים, אבל אז באמת נזהרתי מאוד ובפעם הזאת לא כל כך."
"אתה אוהב אותו?"
"לא, מה פתאום? השתגעת? אני אוהב רק אותך, בחיים לא אהבתי אף אחד חוץ ממך, ורק אותך אני רוצה לאהוב עד סוף ימיי."
"אני מבין." אמר גבי בקול שלו וקם ממקומו.
'עכשיו הוא ילך,' חשבתי והתחלתי לרעוד. קישטה טמן את אפו בכף ידי ושתק לשם שינוי, אבל גם הוא רעד. גבי ניגש לכניסה, הדליק את האור והלך למטבח. "בא לך לאכול משהו או שתסתפק במרק חם?" שאל כאילו השיחה האיומה שניהלנו כרגע בחושך מעולם לא התקיימה.
"מה?" שאלתי, מבולבל משינוי הנושא.
"שאלתי אם בא לך מרק או שנחמם עוד משהו? אני לא ממש רעב, ואתה?"
התחלתי לבכות וקישטה עזב אותי, הלך לגבי ונדחק אליו, דורש ליטוף. גבי ליטף אותו בעדינות והלך לשים אוכל בקערה שלו, שכחתי לגמרי לתת לו לאכול ארוחת ערב, קישטה שיקע את פרצופו בקערה וזלל וגבי ניגש אליי וחיבק אותי חזק.
"אני כל כך מצטער גבי, אני אוהב אותך, לא התכוונתי, זה לא היה בכוונה, תסלח לי." ייבבתי, מרטיב את כתפו הרחבה בדמעות שליש.
"אני יודע, חמוד, די, אל תבכה."
"ומה נעשה אם אני חיובי? ומה עם הדבקתי גם אותך?" חזרתי ושאלתי אותו במשך הלילה.
"נעשה מה שהרופאים יגידו לנו ופשוט נמשיך לחיות."
"ולא תעזוב אותי? באמת?"
"לא אמרנו שאנחנו נשארים יחד בטוב וברע, באש ובמים? אתה אמרת את זה, זוכר?"
"הייתי שיכור."
"אז זה לא היה באמת? לא התכוונת לזה ברצינות?" שאל גבי וצחק. תמיד היה לו חוש הומור מוזר.
"בטח שהתכוונתי לזה," התרגזתי, "ולמה התכוונת שהרחת עלי שהייתי עם אסף?"
"שהרגשתי שהייתי עם מישהו אחר."
"ולמה לא אמרת כלום."
"כי חזרת."
"ולא קינאת?"
"כן, קצת. לא נורא. התגברתי על זה."
נאנחתי. "אתה בן אדם לגמרי, לגמרי שונה ממני, גבי."
"נכון. מזל שלנו. תאר לעצמך ששנינו היינו בוכים ונלחצים מכל דבר?"
"שתוק כבר מעצבן אחד, לך לישון!"
"ברצון, אבל אתה לא מפסיק לקשקש ולהפריע לי."
"ואתה לא יודע איך לסתום לי את הפה? מה אתה, ילד קטן?"
"בהחלט לא." אמר גבי וסתם לי את הפה, ומיד אחר כך נרדמנו סוף סוף.

אפילוג
בבוקר ישבנו בחדר המתנה אפרורי ומדכא עם כרזות רפואיות מפחידות על הקירות והמון גברים, צעירים ברובם, ולחוצים למראה, יושבים סביבנו, ופתאום נזכרתי ששכחתי להגיד לו עוד משהו לא נעים.
"גבי, שכחתי לספר לך עוד משהו."
"מה עכשיו?"
"יש לי טראומה מהזריקות שעשו לי בבית ספר, אני פוחד ממחטים."
גבי הביט בי נדהם. "אבל אתה כבר לא ילד וזאת מחט קטנה מאוד, מחט דקיקה ועדינה, זה לא יכאב, אני מבטיח."
"אבל... אני פוחד."
"אולי האחות תרשה לי להיכנס אתך? זה יעזור?"
"לא יודע, יכול להיות, ואם היא לא תרשה?"
"אז תצטרך להתגבר לבד חמוד, אל תילחץ סתם, תנסה לחשוב על משהו אחר עכשיו."
הבטתי סביבי, מנסה לחשוב על משהו אחר שיעסיק את מוחי, וכרגיל נדדו מחשבותיי אל נושא הצילום. שלפתי את המצלמה שלי והתחלתי לצלם את הממתינים בתור על פניהם המודאגות ושלל התנוחות של גופם שהעידו על הלחץ הנפשי שלהם. ביקשתי רשות כמובן, חלק הסכימו, וחלק לא, וחלק התחילו להתווכח ולשאול שאלות ודרשו לדעת למה אני מצלם ומי אני בכלל. מישהו זיהה אותי מכתבה שעשו עלי בעיתון והתלהב, והחבר שלו כעס עליו, ובחור שלישי התערב גם כן, ואחר כך רביעי... התחיל ויכוח ער ומאוד פוטוגני שלצערי לא הספקתי לצלם את כולו כי האחות קראה את המספר שלי.
לשמחתי היא לא הנידה עפעף כשגבי נכנס איתי בלי לבקש רשות ולא מחתה כשהוא ניסה לאחוז בידי כדי לחזק את רוחי, אבל פתאום הבנתי שאני לא יכול לצלם את עצמי בזמן שדוקרים אותי ולכן העמדתי אותו מולי והתעקשתי שהוא יצלם איך המחט חודרת לתוך הווריד שלי ואיך הדם האדום פורץ בצורה מאוד דרמטית לתוך המזרק. חילקתי לו הוראות כדי שהצילום יצא בדיוק איך שרציתי ושכחתי לגמרי לפחד, אפילו ביקשתי עוד דקירה כדי להיות בטוח שהצילום הצליח. האחות ששמרה על שלוות נפשה עד כה אמרה לי שאפסיק לדבר שטויות, אצלה אין שידורים חוזרים ואם אני רוצה שאצלם את הבא בתור.
גם הבחור שנכנס אחרי הסכים שאצלם אותו אם כי רק מהגב כי אסור שהוריו ידעו, וכשיצאתי משם, מרוצה מאוד ממה שצילמתי, ניגש אליי מישהו ושאל אם אני רוצה לבוא לצלם בהוספיס כי לדעתו זה מאוד חשוב ומרגש, וכמובן שהלכתי ו...
שנה אחר כך הצגתי עוד תערוכה שנקראה "חיוביות זורמת". העבודה שלי זכתה להצלחה עצומה ולשבחים רבים וכל ההכנסות הוקדשו למלחמה באיידס.

ו. קישטה שרגא

"מה זאת אומרת הכנסתם עוד חבר לגור אצלכם?" נדהמה אימא, "מי זה? מאיפה הוא הגיע? מה פתאום הוא גר אצלכם? מה עושים ההורים שלו? מה הוא עושה? בן כמה הוא? גם הוא אחד מההם?"
"אימא, מספיק. הוא חבר של גבי והוא חולה וצריך מקום לגור בו עד שהוא יבריא. אין לי מושג מה עושים הוריו ובן כמה הוא, מה זה משנה?"
"בן אדם זר מסתובב אצלך בבית ואתה לא יודע עליו כלום." התרגזה אימא. "מה פתאום? במה הוא חולה? זה מדבק?"
"הוא עבר תאונת דרכים, אימא והוא בשיקום עכשיו." שיקרתי בספונטניות שהפתיעה אותי, לא ממש שקר כי שלומי קפץ פעם בשבוע לבית לווינשטיין לטיפול פיזיותרפיה, "בעוד כמה שבועות הוא יבריא ויחזור לצפון."
"ואיך קוראים לו?" חזרה אימא לחקור.
"שלומי כהן."
"שלומי... שלומי... הוא בטח פרענק." קבעה אימא בביטחון זועף, ולמרבה כעסי היא צדקה אם כי רק חלקית. שלומי היה ממוצא מעורב כמו שציין פעם גבי בחיבה, מאביו המרוקאי קיבל עור שחום ותלתלי פחם, ומאימו הרומנייה עיניים כחולות מדהימות.
"אימא! מה זה משנה?" צעקתי. "הוא יליד הארץ בדיוק כמוני וכמו גבי, מספיק כבר עם הגזענות הזאת."
"מה שיוצא מחתול תופס עכברים," פסקה אימא בביטחון מטריף דעת. "ולא משנה אם הוא נולד בארמון או בפח אשפה."
"אי אפשר לדבר איתך!" צעקתי. "אף אחד לא מספיק טוב בשבילך, אפשר כבר לחשוב, מי את בכלל שתקבעי מי כן ומי לא?"
"אני אימא שלך ואני יודעת יותר טוב ממך מה טוב בשבילך." באה התשובה המוכרת שהרתיחה אותי כל פעם מחדש. מאיפה יש לאישה הזו ביטחון עצמי חסין ספקות כזה?
"לא נכון, ותדעי לך שהעולם לא מתחלק רק לפרענקים ואשכנזים, יש המון עוד סוגי בני אדם בעולם."
"באמת? איזה סוגים?" שאלה אימא באדיבות חלקלקה שהפילה אותי ישר למלכודת.
"לא יודע, כל מיני אנשים, נגיד, אהה... נגיד הדלאי למה מטיבט."
"הדלאי למה? עוד סוג של פרענק." קבעה אימא בשאט נפש.
"אההההה!" צעקתי בתסכול שלא יכולתי לרסן עוד, "את פשוט בלתי אפשרית." טרקתי לה את הטלפון בפנים, למרות שידעתי שעד שלא אבקש יפה סליחה ואביא פרחים ושוקולד "ליידי גודייבא" מובחר, היא לא תסלח לי.
"אז שלא תסלח לך, אפשר לחשוב." אמר גבי כשסיפרתי לו על השיחה עם אימא.
"אתה לא מבין." אמרתי מיואש.
"אני באמת לא מבין איך אפשר להגיד על הדלאי למה שהוא סוג של פרענק?"
"סוג של פרענק?" חייך שלומי חיוך נדיר שגרם לו להיראות עוד יותר יפה, "גדול. אימא שלך היא באמת משהו מיוחד. זה נשמע כמו משהו שסבתא הייתה אומרת, היא בחיים לא הצליחה לקבל את אבא בתור חתן ותמיד היו לה הערות מגעילות על פרענקים שחורים."
"אני לא רואה שום דבר מצחיק בגזענות הזאת." התמרמר גבי, "מחריד אותי לחשוב שאישה בעלת דעות מאוסות כאלו חינכה אותך."

השפלתי את ראשי בבושה ושתקתי. נכון, אהבתי לחשוב על עצמי כליברל שמקבל כל אחד בלי הבדל דת גזע ומין, אבל האמת המרה היא שלא הייתי כזה. הייתי הבן של אימא שלי והדעות שלה היו חלק ממני למרות רצוני. היא הכעיסה אותי ושיגעה אותי ובכל זאת הבנתי אותה לגמרי ובתוכי פנימה הרגשתי הזדהות מבישה עם התיעוב שלה מכל מי שלא היה כמוה - אשכנזי ממוצא אירופי והטרוסקסואל.

אחרי ששלחתי את הפרחים והשוקולד בלוויית כרטיס ברכה מהודר ויקר שעליו רשמתי בזהירות רבה התנצלות מתרפסת אימא הואילה לקבל את התנצלותי ובאה לבקר אותנו כדי לבדוק במו עיניה את האורח הלא צפוי. היא לא אהבה את מה שראתה. גבי לא היה בבית ושלומי, אחרי כמה דקות מעיקות תחת מטר השאלות של אימא, התנצל שצריך לקחת את הכלב לטיול לפני שתקרה לו תקלה (שקר מוחלט, קישטה היה כלב מחונך היטב) וברח החוצה.
"זה לא מוצא חן בעיניי." אמרה אימא בקיצור נמרץ. "ממש לא מוצא חן בעיניי, עמינק'ה."
"מה לא מוצא חן בעיניך?" היתממתי.
"הבחור הזה לא מוצא חן בעיניי, הוא יפה מידי ונחמד מידי."
"איך אפשר להיות יפה מידי ונחמד מידי?"
"אפשר, אתה עוד תראה שאפשר. אתה טיפש שנתת ליפיוף הזה להיכנס אליך הביתה."
"אימא, הסברתי לך."
"אתה וההסברים שלך. הכנסת צרה הביתה, תשמע מה שאימא אומרת לך." פסקה אימא.
בסתר לבי גם אני חשבתי שהאקס היפה של גבי עלול להוות בעיה, אבל מה יכולתי לעשות? לא רציתי להתווכח עם גבי, ושלומי באמת התנהג יפה והיה אורח מושלם ומתחשב ביותר.
"הוא יעזוב עוד מעט אימא, באמת, מספיק כבר, תפסיקי להיות פרנואידית." אמרתי בקול תקיף וסירבתי לדון עוד בנושא.
מצבו של שלומי השתפר מיום ליום. התרופות פעלו עליו במהירות את פעולתן הברוכה והוא התנער מהדיכאון, אכל היטב, התחיל לפקוד את חדר הכושר, ישן כל לילה, טיפל במסירות בקישטה, שהוא כינה שוקי, בישל וניקה והיה תמיד מנומס וטוב מזג. אחרי חודש של אשפוז יום הוא החל לעבוד במחסן החלפים של המוסך שבו עבד גבי. הם היו יוצאים כל יום לעבודה ביחד, אוכלים יחד ארוחת צהרים וחוזרים יחד מהעבודה. לכאורה סידור אידיאלי, אבל אצלי הפרנויה החלה להשתולל. גבי אמנם המשיך להיות מתוק, מתחשב ואוהב כמו תמיד, והסקס שלנו היה תכוף ומהנה כרגיל, אבל בכל זאת קינאתי בקרבה שלו לשלומי, בצחוקים המשותפים שלהם, בבדיחות הפרטיות שהם החליפו. נכון, לא רק בשלומי קינאתי, אני קנאי מטבעי וקשה היה לי להאמין שגבר נאה כגבי יסתפק באחד כמוני, אבל מאז ששלומי התחיל שוב לתפקד והפסיק להיות חולה ומסכן הייתי מוטרד מהרגיל. קינאתי בכל דקה שהוא בילה עם שלומי היפה ולא איתי. כל הזמן השוויתי ביני לבינו וכמובן שתמיד הפסדתי בהשוואות הללו.
אכול קנאה חולנית התחלתי לבקר במוסך שגבי עבד בו, ממציא כל פעם תירוץ מגוחך אחר למה אני לא יכול לחכות עד שניפגש בערב בבית. הייתי מגיע לשם בשעות הצהרים, הזמן שבו גבי ושלומי היו בהפסקת צהריים, ותמיד מצאתי אותם יושבים על ספסל בצל איקליפטוס מאובק, אוכלים שניצלים ופירה או משהו דומה מחמגשיות אלומיניום, מקשקשים להם בנחת, שמחים מאוד לקראתי, נראים חפים מפשע כמו ילדים קטנים. דווקא כשהגעתי למוסך בגלל סיבה אמיתית (תקלה פתאומית במעצור היד של האוטו) לא הצלחתי למצוא את גבי במקומו הרגיל. אחד מהקולגות שלו אמר לי שהוא קפץ לרגע למחסן החלפים ובלי שמץ של חשד השארתי את רכבי לטיפולם של המוסכניקים והלכתי להגיד לו שלום.
פתחתי את דלת מחסן החלפים ומצאתי אותו עומד בין המדפים מחובק עם שלומי המחייך שנראה מאושר עד הגג. רעש חריקת הדלת הפריע להם והם פנו להביט בי מופתעים. גבי הושיט לעברי את ידו וניסה להגיד משהו אך לשווא, הסתובבתי וברחתי, ותוך פחות מדקה כבר לא הייתי שם. קפצתי למונית שהסתובבה וחיפשה לקוחות באזור המוסכים והוריתי לנהג להסיע אותי לביתו של אסף. כשהגעתי הוא עוד נמנם קצת אחרי משמרת לילה, אבל למראי אורו פניו. בלי יותר מידי שאלות הוא נתן לי פחית בירה, הפשיט אותי מבגדיי ולקח אותי למיטה. השקעתי את כל כעסי בזיון הזה. פשוט התעללתי בו, הולם בו עם הזין שלי, מועך, צובט ואפילו נושך. הוא אהב כל רגע. אחרי שנחתי קצת הוא ניסה לשכנע אותי להישאר לסיבוב נוסף, אבל עד אז כבר התעשתי. בדקתי את הנייד הסגור שלי וגיליתי המון הודעות מגבי ואחת מאימא והבנתי שאני חייב ללכת הביתה ולהתעמת עם המצב החדש שנוצר.

כל הדרך שיננתי לעצמי מה אגיד להם, איך אגרש אותם בחרפה מהבית, איך אטיח בהם מילים קשות ואוכיח אותם על שניצלו את טוב לבי ותמימותי. מעכשיו גמרתי להיות פראייר של גברים, מעכשיו אני אהיה הרע, אני לא אתן יותר אמון באף אחד, אני... עוד מתחילת הרחוב שמעתי את יללתו הנוגה של קישטה שנשמע כאילו ליבו הכלבי נשבר בקרבו. דהרתי במהירות הביתה ומצאתי את גבי ושלומי אורזים מזוודות בעוד קישטה עומד מולם ומילל. כשראה אותי נחפז לעברי, קפץ עלי, מנסה ללקק את פני בעודו מייבב נוגות כאילו ניסה להגיד, 'תעשה משהו.'
"עמי," נחפז אליי גבי, "סוף סוף אתה פה, תשמע, עמי..."
התכוונתי להגיד לי שיחסוך ממני את ההסברים העלובים שלו ושאני לא רוצה לדבר איתו יותר בחיים, אבל קישטה עשה יותר מידי רעש. גבי לא ניסה להסביר כלום אלא דחף לידי מכתב שבו היה כתוב ששלומי כהן קיבל מלגה והוא יוכל להתחיל ללמוד באוניברסיטת באר שבע מיד עם תחילת הסמסטר הבא.
"בגלל זה התחבקנו." אמר שלומי, רובץ על הרצפה, מחזיק את קישטה הנרעש בחיקו בתקווה להשתיק את בכיו. "נו, די כבר, שוקי, מספיק חמוד. סתום כבר." התחנן לפני קישטה ונישק את אפו הלח.
התיישבתי לצידו של שלומי וליטפתי את קישטה שקול יבבתו הלך ונחלש עד שגווע למעין נהמה דקיקה. "אז אתה עוזב לבאר שבע?"
"כן, אני נוסע עוד מעט. הגשתי את הבקשה עוד בשנה שעברה. האמת שכבר כמעט שכחתי מהמלגה הזאת ופתאום הפתעה נפלאה כזאת."
"ואתה וגבי... אתם לא? גבי לא בא אתך?"
הוא כרך יד חמה ומנחמת על כתפי ונישק את לחיי. "לא, עמי, אני וגבי זה סיפור שנגמר. אני אוהב אותו מאוד, אבל אני והוא כבני זוג... זה פשוט לא הלך. אתה יודע איך זה."
נזכרתי באסף הגונח תחת גופי ונתקפתי בחילה. "כן, אני יודע איך זה."

אחד התירוצים החביבים עלי בתקופה שבה ריגלתי אחרי שלומי וגבי היה שאני רוצה לצלם באזור התעשייה. אמרתי שיש פה אווירה מיוחדת ובני אדם אותנטיים ושדווקא האזור המוזנח, המאובק ונטול כל הדר ארכיטקטוני הזה מעורר בי השראה. למרבה הפלא הם לא פרצו בצחוק לועג אלא הנהנו בהבנה והביטו בי כאילו באמת הייתי אמן דגול ולא חרמן מן השורה שנהנה לראות גברים מסוקסים בגופיות מרופטות מזיעים ומאמצים את שריריהם. מפה לשם, כמעט מבלי משים, הצטברו אצלי עשרות תמונות של גברים קשי יום מכל הגילים, הצבעים והטיפוסים שהמשותף לכולם היה המאמץ הפיזי שהם השקיעו כדי להרוויח את לחמם.
צילמתי בעיקר בנגרייה הצמודה למוסך ובמוסך עצמו שהיה להפתעתי נקי ללא רבב והתנהל בסדר מופתי.
ברוב הצילומים ראו גבר, לפעמים לבוש יותר ולפעמים פחות, אבל כמעט תמיד מרוכז מאוד בעבודתו, מפעיל מכונה זאת או אחרת ובדרך כלל מזיע תוך כדי כך. פה ושם אפילו הצלחתי לצלם את גבי ואת שלומי למרות שהיו ביישניים מאוד, בעיקר שלומי, שהיה ללא ספק המצולם היפה והפוטוגני ביותר בכל הסביבה.
דווקא הבחורים מלאי הגוף, השעירים שלבשו בגדים מרופטים, התגלחו פעם בשבוע  והיו בעלי תספורות גרועות נהנו לעשות לי פוזות מול המצלמה. גמלתי להם בהדפסת תמונותיהם על נייר צילום מבריק, דבר ששימח את ליבם עד מאוד וגרם לי להיות פופולרי כפי שלא הייתי מימיי. כל כך התיידדתי איתם עד שאחרי ששלומי נסע הגעתי להסכם עם מנהל העבודה של המוסך שאני אצלם את חתונת אחותו תמורת טיפול עשרת אלפים לרכב שלי. להפתעתי נהניתי מאוד מהחתונה וגם שם צילמתי סדרה שלמה של הדוגמנים המסוקסים שלי כשהם לבושים במיטב בגדי החג שלהם, הפעם מסופרים ומגולחים כהלכה, מחייכים בנחת, כל אחד יושב גאה ליד זוגתו המגונדרת במיטב בגדי החג שלה.
"יש פה מספיק תמונות בשביל לעשות תערוכה." אמר לי גבי, סוקר בעניין את התמונות ומצביע על אלו שמצאו חן בעיניו יותר מכולן. למרות שהוא טען שאין לו מושג באמנות הייתה לו טביעת עין טובה, חוש לקומפוזיציה וטעם משובח מסוג שאו שאתה נולד אתו או שלא. גבי נולד עם חושים משובחים ואני הערכתי מאוד את דעתו ופרסמתי את התמונות שהוא אהב בפורום הצלמים.
להפתעתי קיבלתי הערות נלהבות מאוד ושבחים מלא חופניים וגם כמה מיילים מביכים מעט עם שאלות חטטניות בנוגע לחלק מהדוגמנים שלי. שלומי קיבל הכי הרבה תגובות ממעריצים וגם ממעריצות, אבל גם גבי זכה להרבה שבחים שגרמו לי לחרוק בשיני בזעם, ואפילו לאלברט השמן וכהה העור ולסמי השעיר בעל הראש המגולח וכתובות הקעקע המרשימות היו מספר מעריצים נלהבים מאוד שנעצבו אל ליבם לשמוע ששני הבחורים הללו הם סטרייטים מושבעים, ושהומו בשבילם זאת קללה מעליבה במיוחד.
לתדהמתי הרבה קיבלתי יום אחד הזמנה מבעל גלריה שראה את תמונותיי בפורום לבוא אליו לשיחה על תערוכה שהוא רוצה לעשות מהתמונות שלי ושל עוד כמה צלמים שמצאו חן בעיניו. בהתחלה נטיתי לדחות את הרעיון. הצלמים האחרים שהוזמנו היו לדעתי אמנים אמיתיים ולעומתם הייתי סתם חובב שמידי פעם, כמעט לא בכוונה, הצליחה לו איזה תמונה. חששתי לבוא לפגישה ולבייש את עצמי במעמד צלמים רציניים, אבל גבי שראה את ההזמנה הקים מהומה גדולה ואיים לפצוח בשביתת מין אם לא אלך לפגישה ולפחות אשמע מה יש לבעל הגלריה להגיד.
"הוא יגיד שאני חובבן מוכשר ושאולי בעוד כמה שנים יהיה לנו על מה לדבר." ניבאתי.
"את זה הוא היה יכול להגיד לך במייל או לחשוב בשקט לעצמו, לא מזמינים אדם לפגישה כדי להגיד לו שהוא לא טוב מספיק." נזף בי גבי, ופצח בנאום שלם על כך שאני לא מעריך את עצמי מספיק, שיש לי חוסר בטחון משווע שעומד בניגוד מדהים ליכולות העצומות שלי, ושאני חייב, פשוט חייב ללכת לפגישה.

גם אימא הסכימה למרבה הפלא עם גבי ועודדה אותי לראות במה מדובר, אבל הזהירה אותי לא לחתום על כלום ולא להתחייב לשלם כסף לאף אחד. "אם הוא רוצה אותך שישלם לבד." פסקה.
גם אבא נקרא לחוות דעה ואחרי שבחן בקפידה את התמונות, דבר שאימא כלל לא טרחה לעשות, שאל, מעט נבוך, אם זאת תערוכה של צלמים הומואים ומה אני יודע על בעל הגלריה.
הייתי חייב להודות שאין לי מושג. למרבה הפלא דווקא בליך שישב בשקט בפינה ושתק, מציץ כמעט בגניבה בתמונות שהתפזרו על שולחן האוכל של אימא אמר שככל הידוע לו בעל הגלריה הוא קלוד בן-יוסף שעלה לארץ מצרפת לפני כמה שנים והוא הומו גאה שמנסה לעודד אמנים מהקהילה ולתמוך באמנות ובכלכלה ורודה.
"כלכלה ורודה. איזה שטויות." נשפה אימא בבוז, "קלוד בן-יוסף." הוסיפה בתיעוב, "בטח עוד מרוקאי שעבר דרך צרפת בדרך לארץ ועכשיו מנסה לעשות עלינו רושם עם השטויות האומנותיות שלו."
"אימא, די!" ביקשתי, חש נבוך בגלל גבי שבטח שנא כל מילה מדבריה.
"מה די?" כעסה אימא, תמיד כשבליך בא לבקר את אבא, היא הייתה נעשית רגזנית ושתלטנית יותר מהרגיל, "ומה זה הקשקוש הזה על אמנות של הומואים? הרי הם שולטים בכל הבידור והאמנות בארץ, הסוטים האלו!"
"את רוצה להגיש שגם אני וגבי סוטים?" התרתחתי.
"נו, די, עמי. מספיק." ביקש גבי ששנא מריבות עוד יותר מאשר הערות הומופוביות.
"בהחלט כן," לא נרתעה אימא מלעמוד על דעתה. "סוטים וחולים שזקוקים לטיפול נפשי."
"את טועה, להיות הומו זו לא סטייה ולא מחלת נפש. אפילו איגוד הפסיכיאטרים מסכים שהומואים הם אנשים שפויים כמו כולם." אמר בליך חרש, קם ממקומו, לחץ בחום את ידו של אבא כשהוא מהדק אותה בין שתי כפותיו בכוח, הניד בראשו לעבר אימא ולעברנו ויצא החוצה.
"באמת, בלה, הפעם פשוט הגזמת." אמר אבא ופניו היו לבנים כפי שלא ראיתי אותם מעודי, "אני ממש כועס עליך." אמר בתוקף והלך בעקבותיו של בליך.
"משה, לאן אתה הולך? תעזוב אותו, שילך, מה אתה רץ אחרי הפרוורט הזה?" צעקה אחריו אימא, אבל הוא התעלם ממנה, יצא וסגר את הדלת אחריו בטריקה עזה.
"נו, מה תגידו על זה?" נדהמה אימא.
"שאבא צודק, הגזמת לגמרי, הצלחת להעליב בבת אחת את כל האורחים שלך, כולל את הבן שלך ואת בעלך." אמרתי, זועם מאוד, ודהרתי לדלת היציאה, גורר אחרי את גבי הנבוך. תכננתי לטרוק גם כן את הדלת, אבל גבי הצליח ברגע האחרון למנוע את זה ממני.
חבל.

פרק ז'

ה. קישטה שרגא

אחרי המריבה ההיא עברתי שוב לישון בחדר השינה שלי, משאיר את גבי לישון לבד. מידי פעם הייתי נשבר, מתעורר באמצע הלילה, מתגנב אליו ושוכב לצידו, מתרפק על החיבוק שלו שתמיד עמד לרשותי בנדיבות אילמת, אבל לסקס הוא סירב והיה דוחה בעדינות תקיפה את ידי המגששת בין רגליו. אני הייתי מתרגז ונעלב, אפילו בוכה, אבל דבר לא עזר, גבי היה נחוש להתאפק עד אחרי יום כיפור וככל שכעסתי והתרגזתי יותר ככה הוא היה נאטם יותר בתוך שתיקתו. אמרתי לו שהוא מתנהג כמו דוס, שהוא פרימיטיבי, שהוא אכזרי וחסר הגיון, והוא היה מתנצל בלחש ומנסה לפייס אותי בליטוף שדחיתי בזעם, אבל לשווא, הוא המשיך להתעקש ואני המשכתי לא להבין ולהיעלב. מרוב תסכול אפילו האשמתי אותו בבגידה ושאלתי אם יש לו מישהו אחר.
את הבעת קוצר הרוח הנרגז שעלתה על פניו, הבעה נדירה מאוד אצלו, לא אשכח לעולם. "אתה פשוט לא מבין, עמי." אמר במעין ייאוש עייף והסתגר בחדרו, משאיר אותי ואת קישטה עומדים בחוץ. קישטה יילל וגירד את הדלת ואני הטחתי בה כפכף ולקחתי את שנינו לטייל בגן כדי להירגע קצת.
ישבתי על ספסל, מביט בקישטה שהשתולל עם עוד כמה כלבים על הדשא, ופתאום הופיע בגן אסף, המתלמד שעבד זמן מה בחברה שלנו תחת הדרכתי. הוא שמח לראות אותי, התיישב לצידי וציין כמה טוב אני נראה. זה היה נחמד מצידו, אבל למעשה מאז שגבי בא לגור איתי עליתי במשקל בצורה מחרידה. מזל שחוץ מלזלול כמו חזיר את המטעמים שגבי בישל והגיש לי, מתעקש להיעלב אם לא אכלתי הכול, התחלתי לפקוד בנאמנות את חדר הכושר כי אחרת הייתי נראה כמו גוש שומן רוטט.
"אויש, אתה סתם אומר, השמנתי נורא." מחיתי.
"לא נכון," הניח אסף יד על ברכי. "קודם היית רזה מידי, יפה לך שהוספת קצת משקל, וגם שרירים אני רואה." ליטף את ירכי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים וחייך אליי חיוך נוטף זימה. פעם ראשונה בימי חיי שמישהו התחיל איתי בצורה ישירה כל כך. הייתי המום, מוחמא, וגם מאוד מאוד חרמן.
"גם אתה נראה נהדר." אמרתי לאסף באומץ, וכמעט נגעתי בו, אבל רק כמעט. התביישתי.
"אני גר לא רחוק." אמר אסף בלי שמץ מבוכה. "אז מה דעתך?"
"אבל... אבל..." רציתי להגיד שיש לי חבר ושיש לי כלב שאני צריך להחזיר הביתה ובסוף לא אמרתי כלום.
"אם אתה חושש בגלל שהיית פעם הממונה שלי אז תרגיע, אני כבר לא תלמיד וזה לא נחשב." טעה אסף בפירוש היסוסי.
"אתה צודק לגמרי." אמרתי וקמתי ממקומי. "יאללה, בוא נלך."
וככה, נישא על גלי חרמנות וזעם, הלכתי עם אסף החרמן לביתו בלי לחשוב על גבי ובלי לדאוג איך קישטה יחזור לבדו הביתה. שעתיים אחר כך חזרתי לגבי, מרגיש הרבה פחות חרמן וזועם והרבה יותר מודאג. הזיון עם אסף היה מאכזב, סתם סקס שהשאיר אחריו הרגשת ריקנות של אחרי אוננות. להפתעתי, גיליתי שאם להביא ביד זה לעשות סקס עם האדם הכי אהוב עליך בעולם (או במקרה שלי, לא אהוב אבל לפחות מוכר) הרי שלעשות סקס עם זר שאין לך שום קשר נפשי אליו משאיר אותך מטונף ואחוז סלידה מכל המין הגברי בפרט ומעצמך בכלל.
"או, הנה הוא, שרגא! אמרתי לך שהוא יחזור עוד מעט." קיבל גבי את פניי בשמחה רבה,
"סתם רצת לחפש אותו, הוא חזר הביתה לבד." בישר לי, מניח בטעות שאיחרתי לחזור כי איבדתי את הכלב והתרוצצתי בכל העיר לחפש אותו.
"מסכן שלי. אתה בטח צמא ורעב נורא, למה לא התקשרת הביתה?"
"אה... לא רציתי... היה לי לא נעים ש... לא..." המילים התבלבלו לי בפה. אני שקרן איום ונורא כשהמצפון מייסר אותי, והוא ייסר אותי ועוד איך. "אני מת להתקלח קודם, נדבר אחר כך." נמלטתי למקלחת, משאיר את גבי לטרוח על התקנת ארוחה בשבילי.
שטפתי מעלי במרץ את ריחו של אסף ויצאתי מהמקלחת מקורצף וקצת יותר רגוע, נחוש לא לגלות לגבי בשום פנים ואופן את מעלליי.
הכול באשמתו. אמרתי לעצמי, אם הוא לא היה נעשה כזה דוס לכבוד החגים ולא היה מייבש אותי ככה... הוא אשם שרק לפני שעה הנחתי לאסף למצוץ לי את הזין ועשיתי בו מעשים דומים, אם לא חמורים יותר... מסתבר שאסף, למרות מראהו הגברי למהדרין, התעקש שאני אזיין אותו, דבר שעשיתי קצת בחשש, אבל מתוך מסירות נפש ודבקות במשימה שזכו לשבחים מפליגים מפיו.
ישבתי לאכול בעוד גבי מתרוצץ סביבי, משרת אותי כמלצר חרוץ, רק כשהגענו לקינוח הוא התיישב לידי וליטף את כפות רגליי באצבעות רגליו החשופות. הוא היה כל כך חמוד ויפה, וכל כך השתדל לרצות אותי, אחוז רגשי אשמה מצאתי את עצמי מתנצל בפניו שהייתי כל כך מציקן וקרצייתי לאחרונה.
"אתה לא צריך להתנצל." נחפז גבי להרגיע אותי. "למעשה, חשבתי הרבה על כל העניין והגעתי למסקנה שהייתי קצת קשה מידי אתך עמי, ושהבעיה היא יותר שלי מאשר שלך. אני מתנצל ומקווה שתסלח לי."
"כן, בטח." מלמלתי נבוך ושיקעתי את מבטי בצלוחית הגלידה שלי.
"אתה עוד כועס עלי?" נבהל גבי. "אתה צודק, לא הסברתי את עצמי כמו שצריך, וגם נעלבתי קצת מההערות הגזעניות שלך. לקח לי זמן להבין שאתה מתלוצץ, העניין הוא שאני פשוט... לפעמים קשה לי עם זה שאני הומו. לקח לי הרבה זמן להשלים עם מה שאני ולפעמים, בעיקר בחגים, יש לי רגרסיות כאלו... בבקשה, בוא נתפייס חמוד."
"אני מבין, זה בסדר, באמת." ניסיתי להפסיק את שטף דיבורו. דברי ההתנצלות הפיוטיים והנרגשים שלו גרמו לי לחוש עוד יותר אשם.
"אתה יודע שאחרי הסיפור עם האקס שלי החלטתי שעד שאדע אם אני נשא או לא אני אתנזר לגמרי מסקס, אבל אחרי שראיתי אותך יושב לבד בגן... טוב, אתה יודע איך זה, בן אדם מתכנן ואלוהים צוחק. מרוב שרציתי להיות בסדר פגעתי דווקא בך, פתאום הבנתי את זה ואני כל כך מצטער, חמוד." הוא משך אותי אליו לחיבוק חם. "בתפילות יום כיפורים נאמר 'השיבני ואשובה."' גילה לי. "וזה מה שאני רוצה שנעשה." התוודה, והחל מנשק אותי.
אולי הייתי צריך להתחמק ממנו איכשהו? כלומר, בטוח שהייתי צריך, איזה מין בן אדם קופץ באותו יום ממיטה אחת לשנייה?
כנראה שבן אדם בזוי כמוני. התמסרתי לחיבוקים ולנשיקות שלו וכמה דקות אחר כך כבר התגוללתי איתו במיטה, עירום לגמרי. אני לא אומר שהמצפון לא הציק לי, בטח שהציק, אבל זה היה כל כך טוב ומתוק לעשות איתו שוב אהבה, להרגיש את הידיים שלו עלי ואת הזין שלו בתוכי.
באותו יום למדתי לקח חשוב מאוד, אני מעדיף להיות פסיבי, אני לא נהנה מסטוצים עם זרים למחצה, ואה, כן, חוץ מזה גיליתי עוד דבר אחד קטן, אני לא אדם מוסרי.

כמה שעות לפני פרוץ יום כיפור חזר גבי מהעבודה ואמר שהוא רוצה לשאול אותי משהו.
"מה?" שאלתי והתיישבתי כי רגליי הפכו פתאום לרגלים קרושות רוטטות.
הוא התיישב מולי, שתק שנייה אחת ארוכה ומפחידה ואז אמר שהאקס שלו במצב נפשי לא טוב והוא מרגיש שאסור להשאיר אותו לבד. "אתה רוצה להיות אצלו ביום כיפור?" התפלצתי.
"לא בדיוק, האמת שהוא נמצא לא רחוק מכאן, אצל אחותו וחשבתי..."
"מה? שיבוא לפה?" הזדעזעתי, שומע בתוך ראשי את אימא צורחת בזעם שאויב לא מכניסים הביתה! היא התכוונה לגלידות ושוקולד שאבא העז לקנות כשהיא ניסתה לעשות דיאטה, אבל העיקרון הוא אותו עקרון, נכון?
גבי הנהן, קצת נבוך וקצת חרד, ובכל זאת מלא תקווה שאבין.
"ואם אני לא מסכים?" הוא נאנח, התחיל להגיד משהו, התחרט, נאנח שוב ושתק. "למה אתה מתכוון שהמצב הנפשי שלו לא טוב?"
"הוא אובדני. מדבר על לגמור עם זה, לא ישן, לא אוכל. בוכה כל הזמן. אני פוחד שהוא ינסה לעשות משהו שטותי."
"מה? להתאבד כאילו? אז שהמשפחה שלו תטפל בו."
"אימא שלו טיפלה בו עד עכשיו, אבל היא מוכרחה קצת מנוחה וגיסו לא מוכן להחזיק אותו יותר אצלו, הוא מפחיד את הילדים."
"אם המשפחה שלו לא מחזיקה איתו מעמד אז למה אתה צריך?"
"אני לא צריך, אני רוצה."
"ואני לא."
"אני מבין עמי, אבל... תראה, תמיד אמרת שזה הבית של שנינו וחוץ מזה אני משלם לך שכר דירה על החדר שלי... (הוא התעקש בתוקף למרות כל מחאותיי שזה לא נחוץ), אז אני חושב שזה לא הוגן מצדך... זאת אומרת... הוא אורח שלי ואם זה החדר שלי אז..."
"בסדר. בסדר. בסדר." סיננתי מבין שפתיים חשוקות.
"אני מאוד מודה לך על נדיבותך." אמר גבי בטון דומה והסתלק.
שנייה אחר כך זינקתי לטלפון לשפוך את לבי בפני סיגל שלא הבינה מה הבעיה שלי. הבוגדת הזאת. אחרי פגישה אחת עם גבי היא נעשתה מעריצה שלו ותמכה בו ללא סייג בלי שום קשר למה שעלה בדעתו לעשות. "הוא כזה נשמה." געגעה הטיפשה הזאת. "הוא כזה מאמי, איזה לב טוב יש לו, למה אתה כועס עליו? מה אתה רוצה ממנו?"
"שלא יביא אלי הביתה את האקס הבוגדני חולה האיידס שלו." נהמתי.
"אבל זה גם הבית של גבי, לא רק שלך, ברור שהוא דואג לאקס שלו. זה שהם לא יחד לא אומר שהוא צריך להיות אדיש כלפיו."
"את לא מבינה כלום!" צעקתי וסגרתי לה את הטלפון בפנים.
אז מה אם בעוד שעה מתחיל יום כיפור? מה יש לי לבקש סליחה מהטיפשה הזאת שלא מבינה כלום ונמרחת על גבי כאילו שהוא ישים לב לשמנה כמוה גם אם יקרה פתאום נס והוא יפסיק להיות הומו?

ישבתי שם ורתחתי במשך חצי שעה ארוכה כנצח ואז נכנס פנימה גבי ואחריו פוסע בביישנות שלומי, האקס שלו. כבר מזמן לא ראיתי בחור יפה כל כך. נכון, הוא נראה מוזנח, לא מגולח, קצת מטונף ואפילו טיפה מסריח, וגם תספורת לא הייתה מזיקה לו, אבל הוא היה כל כך יפה. אפילו הצלקת שהאדימה על מצחו לא גרעה מיופיו, אולי אפילו הדגישה אותו. יש אנשים כאלו, יפים מבטן ומלידה. לא משנה עד כמה רע הם ירגישו ועד כמה הם יזניחו את עצמם הם תמיד ייראו יפים. זה משהו בגנים, או במבנה העצמות או משהו, לא יודע מה. איך בחור כזה, יפה וסקסי עם עצמות לחיים מסותתות כאלו, שיער שחור ועיניים כחולות מדהימות כאלו מרשה לעצמו להיות כל כך עצוב לכל הרוחות? ואם אני כבר בעניין שאלות שאין להן תשובה, איך גבי, יפיוף לא קטן בזכות עצמו, יכול לסבול מוטציה מכוערת כמוני לצידו אחרי שהבחור האלוהי הזה ישן איתו במיטה אחת?
"תכירו." אמר גבי, "עמי, זה שלומי, האקס שלי. שלומי, זה עמי, הבעל בית שלי והשותף שלי בכלב."
לשמע דבריו התכווץ ליבי מכאב. זה מה שאני פתאום? שותף לכלב ובעל בית בלבד? זה העונש שלי על שלא הסכמתי להכניס אויב הביתה? הרגשתי שזה לא מגיע לי והחלטתי לעשות הכול כדי להוכיח שאני לא כל כך רשע. "שלום, שלומי." אמרתי בקול עליז, מעושה משהו אבל מלא רצון טוב. שלומי הנהן במבט מושפל ומלמל משהו שנשמע כמו תודה. "אולי תרצה להתרחץ ולהתגלח בזמן שאני מכין אוכל?" הצעתי, ממשיך לדבר בקול העליז והמעצבן הזה שהרגיז אפילו אותי. "אתה צם? כי אני לא, ואתה גבי? שכחתי לשאול אם אתה צם?"
"אני לא צם." גילה לי גבי. "לך תכין משהו לאכול, עמי, ואני ארחץ בינתיים את שלומי."
"אתה רוחץ אותו?" נדהמתי כל כך עד שקולי האמיתי, קול נרגן ומריר, קול של פולניה מבטן ומלידה, חזר אליי. "למה?"
"כי אי אפשר להשאיר אותו לבד אפילו רגע." אמר גבי בפשטות, הניח יד על כתפו של שלומי והנחה אותו למקלחת. אחרי ששמתי סיר על האש לא יכולתי להתאפק יותר והלכתי להציץ. לכל הרוחות. בלי בגדים הוא היה יפה אפילו יותר. קצת רזה מידי ועם צלקת מכוערת שנמשכה מהבטן עד הירך, ובכל זאת יפה כמו פסל יווני שפגעי הזמן רק מדגישים את יופיו. גבי הפשיט ורחץ וניגב והלביש וסירק ואפילו גילח אותו, נוגע בו במין עדינות אינטימית חסרת בושה שצבטה את לבי.
הגשתי להם פסטה ברוטב שמנת, אחד מהמאכלים הכי מוצלחים שלי, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה תיאבון. גבי ואני עוד ניסינו להעמיד פנים שאנחנו אוכלים, אבל שלומי סתם ישב והביט בצלחת, דמעות גולשות באיטיות על לחייו. גם במצב הפתטי הזה הוא נראה כל כך יפה... לעזאזל.
"הוא נורא יפה." אמרתי לגבי ברגע שהיינו לבד, יושבים ובוהים בטלוויזיה בעוד שלומי שוכב לבטח במיטתי, מנסה להירדם.
גבי נאנח. "הוא לא חושב ככה."
"בגלל הצלקות?"
"לא. גם קודם הוא תמיד היה מתפלא כשאמרו לו כמה הוא יפה. לא משנה כמה החמיאו לו, שום דבר לא גרם לו להפסיק להרגיש מכוער ושמן."
"שמן? הוא נראה כמו פסל יווני. לפני שהוא חלה הוא היה שמן יותר?"
"לא שמן, רק קצת יותר שרירי. בעיניי הוא היה מושלם, אבל הוא אף פעם לא הרגיש ככה. הייתה תקופה, כשרק התחלנו להיות יחד, שהוא כמעט האמין שהוא בסדר, אבל אחר כך... נראה לי שבגלל זה הוא בגד בי. הוא היה צריך לשמוע מאנשים חדשים כמה הוא יפה."
"מה? לא היו לכם מראות בבית?"
"מראות לא חסרו לנו, אבל הוא ראה שם דברים שונים ממה שכל העולם ראה."
"אז מה נעשה איתו? לא תוכל לשמור עליו ככה כל החיים. מה הוא עשה לפני התאונה?"
"למד, עבד, זיין, חגג כל הזמן. עכשיו הוא בקושי יוצא מהבית. אימא שלו כבר הרוסה ממנו."
"תראה, הוא צריך איזה סוג של טיפול. הוא לא אוכל, נראה שגם לא ישן, רק בוהה ובוכה. כמה זמן נוכל לשמור עליו? אנחנו צריכים ללכת לעבודה מידי פעם, לא?"
"מיד אחרי יום כיפור הוא יתחיל טיפול בבית חולים."
"תודה לאל."
"אבל הוא לא יישן שם, הוא יהיה שם עד הצהריים ואז יחזור הביתה."
"לאיזה בית בדיוק?"
"זהו ש... "
"גבריאל!"
"תראה, הוא התקבל לבית חולים פה במרכז, אבל אימא שלו גרה בצפון והיא כבר מבוגרת וקשה לה. אחותו תכננה לקחת אותו אליה, אבל בעלה התנגד בגלל הילדים ו... זה רק זמני עמי, מה אכפת לך? הוא לא יהיה פה רוב היום."
"למה לא אמרת לו שאני החבר שלך?"
הוא הניח יד על ברכי והביט בעיניי, הרגשתי שאני נמס מבפנים. "אתה עדיין רוצה אותי, עמי? כל כך כעסת עלי, לא העזתי להגיד שאנחנו יחד."
"אל תדבר שטויות!" זעפתי כדי להסתיר את העובדה שאני מתקרב למצב צבירה של מרשמלו נמס. "אתה עדיין מאוהב בו, גבי?" תקפתי.
גבי נאנח. "הוא לא בן הזוג שלי יותר עמי, אבל עדיין יש לי רגש כלפיו. אני לא יכול לנטוש אותו סתם ככה."
מתיקות המרשמלו התפוגגה ושוב חזרתי לעצמי - הומו מריר ומכוער. "כמו שלא יכולת להשאיר את קישטה לצלוע סתם ככה בגן? וכמו שלא יכולת להשאיר אותי בודד במיטה שלי? זאת השיטה שלך, גבריאל, למצוא תמיד מישהו מסכן לטפל בו כדי שהוא יעריץ אותך ויהיה חייב לך?" גבי הסמיק ופיו נפער במחאה, אבל לפני שהספיק להגיד משהו התחיל קישטה שבטח הרגיש מוזנח קצת היום לילל בחוץ. "אוף, הבכיין הזה." קיטרתי, לא היה לי ראש לכלב המפונק הזה דווקא כעת. "תעזוב אותו, אם הוא יראה שלא שמים לב אליו הוא יסתום."
"אני לא יכול לשבת בשקט כשהוא בוכה בחוץ." ענה גבי והלך לפתוח את דלת הפטיו. קישטה נכנס פנימה והלך מיד לבדוק מי הזר שפלש לבית. כשראה את שלומי שבהה בו במבט אטום ניגש לרחרח אותו, מנסה לדחוף את אפו הלח לתוך ידו של שלומי שנחה שמוטה לצד גופו. רציתי להיכנס אחריו לחדר ולמשוך אותו החוצה, אבל גבי הניח יד על כתפי ועצר אותי. קישטה הניח את טלפו על המיטה וייבב קלות, מנסה למשוך את תשומת ליבו של שלומי ולמרבה הפלא הוא הצליח במקום שבני אדם נכשלו. שלומי הפנה אליו את ראשו ואחר כך ליטף אותו קלות. "כלב טוב." אמר, וסוף סוף היה שמץ של רגש בקולו האדיש. "איך קוראים לך כלב?"
"קישטה." אמרתי, ושנייה אחרי אמר גבי, "שרגא."
"קישטה שרגא? ככה קוראים לו?" הביט בנו שלומי במבט משתומם.
"לא, קוראים לו שרגא." מחה גבי.
"קוראים לו קישטה." התנגדתי.
"לי הוא נראה דווקא כמו שוקי." החליט שלומי וטפח קלות על המיטה, "בוא שוקי, בוא שב לידי." ולמרבה כעסי הכלב המגעיל והמלוכלך הזה – שום דבר לא ישנה את דעתי שכלב הוא יצור מלוכלך, לא משנה כמה פעמים חפפו ורחצו אותו - קיפץ לו מעדנות על המיטה שלי, נשכב לו בשלוות נפש על השמיכה שנתנה לי אימא מארון המצעים המבושם בנפטלין שלה, הניח ראש על חזהו של שלומי שהחל לגרד אותו בין אוזניו, ועצם את עיניו בהנאה, זנבו מכשכש לו מעדנות.
כמה שניות אחר כך שלומי שהתלונן שהוא לא מצליח לעצום עין כבר למעלה משבוע כבר נחר קלילות לצידו של קישטה שפיהק לו בנחת ונרדם מיד אחר כך.

פרק ו'

ד. קישטה שרגא

שבוע אחרי שהבטחתי לגבי שלא אשקר לו מצאתי את עצמי משקר לו ישר בפרצוף. הוא צדק, כשהבטחתי לו ברגש שאף פעם לא אשקר לו באמת התכוונתי לזה אבל... אתם יודעים איך זה. בעבודה סיפרה לי סיגי על ההרצאה הייחודית והחד פעמית של הטיפוס הזה שחזר מואר מהודו וירצה על קורותיו באשרם נידח וישר ידעתי שגם אריק יהיה שם. הוא אוהב דברים כאלו, מעריץ כל מיני טיפוסים שעושים יוגה ושותקים שבועות על גבי שבועות בחור נידח למרגלות ההימלאיה. אותי זה קצת משעמם, יותר מקצת, למען האמת, אבל נתקפתי תשוקה עזה לראות את אריק ויותר מכך, להניח לאריק לראות אותי בחברת החבר החדש, היפה והמהמם שלי וגם... נורא רציתי לדעת אם אריק עדיין עם החבר שלו, הטיפוס המאוס ההוא ששנאתי ממבט ראשון.
גבי עשה פרצוף כשסיפרתי לו על ההרצאה של המואר מהאשרם ואמר שזה לא בדיוק הטעם שלו, כל הדברים הרוחניים הללו. מה שבאמת רציתי להגיד היה שזה גם לא הטעם שלי והוא צודק, אבל אז איך הייתי רואה שוב את אריק? כדי לשכנע אותו ללכת התלוננתי שהוא צר אופק ולא מוכן להיפתח לחוויות חדשות, לחצתי וקיטרתי והתלוננתי, ולבסוף נכנע לי גבי טוב המזג באנחה והסכים ללכת. התקשיתי קצת להסביר לו למה אני מתעקש לדחוס אותו לג'ינס החתיכי ולחולצה ההדוקה שקניתי לו אתמול במתנה. הבגדים האלו התאימו יותר לביקור במועדון מאשר להרצאה על נפלאות הבודהיזם, אבל התעקשתי מאוד, וגם הפעם הוא ויתר לי אם כי התלונן שהוא מתקשה לשבת בבגדים ההדוקים האלו.
"אז תעמוד." פקדתי עליו, "ככה כולם יראו איזה יפה אתה."
"אתה דפוק לגמרי." צחק גבי ברוח טובה ובלי שמץ של חשד בכוונותיי הנלוזות נישק אותי.
ההרצאה עמדה להתקיים באולם קטן שאליו הייתה צמודה מסעדה צמחונית בודהיסטית. המרצה המואר איחר ובזמן שהמתנו לו שיבוא ויאיר גם אותנו, החשוכים, הבטתי סביב, תר אחרי אריק, אך לשווא. גבי עמד לצידי, נשען על הקיר, שקוע במחשבותיו, אדיש לגמרי לקהל שהלך והתאסף לאיטו. כנראה שחוץ ממני כולם ידעו שאי אפשר לדרוש מבן אדם שעשה את כל הדרך הארוכה מהרי ההימאליה לישראל שידייק בזמנים.
ולפתע ראיתי את אריק. ליבי ניתר בחזי, הוא נראה כמו תמיד, רזה וחינני, שערו היה קצר יותר ולא הכרתי את הבגדים שלבש, אבל חוץ מזה לא חל בו שום שינוי. לידו הלך איתן המאוס שתיעבתי ממבט ראשון. כמה קללות וארס שפכתי על ראשו, איחלתי לו מאה מיתות משונות וניסיתי להוכיח באותות ובמופתים לאריק שאיתן לא ראוי לו ושהוא צריך להיפרד ממנו ויפה שעה אחת קודם אך לשווא, אריק כעס, קרא לי קנאי ולא מפרגן, עזב את דירתו, נפרד ממני לנצח ושבר את לבי ואת אמוני במין האנושי. הוא הבחין בי כמה שניות אחרי שאני ראיתי אותו והבעת מורת רוח וסלידה עלתה על פניו. ראיתי איך הוא מושך בשרוולו של איתן ומסב את תשומת ליבו אליי אך לתימהוני הרב במקום שאיתן יפגין גם הוא אותות של חוסר רצון למראי הוא חייך חיוך רחב ושעט לעברי ידיו פרושות לחיבוק ו... נפל בזרועותיו של גבי. "גבריאל!" הרעים בקולו, "מה שלומך? יובלות לא התראינו, נהדר לראות אותך, אתה נראה נפלא, מה קורה אצלך?"
גבי חייך בשמחה, החזיר לו חיבוק ולחיצת יד, אמר שהוא נפרד משלומי, החבר הקודם שלו ושהוא עכשיו איתי. "תכירו, זה עמי." הציג אותי בפני איתן ואריק שהביטו בי במבטים קודרים ושתקו.
"אנחנו מכירים." קטע אריק את השתיקה הלא נעימה שהשתררה בין ארבעתנו.
"זה אריק, השכן שלי לשעבר, שסיפרתי לך עליו." אמרתי לגבי והסמקתי.
"ככה..." הציץ בי גבי במבט אלכסוני שגרם לי אי נוחות, "מעניין מאוד, מוזר שפתאום אתם נפגשים ככה פתאום, בלי כוונה."
"באמת מוזר," ציין אריק ביובש. "לא ציפיתי לפגוש אותך כאן, עמי." הרים לעברי גבה משתוממת. "הוא תמיד צחק מכל העניין שלי בבודהיזם." פנה לאחרים.
"רק חמור לא משנה את דעתו לפעמים." אמרתי בתוקף, מנסה להישמע משכנע ואמין. אני חושש שהם לא ממש קנו את זה.
כדי לשנות נושא איתן וגבי התחילו לדבר על התחלת ההיכרות שלהם בצבא, לספר סיפורים שרק מי שהיה שם היה יכול להבין עד כמה זה היה מצחיק, ולהעלות באוב בדיחות עתיקות שלא הבנתי. גם אריק לא הבין, אבל כמוני גם הוא שתק בגבורה וניסה לחייך. אחר כך הגיע המואר והתחיל להרצות. לא הבנתי כלום והשתעממתי עד דמעות. אריק הקשיב מרותק, ואילו איתן וגבי המשיכו להתלחש ולצחוק עד שמבטי הנזיפה של הסובבים אותנו הבריחו אותם החוצה. בלי להראות שום סימני צער הם יצאו מההרצאה, התיישבו במסעדה והמשיכו לקשקש במרץ.
אחרי שנשארנו לבד ניצלתי כמה דקות שקטות בזמן שהמואר עשה הפסקה לשתות קצת מים וניסיתי לדבר עם אריק, אבל הוא השתיק אותי במבט זועף. שקעתי בכיסאי נזוף ואומלל ושעשעתי את עצמי במחשבות נקם בעודי מסתכל דרך חלונות הזכוכית הגדולים של האולם אל המסעדה. ראיתי את איתן נמרח על גבי, מנסה לגעת בידו וללטף את פניו ואת גבי נרתע לאחור, מנסה לרסן אותו בעדינות וכעסי התגבר. הגנבתי שוב מבט לעבר אריק. היה לו פרופיל כל כך יפה ומעודן, וידיים כל כך עדינות ודקות. אהבתי אותו זמן רב כל כך, הערצתי אותו, התגעגעתי אליו וחלמתי עליו חלומות לוהטים במשך כשנתיים והוא ידע מה אני מרגיש ולא ניסה להפסיק את זה. הוא הבהיר לי שהוא לא נמשך אליי, אבל הרגשתי שהוא נהנה מההערצה הגלויה שלי כלפיו ועכשיו הוא לא יכול לנדב לי אפילו חיוך אחד קטן, ואיך הוא לא רואה שאיתן היקר שלו מת להיכנס לתחתונים של גבי? איזה טיפש הוא, ואיזה מטומטם אני שעדיין מקבל דפיקות לב כל פעם שאני מתקרב אליו? אני שונא אותו! אני שונא את כולכם! הומואים מטונפים שכמותכם!
ניתקתי את מבטי מפניו המרוכזות של אריק והבטתי שוב לעבר המסעדה. גבי הרחיק את כיסאו מהשולחן ונשען לאחור, אבל איתן חסר הבושה רכן קדימה, אחז בפניו בשני ידיו ונישק אותו על הפה בלי לשים לב לאנשים שישבו סביבם. רתחתי מזעם ומקנאה. מחשבות נקם ושנאה בערו בתוכי כמו מדורות הגיהינום. לא יכולתי לשאת את זה יותר. קמתי ויצאתי החוצה, והנה גבי עומד וממתין לי ליד הרכב שלי.
"נמאס לך להתנשק עם איתן?" רשפתי לעברו בזעם.
"לא התנשקתי איתו," אמר גבי בשלווה. "הוא נישק אותי ומיד קמתי והלכתי. נכון שהוא היה חבר טוב שלי בצבא ותמיד חשדתי שיש לו קראש עלי, אבל הפעם הוא באמת הגזים."
"היה לו קראש עליך בצבא, באמת?" התחילה תוכנית זדונית להתרקם במוחי אכול השנאה.
"כן, מאז שנפגשנו בקורס חובשים הוא ממש נדבק אליי. חיבבתי אותו מאוד, אבל לא בצורה כזאת והייתי כל כך עמוק בארון באותה תקופה אז שאפילו הייתה לי חברה."
"באמת? היית עם בחורה?" הופתעתי.
"כן, זה היה די נחמד חוץ מהקטע של הסקס, ונשארנו חברים טובים עד היום."
"איך קרה שהחלטת לצאת מהארון?"
"אחרי שפגשתי את שלומי התאהבתי בו כל כך שלא היה לי אכפת." הוא חייך בעצב. "אי אפשר להישאר בארון עם אחד כמוהו."
"אתה מתכוון לאקס שלך? לטיפוס הזה שבגד בך ואולי הדביק אותך באיידס?"
"כן." אמר גבי קצרות, הוא לא אהב לדבר על שלומי, ומיהר לשנות נושא ולשאול אותי איך הייתה ההרצאה.
"משעממת נורא, לא הבנתי כלום, אבל את אריק היא ריתקה מאוד. מזלכם שהוא לא הסתכל סביבו כי ראו אתכם מצוין מהאולם."
גבי משך באדישות בכתפיו והידק את חגורת הביטחון שלו. "גם אני ראיתי אותך מהמסעדה וראיתי איך אתה מסתכל על אריק, אתה עדיין מאוהב בו?"
"מי אמר שהייתי מאוהב בו אי פעם?"
גבי גיחך. "בחייך, נדמה לך שאני עיוור? אתה דלוק עליו, אכלת אותו בעיניים."
"אתה מקנא."
הוא שתק והרהר ממושכות בשאלתי, "לא." פסק לבסוף. "אנחנו מכירים רק זמן קצר, עמי, ולמרות שלדעתי יש לנו סיכוי לבנות משהו יחד לכל אחד מאיתנו יש חבילה לא פתורה מהעבר. גם לי יש עדיין רגשות אל האקס שלי וגם לך... לדעתי, יש לך חשבון לא גמור עם אריק."
"מה דעתך לעזור לי לסגור את החשבון איתו, גבי?"
"אתה רוצה שאני אדבר איתו או משהו?"
"לא. אני רוצה שתזיין את החבר שלו ותעשה את זה ככה שיידע ויתבאס, שכולם ידעו ויצחקו ממנו. אני רוצה שהוא ירגיש מושפל ושיכאב לו כמו שלי כאב."
"אתה לא נורמאלי." נדהם גבי, "מאיפה בא לך הרעיון המופרע הזה?"
"אתה מסרב?"
"בטח שכן, זה רעיון גרוע, לא מוסרי ומכוער ו... אני לא מוכן בשום פנים ואופן! אני מתפלא עליך שבכלל חשבת על זה."
"ואני מתפלא עליך שאתה מתחסד מגעיל כזה." התרתחתי ועד שהגענו הביתה שתקתי בהפגנתיות למרות שהוא ניסה לרכך את דבריו הקשים ולהסביר למה הרעיון שלי לא סביר, לא מוסרי ולא מעשי, ושהוא לא נמשך בכלל לאיתן למרות שאיתן צעיר נאה, חלק וחטוב אבל בכלל לא הטעם שלו.
"איתן ייפגע מאוד אם אני אעשה לו דבר כזה, שלא לדבר שאני עלול להיות נשא, ובכלל, הרי אני אתך עכשיו אז מה פתאום שאני..."
"שתוק כבר!" צעקתי, "אל תדבר איתי! אני ברוגז אתך! צבוע, מגעיל אחד, אחרי כל מה שעשיתי בשבילך? ביקשתי ממך רק דבר אחד קטן ואתה מסרב, אני שונא אותך."
"למה אתה מתכוון אחרי כל מה שעשית בשבילי?" השתומם גבי.
"כל המתנות שקניתי לך והדברים שנתתי לך ו..."
פניו של גבי החווירו. "לא ביקשתי ממך כלום, להיפך, אמרתי לך שאתה מגזים ושאני לא צריך כל כך הרבה בגדים וחפצים ואני כן רוצה לשלם לך שכר דירה. זה אתה שהתעקשת."
הוא נכנס לחדר שלו והתחיל לארוז במהירות את חפציו, מכניס לתיק הענקי והישן שלו רק את מעט החפצים והבגדים שהביא איתו, משאיר בארון את החולצות, הג'ינסים והנעלים שקניתי לו. גל קפוא של צער ובהלה הטביע אותי בבת אחת. "גבי תפסיק, מה אתה עושה?" ניסיתי לעצור אותו, אבל הוא הדף אותי מעליו בתקיפות והמשיך לארוז. "גבי." יבבתי, "די, אל תלך." ראשי הסתחרר וכאב נורא פילח את לבי, יורד עד לקיבתי.
"לא קנית אותי, עמיקם," אמר גבי בקפידה, "אני לא שייך לך, ואני לא מוכן שתרעיל אותי בשנאה שלך, לאריק יש זכות להמשיך את החיים שלו בלעדיך עם איתן, או עם מישהו אחר. הרצון שלך לנקום בו הוא חולני ומרושע, ולסחוב גם אותי לעולם המעוות שלך בטענה שאני חייב לך... איך יכולת להגיד את זה? אתה מגעיל אותי, אני מתחיל להבין למה אריק ברח ממך."
המשפט האחרון שהוא הטיח בי בטרם יצא ננעץ בי כמו חרב. לא יכולתי להישאר יותר בבית שחלקנו יחד במשך כמה שבועות מאושרים. מרוב אומללות ברחתי לפטיו, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות בדמעות מרות, מחבק את קישטה שניסה ללקק את פניי ולנחם אותי. ישבתי שם עד שעלה הבוקר, בוכה, מחבק את קישטה הנאמן, מתחרט על הדברים הקשים שאמרתי לגבי ומתגעגע אליו מרות. בבוקר קמתי נוקשה כולי ודידיתי למטבח. בעודי מכין לעצמי קפה קלטתי להפתעתי שבשעות הספורות מאז שגבי עזב סבלתי יותר מאשר במשך כל החודשים שעברו עלי בלי אריק. "אני אמות בלעדיו, קישטה." אמרתי לכלב שישב והביט בי שותה קפה, ושופך את רובו על הרצפה כי ידיי רעדו. "גם אתה מתגעגע אליו?" שאלתי את הכלב שהחל ליבב. הוא רץ לדלת ונבח קצרות, הלכתי בעקבותיו ואז הדלת נפתחה וגבי עמד בפתח, נראה כאילו לא ישן כל הלילה. רצתי אליו וחיבקתי אותו. אחרי היסוס קל הוא החזיר לי חיבוק.
"חזרת?" נצמדתי אליו, מאושר כאילו זכיתי בפרס הגדול בלוטו.
"לא בדיוק, עמי, נזכרתי פתאום ששכחתי את שרגא וחזרתי לקחת אותו."
"קישטה הוא שלי!" צעקתי ושוב פרצו הדמעות מעיניי, "חשבתי שחזרת." התייפחתי. גבי חזר לחבק אותי וניסה להרגיע אותי, אבל אחרי הלילה הזוועתי שעבר עלי הייתי היסטרי לגמרי, לא יכולתי להפסיק לרעוד ובקושי עמדתי על הרגלים. הוא לקח אותי למיטה, נשכב לידי, חיבק אותי, נענע אותי בזרועותיו כאילו הייתי תינוק, וסיפר לי שגם הוא לא ישן כל הלילה, ושהחדר המסכן מעל המוסך שהוא חזר אליו אחרי שיצא מהבית לא ממש מתאים לכלב כמו שרגא שרגיל לפטיו מרוצף קרמיקה ולאוויר צח. דיברנו והתחבקנו ובסופו של דבר נרדמנו חבוקים. בערב קמנו רעבים והכנו יחד ארוחה. גבי התנהג כרגיל ולא אמר כלום על עזיבתו וגם אני שתקתי. רק אחרי האוכל הוא שאל מה אני רוצה שנעשה הלאה.
"אני רוצה שתחזור."
"ומה עם הנקמה באריק?"
"תעזוב את זה, אני לא רוצה לדבר על זה יותר."
"גם אני לא."
"אז תחזור?"
"אם אתה רוצה אותי."
"כן, בטח, ואני מצטער על כל מה שאמרתי. אתה לא חייב לי כלום גבי."
גבי הלך להביא חזרה את חפציו מהמוסך ואחר כך כששכבנו לישון שאל אותי אם באמת רציתי שהוא ואיתן... אם לא הייתי מקנא.
"לא יודע. בוא לא נדבר על זה יותר, בבקשה?"
"בסדר, יותר לא נדבר על זה. לילה טוב חמוד."

היה לנו חודש אחד קייצי שקט ומושלם של אושר לפני שהתחילו הבעיות. בתחילת ההכרות שלנו גבי היה פשוט מר מושלם. אפילו אימא התקשתה להחמיץ לו פנים  אחרי שאבא שעמל בשלומיאליות על השידה החדשה שקנתה באיקאה הזעיק אותו לעזרה.
גבי הרכיב את השידה תוך עשר דקות ובכל זאת הצליח להסיר את האשמה מעל אבא כשהראה לאימא שהתרשים שצורף לשידה המפורקת היה שגוי ומבולבל. איכשהו עלה בידו להצניע את העובדה שהוא לא נזקק כלל לתרשים כדי להבין מיד שאבא הפך את היוצרות ובלבל בין ראש לזנב.
כמה ימים אחר כך הוא בא לאסוף אותי ואת אימא מחנות בגדים שבה ניסתה אימא לשווא למצוא שמלה לאיזה אירוע צדקה משמים. באורח מופלא איתר גבי את השמלה היחידה בחנות שהלמה את אימא, צירף אליה חגורה תואמת שתלש משמלה אחרת ומיד אחר כך הגדיל לעשות וצירף לתלבושת מחרוזת נאה שתלתה על צוואר אחת מבובת הראווה. אימא דרשה שהוא יתלווה אליה גם לחנות הנעלים ושם התאים לה גבי בלי היסוס נעלים שהשלימו להפליא את התיק שחשקה בו אימא. את כל המעשה הרב הזה ביצע בקלות ובביטחון עצמי שקט ורגוע שהותיר אותי, את אימא ואת כל המוכרים שסבו סביבו המומים מהתפעלות.
"חשבתי שאתה לא מבין כלום בבגדים ובאופנה?" חקרתי אותו אחר כך בבית.
"לדעתי, אף אחד לא מבין כלום באופנה." אמר גבי בשלווה, "הכול עניין של בטחון עצמי, אני נראה לכולם מומחה גדול כי אני בוחר רק מה שנראה לי יפה ולא נותן למוכרים לבלבל אותי עם הפטפוטים שלהם."
"ואם מדברים על מוכרים... תן לי לבדוק לך את הכיסים, הנה..." שלפתי מכיסו פתק מגולגל היטב. "ידעתי שההומו הקטן והחצוף הזה ינסה לדחוף לך את הטלפון שלו."
"איזה הומו קטן וחצוף?" תהה גבי בתמימות מתוקה.
"לא חשוב," השלכתי את הפתק הזנותי שכתב לו מוכר הנעלים לפח ומשכתי אותו למיטה, "היית נהדר עם אימא ומגיע לך פרס מיוחד, במה אתה בוחר?"
הוא גיחך והשתרע על המיטה. "אתה יודע במה."
כן, ידעתי. הוא אהב שאני מעסה את כפות רגליו בדיוק כפי שאני אהבתי לעסות אותן, למרוח אותן בקרם ואחר כך להתקדם יותר למעלה, ועוד יותר ו... סקס תפס חלק חשוב מאוד ביחסים שלנו, לפעמים סקס חזק ואלים ולפעמים עדין ומתפנק, אבל תמיד היה סקס בשפע, והנה, דווקא כשהימים החלו להתקצר והלילות נעשו קרירים יותר ויותר והחגים המתועבים משמשו ובאו גבי נעשה פתאום עצוב ומופנם ופחות נלהב במיטה. ניסיתי להרגיע את עצמי שאולי זה בגלל שתאריך בדיקת האיידס השנייה והקובעת שלו הולך ומתקרב? או אולי הוא אחד מאותם אנשים שפחות שעות אור משפיעות עליהם לרעה? ואולי הוא מתגעגע למשפחה שלו? אולי החגים המתקרבים גורמים לו לחוש בחסרונם? ומה בעצם אני יודע על המשפחה שלו?
"איפה אתה רוצה לבלות את ראש השנה?" שאלתי ערב אחד, כמה ימים לפני פרוץ החג.
"לא אכפת לי." אמר גבי והמשיך להקליד במהירות בלי להרים אלי את מבטו, לאחרונה בילה זמן רב במחיצת המחשב.
"אימא הזמינה אותנו לארוחת החג. גם סבתא תבוא."
"יופי, נחמד."
"אבל אסור להגיד לסבתא שאני ואתה יחד כי היא לא תקבל את זה יפה. כשהיא בסביבה אתה רק דייר שלי וחבר, בסדר?"
גבי הרים אליי את מבטו והפסיק סוף סוף להקליד. "לפעמים יש לי רושם שגם אימא שלך עוד לא הפנימה לגמרי שאני ואתה... אתה יודע?"
"האמת שלא. כבר כמה ימים שאתה לא נוגע בי. עוד מעט זה כבר לא יהיה שקר שאנחנו רק ידידים שגרים באותה דירה."
הוא נאנח, הושיט יד ומשך אותי אליו, לוכד אותי בין ברכיו, משעין את ראשו על חזי. לרגע נשלחו ידיו אל מתחת לחולצתי ובדיוק אז נשמע, כמו תמיד לפני החגים, קול מייבב של שופר מבית הכנסת הסמוך לביתי. מישהו שם התאמן כבר כמה ימים בתקיעה בשופר והקול הדק והצורמני הזה גרם לגבי למשוך מהר את ידיו מגופי ולהדוף אותי ממנו.
"מה קרה לך?" התרגזתי, "מה הבעיה שלך?"
"אל תתרגז." אמר גבי בפייסנות, (הוא כבר הכיר את מזגי הרתחני), "זה לא אתה, זה אני."
"מה אתה?"
"גדלתי בבית קצת דתי." אמר גבי, נבוך מעט. "בעצם יותר מקצת, אחרי שיצאתי מהארון... בקיצור, אין לי משפחה. הם לא רוצים להכיר אותי יותר."
"אבל אתה כבר לא דתי, נכון?"
"לא, בטח שלא. אי אפשר להיות הומו ודתי. אני אפיקורס מוחלט." אמר גבי בעצב.
"אז מה הבעיה?"
"עוד מעט מתחילים הימים הנוראים, הימים שבין כסה לעשור, ימי התשובה, ואחר כך יגיע יום כיפור."
"אז מה? נקנה די. וי. די. ונעשה מנוי בבלוקבסטר, או שאתה מעדיף לנסוע באופניים?"
"האמת שאני מעדיף... אני מעדיף... אה, לא חשוב."
"כן חשוב. מה? תגיד מה אתה מעדיף, גבי?"
"לצום, ללכת לבית כנסת עם אבא והאחים שלי ולשמוע אתם תפילת כל נדרי ואחר כך לחזור הביתה לארוחה מפסקת ו..."
למראה הבעת הבוז שעלתה על פניי, חילוני מושבע ששנא כל רמז לדת ובז לפרימיטיביים השחורים האלו, הוא השתתק, הסתובב בכיסאו ושב לבהות במסך.
"אז בגלל זה אין לנו סקס בזמן האחרון? בגלל יום כיפור?"
גבי משך בכתפיו, "לא יודע, אולי."
"גבי, בחייך... באמת נדמה לך שאלוהים מסתכל כל פעם שאתה מזיין אותי בתחת וכועס?"
"אולי, מי יודע?"
"שטויות! הוא בטח מסתכל מלמעלה ועושה ביד."
"אל תדבר ככה, עוד מעט מתחילים הימים הנוראים, עמי."
"אם תמשיך לא לזיין אותי אלא באמת יהיו ימים נוראים."
"אני מצטער, אבל לפעמים אני... לפעמים אני קצת נגעל ממה שאנחנו עושים."
כל הדם עלה לי לראש, רק הבוקר ראיתי זוג עומד וממתין לרמזור שיתחלף ובינתיים מתנשק בלי בושה, ידיו בתוך חולצתה וידיה על עורפו, שניהם לועסים אחד את פרצופו של השני ואף אחד לא פצה פה וצפצף, כולם חייכו וחשבו שהם חמודים מאוד. מעניין איך הם היו מגיבים אם במקום הבחורה זקורת השדיים ההיא היה עומד שם עלם צעיר וזקור זין?
"נגעל, אה?" התפרצתי, "אתה בטוח שאתה אשכנזי? כי לי אתה נשמע כמו איזה פרענק פרימיטיבי."
"האמת שגדלתי בשכונה שהיה בה רוב מוחץ של פרענקים והחברים הכי טובים שלי היו מרוקאים וטוניסאים." אמר גבי בקרירות, קם ממקומו, רמז לקישטה החנפן שזינק אליו מיד והלך איתו לטייל, בלי רצועה כמובן. רק אני הייתי צריך לקשור את קישטה ברצועה ולהשגיח עליו ללא הרף, לגבי הספיק רמז קל בלבד כדי שקישטה יעשה כרצונו.


פרק ה'

ג. קישטה שרגא

בעבודה כבר לא יכולתי יותר להסתיר את הסוד המתוק שלי וסיפרתי לסיגי השמנה, חברתי היחידה, אשת הסוד שלי, הכתף הנשית הרכה היחידה שהרשיתי לעצמי להתרפק עליה. סיגי פערה עיניים עגולות. "פגשת אותו רק לפני יומיים וכבר אתם... אז אתה לא בתול יותר?"
"אהה... אני לא יודע."
"אתה לא יודע? מה זאת אומרת לא יודע?"
"לא יודע אם טכנית מה שעשינו נחשב לסקס."
סיגי נשפה בבוז ואמרה שכל הגברים, מקלינטון החרמן ועד לאחרון ההומואים הבתוליים והביישנים אותו דבר, כולם חושבים שהחדירה זה מה שקובע.
"אתה גמרת? הוא גמר? הייתם יחד? אז זה סקס." קבעה בקול סמכותי של מי שהחלה לאבד את בתוליה בגיל ארבע עשרה והתמידה בכך עד שמלאו לה שבע עשרה.
"כן, אבל... טוב, לא חשוב. מה שחשוב זה שאני לא יודע מה הוא מרגיש כלפיי."
"אז תגיד לו! גברים צריכים שיגידו להם מה הם מרגישים, הם קצת חלשים בקטע הזה."
"סיגי, הוא לא אחד מהערסים הסוטים שלך. הוא לא רק גבר, הוא גם הומו. הוא רגיש, הוא נשמה, אין לי מושג אם אני והוא... אין לי מושג על כלום."
"הערסים שלי לא סוטים," נעלבה סיגי שההתלבטויות שלי שעממו אותה. "הם גברים אמיתיים. זה שהם אוהבים בחורה מלאה שיש אצלה מה לתפוס זאת לא סטייה."
סיגי אמנם הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל כשהיא התחילה להגן על משמניה ועל הגברים חובבי הקימורים השופעים שחיזרו אחרי בלהט עדיף היה לתפוס מחסה ולשתוק. שתקתי והתחבאתי מאחורי מסך המחשב שלי בתקווה שהיא תלך, אבל היא המשיכה לחפור ושאלה אותי על מה אין לי מושג.
"אמרתי לך, על כלום."
"דיייי! למה התכוונת, עמי?" התעקשה סיגי כמו שרק בחורה ששוקלת תשעים ק"ג יכולה להתעקש.
"התכוונתי שאין לי מושג אם מעכשיו אנחנו זוג או שזה היה סתם סטוץ או מה בכלל, אני פשוט לא יודע איך להתנהג איתו כשאחזור היום הביתה."
"תתנהג כרגיל ותן לו ליזום." יעצה לי סיגי. "ואל תימרח עליו, גברים לא אוהבים את זה." פסקה, והלכה לפני שהספקתי להגיד לה שאני דווקא מאוד אוהב שנמרחים עלי. האם זה אומר שאני לא גבר? אז מה אני אם ככה?
העברתי איכשהו את שארית היום בהזיות על גבי שנמרח עלי בחיבוקים וגורר אותי למיטה, אבל מי שנמרח עלי כשנכנסתי הביתה היה קישטה שדהר לעברי כשהוא מגיר פלגי מים על הרצפה המבריקה שלי וקפץ לחיקי רטוב ורועד.
"שרגא!" שאג עליו גבי וזינק על שנינו, תפס את הכלב הרטוב ונשא אותו חזרה לפטיו. "מה אתה עושה דביל? עוד לא גמרתי לרחוץ אותך."
"למה אתה רוחץ אותו? תראה איזה מסכן הוא?" נמלאתי רחמים על קישטה המסכן שעמד רועד בתוך גיגית מי סבון. עם פרוותו הדהויה הדבוקה לעורו הוא נראה עלוב עוד יותר מהרגיל.
"הוא חייב להתרחץ." פסק גבי בתוקף. "הוא מטונף וזה מגעיל. קניתי לו שמפו מיוחד לכלבים שאמור לגרום לפרווה שלו להבריק. נו, אל תעמוד כמו גולם, בוא לעזור לי."
הפסקתי לעמוד כמו גולם, פשטתי את חולצתי הרטובה ואחרי הרהור קל גם את מכנסיי ונשארתי בתחתוני הבוקסר שלי בלבד. גבי במכנסיו הקצרים לא היה לבוש יותר ממני. די מהר היינו שנינו רטובים בגלל קישטה המבוהל שלא הפסיק לנסות לברוח מהגיגית. הייתי חייב לכרוע על ברכי מולו ולאחוז בו בחזקה בעוד גבי מקציף את פרוותו בשמפו המיוחד. כדי להשקיט אותו הוא שר לו שירי ילדים כמו 'כושי כלב קט', 'עוגה עוגה' ו'השפן הקטן שכח לסגור הדלת'.
לאט לאט הכלב נרגע, ליבו שדפק בחוזקה בתוך כלוב צלעותיו - הוא היה רזה כל כך עד שיכולתי למשש אותן מבעד לעורו - האט את מרוצתו, וכשגבי התחיל לשפוך עליו מים נקיים כדי לשטוף את הסבון מעל גופו הוא אפילו כשכש בזנבו, מתיז על פניי מי סבון.
"הנה," אמר גבי בשביעות רצון, "עכשיו אתה נקי ויפה, שרגא." הוא הניף את הכלב מהגיגית, הניח אותו על שולחן הפלסטיק במרכז הפטיו והחל לנגב אותו במגבת חוף גדולה. "תחזיק אותו שלא יברח." פקד עלי בעודו משפשף בעדינות את גופו הרזה של קישטה שהתמסר בהנאה לידיים החזקות והעדינות של גבי, ידיים שנגעו כבדרך אגב בידיי האוחזות בכלב, מלהיטות את כל גופי.
מעל גופו המכורבל במגבת של הכלב נפגשו עיניי בעיניו של גבי שחייך ושאל אם בא לי להתקלח גם כן.
הנדתי לאות הן. "בא לי שתרחץ אותי כמו את קישטה." ניסיתי להתבדח, אבל הסמקתי נורא תוך כדי כך.
"למה לא? מגיעה לשנינו רחצה טובה אחרי כל המאמץ שעשינו." הסכים גבי.
הלכנו למקלחת ולשמחתי גבי הציע שנעשה יחד אמבטיה. מילאתי את האמבטיה במים חמימים והוספתי קצף אמבט ירקרק בריח נעים, אבל כשהגיע הזמן לפשוט את התחתונים נמלאתי מבוכה. נכון, גבי כבר ראה אותי עירום, אבל במיטה, מתחת לשמיכות, בחושך, זה אחרת מאשר להתפשט ככה סתם, באור מלא.
"טוב, אז אני אתפשט קודם." צחק גבי והוריד את מכנסי ההתעמלות שלו, חושף את העובדה המדהימה שאין לו תחתונים.
"אין לך תחתונים!"
"נו, טוב. בקיץ כל כך חם ואהה... זהו, אין לי, ועכשיו אתה."
"אז תעצום עיניים."
"אני עוצם."
פשטתי את תחתוני הלחים ובדיוק כשהזדקפתי עירום כולי הוא פתח את עיניו. "נו, מה קורה אתך? אפשר כבר לפתוח עיניים?"
נבוך נחפזתי וצללתי לתוך האמבטיה, מודה לאל על הבועות שהסתירו את מערומיי. הרגשתי מכוער, שעיר ועם זין קטן, ולמרות שהמשקל אמר אחרת חשתי שאני שמן ורופס. מפליא היה שגבי שניחן בגוף ארוך ושרירי, חזק וחינני כאחד, לא הזדעזע ממראי ואפילו חייך אליי בחיבה כשהורה לי לזוז מעט כדי שיוכל לשבת מאחוריי. זאת הייתה תנוחה מוצלחת מאוד. ישבתי בין רגליו חש את אברו נוגע בשיפולי גבי ויכולתי להישען לאחור על חזהו. הוא לקח שמפו, של בני אדם הפעם, והתחיל לחפוף את שערותיי. זה היה כל כך טוב, כל כך מחרמן, יכולתי לשבת שם שעות, נשען עליו, מתענג על העיסוי שהעניק לפדחתי מחייך באושר ומקשיב לו שר שירים טיפשיים רק למעני. למרבה הצער שום דבר טוב לא נמשך יותר מידי זמן, המים התקררו, קצות אצבעותינו התקמטו ובסוף היינו צריכים לקום.
גבי קם ראשון, מושך אותי אחריו. לרגע התנודדתי, אחוז סחרחורת פתאומית, אבל הוא אחז בי בחוזקה והשעין את לחיו על עורפי.
"זה בסדר, אני מחזיק אותך." אמר, מחבק את מותני. "בוא נשטוף את הסבון מעלינו ונלך למיטה."
"תנגב אותי כמו שניגבת את קישטה."
"טיפשון." הוא ניגב את שערותיי ואחר כך עטף אותי במגבת. "ככה טוב?"
"נהדר. תגיד גבי, אני נמרח עליך?"
"לא, מה פתאום? למה אתה שואל?"
"כי אני יודע שאסור להימרח, אז אם אני נמרח תגיד לי, בסדר?"
"בסדר חמוד, אבל למה אסור להימרח? אני דווקא אוהב כשנמרחים עלי."
"גם אם זה אני?"
"בעיקר אם זה אתה."
"גבי, קניתי היום קונדומים."
"באמת, ולא התביישת? הייתי בטוח שתתבייש לקנות ולכן גם אני הלכתי וקניתי."
"אז יש לנו הרבה קונדומים."
"כן, המון."
"ונשתמש בכולם?"
"אם תרצה. שמת פעם קונדום למישהו?"
"לא. תלמד אותי?"
"בטח, בוא אני אראה לך, זה פשוט."
הלכנו למיטה שלו, שהתחלתי לראות בה את המיטה שלנו, והוא הראה לי איך שמים את הקונדום ואחר כך אהב אותי בעדינות ובזהירות, מביט כל הזמן בפניי, מוכן לסגת אם רק יהיה בכך צורך. אז זהו, סוף-סוף לא הייתי בתול, אבל לעומת זאת הייתי מאוהב עד למעלה מראשי בבן אדם הזר הזה שפלש לחיי, ועדיין לא היה לי מושג על שום דבר.

למחרת צלצל אבא ואמר שהוא השיג ארבעה כרטיסים לאופרה ואם לא אכפת לנו שבליך יבוא גם.
"בטח, למה לא? שיבוא." אמרתי בנדיבות שנבעה ממצב רוח טוב לא כל כך אופייני לי. "עדיף הוא על אימא." הוספתי כדי שאבא לא יחשוב שעברתי השתלת אישיות או משהו. הוא הצטחק ואמר שהוא מקווה שגם גבי ייהנה וביקש שלא נאחר ובאמת כמעט שלא איחרנו למרות שרבנו לפני שיצאנו. למה רבנו? כי כמובן שאצל אחד כמוני האידיליה לא הייתה יכולה להימשך זמן רב מידי, תמיד משהו צריך להשתבש. מה שקרה זה שגבי קיבל שיחת טלפון לנייד שלו ויצא לפטיו כדי לדבר, סוגר בקפדנות את דלתות הזכוכית אחריו, מונע ממני בכוונה תחילה לשמוע מה הוא אומר. הבטתי בו מדבר ואחר כך מקשיב, ושוב עונה, מנופף את ידיו, קצת מחייך ואחר כך שוב מרצין ומתיישב על הרצפה, משעין את גבו על הקיר. קישטה החנפן זחל אליו והניח ראש על ירכו החמה, השרירית, הפלומתית. הירך שהוא הניח לי להתחכך בה במשך כל הלילה ועכשיו אני מנוע מלגעת בה כי הוא רוצה לדבר בפרטיות ואני סתם מפריע. ידעתי שאני מקנא בצורה מכוערת וילדותית ולא יכולתי להתאפק, קינאתי נורא.

גבי סיים את השיחה במה שנראה ככעס, או אולי עצב, לא יכולתי לשפוט כי הוא הרכין את ראשו אל קישטה, ליטף אותו ופינק אותו, מתעלם ממני לחלוטין. בסוף הוא נכנס פנימה והלך להתלבש. הלכתי אחריו וצעקתי עליו שהחולצה שלו, סתם חולצה לבנה, נראית כמו חולצה של חתן בר מצווה, ונתתי לו חולצה צבעונית והדוקה מידי שהוא לא אהב.
"אני בקושי נושם עם הדבר הזה." הוא מחה, "וגם הצבעים האלו... זה לא אני."
"הצבעים האלו הם שיא האופנה, ואם היית נרגע קצת מהפסטה בשמנת החולצה הייתה יושבת עליך טוב יותר." סנטתי בו.
"זאת הדרך שלך להגיד שאני שמן מידי?" הצטחק גבי ובמקום להיעלב נראה משועשע.
"אתה לא ממש שמן, אבל אתה יותר שמן ממני." המשכתי להיות כלבה מרושעת.
"זה כי אתה רזה מידי, וחוץ מזה אני זה לא אתה." הוא פשט את החולצה הצבעונית, לבש חולצה כחולה פשוטה ונאה שהלמה אותו מאוד, והודיע לי שהוא מרוצה מעצמו ככה.
היכולת שלו להיות שבע רצון מעצמו הרגיזה אותי אפילו יותר משיחת הטלפון המסתורית שרק לקישטה הייתה הזכות להאזין לה. לבשתי את החולצה הצבעונית שהייתה מעט רחבה עלי והסתירה יפה את משמני הרופסים, העליתי חיוך רגוע על פניי, חיוך שלא תאם את מצב רוחי הכעוס, וככה הגענו לאופרה. אבא ובליך, חברו הוותיק, המתינו לנו כבר, לחוצים בצורה מגוחכת מפני שאיחרנו רק בדקות ספורות, ובין כה וכה האופרה תמיד מתחילה באיחור אופנתי.
הצגתי את בליך בפני גבי כלאחר יד, אבל הוא כמובן האיר לו פנים, לחץ בחום את ידו ומיד שאל אותו שאלות על עבודתו ועל חייו, ועד שהחלה האופרה ידע עליו דברים שאני שמכיר אותו מאז ילדותי עדיין לא גיליתי. מעולם לא עלה בדעתי שהוא אוסף די. וי. די. של אופרות, ואפילו רכש לעצמו מערכת קולנוע ביתית כדי לצפות בהן. שהוא סירב לצאת לפנסיה מוקדמת מהבנק, ומי היה יכול לנחש שיש לו אובססיה למחזות זמר ישראליים ושהוא מעריץ של 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' וראה את ההצגה עשר פעמים, והוא מכיר בעל פה את כל מילות השירים של אלתרמן? בעיניי הוא היה תמיד סתם רווק זקן, שמנמן ומשעמם שפטר את אימא מללכת עם אבא לאופרה כשאני לא הייתי פנוי ללוות אותו לשם.
אבא סירב ללמוד לנהוג והיה תלוי בהסעות שלי ושל אימא. גם אחי הגדול שחי עדיין עם ההורים לא הצליח לעבור טסט ולכן הוא היה פטור מהסעתו של אבא לפה ולשם. לדעתי גם אם הוא היה יודע לנהוג הוא היה מסרב גם כי שנא אופרה, וגם כי היה טיפוס מוזר ששנא כל דבר וכל אחד, והיה אלרגי לרוב בעלי החיים, הפירות והפרחים הידועים לאדם.
התיישבנו במקומותינו, המסך עלה, האופרה החלה, הכול התנהל כשורה, אפילו אני נרגעתי מעט. גבי שישב ביני לבין אבא נראה כאילו הוא נהנה מאוד מהאופרה המקסימה של מוצארט, עיין ברצינות רבה בתוכנייה, הקשיב רוב קשב ועשה רושם שהוא מתרגש מאוד מהאריה הנפלאה של מלכת הלילה. תמיד אהבתי את האריה הזאת ואחרי שאריק זרק אותי בצורה מבישה כזאת, מסרב להגיב אפילו להתנצלויות שפלות הרוח ביותר שלי, הרגשתי קשר חזק עוד יותר למילים של מלכת הלילה ששרה על נקמת הגיהינום שמתבשלת בקרבה. הביצוע הפעם נראה לי מרגש ומפעים מהרגיל, וכשמלכת הלילה סיימה מחאתי כפיים בהתלהבות רבה, קמתי על רגלי וצעקתי בראוו, ואפילו שרקתי. הגברת המיובשת שישבה מאחורי לא אהבה את ההתלהבות שלי והעירה לי בחמיצות שבאופרה לא שורקים ולא צועקים בראוו, ושאני מתנהג כמו פרחח.

כל הפיוזים עפו לי מהמקום לשמע הקול המתנשא שלה. "כלבה סנובית מחומצנת שכמוך." שפכתי עליה את מררתי, "הלוואי שהכוס שלך ירקב בעודך בחיים, יצור עלוב שכמוך. באיזה זכות את מעירה לי בכלל? מי את, חתיכת..." גבי שקפא לכמה שניות, נדהם מהתנהגותי, התעשת, חסם את פי בכף ידו וגרר אותי החוצה, מתעלם מהתנגדותי ומניסיונותיי להדוף אותו מעלי ולהמשיך לקלל את החצופה חסרת הנימוס הזאת עד דור אחרון.
לפני שיצאנו מהאולם עוד הספקתי לראות את אבא ובליך, חיוורי פנים ומבוהלים, מנסים להתנצל בפני הפולנייה החמוצה ההיא שלא הייתה ראויה אפילו לצחצח את האסלה של מלכת הלילה הנשגבת. גבי ספק נשא אותי ספק גרר אותי לשירותים, הדף אותי לתא האחרון של הנכים, התא המרווח יותר, וטלטל אותי בחזקה. "אתה דפוק, או מה? למה פתחת על המסכנה הזאת פה כזה מלוכלך?"
"כי אני בן אדם מלוכלך ומגעיל!" נהמתי עליו וניסיתי לצאת מהתא.
הוא נאבק בי, והצמיד אותי לדלת התא, פניי לחוצים אל המתכת הקרירה, הידית חופרת בבטני מקדימה, והזין שלו, זקוף ומשתוקק, נלחץ אל ישבני מאחור.
"סתום כבר ת'פה, פסיכי אחד או שאני..." התנשף באוזני וידו גיששה בתוך מכנסיי, מוצאת שגם לי עומד כמו טיל.
"או שאתה מה? מה תעשה לי?" התגריתי בו.
"עומואית משוגעת ועצבנית שכמותך, אני אאנוס אותך אם לא תלמד איך לשלוט בעצמך." איים גבי, וכמה שניות אחר כך, מדהים כמה מהר הוא שלף את הקונדום מעטיפתו, מימש את איומו וחדר לתוכי. הפעם הוא לא היה עדין, בפעם הזאת הוא היה אלים וחזק והכאיב לי, מועך אותי אל הדלת, מעקם את ידי מאחורי גבי, מכנה אותי כלבה מטורפת וזונה קטנה וחרמנית. זה היה מהיר, קצר, ומחרמן עד טירוף. התפוצצנו תוך כמה דקות, קודם אני ואחר כך הוא, ורק אז הוא הניח לי להסתובב וחיבק אותי בעדינותו הרגילה, מנסה להתנצל ולהגיד שהוא לא יודע מה קרה לו... שהוא לא התכוון... ש...
"שתוק. זה היה זיון כביר, אל תקלקל הכל עם הקשקושים שלך. תעיף את הקונדום לאסלה ובוא נחזור לאולם." אמרתי ומשכתי עלי את מכנסיי. הוא השתתק, עשה כדברי, והמשיך לשתוק עד שהגענו בשלום הביתה.
לפני שנפרדנו מאבא ומבליך במגרש החנייה התנצלתי בפניהם בכנות גמורה, לא כי חשבתי שהכוסית המיובשת ההיא צדקה אלא כי באמת צר היה לי שהבכתי אותם. אבא אמר שזה בסדר והבטיח לא לספר כלום לאימא, אבל ידעתי שזה לא יעזור, תוך יום יומיים הנשמות הטובות יספרו לה והיא תדע ששוב זה קרה - שוב הבן יקיר לה עמיקם עשה התקפת עצבים כמו שסבתא קוראת לזה. התחלתי לעשות התקפות עצבים קצת אחרי הבר מצווה כשהבנתי שאני הומו, ומידי פעם הייתי מפנה את האלימות הכבושה בי כלפי חוץ במקום כרגיל כלפי גופי העלוב. במקרים הללו הייתי צועק וצורח, משליך חפצים ומקלל בצורה איומה. פעם קראתי לאימא זונה מסריחה, בפעם אחרת השלכתי כסא על אחי הדפוק, ובביתה של סבתא, קצת לפני שעברה לבית אבות יוקרתי, השלכתי ואזה יקרה דרך החלון רק כי היא שאלה אותי מתי תהיה לי חברה. זה קורה לי בצורה פתאומית, בלי אזהרה מראש. בערך פעם בחודשיים שלושה פתאום הדם עולה לראש, אני מפסיק לשלוט בעצמי והופך למפלצת. בשאר הימים אני שקט וביישן למדי, מתעלל בעצמי בשקט בפרטיות, מתקלח במים קרים, משפשף את גופי במברשת נוקשה, מונע מעצמי את הנחמה וההתפרקות של אוננות, מרעיב את עצמי בדיאטות מטורפות שאותן אני שובר מידי פעם בזלילות מטורפות לא פחות. אני יודע, השיטות שלי נדושות, לא המצאתי שום דבר מקורי במיוחד. אולי הייתי צריך לחקור גם את הטרנד של חיתוכים בסכיני גילוח, אבל אני סולד ממראה דם וחושש שאתעלף למראה דמי ולכן על זה ויתרתי, אתכם הסליחה.
בבית גבי שוב ניסה להתנצל ושאל אם הכאיב לי. במקום להגיד שלא ושזה בסדר, ושיפסיק להרגיש כל כך רע, דברים כאלו קורים, מצאתי את עצמי אומר לו בחוצפה יתרה שהוא התנהג כמו בהמה, שהוא חיה רעה, ושאפילו פרענקים שחורים שיצאו זה עתה מהמעברה לא מתנהגים ככה. לרגע אחד הוא פער עיניים נדהמות ואז בצבץ שמץ של חיוך על פניו, חיוך שראיתי רק בחטף כי שנייה אחר כך הייתי מוטל על ברכיו, פניי מופנות אל הרצפה, מכנסיי ותחתוניי מופשלים עד קרסולי, חוטף מכות בישבני שלא ידע טעם מכות מימיו. זאת הייתה חוויה מכוננת, רעש החבטה המצלצל על הבשר, כאב הצריבה של המכה העוצר את נשימתך ומעלה דמעות בעיניך, ואחר כך החמימות המענגת המתפשטת לאיטה בכל הגוף... איך לא שיערת מעולם איזה עונג צפון בכמה סטירות מצלצלות בישבן.
אחרי שחבט שש פעמים בעכוזי, שלוש חבטות בכל צד, הדף אותי גבי לרצפה, השליך אליי קונדום ארוז ופקד עלי להלביש לו אותו מהר. נעמדתי על ברכיי לפניו, רועד מרוב חשק לקחת את האבר המפואר שלו לפי, אבל הוא אסר עלי בתוקף לעשות את זה, וסטר על ידי כשניסיתי לגעת בזין הזקוף עד כאב שלי.
"תעמוד עם הגב אליי!" פקד עלי, ואז משך אותי אליו ובזהירות רבה הושיב אותי על הזין שלו. למה חשבתי תמיד שרק בסרטים פורנוגראפיים עושים דברים כאלו?
המום מתענוג נשענתי עליו ונדהמתי כשהוא צבט את פטמותיי בכוח. הכאב מתפשט בגלים חמימים בכל גופי, גורם לי לייבב מהנאה כתינוק. אחר כך אחז באשכיי, אסר עלי לגמור לפניו וציווה עלי להתחיל להזיז את עצמי. התפתלתי על הזין שלו, משמיע קולות תענוג שלא ידעתי שאני מסוגל להפיק מגרוני, קשוב בכל נימי גופי אליו, נענה בגופי לכל אחת מתנועותיו. כשהוא גמר והניח גם לי להגיע לפורקן המיוחל פרצתי בבכי של רווחה, פורק מעלי בבת אחת משא כבד של עלבון שנשאתי מאז לכתו של אריק.
אחר כך התקלחנו יחד והוא שוב היה עדין, אדיב ונעים, והניח לי לשכב במיטתו, להתרפק על כתפו החלקה והריחנית וללחוץ את בטני אל ירכו החמימה והקשה.
"אני אוהב אותך, גבי." אמרתי.
"אני יודע." הוא השיב בפשטות ונישק את מצחי. "תישן עכשיו, חמוד."
"בסדר, אבל רק שתדע שאהבתי מאוד מה שעשינו ושאתה לא צריך להתנצל על כלום."
הוא חייך. "יפה מצדך להגיד את זה, עמי. אתה מאוד מתחשב, ואני רוצה שתדע שזה רק משחק, זה לא אמיתי, ואם אתה רוצה שנמשיך לעשות דברים כאלו צריך לקבוע מילת בטחון."
"מילת בטחון?"
"כן, כי לפעמים המשחקים האלו עלולים לצאת משליטה וצריך מילה מוסכמת על שנינו, מילה שברגע שאומרים אותה הכול נפסק מיד."
"אני לא מבין למה שאני ארצה להפסיק כזה כיף."
"כי לפעמים אני עלול להיסחף ולפגוע בך בלי להרגיש."
"לא יכול להיות, אני בטוח שאתה אף פעם לא תפגע בי."
גבי נאנח ואמר שבכל זאת צריך, ואחרי שקבענו שמילת הביטחון שלנו תהיה מוצארט הוא אמר, "עמי, השיחה שהרגיזה אותך לפני שהלכנו הייתה מהאקס שלי."
"אה, כן. מה הוא רצה?"
"לבקש סליחה ולהסביר."
"איך אפשר להסביר דבר כזה? הוא בגד בך ואולי הדביק אותך באיידס. אין הסברים לדבר כזה."
"יש הסברים לכל דבר, עמי. הוא סתם השתעשע קצת בסטוץ חסר משמעות כשהייתי במילואים. ידענו שאני אחזור רק פעם בשבועיים והסכמנו שאם יהיה לו קשה להחזיק מעמד, זיון חד פעמי זה בסדר. למרבה הצער הקונדום נקרע אצל הבן אדם הלא נכון."
"אז אתה לא כועס עליו?"
"איך אני יכול לכעוס עליו עכשיו, כשהוא חולה?"
"אבל עזבת אותו."
"עזבתי כי הוא שיקר וכי הוא לא היה אחראי מספיק ללכת לבדוק את עצמו אחרי שהקונדום נקרע. הבנתי שאני לא יכול לסמוך עליו יותר ובגלל זה עזבתי, אתה מבין?"
"כן, אני בחיים לא אשקר לך, גבי. אני נשבע. אתה מאמין לי?"
"אני מאמין שאתה מתכוון לזה, אבל עדיף שלא תשבע. ועכשיו לישון."


פרק ד'
          

ב. קישטה שרגא

בבוקר התעוררתי לפניו וכמה שניות שכבתי מאושר מאוד בתוך החיבוק הישנוני שלו, חש את נשימתו על עורפי ואת כף רגלו מעיקה על רגלי, מרגיש שמחה מעקצצת מקצה ראשי ועד בהונותיי. היה כל כך טוב לא להתעורר לבד במיטה ריקה, להרגיש גוף אנושי חמים מתרפק עליך. פתאום נתקפתי חשק עז לצלם אותו. לכאורה, הצילום הוא בשבילי רק תחביב, וכמו שאימא טוענת בתוקף, קשה להתפרנס ממנו, בעיקר כשאתה מסרב לצלם חתונות ובר מצוות, אבל צילום הוא אחד הדברים היחידים בעולם שגורמים לי אושר גדול. מאז שאריק הסתלק לא נגעתי במצלמה שלי, חשבתי שלעולם לא ארצה לגעת בה שוב, והנה הפתעה! פתאום אני שוב אחוז תשוקה להביט דרך העינית ולהנציח את העולם שסביבי.
זחלתי חרש מהמיטה, גבי זז ונאנח ואז התהפך על גבו, השמיכה נשמטה מעליו, חושפת את בטנו, חזהו ושמץ מחלציו. קרן אור סתווי רך נפלה על עורו, מזהיבה אותו קלות, מדגישה כל שערה וקמט. עמדתי ובהיתי בו, שוכח שאני עירום ושגבי הוא בעצם אדם זר, שכחתי הכול חוץ מהצורך העז להנציח את כל היופי הזה בעדשת מצלמתי. הספקתי לצלם רק עשר תמונות מכל מיני זוויות שונות לפני שהוא חש בנוכחותי והתעורר, פתאום הוא התיישב ולטש בי מבט נדהם.
"מה אתה עושה, עמי? למה אתה מצלם אותי?
"כי אתה יפה," נפלטה התשובה מפי. "אני אוהב לצלם דברים יפים."
"אני לא איזה חפץ יפה," הזעיף גבי פנים. לא עזר לו הוא עדיין נשאר יפה. "אני בן אדם, אין לך זכות לצלם אותי בלי רשות ועוד כשאני ישן."
"סליחה..." התנצלתי. "לא חשבתי ש... פשוט לא יכולתי להתאפק. לא הייתי מפרסם את התמונות שלך בלי רשותך כמובן."
"מפרסם אותן איפה?"
"בפורום הצלמים, כמובן, ובבלוג התמונות שלי."
"יש לך בלוג תמונות?"
"כן, אבל כבר המון זמן לא פרסמתי שם, מאז שאריק הלך..."
"אולי תספר לי סוף סוף מי זה היה האריק הזה? ולמה הוא הלך?"
"הוא היה השכן שלי. פעם היינו חברים טובים ואחר כך רבנו והוא הלך."
"למה רבתם?"
"אמרתי לו שלדעתי החבר שלו הוא אפס גמור ועלוקה."
"נו, טוב. קשה להאשים אותו שכעס." אמר גבי והלך להשתין. "והוא באמת כזה, החבר שלו, או שפשוט קנאת?"
"גם וגם, נראה לי." הודיתי. "אז מה בנוגע לתמונות האלו?"
"לא יודע, אני צריך לראות אותן קודם, אבל לא עכשיו, עמי. כבר נורא מאוחר ואני צריך לטוס לעבודה."
"איפה אתה אוכל בעבודה?"
"או שאני לוקח סנדוויצ'ים מהבית או שאני קונה משהו, בדרך כלל פלאפל, או בורקס."
"רוצה שאני אכין לך סנדוויצ'ים?"
הוא שרבב את ראשו מהמקלחת, פניו עטורות קצף גילוח וחייך. "כן, יפה מאוד מצדך, עמי, תודה."
הכנתי לו סנדוויצ'ים וגם קפה, והזהרתי אותו שבערב אימא תבוא לבקר.
"אל תהיה מודאג כל כך, עמי, אני מסתדר נהדר עם אימהות. יהיה בסדר, תודה ולהתראות."
אחרי שהלך העברתי את התמונות שצילמתי למחשב. הן היו נפלאות, ממש מלאכת מחשבת, וגם הדוגמן היה נהדר, לא יכולתי להתאפק ופרסמתי בבלוג שלי תמונה אחת שבה לא נחשפו פניו ואחר כך, שמח ומאושר לראשונה מזה זמן רב, הלכתי לעבודה.
חזרתי מהעבודה עייף ועצבני - המחשב נתקע, המזגן התקלקל, הקולגות שלי היו מרגיזים יותר מהרגיל, לא הייתה לי סבלנות לכלום – כל היום רציתי לחזור כבר הביתה, לבדוק מה התגובות לתמונה שהעליתי. בעבודה לא העזתי להיכנס לבלוג שלי מחשש שמישהו יעלה עלי. האמת שיותר מכפי שרציתי לראות את הבלוג, רציתי לראות שוב את גבי, אבל קשה היה לי להודות בזה אפילו ביני לבין עצמי. הרי נפגשנו רק לפני יום, אתמול בבוקר עוד לא ידעתי על קיומו, והנה הוא ממלא את כל מחשבותיי. זה היה מגוחך, מביש, חסר טעם! הבן אדם סתם מוסכניק ובטח חולה איידס. אין ספק שהוא גם שקרן ו... שקעתי בהזיה מתוקה איך הוא ממתין לי בבית בזרועות מחבקות, מביט לעיניי ומספר לי שהתגעגע אליי, שהוא בריא, שהוא חשב עלי כל היום. התפרצתי בקוצר רוח פנימה ו... הוא לא היה בבית.
לא נורא, אלך לבדוק את הבלוג. להפתעתי הנעימה מאוד קיבלתי המון תגובות אוהדות מאוד, אם כי כמה היו קצת חצופים כששאלו למה לא רואים את פניו של הדוגמן, ואחד, ממש גס רוח, שאל למה השמיכה מכסה את מה שבאמת מעניין? בדיוק ברגע שעסקתי בניסוח תשובה זועמת לאותו חרמן חסר נימוס והבנה באמנות הצילום נכנס גבי הביתה וקישטה המתנשף צועד בעקבותיו. "עשינו טיול קטן." אמר בעליזות. לא יכולתי שלא להבחין שהוא לבוש מכנסים קצרים וגופייה, ומזיע קצת. הוא נראה כל כך סקסי בבגדים האלו, החיוך שלו היה כל כך חמים ועליז, ואז הוא ראה את התמונה על מסך המחשב והחיוך נעלם. "אמרת שתיתן לי לראות קודם את התמונות!" צעק בעלבון. "איך אתה מעז לעשות לי את זה, עמיקם? סמכתי עליך, שקרן אחד!"
רציתי לענות, להתנצל, להסביר שזאת רק תמונה אחת, שלא רואים בה פנים והעיקר בה הוא הקומפוזיציה הנפלאה של הגוף וקפלי השמיכה, אבל קישטה התחיל לנבוח בהתרגשות, ולרגע חשבתי שגם הוא כועס עלי בגלל שמעלתי באמונו של גבי, אך כמובן שטעיתי, הוא נבח כי שמע את הוריי מעבר לדלת. ברגע שהם נכנסו נחפזתי לכבות את המסך ולקבל את פניהם, מקווה שגבי ילך בינתיים להחליף מהר בגדים כדי שיראה מהוגן יותר, אבל הרעיון כלל לא עלה בדעתו. הוא נשאר במכנסים קצרים וגופייה כל זמן הביקור של הורי, מלטף בנחת את הכלב ומתעלם מהרמיזות העבות של אימא שקישטה צריך להישאר מחוץ לבית.
אימא ניסתה להפעיל עליו את הטכניקה הרגילה שלה - חקירה חטטנית ויורדת חדרי בטן עטופה במתיקות דיבשית, אבל על גבי זה לא עבד. הוא ענה רק על מה שהתחשק לו ופשוט דילג בקלילות מעל לשאלות שהיו חטטניות מידי לטעמו, ועוד הוסיף חטא על פשע בכך שניסה לערב כל הזמן את אבא השתקן בשיחה, דבר שהכה את אימא בתדהמה. עד היום כולם התייחסו לאבא כאל חלק מהתפאורה שלה, היא הייתה רגילה שאבא שותק כדג כשהיא מדברת, ההתנהגות של גבי היממה אותה.

אבא דווקא נהנה מתשומת הלב שהופנתה אליו, וכשגבי שאל אותו מה הוא אוהב לעשות בשעות הפנאי הוא התחיל לדבר בהתלהבות על התחביב היחיד שלו – אופרה. גבי הודה שהוא בור גמור בנושא ובכל ימי חייו ראה רק אופרה אחת - את כרמן של ביזה. הוא ואבא שקעו בדיון על האופרה כרמן לעומת הסיפור של פרוספר מרימה שאתו גבי קרא וזכר היטב. אבא היה כל כך נרגש מכך שמישהו מתייחס אליו עד שבלי לבקש ממני רשות עלעל בדיסקים שלי - המסודרים לפי סדר אלפביתי ולפי נושאים - שלף את כרמן בביצוע של מריה קלאס אלילתו והשמיע לגבי קטעים נבחרים.
אפילו קישטה שגבי הציג ברוב הדר כשרגא, הכלב שלנו, הקשיב רוב קשב לזמרת הנשגבה הזאת. אבא ליטף את הכלב ושיבח את המוזיקליות שלו ודיבר המון, יחסית לאבא, חייך אפילו פה ושם, מתעלם בגבורה ממבטיה הרושפים של אימא שהבטיחו לו שהוא עוד ישלם על זה ביוקר ברגע שהם ילכו הביתה.
"אבא המסכן." אמרתי אחרי שהם הלכו מוקדם מכפי שציפיתי. אימא שאיבדה את רסן השיחה לא מצאה עוד טעם בביקור ודרשה ללכת הביתה מיד.
"נראה לי שהוא דווקא נהנה מאוד." אמר גבי, פשט את הגופייה וניגב בה את חזהו המזיע.
בהיתי בו, נטול יכולת דיבור ושתקתי. למראה גופו החשוף שכחתי על מה דיברתי קודם. אצבעותיי להטו מרצון לגעת בו, או לפחות לצלם אותו. "אני יכול לצלם אותך, בבקשה?" נפלטה השאלה מפי כמו מאליה.
"בשום פנים ואופן לא! ולא ענית לשאלה הקודמת שלי, למה אתה תמיד מתעלם מהשאלות שלי?"
"גם אתה התעלמת מהשאלות של אימא."
"רק מאילו שלא בא לי לענות עליהן. זה לא עסקה מה ההורים שלי עושים וכמה אני מרוויח, ואני רוצה לדעת למה אמרת שאבא שלך מסכן?"
"כי היא תמרר לו את החיים בבית."
"למה? הוא היה ממש נחמד אליי. אבא שלך בן אדם מקסים. אני מקווה שהוא ישיג לנו כרטיס לאופרה כמו שהבטיח."
"באמת תלך איתי ועם אבא לאופרה?"
"בטח, למה לא? אימא שלך לא תבוא איתנו, נכון?"
"לא, היא לא סובלת אופרה."
"איזה מזל." הוא ענה בחוסר טקט, ושנינו פרצנו בצחוק. התנצלתי על התמונה שלו ששמתי בבלוג בלי רשות והראיתי לו את התגובות הנלהבות. הוא נהנה הנאה תמימה מההתלהבות של המגיבים והודה לי שגרמתי לו להראות יפה כל כך.
"אתה פשוט יפה בלי שום קשר אליי." טרפתי אותי במבטי. הוא הסמיק ונסוג למקלחת, ואני המשכתי לענות למגיבים אוכל את עצמי למה לא הצעתי לסבן לו את הגב.

שכבתי במיטה חסר מנוחה ולא הצלחתי להירדם. גבי שכב במרחק לא גדול ממני, לבוש רק במכנסיים קצרים, אולי אפילו רק בתחתונים, אולי אפילו... הרגשתי שהסדינים מתחילים ללהוט מתחת לגופי. איך אני יכול לחזור ולישון לבד אחרי שישנתי איתו אתמול? אולי אני אמציא איזה תירוץ? אולי אני אגיד ש... ואז הכלב המשוגע הזה התחיל פתאום ליבב, נשמע כאילו הוא מנסה לבצע חיקוי של זאב המיילל אל הירח. קפצתי מהמיטה ורצתי לפטיו רק כדי לגלות שגבי הקדים אותי. הוא באמת לבש רק תחתונים, והם היו הפוכים! גבי ליטף את קישטה החנפן שכשכש אליו בזנבו וניסה לדחוף את אפו לחיקו ממשיך ליבב בצורה מעצבנת מאוד.
"די, די כבר, שרגא." אמר גבי בקול רך, מעביר את אצבעותיו הארוכות והחזקות בתוך פרוותו הדהויה של הכלב, "מספיק, שקט. תהיה כלב טוב."
"התחתונים שלך הפוכים." אמרתי לגבי אחרי שקישטה הואיל להפסיק את ניסיונות החיקוי הזאביים שלו והשתתק.
הוא השפיל מבט. "אה, כן, מיהרתי ולא שמתי לב, כמעט שיצאתי עירום מהמיטה. טוב, אז לילה טוב, עמי."
"אהה, לילה... תגיד, לא בא לך לשתות משהו?"
"האמת שלא, אני הרוס מעייפות. היה לי יום קשה במוסך, הרגליים ממש כואבות לי."
"באמת? רוצה מסג'? אני ממש טוב בזה." שיקרתי. מעולם לא עשיתי מסג' אמיתי.
"מי? אתה? מה פתאום?"
"עשיתי קורס ברפלקסולוגיה בשנה שעברה."
"מה פתאום?"
"זה היה השי לחג שלנו מהעבודה, או רייקי או רפלקסולוגיה."
"שי משונה מאוד."
"כן, גם אנחנו התפלאנו קצת, אבל אחר כך התברר שהחברה של הבוס היא רפלקסולוגית שלמדה לעשות רייקי באיזה אשראם בהודו."
"לבוס שלכם יש חברה?"
"ששש... אל תצעק. אשתו לא יודעת."
"איזה מצחיק אתה עמיקם, בסדר, למה לא? איפה נעשה את זה?"
"אצלך. אתה אמור לשבת בנוחיות ואני צריך... רק רגע, אני מביא את הקרם המיוחד."
חיטטתי בארון התרופות ומצאתי את הקרם שקניתי מהמורה בשנה שעברה. זה היה קרם רגליים מיוחד בעל ניחוח שהכיל שמן פפרמינט ותמצית ארניקה. לצערי אין לי מושג מה טיבם של המרכיבים הללו, כשהחברה הקצת מטורללת של הבוס הסבירה את התכונות הייחודיות של הקרם בהיתי בכפות הרגליים של שגיא, הקב"ט. זה קורה לי לפעמים, אני נדלק על כפות רגליים או ידיים של מישהו שחוץ מזה לא עושה לי כלום. באמת מביך, אבל קשה לי לשלוט בזה.
גבי ישב על המיטה שלו רגליו מונחות על הרצפה והביט בי בסקרנות. התיישבתי על הרצפה למרגלות המיטה שלו משכתי את רגליו לחיקי והתחלתי לעבוד עליהן. קודם על כף רגל ימין ואחר כך על שמאל. נהניתי מאוד לגעת בהן, הן היו נהדרות, גדולות כמו כפות ידיו, אבל שלא כמותן לא שרוטות ומחוספסות מעבודה קשה אלא רכות, מחוטבות ונאות מאוד.
"הרגלים שלך יפות כמו רגליים של פסל יווני." אמרתי והתחלתי לעבוד עליהן, נזכר במהירות במה שלמדתי ומאלתר מידי פעם כיד הדמיון הטובה עלי.
בהתחלה הוא צחקק קצת וטען שאני מדגדג אותו, אבל כשהתחלתי לעבוד על הרווח שבין האצבעות הוא הפסיק לצחוק והתחיל להיאנח חרש, ופתאום התיישב במהירות ומשך אליו את שמיכת הפיקה שלו, אוסף ומכרבל אותה לכדור בחיקו.
"מספיק עם זה, תודה רבה לך." משך אליו את רגליו, משאיר אותי עם זין זקוף וידיים שמנוניות ממשחה.
החלפנו מבטים והוא השפיל את מבטו ראשון. "כבר מאוחר," אמר בעדינות, "עדיף שתלך לישון, עמי."
הרגשתי איך אני מסמיק. כל כך רציתי אותו, רציתי את החיבוק שלו, את המגע שלו, והוא ידע את זה ודחה אותי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדחו אותי, אבל הפעם הזאת כאבה במיוחד. "לילה טוב." אמרתי ופניתי ללכת, יודע שהלילה אני כבר לא אירדם אלא אשכב במיטה ואשחזר שוב ושוב איך הוא לא רצה אותי.
ואז, ממש כשעברתי את סף הדלת, ראיתי עכביש רץ על הקיר בסלון. אני יודע שזה נשמע אידיוטי, אבל אני סולד סלידה עזה מהיצורים המגעילים הללו בעלי הרגלים הדקיקות, עצם המחשבה עליהם גורמת לגופי להצטמרר. בלי לחשוב מה אני עושה הסתובבתי וזינקתי על גבי בצרחה.
"מה קרה לך?" הוא נבהל, אבל כרך את ידיו סביבי כמנסה להגן עלי ולהרגיע אותי. "מה הבעיה, עמי, מה ראית?"
"עכביש," ייבבתי וטמנתי את ראשי בשקע הריחני שבין צווארו לכתפו, "ראיתי עכביש מגעיל."
ידיו החליקו על גבי בתנועה קצובה, מרגיעה. "אתה פוחד מעכבישים? אתה רוצה שאני אלך לגרש אותו?"
"לא, אל תלך. אל תעזוב אותי." נצמדתי אליו חזק יותר.
"אתה לא רוצה שאסלק את העכביש כדי שתוכל לחזור למיטה שלך?"
"לא, אני רוצה להישאר אתך."
"אבל, עמי..." הוא התחיל לצחוק, "בסדר, בסדר, רק אל תחנוק אותי מרוב פחד מהעכביש."
"אתה בטח חושב שאני טמבל." התכרבלתי בתוך החיבוק שלו.
"לא, חס וחלילה. הרבה אנשים פוחדים מעכבישים. קוראים לזה ארכנופוביה. אז מה, אתה מתכוון לישון אצלי כל הלילה?"
"כן, בבקשה. אם לא אכפת לך."
"לא אכפת לי, אבל זה עלול להיות קצת בעייתי, עמי." אמר גבי בקול מתנצל ולחץ אל עכוזי את אברו הנוקשה.
"זאת לא בעיה." אמרתי באומץ למרות שקצת רעדתי.
"אתה בטוח?"
"כן, אולי. לא יודע, אני... אני פוחד."
"אנחנו יכולים סתם להתחבק ולהתלטף." אמר גבי בעדינות והחליק יד לתוך המכנסים הקצרים ששימשו לי כפיג'מה, נוגע בזין שלי בידיים חמות ונבונות. זה היה כל כך טוב! כל כך נהדר ועם זאת מפחיד קצת, וכשהוא החל ללטף את ישבני בידו השנייה קרתה לי תקלה מביכה ופשוט גמרתי בתוך כף ידו. בחיים לא הייתי כל כך נבוך, התחלתי להתנצל, אבל הוא השתיק אותי בנשיקה רכה על פי והביא מגבת.
אחרי שניגב אותי ביקשתי ממנו שישכב בשקט ויניח לי לחקור את גופו. הוא שכב דומם ולא זז כשנגעתי בו בידי ובלשוני, מחליק את שפתיי על כתפיו, חזהו ובתי שחיו. רק כשהעברתי את לשוני על פטמותיו ובמורד בטנו הוא החל לגנוח חרש, וכשניסיתי לקחת את אברו הזקוף בפי הוא הדף אותי בעדינות ואמר שאין לו קונדום וזה מסוכן מידי. נאלצתי להסתפק בליטופים ומובן ששוב עמד לי. גבי הבחין במצבי, חייך והפך אותי על בטני, נשכב מעלי, לחץ את אברו אל ישבני, מחכך אותו בין שני הפלחים חיכוך נעים ומטריף דעת שגרם לי ליבב ולהתחנן שיחדור אליי. הוא סירב, אבל ליטף, סחט ופינק את הזין שלי והמתין בסבלנות עד שגמרתי לפני שגמר גם כן על שיפולי גבי. אחר כך ניגב אותי במגבת, נישק את עורפי ופקד עלי לישון. שנייה אחר כך שקעתי בשינה עמוקה ומאושרת, ולראשונה מאז הייתי ילד התעוררתי בבוקר עם חיוך.


פרק ג'

א. קישטה שרגא

הכלב הגיע כמה ימים אחרי שאריק עזב. כלב רזה, בהיר, מכוער מאוד, עצבני וחששן. משום מה בחר לשוטט דווקא ליד הדירה שלי ובלילות היה ישן על רצועת הדשא שלפני הבלוק שלנו, דשא שאריק טיפח בשקידה עד שעזב. שום דבר ממה שעשיתי כדי להיפטר ממנו לא עזר. צעקתי, נופפתי ידיים, אפילו זרקתי אבנים שלא פגעו בו, 'זורק כמו ילדה' חזרו אליי הקנטורים של חברי ילדותי, והכלב, שום דבר. למרבה הזוועה הוא גם הלך בעקבותיי כשהייתי יוצא לטיול הערב שלי, ולפעמים אנשים היו חושבים שהוא שלי ומעירים לי שהוא צולע, שהוא סובל מנשירת שיער, ושהוא רזה מידי. אישה אחת אפילו כעסה עלי וטענה שאני מזניח אותו ושהיא תתלונן עלי.
"בבקשה, תתלונני, נודניקית שמנה!" צעקתי עליה חזרה, והיא נעלבה והלכה, אבל היו גם אחרים שהציקו לי בגלל הכלב. טענותיי שהוא לא שלי ואין לי מושג מאיפה צץ היצור הבזוי הזה לא עשו כמדומה רושם על איש. אנשים נוטים לחשוב שאני משקר דווקא כשאני אומר את האמת, אריק, למשל, הטיח בפני שאני שקרן כשביקשתי שלא יעזוב והתוודיתי שאני אוהב אותו.
למה הוא לא האמין כשאמרתי את האמת ואילו לשטויות ולשקרים שפלטתי כשהיינו חברים הוא כן האמין?
בדיוק חודש אחרי שאריק יצא לנצח מחיי, ככה אמר לפני שהסתלק, 'נמאס לי ממך עמיקם, אני יוצא לנצח מחייך.' עשיתי את הסיבוב הרגיל שלי ברחוב וישבתי לנוח בגן הציבורי הסמוך לדירתי וכמובן שהכלב, רזה וצולע מתמיד, מכוער ושמוט זנב, היה חייב לשוטט סביב הספסל שעליו ישבתי, שולח אליי מידי פעם מבטים מתחננים שגרמו לי בחילה. למה הוא לא מת, לעזאזל? חשבתי במיאוס, וניסיתי להתעלם ממנו כשלפתע הופיע בפארק בחור גבוה ורחב כתפיים והכלב זנח אותי וניגש אליו, מכשכש בזנבו בחנפנות. הזר שמט את תרמילו מכתפו והתיישב על הדשא, בוחן היטב את הכלב.
"מה קרה לך, חמוד?" הושיט לעברו את ידו, "למה אתה רזה כל כך? מה קרה לך ברגל? בוא, תראה לי." שידל בעדינות את הכלב שהניח במחווה כמעט אנושית את רגלו הקדמית על ברכו של הבחור רך הקול וייבב חרש.
"אוי, מסכן שלי, יש לך חתך ברגל. בוא נטפל בך." אמר הבחור, מסיט בתנועה יד קלה קווצות שיער כהות וחלקות מעל מצחו. בידיים גדולות וזריזות הוא הוציא מתוך תרמילו קופסת עזרה ראשונה, שלף תחבושת ומשחה צהבהבת, שטף את רגלו הפצועה של הכלב במים ששפך מבקבוק פלסטיק ויבש בעדינות את הרגל הפצועה עם ממחטה. הכלב התמסר ברצון לטיפול, גונח חרש כאילו חשש להפריע. הבחור ליטף את ראשו והשמיע לו דברי עידוד וחיבה, קרא לו 'גיבור שלי', כינה אותו חמוד ואמיץ, ואפילו אמר לו שהוא יפה למרות שכל אדם שעיניו בראשו היה מבחין שהכלב הזה מכוער להפליא. הוא חבש את טלפו של הכלב במיומנות ושפך את שארית המים שנותרו בבקבוק לכף ידו הגדולה, מניח לכלב ללקק מתוכה את המים. הצטערתי שלא היו גם לי מים. משום מה הייתי נורא צמא פתאום.
"חבל שאין לי מה לתת לך לאכול." אמר הזר לכלב, מניח לו להתכרבל על ברכיו. הכלב שחש בצערו של ידידו החדש ליקק בעדינות את לחיו כדי לנחמו. "אתה ממש חכם." אמר לו הזר בהתפעלות וליטף אותו, ושניהם הביטו זה בזה כאילו היו זוג מאוהב. המראה היה פשוט מגוחך, הוא לא ידע שום דבר על הכלב הזה, פגש בו רק הרגע וכבר הוא מלטף, מטפל, משמיע מילות חיבה. אין לו מושג איזה כלב חצוף, מטונף ומכוער מתרפק עליו לעיני כל בלי שמץ בושה. תקוף זעם צדקני ניגשתי אל השניים ושאלתי את הזר בכעס מה הוא עושה?
"כלום. סתם יושב פה עם הכלב הזה."
"זה לא הכלב שלך, אתה לא מכיר אותו בכלל, מי אתה? מאיפה הגעת לפה?" התנפלתי עליו.
שניהם, הזר והכלב, הביטו בי בעיניים חומות מופתעות. אלו של הכלב היו חומות כהות קטיפתיות, ואילו עיני הזר היו דבשיות ומנוקדות בירוק.
"באתי לכאן מהצפון." אמר הזר לאיטו, שוקל בזהירות כל מילה. "קוראים לי גבי," הוסיף. "ואני חדש פה. אתה יודע של מי הכלב הזה?"
"נראה לך?" רשפתי לעברו בבוז. "מה אכפת לי בכלל מהיצור המכוער והמגעיל הזה?"
"הוא לא מכוער," מחה גבי. "רק מוזנח קצת, אבל הוא חכם ויש לו עיניים יפות."
"הוא סתם כלב מגעיל ובטח מלא חיידקים. תיזהר שלא ידביק אותך במשהו."
גבי צחק ואמר שבדרך כלל כלבים בריאים יותר מבני אדם, ואולי כדאי שהכלב יזהר ממנו.
"עכשיו הוא יידבק אליך ובחיים לא תוכל להיפטר ממנו."
"אני לא רוצה להיפטר ממנו, אני אוהב כלבים. אני רוצה להאכיל אותו. איפה יש פה חנות מכולת?"
"אתה בתל אביב," סנטתי בו ברשעות. "לא בפרובינציה. פה אין חנויות מכולת, רק סופרים."
"שיהיה סופר." חייך גבי בסלחנות, והוסיף שגם הוא די רעב והוא צריך גם לקנות עיתון כדי להתחיל לחפש דירה.
"יש לך בכלל כסף לדירה?" סקרתי אותו במבט יהיר, מחקה את אימי שהתמחתה במבטים מצמיתים כאלו. "לא נראה לי שאתה עשיר במיוחד." נגעתי בקצה נעלי בתרמילו המרופט. גבי חייך ואמר שלא, לדירה שלמה אין לו כסף, אבל לחדר אחד בדירה כן.
"אף אחד לא ישכיר לך חדר אם תגרור אחריך את היצור המפורעש הזה."
"אני ארחץ אותו." הבטיח גבי וכרך זרוע שזופה ושרירית סביב הכלב שהתכווץ ונלחץ אליו כאילו הבין את דבריי.
"אל תדאג, שרגא," אמר לכלב. "נמצא לנו מקום עם גינה קטנה בשבילך שלא תצטרך להיות כלוא בחדר כל היום."
"שרגא?" השתנקתי. "איזה מין שם זה לכלב, שרגא?"
"מה רע בשרגא? איזה שם אתה היית נותן לו?"
"אני הייתי קורא לו קישטה." פסקתי.
גבי פרץ בצחוק וקם, נושא את הכלב בזרועותיו.
"מה, הוא תינוק?" התרגזתי, "יש לו ארבע רגליים, תן לו ללכת לבד."
"אבל כואבת לו הרגל והתחבושת שלו תתלכלך," מחה גבי. "זה בסדר, הוא לא כבד, מסכן קטן, הוא כל כך רזה ומורעב. דבר ראשון, אני חייב להאכיל אותו. אז מה בקשר לסופר הזה?"
הרמתי את התרמיל שלו ותליתי אותו על כתפיי, הוא היה כבד להפתיע. "תשכח מהסופר, חבל על הכסף שלך. יש לי בבית אוכל של חתולים שהשאיר השכן שלי, כשעזב."
"שרגא לא חתול."
"כלבים, חתולים, מה זה משנה, הכול אותו דבר." פסקתי והתחלתי ללכת לכיוון הדירה שלי.
גבי הלך בעקבותיי בצייתנות, נושא את הכלב בזרועותיו כאילו היה ילד מפונק.
"יש לך אולי גם עיתון? אני חייב להתחיל לברר בקשר לדירה."
"אין לי עיתון, אבל יש לי חדר פנוי להשכרה בדירה."
"באמת?" שמח גבי, "ומה בקשר לגינה בשביל שרגא?"
"יש לי גינה. היא קטנה, אבל אם היא הייתה מספיק טובה לחתולים של אריק היא תהיה מספיק טובה גם לקישטה."
"די לקרוא לו ככה, הוא ייעלב."
"אני מכיר את הכלב הזה יותר זמן ממך, הוא לא מתרגש מעלבונות. אפילו אבנים כבר זרקתי עליו ובכל זאת הוא עדיין כאן."
"אבנים? באמת זרקת על שרגא שלי אבנים?"
"אל תדאג, לא פגעתי. אני זורק אבנים כמו הומו."
גבי נעצר וגם אני נעצרתי. החלפנו מבטים. "אני דווקא מכיר כמה הומואים שזורקים אבנים מצוין." אמר גבי בקול שקט וקר.
"באמת? מי למשל?"
"אני למשל."
"ואללה?"
"כן, ואללה, ואם זה מפריע לך אני הולך."
"תרגיע כבר, פולניה, אתה בתל אביב. לאף אחד לא אכפת מה אתה עושה עם מי." אמרתי והמשכתי ללכת.
הוא המשיך לפסוע בעקבותיי כשהוא צוחק.
"מה מצחיק?"
"איך ידעת שאני פולני?"
"סתם ניחוש מוצלח, הנה הגענו, זאת הדירה שלי." פתחתי את הדלת ונכנסתי והוא בעקבותיי. "וזה החדר שלך." שמטתי את התרמיל הכבד על מיטת השלושה רבעים. "נראה לך?"
"כן, נראה בסדר. מה עם הגינה?"
"הנה, כאן." פתחתי את דלתות ההזזה שהובילו מהסלון לעבר הפאטיו המוקף גינה. את הגינה הקיפה חומת לבנים גבוהה שמטפס ריחני ריכך את חומרת אבניה.
"איזה יופי, ממש גן עדן קטן באמצע העיר." התפעל גבי, "מי מטפל בגינה?"
"אריק, השכן עם החתולים, היה הגנן שלי, אבל הוא עזב. אני אוריד לך משכר הדירה אם תיקח עליך את הטיפול."
גבי הוריד את הכלב למשטח מרוצף הקרמיקה של הפטיו ואמר לו להישאר על המרצפות כדי שהתחבושת שלו לא תתלכלך. הכלב הסתובב על הפאטיו בודק אותו סביב-סביב ואז השתרע באנחה בפינתו המוצלת ועצם את עיניו.
"בסדר." אמר גבי והושיט לי את כפו, "הוא אוהב את המקום הזה וגם אני. עשינו עסק."
לחצתי את ידו שהייתה קשה ומחוספסת כידו של אדם שעובד עבודה גופנית, ורק אז נזכרתי שלא אמרתי לו מה שמי.
"שמי עמיקם גולדברג, אבל אתה יכול לקרוא לי עמי."
"ולי קוראים גבריאל גליק, אבל כולם קוראים לי גבי. מה בקשר לאוכל של החתולים?"
הוצאתי את שק האוכל שאריק שכח והקרבתי קופסת פלסטיק ישנה וקערה מעוקמת לטובת קישטה שאכל את הכול, שתה את המים ואז שב ונרדם לו בצל. גבי היה שבע רצון, ליטף את גבו, דגדג אותו בין אוזניו והבטיח לו מקלחת ואבקה נגד פרעושים וגם עצם צעצוע.
"לפני שאתה רץ לבזבז את הכסף שלך על היצור העלוב הזה, בוא לאכול משהו." הזמנתי את גבי למטבח, "אבל תדע לך שאני שונא שמתעלקים על חשבוני. הארוחה הזאת על חשבון הבית, אבל ממחר כל אחד אוכל על חשבונו. אתה עובד, אני מקווה..."
"כן, בטח. אני עובד במוסך באזור התעשייה, וכשיש לחץ אני עוזר גם בנגרייה ליד."
אלוהים אדירים! חשבתי לעצמי, במה הסתבכתי? מה תגיד אימא כשתשמע שיש לי דייר מוסכניק שמחלטר מהצד כנגר? ציפיתי שיטרוף את האוכל כמו פראי חסר נימוס, אבל הוא דווקא אכל במתינות, משתמש כהלכה בסכין ובמזלג. הוא שיבח את הפסטה שלי, אבל דחה את היין בטענה שהוא לא מסוגל לשתות אלכוהול.
"במה אתה עובד, עמי?"
"אני מעצב גרפי של ספרים ודיסקים ולפעמים גם מצלם."
"באמת? נשמע ממש מעניין."
"ועבודה במוסך נשמעת ממש משעממת, וגם מלוכלכת."
גבי צחק והבטיח לי שהוא מתרחץ היטב אחרי העבודה. אחרי שסיימנו לאכול הוא עזר לי לנקות ולפנות את השולחן ואז הלך לחדרו החדש. נגררתי אחריו, סקרן לדעת מה יש בתרמיל הכבד שלו. התברר שהוא הכיל יותר ספרים מבגדים.
"אתה המוסכניק הכי מוזר שפגשתי בחיים." הודעתי לו, מביט איך הוא מסדר את חפציו המועטים בסדר מופתי בארון ועל המדפים.
"בזה, עמי, אתה צודק לגמרי." אמר גבי בחיוך נעים, הדף אותי בעדינות תקיפה אל מעבר לדלת חדרו וסגר אותה בפניי.

"אבל מה בער לך להכניס דייר, ועוד אחד שיש לו כלב?" התרעמה אימא בטלפון. "הוא בטח ימלא לך את הבית בשערות."
"הכלב נמצא רוב הזמן בחוץ, בגינה," התגוננתי. "ואין לו הרבה שערות. הוא דווקא כלב נחמד." הוספתי, לא מאמין שהמילים האלו יוצאות מפי.
"אין דבר כזה כלב נחמד!" פסקה אימא בתקיפות, והחלה לחקור אותי על הדייר החדש, כמובן שדבר ראשון היא רצתה לדעת אם הוא משלנו או מהשחורים? ואחר כך שאלה מה הוא עושה, בן כמה הוא, אם יש לו חברה, ומה ההורים שלו עושים...
"די כבר!" התחלתי לאבד את סבלנותי, דבר קבוע בשיחותיי עם אימא, "הוא רק דייר שלי, אני לא הולך להתחתן איתו, מספיק!" ידעתי שזה לא יעזור ושכבר מחר בערב היא ואבא יבואו לביקור פתע מתוכנן היטב כדי לבחון את השטות החדשה שעשיתי. אבא בטח יחבב את גבי וילטף בגעגועים את הכלב, הוא אוהב בעלי חיים, ואימא תהיה נחמדה ומתוקה מדבש תוך פיזור הערות ארסיות שנועדו להבהיר שאת עמי שלה אף אחד לא ינצל ולא יסדר. רק המחשבה על זה עייפה אותי.
הלכתי לישון מיד אחרי טקס המקלחת שלי, אבל באמצע הלילה התעוררתי שוב בגלל אחד החלומות המתועבים ההם שכרגיל אריק עמד במרכזם, והייתי חייב לעשות הכול מחדש והפעם בלי פינוקים ובלי ויתורים - ספוג ומברשת, סבון אנטיספטי ומים קרים בלבד. כשיצאתי מהמקלחת, רועד כולי מקור למרות החלוק, נתקלתי בגבי.
"מה אתה עושה?" נזפתי בו. "לך לישון."
"התעוררתי בגלל הרעש שעשית, למה אתה רועד ככה?"
הידקתי את חגורת החלוק סביב מותני וניסיתי לא לרעוד. "נגמרו לי המים החמים." שיקרתי, מנסה לא להביט בקו השיער העדין שירד מטבורו ונעלם בתוך סבך התלתלים שהציץ מתחת לגומי הרופף של מכנסיו הקצרים. היה לו גוף ארוך ושרירי והשרטוט העדין של הריבועים על בטנו וחזהו בלט בבירור מבעד לפלומה העדינה שכיסתה את עורו הבהיר, גורמת לקצות אצבעותיי לעקצץ מרוב רצון לגעת בה. הזעפתי אליו פנים לרמז לו שהוא מעיק עלי עם החקירות שלו ודחפתי את ידי חזק לכיסי החלוק המרופט שלי כדי לרסן אותן. גבי התעלם מהרמזים שלי, תלש מגבת מעל הוו והחל לנגב במרץ את ראשי ועורפי, תוהה תוך כדי כך איך זה יכול להיות שביום חם כל כך אין מים חמים בדוד שמש. למזלי הכלב החל ליבב בחוץ בקול נוגה והוא הניח לי וחש אליו.
רק אז נזכרתי שלא החלפתי את הסדין הרטוב והמצחין (יש ריח גרוע יותר מריח של זיעה וזרע?) ונחפזתי לחדר השינה שלי כדי לסלק את העדויות המרשיעות. לא הייתי זריז מספיק. הוא נכנס לחדרי עוד לפני שהספקתי לפרוש סדין חדש שיכסה על הכתם הרטוב שהתנוסס במרכז המזרון שלי. לרגע קפאתי, נבוך מאוד, ואז פניתי למוצא היחיד שאני מכיר והתנפלתי עליו בכעס, מנסה לזרוק אותו החוצה. הפעם זה לא עבד. אריק היה נעלב והולך מיד, ואחר כך הייתי צריך לבזבז שעות בהתחנפות ובקשות סליחה, אבל גבי קורץ מחומר אחר, פחות רגיש כנראה.
מתעלם מבקשתי שיעוף לי מהעיניים הניח את כף ידו הגדולה על הכתם הלח ואמר בשוויון נפש שתקלות כאלו קורות, בעיקר כשישנים לבד יותר מידי זמן.
"אל תדבר שטויות ואל תיגע לי במיטה!" ניסיתי להדוף אותו החוצה. זה היה כמו להדוף קיר, הוא בכלל לא התייחס למאמציי ואפילו חייך חיוך טוב לב שהרגיז אותי. אז מה אם הוא גבוה וחזק ממני, זאת לא סיבה להתנשא עלי. "אל תתנשא, אני שונא את זה!" צעקתי עליו, "אני ישן לבד כי אני אוהב לישון לבד! אני לא סובל שנוגעים בי ואני לא צריך אף אחד!"
הצעקות שלי גרמו לכלב ליילל שוב וגבי נאנח ויצא החוצה להרגיע אותו. הלכתי אחריו והבטתי בגועל איך הוא מלטף ומפנק את החיה המטופשת הזאת. "היצור האידיוטי הזה עוד יעיר את כל השכנים." אמרתי ונתתי לגבי שמיכת פיקה ישנה שהתגלגלה אצלי בירכתי הארון. "אולי, אם יהיה לו איפה לרבוץ, הוא יסתום כבר את הלוע?"
"רעיון מצוין, עמי." קרן אלי גבי, וסידר מצע נוח לקישטה העלוב שנרגע, השתרע עליו ונרדם.
"ועכשיו," פנה אלי גבי, אוחז באגביות במרפקי בלי שיבין עד כמה מגעו מרעיד אותי, "צריך לסדר גם לך איפה לישון."
"אני אישן במיטה שלי, תודה רבה לך." עניתי בנוקשות, וניסיתי לשחרר את זרועי, אך לשווא.
"המיטה שלך רטובה והספה הזאת יפה מאוד, אבל לא בנויה לשינה. מזל שאתה רזה כזה, נוכל שנינו לישון אצלי במיטה." אמר גבי בנועם, ומשך אותי לחדרו.
"אין לי שום כוונה לישון באותה מיטה עם הומו." אמרתי בזעף, ונתקעתי בפתח חדרו, מתעקש לא לעבור את הסף.
"ואם הייתי בחורה יפה כן היית ישן איתי?" גיחך גבי.
"שתוק כבר, אני שונא אותך!" צרחתי והתנפלתי עליו.
הוא התנהג כאילו אני חומד איתו לצון, נסוג לאחור כשהוא מחייך, ואפילו צחק כשהטיל אותי על המיטה ונשכב עלי. כל כך הרבה זמן לא נגע בי איש, מאז החיבוק שנתן לי אריק בלילה גשום אחד כשפסענו יחד מתחת למטריה בדרכנו לאופרה לא הייתי צמוד ככה לגוף של מישהו. פתאום מצאתי את עצמי בוכה כמו ילד, ראשי כבוש בכרית של גבי שהדיפה את ריחו הנעים, ריח של גבר צעיר. הוא הפסיק לצחוק והביט בי במבט בוחן, ואז הושיט את ידו, כיבה את האור ועזר לי להשתחרר מהחלוק הלח. אחר כך כיסה אותי בשמיכה ושכב לצידי, ממתין בשקט עד שאירגע. לאט לאט הפסקתי ליבב וביקשתי בלחש שיחבק אותי קצת, "אבל רק חיבוק, זה הכול."
"רק חיבוק." הסכים גבי וכרך סביבי ידיים חמות.
זה היה כל כך טוב, כל כך נעים שחבל היה לי להירדם. "סליחה שאמרתי שאני שונא אותך ושאני לא מוכן לישון עם הומו."
"זה בסדר, אני מבין."
"לא, אתה לא מבין. אני חושב שגם אני הומו."
"אתה לא בטוח?"
"אני כן בטוח, אני רק... הבעיה היא שאף פעם לא ניסיתי."
"ואיך היה עם בנות?"
"לא היה."
גבי שתק דקה ארוכה לפני שדיבר שוב. "אז עם בנים אתה רוצה ולא מעז, ועם בנות אתה אפילו לא רוצה?"
"משהו כזה, פתטי לגמרי, נכון?"
"האמת שזה הרבה יותר נפוץ מכפי שנדמה לך. בן כמה אתה?"
"כמעט שלושים, מעורר רחמים, נכון?"
הוא נאנח ואמר שפגש גם גברים מבוגרים יותר שטרם העזו לנסות, ושחיי המין שלי הם ענייני ושאני לא חייב הסברים לאף אחד, אבל מצד שני איך אני יודע אם לא ניסיתי?
"כי אני יודע!" הטחתי בו בזעף, מרגיש שוב את הכעס הזה שתמיד חונק אותי כשאני חושב על האין סקס שבחיי. "הנה, ככה אני יודע." הסתובבתי והצמדתי את אברי הזקור לירכו. "תאמין לי שאם היית בחורה יפה זה לא היה קורה."
הוא נרתע ממני במהירות, "תראה עמי... תבין..."
התיישבתי והורדתי את רגליי על הרצפה, מפנה אליו את הגב. "לדעתי, המזרון שלי כבר יבש, גבי, תודה. עדיף שאלך לישון במיטה שלי."
"אל תהיה טיפש." הניח גבי יד חמה על כתפי, "זה לא אתה, זה אני."
"ואללה? איזה בחור מקורי אתה. באמת כל הכבוד." התזתי לעברו בבוז, וניסיתי לקום.
"עמי, מספיק." הוא משך אותי חזרה למיטה, בלי התנגדות רבה מצדי, וחיבק אותי חזק. "אתה לא מבין, תן לי להסביר."
"מה יש להסביר? אני מכוער ומגעיל ואתה כוסון, ברור שאתה לא מעוניין."
"אל תקרא לי כוסון, אני שונא את המילה הזאת, ואתה לא מגעיל. אני לא מעוניין, זה נכון, אבל לא הכול סובב סביבך. יש עוד סיבות לזה שאני לא רוצה."
"נו, מה? תפתיע אותי?"
"סיבות אישיות, לא בא לי לדבר על זה."
"אהה, הבנתי. אני מספר לך שאני בתול ושאני שונא את הצורה שלי, ולך לא נאה לספר לי שום דבר על עצמך."
"איזו פולניה אתה עמי. בסדר, מה אתה רוצה לדעת?"
"הכול."
הוא צחק. "ישר ולעניין, אה?"
"ככה הכי טוב לדעתי."
"נו, טוב, אז בבקשה, אני מהקריות, חייתי מעל שנה עם בחור נחמד אחד שאהב מאוד לדהור על אופנועים, אהב אותם יותר מאשר אותי מסתבר כי למרות שהתחננתי הוא התעקש להמשיך עם האופנוע עד שהייתה לו תאונה קשה והוא נפצע."
"אוי, אני מצטער." אמרתי למרות שלא ממש חשתי צער, אבל זה מה שמקובל להגיד, נכון?
"כשהוא היה מאושפז בבית חולים, כולו שבור ומרוסק, הוא עשה כמובן המון בדיקות ואז התברר שהוא נשא."
"אוי ואבוי!" הפעם באמת נבהלתי, "ממי הוא נדבק?"
"לא ממני, זה בטוח." אמר גבי ונימת מרירות התגנבה לקולו היבש.
"אני מקווה שנזהרת כשהיית איתו."
"לא, לא נזהרתי. עשינו בדיקות לפני שהתחלנו לחיות יחד. למה הייתי צריך להיזהר?"
"אני לא מבין." אמרתי נבוך, וכמעט בלי להרגיש בכך התרחקתי מעט מגבי שלא התעקש וריפה את זרועותיו הכרוכות סביבי.
"גם אני לא." אמר, "ולצערי הוא לא נתן לי שום הסבר. אני לא מבין עד עכשיו למה הוא בגד בי ועוד בלי קונדום."
"נבדקת?"
"כן, אבל רק אחרי הבדיקה השנייה שתהיה בעוד חודשיים, אדע אם נדבקתי."
"אז זאת אומרת שהוא בגד בך ולא נזהר ואחר כך אתה והוא... זה באמת נורא ואיום. אימא תמיד אומרת שהומואים מביאים מחלות ושצריך להיזהר מהם."
"אימא שלך אישה מאוד חכמה." אמר גבי בארסיות שלא ידעתי שהוא מסוגל לה והפך אליי את גבו.
"אימא שלי אולי אישה לא הכי נחמדה, לפעמים היא קצת פסיכית והומופובית ואין לה שום טעם בבגדים, או בכלל, אבל במקרה הזה היא צודקת."
"שיהיה."
"אי אפשר להידבק מחיבוק סתם, נכון?"
"לא, מחיבוק אי אפשר להידבק, אתה יכול להירגע."
"אני רגוע לגמרי."
"אז לילה טוב."
"לילה טוב."


חלק ב'