קוראים

יום שני, 19 באוקטובר 2020

א. קובייה צהובה

קודם רק חשבתי על זה - מחשבות מעורפלות, חלומיות, לא ברורות ולא מעשיות - מין פנטזיות ליליות מהבילות שנעלמו ברגע שהשמש עלתה, כופה עלי לקום ולהתמודד עם חיי כגבר, בעל ואבא.

עד גיל ארבעים ומשהו עמדתי בכך יפה והצלחתי להפריד בין הלילה ליום, בין עולם המעשה שחלקתי עם אשתי ומשפחתי לעולם הפנטזיה הלילי שנשאר אך ורק שלי.

קצת אחרי שמלאו לי ארבעים ושלוש החלו חיי להשתנות. הנתיב בו פסעתי עד כה התעקל לפתע באופן לא צפוי והפתיע את כולם, אפילו אותי.

זה התחיל במשבר אמצע החיים. פתאום גיליתי שהילדים שלי - שתי בנות מקסימות ויפות, דומות למזלן לאימא שלהן, והבן, דומה לי אבל יפה יותר, חזק יותר, גבוה יותר וחכם הרבה יותר ממני - הם כבר לא ילדים. הבנות הן כבר נשים קטנות, הגדולה חיה עם החבר ובונה לה חיים משלה, האמצעית כבר מתכננת מה תעשה אחרי הצבא והבן, התינוק שלנו, הוא כבר כמעט גבר שעוד מעט מסיים את התיכון והולך לצבא. פתאום הבדיחות על איך הוא יחלוק איתי את סכיני הגילוח ואת מפתחות הרכב הפכו למציאות.

"עוד מעט הילדים כבר לא יצטרכו אותנו." אמרתי לאשתי בערב שישי אחד כשנותרנו לבד בבית כמו זוג קשישים בעוד הילדים מבלים בחוץ.

גילה אשתי הביטה בי בתרעומת, "הקטן רק בי"ב, יש לו עוד שלוש שנים בצבא." הזכירה לי, "וגם אחר כך ייקח עוד הרבה זמן עד שהילדים יסתדרו. אל תדאג, הם יצטרכו אותנו עוד המון זמן." כעסה עלי כאילו שזו אשמתי שהחיים מסרבים לעמוד במקום ומשתנים כל הזמן.

"אני לא דואג." הבטחתי לה, "אבל הם כבר לא תינוקות, ואולי הגיע הזמן שנתחיל לחשוב קצת גם על עצמנו? אולי ניסע הקיץ לטיול הגדול שלא הספקנו לעשות אף פעם?"

"ומי אשם בזה שאף פעם לא יצאנו ולא טיילנו ותמיד היה חסר לנו זמן וכסף?" המשיכה האישה לכעוס, "אתה אשם! למה התעקשת להביא עוד ילד אחרי שהגדולות יצאו מהחיתולים?" שאלה אותי ולפני שהספקתי לענות השיבה במקומי, "כי לא הספיקו לך הבנות, רצית בן."

"רציתי וקיבלתי. מה, את מצטערת שהוא נולד?"

"חס וחלילה." נבהלה גילה, "למה אתה מדבר ככה? אבל עכשיו זה לא הזמן לעזוב אותו, אולי אחרי שהוא ישתחרר."

"לחכות שלוש שנים לטיול של חודש? את לא מגזימה?"

"אם חיכית עשרים שנה תחכה עוד קצת."

"שלוש שנים זה לא קצת, וחוץ מזה יש עוד כמעט חצי שנה עד שהוא יתגייס, למה שלא נטייל לפני שהוא יתגייס?"

"כי אי אפשר, חורף עכשיו וקר בכל מקום וחוץ מזה עכשיו לא מתאים לי מבחינת העבודה." רטנה אשתי בקוצר רוח, הודיעה לי שאני אגואיסט וילדותי, ושהגיע הזמן שאלמד לדחות סיפוקים, וכדי להשתיק אותי סופית שאלה למה, במקום לבזבז כסף על טיול מיותר, אני לא גומר סוף סוף את התואר השני כמו שרציתי תמיד?

"השתגעת? מה יש לי בגילי לעשות באוניברסיטה?" התנגדתי, מבוהל כמו תמיד מכל רעיון חדש, אבל היא המשיכה להפציר ולשכנע, ואז, בעוד אני מהרהר בעניין אבא שלי קיבל פתאום התקף לב. ההתקף הראשון לא היה רציני, אבל בכל זאת, אבא כבר לא היה ילד, וכולנו פחדנו ונבהלנו מאוד.

בתקופת האשפוז הממושכת שלו שהסתיימה לבסוף במותו הוא שוחח איתי ארוכות ויחסית לעצמו הרגיל, השתקן והעצור, היה גלוי לב וכמעט פטפטן. אחרי שהתוודה לפני עד כמה הוא מתגעגע לאימא שנפטרה לפני שנתיים חזר שוב ושוב לנושא הלימודים שלי וסיפר לי עד כמה הוא מצטער שמעולם לא המשכתי את לימודי והסתפקתי בתואר ראשון בלבד.

"חבל שלא היה לי די כסף לעזור לך כדי שתוכל להמשיך לתואר שני." אמר, ואפילו נגע בזרועי במעין ליטוף - פעם ראשונה מזה שנים שהוא הרשה לעצמו מחוות חיבה כלפי.

"זה לא היה רק עניין של כסף אבא, אם אתה זוכר הגדולה שלנו הייתה אז עדיין תינוקת, וגילה הייתה בהיריון עם השנייה... בין כה וכה לא היה לי ראש ללימודים."

"כן, אני זוכר, עשיתם הכל כל כך מהר, ובגיל כל כך צעיר, אף פעם לא הבנתי מה היה דחוף לכם כל כך להביא ילדים?"

"זה פשוט קרה." הסמקתי קצת, מה שהיה באמת מגוחך בהתחשב בזה שהייתי בן ארבעים ושלוש, ואבא היה קרוב לשמונים.

באותו לילה חלמתי שוב על גברים ערומים והתעוררתי עם זקפה חזקה, ובמקום לפנות כמו תמיד אל האישה שישנה לצידי למעלה מעשרים שנה חמקתי למקלחת, נעמדתי מתחת לזרם המים החמים, עצמתי עיניים, חזרתי בעיני רוחי אל הפנטזיה האסורה והמגונה שהתחילה בחלום וסיבנתי את עצמי עד שהגעתי לפורקן מסעיר ועז יותר מכפי שחשתי מזה שנים רבות.

הרגע הזה שבו במודע הנחתי לפנטזיות שלי לחדור למציאות היה ההתחלה ומשם הכל הסתבך והלך. כמה חודשים אחר כך, מיד אחרי שחזרנו הביתה מבית הקברות בו פקדנו לראשונה את המצבה שהנחנו על קברו של אבא בתום השלושים למותו מצאתי את עצמי נרשם לאטרף - אתר וירטואלי שהיה ידוע לשמצה בהמון ההומואים שהסתובבו בו, מגוונים בעזרתו את חיי המין שלהם.

ישבתי באישון לילה מול המחשב הנייד שרכשתי לעצמי לרגל חידוש לימודי התואר השני שלי והתלבטתי ממושכות באיזה ניק לבחור, ומה יהיה טיב התמונה שאפרסם, ומכיוון שהחלטתי שבטוח יותר לא לפרסם את תמונתי באתר פומבי, אימצתי לעצמי את הניק – קובייה צהובה.

אם חשבתי שאחרי שארשם לאטרף אכנס לעולם מסעיר של התנסויות מיניות חדשות ומגוונות טעיתי טעות מרה. בשבועות הראשונים פנו אלי רק מספר מועט של גברים צעירים שרצו מבוגר שיתמוך בהם כספית בתמורה לסקס, ואפילו תמים כמוני הבין שמדובר בעצם בגרסה הוירטואלית לזונות רחוב פשוטות.

אני מודה שהיו מספר פעמים שהתפתיתי לענות להם. חלקם נראו ממש טוב, ומאחר ובאותה תקופה הגדרתי את עצמי כסטרייט חובב נשים שרק מנסה להרחיב את הרפרטואר המיני שלו ולרענן את מגוון חוויותיו אז למה לא בעצם?

זה רק סקס שחתי לעצמי, מתבונן בערגה בגוף שרירי, חטוב וחלק של מישהו שכינה את עצמו מפנק_80 אז מה אכפת לך אם תשלם עליו? אתה משלם על חופשה או על ספר טוב, אז למה לא על סקס טוב?

לא הצלחתי לענות לעצמי תשובה הגיונית על השאלה הזו, ובכל זאת נרתעתי. נעלבתי מעצם הרעיון שאשלם למישהו עבור פעילות כל כך אינטימית שאמורה לנבוע מחשק הדדי. הייתי נשוי שנים רבות לאישה שאהבה לגעת בי ולישון איתי, ומאז גיל ההתבגרות שלי לא קרה שרציתי במין ולא יכולתי לקבל אותו, אז מה פתאום לשלם על סקס?

בנוסף הזכרתי לעצמי שפגישה עם גבר זר עלולה להיות מסוכנת ולהתפתח באופן מאוד לא רצוי וכבר היו דברים מעולם. הפחדתי את עצמי בכל מיני תרחישים בהם ישדדו אותי, או ינסו לסחוט אותי, או חלילה ידביקו אותי במחלות איומות, ואיך אסביר את זה לגילה?

נכון, הרצון של שנינו בסקס פחת עם השנים, וחיי המין שלנו התמתנו ככל שהתבגרנו, אבל תמיד ישנו באותה מיטה ועדיין היה לנו סקס, ולפעמים - בעיקר אם לא היינו עייפים או עצבניים מידי - הוא היה מספק מאוד. החלטתי מראש שעם כל הכבוד לפנטזיות הסודיות שלי ולרצון שלי לממש אותן לפני שאלך לעולמי בשיבה טובה אסור לי בשום פנים ואופן לפגוע באשתי, או בילדי, ועלי להפריד הפרדה ברורה ומוחלטת בין העניין הפרטי הזה של סקס עם גברים, לבין חיי האמיתיים שהיו טובים ומספקים מאוד.

למרות החשקים הסודיים שלי למצוא פורקן מיני עם גבר לא שכחתי  את המחויבות שלי למשפחתי. גילה הייתה שותפתי הותיקה במשך שנים רבות, אם ילדי האהובים, אשתי הנאמנה, והאדם הקרוב אלי ביותר בעולם. היה לי ברור שחלילה לי מלפגוע בה, להשפיל אותה, או לסכן את בריאותה.

גם אחרי שפתחתי פרופיל באטרף הגדרתי את עצמי כגבר נורמטיבי לחלוטין. נשוי, בעל משפחה, אזרח מהוגן ושומר חוק שאין לו סיבה להתבייש בעצמו. נכון, אמרתי לעצמי, יש לי סוד קטן ומלוכלך אבל למי אין סודות קטנים, פרטיים מאוד ולא מזיקים? את הרצון המציק שלי בסקס עם גברים תירצתי לעצמי כמשבר גיל העמידה - משהו זמני שיחלוף אחרי שהחידוש הזה יפוג.

הרי ידוע ומקובל שזו ההשפעה של הגיל הזה על גברים ואחרי שהם חוצים גיל מסוים הם מפתיעים את עצמם ואת סביבתם ועושים משהו לא צפוי - קונים אופנוע, נרשמים לחדר כושר, צופים בפורנו, או במקרים קיצוניים, בוגדים בנשותיהם עם נשים צעירות.

גם אני כמותם משתוקק לעשות משהו שלא עשיתי מעולם, מנסה לעבור את הגבולות הבטוחים והמוכרים בתוכם חייתי עד כה ומאפשר לעצמי התנסות בחוויה פרטית ואישית שלא נוגעת לאיש ולא תפגע באיש. זה מה שסיפרתי לעצמי כשנרשמתי לאטרף וסימנתי בפרופיל שלי שאני מעוניין בגברים בלבד.

הבעיה הייתה שלא הצלחתי למצוא שם, בין המון הגברים שגם הם היו אמורים להיות מעוניינים בגברים, אף אחד שיהיה מעוניין בי, ולכן, בעיקר מרוב שעמום ותסכול, גלשתי לי לאתר הבלוגים השומם מעט של אטרף, ובין עשרות בלוגים עילגים וילדותיים שרובם הכילו פרסומות, שירים גרועים והתחכמויות סרות טעם מצאתי בלוג אחד מעניין ואינטליגנטי שסיפק לי תובנות על הקהילה אליה ניסיתי להסתפח.

בעל הבלוג כינה את עצמו אודיגו, ולמרות גילו הבלתי מתקבל על הדעת – בין כה וכה הבנתי מהר מאוד שכולם פה משקרים בנוגע לגילם - הוא כתב בצורה שנונה, משעשעת ומרתקת. חרשתי את הבלוג שלו אחור ופנים, אסיר תודה לו על הטרחה שטרח להעלות את חוויותיו ומסקנותיו על הכתב, והפקתי תועלת רבה מניסיונו באתר הייחודי הזה. רק אחרי שגמעתי את כל הבלוג בלילה לבן אחד הבנתי למה איש לא פונה אלי. אודיגו הסביר שגברים זקוקים לגירוי חזותי כדי לעורר בהם עניין, והמליץ על השקעה בתמונות באיכות טובה. בזכותו נעשה לי ברור שאם אשאר קובייה צהובה נטולת תמונה אמשיך להיות בודד ומשועמם.

אודיגו יעץ ברוב תבונה למי שנמצא בארון ופוחד להיחשף לפרסם תמונות גוף בלבד, והדגיש שעדיף שהן יהיו מקוריות ומעודכנות, כי למרות הפיתוי לפרסם תמונה של עצמך כמו שנראית מיד אחרי שהשתחררת מהצבא, הרי שהאמת על עודפי המשקל שצברת מאז תתגלה ברגע שתוריד את החולצה. אם העלית פימה עלי כרס מאז ימי נעוריך עדיף למצוא מישהו שמחבב גברים מלאים, או לעשות דיאטה, ומומלץ לפקוד את חדר הכושר בחריצות מאשר לשקר, ולהתבזות אחר כך.

מיד אחרי שקראתי את העצה הזו פשטתי את חולצתי וסקרתי את עצמי בראי, קודם מחזית ואחר כך בפרופיל, בוחן בעגמומיות את צמיג השומן העיקש שעיטר את מותני, ואת השיבה שהכסיפה פה ושם ברקותיי ובשער החזה שלי, תוהה אם יש בגופי בן הארבעים פלוס משהו שימשוך גבר אחר.

לכל סיר יש מכסה הרעיף עלי אודיגו מחוכמתו, יש גברים שרוצים דווקא שמנים או שעירים, ויש צעירים רבים שדווקא גברים מבוגרים מהם בעשר, או אפילו עשרים שנה מושכים אותם, אבל אף אחד לא אוהב שקרנים, ולכן עדיף לא לשקר ולא ליפות את המציאות. 

למחרת אמרתי לגילה שנמאס לי להיות שמן ורופס, ומתעלם ממבע הפקפוק על פניה הלכתי ורכשתי לעצמי מינוי לחדר כושר, והתחלתי להתאמן בדבקות. בעידודו של מאמן הכושר החביב ונעים ההליכות שלי התחלתי להישקל כל יום, ובמקביל למנוע מעצמי בורקסים ועוגות, מחליף אותם בפירות וירקות. גילה התלהבה מהעניין המחודש שגיליתי בהופעתי ובבריאותי, והצטרפה אלי לחדר הכושר, מוותרת על המשקולות ומתמקדת בעיקר בתרגילי מתיחה ובפילאטיס.

אחרי שירדתי מעט במשקל היא החמיאה לי מאוד, ועודדה אותי לרכוש לעצמי בגדים חדשים וצעירים יותר. גם הבנות במשרד שפעו מחמאות מתפעלות על הופעתי, ומעודד מהצלחתי העזתי לצלם את עצמי בסתר במצלמה הדיגיטלית ששאלתי מבני. הצטלמתי בתחתונים, מצלם את עצמי מבעד לראי המקלחת, ואחרי שערכתי ושיפצתי מעט את התמונות, מסתיר בקפידה כל סימן שעלול להסגיר את זהותי, פרסמתי אותן בפרופיל שלי.  

הניק שלי נשאר 'קובייה צהובה', אבל עכשיו היו לי תמונות שחשפו את גופי, אמנם גוף אנונימי נטול ראש, אבל בכל זאת גוף גברי שנראה לא רע יחסית לבן אדם בגילי, בעיקר למי שמעדיף גברים שעירים. אחרי שהעליתי את התמונות לאתר קיבלתי בתמורה הודעה מנומסת שהן יתפרסמו רק אחרי שצוות אטרף יבדוק אותן, ומאחר והשעה הייתה מאוחרת והייתי עייף החלטתי לפרוש למיטה.

למחרת בבוקר מיהרתי לעבודה, ולמרות סקרנותי כמובן שלא העזתי לגלוש לאטרף מהמחשב במשרד. פחדתי אפילו לרמוז שאני יודע שיש אתר כזה ברשת, ולכן

התאפקתי עד שהגעתי הביתה ויכולתי לנעול את עצמי בחדר הילדים הפנוי שניכסתי לעצמי בתירוץ שאני צריך חדר עבודה כדי ללמוד בשקט.

מה רבה הייתה הפתעתי לגלות שמקובייה צהובה ובודדה הפכתי לגבר נחשק ומבוקש, ופתאום הומטרו עלי הודעות מחמיאות והצעות מפתות שסחררו את ראשי. נאמן למורה הרוחני שלי נצמדתי להוראות של אודיגו, משלתי ברוחי והקפדתי לבדוק בקפידה כל פרופיל לפני שעניתי להודעה שנשלחה אלי, וגם אם לא התלהבתי שמרתי על נימוס ועניתי בחביבות לכולם, מודה לכל מי שטרח ופנה אלי גם אם חשבתי שהפונה צעיר מידי, מבוגר מידי, או עילג מכדי שיהיה סיכוי שאמצא בו עניין. 

רק אחרי כמה ימים עסוקים מאוד שבהם בחנתי ובדקתי את הפונים אלי, תהיתי על קנקנם וסיננתי אותם על ימין ושמאל, מצליח אגב כך להרגיז כמה חמומי מוח שהכניסו אותי לרשימה השחורה, העזתי לעשות מעשה ולהיפגש עם יורם שהיה פחות או יותר בגילי, גר בעיר סמוכה לשלי, נראה לי מושך פיזית, והחשוב מכל – היה נשוי כמוני.

למרות שלא הסתיר את להיטותו לממש את מה שהוא כינה בהתלהבות פיוטית משהו - החשק הלא נכבש להרגיש גוף גברי צמוד לשלי – יורם נשמע רהוט ונבון דיו כדי שאשיך להחליף איתו מסרים, ואחרי יומיים גם אסגיר לידיו את כתובת המייל שפתחתי במיוחד בשביל התכתבויות עם גברים.

במיילים ששלח לי הוא סיפר שהוא מבוגר ממני בשנתיים, נשוי ואב לשני בנים בוגרים, הצהיר שהוא בארון ושטוב לו בפנים, והוא אוהב את אשתו ומסור למשפחתו, אבל מידי פעם הוא חש צורך לבלות בפרטיות עם גבר כלבבו, ורצוי בעירום. אחרי התכתבות צפופה של כמה ימים עברנו לטלפון, והוא סיפר לי בגילוי לב שבמשך כמה שנים היה לו מאהב קבוע, גבר נשוי כמוהו שהחליט אחרי התלבטות קשה לצאת מהארון ולהתגרש, וציפה שיורם יעשה כמותו. יורם נבהל מאוד וניתק איתו קשר, ובמשך כשנה התנזר כליל מגברים, אבל לבסוף גבר עליו יצרו והוא החליט לנסות למצוא שוב סידור דומה לזה שהיה לו קודם.

"נראה לי שאתה הכי מתאים." התוודה, "מתי נוכל להיפגש?" הפציר בי. 

אחרי השיחה השלישית החלטנו להיפגש למחרת בלילה במגרש החנייה של חדר הכושר שלי. אני הגעתי אחרי אימון כושר מקוצר, והוא אחרי העבודה. הוא חנה לצד מכוניתי ונכנס למכונית שלי, קצת מלא יותר מהתמונה שפרסם בפרופיל שלו, והרבה יותר מבוגר מכפי שסיפר, אבל עדיין גבר טוב מראה שהדיף ריח נעים, ודיבורו היה רהוט ומשכנע בדיוק כמו המיילים שלו.

שוחחנו קצרות, בוחנים זה את זה במבטים חטופים, מגששים אחד אחרי כוונותיו של השני, ולבסוף בעקבות הצעתו החלטתי ללכת איתו למלונית דיסקרטית אחת שהוא הכיר בעזרתו האדיבה של האקס שלו.

המלונית עמדה ברחוב צדדי מוזנח בשולי העיר, בניין מתקלף אפרורי שנראה כמו בית חרושת נטול שמץ הדר או חן. "אתה תחנה ואני אסדר לנו חדר." פקד עלי יורם ונכנס למלונית.

חניתי במגרש חנייה ריק למחצה שהשתרע בין המלונית לבין מוסך אחד שהיה סגור בשעה הזו, ויצאתי, מהסס לאן לפנות. יורם הופיע לצידי מחייך, הראה לי את המפתח והוביל אותי לדלת צדדית שנפתחה למסדרון ארוך, צבוע בצבע שמן ירקרק עכור. נראה היה שהוא מתמצא היטב במקום והלכתי אחריו בלי היסוס.

נכנסנו לחדר לא גדול ומיושן שהכיל רק מיטה ושתי שידות לילה קטנות. וילון דהוי היה תלוי על חלון מאובק, ובמקלחת הקטנה הייתה אסלה מיושנת ולידה כיור נירוסטה מחליד. שתי מגבות נוקשות מכביסה, וסבון אחד זעיר השלימו את התפאורה המדכאת.

הבטתי סביבי, מדוכדך ולא אמרתי כלום, אבל על פי הבעת פני אפשר היה להבין שאני לא מתפעל. "המקום די עלוב." הודה יורם בעליצות מעושה, "אבל במחיר הזה..." הוא הניח יד על כתפי וסובב אותי אליו, ולפני שהבנתי מה קורה נישק אותי ישר על פי והדף אותי לעבר המיטה.

"רק רגע." מחיתי, "חכה שנייה, אני..." הוא נשכב עלי, חירש למחאותיי, ושב ונישק אותי, מנסה להפשיט אותי תוך כדי כך.

שעה אחר כך יצאנו משם בידיעה שלעולם לא ניפגש שוב. אני הייתי נבוך, מאוכזב וזועם. יורם היה שבע רצון ומסופק. הוא חש שקיבל תמורה הולמת לכסף שהשקיע, אני הרגשתי נורא - לא גמרתי, לא נהניתי, וחשתי מרומה ומתוסכל למרות שלזכותו אגיד שאחרי שהוא הגיע לסיפוקו, מה שקרה במהירות מפתיעה, הוא ניסה לפצות אותי מעט על ההתנפלות שלו ומצץ לי, אבל הייתי נרגז ועצבני מידי מכדי ליהנות.

השמשתי בסדין כדי לנגב את הזרע שלו מבטני החשופה, הדפתי אותו מעלי וביקשתי שנלך מפה כבר. יורם לא התווכח, משך עליו את מכנסיו ופנה לצאת.

כל הדרך חזרה למכונית שלי ניסיתי להסביר לו מה לא היה בסדר במה שקרה שם, אבל אני בספק אם הוא הצליח להבין, וגם אם הבין, בערך, לא היה לו אכפת. הוא נצמד לגוף של גבר, התחכך בו וגמר, ומבחינתו זה היה העיקר. הוא קיבל את שלו ומה שקרה אחר כך, ומה הוא גרם לי להרגיש כבר לא עניין אותו.

"וחוץ מזה אל תחשוב שלא שמתי לב ששיקרת לי ושלחת תמונה שלך מלפני עשר שנים לפחות." הוספתי עקיצה אחרונה לפני שיצאתי ממכוניתו. עכשיו כשכבר חזרתי למכונית שלי הרגשתי אמיץ יותר ופחות מבולבל.

"נו, אז מה? כולם משקרים באטרף." השיב יורם באדישות מרגיזה והסתלק. חזרתי הביתה, הדלקתי את המחשב, נכנסתי לאטרף ודבר ראשון שמתי אותו ברשימה השחורה. אחר כך מחקתי את התמונות מהפרופיל שלי, ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אחזור יותר לאטרף.

החזקתי מעמד יומיים לפני שנשברתי, בהתחלה הצצתי בתירוץ שאני רק רוצה לקרוא את הפוסטים החדשים של אודיגו שהמשיך להרעיף פניני חוכמה על המעטים שטרחו לקרוא בלוגים. חודש אחר כך צילמתי תמונות חדשות ומעודכנות של עצמי, ובהתקף מחודש של אופטימיות ניסיתי שוב את מזלי, וראשית חוכמה שלחתי הודעה לאודיגו. בתחילה החמאתי לו על הבלוג המרתק שלו ועל כישרון הכתיבה שלו ובנ.ב. תהיתי בנימוס אם יש מצב שנוכל להתכתב במייל פרטי.   

אודיגו השיב לי למחרת, הודה לי על המחמאות ועל תשומת הלב והיה מנומס, חביב, רהוט ונעים הליכות, אבל הצהיר עוד לפני ששאלתי שהוא לא מעוניין להיפגש איתי ומוכן לקשר וירטואלי בלבד.

כתבתי בתשובה שזה בסדר, אני לא מבין, אבל מכבד את רצונו, ואם הוא מעדיף קשר וירטואלי אסתפק בהתכתבות בלבד. הקריאה בבלוג שלו עזרה לי מאוד ואני רואה בו מעין מנטור, ומאחר ואני מעריך את תבונתו ואת ניסיונו הרב אודה לו מקרב לב אם יואיל בטובו להקדיש לי מזמנו ולייעץ לי איך להתנהל באטרף.

אודיגו הצטנע וכתב שהוא לא ראוי להיות מנטור של מישהו, אבל הוא ינסה להועיל לי, כמיטב יכולתו, והוסיף שכדי לייעץ לי עצות מוצלחות הוא צריך להבין מה אני מחפש.

ואני מייעץ לך לשבת ולחשוב בשקט מי אתה באמת כי אחרת לא תוכל לדעת למה אתה זקוק פסק, והוסיף בתבונה שכדי להגיע למטרה צריך קודם להגדיר אותה היטב ובצורה ברורה.

קח את הזמן שלך קובייה צהובה ותחשוב טוב לפני שאתה מספר לי מה אתה מסתיר בתוך הקובייה הצהובה שלך סיכם המנטור החדש שלי את מכתבו הארוך.

עניתי לו במכתב ארוך וקשקשני שבו פירטתי באריכות את תולדות חיי והשקפותיי, והקדשתי פסקה ארוכה מאוד ליתרונות חיי הנישואים ותענוגות האבהות, ורק לקראת סופו של הוידוי שלי הסברתי שאחרי שנים כה רבות של נאמנות לאישה אחת, מה שהגביל אותי לרפרטואר מיני די מצומצם, מתחשק לי לממש קצת פנטזיות, אבל רק בתנאי שלא אפגע באשתי או במשפחתי.

איזה מין פנטזיות? חקר אודיגו, אתה יכול לפרט קצת יותר?

אני בעצמי לא בטוח, אבל אני אנסה לענות לך בכנות רבה ככל האפשר עניתי, והודיתי שאני חושב לאחרונה הרבה על סקס עם גברים, וגם חולם עליו, אבל אין לי מושג למה זה קורה לי.

זה קורה לך כי אתה הומו, השיב אודיגו בפשטות, ואחר כך שאל איזה סוג של גברים מוצא חן בעיני? למי אני נמשך?

אני לא יודע למי אני נמשך אודיגו, אבל אני יודע מי דוחה אותי, דוחים אותי אנשים גסי רוח שלא ממש מכירים אותי ובכל זאת קוראים לי הומו, התמרמרתי.

אודיגו שלח לי בתגובה פרצוף סמיילי לעגני שחרץ לי לשון זדונית, והוסיף מתחתיו מספר טלפון.

השעה הייתה כמעט חצות, אשתי והבן כבר ישנו, הייתי לבד בחדר העבודה שלי, ובכל זאת רעדתי מפחד. יכולתי לכבות את המחשב ולשכוח מאודיגו, אבל במקום לנהוג בתבונה ובזהירות סגרתי את הדלת ואת החלון, ואחר כך חייגתי את המספר שנשלח אלי, מקפיד לא להסגיר את המספר שלי.

הוא ענה אחרי הצלצול השני, "קובייה צהובה אני מניח?" אמר בקול מחויך.

"כן, אתה אודיגו?" שאלתי, לחוץ מכדי להעריך את חוש ההומור שלו.

"רק באינטרנט, בחיים אני אמיר, ואתה?"

"אה... אני... אני אסף, אבל כולם קוראים לי אסי."

"נעים מאוד אסי."

"גם לי אמיר, אבל אני לא הומו."

אמיר גיחך, "ובכל זאת יש לך פרופיל באטרף ואתה מחפש סקס עם גברים, אז מה אתה?"

"אני... אני לא יודע, אבל זה שלפעמים אני חושב על... לא משנה. למה נתת לי את מספר הטלפון שלך?"

"לא יודע, פתאום נמאס לי להקליד, לך לא?"

"כן, קצת. מותר לשאול בן כמה אתה?"

"כן, למה זה חשוב?"

"לא חשוב, סתם, סקרנות. אתה יודע עלי הכל ואני לא יודע עליך כלום. למה כתבת בפרופיל שלך שאתה בן מאה?"

"כי לא רציתי שידעו בן כמה אני באמת, אני לא מקווה למצוא גברים באטרף ולכן הגיל שלי לא משנה."

"אתה צודק, הוא לא משנה, אבל לפי הקול שלך אתה נשמע צעיר."

"תודה על המחמאה, בן כמה אני נשמע לך?" הסתקרן אמיר.

"בן שלושים בערך?"

הוא צחק, "שוב תודה, אבל טעית בעשרים שנה, אני בן חמישים פלוס, ואתה?"

"אני בן ארבעים וארבע, בדיוק כמו שציינתי בפרופיל שלי." הצהרתי בגאווה.

"חבל שלא ציינת במה אתה מעוניין."

"ברגע שאני אדע אני אציין את זה בפירוש, בינתיים כל מה שאני יכול להגיד זה שאני לא מוצא עניין בבחורים שצעירים ממני בעשרים שנה למרות שנעים לי להסתכל עליהם, ובטח יהיה לי גם נעים לגעת בהם."

"איזה עוד עניין אתה מחפש בגברים חוץ מאשר להסתכל עליהם ולגעת בהם?"

"לא יודע." נאלצתי להודות, "זה היה צריך להספיק לי, נכון? אבל ... לא יודע. תגיד, יש מצב שניפגש פנים אל פנים?"

אמיר שתק כמה שניות לפני שענה לאט שהוא ישמח, אבל הוא חושש שאתאכזב.

"אתאכזב ממה? כבר אמרת לי שאתה בן חמישים, ואני רק רוצה לדבר אתך, אגב, איך אתה נראה?"

"אני נראה בדיוק בגילי." ענה אמיר, ושאל אם התמונות שפרסמתי בפרופיל שלי הן באמת שלי.

"כן, בטח." נפגעתי, "הרי כתבת בבלוג שלך שעדיף לא לשקר ולא לרמות בפרופיל."

"נו, אז מה? כתבתי הרבה דברים, כתבתי גם שאטרף זה שוק בשר ושעדיף לברוח ממנו כמה שיותר מהר כי לא יצא ממנו שום דבר טוב, ובכל זאת אני שם."

"כתבת שאתה באטרף רק בשביל הבלוג, ובשביל לפגוש בני אדם אתה מעדיף שידוכים של חברים או את גן העצמאות." הזכרתי לו.

הוא נאנח, "אני לא מאמין, למדת את הבלוג שלי בעל פה?"

"לא את כולו, רק את הפרקים שמצאו חן בעיני במיוחד, איפה אתה גר אמיר?"

הוא נקב בשם הרחוב והתברר שאנחנו גרים לא רחוק זה מזה, ואחרי עוד קצת לחץ מצידי הסכים אמיר שניפגש מחר אחרי הצהרים בבית קפה אחד שנמצא בערך בין הדירה שלי לשלו.

"אבל איך אני אזהה אותך?" נזכרתי לשאול ברגע האחרון.

"אני אהיה הקשיש השמנמן עם משקפיים ושערות שיבה." השיב אמיר וסגר.

הוא צדק, הוא באמת היה ממושקף, אבל לא שמנמן בדיוק אלא יותר מלא גוף, רחב כתפיים ובעל בלורית מכסיפה. חוץ מזה היו לו עיניים כחולות מלאות חיים, שפע קסם אישי, לחיצת יד נמרצת וחיוך חם ששבה את ליבי.

עד סוף הפגישה שלנו נפלתי בקסמו של אמיר, המנטור שלי היה גבר כריזמטי בעל דיבור רהוט ומלא הומור, והייתה לו דעה על כל דבר ועניין תחת השמש, ומניפת הקמטים סביב עיניו הבהירות והפיקחיות רק הוסיפה לו בעיני לווית חן. שכחתי כבר שהוא מבוגר ממני בעשר שנים, ושגופו אינו חטוב ושרירי והייתי מוכן לשבת עוד שעות ולשוחח איתו, להתענג על חיוכו ולהניח לברכי להתחכך בזו שלו, אבל השעה נעשתה מאוחרת, וחיכו לי בבית. נפרדתי ממנו בצער בלחיצת יד, ואם לא הייתי מתבייש הייתי מוסיף גם חיבוק ללחיצת היד הממושכת.

חשבתי על אמיר, המנטור שלי, במשך כל אותו לילה, וכשנרדמתי סוף סוף חלמתי עליו, ומיד כשהגעתי לעבודה התקשרתי אליו ושאלתי אם במקום להיפגש בבית קפה אוכל לבוא אליו הביתה.

"אתה בטוח?" שאל אמיר, "תחשוב טוב לפני שתענה." הזהיר אותי.

"כן, אני בטוח." התלהבתי, "ואני יכול לצאת היום מוקדם יותר מהעבודה, בצהרים מתאים לך?"

אמיר שעבד מהבית ענה שכן, מתאים לו, והוסיף בביישנות קלה שהוא גר בסתם דירה מוזנחת, ושהוא מקווה שלא אתאכזב.

"אני בא לבקר אותך, לא את הדירה שלך." הזכרתי לו.

"האדם הוא תבנית נוף מגוריו." הצטחק אמיר, ואחר כך שאל אם אני מכיר את השיר שעליו מבססת הפראפרזה שלו, "אתה יודע מה זה פאראפרזה, נכון?"

"אני לא טמבל כמו שאני נראה." צחקתי, מרוצה מעצמי, "ואני מספיק מבוגר כדי לזכור את טשרניחובסקי משיעורי הספרות." הוספתי בנזיפה קלה.

"תודה לאל, כי הדור הצעיר שלנו... לא תאמין איזה בורים מסתובבים שם בחוץ."

"אני אאמין, אחרי שהסתובבתי קצת באטרף שום דבר כבר לא יפתיע אותי." הבטחתי לו, ועשר דקות לפני השעה היעודה כבר התייצבתי בדירתו.

הדירה שלו שיקפה את אופיו של אמיר והלמה אותו להפליא. היא הייתה קטנה ודחוסה, מלאה ספרים ותמונות - דירה שנועדה למגורים של איש אחד בלבד.

התמלאתי קנאה למראה דירתו למרות שגרתי בדירה גדולה פי שלושה משלו, אבל אף פינה בה לא הייתה לגמרי לטעמי. "פה אתה ישן?" סקרתי בהתפעלות את חדר השינה שלו, תוהה איזה מין הרגשה זו לישון לבד במיטה זוגית, ולהחליט בעצמך על כל דבר ועניין בלי להתחשב באישה ובילדים.

"אני מקנא בך." הודיתי בכנות.

הוא חייך, "אין לך מה לקנא, לא תמיד נעים לישון באלכסון, הרבה פעמים אני מצטער שאני לבד ולא פעם אני מתגעגע."

"מתגעגע למי?" הבטתי בו בפליאה.

הוא משך בכתפיו, "לכל מיני אנשים שפעם ישנו איתי ועכשיו הם ישנים עם אחרים." הבטנו זה בזה במבט ממושך, ואז הוא הניח בהיסוס את כף ידו על לחיי, והבעת שאלה עלתה על פניו.

ידעתי בדיוק מה הוא רוצה לשאול ובמקום לענות הסרתי בזהירות את משקפיו, הנחתי אותם בצד ונישקתי אותו על פיו, ליבי פועם בחזקה מרוב התרגשות. בהתחלה זה היה רק מגע זהיר ויבש של שפתיים בשפתיים, אחר כך המגע נעשה חזק יותר, לח ומתלהב יותר, וכבר היה חיבוק, ידיים נכרכו סביב הגוף, ולשון נגעה בלשון... בלי לדעת איך מצאתי את עצמי פתאום בתוך אחת הפנטזיות שלי, שוכב על מיטה בזרועותיו של גבר, מתנשק ומתגפף איתו, מפשיט אותו בעוד הוא מפשיט אותי, מתנשק ומתלהב, מתרגש ושמח כמו שלא קרה לי כבר מזה שנים. 

הקשר שלנו שהתחיל כקשר של מילים ורעיונות זרם בטבעיות מפתיעה לתחום הפיזי, והכימיה ביני לבינו שהתחילה בעולם הווירטואלי המשיכה גם לעולם המעשה. סוף סוף קרו לי כל הדברים שחלמתי עליהם זמן רב כל כך, ועכשיו כבר הבנתי מה אני צריך שיקרה במיטה כדי שאוכל ליהנות. למדתי שרק טכניקה חסרת רגש מכבה אותי, שאני צריך רגש וחום וקשר ונפשי כדי לחוש תשוקה, ואני חייב שלפני שמגיעים לסקס עצמו יהיו נשיקות וחיבוקים ומגע, כי סקס מכני מכבה אותי.

אמיר סיפק לי את מבוקשי בשפע ובהנאה, ובגלל שזה היה עם אמיר שכבר הכרתי קודם הרגשתי מספיק בטוח כדי להניח לו להוביל אותי, ולהנחות אותי, וללמד אותי איך עושים ומה עושים.

"אני מרגיש כל כך נוח וטבעי אתך." התפעלתי, "נכון שזה נהדר."

הוא חייך ואמר שאני חמוד, והציע לי ללכת להתקלח איתו, הצעה שקיבלתי בשמחה רבה. הוא סיבן אותי ואני אותו, שוב היה לנו סקס מדהים, והשמחה הייתה רבה. כל זמן שנתתי לגוף ולחרמנות להוביל אותי הכל היה בסדר, הצרות התחילו אחר כך.

"רק אל תתחיל להתלהב לי יותר מידי." הזהיר אותי אחרי שיצאנו יחד מהמקלחת והתחלנו להתלבש.

ההערה החמצמצה הזו באה מיד אחרי שחיבקתי אותו בהתלהבות והודיתי לו שהצליח להגשים לי שתי פנטזיות במפגש אחד.

"זה בסדר." התרחקתי ממנו, פגוע מעט – רק לפני כמה דקות הוא רעד בזרועותיי וכיסה את פני בנשיקות, ועכשיו הוא פתאום עוקצני ונבזה - "אין לי מספיק זמן להתלהב." הוספתי בקרירות, והתחלתי לכפתר את חולצתי, "אני חייב לרוץ הביתה לפני שאשתי תתחיל לדאוג."

"אסי." הוא אחז בפרקי ידי, מפריע לי להתלבש, "תקשיב לי רגע בשקט, ובלי להיות פולנייה נעלבת, אתה מספיק מבוגר להבין איך העולם עובד, נכון?"

הנהנתי, מביט בו בשתיקה נעלבת. אמיר הרכיב את משקפיו וסקר אותי במבט ביקורתי, "תראה איך בלבלת את הכפתורים, תן לי לסדר אותך." התעסק בכפתורי חולצתי, ותוך כדי כך הסביר לי בעדינות שהוא מבוגר ממני בעשר שנים, והוא חי לבד כבר הרבה זמן, ויש לו הרבה יותר ניסיון ממני בעניינים האלה, והוא חושב שעדיף לשמור על קור רוח ולא להתלהב ומקווה שאצליח לשמור על איזון מתאים בין העולם האמיתי לבין מה שקורה בחדר השינה שלו, ושלא אכעס עליו כי אני עוד חדש בעסק הזה, בעוד כמה חודשים אני אודה לו.

"אני אודה לך על מה? אני לא מבין על מה אתה מדבר."

אמיר נאנח, הושיט לי את מכנסי ואמר שהוא ישמח אם נמשיך להיות בקשר, אבל למרות שהסקס היה נהדר והפתיע גם אותו הוא מקווה שלא אתחיל לפתח ציפיות מוגזמות ושאבין שאין שום דבר שנמשך לנצח וש...

"על איזה ציפיות מוגזמות אתה מדבר, ולמה אתה מתכוון שתשמח אם נמשיך להיות בקשר?" ניסיתי להבין את מה שליבי כבר ניבא לי.

"אני מתכוון שכדאי שתפגוש עוד גברים, ותעשה עוד ניסיונות כי יש המון דגים בים ואין טעם שתתקבע רק עלי."

"אז... אז אתה לא רוצה שניפגש יותר?" גמגמתי מרגיש פתאום כמו הילד הזה בשיר על הדמעות שזולגות מעצמן.

"לא אמרתי שלא ניפגש, אמרתי רק ש..." הוא הביט בי במבט אומלל, "אולי עדיף שאני אכתוב לך מייל ואסביר לך בדיוק למה התכוונתי?"

"לא. עדיף שתגיד את זה עכשיו." התעקשתי, אבל אז צלצל הנייד שלי ואשתי שאלה איפה אני ומה קורה איתי? ואם יש מצב שאעצור בסופר בדרך הביתה ואקנה חלב וגבינה צהובה?

"בסדר, בסדר, אין בעיות, אני מגיע עוד מעט." אמרתי בקוצר רוח, מביט תוך כדי כך בפניו של אמיר שנעשו תוך זמן קצר כל כך יקרים ומוכרים, מבחין איך הוא מסתגר בתוך עצמו, ואיך כל החמימות והפתיחות שקרנה ממנו כלפי נעלמת. כמה מהר חזרנו להיות שני זרים שנפגשו רק לרגע.

"חבל שלא נפגשתי אתך לפני שהתחתנתי." אמרתי ונגעתי בלחיו בליטוף פרידה.

"אם היית נפגש איתי לפני עשרים שנה בטח לא היה קורה כלום, היית אז רק ילד שלא מכיר את עצמו, לקח לך שנים להבין שאתה הומו." ענה אמיר ברוך, והפעם לא כעסתי ולא מחיתי כי הוא צדק, האסי שהייתי אז היה חולף על פניו בלי לשים לב לנוכחותו, וגם אם היינו מתיידדים ספק אם זה היה מוביל לסקס. רק השנים שחלפו, שנות הנישואים והאבהות, ואולי המוות של אבי, שחררו בי משהו חבוי ושינו אותי עד שכיום הייתי, לפעמים, גם הומו.

חזרתי הביתה עם החלב והגבינה הצהובה, הקפאתי את הפרופיל שלי, וניסיתי לשכוח את אמיר ואת אטרף ולחזור לעולמי הישן והבטוח. 

לא הצלחתי, עכשיו, אחרי שטעמתי וניסיתי לא יכולתי לחזור אחורה. אחרי כמה ימים חסרי מנוחה שלחתי לאמיר מייל ושאלתי אם יש לו זמן אלי כי אני רוצה להיפגש איתו.

לי אין אישה ששולחת אותי לקניות ושואלת מתי אחזור הביתה, יש לי זמן בשפע ענה אמיר, ולך?

מי הפולנייה עכשיו? עניתי לו והוספתי סמיילי שעיווה את פניו בלעג.

בגילי אני מרשה לעצמי להתחבר לפולנייה הפנימית שבי, ענה אמיר, ושאל אם הוא יכול להתקשר אלי.

כמעט שלחתי לו את המספר של הנייד שלי, אבל ברגע האחרון נמלכתי בדעתי ונתתי לו את מספר הנייד של העבודה, הטלפון שאשתי הקפידה להתעלם ממנו בגלל התיעוב שרחשה למקצוע שלי. גילה מעולם לא הסתירה את דעתה על עריכת דין וטענה תמיד שיש יותר מידי עורכי דין בארץ.

יחסה המזלזל לא הפריע לה ליהנות מהמשכורת הדשנה שלי, וכשציינתי זאת פעם היא נעלבה מאוד, כינתה אותי מגעיל וכפוי טובה, ובמשך כמה ימים סירבה לדבר איתי.

אמיר התקשר ושאל אם אני יכול לדבר חופשי?

"כן, אני במשרד, אני יכול לעבור אצלך בדרך הביתה?"

הוא נאנח, "הייתי צריך להגיד לא, אבל אני מתגעגע."

"אני בא, חכה לי." סגרתי, אמרתי שלום חטוף לשותפי למשרד ונסעתי אליו.

הוא קיבל אותי בחיבוק ונשיקה והוליך אותי למיטה. שוב היה סקס איטי ומלהיב, שופע חום ורגש והתלהבות. ליטפנו ונישקנו ומצצנו והתרגשנו. אחר כך הלכנו למקלחת ושם, אחרי שביקשתי והפצרתי, אמיר הסכים לנסות לחדור אלי, אבל רק עם קונדום. הוא הוציא חבילת קונדומים ממגרה מתחת לכיור ולימד אותי איך לגלגל אותו על אברו, ואחר כך ניסה לחדור אלי בזהירות, והפסיק מיד כשגנחתי מכאב.

"אל תפסיק." התחננתי.

"אבל אני מכאיב לך."

"זה כאב נעים, תמשיך בבקשה."

הוא המשיך עוד קצת, עצר, והוסיף עוד חומר סיכה, מעיר תוך כדי כך שהבקבוק כבר נגמר והוא חייב לקנות עוד אחד, ובאותה הזדמנות גם לחדש את מלאי הקונדומים ו...

הדפתי אותו מעלי ושאלתי ברוגז - אידיוטי אבל בלתי נכבש - כל כמה זמן הוא קונה קונדומים?

"כל שבועיים שלושה, לפעמים יותר, למה?" התפלא אמיר.

"לא משנה." חטפתי מגבת והתחלתי להתנגב בתנועות מגושמות, "כבר נורא מאוחר, אני חייב ללכת."

"מה, ותשאיר אותי ככה?" הצביע אמיר על הזין שלו שמילא את הקונדום עד להתפקע.

זרקתי עליו את המגבת ויצאתי לחדר השינה, עצבני וממורמר.

אמיר יצא אחרי ושאל אם יצאתי מדעתי ומה עובר עלי?

"לא יודע, אני מטומטם, אל תשים לב אלי."

"הלוואי ויכולתי." הוא התיישב על המיטה ומשך אותי אליו, "נו, די, תדבר איתי, מה הבעיה? מפריע לך שיש לי גם אחרים? נו, אז מה? הרי גם אתה ישן עם אשתך?"

"נכון, אתה צודק."

"אין לי בן זוג קבוע אבל יש לי כמה יזיזים ותיקים, ולפעמים יש גם מישהו מזדמן... פה ושם יש לי שבועות פעילים יותר, ולפעמים יש גם תקופות יבשות, ככה זה."

"למה אין לך בן זוג קבוע?"

הוא משך בכתפיו, "דווקא היו לי כמה, שניים אפילו רציניים, אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד יותר מידי זמן. אחרי שנתיים שלוש ההתלהבות מהסקס מפסיקה והקשר נגמר, ככה זה כשיש שני גברים בלי ילדים."

"לא תמיד, יש גם כאלה שמחזיקים שנים רבות יחד."

"מעטים, והם מחזיקים מעמד רק כי הם לא מונוגאמיים, חיים יחד, אבל מזדיינים עם אחרים."

"אני לא מאמין, לא יכול להיות."

הוא חייך וטפח בחביבות על לחיי, "איזה ילד! עשית בשכל שהתחתנת עם אישה." עקץ אותי.

"תעזוב אותי, נמאס לי, אני הולך." התלבשתי במהירות, מצפה למחצה שהוא יעצור אותי ויבקש ממני להישאר עוד קצת, אבל זה לא קרה.

יצאתי משם ושוב נשבעתי שלא עוד, חידשתי את הפרופיל שלי באטרף וניסיתי למצוא אחרים, אבל אחרי אמיר כולם נראו לי טיפשים ומשעממים. עם בחור אחד הרחקתי לכת ונפגשתי, אבל למרות שהוא נראה די נחמד הרעיון להתפשט לידו היה בלתי מתקבל על הדעת, ואחרי שהוא התחיל לדבר על הבעיות הכספיות שלו, מביט בי בתקווה שאבין את הרמז, קמתי וברחתי הביתה.

למחרת התקשרתי שוב אל אמיר ושאלתי אם אנחנו יכולים להיפגש.

"אתה בטוח? לא מתחשק לי לריב אתך שוב על שטויות."

"אני לא אריב אתך, מבטיח."

"אז בוא."

באתי ושוב צנחנו למיטה בהתלהבות, והפעם שתקתי והתרכזתי רק בתענוגות הגוף, ואחרי שעישנתי יחד עם אמיר סיגרית חשיש מגולגלת ביד הצלחתי להירגע מספיק כדי ליהנות מחדירה, ומיד אחר כך פרצתי בבכי, מביך את עצמי ואת אמיר.

הוא חיבק אותי, וניחם ופינק, ובסופו של דבר נרדמנו חבוקים. התעוררתי בשעה מאוחרת מידי ונבהלתי כשגיליתי שהנייד שלי כבוי, ושיש לי המון הודעות נרגזות מאשתי המודאגת.

התקשרתי מיד לגילה, והמצאתי איזה סיפור מופרך על עבודה דחופה ונסיעת עסקים לא צפויה, ובטרייה שנגמרה בלי ששמתי לב.

"בסדר, בסדר, די כבר, מספיק, בוא הביתה, אנחנו צריכים לדבר." אמרה גילה בתקיפות וסגרה.

היא חיכתה לי בסלון, יושבת זקופה, לבושה בבגד לא מוכר - משהו רך ונשפך בכחול - ושערותיה שצבען הטבעי היה חום דהוי, נקצץ בתספורת קצרה נועזת ונצבע באדום עם פסים ערמוניים. ההופעה הלא צפויה הזו בלבלה אותי כל כך עד שכל התירוצים וההתנצלויות שהכנתי מראש נעתקו מפי, ופשוט בהיתי בה, מופתע, שואל את עצמי מה עובר עליה. "הסתפרת?" הצלחתי לפלוט לבסוף והתיישבתי מולה.

"כן." היא רפרפה בהיסוס על הבלורית האדמונית שעטרה את מצחה, "מה דעתך?" שאלה במעין ביישנות שכיווצה את ליבי בהרגשת אשמה.

"אה... זה... זה מאוד... מאוד מיוחד, אני רואה שקנית גם שמלה חדשה?"

"זו שמלת בית." הסבירה גילה, קמה והסתובבה כדי להניח לי לבחון אותה מכל הכיוונים.

"יופי, ממש יפה, תתחדשי."

"תודה." היא התיישבה שוב, שלבה רגל על רגל ורכנה לעברי, "אנחנו צריכים לדבר אסי."

"על מה?" שאלתי, לוטש מבט על כפות רגליה שהיו נעולות בנעלי בית חדשות, משהו כחלחל כהה מקטיפה שנראה יקר מאוד. "אני רואה שגיהצת את הכרטיס בלי רחמים." הערתי, מחליק בטבעיות לתפקידי המשפחתי - שר האוצר והממונה על התקציב.

"אם לא אכפת לך גם אני עובדת, מגיע לי לפנק את עצמי לפעמים." התקוממה גילה,

 "חוץ מזה חילקתי את התשלום לחמש." התגוננה, מוכיחה שאין די בשינוי בגדים ותסרוקת כדי לשנות את האופי, היא תמיד הייתה קצת בזבזנית, וכשהיה לה מצב רוח רע היא נטתה לעשות קניות פרועות כדי לנחם את עצמה. אם לא הייתי משגיח עליה ומרסן אותה היינו נכנסים לצרות כספיות רציניות. ככה זה היה תמיד אצלנו, אני הגבר המעשי, הרציונאלי ובעל המאה והיא האישה הרגשנית והספונטנית שלא מבינה כלום בכסף.

אם לא הייתי חש אשמה בטח הייתי חוקר אותה יותר ביסודיות ומברר כמה בדיוק עלו הנעלים האלה שנראו לי יקרות עד להחריד - לגילה הייתה חולשה לנעלים יקרות - אבל חשתי אשם ולכן לא התווכחתי.

"בסדר, יפה מצידך." שיבחתי אותה, "על מה רצית לדבר איתי?" ניגשתי לעצם העניין.

"עלינו אסי, על מה שקורה איתנו לאחרונה, אני רוצה שתדע שאני מודאגת מאוד ממצב הזוגיות שלנו, אני מרגישה שאנחנו מתרחקים זה מזה, לא משקיעים ביחסים שלנו, מקבלים זה את זה כמובן מאליו."

זה חדש, היא אף פעם לא דיברה על הזוגיות שלנו. מה זוגיות? אנחנו נשואים רציתי להגיד, אבל התאפקתי, רגשות האשמה גרמו לי להיות נחמד ומתחשב כמו שלא הייתי מעולם. "אני יודע שהייתי קצת עסוק בזמן האחרון, אבל..." התחלתי להתנצל.

גילה הרימה את ידה כדי להשתיק אותי, מתנהגת כאילו שהיא עדיין בכיתה ואני תלמיד לא ממושמע, "עוד לא סיימתי לדבר."

"סליחה, תמשיכי." העליתי על פני הבעה כנועה והחלטתי שכבר מחר אני מביא לה פרחים, לא, פרחים זה נדוש ומעורר חשד, אני אביא לה עציץ של סיגליות אפריקאיות ורודות כאלה, כמו שהיא אוהבת, רק לה מותר לעשות קניות ספונטניות? גם לי מותר.

"אני לא מאשימה רק אותך, גם אני אשמה לפחות בחלק מהמצב, נישואים הם כמו ערוגה שצריך לטפח כל הזמן, ואסור להזניח. לאחרונה הזנחנו מאוד את היחד שלנו, מתי למשל יצאנו בפעם האחרונה לבילוי? לחופשה?" נעצה בי גילה מבט מאשים, "מתי היה לנו סקס בזמן האחרון?" הוסיפה לחקור בנבכי הזוגיות שלנו ולחייה העלו סומק של מבוכה. היא לא נהגה לדבר על סקס בקלות, בקושי לרמוז, ואם הדברים הגיעו עד כדי כך שהיא מתלוננת על מחסור בתחום הזה סימן שהיא באמת מוטרדת.

נוכח מטר השאלות המוצדקות שלה משכתי בכתפי ושתקתי, נבוך ומלא אשמה.

"אתה יודע." הוסיפה גילה, ופלטה מין צחוק נבוב ומעושה, צחוק לא טבעי שסימר את השערות הקטנות על עורפי, "בזמן האחרון היית כל כך מרוחק וקר אלי עד שהתחלתי אפילו לחשוד שאולי יש לך מישהי אחרת?"  

אז בגלל זה היא השקיעה בהופעתה ובזבזה כסף על בגדים קלטתי, ופתאום עלה בי גל של רחמים וחיבה כלפיה, הרי זו אשתי, אם ילדי, גילה שלי שפעם אהבתי בכל ליבי. איך יכולתי? הרי עמדתי איתה מתחת לחופה והבטחתי להיות נאמן לה, ולאהוב רק אותה.

"אני מבטיח לך שאין לי מישהי אחרת." אמרתי, ותחושת האשמה והבושה פילחה את קרבי, "חוץ מהמזכירה שלי את האישה היחידה בחיי." ניסיתי להתבדח – המזכירה שלי היא גברת לא צעירה, יעילה ונבונה מאוד, אבל כבר סבתא לנכדים ובינה לבין גילה שררה תמיד חיבה רבה - ואחר כך ליטפתי את שערה שנעשה נוקשה בגלל הצבע החדש, ושיבחתי את השינוי שחל בו, והוספתי חיבוק ונשיקה, והבטחתי להיות פחות מרוחק ולשקוע פחות בעבודה, אבל כשהיא ניסתה לעורר אותי באותו לילה להתעלסות באהבה נאלצתי להתנצל ולדחות אותה בתירוץ שאני עייף מאוד, וכואב לי הראש, והבטחתי שמחר בבוקר...

"אבל בבוקר אני תמיד ממהרת ואין לי זמן." נעלבה גילה, ודמעות עלו בעיניה, מעוררות בי תחושת אשמה מעורבת במיאוס.

הלוואי והייתי מסוגל לספק לה את מבוקשה, אבל אחרי כל השעות שביליתי עם אמיר לא הייתי מסוגל בשום פנים ואופן להעמיד שוב את הזין. שבתי והתנצלתי בשפלות רוח והבטחתי שמחר נצא אחרי הצהרים למסעדה, ואחר כך לסרט, וניסיתי להסיח את דעתה בתוכניות לבילוי סוף שבוע רומנטי באיזה צימר בצפון.

תודה לאל, בסוף היא התרצתה ונרדמה, אבל אני, למרות שהייתי עייף מאוד לא יכולתי להירדם. שכבתי לצידה של אשת חיקי הישנה בשלווה, חושב בדאגה על חיי, מתכנן תוכניות מסובכות לעתיד, מנסה נואשות לשלב את חיי הישנים, הטובים הנוחים והמוכרים עם החיים החדשים שמשכו אותי בחבלי קסם.

אפילו אז ידעתי בסתר ליבי שאני משלה את עצמי, בלתי אפשרי לרקוד בשתי חתונות, לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה, ועוד ועוד קלישאות שמתארות היטב את המצב הבלתי אפשרי בו נמצאתי. טובים ונבונים ממני ניסו ונכשלו, וידעתי שאני לא מספיק מתוחכם ולא די חסר מצפון כדי לנהל חיים כפולים. יום אחד יהיה עלי לבחור צד אבל עוד לא, תנו לי רק עוד קצת זמן לשבת על הגדר, זה עוד מוקדם מידי, אני עדיין לא מסוגל לבחור. 

"כמה זמן אתה חושב שתוכל לשבת על הגדר?" הזעיף אלי אמיר פנים כשנפגשנו סוף סוף, כמעט שבוע אחרי שנסתי בבהלה מדירתו.

"תראה, זה לא פשוט, אני במצב די רגיש, זו תקופה כזו ש... הילד צריך להתגייס עוד מעט וגילה נורא לחוצה ואני... זה לא פשוט."

"ואתה חושב שאחרי שהוא יתגייס יהיה לך קל יותר?" הוא גיחך את הגיחוך הציני הזה שהקדים אצלו תמיד הערה לא נעימה, אבל מציאותית מאוד, "אף פעם אין רגע מתאים לצאת מהארון, וכמה שאתה מבוגר יותר זה נעשה קשה ומסובך יותר." פסק ממרום ניסיונו.

החמצתי פנים כי עדיין לא תפסתי את עצמי כהומו בארון. נכון, כל העובדות בשטח הוכיחו לי שזה מה שאני, אבל עדיין...

"אל תעשה פרצופים." הורה לי אמיר שגם אחרי שהפך למאהבי לא הפסיק להיות המנטור שלי. גם כששכבנו עירומים, אחרי תינוי אהבים פרוע, הוא המשיך להורות לי איך להתנהל בחיי. "אתה יודע שאני צודק." הוכיח אותי.

"נכון אבל..."

"אין שום אבל יקירי." הוא התרומם על מרפקו וסקר אותי בחיבה, מעביר כף יד גברית, חזקה ומחוספסת על בטני וחזי, "אתה לא יכול להחזיק את החבל משני הקצוות חמוד."

"למה לא? גם אתה... אני לא בא אליך בטענות אמיר, אני יודע שזכותך ליהנות מהחיים, ולי בטח שאין רשות להגיד לך משהו, אבל שתדע שאני אוכל את הלב בגלל זה."

הוא נאנח, "אידיוט." אמר רכות, ונישק אותי, ואחר כך ציין, כמו שעשה כבר בעבר, שגם אני יכול.

"איך? שוב לחזור לאטרף הזה? איחס! וגם אם הייתי מוצא שם מישהו... רק המחשבה על כל הלוגיסטיקה ו... לא, איחס!"

"לא פלא שהתחתנת, אין לך אופי של סטוציונר." פסק אמיר בשביעות רצון.

"ולך כן?"

"מה לעשות? עם השנים פיתחתי אופי כזה, אם הייתי ממשיך להיות ילד רומנטי לא היו לי אף פעם חיי מין, אבל כשהיה לי בן זוג קבוע הייתי נאמן."

"ואני לא נחשב בן זוג קבוע?" הבטתי בו בתחנונים, מתעלם מהחלק ההגיוני במוחי ששאל אותי אם יצאתי מדעתי, ומה אני חושב שאני עושה לכל הרוחות?

אמיר שב ונאנח, ואמר שרק אני יודע להתקיל אותו בשאלות קשות כאלה, והלוואי והיו לו תשובות אבל... הוא לפת את אברי ושב ונישק אותי, וכל הספקות והתהיות פרחו ממוחי, וחזרו להציק לי רק כמה שעות אחר כך, כששוב מצאתי את עצמי מתנצל בפני גילה שאני נורא עייף וקשה לי ו...

"הלוואי והיה לך קשה." פלטה אשתי בתיעוב, והרפתה מאברי שנשאר רך וסרבן בין אצבעותיה, סובבה אלי את הגב ושתקה, ולא נענתה גם כשהצעתי עיסוי וניסיתי לנשק ולפנק ולהרגיע. 

"בשביל זה המציאו ויאגרה." הסביר לי אמיר אחרי ששטחתי בפניו את הבעיה שלי.

"אבל זה לא מסוכן? וחוץ מזה צריך מרשם של רופא."

"אם אין לך בעיות לב זה לא מסוכן, ומרשם של רופא משיגים מרופא כמובן, מה, אין לך רופא משפחה?"

"אבל מה אני אגיד לו?"

"את האמת, שלא עומד לך עם אשתך."

"אני לא יכול להגיד לו דבר כזה, הוא גם הרופא של גילה, והוא מטפל גם בהורים שלה, אין מצב שאני אדבר איתו על סקס."

"דביל, הוא רופא, אז על מה אתה מדבר איתו? רק על נזלת?"

"לא, גם על שיעולים, ובאביב יש לי אלרגיה לפריחה של אלונים אז... מה אתה צוחק? וחוץ מזה אני פשוט שונא לקחת כדורים."

"אם ככה אתה לא משאיר לי ברירה אלא לפנות לפתרון הקיצוני ביותר..." אמר אמיר וחיוכו השובב הפריך את דבריו הרציניים, "הדבר היחיד שעשוי, אולי, לעזור לך זה סרט פורנו." צחק והדליק את הטלוויזיה ועוד לפני שהספקתי למחות שאני לא אוהב פורנו, ולדעתה של גילה סרטי פורנו הם עניין מטופש, משפיל ולא מגרה בכלל הופיע על המסך זין שחור מפואר, ובעליו, שהיה שחור גם כן, החל למרוח אותו במשחה נוצצת, האבר המפואר הזה החל להזדקף ולגדול עוד יותר בין אצבעותיו הכהות והארוכות של בעליו שהתאמץ לדחוס אותו לתוך קונדום... בהיתי מוקסם במחזה המדהים והמגרה הזה ופתאום הבנתי למה סרטי הפורנו המעטים מאוד שראיתי בזמנו, כשהייתי חייל צעיר ואוויל השאירו אותי אדיש - הם התרכזו באיברי המין הלא נכונים.

למזלי ניחנתי בזיכרון חזותי טוב, וכל פעם שהמצב עם גילה נעשה מביך הייתי עוצם עיניים וחושב על הזין השחור והמדהים ההוא שהפליא לעשות לאורך כל סרט הפורנו ההומואי הראשון שראיתי, ואם זה לא עזר העברתי כנגד עיני את כל שאר הסרטים שצפיתי בהם עם אמיר, ולעיתים תכופות מאוד התעכבו מחשבותיי על סרט אחד שנחרט בזיכרוני והרשים אותי יותר מכולם. בסרט ההוא כיכבו שלושה ספורטאים שריריים שהיו, כל אחד בדרכו שלו, לא רק יפים אלא גם מצוידים להלל, והמעשים שהם ביצעו זה בזה הרשימו אותי מאוד ועוררו בי חשק לנסות גם.

"שלישיה? באמת? זה מה שמתחשק לך?" תהה אמיר כששיתפתי אותו במחשבות הזימה שלי.

הנהנתי, מבויש מעט, והוא חייך בחביבות אבל היה לי רושם שהוא מאוכזב ממני מעט. "זה לא שלא נהדר לי אתך, אתה יודע שכן, אבל פעם אחת אני רוצה לדעת איך ההרגשה להיות בשלישיה." הסברתי, "אבל רק בתנאי שגם אתה תהיה איתי ותעזור לי." הוספתי, חושש שאולי הוא נעלב מהרעיון שנוסיף עוד מישהו לסקס שלנו.

אמיר סקר אותי, מבודח, "השתנית מאוד מאז שהיית קובייה צהובה ומבוהלת שלא מצאה את עצמה באטרף." העיר בציניות.

"אז זה לא רעיון מוצלח לדעתך?"

הוא משך בכתפיו, "זה כבר עניין של טעם, אני ניסיתי ולא התלהבתי במיוחד, אבל אולי האשמים היו השותפים שלי שלא ממש חיבבתי. אם אתה רוצה אני אנסה לארגן לכבודך עוד מישהו, זו תהיה מתנת פרידה יפה."

"פרידה? על מה אתה מדבר?" נבהלתי, ואחזתי בזרועו. היינו יחד כבר כמעט שנה, נפגשנו כמעט כל שבוע, ולפעמים אפילו פעמיים בשבוע, והחלפנו מיילים כל יום. מאטרף פרשתי לגמרי, החזקתי שם פרופיל מוקפא ולא חיפשתי יותר שותפים לסקס, אמיר הפך לחלק חשוב של חיי - החלק הטוב והנעים כמו שאמרתי לו פעמים רבות. דירתו הייתה בשבילי המקום היחיד בו יכולתי להיות אני עצמי, להתרווח ולהרגיש נינוח. המחשבה על פרידה ממנו הפחידה אותי.

אמיר ליטף את לחיי וביקש שאירגע ואקשיב לו בשקט, ואחר כך סיפר שקיבל הצעה לעבוד בארצות הברית, ואחרי שהתלבט כמה ימים החליט לענות בחיוב.

"בגלל שאני רוצה לנסות שלישיה?" התפרצתי, "ככה אתה מעניש אותי?"

"כמובן שלא, אל תהיה ילד, אין שום קשר בין הדברים, הקריירה שלי בארץ תקועה ואני אהיה טיפש להישאר פה רק בגלל גבר נשוי חרמן שמזדיין איתי למרות שהוא טוען שהוא אוהב את אשתו."  

"אני באמת אוהב אותה, אבל אני אוהב גם אותך, אל תעזוב אותי אמיר." הטלתי את עצמי עליו, חיבקתי, נישקתי, הפצרתי, התחננתי, אך לשווא, הוא גמר אומר לעזוב ושום דבר לא עזר. 

עזבתי אותו כועס, ובמשך כמה ימים סירבתי לענות למיילים שלו והתאבלתי עליו ביני לבין עצמי. אמיר סירב לוותר עלי והתמיד לשלוח לי מיילים ואפילו העז והתקשר אלי למשרד כמה פעמים. אחרי שהוא שלח לי זר פרחים עם פתק ובו ביקש, כמעט התחנן, שאצור איתו קשר ואפרד ממנו כהלכה נשברתי ועניתי לו. היה טיפשי להתבצר בזעף ולהפסיד את השבועות האחרונים שעוד נותרו לו בארץ. חזרנו להיפגש, ולאט לאט התחלתי להשלים עם רוע הגזירה. אמיר הבטיח שהוא יחזור אחרי שנתיים, ושישמור איתי על קשר בזמן שיהיה בארצות הברית, ואולי יגיע לביקור בארץ, או שאני אסע אליו, ואולי ניפגש באמצע הדרך? באירופה למשל? בסוף נרגעתי, התפייסתי וניסיתי ליהנות ממה שיש.

בגלל נסיעתו הממשמשת ובאה העזתי לבוא אליו לעיתים קרובות יותר, ושבועיים לפני נסיעתו הצלחתי לארגן לעצמי סוף שבוע בתל אביב וביליתי אותו עם אמיר. ראשית הלכנו יחד לבית הקפה בגן מאיר, בית קפה עם רוב הומואי מוצהר – חוויה מאלפת ומטלטלת בשבילי. שוטטנו ברחובות, ראינו הרבה זוגות חד מיניים מטיילים יד ביד, ואפילו מתנשקים, ישנו בדירה מעוצבת להפליא של מכר שלו שהיה בטיול באיטליה, ולמחרת ביקרנו בגן העצמאות ובחוף הילטון. אמיר סיפר לי על המקומות המיתולוגיים הללו וציין בחיוך נוסטלגי שהוא בילה בהם את נעוריו, ואחר כך נסענו לחוף געש. סיירנו בחלק החבוי של המקום שאמיר הגדיר כחוף הכי הומואי בארץ. ראינו שם גברים משתזפים ורוחצים בערום, ובמו עיני ראיתי זוג גברים ערומים מתגפפים במים. אמיר נשבע שאם נשוטט בחוף, נרחיק עד לגבעות החוליות ונתאזר בסבלנות נוכל לראות גברים עושים סקס תחת כיפת השמיים, אבל לי לא הייתה יותר סבלנות, רציתי שנחזור מהר לדירה ונהיה יחד, ערומים ובמיטה, וזה בדיוק מה שעשינו.

זו הייתה הפעם הראשונה שביליתי איתו יומיים רצופים וישנתי איתו כל הלילה, נהניתי מכל רגע, וכל השבוע אחר כך התגעגעתי אליו מאוד וכאבתי את הריחוק ממנו. מעולם לא עלה בדעתי שגעגוע יכול לכאוב פיזית, זה כאב כל כך עד שלפעמים הצטערתי שנפגשתי איתו בכלל. באותו שבוע חשבתי הרבה על היחסים שלי עם אמיר ושקלתי את צער הפרידה שעוד אחוש אחרי שהוא יעזוב, כנגד האושר והשמחה שידעתי במחיצתו, ותהיתי אם לא היה עדיף שלא היינו נפגשים כלל. ברגע שחזרנו ונפגשנו - אחרי שלחצתי והתבכיינתי ואילצתי אותו למצוא לי מקום בסדר היום הצפוף שלו - הפסקתי לתהות וידעתי שלא חשוב כמה סבלתי וכמה אסבול עוד בעתיד, זה היה שווה רק כדי שאוכל לחבק אותו, ולהרגיש את ידיו מחליקות על גופי. רק אז, שבועיים לפני הפרידה, העזתי להגיד לו שאני חושב שאני אוהב אותו.

"אתה חושב?" גיחך אמיר, "קובייה צהובה וטיפשונית שלי, אתה חולה על התחת שלי, בדיוק כמו שגם אני..." הוא הפסיק את דבריו בנשיקה ארוכה, וסירב להוסיף עוד מילה בנושא, כי מה עוד היה להגיד? שנינו ידענו היטב שאנחנו אוהבים אחד את השני. חבל שכמו אידיוטים הבנו את זה רק אחרי שעמדנו להיפרד, ואולי היה עדיף ככה, הוא הבין טוב מאוד את מגבלות הקשר שלנו ולכן החליט לחתוך, ומבחינתו הוא צדק לגמרי. אמיר היה חכם ומנוסה ממני והבין עוד לפני שאני לא אוכל להיפרד מאשתי, לצאת מהארון ולחיות איתו. הוא ידע שכל זמן שהורי חיים, וגם אחרי שהם ילכו לעולמם בשיבה טובה, אני תמיד אמצא סיבות טובות לא לפרק את המסגרת המשפחתית הנוחה שלי.

שבוע לפני שנסע ארגן עבורי אמיר את מתנת הפרידה והוציא לפועל את השלישייה המתוכננת. הצעיר שאמיר הזמין היה רק בן שלושים, קצת צעיר מידי לדעתי, ונמוך קומה. כפיצוי על קוצר קומתו הוא טיפח גוף שרירי מרשים, ולמזלו ניחן גם בזין גדול יחסית. בניגוד לגופו הרחב והשעיר פניו היו עגולות, ילדותיות, מעוטרות בגומות חן מקסימות. החיוך שלו היה חמוד, כמעט תמים.  

"היי, אני קובי." הושיט לי את כף ידו, לחץ את כפי לחיצה איתנה והוסיף חיוך ילדותי שבצירוף גומות החן שלו שיתק אותי לגמרי. מה שהתחשק לי לעשות זה לא להזדיין איתו אלא לצבוט את לחיו העגלגלה ולתת לו ממתק.

אמיר הבחין שאין לי מצב רוח לסקס ולכן הדליק את הטלוויזיה, שם סרט פורנו חדש שטרם ראיתי, ואחרי שנתן לי לעשן קצת מאחת הסיגריות המיוחדות שלו הושיב אותי על כורסה, ביקש שאפשוט את חולצתי, נעמד מאחורי, נישק את עורפי וביקש ממני בשקט, לוחש לתוך אוזני, לזרום, ואחר כך החל לעסות את גבי ועורפי.

קובי שישב לצידי, עישן גם כן, וצפה איתי בסרט, ואחרי כמה דקות של צפייה שקטה הוא נאנח, ופשט את חולצתו, חושף גוף שעיר וחזק, והחל ללטף בעדינות את ברכי. משם העפיל אל ירכי, ואחר כך הגיע עד לחגורת מכנסי ופתח אותה. משם הכל המשיך בצורה טבעית והזין שלי, זקוף ועטוף כיאה בגומי, היה בפיו עוד לפני שהסרט נגמר.

בתום הסרט זרמנו בספונטניות מתוכננת היטב למיטה ועשינו כמיטב יכולתנו כדי לחקות את פועלם של השחקנים בסרט שראינו זה עתה. קובי, למרות גופו החזק והשעיר, התברר כפסיבי ללא תקנה, אם כי פסיבי מלא מרץ ותשוקה שידע ואהב למצוץ, נהנה עד מאוד לקבל זין, והשתוקק לחוות חדירה כפולה. אחרי קצת תמרונים אקרובאטיים ובקבוק פופרס (שריחו לא מצא חן בעיני) הצלחנו להעניק לו את מבוקשו. הוא קיבל שני אברי מין בחור שלו וגמר בצעקה, אבל אני באתי על פורקני רק אחרי שהצעיר פרש למקלחת והשאיר אותי לבד עם אמיר.

"אתה צודק, שלישיות זה באמת לא משהו, החלטתי שאני מעדיף להיות רק עם בן אדם אחד." גיליתי לאמיר אחרי ששנינו גמרנו.

"באמת? מישהו שאני מכיר?" חייך אמיר, והעביר את ידו באיטיות על גופי, מתחיל מהכתף ומסיים בקרסול.

"אידיוט." הצטמררתי מעונג. הוא נגע בי בצורה מדויקת כל כך, בהבעת רכושנות כזו שמלאה אותי סיפוק עצום, ובגלל הפרידה הקרובה גם העציבה אותי מאוד. הלוואי והייתי יכול להגיד לו מה אני מרגיש אבל המילים סירבו לעבור את דל שפתי והסתפקתי בכך שקראתי לו בכינויי גנאי ילדותיים ונצמדתי אליו. זה הספיק, הוא הבין הכל.

"אני יודע." נאנח אמיר, "אבל אין לי ברירה חמוד."

קובי יצא מהמקלחת לבוש, הודה לנו ונפרד מאיתנו בחביבות, ולפני שהלך אמר בלי שום מבוכה שישמח לפגוש אותי שוב גם אחרי שאמיר ייסע.

"תודה." אמרתי, נבוך קצת מהמבט שהוא תקע בי. הבחור היה צעיר ממני ביותר מעשר שנים, ונראה צעיר עוד יותר, לא להאמין שרק לפני שעה הוא ישב על הזין שלי והתאמץ לקבל גם את הזין של אמיר... "אבל אין לי מושג איפה אתה גר."

"עכשיו אני אצל ההורים בבאר שבע, אבל בשבוע הבא אני עובר לגור פה, אצל אמיר. מה, לא ידעת?" קרן אלי קובי, כולו שמחה ואושר.

"אני לא מאמין." נדהמתי אחרי שהוא פרח לדרכו, "בגלל זה השכרת לו את הדירה שלך? כי הוא הסכים לעשות אתנו שלישיה?"

"בטח שלא." נעלב אמיר, "זה מה שאתה חושב עלי? קודם סגרנו על שלישיה, ואז הוא הזכיר שהוא מחפש דירה בתל אביב, אז הצעתי לו... תרגיש חופשי לבקר אצלו, זה בסדר."

לא, זה לא בסדר חשבתי, אבל שבועיים אחרי שאמיר נסע החרמנות התגברה על הגעגועים, התקשרתי לדירתו וקבעתי להיפגש עם קובי אחרי שאסיים את הלימודים. אם קיוויתי שקובי יחליף את אמיר התאכזבתי. הוא היה בחור נחמד, וחיבבתי אותו מאוד, אבל מבחינתי הוא היה רק תחליף לא מוצלח במיוחד לאמיר. נכון, הוא היה צעיר ממנו, ובשוק הבשר של אטרף הוא נחשב לשווה יותר, אבל אותי הוא שעמם. לא היה לי על מה לדבר איתו אחרי הסקס, והשהות בדירה של אמיר הנעדר עוררה בי גל של געגועים אל המנטור שלי שנטש אותי, ולכן התחמקתי מעוד פגישה עם קובי שלא התעקש יותר מידי, ומאז לא נפגשנו יותר ורק היינו מחליפים ברכות שלום מנומסות באטרף.

ניסיתי לשמור על קשר מיילים עם אמיר, אבל זה היה קשה. הוא המשיך הלאה בחייו וציפה שגם אני אעשה אותו דבר, ואחרי שהבחנתי שאני כותב לו שני מיילים ארוכים על כל מייל קצר ויבש שלו הבנתי את הרמז, קיצרתי את המיילים שלי, דחקתי את הגעגועים אליו לפינה נסתרת בנשמתי וחזרתי להשקיע זמן בחיפוש אחרי מישהו שיהווה לו תחליף.

זה לא היה קל, עכשיו כשכבר ידעתי מה אני רוצה הייתי בררן יותר, או כמו שאמר לי בחור אחד אחרי שאכזבתי אותו כי סירבתי להצעתו שיהיה הזיון הקבוע שלי בתמורה לעזרה בשכר דירה. "אתה שם לב כמה אתה מקובע על האקס שלך? זה פתטי, הגיע הזמן שתוציא את הראש מהתחת ותבין שהוא עזב אותך." אמר וההבעה הנבזית שעלתה על פניו הנאים כיערה אותם, "הוא לא פה יותר, הוא המשיך הלאה בלעדיך, תשלים עם זה ותן גז." הוסיף בבוז.

למרות ההלם שחטפתי מהשינוי המהיר שחל בצעיר שעד לרגע זה חשבתי שהוא דווקא נחמד אם כי קצת צעיר מידי בשבילי, ולא יותר מידי חכם, שמרתי על קור רוחי ועניתי לו ברשעות לא פחותה משלו שעדיף שימצא לו עבודה רצינית, ולא ינסה להשכיר את עצמו בתור פילגש למרבה במחיר. "וחוץ מזה הוא לא עזב אותי, הוא נסע לשנתיים בגלל העבודה שלו, אנחנו עדיין בקשר ונחזור להיות יחד אחרי שהוא יחזור לארץ." הכרזתי, ויצאתי בראש זקוף מהחדר ומחייו של הטיפוס המאוס הזה שדווקא היטיב למצוץ, והיה בארון ככה שלא סיכן את חיי הנישואים שלי. 

רק בלילה כששכבתי ער לצידה של אשתי הישנה ושחזרתי שוב את אירועי אותו יום הבנתי שמה שבאמת הרגיז אותי לא היה הניסיון שלו להפוך אותי למממן שלו, אלא  ההערה שלו שאמיר עזב אותי. לא הייתי מתרגז כל כך אם הוא לא היה צודק הבנתי בהצתה מאוחרת, ואמיר לא היה עוזב אותי אם לא הייתי מתעקש לדבוק בחיי הנישואים שלי שהפכו, יש להודות על האמת, לקליפה ריקה מתוכן.

למרות הקור אזרתי עוז והתגנבתי מהמיטה, גרבתי גרביים והתעטפתי בחלוק, ואחר כך חמקתי חרש לחדר העבודה שלי והדלקתי את המחשב. בדקתי את המייל שלי ונוכחתי לדעת שמזה שבועיים לא קיבלתי אף אות חיים מאמיר, ושכל ההודעות שקיבלתי באטרף הם מאנשים מוכרים וידועים עד זרא.

נכון, חוץ ממני כולם החליפו ללא הרף ניקים ושינו את התמונות ולפעמים גם את גילם, אבל הם לא הצליחו להטעות אותי. הכרתי כמעט את כולם, יצא לי להתכתב עם רבים מהם, ועם חלק נכבד מהם גם נפגשתי, ואפילו נכנסתי למיטה. אחרי שנה ומשהו באטרף זיהיתי בלי בעיות את הקבועים שנמצאים שם מזה שנים, וגרוע מכך, הבנתי שלאט לאט אני הופך לאחד מהם. באמת, לא הגיע הזמן שארענן את הפרופיל שלי, אחליף תמונות, ואולי אקצץ כמה שנים מגילי? הרי בין כה וכה כולם אומרים לי שאני נראה צעיר מגילי.

נו, ומה אתה חושב שיקרה אם תפסיק להיות קובייה צהובה ותנסה לשווק את עצמך בצורה מפתה יותר? לעג לי קולו של אמיר שהמשיך להדהד בראשי גם אחרי לכתו, יהיו לך קצת יותר סטוצים, תראה עוד כמה גברים עצובים מתפשטים, זה מה שאתה רוצה, באמת? שאלתי את עצמי, וידעתי שלא, זה לא מה שאני רוצה.

יצאתי מאטרף וכתבתי לאמיר מייל ארוך, שופך לתוכו את ליבי ונשמתי. סיפרתי את האמת על החיים בלעדיו, על מה שאמר לי הבחור המאוס ההוא, ועד כמה אני מתגעגע אליו. לא רק לסקס, סקס יש לי בשפע לא התאפקתי והפגנתי מעט התפארות גברית מטופשת, אבל זה חסר טעם, זה רק סיפוק של יצר רגעי, זה גרוע יותר מאוננות מול סרט פורנו כי אחר כך אני צריך להתמודד עם בן אדם שאין לי שום רגש כלפיו, ועם הגועל שאני מרגיש מעצמי שהגעתי למצב כל כך אינטימי עם בן אדם סתמי שלא מעניין אותי. אני מתגעגע אליך אמיר, לשיחות שלנו, לחיבוקים ולבדיחות, ובעיקר ליחד שלנו. אני יודע שהוא היה קצר מידי ולא מספק, ושזו אשמתי שלא יצא לנו להיות יותר יחד ולישון מחובקים לילות שלמים, אני יודע שבגללי היו לך אחרים, אבל אני חושב שהייתי חשוב לך כמו שהיית חשוב לי, ואני נורא נורא מתגעגע ורוצה שתחזור אלי.

גמרתי לכתוב ושלחתי לאמיר את המייל מיד, בלי לקרוא שוב מה כתבתי ובלי למחוק משפטים רגשניים מידי, נחשפתי לפניו במערומי, בלי לעשות פוזה ובלי להכניס את הבטן, ושיעשה עם זה מה שהוא רוצה חשבתי. כיביתי את המחשב ועייף מאוד חזרתי למיטה.

"איפה היית?" שאלה פתאום גילה בקול ערני עד להפתיע.

"אה... הלכתי להשתין."

"לא נכון, הלכת למחשב, למה אתה משקר?"

"לא רציתי להדאיג אותך, יש לי קצת נדודי שינה לאחרונה, וגילית שגלישה במחשב מעייפת אותי ואני ישן טוב יותר אחרי שאני יושב קצת מולו."

"גלישה? באיזה אתרים?" הפתיעה אותי גילה.

"כל מיני, אני סתם משוטט פה ושם, את יודעת שאפשר לקרוא את רוב העיתונים ישר מהמחשב?"

"כן, אני יודעת, אני לא טיפשה כמו שאתה חושב." התיזה גילה בנבזות.

"אף פעם לא אמרתי שאת טיפשה." עניתי במתינות, וניסיתי לחבק אותה.

היא הדפה אותי מעליה, "לא, אבל אתה מתנהג ככה, אני לא מומחית גדולה כמוך, אבל נרשמתי לקורס הדרכה בגלישה באינטרנט, ואני יודעת יותר ממה שנדמה לך."

"יש קורס הדרכה לגלישה באינטרנט?" הופתעתי, "באמת?"

"כן, באמת, אתמול למדנו איך לפתוח דף בפייסבוק, ואני יודעת כבר איך להוריד סרטים, ואני גם יודעת שיש המון אתרים של סקס ופורנו."

"אני לא חושב שתיהני מאתרי פורנו, אבל את מוזמנת לנסות, רק תזהירי אותי לפני שאת נכנסת לאתר כזה, בגילי אני עוד עלול לחטוף התקף לב אם אני אראה פתאום בחורה ערומה." גיחכתי.

את גילה זה לא הצחיק כלל, "אתה רק בן ארבעים וחמש, זה ממש לא גיל מבוגר, ואל תשכח שאני צעירה עוד יותר. אנשים בגילנו שהילדים שלהם כבר עזבו את הבית יכולים לחזור ולהשקיע בזוגיות שלהם, לצאת לירח דבש, לפרוח שוב, אבל אתה..."

"מה אני?" חזרתי וחיבקתי אותה, חש כלפיה רוך לא צפוי, "אני מפריע לך לפרוח מחדש? נמאס לך כבר מהבעל הישן והמשעמם שלך שלא לוקח אותך לירח דבש שני?"

"בעצם ראשון, שכחת שלא היה לנו אף פעם ירח דבש?"

"כי התחתנו כשהיית כבר בחודש השלישי עם הגדולה, וכל הזמן היו לך בחילות, אפילו את העוגה של החתונה לא הצלחת לטעום."

"כן, אני זוכרת." התרכך קולה ונעשה עמום ופחות חד וכועס, "היא הייתה טעימה?"

"ממש לא, עוגה מגעילה, מלאה מרגרינה וצבעי מאכל, לא הפסדת כלום." חזרתי וניסיתי לחבק אותה, והפעם היא לא התנגדה, התרפקה עלי ונרדמה, מרוצה אחרי שהחמאתי לה שהיא רזתה ממש יפה, והיא נראית היום עוד יותר טוב מכפי שנראתה ביום חתונתנו.

לא שיקרתי לה הפעם, היא באמת נראתה טוב יותר כיום. אחרי שהילדים בגרו היא למדה להתלבש בצורה מוצלחת יותר, התחילה להתאפר, וסוף סוף מצאה ספר שעיצב לה תספורת הולמת, כמה חבל שלא ישן לצידה גבר שהיה מסוגל להעריך אותה כערכה, וליהנות מכל מה שהיה לה להציע. 

להפתעתי הרבה אמיר ענה לי עוד באותו יום. הוא הודה לי על גילוי הלב, וסיפר שהמייל הספונטני שלי נגע לליבו ולראשונה הודה שגם הוא מתגעגע אלי מאוד וגם לארץ הוא מתגעגע. למרות שהחיים פה נוחים מאוד ויש כאן יחס טוב יותר להומואים מבוגרים. יש פה גם הרבה יותר הזדמנויות, לא רואים כל הזמן את אותם פרצופים מוכרים, ואנשים כאן הרבה יותר מנומסים, גם אם דוחים אותך זה תמיד נעשה בטוב טעם, ולהפתעתי יש הרבה גברים צעירים שמעוניינים דווקא באחד בגילי, ואני מדבר על צעירים ממש, צעירים מספיק להיות הילדים שלי שרוצים אותי לא רק בגלל שהם זקוקים למישהו שיממן אותם אלא כי זה הטעם שלהם. לצערי אני לא מצליח ליהנות מהביקוש המפתיע הזה. קשה לי ליצור קשר נפשי עם מישהו שלא מדבר עברית, וזה לא רק עניין של שפה, האנגלית שלי טובה, אבל יש הבדלים עצומים במנטליות, הם לא מבינים את חוש ההומור שלי, ולא את האסוציאציות שלי ועם אף אחד אני לא מרגיש כמו שהרגשתי אתך, אבל מצד שני אסי יקירי, אף אחד מהם לא מתסכל אותי כמוך. רק כשאני פה, רחוק ממך מרחק של אוקיאנוס שלם, אני מרשה לעצמי לגלות לך כמה סבלתי מהארוניות שלך, ומזה שהיית חוזר בסופו של דבר לישון עם אשתך. לפעמים קינאתי כל כך עד שהייתי מפנטז שאני מתקשר אליה ומגלה לה את האמת, תודה לאל שהצלחתי לעמוד בפיתוי הזה.

אם היית פנוי לא הייתי עוזב אותך ויוצא לגלות, אבל די, אין טעם לחשוב מה היה קורה אילו, לסבתא אין גלגלים ולך אין אומץ לחיות את חייך כמו שאתה באמת רוצה, או שאולי אתה לא באמת רוצה? אולי נוח לך להיות רגל פה ורגל שם?

עזבתי אותך כי לי זה לא היה נוח, סבלתי מהמצב ולכן הסתלקתי. נכון, גם לחיות בגולה לא נוח לי, למעשה חרא לי פה, קר ועצוב, ובודד למרות שלא חסרים לי זיונים, אבל ככה זה בחיים, אף פעם לא מקבלים מה שרוצים, ובגילי אני צריך להבין שזה פתטי לילל שאין לי אהבה. מכובד יותר להגיד תודה שאני עדיין בריא ומצליח להעמיד את הזין בלי ויאגרה, ולהסתפק בזה.

אני מבקש ממך אסי היקר, אל תכתוב לי יותר, זה רק מכאיב לי ופותח פצעים ישנים. עדיף לשחרר. שלום ולא להתראות קובייה צהובה ומתוקה שלי.שמור     בטל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה