1. משחקים פרטיים

עמית

הבסיס לאוכל האתיופי הוא אינג'דרה - מין בצק מטוגן במחבת ששופכים עליו כל מיני סוגים של רוטב. לפעמים של בשר לפעמים של ירקות, ולפעמים סתם אוכלים אותו בלי כלום. אדי תיעב את האוכל האשכנזי המכובס של בית החולים ולכן הבאתי לו אינג'דרה ממסעדה אתיופית שגיליתי, נחבאת אל הכלים באזור התעשייה בין מוסך ופנצ'ריה.

במשך כל זמן אשפוזו של אדי הטיול היומי למסעדה היה הפעם היחידה שיצאתי מבית החולים. "אתה לא משתעמם?" חקר אותי אדי כל פעם שהתעורר משינה, "אולי תיסע לבקר בקיבוץ או תקפוץ לשי?"

צחקתי וסירבתי בטענה שאין לי מה לחפש בקיבוץ ושי ביקר בבית החולים כבר כמה וכמה פעמים. גם הורי באו, מביכים אותי בהתנהגות רגשנית, מאוד לא אופיינית להם. אימא אפילו נתנה לאדי ולדימה, שבמקרה היה שם גם הוא, נשיקות על הלחי.

דימה קיבל את הנשיקה בטבעיות, אבל לחייו של אדי פרחו בגוון בורדו כהה מקסים, מעולם לא ראיתי אותו כה נבוך. מזל שמיד אחר כך באה שוב האחות ונתנה לו תרופות הרגעה. רוב הזמן הוא היה מסומם כדי שישן ולא יסבול מכאב. לא היה לי אכפת, לא מיהרתי לשום מקום, כל זמן שאדי היה חי ונושם הייתי מאושר.

כל היום חיכית בקוצר רוח ללילה. בעשר, אחרי שכל המבקרים היו עוזבים סוף סוף, הייתי פורש את המזרן המתקפל ליד מיטתו של אדי, נשכב עליו וממתין עד שיחליפו את משמרת הערב במשמרת הלילה. באחת עשרה בלילה האורות היו כבים ואני הייתי סוגר את הוילון סביב המיטה ונשכב לצידו של אדי הישן.

ראשית הייתי פותח את החולצה שלו ומניח את ידי על חזהו כך שאוכל לחוש את ליבו פועם בדיוק במרכז כף ידי, ואז הייתי משעין את ראשי על כתפו ונרדם, מאושר. כל לילה הוא היה מחובר לפחות מכשירים והיה לי יותר מקום פנוי לגעת בו.

בלילה האחרון בבית החולים הוא כבר היה חופשי לגמרי, אפילו האינפוזיה נותקה,  נשכבתי לצידו וראיתי שהוא ער לגמרי. הוא לקח את ידי, חיכך בה את פניו וטמן בתוך כפי נשיקה, הדרך שלו להגיד לי תודה. המשכתי לשכב בשקט, אבל הלב שלי עשה סלטה כפולה מרוב שמחה.

"היום אני לא רדום בכלל." אמר אדי, "ובביקור רופאים הרופא אמר שמחר אני משתחרר." הוא הניח את ידי על בטנו והסתובב לכיווני.

תפסתי אומץ והחלקתי את ידי מתחת לגומי של מכנסיו, נחש שחור ועבה התנועע בשמחה בתוך ידי, מזכיר לי נשכחות. אדי נאנח. "חבל שאנחנו לא לבד." לחש, "אבל מחר…"

"מה מחר?" נדרכתי, "מה אתה מצפה שיקרה מחר?"

כמו על פי אות שנינו התיישבנו במיטה, מביטים זה בזה. מאז שנפגשנו לא דברנו על העתיד וגם לא על העבר. בבית החולים יש רק זמן הווה. מתעסקים רק במה שעומד לקרות בעוד כמה דקות - ביקור רופאים, אוכל, תרופות, תה או קפה, אולי קקאו? הנה בא עוד חבר לביקור - חיים מרגע לרגע, כמו בטירונות, וכמובן שאין אף רגע של פרטיות.

היו אתנו בחדר עוד שלושה חולים, כולם חיילים צעירים, כל הזמן היו להם מבקרים. המון קרובי משפחה ואורחים, איש לא טרח לברר למה אני פה כל הזמן. אולי הם לא שמו לב בגלל כל ההמון שרחש סביב המיטות? האחיות בטח ידעו, הן ראו שישנתי איתו כל לילה, ואחד הרופאים, צעיר קצוץ שיער עם מבטא רוסי קל, טרח וסיפר לי שיש במרפאת החוץ תחנה לבדיקות דם שבודקת כל אחד חינם, אין צורך לתת פרטים מזהים.

הוא הסתכל לי ישר בעיניים כשמסר לי את האינפורמציה הזו בקול ענייני ואני עניתי לו באותו הטון שנבדקתי רק לפני כמה שבועות בניו יורק ואני בסדר.

"אז מה יקרה אתנו אחרי שנשתחרר מבית החולים?" שאל אדי, "מה התכניות שלך?" בחנתי את פניו בעיון, האם היה שמץ של דאגה בקולו? פניו הכהים נותרו רגועים כפניו של פסל. "תגיד אתה." עניתי באדישות למרות שהפה שלי היה יבש ממתח, "אני פתוח להצעות." זרקתי, בעוד ליבי פועם בחזקה.

אדי סגר אצבעות על פרק ידי, חש את הדופק המהיר שלי וחייך. הבן אדם קרא אותי כמו מכונת אמת, הנחתי את כל הקלפים על השולחן. "אדי, אין לי שום תכניות. אני רק רוצה שנהיה יחד." הנחתי את ראשי על כתפו.

אדי סיפר לי שתכנן להשכיר מתמר את הקומה התחתונה של ביתם. "זו בעצם דירה נפרדת, גמרתי לשפץ אותה בדיוק לפני שיצאתי למילואים, אז אם אתה מעוניין... השכר דירה סביר וזה קרוב לטכניון, ובמקרה אני יודע שבעל משתלה בבית לחם הגלילית מחפש עובד, רצוי קיבוצניק לשעבר שיודע להפעיל טרקטור. תוכל לעבוד קצת עד שיתחילו הלימודים במכינה ו… אה... תמר תבשל לנו וככה אני אוכל לעזור לה עם התאומים ו… הבעיה היא שתצטרך לסבול את כל המשפחה שלי על הראש שלך ו…" הוא גמגם, נבוך. ההתנהגות הזו הייתה כל כך לא אופיינית לאדי השחצן והבטוח בעצמו עד שלא יכולתי להתאפק וצחקתי. "בסדר." אמרתי בחיפזון ומיהרתי לנשק אותו ובדיוק אז מישהו נכנס לחדר. ניתקנו במהירות זה מזה, חוששים ששוב יוסט הוילון מסביב למיטה ואיזה נודניק תורן יציק לנו.

"הם כאן, במיטה ליד החלון." אמר חאמיד, האח החביב עלי - הוא הומו, ערבי מאיזה כפר בגליל - מידי פעם עזרתי לו להסיע מיטות לרנטגן ולחלק אוכל וידעתי שהוא חושב שאני בחור מאוד רומנטי ומת לדעת אם הצלחנו להזדיין בבית החולים או שאנחנו דוחים את זה לאחר כך, אבל הוא מנומס מכדי לשאול. לידו עמד מיקי שנראה בדיוק כמו תמיד – גבוה, דק ומתולתל, מחייך חיוך צחור שינים תחום בגומות חן.

"לא באתי קודם כי הייתי באיזה סדנת מדיטציה בצפון עם איזה רוחני אחד." סיפר לנו בצחוק, "חשבתי שנעשה חיים וננוח קצת. מי ידע שמודטים צריכים לשכוח מסקס, מדיבורים ומאכילת סטייקים?"

צחקנו וחאמיד הוציא אותנו למרפסת כדי שלא נפריע לשאר החולים. "הייתי בא עוד הבוקר, אבל היה לי מצב חירום עם חברה טובה. מצאה את החבר שלה עם איזה מתנדבת דנית, בטלה את החתונה ברגע האחרון וברחה אלי." מיקי צחק, "אולי אתה מכיר אותו עמית? הוא מהקיבוץ שלך, שמו יובל."

"כן, בטח, יובל הוא הבן דוד הדביל שלי." נדהמתי, "בטי אצלך? איך? מה פתאום? מאיפה אתה מכיר אותה? איפה היא? אני חייב לדבר איתה. היא בסדר?"

"כן, אל תדאג, היא בסדר גמור." חייך אלי מיקי בשביעות רצון כאילו אנחנו מדברים על סתם אחת ולא על בטי שלי.

אדי לטש בי מבט נדהם. "מה אתה מתרגש כל כך מאיזה מזרונית?" חקר בזעף. הוא קרא מזרוניות לרוב המין הנשי חוץ מאשר לאחיותיו ולכמה דודות קשישות שלו.

"אל תדבר ככה על בטי." אמרנו מיקי ואני במקהלה. זה היה כל כך מצחיק, גם אם היינו עושים חזרות זה לא היה יוצא כל כך מתואם, אפילו אדי חייך.

מיקי סיפר לי שפגש את בטי בצבא בליל חורף גשום וסוער, רצה בגשם, רטובה, בלי מעיל ובלי נעלים, אחרי שברחה מחדרו של איזה חרא אחד שניסה לגרור אותה לאורגיה.

"מגיע לה." העיר אדי בעוקצנות, "למה היא התעסקה איתו בכלל?"

"הוא הזמין אותה לערב רומנטי, אבל כשהיא הגיעה אליו היא מצאה שם חבורה שלמה של בחורים שתויים..." מיקי משך בכתפיו בהשלמה, "מזל שהיא ברחה בזמן. בחורה נהדרת, אם לא הייתי הומו אז…"

"כן אני יודע, גם אני…" לא סיימתי את המשפט, עדיין הייתי בשוק שמיקי ובטי, שנים מהאנשים החביבים עלי ביותר בעולם, מכירים זה את זה.

"למה אתם לא בקשר אם היא כל כך נהדרת?" שאל אדי בחריפות.

מיקי הנהן, "כן, באמת, מה קרה? למה לא שמרתם על קשר?"

"פישלתי מיקי, פשוט פישלתי. כמה ימים לפני הגיוס ישבנו ודברנו, צחקתי ממנה על ההתנהגות הדוסית שלה וניסיתי… ניסיתי קצת ללטף אותה, ואז היא אמרה לי ישר בפנים שלדעתה אני מעדיף גברים, זה פגע בי כמו מכה בבטן ומאז ניתקתי איתה קשר." למרות שעברו שנים מאז הזיכרון של השיחה ההיא עדיין גרם לי מבוכה, "עכשיו אני מבין שהגבתי כמו חרא דווקא בגלל שהיא צדקה."

"איך היא ידעה?" הקשה אדי, מניח את ידו על כף ידי, מועך את אצבעותיי.

"לא יודע, אולי כי היא תמיד הייתה יותר חכמה ממני, רק שנתיים אחר כך, כשראיתי אותך, הבנתי שהיא צדקה."

אנחנו יושבים במרפסת החשוכה על ספת בית חולים נוקשה ומכוערת, צמודים זה לזה. מיקי יושב מולנו, רוח קלילה נושבת דרך החלון, בחוץ חשוך מאוד, הירח נעלם ונגלה חליפות מבעד לעננים - אווירה מתאימה לשיחות נפש. "עוד לא ספרת לי מה עשית באמריקה." הזכיר לי אדי.

"זיינתי מים לים, בדיוק כמו שרצית." עניתי בבוטות. "בדקתי את קהילת ההומואים  מהחוף המזרחי עד למערבי וקינחתי בכמה חודשים מרוכזים בניו יורק, בירת החטאים של העולם המערבי." התפארתי. לא סיפרתי לו על איטן ועל הבחילה שעשה לי המועדון המגעיל ההוא, רק על פיצוציית העליזים, על טוויטו וחמו, ביג מק ושאר הטיפוסים שפגשתי בניו יורק, יוצר את הרושם שהתהוללתי כהוגן ולא עשיתי חשבון לאף אחד.

אדי קינא והתעצבן, למרות שזה היה הרעיון שלו, והודה שבזמן שטיילתי בארה"ב הוא הקדיש את רוב זמנו ללימודים ולעבודה, עזר לאחותו עם הילדים והתרחק מבילוים וממסיבות של הקהילה.

"אז מה, שנתיים לא זיינת?" התפרץ מיקי בחוסר אימון.

"בערך." אמר אדי ונע בחוסר נוחות לצידי.

"בערך?" התפלאתי, "למה אתה מתכוון בערך?" ואז הבנתי, "זיינת רק את הנשים האלו ששילמו לך על סקס?"

אדי נאנח. "עשיתי את זה כי הייתי צריך כסף בשביל הילדים." התגונן. "וזה לא נחשב אם עושים את זה עם נשים." הוסיף.

מיקי ואני פרצנו בצחוק והוא התמלא מבוכה והטמין את פניו בכפות ידיו, "בחיים אני לא אעשה את זה יותר." הבטיח לי, "בפעם האחרונה ממש פישלתי, זה היה מגעיל. אני לא רוצה לדבר על זה יותר."  

"אז בעצם." סיכם מיקי לפני שנפרד מאתנו, "במשך השנתיים הללו נשארתם מאוהבים זה בזה."

"כן, נכון." הסכמתי ואדי חייך ונישק אותי. "אחרי הפיצוץ הייתה איזו שנייה, עפתי באוויר ובדיוק לפני שהתעלפתי יכולתי רק לחשוב כמה חבל שאני אמות בלי לראות אותך שוב." התוודה בגילוי לב נדיר.

כל כך התרגשתי מדבריו עד ששכחתי לבקש ממיקי את הטלפון של בטי ובעצם שכחתי מכל העולם. התחלנו להתנשק, שקועים זה בזה, ובקושי שמנו לב למיקי שנפרד מאתנו.

רק אחרי ארוחת יום שישי הראשון אצל דימה ותמר, כשעמדתי במטבח הגדול והחמים שלהם, תמר מחבקת אותי ומקבלת אותי למשפחה שלהם נזכרתי שעדיין לא התקשרתי לאיטן. אחרי שאדי אהב אותי על המיטה הגדולה בחדר השינה התת קרקעי שלנו ונרדם, התגנבתי לסלון והתקשרתי לניו יורק. קיוויתי שאיטן עובד כעת ואוכל להסתפק בהודעה סתמית על המשיבון, אבל לא חישבתי טוב את הבדלי הזמנים ותפסתי אותו לפני העבודה, בדיוק באמצע טקס הכנת הקפה. מדהים כמה טוב קו הטלפון לניו יורק, אפשר היה לחשוב שהוא נמצא בארץ. שמעתי איך הוא לוגם קפוצ'ינו מקציף מהספל המוזהב שלו, וראיתי אותו בעיני רוחי, לבוש באחת החליפות השמרניות שלו, ענוב בעניבה כהה, כול כולו אומר שמרנות עסקית קרת מזג.

התנצלתי שלא התקשרתי קודם, וסיפרתי לו בקיצור על מצב בריאותו של אדי. איטן הקשיב בנימוס, ואמר בחביבות שהוא שמח שאדי כבר בריא והכל הסתכם רק בזעזוע מוח. "אז מתי אתה חוזר?" שאל בסופו של דבר.

בטני התכווצה מרוב מבוכה, הוא לא הבין והייתי חייב לדבר גלויות ולסגור עניין. "איטן אני לא חוזר יותר לניו יורק. אני נשאר לגור עם אדי. מצאתי עבודה מחוץ לבית, כמו שאני אוהב. אני אנהג בטרקטור ו..." שמעתי אותו נאנח ומשתנק והשתתקתי - איזה סתום אני, שכחתי עם מי אני מדבר? זה איטן. מתחת לכל הקרחוניות האלגנטית שלו מסתתר ילד פגוע ואומלל. "איטן חמוד, אני נורא מצטער, אני… תשמע..." ניסיתי להיות קצת יותר רגיש.

הוא נאנח חרש, "זה בסדר." שיקר, "אני בסדר גמור. אתה בבית עכשיו עם אדי שלך ואתה מאושר. הכל בסדר גמור." אמר באומללות וניתק לי את הטלפון בפרצוף.

נו, טוב, מה אפשר לעשות? חזרתי למיטה ומצאתי שם את אדי יושב במיטה, מזעיף פנים, הטבעת של איטן ענודה על אצבעו. אדי היה קנאי לי מאוד, והסיפורים שלי על ניו יורק רק הגבירו את חשדנותו. לא היה אכפת לי, אהבתי את הרכושנות שלו, וגם אני כעסתי כשראיתי גברים אחרים מסתכלים עליו, ותמיד הסתכלו עליו, למה שלא יסתכלו, הוא היה כל כך סקסי עם עור השוקולד שלו ותנועותיו החתוליות מלאות החן.

"דברת עם הבחור שנתן לך את הטבעת?" שאל בקול חרישי, מבשר רעות וידעתי שלמרות שאני אפילו לא חולם להיות עם גבר אחר, הוא כועס ועוד מעט אחטוף ממנו מנה.

אמרתי שכן, דיברתי איתו ואדי הכה אותי בידו הענודה בטבעת של איטן, משאיר שריטה מדממת על לחיי, ומיד נבהל ממראה הדם ופניו היפים נמלאו חרטה.

נישקתי את ידו, מוריד ממנה את הטבעת הזהב העבה שנראתה טיפשית על ידו היפה. "אני אוהב רק אותך." אמרתי והתחלתי להפשיט אותו מהפיג'מה, רציתי אותו שוב, אבל הוא עצר בעדי. "תספר לי על הטבעת?" דרש.

"הטבעת המגעילה הזו, איפה מצאת אותה?" ניסיתי לגעת בו, חרמן מכדי לדבר, אבל הוא הדף אותי, מחייך חיוך רע עם המון שינים לבנות, והמשיך לחקור אותי בקול השקט והמסוכן הזה - זה היה אחד הדברים שהיו משותפים לו ולאיטן, במקום לצעוק כמו שמקובל הם היו דווקא נעשים שקטים יותר כשכעסו.

"מצאתי אותה בתיק שלך אתמול. בהתחלה לא רציתי להגיד כלום, אבל איך אני יכול לשתוק כשאתה מחכה שאירדם כדי להתגנב מאחורי הגב שלי ולדבר עם המאהב שלך?" מעך אדי בחזקה את כתפי, מוריד אותי על הברכיים.

פני נמצאו בדיוק מול החנות של מכנסי הפיג'מה שלו. ניסיתי לגעת בו, אבל אדי לא הרשה לי והתעקש שאספר לו הכל על איטן ברידג'.

נזוף ומוכה אשמה התכרבלתי על הפוף עם הדוגמא הדלמטית שהיה זרוק בפינה והשתדלתי להסביר לאדי כמיטב יכולתי את איטן, האופי המשונה שלו, התנהגותו המוזרה, ילדותו המופרעת. דילגתי על הקטע שבו איטן הצליח להפיל אותי ועל הפלשבק המפחיד שחוויתי. משום מה התביישתי לדבר על מאורעות הלילה ההוא.

אדי ישב על המיטה והקשיב לי בשקט. עיניו בוחנות בריכוז את פני, "אז בחצי השנה האחרונה חיית עם הבחור הזה באותה דירה וישנת איתו באותה מיטה, ובעצם הייתם זוג." סיכם ביובש.

"זה לא היה ככה... איטן פשוט בא עם הדירה והריהוט... איכשהו יצא שנהיינו זוג." גמגמתי, נבוך.

אדי נאנח ועצם את עיניו. "אז למה הטבעת?" שאל בקול חנוק.

רק אז הבנתי כמה הכאבתי לו. אסור היה לי לשקר לו בצורה כזו. זינקתי מהפוף ישר לזרועותיו וחיבקתי אותו. "הוא בטח שם את הטבעת בתיק שלי כשארזתי." נחפזתי להבהיר, "הייתי כל כך לחוץ שבקושי ראיתי מה הוא עושה. פחדתי כל כך שאיבדתי אותך..." חיבקתי אותו חזק, מנסה לנשק אותו.

אדי חייך אלי חיוך יפה ומרושע וסטר על פני פעמיים, פעם מימין ופעם משמאל, ואחר כך דחף אותי בחזקה אל הקיר. ספגתי מכה חזקה בעורפי והדם החל שוב נוזל על פני. אדי התיישב לצידי וניגב אותי במגבת רטובה. "כל פעם שתשקר לי תחטוף." לחש חרש באזני.

"אדי אתה חייב להפסיק עם האלימות הזו." דרשתי והעפתי את המגבת המוכתמת בדם למקלחת בתקווה שלא אצטרך לראות אותה יותר.

הוא ליקק בלשונו את השריטה על לחיי. "ואתה חייב להפסיק לשקר." לחש ולפת את אשכי בחזקה, מועך אותם בכוח. הכאב היה כמעט בלתי נסבל, אבל רק כמעט. הייתי כל כך מגורה... אף פעם לא העזתי להודות בפניו כמה עונג אני שואב מיחסו השתלטני כלפי, ועד כמה אני אוהב את המזיגה הנפלאה של רוך ורשעות שהוא נוהג בי. אני מניח (אף פעם לא דיברנו על זה בגלוי) שגם הוא היה נבוך מהסיפוק שגרמה לו השליטה בי.

"אדי, אדי בבקשה." התחננתי, "אני רוצה..." למה כל כך קשה לי לבטא במילים מה אני רוצה שהוא יעשה לי?

אדי חייך שוב את חיוכו המרושע, יודע שאני רוצה שהוא יפסיק לדבר, יקרע מעלי את הבגדים ויכניס לתוכי את הזין הנהדר שלו, "אחר כך, עכשיו תספר לי מאיפה קבלת את הצלקת החמודה הזו." נגע בעדינות בצלקת הקטנה במצחי.  

עייף משקרים והסתרות סיפרתי לו הכל, כולל התגובה המוזרה שלי למראה המגבת ספוגת הדם. הוא הקשיב בשתיקה ואז לקח אותי למיטה ואהב אותי בעדינות מכאיבה, נוהג בי באכזריות רכה, חריפה ומתוקה כאחת שהטריפה אותי לגמרי, ולא הפסיק למרות תחנוני עד שהתמוטטנו מותשים אחד בזרועות השני.

אחר כך הוא סיפר לי על יוני שמת לו מול העיניים בדרך לחופשה בארץ, והקשיב בשתיקה לסיפור המקוטע שלי על הרגל של שמשון שעפה לצד הדרך, גורמת למשה לצרוח בהיסטריה בקשר. "אבא של איטן אומר שאפילו אחרי שלושים שנה הוא עוד נזכר במה שקרה לו בווייטנאם."

"זו תופעה פוסט טראומתית שנקראת פלאשבק. אתה לא נזכר, אתה חווה הכל מחדש." תיקן אותי אדי.

זו הייתה כזו הקלה לראות שהוא מבין, חיבקתי אותו, מכסה את גופו בנשיקות, ואדי הבטיח לי שלא יכה אותי שוב ואפילו ניסה לספק הסבר. "אתה שקרן כזה גרוע עמית ואתה כל כך יפה, אני לא יכול האמין שאתה שלי. אני פוחד שתראה איזה אידיוט אני ותעזוב אותי. אני מכאיב לך ואחר כך שונא את עצמי. אם אני אעשה את זה שוב אז…" הוא חיפש לשווא פיתרון לבעייתיות של היחסים שלנו, "תעזוב אותי ותמצא לך בחור נחמד יותר, מישהו שלא יהיה רשע כמוני."

"בסדר." צחקתי, מהדק את זרועותיי סביבו. "אני מבטיח, אם תכה אותי שוב אני עוזב." הבטחתי ושנינו ידענו שאני משקר.

ככה זה היה אצלנו תמיד, עשינו הכול ולא דברנו על כלום. עד היום אין לי מושג אם הוא מבין עד כמה אני זקוק לכאב שהוא מסב לי במעין אגביות ספק נדיבה, ספק מרושעת, ועד כמה אני מעריץ את עריצותו, ומתפעל - חסר אונים ומיוחם - מהדרך בה הוא משלב קור מזג והיגיון עם פרצי זעם אלים ושתלטנות חסרת מעצורים.

כמה שבועות אחרי שהתחלנו לגור יחד מיקי התקשר וסיפר לנו בשמחה שהוא גר ליד בטי ונתן לי את הטלפון שלה. חיכיתי עד שכולם ילכו לישון והודעתי לאדי שאני עומד להתקשר לבטי ואני רוצה להיפגש אתה, אם היא תסכים. "היא ידידה שלי ואני רוצה לדבר איתה בלי להתגנב מאחורי הגב שלך." הסברתי.

פניו של אדי התרוקנו מכל רגש. "אתה לא צריך לבקש ממני רשות." הכריז בארשת פנים של פסל אפריקאי, "תדבר עם מי שאתה רוצה." הוסיף ביובש.

זה הפחיד אותי, האדישות הזו, הלוואי ויכולתי לדעת מה הוא חושב, לפעמים הרגשתי שאני בכלל לא מכיר אותו. יכולתי פשוט לוותר ולהגיד שהתחרטתי, אבל הרגשתי מין צורך חולני לבדוק את הגבולות שלי עם אדי. הרי הוא היה זה שאמר לי להפסיק לוותר לו תמיד.

כובש את החשש שהיא תטרוק לי את הטלפון בפרצוף לקחתי נשימה עמוקה והתקשרתי, בטי זיהתה מיד את קולי ושמחה לשוחח איתי. היא ספרה שהיא עובדת אצל עורך דין בהדר וגרה בנווה שאנן ליד מיקי. אדי הקשיב בפנים אטומות איך אני מתנצל לפניה על ההתנהגות שלי לפני הגיוס. ידעתי שהוא שונא את מה שהוא הגדיר כהתרפסות לפני אישה. לדעת אדי גבר צריך להיות תקיף עם נשים ולעולם לא לגלות חולשה לידן - התנצלות נתפסה אצלו כהודאה בחולשה.

בטי צחקה והבטיחה לי ששכחה הכל ומיד הזמינה אותי לביקור אצלה. קבענו להיפגש אצלה לארוחת ערב. "אני אשמח מאוד בטי." אמרתי, מביט ישר בפניו של אדי. הוא לא הסתכל עלי אלא על אגרופיו הקפוצים. פיו נראה ישר והדוק וכתפיו רבועות ומתוחות בצורה לא טבעית. למראה פניו שוב הרגשתי את אותה תערובת מוכרת ומחליאה של פחד וריגוש מכווצת את אשכי. "כדאי שנפסיק לקשקש כי החבר שלי מתחיל לקנא." אמרתי בניסיון מגושם להתלוצץ, ובטי השתתקה באמצע המשפט, מופתעת, ואז פקדה עלי להביא את החבר שלי לטלפון. הגשתי את השפופרת לאדי והלכתי לחדר השינה שלנו.

חיכיתי לאדי במיטה, עירום, נחוש שהפעם אני לא מוותר לאדי ונפגש עם בטי, ואם הוא לא יאהב את זה זאת הבעיה שלו. הוא פתח את הדלת ועמד בפתח, מתבונן בי בשקט, ואז התחיל להתפשט. עצמתי את עיני והמתנתי, לבי דופק בחזקה, עמד לי כל כך עד שזה כאב.

אדי נשכב לצידי והניח את ידו על חזי, "אז מה נביא לה? עציץ, יין, פרחים, שוקולד?"

פרץ של רווחה הציף אותי, "היא אוהבת שוקולד מריר." נזכרתי והתחלתי לחקור אותו. "היא הזמינה גם אותך? אתה תבוא? באמת? מה היא אמרה לך?"

להפתעתי גיליתי שהמעבר המהיר מחרדה להקלה לא הפריע לי להישאר חרמן. שלחתי אליו ידיים מנסה למשוך אותי אלי.

אדי פרץ בצחוק, הלהיטות המגושמת שלי אחריו תמיד שעשעה אותו. "אל תדאג היא הייתה מנומסת מאוד." הוא נשך בעדינות את כתפי, דחף כרית מתחת לישבני וזיין אותי בעדינות אלימה, מצליח להכאיב לי ולענג אותי כאחת כמו שרק הוא היה מסוגל.

רק אחר כך הוא שאל אותי על בטי. "היא יפה?" חקר.

"לא ממש, היא יותר סקסית מיפה וגם מאוד… מאוד נשית כזו. מי שרואה אותה תכף חושב על אוכל ביתי והתכרבלות במיטה. היא עושה רושם שהיא תמימה וביישנית כזו."

"אבל היא לא?"

הייתי עייף ורציתי לישון, אבל ידעתי שאין לי סיכוי להירדם עד שאדי לא יקבל תשובה שתשביע את רצונו. "אני לא יודע. פעם חשבתי שאני מכיר אותה טוב, אבל עכשיו אני לא בטוח. מישהו אמר לי פעם שאישה היא כמו בצל, כל פעם שמורידיים שכבה אחת יש עוד שכבה מתחת ואתה מקלף ובוכה."

אדי פרץ בצחוק ומעך אותי תחתיו. "מת עליך עמית." אמר ונרדם עם חיוך על הפנים.

עמית

בטי גרה בדירה קטנה ומוזנחת, ובישלה במטבח קטן וצפוף, אבל בכל זאת הצליחה לבשל למעננו ארוחה טעימה ומשביעה. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה נערה מתבגרת, קצת חסרת ביטחון ומגושמת מעט, ארבע שנים אחר כך היא הפכה לאישה צעירה ומקסימה. היא גבהה והשיער שלה התארך, הפנים העגלגלות והילדותיות שזכרתי מאז רזו מעט ורק העיניים החומות בצבע דבש נותרו כשהיו, גדולות ויפות ומלאות תבונה.

הכל הלך למישרין עד ששאלתי את בטי מתי היא תתגבר על יובל, הבן דוד הסתום שלי, ותמצא לה בחור נחמד. רק אז גיליתי שבצבא היא כבר מצאה בחור והתאהבה בו מעל לראש, אבל למרבה הצער הוא היה מאוהב בחברה שלה לחדר ובכלל לא ידע שהיא קיימת. יובל היה רק ניסיון לא מוצלח להתגבר על הבחור הזה.

בשלב הזה כבר גמרנו כבר לאכול והתפרקדנו על השטיח העגול בסלון הקטן שלה. כל האורות היו כבויים  ורק הטלוויזיה הבהבה בלי קול, מאירה את החדר באור קלוש. היינו שבעים וקצת שתויים, ובטי חשה נינוחה מאוד כשישבה במרכז החדר, נשענת על מיקי שהחליק בעדינות על שערה ועורפה.

מסמיקה בביישנות היא סיפרה לנו איך החברות שלה לחדר, כולן עולות מרוסיה, לכלכו עליה ברחבי הבסיס והיא התביישה כל כך עד שלא העזה להגיד לבחור הזה אפילו בוקר טוב. "כיום אני עובדת אצל עורך דין אחד ומנסה להפסיק לחשוב על מקסים פרידמן ומה הוא ולאריסה עושים באמריקה." אמרה והסמיקה.

כל הפיוזים קפצו לי כששמעתי שוב את שמו של פרידמן הנאצי, המדריך השנוא עלי. בקורס חבלה הוא עשה לי את המוות, חצי מהקורס ביליתי בעשיית שכיבות סמיכה, ואת החצי השני בשמירות ובתורנויות מטבח, והכל בגללו.

במקום לחלום על פירוק מוקשים חלמתי כל לילה איך אני יורד על הברכיים ומוצץ את הזין הלא נימול שהתחבא בתוך מכנסיו המגוהצים להפליא. הנאצי היה טיפוס קודר ורציני, גבוה ורזה עם כתפיים רחבות, פנים צנומות וחיוורות ועיניים צרות ובהירות שראו כל פשלה שעשיתי. סיפרו עליו שהיה קצין בצבא הרוסי, וכולם ידעו שיש לו חברה רוסיה יפיפייה שבוגדת בו על ימין ושמאל. ביום שנאתי אותו עם כל הלב ובלילה חלמתי איך אני מלקק את התחת השרירי וההדוק שלו.

בזמנו הוא עצבן אותי כל כך עד שהחלטתי לעשות ברדק כדי לעוף מהקורס של הפסיכי הזה. השתדלתי לעשות לו בעיות משמעת ולא ללמוד, אבל לנאצי היו תכניות אחרות בשבילי. על כורחי סיימתי את הקורס, וככל שהוא הציק לי יותר במשך היום ככה החלומות שלי עליו נעשו פרועים יותר. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשכוח את התקופה הטעונה והפרועה ההיא, איך לא הבנתי כבר אז שאני הומו? אפילו היום המחשבה על זה הרגיזה אותי. לא סיפרתי לאף אחד על החלומות האיומים שחלמתי על פרידמן הנאצי. למרבה הצער, במקום להמשיך ולשמור לעצמי את מחשבותיי, פתחתי את הפה הגדול שלי ואמרתי מה אני חושב עליו וכמה אני שונא אותו.

כולם התקוממו, אדי שהיה בקורס החבלה מחזור אחד לפני העריץ את הנאצי, וטען שהוא חייל רציני ומקצועי ולא מחפף, ומיקי סיפר שהוא הכיר את פרידמן עוד במרכז הקליטה וכשהחבר של מיקי – ג'פרי המיתולוגי - עזב אותו, מיקי נכנס לדיכאון איום ופרידמן טיפל בו במסירות עד שהתאושש, אפילו בטי כעסה עלי כי קראתי לו נאצי.

הויכוח הדבילי על הנאצי עצבן אותי, והייתי מוטרד מהדרך בה מיקי ליטף את בטי כל הזמן, לחש לה בדיחות באוזן והתנהג כאילו הם זוג, והיא, שמעולם לא הניחה לי אפילו לנשק על לחיה, הרשתה לו למזמז אותה בלי בעיות.

"אני לא מבינה למה אתה כועס כל כך?" ניסתה בטי להבין, מסתכלת עלי בעיני הדבש המתוקות שלה, "אז מקס היה קצת קשוח אתך בקורס, אז מה? מאז עברו שלוש שנים. עוד לא התגברת על זה?"

"את צודקת לגמרי בטי." הסכים מיקי ובחסות האפלולית הסיט את צווארון חולצתה ונישק את הכתף העגלגלה והחלקה שבצבצה מהמחשוף.

"כן בטי, את צודקת לגמרי." חיקיתי אותו בלעג. מה הוא חושב לעצמו שהוא מתעסק איתה ככה, ההומו הזה, רתחתי. אולי היא בכלל לא יודעת שהוא הומו? אז עכשיו היא תדע, החלטתי והמשכתי לחקות אותו, "ודרך אגב כדאי שתדעי שאחרי שאת הולכת לישון אני הולך למצוץ לבחורים צעירים שמסתובבים בגן העצמאות, ולפעמים, אם יש לי מזל, הם מסכימים לזיין אותי."

בטי האדימה מקצה המחשוף הצנוע שלה ועד לשורשי שערה ועיניה התמלאו דמעות. היא קמה בחיפזון ממקומה ורצתה לברוח מהחדר, אבל אני תפסתי אותה בכוח, מועך את שדיה העגולים אל חזי. "כדאי שתיזהרי חמודה, יש הומואים שמסוגלים להעמיד את הזין גם עם בחורות ואפילו להכניס אותן להריון."

בטי התקשחה בזרועותיי, דחפה אותי בכוח מפתיע וברחה מהחדר. מיקי רצה לרוץ אחריה, אבל אדי ששמר על קור רוחו שם לו רגל והתיישב עליו. הוא אפילו הספיק להניח את ידו מתחת לראשו של מיקי כדי להגן על פדחתו מהתנגשות ברצפה.

"הילד צודק שפירא." אמר אדי בנחת, "אתה הומו מיקי, מה אתה מנסה לעשות?"

מיקי נאבק בו בזעם, אבל לא ענה על שאלתו.

אדי הניח לו לקום והמשיך להוכיח אותו בעדינות, מנסה להכניס קצת שכל במוחו, "מה תעשה אם היא תרצה אותך? זו לא בחורה לסתם סטוץ, היא אחת שמביאים הביתה לאימא ומתחתנים איתה. איך אתה לא מבין את זה?"

מיקי התחיל לבכות. "אתם לא מבינים כלום." חזר ואמר בעברית ובאנגלית. הוא הודה שהוא מבולבל לגמרי ובגללה הוא כבר לא יודע אם הוא באמת הומו.

"מאז שהיא חזרה בשאלה המשפחה שלה ניתקה איתה קשר, היא לגמרי לבד בעולם, אני רוצה לדאוג לה." אמר ונשען על אדי שחיבק אותו וליטף את תלתליו.

"ומה עם פרידמן?" הושיב אדי את מיקי על הספה המרוטה של בטי, ממני הם התעלמו לגמרי.

"גם אותו אני נורא אוהב, חבל שהוא לא כאן." התייפח מיקי.

אדי התחיל לצחוק, "אולי תפגיש אותם ותפתור לך את שתי הבעיות בבת אחת."

בטי חזרה ובקשה, חיוורת ורצינית מאוד, שנלך הביתה. ניסיתי להתנצל על מה שאמרתי, אבל היא לא הסכימה אפילו להסתכל לכיוון שלי.

זה הכאיב לי מאוד. למה היא לא סיפרה לי אף פעם על עצמה? ויותר גרוע, למה לא טרחתי אף פעם לשאול? הייתי מתבגר אנוכי ומרוכז בעצמו וניצלתי את בטי כדי לשפוך את הלב ולדבר על עצמי ועל הבעיות המטופשות שלי. איך זה שאף פעם לא ניסיתי לגלות מי היא באמת?

מיקי לקח אותנו אליו והציע לנו לעשן קצת כדי לשפר את המצב הרוח שלנו. ישבנו אצלו ועישנו מריחואנה וכדי לשרוף את הרגלים של הנאחס הוא הציע לנו לשתות ויסקי. עישנתי ושתיתי, מערבב גם בירה ויין בכל הבלגן שעשיתי בגוף שלי.

אני לא שתיין מוצלח והתערובת של העישון והאלכוהול שינתה לי לגמרי את האישיות. כל השליטה העצמית שלי נעלמה, נכנסתי למצב רוח פטפטני מאוד לא אפייני לי. אחרי שגמרתי לרדת על עצמי כמה רע התייחסתי לבטי ואיזה חרא אני, סיפרתי להם מה חלמתי על פרידמן כשהייתי בקורס החבלה. הם צחקו עד דמעות מהחלומות הארוטיים שלי, ואז כל אחד התחיל לדבר על החלומות הכי מחרמנים שלו, וככה, בין עישון ושתייה ודיבור על סקס נעשינו נורא חרמנים.

הודיתי שאני מקנא בגלל שמיקי נגע בבטי, ואדי הודה שהקנאה שלי בגלל בחורה מרגיזה אותו מאוד, ורק מיקי לא הודה בכלום, וסירב לגלות לנו מה הוא ובטי עושים או לא במיטה.

הדבר הבא שאני זוכר הוא שלושתנו עירומים על המיטה הענקית של מיקי, חוקרים אותו על היחסים שלו עם בטי. אני זוכר שנורא צחקנו ודגדגנו אותו ואחר כך אני כבר לא זוכר הרבה, אבל מה שאני כן זוכר היה פרוע, מהביל, מסעיר ומלוכלך.

קמתי ביום רביעי בבוקר ומצאתי את עצמי בחדר השינה של מיקי, שוכב בזרועותיו של אדי שהידק את זקפת הבוקר שלו אל ישבני ולא הניח לי לקום מהמיטה. "אדי בחייך." גנחתי, "נורא כואב לי הראש, תעזוב אותי."

הוא צחק והניח לי, "לא מספיק שאתה מדבר כמו בחורה היא צריכה להיות פולניה?" אמר בעליזות והעביר את אצבעותיו בשערי.

משום מה זה הרגיז אותי, בפעם הראשונה בחיי לא רציתי שאדי יגע בי. "איזה יום היום? איפה מיקי?" שאלתי בלחש, ראשי הלם מכאב.

"רוצים קפה?" צעק מיקי מהמטבח ואני התכווצתי מכאב. הקול שלו חדר לגולגולתי, מתנפץ בתוכה לגלים של כאב.

"הילד סובל מחמרמרת." הצטחק אדי, "הנגאובר בשבילך." הוסיף פירוש רש"י והתמתח בחינניות של חתול. "מזל שהיום אתה לא צריך ללכת לעבוד עמית."

עבדתי בשבתות ולכן הייתי מקבל ממר מילר יום חופשי אחד באמצע השבוע. מזל שזה היה היום כי לא הייתי מסוגל לעבוד עם כאב ראש מזעזע כזה.

"אני צעיר ממך רק בארבע עשרה חודשים אדי." רטנתי כשאני נגרר לשירותים. "אני לא ילד." עד היום אהבתי את זה שהוא התייחס אלי כאל ילדון וחילק לי הוראות, אבל היום זה עצבן אותי.

חיינו יחד מראשית שנת תשעים וחמש ועכשיו כבר היה ספטמבר. הסתיו הורגש באוויר הבוקר הצונן, עוד מעט יהיו חגים ואחר כך אתחיל ללמוד ויהיה שוב חורף. בהיתי במראה ושאלתי את עצמי מה קרה לי. זו לא הפעם הראשונה שהשתכרתי קצת ושכחתי פה ושם מה בדיוק עשיתי, אז למה דווקא היום אני מרגיש כל כך מבואס?

התחלתי להסתרק, שואל את עצמי איפה לעזאזל השארתי את הגומייה שבה אספתי את שערי. ואז, תוך כדי ההתעסקות בשיער שלי נזכרתי איך אדי אחז בקוקו שלי וכיוון את פי לאברו הורוד והזקוף של מיקי. לרגע הרגשתי שוב את השיער הבלונדיני המסולסל של ערוותו על לחיי. נזכרתי בבירור איך ניסיתי למחות, ואיך אדי אילץ אותי לשכב בשקט ולהניח לשניהם לזיין אותי.

איך יכולתי לעשות את זה? שלושתנו הזדיינו אתמול בלילה על המיטה של מיקי ואני עומד כאן, כאילו כלום לא קרה ומחפש את הגומייה לשערות שלי. כל הזיכרונות של הלילה הקודם הציפו אותי בבת אחת ופתאום הייתה לי בחילה איומה. ברגע האחרון הצלחתי להגיע לאסלה ולהקיא לתוכה את כל תוכן קיבתי.

אני אולי הומו, אבל אני בחור די שמרן, אפילו ביישן מעט. תקופת ההוללות שלי במסע ההוא מחוף לחוף הייתה די מתונה ודברים כמו אורגיות עם חברים לא מצאו חן בעיני אפילו כשראיתי אותם בסרטי פורנוגרפיה. ובכלל, אני לא מתלהב מסרטים כחולים, לאנשים שמופיעים בסרטים האלו יש עיניים מתות והסקס שהם עושים נראה לי חולני ולא ארוטי. כשאמרתי את זה פעם לאדי הוא פרץ בצחוק, "אתה לא אמור להסתכל להם על העיניים טמבל." אמר וטפח על שכמי, אבל מה לעשות שבשבילי סקס זה לא רק גופות עירומים שנחבטים זה בזה. בקטע הזה אני באמת כמו בחורה, וככה אני מעדיף את זה.

גמרתי להקיא, שטפתי את פני ושוב הסתכלתי על עצמי. שנאתי את מה שראיתי במראה. לא משנה כמה שיכור ומסטול הייתי, איך יכולתי להניח לאדי ולמיקי לסחוף אותי לדבר כזה? הם השתמשו בי כאילו הייתי חפץ, מושכים בשערי, דוחפים את אצבעותיהם לתוכי… אצבעותיי נסגרו על זוג מספרים שמצאתי תלויים על וו ליד המגבת. אספתי ביד אחת את השיער השחור והעבה שאדי נהנה לפתל בתוכו את ידיו כשהייתי מנשק אותו, וגזרתי אותו קרוב ככל האפשר לקרקפת.

"עמית צא כבר. הקפה מתקרר." צעק אדי ודפק על הדלת. יצאתי החוצה, מחזיק את הקוקו הגזור בידי האחת ואת המספרים בשנייה. השער שנותר על ראשי הזדקר לכל הכיוונים, נראיתי כמו גרסא למבוגרים של יהושע הפרוע.

שניהם בהו בי במבטים המומים. "למה?" שאל לבסוף מיקי בקול רועד, "למה עשית את זה?"

"ככה." עניתי במרדנות. מצאתי את הגומייה שלי על השולחן בכניסה וכרכתי אותה על קווצת השיער השחור והחלק שרטטה בידי כמו חיה קטנה.

"ככה זו לא תשובה." אמרו שניהם בבת אחת, כאילו תיאמו את זה קודם. בדרך כלל כשדבר משעשע כזה קורה כולם צוחקים, אבל הפעם הם החליפו ביניהם מבט קצר ורציני ולא צחקו. "עמית, בוא נשתה קפה ונרגע." אמר אדי בקול שאיבד קצת את הביטחון הרגיל שלו וניסה לגעת בי.

נרתעתי ממנו, "איפה הבגדים שלי?" דרשתי.

מצאתי את בגדי זרוקים על הספה בסלון והתלבשתי במהירות, מוותר על לבישת תחתונים וגרביים שאותם דחפתי לכיסי הג'ינס. את רעמת השיער הגזור שלי זרקתי על הספה, היא נחה שם, זוהרת בשלולית אור בוקר סתווי שחדר דרך החלון, מפיצה זהרורי ניצוצות שחורים כחולים. כל פעם שהבטתי עליה נזכרתי בעוד דברים שעשיתי בלילה והעדפתי לשכוח.

מיקי ניסה לדבר איתי ולהסביר לי שבלילה היינו שתויים, זה קורה לפעמים, וזה לא נורא בכלל. הוא דיבר בעדינות, מנסה להתנצל, ואפילו ניסה לגעת בכתפי. חבטתי בכוח על זרועו, מתרחק ממנו בסלידה, והוא השתתק במבוכה ולא ידע מה להגיד יותר.

"עזוב אותו." אמר אדי שעמד בשקט, נשען על המשקוף והביט בי באותו מבט עצי של פסל אפריקאי. "שכחת שהילד גדל בקיבוץ בין הפרות והטרקטורים?"

גל בחילה עלה בי שוב, מעלה טעם חמוץ בפי. "ואיפה אתה גדלת?" הטחתי בו, "בשיכונים של קרית ים ג' בין זונות ושיכורים."

מיד אחרי שאמרתי את זה הצטערתי. בזמן שאני גדלתי כילד שמנת מפונק בארץ ישראל הישנה והטובה אדי גדל בשכונת עוני של עולים חדשים. היה מכוער מצידי לתקוף אותו ככה. נכון, הוא הכה אותי מתחת לחגורה ואני החזרתי לו, אבל אף אחד מאתנו לא היה אחראי למקום הולדתו. לטשנו מבטים זה בזה והוא ניצח, אני השפלתי מבט ראשון.

קשרתי את שרוכי נעלי ההתעמלות שלי ושאלתי בקול שניסה להיות שווה נפש. "בכל הזמן הזה שאנחנו יחד אתה… כל הפעמים שחזרת מאוחר בגלל שהיית עסוק… זיינת מהצד?"

אדי נאנח וניגש אלי. "כן ילד, לפעמים זיינתי מהצד." אמר וסידר לי את הצווארון.

לכבוד הפגישה עם בטי לבשתי חולצת בד כחלחלה שהבאתי מניו יורק. חולצה יפה שלבשתי לעיתים רחוקות.

"תראה איך כפתרת?" נזף בי בעדינות, ובאמת, מרוב התרגשות ולחץ בלבלתי את הלולאות ולא הצבתי מול כל כפתור את הלולאה המתאימה לו.

אדי פרם את הכפתורים ורכס אותם שוב כהלכה. "טוב לי אתך עמית, אבל אני לא בחורה, אני גבר ולפעמים אני צריך גיוון. כמו חמו והחבר הערבי שלו שסיפרת לי עליהם. אין לזה שום משמעות, אל תחשוב על זה בכלל. גם אתה יכול אם תרצה."

"אבל אני לא רוצה." אמרתי ושוב היו לי דמעות בעיניים. "למה שאני ארצה אחרים? אני אוהב רק אותך. איך יכולת לנצל אותי ככה? הייתי כל כך מסטול ואתם…"

קמתי במהירות, השלכתי את השיער הגזוז בפניו וברחתי משם, כפתורי חולצתי עדיין מכופתרים רק למחצה ודמעות מסנוורות את עיני.

את מה שנשאר משערי גילחתי לגמרי במספרה עתיקה בהדר אצל ספר ערבי צעיר ומנומנם שלא הראה שום פליאה למראה הופעתי המוזרה. קניתי לי כובע מצחייה לכסות את הקרחת ונסעתי הביתה לארוז. למרבה המזל רק דימה היה בבית. הוא הביט בי בשתיקה כשהתפרצתי פנימה, "אני ואדי נפרדים." אמרתי בחיפזון, מקווה שלא יחקור אותי.

הוא לא שאל שאלות ורק הזכיר לי שאני יכול עדיין לגור אצלם בלי קשר לאדי. "כבר שלמת על הדירה עד סוף השנה. אדי יכול לחזור לגור בחדר למעלה." ציין בשלווה.

בהיתי בו מופתע, הרעיון להמשיך לגור שם בלי אדי, כלל לא עלה בדעתי.

"בבקשה עמית, אל תלך." אמר וחיבק אותי, "אנחנו אוהבים אותך. ומה נגיד לרותי? גם התאומים מאוד אוהבים אותך, וגם תמר. אתה גם החבר שלי, לא רק שלו, אל תלך בבקשה." ידיו החזקות אחזו בי בעדינות כשהביט בפני. עיני האקווה מרין המלוכסנות שלו נצצו בחמימות בפניו הסלאביים הרחבים. הדמעות שהצלחתי לעצור עד עכשיו החלו לזלוג.

"בוא תשתה משהו חם." אמר דימה, "אדי אמר שברחת מהדירה של מיקי בלי קפה אפילו." בגלל זה הוא לא היה מופתע מבואי, אדי כבר דיבר איתו.

המחשבה על אדי המתקשר בדאגה לברר מה קורה איתי, מטכס עצה עם דימה בקשר אלי, הייתה צריכה להרגיז אותי, אבל משום מה חשתי מנוחם.

דימה הוריד את כובעי ובדק את קרחתי. "מילא, זה יגדל מחדש." אמר באנחה מגיש לי כוס תה צמחים ממותק בדבש.

"אני לא מבין אותו, מצד אחד הוא קנאי נורא ומצד שני הוא… מיקי והוא..." המטבח הביתי העליז והבהיר של דימה ותמר לא היה מקום מתאים לדבר על הלילה הפראי שלי עם אדי ומיקי, חוץ מזה דימה בטח שמע דיווח מפורט מאדי על אירועי הלילה שעבר.

הסתכלתי סביבי וניסיתי להיפרד מהמקום הנחמד הזה - המטבח היה לב הבית, היו בו שולחן ענק מכוסה מפת פלסטיק מצוירת פירות צבעוניים, שיש גדול עמוס כלים וצנצנות, תנור אפיה גדול, מדיח כלים ומקרר מקושט ציורים של רותי ותמונות של התאומים מפורים האחרון - מחופשים לתינוקות עם מוצצים וכובעי צמר עם פונפונים - בשום מקום בעולם לא הרגשתי כל כך בבית כמו פה. אף פעם לפני כן לא גרתי בבית עם מטבח שארוחות ביתיות מוגשות בו. היה לי קשה לתאר את עצמי גר במקום אחר.

חשבתי על רותי מגיעה הביתה מכתה א' ולא מוצאת אותי מחייך אליה, מוכן להתפעל מהחוברות שכתבה בהן בעמל רב את האותיות הראשונות שלה, והרגשתי צביטה בלב. תמיד רציתי אחות קטנה שאוכל לפנק ורותי המתוקה התחבבה עלי מאוד. אהבתי גם את הדירה הקטנה והנוחה שלי, את האוכל שתמר הכינה, את התאומים הנמרצים שמילאו את הבית בחברים ובויכוחים סוערים, ואת דימה הגדול והרגוע שידו החמה נחה כעת על גבי, מנחמת ואוהדת.

נכון, באתי לשם בגלל אדי, אבל היו עוד אנשים בעולם חוץ ממנו. אם אעזוב גם הם יפגעו, וכבר נרשמתי לטכניון, ונתתי לכולם את הכתובת שלי כאן, והבית הזה היה בדיוק באמצע בין מקום העבודה שלי לבין הטכניון. בטכניון לא יתנו לי דירה כי אני לא עולה חדש ולא ממשפחה מעוטת יכולת. למה שלא אגור כאן כמו סתם דייר ואשלח את אדי לכל הרוחות?

אכלתי טוסט עם גבינה צהובה וקטשופ שדימה הכין למעני, ואחרי מקלחת חמה וארוכה נרדמתי על המיטה שלנו, דוחה את תכנון העתיד שלי לאחר כך.

התעוררתי אחרי הצהרים כשאדי התיישב על המיטה והניח יד על ברכי, "אז מה שלומנו?" הוא שאל וחייך אלי חיוך נחמד. ככה בדיוק הוא חייך כשאחז בי והזמין את מיקי להכניס את אברו לתוכי, מתעלם ממחאתי המגומגמת, מבטיח לי שאיהנה אם רק אשכב בשקט. ובאמת נהניתי, מין הנאה מכוערת וחולנית שהעלתה בי קבס.

דהרתי לשירותים ושוב הקאתי. כאב הראש שלי שנרגע חזר להלום שב בראשי. אדי תמך בי כשחזרתי למיטה ומישש את מצחי, מתעלם מדרישתי שלא אגע בו. "אתה קודח מחום." הודיע לי. "הכי טוב שתעשה מקלחת ואני אביא לך אקמול." הוא ניסה לעזור לי להתפשט, אבל דחפתי אותו מעלי והוא ויתר והסתלק.

שכבתי עם חום שלושה ימים כשתמר ודימה מטפלים בי במסירות. בזמן שהייתי אצל הרופא אדי העביר את חפציו לחדרו הישן, משאיר ברוב התחשבות את הדירה רק בשבילי.

מאז, חוץ מברכת בוקר טוב, או ערב טוב, או סתם שלום כשנפגשנו במקרה, הוא התעלם ממני לגמרי. פעם יחס כזה היה מביא אותי לייאוש נוראי, גורר אחריו מחשבות התאבדות, אבל אחרי הלילה אצל מיקי הכל השתנה. לא שהפסקתי לאהוב אותו ולחלום עליו חלומות רטובים, אבל כל פעם שנפגשנו פנים אל פנים הזיכרון של אותו לילה היה עולה בי שוב והייתי נרתע ממנו.

עמית

את החגים ביליתי אצל הורי בתל אביב. הם עזבו את הקיבוץ וגרו בדירה קטנה והדורה בבנין גבוה מצופה קרמיקה לבנה עם נוף לים. אמרתי להם שאני ואדי החלטנו להישאר רק ידידים ואני רוצה להקדיש את כל מרצי ללימודים ועבודה, והם כדרכם, הקשיבו בשקט ולא חיטטו יותר מידי.

מיד אחרי החגים התחלתי ללמוד הנדסת מחשבים בטכניון, משקיע את כל מרצי בתמרון בין הלימודים לעבודה. הורי, אחרי שהשביעו אותי להיות זהיר, קנו לי אופנוע קאוואסקי נחמד וכך יכולתי לנוע בקלות בין הבית לעבודה, ומשם ללימודים, משתדל להיות עסוק וטרוד ולא להשאיר לעצמי אפילו דקת פנאי אחת כדי לחשוב.

תמר החלה את הלימודים באורנים, היא למדה חינוך מיוחד, ואדי התחיל את שנת הלימודים האחרונה שלו שחייבה אותו ללמד בבית ספר תיכון בחיפה וגם לעמול על השלמת עבודות שונות. חוץ מזה גם עבד כצבעי אצל קרוב משפחה שלו שהעסיק אותו כל פעם שהיה לו לחץ בעבודה. רק דימה עבד במשרה מלאה כעובד סוציאלי, עבודה שמילאה אותו סיפוק רב, אבל שכרה לא היה בצידה.

בסוף אותה שנה נתתי לתמר את הצ'קים הדחויים בשביל שכר הדירה שלי לשנת 96 והתעקשתי לתת לה עוד כסף גם בשביל האוכל שאכלתי אצלם. היא ניסתה למחות, אבל שנינו ידענו שהיא זקוקה לכסף הזה. התאומים נזקקו לבגדי חורף חדשים, נדב רצה להירשם לחוג כדור מים, רותי רצתה ללמוד בלט, ורצתה נעלי התעמלות עם מנורות מנצנצות, וקלטת חדשה של וולט דיסני, מפני שנמאס לה כבר לראות את שלגיה ושבעת הגמדים שקניתי לה בפסח.

באותו ערב, אחרי שהשכבתי את הקטנה הנרגשת לישון נעולה בנעלים החדשות שקניתי לה - תמר הרשתה בגלל שהן היו חדשות לגמרי - אדי נכנס לחדרי והתיישב על המיטה, מקפיד לא לגעת בי. "מיקי שוב שולח לך דרישת שלום ושואל אם כבר סלחת לו?"

"בחייך, לא עוד פעם. כבר סלחתי לו ביום כיפור ובחנוכה, די כבר עם זה." רטנתי. מיקי הרגיש נורא בגלל מה שקרה והאשים את עצמו שנפרדנו. דיברתי איתו בטלפון כמה פעמים, מבטיח לו שוב ושוב שסלחתי לו, אבל הוא לא השתכנע, אולי בגלל שסירבתי להיפגש איתו.

"לא היית צריך לתת לתמר כסף על זה שהיא מבשלת לך. בין כה וכה אתה בקושי אוכל כאן, בזמן האחרון כמעט ולא רואים אותך. יש לך מישהו?" שאל, מביט בי במבט ישיר.

הסמקתי והנדתי בראשי לאות לא. פחדתי להוציא הגה מהפה, כל כך רעדתי, רציתי עד כאב לגעת בו אבל… אדי הושיט את ידו והניח אותה על לחיי. "התגעגעתי אליך ילד." אמר, מביט בעיני. שנייה אחר כך התנשקנו.

"אני נורא מצטער, זו הייתה אשמתי. לא רציתי לפגוע בך." הוא שב ונישק אותי, "כל כך התגעגעתי אליך, אתה סולח לי?"

שמתי לב שהוא הקפיד לא לדחוף ידיים והסתפק רק בנשיקות ובליטופים צנועים יחסית. "אתה מצטער, אבל אתה לא חושב שיש משהו רע בזה ששלושה גברים עושים אורגיה." העמדתי את העובדות על דיוקן.

"לא." הודה אדי, "מה שלא היה בסדר זה שאתה לא רצית ואני הכרחתי אותך, רק זה לא היה בסדר."

"וזה שאנחנו היינו אז יחד, כאילו זוג, ואתה זיינת מהצד, זה היה בסדר?" המשכתי להציק לו ותוך כדי כך דחפתי את ידי לתוך מכנסיו, מגשש אחר הזין שלו – מושא חלומותיי.

"קשה לי לנאום לפניך על הפילוסופיה המינית שלי כשאתה מלטף אותי ככה." מחה אדי בצחוק, מושך מעליו את מכנסיו, "אבל אני אנסה, אתה זוכר שבהתחלה נורא קינאתי לך וגם הכיתי אותך? לא יכול להיות שאהבת את זה, נכון?" שתקתי, איך יכולתי להודות שכן אהבתי את זה, התביישתי והמשכתי להקשיב בצייתנות, מלטף את אברו שגדל והתקשה בתוך כפי. 

"אהבה זה לא בית סוהר, קנאה היא רעל ליחסים." פרש לפני אדי את משנתו. "החיים דורשים גיוון, לדרוש מאדם שאתה אוהב שיזיין כל החיים רק אדם אחד זה פשוט אכזרי. אני אוהב אותך ואתה אוהב אותי, למה זיונים מקריים פה ושם צריכים להפריע לזה? היום, עם כל אמצעי המניעה אפילו נשים יכולות לרענן את השגרה עם מאהב מהצד. יחסים פתוחים זה הדבר היחיד שיכול לעבוד בזוגיות, הבנת?"

בטח שהבנתי, רק דבר אחד עוד לא ברור לי, מה לעשות עם החור הזה שנפער לי בלב כל פעם שאני חושב על אדי מניח את ידיו ואת פיו על גופו של אחר? מובן שלא אמרתי לו את זה. כבר לא הייתי יותר צעיר תמים. יש דברים שלא אומרים למי שמחזיק את הלב שלך בידיים שלו. שומרים את הכאב בבטן ומקבלים את המצב כמו שהוא או שמסתלקים.

"כן הבנתי, נעשית פמיניסט." אמרתי וכרעתי על ברכי לפניו, מצמיד את פני לבליטה שמתחה את בד מכנסיו.

"אז אתה מוכן לחזור לחיות איתי בתנאים שלי?" שאל אדי, הודף אותי ממנו ומתעקש להביט בעיני. הנדתי בראשי בשתיקה לאות כן.

"אתה מבין מה התנאים שלי?" חזר אדי בסבלנות, מהדק את זרועותיי מאחורי גבי כדי שלא אוכל לגעת בו.

"אתה רוצה שאני אחזור לחיות אתך בתנאי שתוכל לזיין מהצד, וגם לי יהיה מותר." תמצתי את דבריו למשפט אחד קצר. כשאני מיוחם קשה לי לפתח שיחה.

"נכון." פרץ אדי בצחוק משועשע, "אז אתה מסכים?" חזר לנדנד.

הייתה לי ברירה?

"כן אני מסכים. מסכים להכול. רק תשתוק כבר ובוא לזיין אותי."

ככה חזרנו לחיות יחד. זה לא היה תמיד קל או נעים, אבל להיות בלעדיו היה רע עוד יותר. החלטתי שאני לא מקטר, לא עושה סצנות, מקבל מה שיש ושמח על חצי הכוס המלאה, ובלי הצגות קנאה בבקשה.

"תעשה מה שאתה רוצה עם מי שאתה רוצה." אמרתי לו. "רק אל תביא אף אחד הביתה, ובבקשה, אל תספר לי כלום, אני לא רוצה לדעת."
"בסדר, וגם אתה אותו דבר." ניסה אדי להעמיד פנים שאנחנו שווים, אבל באהבה אין שוויון, אחד תמיד רוצה יותר ממה שהשני מסוגל לתת. לא שלא ניסיתי - הכרתי אנשים, הוזמנתי למסיבות, היו לי הזדמנויות - פה ושם גם ניצלתי אותן, היה מגעיל.

בפעם האחרונה זה קרה במשתלה. מילר ואשתו נסעו לסוף שבוע בים המלח ולכן נשארתי לעבוד עד מאוחר.

אחד הקליינטים, גבר לא צעיר, אבל שמור היטב, ברור היה שהקדיש הרבה שעות לעבודה על עצמו בחדר הכושר, הציע לי את עצמו במחסן, ממש לפני שעמדתי לסגור את העסק וללכת הביתה. הוא היה שם בבוקר עם אשתו והילדים, וכששילם נגע בידי, כאילו במקרה, וביקש סליחה מיותרת לגמרי כשהוא מביט בעיני. כנראה שמה שראה שם גרם לו לחזור שוב בשעה מאוחרת יותר, הפעם לבד.

השיחה בינינו התמצתה ב - "תשים קונדום" מצידי, ו"בסדר" מצידו. כמה דקות אחר כך הוא לפת בכוח את מותני וגמר. עוד לפני שהסתפקתי לסגור את מכנסי הוא כבר לא היה שם. אני לא חושב שאתגעגע אליו.

בדרך הביתה תיעבתי את עצמי, ואותו, ואת אדי, שבגללו בכלל הסכמתי לעשות דבר כזה סתמי, מכוער ומתועב. טוב, כולנו עושים מידי פעם דברים שאנחנו לא גאים בהם, אבל החלק הכי גרוע היה שלא היה לי מישהו לדבר איתו על זה. עם אדי לא יכולתי לדבר כמובן, ובגלל טיפשותי לא יכולתי לשפוך את הלב לפני בטי, וגם מיקי כבר לא היה חבר שלי יותר.

פתאום הבנתי כמה אני בודד ואומלל. אדי עם הפילוסופיה החדשה שלו על אהבה פתוחה ויחסים חופשיים וכל שאר הזבל הליברלי הזה אמלל אותי נורא. העדפתי אותו כשהיה קנאי ואפילו כשהכה אותי והציק לי מאשר את הגרסא הפוליטקלי קורקט המעצבנת הזו שלו לחיים שלנו יחד. כמה אירוני שהשיטה הזו של יחסים פתוחים, שנועדה לשחרר אותנו מכבלי הקנאה והאומללות, רק גרמה לי לחוש בודד ואבוד יותר מתמיד.

"כמה ימי חופש אתה מקבל ממילר השבוע?" שאל אדי בבוקר כששתינו יחד את הקפה הראשון. אדי כרגיל ויתר על ארוחת בוקר ואני סתם שיחקתי עם הטוסט שלי עד שנדב, שתמיד היה רעב, לקח אותו ממני ואכל אותו בשני ביסים.

"לא בטוח. אני חושב שיומיים, אולי שלושה." עניתי. "בגלל שעבדתי כל חול המועד פסח, כולל ערב חג ושבת, הוא ייתן לי עוד ימי חופש כדי לפצות אותי על העבודה שהשקעתי במשתלה כשהוא השתזף בים המלח." מילר היה יקה קשוח, קפדן וקמצן ששנא לבזבז כסף. הוא יצא לחופש כי אשתו הכריחה אותו, בעזרת ימי החופש שלי הוא יקזז קצת את ההוצאות שלו.

"מצוין." אמר אדי, "אני צריך אותך, תברר מתי תהיה פנוי. יש לי עבודת צביעה ענקית בחיפה, דירה פרטית נורא מוזנחת. לא צבעו שם מעל שלושים שנה. קנה אותה איזה עולה חדש, אמריקאי אחד שלא יודע מהחיים שלו."

העוויתי את פני בחוסר רצון, היה עלי לעשות סידורים בטכניון. בשבוע הבא שוב יתחילו הלימודים ועדיין לא שילמתי על הסמסטר הבא. "מה עם משה? למה שהוא לא יעבוד אתך?"

משה הכניס את אדי לעסקי צביעת הבתים שהיו אמנם משתלמים כספית, אבל העבודה הייתה קשה ומלוכלכת, ורוב בעלי הבתים היו נודניקים שעמדו לך על הראש כל הזמן והיו בטוחים שאתה רמאי.

"משה לא יכול, הוא נעשה קבלן משנה של תע"ש או משהו כזה. טוב, אני חייב לרוץ, בוא כבר." מתעלם מחוסר הרצון שלי הוא משך אותי אחריו, פולט ביי נחפז לעבר דימה ותמר.

"אפילו לא שאלת אותי אם אני מעוניין לעבוד בצביעה." מחיתי תוך כדי נסיעה. הייתי אמור להוריד את אדי בבית הספר התיכון של טבעון ולהמשיך למשתלה. אדי התעלם מתלונותיי והידק את ידיו על מותני. "תעצור כאן בשער הקדמי ובוא איתי." פקד. השענתי את האופנוע על הרגלית שלו ליד פתח בית הספר ונגררתי אחריו למחסן קטן שניצב ליד הגדר. לאדי כמובן היה מפתח - תמיד היו לו מפתחות לכל מיני מקומות שלא היה לו מה לחפש בהם.

הוא דחף אותי לחדר חשוך, מאובק ומחניק ונעל את הדלת מאחורינו. "בבקשה, בבקשה עמית, בוא לעבוד איתי, אני צריך את הכסף והבטחתי למשה, ואני ממש שונא לעבוד בצבעות ורק אתך..." הוא כבר היה על ברכיו לפני, מפשיל בזריזות את תחתוני, מגשש אחרי הזין שלי שכמובן נעמד עוד לפני שהוא נעל את הדלת.

"מה רק איתי?" דרשתי לדעת וצנחתי על כיסא עץ רעוע שחרק תחת כובד משקלי.

"רק אתך נעים לי לעבוד, אתה כל כך חרוץ ומסודר ו..." הוא ליקק את העור הרגיש של אשכי בלשונו הורודה והגמישה והיה עלי להדק את שיני בכוח כדי שלא אייבב מהנאה. רק אדי ידע איך להפוך אותי מאדם רגוע והגיוני לפרא אדם חרמן וחסר מעצורים. כדי שלא ירים יותר מידי את האף המשכתי לרדת עליו. "אתה מתכוון שאני עושה את רוב העבודה כשאתה מסתובב בחוץ וקונה כל מיני דברים מיותרים ומשתדל לשמור את הידיים שלך נקיות." עקצתי אותו, ואחר כך הוא סגר את פיו על הזין שלי ואני השתתקתי.

גם בזה היינו שונים לגמרי, אדי לא אהב להתאמץ, הוא הסכים להזיע רק בחדר הכושר ואילו אותי חינכו בקיבוץ שחריצות היא מעלה חשובה ביותר. תמיד הצטיינתי בחריצותי. אהבתי לעבוד בעבודה גופנית וכבר עכשיו חשדתי שהלימודים שבחרתי לא הולמים אותי כלל. לא ראיתי את עצמי סגור במשרד היי טק ומתכנת מחשבים משעממים. המשכתי ללמוד רק בגלל החינוך הנוקשה של הקיבוץ שטען שאם התחלת במשימה עליך לסיים אותה ויהי מה.

ידעתי שכמו תמיד כשעבדתי עם אדי, אני אעשה את רוב העבודה הקשה של קילוף הצבע וצביעת התקרות, והוא יחפש וימצא תירוצים להסתלק החוצה כדי שלא יאלץ לנשום את האוויר המאובק ואת ריח הצבע. למה הסכמתי? כי זו הייתה עבודה משתלמת ולסטודנט תמיד חסר כסף, כי אהבתי לעבוד כצבעי והכי חשוב - אהבתי את אדי. השתגעתי מתענוג כשהוא השעין אותי, גבי אליו, על הקיר והתחיל לעסות את פי הטבעת שלי באצבע משומנת.

"אדי, בבקשה בבקשה, תן לי את זה." התחננתי, רועד כולי מתשוקה להרגיש את הזין שלו בתוכי. כבר לא ידעתי איפה אני נמצא, ומה השעה, ובטח שלא היה אכפת לי שאאחר כנראה לעבודה. הכל היה שווה בשביל התענוג הזה שחשתי כעת.

אדי כרגיל לא מיהר, הוא אף פעם לא עשה אהבה בחיפזון. "מה לתת לך חמוד?" שאל ברוך וליקק את תנוך אזני, "רק תגיד בדיוק, מה אתה רוצה?" זה לא שהוא לא ידע, אבל הוא רצה שאבטא במילים ברורות ומפורשות את רצונותיי. ידעתי שלא יוותר לי עד שלא אבהיר את כוונתי בצורה הכי מדויקת שאפשר. אדי נהנה מהמאבק שהתחולל בי בין איפוק ביישני לבין חרמנות חסרת מעצורים. ברור שתמיד הוא ניצח ומה שהוא כינה - הצניעות הקיבוצניקית הצבועה שלי – תמיד הפסידה.

"אני רוצה את הזין שלך בתוכי." לחשתי, מצמיד אליו את ישבני. הוא נלחץ אלי, מצמיד בכוח את פרקי ידי אל הקיר. "איפה בדיוק אתה רוצה אותו?" המשיך לענות אותי במתיקות.

רק אחרי שהתחננתי שיכניס את הזין שלו לתחת שלי הוא אחז ביד בוטחת ומנוסה באברי ובידו השנייה ניווט את הזין העבה לתוכי. גמרנו כמעט יחד ואחר כך, כמו תמיד אחרי זיון מוצלח, רעדתי כל כך עד שלא יכולתי לעמוד על הרגלים. אדי היה צריך לתמוך בי כדי שלא אפול. "למה הבאת אותי לכאן?" נזכרתי לשאול כשהתלבשנו בחושך.

"בשביל האווירה כמובן." ענה לי בצחוק ונישק אותי. "יורד לך דם מהשפה." העיר לי, ורק אז שמתי לב שנשכתי את שפתי מרוב התרגשות.

כשיצאנו משם כבר החלה זרימה של ראשוני התלמידים לבית הספר. אדי הניח את הקסדה על ראשי ונישק על לחיי לעיני כמה תלמידות נדהמות שלטשו בנו מבטים מוקסמים. "אדי." נזפתי בו, מזועזע מהתנהגותו. אבל אדי רק צחק, "מת עליך." הצהיר ורכס את הקסדה, מתעלם ממבטי התלמידות הנדהמות שכמעט בלעו את שקיות השוקו שלהן מרוב פליאה.

אדי לא חשש להתנהג בטבעיות אפילו בבית הספר, הוא הודיע למנהל ביומו הראשון שם שהוא הומו ושהוא מסרב לחיות בארון. מאחר והיה מורה כריזמטי ומצליח המנהל נשם עמוק ובלע את הצפרדע הזאת בגבורה. יכולתי רק להתפעל מאומץ הלב שלו, אבל לא יכולתי לחקות את החוצפה שלו. נכון, גם אני החלטתי לא לשקר כשישאלו אותי ישירות, לא שמשהו עשה את זה אי פעם, אבל אם הייתי בא למר מילר מיזמתי ומספר לו שאני פייגלע הוא בטח היה מתעלף או חוטף התקף לב.

לפי הסידור שלי אצל מר מילר אני עובד כשאני יכול, רושם את השעות שלי ומקבל עליהן תשלום בסוף כל חודש. עיקר עבודתי היא מאחורי הקלעים של המשתלה. כלומר, סידור עציצים, פריקת שקי דשן וקומפוסט, גיזום ועבודות ניקיון. רוב הזמן לא ראיתי את הקליינטים ולא היה לי עסק אתם.

ברכתי את מר מילר לשלום והחמאתי לו על השיזוף הנאה שלו. הוא רטן מתחת לאפו ושוב שלח אותי להסתפר. שערי היה ארוך, לא כמו אז, כשהייתי אוסף אותו בגומייה, אבל ארוך מספיק כדי לעצבן אותו.

היה קשה להשביע את רצונו של מילר הזקן, מחמאות לא נכללו ברפרטואר שלו, למדתי שאם הוא לא מעיר לי סימן שהכל בסדר והסתפקתי בכך. הפעם היחידה שבה הוא התנהג בכמעט אנושיות היה היום שבו עשיתי קרחת ובאתי מבואס ואומלל לעבודה. הוא חטף מעל ראשי את הכובע, פתח את הפה, ניסה להגיד משהו ואז השתתק והפטיר בחצי פה שזה עוד יגדל חזרה ואני בחור יפה גם ככה.

רק אחר כך נזכרתי שראיתי בקיץ מספר מקועקע על פרק היד שלו. מי יודע איזה זיכרונות קשים העירה בו התספורת שלי?

הוא לא אמר כלום ואני כמובן שלא העזתי לשאול. למעשה הייתי בטוח שהוא לא ירצה להעסיק אותי אחרי שהתחלתי ללמוד, אבל הוא רטן שיהיה בסדר והתעקש שאמשיך לעבוד אצלו ושהוא סומך עלי שאבוא כשאוכל - המחמאה הכי גדולה ששמעתי ממנו אי פעם.

אשתו, גברת גרטי מילר, הייתה סיפור אחר לגמרי, בעוד שהוא היה גבוה ורזה היא הייתה שמנמונת ונמוכה, ועל כל רבע חיוך שלו היא שפעה צחקוקים, ותמיד הגישה לי עוגות ודאגה שאשתה מספיק מיץ בקיץ, ותה חם בחורף. היא ממש הייתה מותק, חיבבתי אותה מאוד וגם אותו בעצם.

אכלתי ארוחת צהרים אצל המילרים במטבח. גרטי התעקשה תמיד שאוכל אוכל מזין ולא כריכים. בזמן האוכל שמעתי את כל החוויות שעברו עליהם בים המלח ובמלון הנחמד, וכמה חביבים היו האנשים שהם פגשו, וכמה הנכדה שלהם, שבאה איתם, נהנתה מהכל. גרטי דברה וחייכה ואילו מר מילר נהם מידי פעם בזעף ונשאר רציני. כמו שחשבתי הוא הודיע לי שאני בחופש בשלושת הימים הבאים ועלי לחזור לעבוד רק בשישי שבת.

רק אחרי שגמרנו את הקינוח - גלידת שוקולד עם אגוזים - מר מילר הכריז שבקיץ, כנראה באוגוסט, הוא עומד לסגור את המשתלה ולצאת לפנסיה. נשארתי אילם מתדהמה. המילרים לא סתם מכרו ורדים - ורדים היו כל החיים שלהם. הוא ואשתו היו ממש אנציקלופדיה מהלכת לורדים. למרות גילם המתקדם הם המשיכו לעבוד במשתלה בלי עזרה מהילדים שלהם שהעדיפו עבודות קלות יותר בעיר. בזמנו הפנוי עסק מר מילר בהכלאת ורדים, הייתה לו ספריה ענקית על נושא גידול והשבחת ורדים ובגן הפרטי שלו, שהקיף את הבית הקטן בו גר עם גרטי, פרחו המון סוגים נדירים של ורדים. לא יכולתי לתאר לעצמי שמר מילר יפסיק לעבוד, חייו הפרטיים והמשתלה היו שזורים זה בזה ובעיני לא היה הבדל בין השניים.

הבית והגן הפרטיים שלהם עמדו מול המשתלה שכללה משרד מבולגן, חממה משוכללת ומחסנים שהיו צמודים לאחורי החממה. כל המבנים האלו עמדו על ראש גבעה קטנה שממנה השתפלו כעשרים דונם של שתילי ורדים מכל הסוגים.

העבודה הייתה קשה ומעייפת, בעיקר בחורף שהוא עונת הגיזום והשתילה של הורדים, אבל מילר היה חרוץ ויעיל מאוד והיו לו המון קליינטים. לדעתי סגירתה של המשתלה היה רעיון טיפשי שיגרום הפסד כספי ואומללות לזוג מילר ואחרי שהצלחתי להתאושש מתדהמתי אמרתי לו ישר בפנים מה אני חושב - המשתלה היא עסק טוב עם מוניטין מצוין וסגירתה תהיה טעות איומה.

למשמע דברי הבוטים השתררה שתיקה קצרה במטבח ואז גרטי פרצה בבכי, והוא בצחוק. פעם ראשונה ששמעתי אותו צוחק בקול רם כל כך, קול צחוקו היה מריר ונושכני - העדפתי כבר את הבכי שלה. "יש לי שני בנים, בת וחתן וכולם שונאים ללכלך את הידיים, פוחדים להחזיק טוריה ולהזיע קצת." אמר, אחרי שנרגע מהצחוק, "הרופא אוסר עלי לעבוד. אני בן שישים ושמונה והלב שלי… אף אחד לא רוצה לעבוד קשה בימינו. אני לא מוצא מנהל עבודה. הייתי מחכיר, או אפילו מוכר את המשתלה, אבל אף אחד לא רוצה. כולם כמוך, רוצים לשבת במשרד ממוזג מול המחשב, לעשות כסף מניירות, לא מהאדמה. אה, מה אכפת לי? שיקשטו את הגינות שלהם בפרחים מפלסטיק מצידי." הוא קם לצאת מהמטבח והפעם, שלא כמנהגו מידי יום, לא טרח להודות לגרטי על הארוחה.

"מר מילר!" רצתי אחריו ועצרתי אותו בפתח המטבח. "אני… אני אחליף אותך בניהול המשתלה, אבל …" רעדתי מבהלה בגלל מה שאמרתי ועם זאת ידעתי שאני צודק, יש לי כאן הזדמנות נהדרת שאסור לי להחמיץ.

הוא הביט בי וקמט עמוק נחרץ במצחו מקביל לגבותיו, "אבל מה?" שאל.

"לפחות בשנה הראשונה, עד שאני אדע מה לעשות, תוכל להדריך אותי ולעבוד איתי בחממה? נשכור משהו שיעזור בעבודה הקשה ו…" המחשבות שלי רצו כל כך מהר עד שכמעט גמגמתי. מזמן לא הרגשתי כל כך נלהב ונרגש. רק עכשיו קלטתי כמה אני שונא את הישיבה האינסופית בחדרים חסרי חלונות, מול מסכים  מרצדים של מחשבים משמימים, מתייבש בעשיית חישובים משעממים.

פתאום הבנתי כמה אני משתוקק לצאת משם ולהיות בחוץ, באוויר החופשי. איך נתקעתי במקום המיובש הזה? הרי העדפתי לעבוד קשה, לגדל פרחים יפים, לסחוב שקים של קומפוסט וזבל ולנהוג בטרקטור. רציתי להיות כפוף רק לעונות השנה ולא לשיגעונות של חברות סטרטאפ שהיום הן כאן ומחר פורחות, השד יודע לאן. העבודה במשתלה, זה מה שבאמת רציתי לעשות. איך לא הבנתי את זה קודם? למה אני סתום כזה?

"נוכל להביא את התאומים, האחים של אדי, הם תמיד מחפשים עבודה והם חרוצים, לא כמו החבר העצלן שלי." חייכתי כשנזכרתי בסלידה של אדי מעבודה מלוכלכת. בהסברים לתלמידים שלו הוא היה מוכן להשקיע המון שעות של מאמץ, אבל רק בתנאי שלא יזיע חלילה.