האפס המוחלט

עשר שנים אחרי שנכשלתי בהתאבדות הראשונה שלי החלטתי שהגיע הזמן לנסות שוב. סחבתי עשר שנים, התאמצתי להיות טוב, ניסיתי לרצות את אימא ואבא ונכשלתי שוב ושוב. כל מה שעשיתי לא הצליח, נשארתי גולם מושלם כמו שהייתי מאז ומעולם. 

עוד מעט ימלאו לי שלושים, הגיע הזמן לסיים את הסבל הזה. הפעם הייתי חכם ומנוסה יותר מהחייל הפתטי שהייתי פעם שניסה בזמנו להתאבד על ידי לקיחת כדורי הרגעה בתוספת אקמולים.
בזמנו זה לא עבד כמובן, גילו אותי, נזפו, כעסו, שלחו לפסיכולוג שדיבר ודיבר ולא הועיל במאומה. נשארתי אותו גולם מושלם שנכשל שוב ושוב בכל דבר שניסה לעשות, אבל הפעם הייתי נחוש בדעתי להצליח ויהי מה.
אחרי שבדקתי וחקרתי הבנתי שאנשים שבאמת רוצים למות לא משתעשעים בכדורים שלא תמיד משיגים את מטרתם, או באקדחים שעלולים להחטיא. אנשים רציניים שמתכוונים באמת למות ולא סתם רודפים אחרי תשומי בזוי משליכים את עצמם מבניין גבוה אחרי שוידאו שהמדרכה מתחת פנויה ממכוניות או הולכי רגל שעלולים לרפד את דרכם, ומתים מהר, בלי לטנף את הרצפות או הקירות בבית.
נכון שאת חיי חייתי בצורה עלובה - הומו פחדן ועלוב נפש שחי עד עצם היום הזה בבית ההורים בלי שחווה אפילו פעם אחת סקס אמיתי - אבל הפעם אני עומד לעשות לפחות דבר אחד כמו שצריך, אני עומד למות כמו גבר אמיתי.
הפעם לא חיפפתי, עשיתי מחקר רציני וגיליתי מקום מצוין - בניין משרדים אפרורי שעמד בשולי אזור התעשייה - בעליו הקמצן לא טרח להתקין מעקה בטיחות על הגג והשאיר את הדלת של המדרגות המובילות למעלה פרוצה לכל עובר ושב. בדיוק מה שהייתי צריך כדי לבצע את משימתי האחרונה בחיים - השמדתו של האפס המוחלט.
בדרך לבניין שעמד להיות תחנתי האחרונה בחיים הצצתי אל דמותי המשתקפת בחלונות הראווה המאובקים, ושמחתי שלא אצטרך לראות את עצמי יותר לעולם.
מאסתי בדמותי, דמות האפס המוחלט – נמוך, עגלגל, מקריח, עור בהיר ומנומש שלא משתזף לעולם, ופרצוף שאין לו שום תקנה חוץ מאשר להימעך כאבטיח רקוב על המדרכה.
עליתי במדרגות מתנשף קצת, ובלי לטרוח להביט ימינה או שמאלה שמתי פעמי היישר אל קצה הגג שהיה מוגן בשורת בלוקים מתפוררים. הושטתי רגל אחת מעבר לקצה, עצמתי עיניים ו... יד חזקה, שרירית ושעירה, נדחפה מתחת לסנטרי בעוד שתאומתה אחזה בכתפי, ופתאום מצאתי עצמי שוכב על הבטון הקר והמלוכלך, ואביר חלומותיי, הגבר ששנים רבות חלמתי אותו בחלומותיי הכמוסים, הלחים והמטונפים, שכב עלי, ברכו מעיקה על בטני, ידיו מועכות את כתפי, וקילל אותי נמרצות בקללות שנעו בוירטואוזיות מרשימה בין רוסית עסיסית לערבית גרונית.
מימיי לא הייתי צמוד כל-כך לגבר כה חזק, רחב, שרירי, יפה, מקסים, כועס וסקסי כל-כך. בעצם, אף פעם לא הייתי צמוד לאף סוג של גבר.
למה אתם חושבים שקצתי בחיי?
"מה אתה חושב שאתה עושה?" צעק עלי בחיר לבי בחרי אף, "אתה מנסה להתאבד?"
"אה כן, אני... סליחה... לא התכוונתי... סליחה." גמגמתי תשובה שראויה להיכלל בספר שיאי גינס תחת הכותרת - התשובה הכי טיפשית בעולם.
ואם התשובה שלי הייתה מטופשת אז מה שהזין שלי עולל היה פשוט שערורייה. סקנדל. חרפה שלא תעלה על הדעת.
האידיוט העלוב הזה שמעולם לא הביא לי שום תועלת החליט דווקא עכשיו להכריז על נוכחותו, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות בשטח, ומה שיותר גרוע - מושיעי הרגיש בכך מיד וסקר בבדיחות הדעת את הבליטה המתועבת שהזדקרה לה בחציפות בין ירכי.
החלפנו מבט. הוא חייך, אני הסמקתי ודמעות צצו בעיני.
"תעזוב אותי, אני רוצה למות." אמרתי, ובאמת התכוונתי לכך. החיוך שלו הפך לצחוק רועם בעוד הוא נעמד על רגליו, מושך אותי אחריו ומרחיק אותי משפת הגג.
"בשום פנים ואופן לא שמנצ'יק. מעכשיו אתה שייך לי ואני לא מרשה לך למות."
שייך לו? אני שייך לו? מעולם לא הייתי שייך לאף אחד חוץ מאשר להורי שהודו בבעלותם עלי בחוסר רצון מופגן ובלית ברירה. סקרתי את דמותו הגבוהה והרחבה ופתאום הרגשתי קצת פחות רצון למות.
"אני מקס." בישר לי בעודו גורר אותי אחריו לעבר היציאה, "מי אתה?"
"אני סתם גולם." הצגתי את עצמי, "האפס המוחלט."
מקס נעצר וסקר אותי מכף רגל ועד ראש במבטו הירקרק. היו לו עיניים יפות, משובצות בפנים גבריות נהדרות שהכעס שהן הביעו ברגע זה לא גרע מאומה מיופיים.
"אף אחד הוא לא סתם." אמר בתוקף, "אל תגיד את זה יותר בחיים, שמעת?"
הנהנתי, מוקסם מהביטחון העצמי ששפע מדמותו המוצקה. כפות ידיו היו ענקיות, ולא יכולתי שלא לתהות אם גם הזין שלו...
הוא ניער אותי, "איך קוראים לך?" חזר בתקיפות על שאלתו.
"דוב." לחשתי בביישנות, "אבל כולם קוראים לי דובל'ה."
"מתאים לך השם הזה." קבע מקס בשביעות רצון ודחף יד מתחת לטריקו המקומט שלי ופתאום הצטערתי שלא לבשתי משהו יפה יותר.
לכבוד ההתאבדות לבשתי את החולצה הכי ישנה שלי כי ידעתי שאימא תתרגז אם היא תמצא על גופתי המרוסקת והמלוכלכת בדם חולצה חדשה.
"באמת יש לך פרווה." חייך, מעביר יד על החזה השעיר שלי שהשביע אותי מרורים מאז התבגרותי.
אמנם שמעתי שמועות על גברים חובבי פרוות, אבל זו הפעם הראשונה שזכיתי לראות אחד כזה, ועיני התרחבו בתדהמה.
מקס היה כל-כך יפה, כל-כך מדהים, כל הכוסונים החטובים והחלקים שלא ראו אותי ממטר היו שמחים ליפול לרגליו, והנה הוא מלטף דווקא אותי?
כמה דקות אחר-כך כבר פסעתי לצידו על המדרכה שעליה הייתי אמור לשכב רצוץ איברים וזב דם. אברי הזקוף התחכך בנעימות בבד תחתוני - הקפדתי על תחתונים נקיים אימא – בעודי בוחן בהתפעלות את כתפיו הרחבות, חזהו המקומר בחן וישבנו החטוב והשרירי.
לא שאלתי לאן הולכים ולמה.
מהרגע שהוא רצה אותי לצידו כל המחשבות על התאבדות פרחו באחת ממוחי. הוא אמר שאני שייך לו מעכשיו ואני קיבלתי את הקביעה הזו בשמחה.
מקס גר בדירה מוזנחת צופה על הים. היה לדירה הזו פוטנציאל נפלא, אבל למרבה הצער היא הייתה מוזנחת מכדי שאפשר יהיה להבחין בכך.
לא נורא, קצת צבע, כמה שעות של קרצוף הגון, כמה רהיטים נורמאליים... יכולתי כבר לדמיין בעיני רוחי את דירת הרווקים המקסימה שאפשר יהיה לעצב מהחורבה המתפוררת הזו וחשתי דגדוג של התרגשות חולף בגופי.
כן, כמו כל הומו מצוי גם אני הייתי אחוז תאוות עיצוב ושיפוץ ולמזלי השכלתי להפוך את התחביב הזה למקצוע - לא מכניס דיו, כמו שאימא טרחה לציין כל פעם שקיבלתי תלוש משכורת, אבל מבחינתי הוא היה מאוד מספק.
הוא הכניס אותי פנימה והתחיל לפשפש במקרר העתיק והגונח שלו ולחפש חלב.
"איך אתה שותה את הקפה שלך דובל'ה?" שאל.
"בצורת תה." עניתי והתחלתי לשטוף את מגדל הכלים המלוכלכים שמילא את הכיור.
"אה... תה... תה... אני לא בטוח שיש לי כאן תה..." התחיל מקס לסגור ולפתוח דלתות של ארונות, מפריע את מנוחתם של הג'וקים שחלקו איתו את הדירה. אחרי חיפוש נמרץ הוא מצא שני שקיקי תה מעוכים והרתיח מים בקומקום מעוקם.
דבר ראשון אני מעיף את הקומקום הזה, נפטר מהג'וקים ומכניס מדיח, חשבתי לעצמי בעודי לוגם מהתה בעמידה, מביט בעונג במקס שישב מולי.
הוא היה ממש יפיוף. ככל שהבטתי בו יותר ככה הוא מצא כן בעיני יותר.
"בוא אלי דובל'ה, למה אתה עומד כל-כך רחוק?" משך אותי מקס אליו, הרים את שולי החולצה הסמרטוטית שלי (פעם אחרונה שאני לובש את הזוועה הזו) והניח ראש חמים על בטני שגם היא, אבוי, שעירה. כמה חבל שהשערות הצומחות עליה בשפע לא מסתירות את עגלגלותה נטולת הריבועים.
"אתה בטח לא מסתובב יותר מדי בחדרי כושר." הסיק מקס את המסקנה המתבקשת, אבל לא נראה שזה מפריע לו לכרוך את ידיו על מותני, לצבוט אותם קלות בהנאה, ולדחוף ידיים מסוקסות לתוך מכנסי כדי למשש את ישבני שבדיוק כמו בטני אף הוא שעיר ועגלגל.
רועד מעונג וקצת מפחד נשענתי עליו, מרגיש כאילו אחד החלומות הרטובים שלי – אחד מאותם חלומות שחייבו אותי להתקרצף במים קרים ובסבון מחטא - התגשם לו פתאום בלי אזהרה מראש.
ואז... (כמובן שאצל האפס המוחלט תמיד צץ אז לא צפוי שהורס הכל) מקס נתקל במכתב ההתאבדות שעטפתי בקפידה בניילון והטמנתי בכיס מכנסי.
הוא הוציא אותו, הושיב אותי בחוזק יד מולו, והחל לקרוא את מה שרק הבוקר היה המכתב האחרון שעמדתי לכתוב בימי חיי.
לא הסתרתי דבר, הייאוש שלי מהיותי גולם מושלם, לא יצלח עלוב, שמן ונמוך, שעיר ומקריח, הומו בתול שחי בדירת הוריו גם כעת, כשאני קרוב עד אי נוחות לגיל שלושים.
"זו סיבה להתאבד?" נדהם מקס, "כי אתה גר אצל ההורים? אז למה לא עברת דירה?"
"כי... כי... אימא אמרה שאני לא אסתדר מחוץ לבית, ואבא אמר שזה סתם בזבוז כסף לעבור דירה ו... ו... כי אני גולם מושלם." גמגמתי נוכח פליאתו.
"אתה לא גולם!" התרגז מקס, "תפסיק כבר להגיד את זה."
"תסתכל עלי," קראתי מנהמת לבי, "תראה את הצורה שלי, אני גולם עלוב ומכוער."
"כבר ראיתי מכוערים יותר." אמר מקס בשלווה, "לדעתי אתה חמוד." הוסיף בחיוך קל והניח יד גדולה ומנחמת על ברכי.
"אני גולם מושלם." התעקשתי, "אני לא שווה שום דבר ובחיים לא השגתי זיון."
"נו, בטח. אם אתה גר אצל ההורים ומספר לכולם שאתה גולם איך תשיג זיון?" הצטחק מקס, "בוא." קם ואחז בכפי, "אני רואה שיש רק תרופה אחת למצב שלך." משך אותי אחריו לחדר השינה.
אני יודע שכבר ציינתי זאת קודם, אבל תרשו לי לחזור ולציין שכפות ידיו של מקס גדולות חמות וקשות, ומגען בידי היה נעים מאין כמוהו, וכשהוא משך מעלי את בגדי והשתרע לצידי על המיטה הגדולה והמבולגנת שלו, לא ידעתי את נפשי מבלבול שהתערבבו בו תחושות של עונג וחשש, שמחה ופחד.
"אני נורא מתבייש." לחשתי ועצמתי את עיני כשמשך מעלי את מכנסי.
"למה? יש לך שם איזה פטנט מיוחד?" היתל בי קולו, קול בס חמים ויורד עד חדרי בטן שליטף אותי מבפנים, כמו שידיו הגדולות ליטפו אותי מבחוץ.
"לא, לא... אני... אני... פשוט, זו פעם ראשונה שאני..."
"בחושך כל החתולים שחורים." אמר מקס וסגר את התריס, "ככה יותר טוב?"
"כן." נשמתי לרווחה.
אמנם האפלולית לא הייתה מלאה. כמה פסי אור זהובים חמקו מבעד לחרכי התריס וריצדו על הקיר מעל ראשי, אבל ככה היה הרבה יותר טוב.
הוא נחלץ מבגדיו ונשכב לצידי, מחוטב כמו פסל יווני שקם לתחייה, רק חמים יותר ושעיר יותר. לא ממש שעיר כמוני, אבל עם מעט שערות על החזה, ושביל שער משובב נפש שירד מטבורו המתוק אל חלציו המתולתלים. למטה מזה לא העזתי להסתכל.
"אתה נורא יפה מקס." לחשתי ונצמדתי אליו, בלי להבין מאיפה אזרתי את האומץ לכך. כנראה שאחרי שאתה נחוש בדעתך להתרסק על מדרכה הנמצאת עשרים קומות מתחתיך שום דבר כמעט כבר לא יכול להפחיד אותך, שום דבר חוץ מנשיקות.
הוא אחז בעורפי וניסה לנשק את שפתי ואני התאבנתי מבהלה. "מה הבעיה חמוד? אל תגיד לי שגם להתנשק עוד לא יצא לך?"
"לא." הודיתי בביישנות, "אני... אני... אני לא בטוח שכל הקטע הזה מוצא חן בעיני." גמגמתי.
לא היה לי נעים להגיד לו שנשיקות תמיד נראו לי מאוד לא היגייניות, ובעצם די מגעילות. מה הכיף הגדול בלדחוף את הלשון שלך לפה של אדם אחר? מישהו יכול להסביר לי את זה?
ההורים שלי לא התנשקו אף פעם, ככל שידיעתי משגת, אז למה שאני אעשה את זה?
"אם לא ניסית איך אתה יודע שזה לא מוצא חן בעינייך?" שאל מקס. הניח יד תקיפה על חזי, והדביק אותי למיטה בעודו לופת בעדינות את עורפי.
מגע ידו שלח צמרמורת נעימות לאורך עמוד השדרה שלי וכשהוא החל נוגס בעדינות את שפתי התחתונה... זה היה כל-כך נעים, מחרמן, מענג עד ש... טוב, למה כבר אפשר לצפות מגולם מושלם?
הכל באשמת הזין שלי שהיה מעוך בנעימות כנגד בטנו החלקה והשרירית בעלת הריבועים המטריפים. הוא נישק אותי כל-כך בעדינות וברוך עד ש... בקיצור, גמרתי, חסר שליטה כמו ילד מתבגר, מתיז זרע דביק ומטונף על גופו המושלם.
הוא פרץ בצחוק ואני ברחתי מהמיטה. רצתי למקלחת הטחובה שלו ורחצתי מהר את הזוועה במים קרים ובסינטבון עתיק שהיה מונח שם בטח עוד מתקופת הצנע.
"דובי חמוד." הוא נחפז לסגור את המים הקרים ולעטוף אותי מהר במגבת. "השתגעת? עוד תמות לי מדלקת ריאות, זה רק זרע, זה לא לכלוך, ולמה במים קרים? והסבון המגעיל הזה? מה קורה לך?"
התחלתי לבכות כמו ילד קטן, מרגיש מטונף, מושפל ואשם, אבל הוא שפשף אותי בעדינות תקיפה במגבת, הדליק את הבוילר, העיף לפח את הסינטבון, ונשבע לי שמעולם לא קרה לו שמישהו התלהב עד כדי כך מהנשיקות שלו, ושהוא הרגיש מוחמא ומאושר, ולכן הוא צחק.
"בוא, בוא חמוד קטן שלי." פיתה אותי לשוב למיטה, ושוב הייתי שרוע על גבי לצידו, רועד קצת מקור, אבל למרבה הפלא מיוחם שנית.
"אני נורא פוחד." הודיתי לפניו.
הוא חקר אותי למה ואני התביישתי לספר. רק אחרי שהוא הזכיר לי שאני שייך לו, והודיע לי בתוקף שהוא אוסר עלי להתבייש ממנו, סיפרתי לו שאני פוחד שהוא יעמיד אותי על ברכי, יחדור לתוכי בכוח, יכאיב לי ויכה אותי כמו שראיתי בסרט כחול אחד שצפיתי בו שלא בטובתי כשהייתי בצבא.
כשזה קרה נחרדתי כל-כך עד שברחתי משם, שפשפתי את עצמי בסבון ובספוג גס מהסוג המשמש לקרצוף סירים שרופים, וכשגם זה לא עזר וגם המקלחות הקרות שעשיתי ללא הרף לא שטפו מעלי את השנאה והתיעוב שחשתי ניסיתי להתאבד, וכמובן שנכשלתי - הרי אני האפס המוחלט.
מקס נאנח לשמע סיפורי ואמר שיש דרכים רבות ומגוונות ליהנות מסקס, ואז, למרבה תדהמתי, רכן מעלי ולקח את אברי בפיו החם.
הייתי משותק מרוב בהלה, חרמנות, עונג וחרדה, אבל לאט לאט התגבר העונג על כל שאר הרגשות ובסוף - אנא סלחו לי, אני רק גולם - שוב גמרתי ועוד בפה שלו.
כל-כך התביישתי. אם רק אפשר היה הייתי משליך את עצמי לאסלה ומוריד את המים, אבל מקס שוב צחק, וכשביקשתי שיעניש אותי על ההתנהגות האיומה שלי הוא ביקש שאני אעשה בשבילו אותו דבר.
עשיתי מה שהוא רצה וזה היה כל-כך טוב... הוא לימד אותי, והסביר לי, ונהנה מאוד, ובסופו של דבר גם הוא גמר לי בפה. אני יודע אימא זה נשמע מאוד לא הגייני, אבל זה היה דווקא... בעצם... קשה להסביר, אבל החשק להוריד את עצמי לביוב דרך האסלה עבר לי.
אחרי שהוא נרדם קמתי וניקיתי כל דבר שיכולתי להניח עליו את ידי. אחר-כך בישלתי לנו אוכל וכשהוא התעורר, מופתע מהשינוי שחל בדירה והציע לי להיות השותף שלו בדירה במקום השותף הקודם שעזב לפני כמה חודשים, נפלתי על צווארו בהתרגשות והודיתי לו מקרב לב.
הייתי מאושר כל-כך עד שהצלחתי אפילו לאזור עוז ולהשאיר לאימא הודעה במשיבון (ידעתי שהיא לא בבית בשעה הזו) שהחלטתי לעבור דירה.
רק אחרי כמה ימים של מגורים אצל מקס התגברתי על פחדי והצלחתי להניח לו לחדור לגופי.
זה לא קרה כמו שחששתי. זה לא כאב, זה היה איטי ועדין, ואני שכבתי על גבי, רגלי על כתפיו, מביט בעיניו, מנשק אותו וחש מאושר עד להתפקע.
למחרת היום אזרתי די עוז לבקר אצל הורי ולקחת מהם את חפצי. הם כעסו על לכתי ושוב הייתה מריבה איומה ונוראית, אבל בסופו של דבר פשוט אמרתי להם שאני לא שייך להם יותר, ואני חייב לעזוב, והסתלקתי לי לדרכי.
לא אמרתי להם שאני של מקס ושהוא הציל את חיי. הם לא היו מבינים, וגם מקס חושב שאני מתבדח כשאני אומר לו שאני שלו, ולכן אני מטפל בו ותמיד נענה לכל בקשותיו, אבל בשקט בלב זה מה שאני מרגיש אפילו כיום, אחרי שהבנתי איך קרה שנפגשתי עם מקס על הגג ההוא.
זה קרה אחרי חצי שנה של אושר זוגי מושלם. התחלנו לעשות שיפוצים בדירה וכשחיטטתי בארון ישן שעמדנו להשליך גיליתי את מכתב ההתאבדות שהוא דחף למגירה נידחת.
רק אז הבנתי שהדייר הקודם שלו היה בן זוגו. יום אחד הם הלכו יחד לחדר כושר כדי להתחטב ולבנות לעצמם גוף לתפארת עם ריבועים בבטן וכמה ימים אחר-כך מקס גילה שהחבר שלו בוגד בו עם מאמן הכושר.
הוא נפגע מאוד ולמרות שניסה בכל כוחו להתגבר על כאב הפרידה ועלבון הבגידה הוא שקע בדיכאון. אחרי כמה חודשי עצב הגיע הסתיו ומקס החליט שהוא לא יכול יותר לשאת את חיי הבדידות, כתב מכתב התאבדות עם הסבר והתנצלות ושם פעמיו אל הגג כדי לשים קץ לחייו ושם פגש אותי והציל את שנינו.
פתאום קלטתי שהצלתי את חייו בדיוק כשם שהוא הציל אותי. הגילוי הזה זעזע אותי עד עמקי נשמתי. התברר לי שמקס מושיעי, גואלי ואביר חלומותיי הוא בדיוק כמוני - בן אדם חלש, שביר, סובל ופגיע.
מה שהכי פגע בי הייתה העובדה שהוא לא סיפר לי כלום והניח לי לחיות באשליה שהוא מחוסן מכל רגשות הנחיתות והשנאה העצמית שלקיתי בהם.
כשהוא חזר באותו ערב הביתה הוא מצא אותי מתקלח במים קפואים, משפשף את עצמי באכזריות בסבון כביסה שנועד לקרצוף כתמים עקשניים, בוכה ומקלל את עצמי על טיפשותי, מבטיח לעצמי שמחר אני חוזר לגור אצל אימא, מפסיק לחשוב על סקס, מוותר על אהבה, נשיקות ואושר וחוזר לחיות כמו גולם מושלם.
אני מניח שהתנהגתי כמטורף, ועד היום אני אסיר תודה למקס שלא נבהל מהתנהגותי. הוא הביט במכתב, הביט בי והבין הכל.
בלי לאבד את קור רוחו הוא הוציא אותי מהמקלחת, ניגב, יבש, חימם, ניחם, חלט תה, והכי חשוב, הפסיק להעמיד פנים שהוא אביר עם שריון נוצץ שמסוגל לפתור כל בעיה, והרשה לעצמו להתגלות בפני כפי שהוא באמת - בן אדם רגיל בדיוק כמוני, אחד שטועה ונכשל. איש רגיל לגמרי, לפעמים שמח, לפעמים עצוב, לפעמים שונא את עצמו, ולפעמים מרוצה מעצמו.
"הייתי צריך לספר לך עוד קודם, אבל חששתי לאכזב אותך." התנצל, "אין לך מושג איזו הקלה אני מרגיש עכשיו כשאתה יודע שאני לפעמים גיבור ולפעמים גולם."
"ששש... אל תדבר שטויות." נזפתי בו, " אף בן אדם הוא לא גולם. כל אחד הוא לפעמים חלש ולפעמים חזק. אתה תמיד תישאר הגיבור שלי מקס, אבל עכשיו כשיצאת מהארון אני רוצה לבקש ממך משהו אחד קטן."
"בטח דובי. כל מה שתרצה." שמח מקס.
"אתה מוכן בבקשה לתת גם לי... מדי פעם גם אני רוצה..." הפכתי אותו בעדינות על בטנו ונדחקתי אליו, "אם לא אכפת לך כמובן?"
מקס פרץ בצחוק. "סוף סוף. חשבתי שאף פעם לא תבקש וחששתי להגיד לך משהו. מה לקח לך כל-כך הרבה זמן? בוא אלי דובי גיבור שלי."