קוראים

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

1. קיץ

חזרתי לכיסא הנהג ונסעתי הביתה. אוקסנה ישנה על הספה והילדים השתלטו על מיטתנו. ללי שכבה באמצע, ראשה המתולתל נח על כתפו של לירז שחייך בשנתו, ואולג שכב על בטנו מצידה השני, חורק בשיניו, מלמל מתוך שינה. הערנו את אוקסנה וואניה התנדב ללוותה הביתה. החלטנו להשאיר את הילדים במיטה ולא להעיר אותם. ואניה ואוקסנה יצאו ואני נותרתי לבד עם מיקי.

"בוא נלך להתרחץ," אמרתי, "נדמה לי שמברשת השיניים הישנה שלך עדיין כאן. אתה רוצה לישון במיטה של לירז, או בחדר האורחים?"

"לא חשוב," ענה ופיהק, "איפה התאומים?"

"אין לי מושג איפה אדם, מסתובב איפה שהוא, הילל ישן כנראה. ואולי לא, מי יודע?"

התקלחתי במהירות, שוטף מעלי את הסבון במים קרים, מיקי ישב על האסלה וניסה להתפשט. תנועותיו היו איטיות ומגושמות, "אני נורא עייף." אמר, "שתיתי יותר מידי, וכל הבלגן הזה עם ואניה. נשים באמת שוות את כל הכאב לב הזה?"

"כן, הן שוות הכל," עניתי ויצאתי מהמקלחון. "מה יהיה אתך ועם גיא?" שאלתי והתחלתי להתנגב. מיקי נכנס למקלחון ועמד, רזה וחיוור, מתחת למים החמים.

"אין לי כוח להסתבן," אמר, "בזמן האחרון אין לי כוח לשום דבר."

לקחתי את הסבון וסיבנתי אותו במהירות. הוא עמד בעיניים עצומות מניח לי לטפל בו, כמו פעם.

"לפחות אתה מרשה לי לגעת בך שוב," הערתי, "בהתחלה רק בטי יכלה לחבק אותך."

הוא הנהן, "כן אני משתפר, ד"ר פאנוב עוזר לי מאוד."

קפאתי במקומי, "ד"ר פאנוב? ד"ר פאנוב שלי?" שאלתי מזועזע.

איזה סתום אתה פרידמן! באמת חשבת שהוא נשאר לשבת על הכיסא המחוטב בחדר הקטן והאלגנטי שלו, מתבונן בתמונות על הקיר, וממתין שתשוב להעיר אותו לחיים בשבוע הבא?

מיקי לקח ממני את הסבון ודחף אותי מהמקלחון החוצה, "כן, ד"ר פאנוב שלך." ענה בהתרסה, "הייתי צריך לספר לך קודם, אבל לא יצא לי. לך למיטה, חכה לי, אני כבר מגיע לדבר אתך."

הטלתי את עצמי על המיטה הכפולה בחדר האורחים. בטי סדרה את החדר לפני שנסעה לירושלים, אבל נוכחותה שם עדיין הורגשה. המחשב שלה, העטים שלה, כתב ידה מתנוסס על ערמת דפים מסודרת בקפידה על שולחן הכתיבה, החלוק שלה תלוי על קולב בפינה.

מיקי נשכב על המיטה, מותח את גופו הדק לצידי, אבל לא נוגע בי. הוא היה נקי וחפוף, שערו לח ופרוע, וריח נעים של סבון עלה ממנו. עדיין היה קריר בלילות ומיקי היה לבוש במכנסי הפיג'מה הארוכים עם ציור הברווזים, אבל בלי החולצה. הוא כיבה את האור והתכרבל לצידי. "אתה כועס?" שאל כמו ילד קטן.

"לא אבל… איך הגעת אל ד"ר פאנוב? ידעת שגם אני…"

הוא הצטחק, "לא, אבל הוא מתמחה בטיפול בבעיות של פוסט טראומה ואחרי שסיפרתי לו קצת על עצמי הוא אמר לי שהוא מטפל גם בך ושאל אם זה מפריע לי. טוב, זה לא מפריע לי, ולך?"

"אתם מדברים על בטי?" התקפתי אותו, "הוא תמיד שואל אותי עליה."

מיקי חייך בחשכה. "זה לא עניינך מקס, שתוק כבר, ואל תספר לי על מה הוא מדבר אתך, אני לא רוצה לדעת." הוא הסתובב אלי וחיבק אותי.

הייתי ערום והצטמררתי כשחשתי את עורו הקר על גופי, "אתה חם כל כך," אמר, מצמיד את ידיו הקפואות אל גבי. "נורא קר לי, בסוף המים החמים כמעט נגמרו."

משכתי את השמיכה ועטפתי את שנינו. "היית צריך ללבוש את החולצה של הפיג'מה. יש לך כוח לספר לי על בטי וטננבאום? למה לא ספרת לי קודם?"

הוא נאנח, מחכך את ראשו בכתפי בתנועה חתולית, כמו שנהג לעשות פעם. "הרגשתי אשם כנראה, אחרי שעברנו לחיפה מצאתי לה עבודה אצלו, היא הייתה המזכירה שלו ועם הזמן היא נעשתה ידידה שלו. אתה מכיר אותה, היא תמיד מתערבת לכולם בחיים. היו לו בעיות עם אשתו, ועם ההורים שלה, ועם ההורים שלו, ואחר כך אשתו נכנסה להריון והייתה בשמירת הריון והוא רצה... הדביל הזה לא הבין שבטי בחיים לא תשכב עם גבר נשוי, לא חשוב כמה הוא חרמן וכמה הוא נטרף אחריה. המושתן הזה הציע לה עזרה כספית לתשלום שכר הדירה, ניסה להפוך אותה לאישה מוחזקת, מין פילגש שלו…" ידיו התהדקו בחזקה על כתפי. "אתה צדקת, הוא באמת מושתן, עלית עליו מההתחלה, לבטי הוא התבכיין איך לא הבינו אותו בטירונות ואיך השפילו אותו וגרמו לו לעזוב את גולני."

גופו שהתחמם כעת היה צמוד לגופי, חשתי כיצד אברו מזדקף ונצמד אל ירכי. גם מיקי חש בזה ויצא מהמיטה בחיפזון. "לעזאזל," רטן, "למה זה קורה לי אתך ולא עם גיא?"

"אולי בגלל שאני הגעתי להוציא אותך מג'למי מיד כשקראת לי, וגיא לא. הוא בחור נחמד, אבל הוא אכזב אותך ואתה כועס עליו." עניתי לו בקול רגוע. ליבי פעם במהירות, המאמץ לדבר בשקט ובתבונה עלה לי בבריאות.

מיקי מצא בארון הקיר עוד שמיכה והתעטף בה היטב לפני שחזר לשכב לצידי. "נעשית ממש חכם מקסים," אמר, "זו כנראה ההשפעה של ד"ר פאנוב."

ידו הימנית שנותרה מחוץ לשמיכה הכרוכה סביבו התגנבה והחליקה על חזי ובטני ונעצרה מהססת על קו השיער שירד מטבורי כלפי מטה.

אחזתי בכפו והסטתי אותה מגופי, "מספיק מיקי, לך לישון." אמרתי בתוקף. 

"ואחרי שאני אירדם אתה תתגנב מכאן כדי לא לישון איתי," אמר במרירות, "כמו שהיית עושה במרכז קליטה? גם מבטי אתה בורח ככה?"

נאנחתי, "לפעמים אני חייב לברוח גם מבטי. בשעות הכי חשוכות של הלילה יש לי חלומות ש… אני חולם על כל מיני דברים כאלו שעדיף... די כבר מיקי, אני לא מספיק שיכור בשביל לדבר על זה."

משום מה התשובה שלי הרגיזה אותו נורא. הוא התיישב והדליק את האור הקטן שליד המיטה, מביט בי בזעף. פלג גופו העליון, צנום ודק כשל נער, עורו לבן ומבהיק באור הקלוש.

חשתי תשוקה פתאומית לגעת בשיער הבהיר שעל חזהו, פטמותיו היו קטנות וורודות כשל נערה צעירה, ולרגע, רק לרגע קט, עלה בי רצון לגעת בהן בלשוני.

"אתה וגיא, אתם סתם פחדנים עלובים!" הטיח בי, "יושבים עם הבירות שלכם, רואים אגרוף וכדור רגל, מקללים ומגרבצים, מסדרים את כל העולם, נותנים עצות לכולם, אבל לא מעיזים לדבר על שום דבר חשוב." הוא עבר לאנגלית וניסה לחבוט בי באגרופו. "ממה אתם פוחדים? למה כשזה מגיע לדיבור על הרגשות שלכם אתם מתנהגים כמו תרנגולות מבוהלות?"

תפסתי את ידו בחזקה וניערתי אותו קצת, "אל תהיה היסטרי מיקי. שתית יותר מידי, לך לישון."

הוא ניסה למשוך את ידו ממני וכשלא הצליח, הטיל את עצמו עלי, מנסה להכות אותי בברכיו ובמרפקיו. "אני לא שיכור," חזר ואמר, "אני היסטרי, אבל אני לא שיכור."

זו הייתה האבקות קצרה ונמרצת, שמיכות עפו, סדינים התקמטו, תלתליו של מיקי התנופפו והצליפו על פני, אבל בסוף הוא נרגע ושכב תחתי בשקט, מתנשם ורועד, ידיו לפותות בידי אחוזות מעל לראשו, וברכי לוחצות על ירכיו.

את כפות ידיה של בטי יכולתי ללכוד ביד אחת בלבד, מה שהותיר לי תמיד יד פנויה לגשש מתחת לבגדיה וללטף אותה. מיקי היה גדול וחזק ממנה, נאלצתי לאחוז אותו בחזקה בשני ידי ולהטיל את כל כובד גופי עליו כדי שלא יזוז.

"אתה צודק מיקי," אמרתי, מניח את ראשי ברווח שבין כתפו לראשו, מדבר אל צווארו החמים. עורו היה מחוספס משל בטי וריח של זיעה גברית טרייה עלה ממנו. יכולתי לחוש את שריריו נמתחים ורוטטים תחת גופי, רגע אחד קטן של חוסר תשומת לב מצידי והוא יצליח להשתחרר ממני. "אנחנו באמת פחדנים. אבל גם אתה לא גיבור כזה גדול. למה לא סיפרת לי מה קרה בג'למי?"

זו הייתה פגיעה ישירה מתחת לחגורה. מיקי פלט גידוף באנגלית וניסה לנער אותי מעליו. המאבק התחדש, נפלנו על השטיח והתגלגלנו על הרצפה, חובטים זה בזה ומקללים, הוא באנגלית ואני ברוסית.

שוב הצלחתי לנצל את היתרון שלי עליו במשקל ובניסיון והתיישבתי מעליו, מהדק את כתפיו לרצפה בכפותי, מרפקי תקועים בצלעותיו ופני סמוכים לפניו. עכשיו גם אני הזעתי, הרגשתי לא בפוקוס, כאילו עוד רגע אעשה דבר מה לא צפוי שיפתיע גם אותי. כל דבר שראיתי נראה לי באותו הזמן קרוב מידי ורחוק מידי. הייתה לי הרגשה מוזרה של ריחוף וחוסר שליטה, כמו בזמן צניחה.

נתקענו במצב של תיקו, מביטים אחד בעיני השני, מחכים לראות מי יעשה את התנועה הראשונה. "תגיד," אמר פתאום מיקי בקול רגיל ויום יומי, "זה אקדח בכיס שלך או שאתה שמח לראות אותי?" פרצתי בצחוק והעובדה שהייתי עירום ובלי כיסים כמובן, גרמה להערה שלו להיות מצחיקה עוד יותר בעיני.

הצחוק שלי הדביק גם את מיקי וישבנו כמה דקות על השטיח צוחקים עד שדמעות זלגו על פנינו.

"חבל שבטי לא כאן." אמר מיקי אחרי שהצליח להשתלט על עצמו ולהפסיק לצחוק. הוא חזר למיטה והתעטף בשמיכה, מניח לי להחליט לבד מה לעשות עם עצמי. קמתי וישבתי על המיטה לצידו. הוא הרים את קצה השמיכה ואני הצטנפתי תחתיה מפנה אליו את גבי.

"מחר נספר לה הכל," אמרתי, "אבל לא בטוח שגם היא תצחק."

מיקי נאנח, הוא שכב על גבו, ידיו שלובות מתחת לראשו וברכיו כפופות. ידעתי שהוא רוצה לדבר ומחכה לאות ממני.

"אני חושב שאתה צריך לנקות אחריך את הבלגן שעשית מיקי," אמרתי לו, "לסדר את העסק עם גיא ולדבר עם הבוס שלך. אתה צריך להסביר במשרד למה התנהגת ככה." הוא ישר את רגליו והצמיד את כפותיו הקרות לכפות רגלי.

"איך זה שהרגלים שלך תמיד חמות?" התלונן, מתעלם כדרכו מדברי. "מה אתה, סופרמן? אתה אף פעם לא סובל מהנגאובר, אתה רץ כל בוקר שש ק"מ, אתה אף פעם לא מאחר, והצלחת לשכנע את בטי להתחתן אתך, איך אתה עושה את זה?"

"אתה טועה לגמרי מיקי," עניתי, "הרבה פעמים אני מוותר על הריצה ונשאר עם בטי במיטה, ואני מאחר לפעמים. איחרתי למסוק ביום של אסון המסוקים, ולא שכנעתי את בטי להתחתן איתי, היא זו שבקשה ממני. היא לא ספרה לך?"

מיקי נאנח שנית, "מאז שאתם יחד היא כבר לא מספרת לי הכל. ידעתי שאבדתי אותה ברגע שפתחתי את הדלת של חדר השינה שלה וראיתי אותך. עד שהיא נפגשה אתך הצלחתי להרחיק ממנה את כל המחזרים שלה." הוא התהפך במיטה בחוסר מנוחה, "תחבק אותי!" דרש ונצמד אלי. חיבקתי אותו, מחליק את ידי מתחת לשכמו, מנסה לנהוג בטבעיות. הוא נצמד אלי, ונישק את לחיי.

"אל תהיה כל כך מתוח לעזאזל," אמר בכעס, חוזר לדבר שוב אנגלית, "גם אם הייתי מספיק חזק לא הייתי אונס אותך. חבל שבטי לא כאן. בטי תמיד מחבקת אותי בצורה כזו ש…" הוא החל לבכות, "אני מרגיש שהיא עוטפת אותי, ואתה סתם שוכב ומחכה שאני אירגע כבר ואתן לך ללכת. אתה בדיוק כמו גיא, עושה לי טובה שהוא נוגע בי. רק כשהוא רוצה סקס הוא… הוא…"

"נו די מיקי, מספיק כבר," בקשתי. הוא צדק כמובן, התביישתי בעצמי, אבל האמת היא שהבנתי את גיא. כדי להסיח את דעתו של מיקי ספרתי לו על הפגישה עם רומן בל"ג בעומר.

"הוא באמת מתכוון להתאבד?" שאל מיקי נדהם, "אבל הוא יכול לחיות עוד הרבה זמן, ואולי אפילו ימצאו בסוף תרופה לאיידס. עובדים על זה כל הזמן."

משכתי בכתפי, לא היה טעם להסביר למיקי את רומן. "הוא יעשה מה שהוא ירצה. הוא תמיד היה כזה. כולנו יצאנו שרוטים אחרי המלחמה, אבל הוא היה דפוק עוד מקודם. הוא חינך אותי כמו שג'פרי עשה לך, אבל אף פעם לא הבנתי אותו."

מיקי התיישב שוב והביט בי, "ג'פרי היה משתגע אם היה רואה אותי עכשיו. הוא לימד אותי את עשרת הדברות של ההומואים - הראשון היה אף פעם לא לזיין בלי קונדום, השני היה לא להתאהב באישה והשלישי היה לא להתאהב בסטרייט. הפרתי את כל שלושת הכללים האלה ועוד כמה שאפילו הוא לא חשב עליהם."

במשך השנים שמעתי ממיקי הרבה מאמרות השפר של ג'פרי שהיה, לפי תיאורו של מיקי, בחור פיקח וציני שחשב רק רעות על המין האנושי. הוא ורומן יכלו ליהנות מאוד מהחלפת דעות זה עם זה אם היו נפגשים, ואם לא היו שניהם גוססים מאיידס.

שתקתי וחיבקתי אותו, לא ידעתי מה להגיד, מה אפשר לענות על הערה כזו?

"אני יודע שאתה ובטי…" התחלתי שוב, אחרי כמה שניות של שתיקה לא נוחה, "תמיד ידעתי שאתם חברים טובים, אבל איך אתה יכול... למה אתה מתכוון שאתה אוהב את בטי?"

מיקי גיחך, הוא שם לב שהתעלמתי מוידוי האהבה שלו כלפי, זה היה אפייני לו למצוא שזה משעשע.

התחלתי לצחוק גם כן, "אני מעדיף לדבר על בטי ולא על עצמי מיקי, אתה יודע שאני סתם גבר פחדן שמעדיף לשתות בירה ולגרבץ ולא לדבר על רגשות. אולי אתה ביסקסואל?"

מיקי שפשף את לחיו על כתפי. "ג'פרי תמיד אמר שביסקסואל זה הומו שמצליח לזיין גם נשים." הוא משך בכתפיו, "אולי הוא צדק, כשפגשתי את בטי היא הייתה כל כך תמימה ולא ידעה כלום על סקס. זה נורא הדליק אותי. אם הייתי יכול…" הוא לעס את שפתו התחתונה, מביט בי בריכוז, "יכולתי להתחתן איתה," אמר בהתרסה. "היא הייתה מאושרת איתי, לא הייתי מציק לה כמוך."

משכתי אותו חזרה לצידי ועטפתי אותו בשמיכה. אם הוא רצה להכאיב לי הוא הצליח. "בטי הייתה תמימה, אבל לא טיפשה. היא לא הייתה קונה חתול בשק בלי לבדוק אותו קודם. היא לא ספרה לך על הקיבוצניק הזה שהיא כמעט התחתנה איתו?"

"ההוא היה סתם דביל, היא נתקעה איתו בגלל שלהב לא לקח אותה לצבא קבע. זאת הייתה אשמתי, אבל היא לא יודעת, אם תספר לה אני רוצח אותך."

להב - עוד גבר אחד מעברה של בטי שאני לא יודע עליו כלום - למה חשבתי שבחורה כמוה, כל כך יפה וסקסית, חיכתה רק לי כל כך הרבה שנים? נזכרתי פתאום ביורי ששאל אותי כמה זמן אני בעצם מכיר את בטי ומה אני יודע עליה. הוא לא דיבר מתוך דאגה לי אלא בגלל שרצה את בטי לעצמו, אבל למרות זאת הוא צדק. היינו נשואים ולא ידעתי עליה כמעט כלום. כל פעם גיליתי עוד פרטים מעברה. לא אהבתי את זה בכלל. 

"אני ממש רועד מפחד." אמרתי למיקי וצבטתי אותו בעכוזו. הוא נתן לי אגרוף סמלי בבטן ואחר כך התחיל לספר לי על להב ועל התקופה התל אביבית שלו ושל בטי.

"להב היה איש קבע, מפקד התחזוקה בכנף. הוא היה קשוח - לא נחמד, לא מנומס, תובעני מאוד. בן אדם מקצועי עם דרישות גבוהות מאוד. אף מזכירה לא החזיקה אצלו מעמד יותר משבועיים. בטי הגיע אליו אחרי שסגרה מגרת מתכת על היד של טייס מילואימניק חצוף שניסה למשש אותה מתחת לחצאית. מאז היא שונאת טייסים. הטייס הזה לא העז להתלונן עליה מפני שפחד שהיא תפתח את הפה ואשתו תשמע הכל, אז הוא דאג שיעבירו אותה ללהב. זה היה אמור להיות עונש בשבילה, אבל הפך לסיפור הצלחה. להב ובטי התאימו כמו כפפה ליד. סיפרו שהוא אפילו חייך אליה לפעמים, שזה, בשביל טיפוס כמו להב, ממש שיא השיאים. אתה יודע כמה בטי יסודית ורצינית בעבודה שלה? אה, לא, בעצם אתה לא יודע. אצלך היא עבדה רק כפועלת שחורה, אבל בבסיס היא נהלה את כל המשרד של התחזוקה, ועם כל הכבוד לטייסים, הם יהיו שווים מעט מאוד בלי שאנשי התחזוקה יטפלו בהם ובמטוסים שלהם. בטי, אם לא שמת לב, מסוגלת לעשות חמש עשרה דברים בבת אחת ועוד להכין קפה ולדבר בטלפון תוך כדי כך. היא ממש חכמה מקס, והיא מאורגנת ויעילה, ויש לה זיכרון טוב, והיא יודעת איך לדבר עם בני אדם, והיא ממש..."

עד עכשיו התאפקתי, שכבתי בשקט והקשבתי לנאום של מיקי, אבל יש גבול לכל דבר. "הבנתי מיקי, הבנתי עוד כשטננבאום לכלך עלי ואני מבין גם עכשיו. בטי טובה מידי לאפס כמוני. בלעדי היא הייתה מצליחה, עשירה ומאושרת, ואני סתם משקולת על הצוואר שלה. הטובה הכי גדולה שאני יכול לעשות לה זה להתפגר או לפחות להעלם לה מהחיים." וכבר החלה חרב הרפאים לנסר את החזה שלי.

קמתי וחיפשתי את התחתונים שלי, הייתי חייב לשתות משהו חריף שיקהה את הכאב, והייתי חייב לעשות את זה עכשיו.

מיקי קפץ והטיח אותי חזרה על המיטה. "אתה הולך לשתות," האשים אותי, "בסדר, אבל תן לי לגמור לדבר." יכולתי להעיף אותו ממני בקלות, אבל הטון הנואש של דבריו וההבעה המתחננת שעלתה על פניו שכנעו אותי לשכב בשקט.

מיקי ראה שאני נשאר לשכב והמשיך לדבר, שוכב לצידי, אוחז בזרועי למקרה שארצה לברוח. "אתה לא משקולת, היא מאושרת אתך. אני מדבר על מה שקרה לפני שהיא הכירה אותך, כשהשירות שלה נגמר היא רצתה לחתום קבע כדי להישאר עם להב ואני נלחצתי מזה נורא. רציתי אותה איתי, לא רציתי לצאת לבד לאזרחות." מיקי נאנח מעומק ליבו, והעווה את פניו בסלידה. ידעתי שכעת הוא יספר לי על קטע שהוא לא גאה בו במיוחד.

"הלכתי אליו מאחורי הגב שלה והתחננתי לפניו שלא ימליץ עליה לקבע, שיעיף אותה מהצבא כדי שהיא לא תבזבז את כל החיים שלה עליו. הוא ניסה להתווכח איתי, טען שהוא אוהב אותה, ושאחרי שהוא ישתחרר מקבע הוא יתגרש מאשתו. הוא נשבע לי שהוא לא יגע בה עד אז, אבל הוא מבוגר יותר ממנה באיזה חמש עשרה שנים, ומה אם אשתו תעשה בעיות ולא תיתן לו גט?"

מיקי המשיך את הויכוח הישן ההוא כאילו חזר אחורה בזמן ושוב עמד לפני להב המאוהב בבטי שלי, כאילו אני לא קיים בכלל בעולם. "לבטי הגיע משהו טוב יותר מגבר גרוש עם ילדים, מבוגר יותר ממנה ו… ו… מין פדנט מיובש כזה. בקיצור, שכנעתי אותו. גם הוא הבין שזה לא הוגן לבקש ממנה לחכות כל כך הרבה זמן. הוא העיף אותה מהצבא. והיא, במקום לגור איתי בתל אביב, חזרה לקיבוץ וניסתה להשתלב שם. הייתי מה זה מבואס מזה, תמיד חשבתי שיום אחד, שכשאני אהיה גדול, אני אצא מהקטע ההומואי שלי ואחיה עם בטי, זאת אומרת שהיא תהיה שלי…"

הבטתי בו בשתיקה, נדהם מהוידוי שלו. הוא קלט את התדהמה בעיני ופרש את ידיו במחווה חיננית של חוסר אונים, מושך בכתפיו ומחייך חיוך אלכסוני מקסים. "הייתי דביל, אני יודע. עכשיו אני מבין שזה היה סתם חלום. בזמן שבטי חיה בקיבוץ ותכננה להתחתן עם יובי הבוק, קלטתי איזה אינפנטיל הייתי, אבל בכל זאת נורא שמחתי שהאפס הזה העיף אותה וסוף סוף היא חזרה אלי. את השאר אתה כבר יודע."

מיקי התיישב על המיטה והחל לשפשף את מצחו בכפות ידיו, גופו רעד וקולו היה רק לחש רך בחדר האפל. "זה נורא קשה להיות הומו, להשלים עם זה שאתה תמיד תהיה מיעוט, שתמיד יהיו כאלו שישנאו אותך בלי לדעת מי אתה באמת. אתה מבין מה אני אומר?" הוא הפנה אלי פנים חיוורים ומתחננים.

חיבקתי את כתפיו ונישקתי את לחיו. אף פעם לא תיארתי לעצמי שמיקי הקליל והמבודח שסיפר לכולם בלי בעיה שהוא הומו, הרגיש ככה. תמיד חשבתי שהוא שלם לגמרי עם עצמו ועם הנטיות שלו.

"כמו שהרב יהושע אומר, הכל לטובה," ניסיתי לנחם אותו. "הנה, בזכותך אני ובטי התחתנו, אני חייב לך ובגדול."

מיקי לא התנחם, הוא הדף אותי ממנו כמו ילד נעלב. "לא לזה התכוונתי, רציתי שמשהו נחמד יקרה לה, איזה פרשיה נחמדה. לא חשבתי שאתה תלך ותתחתן איתה ועוד תכניס אותה להריון." הוא שוב הזדקף, מביט בי בזעף. "זה לא היה אמור להיות רציני כל כך. הייתם אמורים ליהנות מרומן קליל, לא לעשות מזה סיפור כל כך רציני, עם כל המשפחה המחורבנת שלה והכל."

זה כאב, ועוד יותר כאב לי שגם היא וגם מיקי לא ספרו לי אף פעם על החיים שלהם לפני שבאו לנשר. הכאב ניסר אותי מבפנים, רק וודקה יכלה להקהות מעט את הכאב. מיקי כבר הכיר אותי מספיק שנים כדי להבין לאן אני הולך.

הוא נשכב עלי, מהדק את גופו על גופי, משעין את אמות ידיו על כתפי מהדק אותי למזרון. הוא היה קל מכדי לרתק אותי למזרון, אבל בכל זאת ניסה. העפתי אותו מעלי בזהירות, מניח אותו על המיטה, משגיח על ראשו שלא ייחבט בקיר.

"היא הייתה צריכה להישאר בצבא עם הלהב הזה, הוא לפחות לא היה שתיין כמוני." מיקי שב ונשכב מעלי, "אז אל תשתה. בבקשה מקס, אתה מפחיד אותי כשאתה שותה."

"אני לפחות שותק כשאני שותה ולא מדבר שטויות גזעניות." הטחתי בו בנבזות.

מיקי נראה כאילו חטף אגרוף בבטן, הוא עצם את עיניו והצטנף בפינת המיטה גבו אלי. ידעתי שהוא מתאפק לא לבכות בעיקר בגלל שהוא יודע כמה אני שונא את זה, והרגשתי עוד יותר גרוע. הייתי נותן הרבה בשביל כוסית של וודקה קרה, אבל האופציה הזו כבר לא נראתה אפשרית הלילה.

ליטפתי את כתפו במחוות התנצלות. "בוא נעשה הסכם מיקי, אתה תפסיק לשתות ויסקי ולעשן גראס ותתחיל לחפש שוב עבודה ואני... אני לא אשתה יותר וודקה ולא אציק לבטי. רק תגיד לי למה היא לא ספרה לי על זה כלום? למה היא הסתירה ממני את כל הגברים האלה?"

מיקי הפנה אלי את ראשו, כפי שניחשתי עיניו היו לחות מדמעות, "ולמה אתה לא ספרת לה על כל הבחורות שהיו לך לפני שפגשת אותה?" תקע לי פתאום.

לעזאזל, שוב הוא הצליח לסתום לי את הפה. "ספרתי לה על הדברים החשובים," הצטדקתי, "הן לא היו חשובות, מה הטעם לדבר עליהן, כבר שכחתי אותן."

מיקי חייך מבעד לדמעותיו, "גם בטי ספרה לך רק על מי שהיה באמת חשוב. ולמקרה שתהית, היא לא שכבה עם אף אחד מהם." מבטנו הצטלבו, שנינו ידענו שתהיתי, ועוד איך תהיתי.

"אני יודע שדבר ראשון שקפץ לך לראש זה אם היא הזדיינה אתו או לא," אמר מיקי ברבע חיוך, "אבל הוא אף פעם לא סיפר לה מה הוא מרגיש, להב הוא אחד כזה שלא יבגוד באשתו ולא חשוב מה הנסיבות. הוא קצת דומה לך בעצם, טיפוס מוסרי נורא, קצת כפייתי כזה."

זה באמת היה השיא, התחלתי לצחוק, "אני מסכים שאני כפייתי, אבל מוסרי? אני פושע מלחמה מיקי. לא הבנת מה סיפרתי לך?"

מיקי הטיל את עצמו עלי מחבק אותי, וכיסה את פני בנשיקות. "לא נכון, לא נכון," מחה, "אתה לא כזה, אתה חבר שלי ואני אוהב אותך." עורו להט על עורי החשוף, ופתאום הרגשתי עירום מאוד. ניסיתי לרסן את התלהבותו, מרחיק אותו ממנו בעדינות. הוא קלט אותי מיד והתרחק ממני, "סליחה מקס," אמר בביישנות פתאומית, "אני אלך לישון אצל לירז."

אחזתי בזרועו, עוצר אותו, "אל תדבר שטויות, המיטה שם קצרה מידי בשבילך." משכתי את השמיכה על גופו, "מספיק עם הדיבורים, בוא נישן. לילה טוב מיקי."

מיקי חייך אלי והעביר אצבע על הצלקת שבלחיי. "לילה טוב מקסים," הפתיע אותי ברוסית.

התחלתי לחייך, זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי את מיקי מדבר ברוסית, זה היה מצחיק. הוא צחק אלי חזרה, וככה נרדמנו, שוכבים פנים אל פנים, כל אחד עטוף בשמיכתו, צוחקים זה אל זה.

***

כמו תמיד התעוררתי ראשון. קמתי בשקט כדי לא להעיר את מיקי שישן על בטנו, מחבק את הכרית, והלכתי להתגלח. הילדים ישנו עדיין וכדי לא להעיר אותם התגלחתי בשקט ויצאתי משם לשתות קפה במטבח. השעה הייתה רק שש בבוקר, לא התחשק לי לרוץ, יצאתי עם הקפה לדשא האחורי ושחררתי את מנגו העליז. בשעות הבוקר המוקדמת נהגנו לשחרר אותו שיטייל מעט לבדו.

כשהרמתי את מבטי מעל למלונה ראיתי לפליאתי את ואניה, לבוש עדיין בבגדים שלבש אתמול, מתגנב חרש אל הדלת האחורית של ביתו. עמדתי קפוא וניסיתי להבין מה קורה פה. איפה ואניה בילה את הלילה? הייתי בטוח שאחרי שליווה את אוקסנה הוא שב למיטתו וישן שם שנת ישרים. תראה מה זה בני אדם, אף פעם אי אפשר לדעת איך הם יפתיעו אותך. כנראה שהוא ישן אצל אוקסנה. מה הוא עשה שם? עדיף לא לדעת. ואניה נכנס הביתה בלי להבחין בי, מותיר אותי עם בעיה - האם לנסות לברר מה קרה או לשתוק?

נטייתי הטבעית הייתה לשתוק. כולנו שתינו קצת יותר מידי, ואניה היה נרגש בגלל הויכוח שלו איתי ואוקסנה חיה לבד יותר מידי זמן. מה אכפת לי אם הם חטפו כמה דקות של עונג? למי זה יזיק? מצד שני, בעלה של אוקסנה עלול להיות אלים אם הוא יגלה, ומה בקשר לאמונה?

היא כבר סבלה מספיק, למה עליה לחיות עם גבר שלא מסוגל לשמור לה אמונים אפילו לילה אחד?

צלצול טלפון הפסיק את ההתלבטות המענה הזו. בטי התקשרה להעיר אותי ולברך אותי בבוקר טוב. דברנו מעט, היא הייתה מתוחה מאוד בגלל הדיון וחששה שעופר שוב ידרוש שלום בית.

אמונה התביישה להראות מסמכים רפואיים שיראו את ההתעללות שעברה ובטי בלתה לילה שלם בויכוחים אתה אם לספר על המכות שחטפה, או לשתוק ולקוות לטוב. היא נשמעה מתוחה ומודאגת, החלטתי מיד שאין טעם להוסיף על בעיותיה ולספר לה על ואניה. לאור היום הבהיר, עומד במטבח הצבעוני שלנו שבשעות אלו היה מוצף אור שמש, לירז מקפץ סביבי בפיג'מת הדרדסים שלו ומנסה לחטוף ממני את הטלפון, כל החשדות המענים מאתמול בלילה נראו דהויים וחסרי ממשות. נתתי לילד לדבר עם בטי ולספר לה כמה הוא מתגעגע אליה, ואחר כך נפרדתי ממנה לשלום.

"בטי תהיה בבית כשתחזרו מהצהרון." הבטחתי לילדים ונתתי להם שוקו וטוסט.

"ואמונה?" שאל אולג חרש, מקפיד להתרכז בטוסט שלו ולא להביט בי. איזה ילד מוזר.

"אמונה ובטי יחזרו יחד הביתה ויחכו לכם כאן." אמר מיקי שהופיע, נקי ומגולח, לבוש יפה, מוכן לצאת ולכבוש את העולם.

הילדים קפצו עליו בשמחה, משכו את עניבתו ופרעו את שערו וללי נישקה אותו, מורחת אותו בריבה. מיקי צחק ונראה כמו תמיד, עליז וטוב לב, כאילו אין שום בעיה בעולם שיכולה להכניע אותו.

בינתיים הגיעו התאומים, מורעבים כמו תמיד, וגם ואניה בא לקחת חלב לקפה ונשאר לאכול טוסט פיצה. הוא לבש בגדי עבודה נקיים ונראה מגולח ורענן כאילו ישן במיטתו לילה שלם. הצלחנו לשלוח את הילדים בזמן לגן ולבית הספר ונסענו לעבודה.

הורדנו את מיקי בצ'ק פוסט, הוא תכנן ללכת לדבר עם הבוס שלו - עורך דין צוקרמן - להתנצל לפניו ולפני כל עובדי המשרד, ואחר כך ללכת לדבר עם גיא.

"מקס," ביקש ואניה, מניח יד מהססת על זרועי, "יש לנו עוד זמן, אני רוצה לדבר אתך קצת, תעצור באיזה מקום בדרך."

נכנסתי לאזור המסחרי של צ'ק פוסט, החנויות נפתחו רק בשעה עשר בבוקר, עכשיו היה המקום נטוש. עצרתי מאחורי מסעדת מוסקבה שנראתה בשעת בוקר כה מוקדמת מוזנחת מתמיד. יצאנו מהמכונית ונשענו עליה, מביטים בחנות ענקית שמכרה מרצפות קרמיקה אמבטיות וברזים.

"אמונה רוצה להחליף את הבלטות במטבח ולשים קרמיקה חדשה," אמר ואניה בעצב. "עמידר מעוניין למכור לנו את הבית שלנו ואם נתחתן נקבל משכנתא נוחה מאוד כי אני תומך גם בסבתא ובילדים."

"עדיף לשלם משכנתא ולא שכר דירה," הסכמתי אתו. מחכה שיגיע כבר לתכל'ס, רק שלא יבכה.

הוא נשם נשימה עמוקה אזר אומץ ופלט, "הלילה ישנתי אצל אוקסנה."

משכתי בכתפי באדישות. "אני יודע, ראיתי אותך חוזר בבוקר."

ואניה פער אלי עיני תכלת תמימות, "ולא אמרת כלום?"

"לא, חשבתי שזה לא העסק שלי. רק תיזהר מבעלה."

ואניה השפיל את מבטו, "אני לא חושב שעשיתי משהו, רק שתיתי קצת ואחר כך התעוררתי במיטה שלה. לא הייתי ערום לגמרי והיא לבשה מין… מין… כותונת כזו. הבעיה היא שאני לא זוכר כלום." הוא הביט בי מודאג, "ברחתי משם מהר לפני שהיא התעוררה, לא ראיתי שום קונדום משומש, אני לא יודע…" הוא השתתק, מניח שאני מבין את הבעיה שלו.

"טוב ואניה, כשאני מגיע למצב שאני לא זוכר כלום, אני גם לא מסוגל לזיין, אבל אולי אצלך זה אחרת." לא יכולתי להימנע מלעקוץ אותו.

"אני מסוגל לזיין בכל מצב," הסמיק ואניה. "הבעיה היא שאני לא זוכר שום דבר, ממש כלום. בדרך כלל, אחרי כמה שעות שינה, הזיכרון חוזר אלי לפחות חלקית, אבל עכשיו כלום, ואוקסנה היא לא אישה שאפשר למחוק מהזיכרון."

"מה שנכון נכון," אישרתי. מתאפק לא לחייך. אוקסנה הייתה גבוהה ומלאת גוף ושקלה בערך שמונים ק"ג שחלק גדול מהם התרכז בשדיים שלה. לא אישה שגבר מסוגל לשכוח את נוכחותה, אפילו אם הוא שיכור כהוגן.

"כמה ערום היית?" עברתי לפסים מעשיים יותר.

הסומק על פניו של ואניה העמיק, "גופיה וגרביים." אמר, משפיל את עיניו במבוכה.

"זה די ערום," נאלצתי להודות. "היו עליך קונדומים?"

הוא הניד לאות לאו, "בשביל מה? אמונה לוקחת כדורים ואני... אנחנו..." הוא הסב ממני את פניו להסתיר את הדמעות. ברור היה שגם אם ואניה בגד באמונה זה נעשה בלי שום תכנון מוקדם.

"אל תספר לה כלום," יעצתי לו, "פשוט תסתום את הפה. תשתוק ותמשיך לעשות מה שעשית עד עכשיו. מה שזה לא יהיה, זה עבד, היא אוהבת אותך, אז תשתוק ואל תקלקל." הוא היה כל כך עצבני עד שהחל לנשוך את העור סביב ציפורניו.

חבטתי על פרק ידו, "תפסיק עם זה ואניה, תירגע. אוקסנה לא תספר שום דבר, היא פוחדת מבעלה ואם יש לך קצת שכל כדאי שגם אתה תפחד ותסתום את הפה."

ואניה דחף את ידיו לכיסי מכנסיו והחל בועט במדרכה, שוחק עוד יותר את קצות נעלי ההתעמלות המרוטים שלו. כנראה שהיה עליו לפרוק איכשהו את המתח - גם זה עצבן אותי, אבל היה טוב יותר מלעיסת אצבעותיו.

"יש עוד בעיות מקס," אמר חרש ועבר לבעוט במדרכה בעקביו. "אתה הורס את הנעלים שלך." נכנעתי והערתי לו. הוא פלט גניחה עמוקה וצנח על המדרכה המלוכלכת, כובש את פרצופו בברכיו.

"בחור גדול וחזק כמוך, מתנהג כמו ילד שנכשל במבחן ופוחד לחזור הביתה," נזפתי בו והתיישבתי לצידו, מניח יד על שכמו.

"נכשלתי ברוב המבחנים בבית הספר ולאף אחד לא היה אכפת." אמר ואניה בעצב. "אבל עכשיו אני בצרות רציניות יותר." הוא הפנה אלי מבט מתחנן, "נודע לי שאימא ומרינה נמצאות בארץ." הצהיר, והביט בי כאילו השליך עלי רימון חי.

אכזבתי אותו ובמקום להיבהל חייכתי, "זה נשמע כמו חדשות נפלאות." אמרתי, ובאמת חשבתי ככה, אבל ואניה נותר מדוכא עד עפר. "למה נפרדתם מהן?" שאלתי וניסיתי להציץ בפרצופו ולקרוא את הבעתו.

ואניה סיכל את כוונתי כשכבש את פניו בידיו. "ברחנו מהן, אימא שלי תמיד בוחרת לה גברים כאלה ש… את הבחור האחרון זרקתי מהבית במו ידי. חזרתי מהצבא ומצאתי אותו ואת אולג ערומים במקלחת. לאולג היו סימנים שחורים על כל הגוף. הוא היה אז בקושי בן ארבע. אתה חושב שסתם הוא נעשה חוליגן?"

נזכרתי בכל הפעמים שחשבתי רעות על הילד המסכן הזה ושתקתי. ואניה חזר לנשוך את אצבעותיו. "אחרי שאבא עזב היו כמה, כולם היו טיפוסים כאלו… ללי של מרינה היא בטח ממספר שלוש. מרינה הייתה אז בת שש עשרה וגרועה עוד יותר מאימא, הוא לא היה צריך לעשות את זה, אבל הוא לא אנס אותה. כל פעם אימא הייתה מגלה כשזה היה כבר מאוחר מידי. היא הייתה בוכה ומתרגזת וכמה חודשים אחר כך היה בא אחד אחר, יותר גרוע. יש לה מין כישרון כזה לבחור נבלות, שיכורים מחורבנים ש… ש…" הוא התחיל לבכות שוב. הפעם זה היה בכי בלי דמעות, בכי יבש של גבר.

שאלתי את עצמי אם גם ואניה, כשהיה קטן, נאלץ להתקלח עם אחד מהגברים של אימא שלו, אבל לא העזתי לשאול.

"אני ובבושקה, אנחנו לא עלינו לישראל, אנחנו ברחנו. זייפתי את החתימה של אימא על האישור של אולג ואז לקחנו את הילדים וברחנו ממנה." הוא קם והביט בי, "מרינה לא רצתה לבוא לישראל, רצינו לקחת אותה, כמעט קנינו לה כרטיס, אבל היא לא רצתה לבוא, רק חתמה לנו שניקח את ללי. אמרתי לה שאני אלשין עליה למשטרה שהיא זונה ונרקומנית אם היא לא תחתום לי. אתה מתאר לך את ללי בידיים של איזה..." כן, יכולתי, וזה עשה אותי חולה. קמתי ונאחזתי בו, הייתה לי סחרחורת קלה. עברתי את הגיל לחגוג חצי לילה ואחר כך ללכת כרגיל לעבודה.

"איך נודע לך שהן כאן?" שאלתי כשנסענו לכיוון בית המלאכה. הוא משך בחוסר אונים בכתפיו, "בבושקה שמעה מאיזה חברה של חברה. הן גרות בנצרת, בארץ כל כך קטנה אין לנו סיכוי להתחבא מהן, זה רק עניין של זמן עד שהן ימצאו אותנו."

שתקתי, מנסה לחשוב על פתרון. ואניה הסיק משתיקתי שאני לא מאמין לו והתרגז, "אתה חושב שאני מגזים? לא אכפת לי, אני לא ארשה להן לקחת את הילדים!" פניו האדימו מזעם, "אני אלך להלשין למשטרה, אני אספר הכל! כל מה שקרה לי ולאולג. ואם גם זה לא יעזור לא אכפת לי לשבת בבית סוהר על רצח כדי להגן על ללי." הצהיר בזעם.

הלשנה למשטרה הייתה צעד מרחיק לכת אפילו יותר מרצח, אבל האמנתי לו. ואניה התם ורך האופי שחייך כמו ילד כל פעם שאמונה הביטה בו, נראה פתאום מסוכן ואלים. ליטפתי את ראשו העגול והגזוז. "אף אחד לא הולך לשום מקום ואניצ'קה, הילדים יישארו פה, אנחנו נגן עליהם, אל תדאג."

הוא הפנה אלי חיוך חיוור. "תודה מקסים, אתה חבר טוב. אני מצטער שכעסתי עליך, הייתי נורא מודאג."

טפחתי על שכמו הרחב, "הכל יהיה בסדר ואניצ'קה, בוא נלך לעבודה." 

***

בטי התקשרה  בצהרים, עליזה ונרגשת. "הכל הלך נהדר מקס, אמונה גרושה מעכשיו ומותרת לכל גבר. אני מרגישה שירדה לי טונה מהלב." קבענו להיפגש בבית ונפרדנו. בדרך חזרה ואניה ישב מתוח ושתק. לא הבנתי אותו, במקום לשמוח הוא נשך את שפתיו והחמיץ פנים. "נו ואניה, עכשיו תוכל לבקש ממנה להתחתן אתך." אמרתי, מנסה לעודד אותו קצת.

הוא חזר שוב לנשוך את אצבעותיו. "אני חושב שאני צריך להיפרד ממנה. אני חושב שהיא צריכה מישהו יותר טוב ממני." אמר בלחש.

ניסיתי להתווכח איתו, אבל הוא סירב להקשיב. "טוב, זה לא חשוב עכשיו, ברגע שהיא תדע על המשפחה שלי היא בין כה וכה תברח ממני. זה בטוח."

"היא לא תעזוב את ללי ואת אולג," אמרתי בביטחון, "היא אוהבת אותם והם אוהבים אותה."

במקום להתעודד הוא התרגז עלי וחבט בחלון הקדמי באגרופו הגדול. מזל שנהגתי בלינקולן, לחלון המסכן של הסובארו הישנה לא היה סיכוי להחזיק מעמד נגד האסטוני העצבני הזה.

"היא אוהבת גם אותך ואניצ'קה," ניסיתי לתקן את טעותי, אבל לשווא, הוא הסתגר בתוך עצמו ולא רצה לדבר יותר. "תראה אותי ואניה," אמרתי, מנסה לדבר בקול עליז. "בטי בקשה ממני להתחתן איתה בגלל שפחדה שייקחו לה את לירז, אז מה? החמצתי פנים? נעלבתי? עשיתי ברוגז? לא, אמרתי תודה ורצתי לעשות משכנתא. ככה זה עם נשים, הילדים חשובים להם יותר מגברים וככה צריך להיות, אחרת מה יהיה עם עתיד האנושות?"

תראו לאן הגעתי בניסיון לעודד אותו, עתיד האנושות, לא פחות.

ואניה הציץ בי במבט לועג, "אתה מדבר שטויות." פסק. "בטי באמת אוהבת אותך. רואים איך היא מסתכלת עליך, אבל אמונה..." הוא הניע את ידו בביטול. "מה יש לאהוב בי? אני סתם אידיוט, ואפילו לא אידיוט יהודי."

איזה עקשן הבחור הזה. "למה אתה חושב שהיא לא אוהבת אותך?" הקשיתי, "היא חיה אתך, היא ישנה אתך, מבשלת לך, מה עוד אתה רוצה?"

הוא משך בכתפיו, "אתה לא תבין," פלט והשתתק שוב.

המשכתי לנהוג בשתיקה. היום יצאנו קצת מוקדם מהרגיל, מנצלים את העובדה שלא היה לחץ בעבודה. שנינו התגעגענו לנשים שלנו וקיווינו לתפוס איתן כמה דקות לבד, לפני שהילדים יחזרו הביתה. לפחות אני קיוויתי לזה, אני חושב שואניה הרגיש אותו דבר.

"היא לא אמרה לי אף פעם שהיא אוהבת אותי." הודה פתאום בקול חרישי, והסמיק כמו ילד. "אני יודע שזה טיפשי," הוסיף, משפיל את מבטו ובוחן בקפידה את ברכיו, "אבל אני לא יודע מה היא חושבת עלי. אני אוהב אותה, אבל אני לא מכיר אותה. בעצם, אין לי מושג מי היא, אתה מבין?"

אוי, כמה שאני מבין. "כן ואניה, אני מבין טוב מאוד." עניתי לו, "ואם אתה באמת אוהב אותה תהיה סבלני. חכה בשקט ותן לה זמן."

ואניה התחיל לצחוק מין צחוק משונה. "למה? הזמן יעשה אותי יותר חכם או יותר יהודי?" שאל במרירות, עכשיו הצחוק שלו היה קרוב יותר לבכי.

התחלתי לחקור אותו על המשפחה שלו, מקווה שזה ירגיע אותו, או לפחות יסיח את דעתו. ואניה בלע את הפיתיון וסיפר לי ברצון על תולדות המשפחה שלו. "לפני המלחמה סבתא שלי הייתה מבשלת אצל משפחה יהודית. הם התייחסו אליה יפה מאוד והיא והבן הצעיר התאהבו. היא וסבא התארסו עוד לפני המלחמה, וכשהגרמנים באו היא החביאה אותו ואת המשפחה שלו והצילה אותם. אחרי המלחמה הם התחתנו והיא שמרה על כשרות והכל, כמו שאימא של סבא לימדה אותה, אבל באסטוניה אחרי המלחמה היה קשה למצוא רב שיגייר אותה." הוא נאנח עמוקות. "אם היא הייתה מתעקשת על גיור חלק מהצרות שלי היו נפתרות, אבל סבא לא היה דתי כמו הוריו. כשהם נפטרו הגיור של סבתא נשכח, אני מתאר לעצמי שהיו להם צרות אחרות."

הוא בהה דרך החלון במבט חולמני ואז אחז בזרועי, מתעלם מכך שאני נוהג, "אני יודע מה אתה חושב עלי, אתה חושב שאני מתנהג עם אמונה כמו סמרטוט. מרשה לה לעשות מה שהיא רוצה ולא אומר לה כלום אפילו כשהיא רוקדת חצי ערומה לפני כולם." הוא עצם את עיניו בכוח וטלטל את ראשו, מנסה לגרש את המראה המכאיב ממוחו, והמשיך לדבר, "זה בגלל שראיתי איך אבא מתנהג עם אימא כמו... כמו שאתה מתנהג לפעמים, ראיתי כמה זה הרסני, אני לא אעשה את זה." הוא הביט בי מזווית עיניו, מצפה שאתפרץ בזעם. 

אולי, אם לא הייתי נוהג, הייתי מעיף לו איזה אגרוף, ואז כמובן מצדיק את דעתו הרעה עלי. לכן לא הגבתי על דבריו, המשכתי לנהוג, נאבק בתנועה העצבנית של אחרי הצהרים.

ואניה המשיך לדבר, אימו סבלה בשקט את שתלטנותו של בעלה עד שאביה מת ואז היא פרקה כל עול. כשאביו גילה שהיא בוגדת בו הוא עזב אותה ואת כל משפחתו וניתק אתם כל קשר. "סבא שלי החזיק את כל המשפחה, כשהוא נפטר הכל התפורר. אבא שלי חי עכשיו באוקראינה, יש לו משפחה חדשה." סיפר ואניה, "הם לא היו צריכים להתחתן. סבא חיתן אותה בלי לשאול לדעתה. אימא שלי היא אישה יפה מאוד והוא התחתן איתה למרות שהיא לא רצתה אותו. אולי בגלל זה הוא תמיד קינא לה והכה אותה."

ואניה המסכן העדיף לקרוא לאבא שלו - הוא. לפחות הוא למד ממנו איך לא להתנהג עם נשים, אולי גם זה משהו.

"אני אף פעם לא אחיה עם אישה שלא אוהבת אותי, עדיף ללכת לזונות." אמר ואניה בקשיחות, ושנייה אחר כך נשבר והפנה אלי את מבטו הכחול והתמים.

"אתה באמת חושב שאמונה אוהבת אותי? באמת מקס?" התחנן.

"כן ואניצ'קה היא באמת אוהבת אותך. אני בטוח." אמרתי, "תספר לה הכל ותבקש ממנה שתתחתן אתך, רק אל תדבר על אוקסנה."

בינתיים נכנסנו כבר לנשר, פניתי לרחוב שלנו, נוסע באיטיות. תמיד כשנכנסתי לנשר ירדתי לארבעים קמ"ש והייתי דרוך כאילו אני בשדה מוקשים. היו המון ילדים בשכונה שלנו ותמיד פחדתי שאיזה ילד יקפוץ לי מתחת לגלגלים.

ברגע שהזכרתי את אוקסנה ראינו אותה הולכת לכיוון הדירה שלה, עמוסה סלים כבדים. עצרתי והצעתי לה טרמפ. היא הודתה לי בחיוך רחב, אבל את ואניה ברכה רק בתנועת ראש אדישה, הוא הסמיק והשפיל את מבטו.

החלטתי לאחוז את השור בקרניו כמו שאומרים. "אוקסנה, ואניה לא זוכר מה בדיוק קרה אתמול בלילה. את זוכרת מה קרה לכם, למה הוא ישן אצלך?"

החיוך נמחק מפניה העגולים של אוקסנה, "לא קרה כלום." אמרה בתקיפות, "שום דבר! לא כלום!" כמו רוב האנשים הישרים היא עשתה טעות וכששיקרה היא דיברה יותר מידי ונשמעה לא אמינה. "ואניה נכנס איתי לדירה, נתתי לו לשתות קצת ואז הוא נפל ונרדם על הספה. מה יכולתי לעשות? הלכתי לישון במיטה שלי ונעלתי את הדלת של חדר השינה ליתר ביטחון. הוא הלך עוד לפני שקמתי."

ואניה הביט בה בפה פעור, ניסה להגיד משהו ואחר כך נמלך בדעתו והשתתק.

אוקסנה התעלמה ממנו והביטה רק בי, מנסה לשכנע אותי בלהט דיבורה. "עשיתי המון קניות, אנטון שלי בא לחופשה בסוף השבוע. אני מכינה לו אוכל, שירגיש קצת טעם של בית. הוא משתחרר בעוד חודשים ואז נלך לגור באשדוד, חבר שלו יסדר לו עבודה בנמל. אולי עד אז אני אהיה כבר בהריון…" היא חייכה לעצמה ופניה המגושמות וכבדות הלסת נראו פתאום רכים ועדינים.

ואניה פלט גניחה וכבש את פניו בידיו. עצרתי את הרכב לפני בלוק הדירות המתקלף שהיא גרה בו ועזרתי לה עם הסלים. ואניה נותר לשבת ברכב, נראה שוב כמו אסטרונאוט אבוד.

עליתי איתה נושא את הסלים הכבדים, היא פתחה את הדלת, אבל עצרה אותי בפתח כדי שלא אכנס. "אני אוהבת את אנטון." אמרה פתאום בלחש, "והוא אוהב אותי, אבל כשהוא יוצא לחופשות מהכלא הוא עצבני מאוד. הוא מתוח, הוא שותה ואין לו כוח… אין לו סבלנות… אחרי השחרור, כשניסע לאשדוד... הוא יהיה ליד הים, הוא יירגע והכל יהיה כמו פעם. ואם אני אהיה בהריון…" פניה שוב הוארו בחיוך של מדונה. "אתה מבין?"

הנדתי בראשי לאות הן, בטח שהבנתי, אבל למה לעשות את זה דווקא לואניה המסכן? היא כנראה הבינה מהבעת פני מה מציק לי ונאנחה בעצב. "זה לא היה מתוכנן, סתם הצעתי לו להיכנס ולשתות מתוך נימוס ו… כל כך הרבה זמן לא הייתי עם גבר, והוא בחור כל כך צעיר ומתוק... הוא לא זוכר כלום בין כה וכה, רק תשתקו ואל תגידו כלום, בסדר?"

"אני נשבע לך שאני לא אגיד כלום וגם אשכנע את ואניה שלא קרה שום דבר." הבטחתי לה.  

נסעתי הביתה, מספר לואניה השותק שזה היה רעיון שלה לנסות לפתות אותו, אבל הוא נרדם לפני שהם הספיקו לעשות משהו. "אל תגיד כלום לאף אחד," הצעתי לו, "בעלה יהרוג אתכם, אז תשתוק, בסדר?"

ואניה הצטלב, "נשבע לך שאשתוק," הבטיח, "לא נדבר על זה יותר." וכך היה, מעולם לא שבנו לדבר על אוקסנה. אם ואניה נזכר מה באמת קרה באותו לילה הוא שמר את זה לעצמו בלבד.

חודשיים אחר כך אנטון ואוקסנה עזבו את נשר לאשדוד, הרבה אחר כך נודע לנו שהיא אם לשלושה ילדים, נשואה עדיין לאנטון, ומאוד שמחה בחלקה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה