עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

43. בגדים של בנות

הילד החמוד בתמונה המעטרת את שולחן המחשב שלי הוא דני כפי שנראה כמה חודשים אחרי שבא לגור אצלנו. בתמונה הוא בן בערך חמש, מחזיק בארשת ניצחון במגב אדום ולבוש בסוודר כחול מעוטר לבבות לבנים שקיבלנו מילדה שגדלה מתוך הסוודר שסרגה לה סבתא ונתנה אותו לדני.

בימים הטובים ההם דני לבש אותו בלי שום תלונות והיה מרוצה מאוד שאנחנו מניחים לו לשחק עם המגב האדום שלו בלי הפרעות. כיום זה לא היה קורה, כיום הוא מתנהג אחרת לגמרי. אני זוכר איך בזמנו הוא בא אלינו – ילד שתקן שבקושי ידע לבטא כמה מילים, מביט בנו בעיניים שחורות ומבוהלות, נעול סנדלים לבנים קטנים מידי שלחצו על אצבעותיו השמנמנות, לבוש בחולצת טריקו בצבע ורוד דהוי ובמכנסים שהיו הדוקים עליו יותר מידי כי עדיין נזקק לחיתול.

חוץ מהבגדים הללו היו לו עוד שתי צלחות פלסטיק אדומות, חבילת חיתולים ומוצץ, זה היה כל רכושו עלי אדמות. מובן שמיד התחלנו לקנות לו בגדים חדשים, ובמקביל קיבלנו בתודה בגדים ממכרים רוחשי טוב שרצו לעזור.

דני שנפטר אחרי כמה שבועות מהחיתול והתחיל סוף סוף לדבר כמו שילד בגילו אמור לדבר, לבש הכל בלי שום תלונות. הצבע, הגזרה, התווית שעל הבגד, לא נחשבו בעיניו כלל. אם הבגד לא היה צר או גדול מידי הוא היה מרוצה.

איפה הימים ההם כשהוא הלך אחרי לכל מקום, הסכים לכל מה שהצעתי לו (חוץ מלוותר על המוצץ - זה לקח עוד שנתיים) ראה בי את האדם החשוב ביותר עלי אדמות, ונבהל אם רק נעלמתי מעיניו לרגע קט?

קשה להאמין שאז קיטרתי שאני עייף מהתלות שהוא פיתח בי וניסיתי לעודד אותו להיות עצמאי, היום אני כל כך מתגעגע לזמנים הטובים ההם.

כיום הוא כבר גדול ובטוח בעצמו, וכל בגד שאני מביא לו הוא פתח לויכוחים סוערים. לא על יופי, נוחות או גזרה, לא, מה שמטריד את דני בן השתים עשרה וחצי היא שאלה הרת הגורל אחרת. "זה בגד של בנים או בנות?" הוא חוקר אותי בחשדנות, סוקר במבט חודר כל פריט לבוש חדש שאני מציע לו.

לא מזמן פסל בבוז סוודר שחור שפסים בצבע קרם מעטרים את שרווליו. "זה סוודר של בנות." אמר בפסקנות וסירב אפילו להכניס את ידיו לשרוולים מחשש שאבק של נשיות ידבק בו.

"מה של בנות?" התעצבנתי, "אבל הוא שחור."

נכון, קבלתי אותו מאימא של ליאת שגדלה המון במשך הקיץ ובקושי הספיקה ללבוש את הסוודר הנחמד הזה, אבל דני לא אמור לדעת על כך.

"הוא שחור עם רוכסן ואין עליו שום קישוט או פרח, למה של בנות?" דרשתי הסבר הגיוני.

"כי רואים שזה סוודר של ילדות." הצהיר דני בביטחון, וסירב בעקשנות לכל תחנוני שרק ינסה למדוד.

אבי הביט בנו בחיוך ושתק, מסרב כתמיד להתערב בויכוחים ביני לבין הילד הזה שדומה לו כל כך. "אולי תגיד לו משהו?" איבדתי את סבלנותי, "כבר לא נעים לי מאימא של ליאת, לא מספיק שהייתי צריך לצבוע בשחור את האופנים האדומים והיפים שהיא נתנה לנו אז גם הסוודר לא טוב? באיזה צבע אני אמור לצבוע את הסוודר כדי שתסכים ללבוש אותו?"

"אדום זה צבע של בנות." חזר דני על הטענה שכבר שמעתי מפיו פעמים רבות בעבר, "והסוודר הוא של בנות בלי שום קשר לצבע שלו."

אבי מסתובב ונהיה פתאום עסוק בכלים שבכיור, אבל ממראה גבו ידעתי שהוא משועשע מאוד מהויכוח הזה.

חמתי ניצתה, "ומה עם הסאקוני?" שלפתי את הקלף הכי חזק שלי "מה רע בהם? כל כך רצית נעלי סאקוני, הם חדשים לגמרי, לבשו אותם פעם אחת בחנות ודי."

סאקוני, למי שלא יודע, הם נעלי התעמלות יוקרתיים מאוד, יקרים עד לגיחוך. דני חשק בזוג כזה מזמן, אבל אני סירבתי בעקשנות להוציא כמה מאות שקלים על קנית זוג נעלי התעמלות לילד שהורס נעלים בקבלנות, ושרגליו גדלות במספר כל חצי שנה בערך.

והנה רצה הגורל ואימא שלי (שדני מכנה בפשטות סבתא), קנתה לעצמה בשוויץ זוג סאקוני חדשים אבל ברגע שחזרה ארצה החליטה משום מה שהם לא נוחים והציעה אותם לדני שמידת רגליו הן כמידתה (38 אם זה מעניין מישהו).

כשדני שמע על הנעלים החדשות נדלקו עיניו בחמדנות, אבל ברגע שראה אותם הצטננה התלהבותו. "נעלים של בנות." פסק באכזבה למראה הנעל הלבנה המעוטרת בפסים בצבע כחול ג'ינס בהיר.

הצלחתי לשכנע אותו לנסות אותם והם הלמו אותו להפליא, אבל הוא סירב בעיקשות לצאת מפתח הבית עם הנעלים החדשות. סאקוני או לא, הם היו חשודים בפשע הנורא מכל - שייכות למגזר הנשי שפסלה אותן ללבישה.

והנה, מה רוצה הגורל? היו כמה ימים גשומים מאוד, ונעלי ההתעמלות הישנים שלו - נייקי שחורים ושחוקים - נרטבו עד העצם ולא התייבשו גם למחרת היום.

לרוע המזל באותו יום היה שיעור התעמלות ודני היה צריך לבוא לבית הספר בנעלי התעמלות. הצעתי שאכתוב לו פתק שמסביר את הבעיה, אך הוא סירב בעקשנות, וניסה לשכנע אותי שלא נורא אם ילך עם נעליים רטובות.

הפעם אני סירבתי בעקשנות לא פחותה. הנעלים היו ספוגות מים, ולא רציתי שהילד יסתובב עם רגלים רטובות. "אין ברירה, או שתלבש את הסאקוני הלבנים, או שתישאר בבית." העמדתי אותו לפני שתי האופציות היחידות הבאות בחשבון.

רוב הילדים היו שמחים להתחמק מלימודים, אבל בשביל דני הנמרץ והחברותי שהות בבית היא עונש קשה מנשוא. הוא אוהב ללכת לבית הספר, לא כדי ללמוד, אלא כדי לפגוש את חבריו, להשתובב ולשחק בהפסקה. השיעור היחיד שהוא אוהב באמת הוא שיעור ההתעמלות, והמורה היחיד שהוא רוחש לו כבוד הוא גיורא - המורה להתעמלות.

ויתור על שיעור התעמלות לא בא מבחינתו בחשבון ולכן, אחרי היסוסים ופקפוקים, הוא השתכנע לבחור ברע במיעוטו. נעל את הנעלים הלבנות והיפות והלך לבית הספר, מתרה בי לפני צאתו שבטח כולם יצחקו עליו בגלל הנעלים המאוסות שאני כופה עליו.

אחרי שהוא יצא החלפתי מבטים עם אבי ששמר על ניטראליות זהירה וסירב להגיד מה דעתו על הנעלים המוטלות בספק.

"יכולת לקנות לו נעלי התעמלות חדשות עוד בשבוע שעבר, ולא להכריח אותו ללכת עם הנעליים הללו." אמר לי אחרי שהילד יצא מטווח שמיעה.

"אבל יש לו נעלים חדשות." התרגזתי, "אני לא מדפיס כסף, אי אפשר להוציא כל חצי שנה מאות שקלים על נעלי התעמלות שהוא הורס עוד לפני שהם מספיקות להיות קטנות עליו. השיגעון הזה עם הבגדים והנעלים של בנות כבר נמאס עלי לגמרי." הוספתי, "ואתה בכלל לא תומך בי." הוכחתי את אבי שסירב להיגרר לויכוח.

"הוא רק ילד, וככה זה ילדים." אמר בקול שליו, "אבל אל תתפלא אם תקבל טלפון מהמורה שהוא שוב הלך מכות עם ילדים, והפעם אתה תהיה אשם."

"גם אם יצחקו עליו בגלל הנעלים זו לא סיבה ללכת מכות." כעסתי, ספק על אבי ספק על דני.

"בשביל ילד כמו דני זו כן סיבה." אמר אבי ויצא מהבית לפני שהספקתי לברר האם התכוון שילד שגדל אצלנו חייב להקפיד במיוחד שלא יהיה בהופעתו שום דבר נשי, או שאולי הוא יודע שבשביל ילד בעל אופי לוהט, חסר פשרות וגאה כמו דני אפילו הערה תמימה על  נעלים היא סיבה ללכת מכות.

וכאן המקום להתוודות שאני מקבל כמעט כל שבוע טלפון מיואש מהמורות שלו. הן אוהבות אותו מאוד בגלל הקסם האישי שלו, טוב ליבו ופקחותו הרבה, אבל גם הן עומדות לעיתים חסרות אונים בפניו. בעזרתי הן מנסות לשווא למתן את הילד הזה שמסוגל להתפוצץ כמו זיקוק אם מישהו מרגיז אותו, עד היום בלי הצלחה.

כל אותו יום הייתי צמוד לנייד שלי, ואפילו לשירותים לקחתי אותו מחשש שאחמיץ שיחה מבית הספר, אבל הפעם המכשיר השטני שתק בעקשנות.

כשחזרתי הביתה דני כבר היה שתול מול המחשב, שקוע במשחק מלחמה אכזרי, מחסל בסיטונות חיילי אויב.

"נו, איך היה היום בבית הספר?" שאלתי בטון מודאג.

"היה כמו תמיד." תקע בי דני מבט נוזף שהעתיק מאבי, "אל תשאל שאלות של אלפקה קשישה." נזף בי.

לפני כמה שבועות הוא החליט לכנות אותי אלפקה, וכשהבאתי לו תמונה של אלפקה והוכחתי לו באותות ובמופתים שאין ביני לבין הספק גמל, ספק כבשה הזו שום דמיון, הודיע לי שאני אלפקה קשישה. בתגובה אני מכנה אותו אץ קוצץ.

אבי אומר ששנינו מטורפים וצוחק.

"אז מה אמרו לך על הנעליים?" התעלמתי מנזיפתו והמשכתי להיות אלפקה.

"אמרו לי שאתחדש." הפטיר הזאטוט המעצבן בשוויון נפש, וקטל ברצחנות עוד חייל אויב. 

"ומה אמרו לך על זה שהן נעלי בנות לבנות?" המשכתי לדאוג.

"לבן זה לא צבע של בנות." הודיע לי הילד בבוז, "וחוץ מזה שיחקנו כדור רגל אחרי הלימודים, והן כבר מזמן לא לבנות."

אין תגובות:

פרסום תגובה