47. זה לא מה שאתה חושב

"מה שוב עשית?" הזעפתי פנים אל הילד שנע בחוסר נוחות מרגל לרגל בעודו מבשר לי שמאמן חוג הכדור מים שלו רוצה שאבוא לפגישה אתו מחר.

"לא יודע... לא עשיתי כלום..."  גמגם כמו שהיה עושה תמיד כששוב היה מסתבך בצרה בבית הספר, ושוב היינו צריכים ללכת לפגישה אצל המחנכת, או המנהלת או היועצת, ולבזבז זמן יקר על דיונים מתישים על מעלליו של הילד, ולהבטיח שוב ושוב שנדבר אתו, שהוא ייענש, שהוא ילמד לקח, ושלא, זה לא בגלל שהוא גדל אצל שני גברים, הוא פשוט כזה - ילד נמרץ, סקרן, קצת היפר אקטיבי, ובעל חוש הומור מיוחד.

"לא מספיק היה לי מהמורה חיה, ומהיועצת, ומהמנהלת, ומהמורה להתעמלות? עכשיו גם המאמן שלך בחוג מתלונן? לפחות תספר מה עשית, שאני אדע מה צפוי לי." גערתי בו בחוסר סבלנות.

אני יודע, לא ככה צריך לדבר אל ילדים, אבל הסבלנות שלי התקצרה ככל שאבי המשיך להתנהג בצורה מוזרה. הוא סירב לשתף פעולה גם כשניסיתי ללבן את המצב בשיחה גלויה פנים אל פנים.

לילה אחד הוא חזר מאוחר מאוד, מסרב בעקשנות לתת הסברים על מקום הימצאו עד כה. למחרת שברתי את השתיקה הממושכת שגזרתי על עצמי והודעתי לו שאני כועס עליו ומרגיז אותי שהוא כיבה את הנייד שלו ונעלם ככה, מדאיג אותי עד מוות.

הוא הקשיב לטענותיי בארשת פנים אטומה ושתק. לא ויתרתי הפעם ודחקתי בו לענות, מתאפק בקושי לא לבכות מרוב תסכול. בסופו של דבר הוא הסכים לשחרר תשובה קצרה ולא מספקת - הוא מסכים עם כל טענותיי, אבל ככה זה והוא לא יכול אחרת.

פגוע מתגובתו המעליבה הלכתי לטיול ארוך בחוץ למרות שירד גשם, ואחרי שחזרתי הלכתי לישון בחדר העבודה. כן, אני יודע, זה נעשה כבר נדוש, אבל מה עוד יכולתי לעשות? כעסתי כל כך עד שלא יכולתי להיכנס לחדר השינה שלנו למרות שעד שחזרתי הוא שוב נעלם. בשלב כלשהו של הלילה הוא חזר הביתה והתגנב לצידי, קפוא כולו מקור.

"לך מפה! תעזוב אותי!" התרגזתי, בעוד ידי נמשכות כמו מאליהן לחמם את ידיו הקרות.

"לא רוצה!" אמר, דוחף כפות רגלים קפואות בין שוקי. "תחמם אותי." דרש בחוצפה.

בנסיבות אחרות הייתי מתרגז, אבל חשתי שהרעד בקולו נובע לא רק מקור, ולמה, אם הוא בילה אצל אחר, הוא חוזר קפוא כל כך? בן אדם בגילו לא הולך לגנים אלא מוצא סידור נוח יותר, ואם כבר מדברים על זה, אז איך זה שאף אחד לא מתקשר לספר לי בסודי סודות ותוך כדי התנצלות שראו אותו, ושמעו עליו? מה, החברים שלי נעשו דיסקרטיים וטובי לב לעת זקנה? בחיים לא!

בקיצור, הייתי עצבני וקצר רוח. תעלומות הן דבר טוב בספרי מתח, לא בחיים הפרטיים שלך. אני מודה, הילד חטף ממני נזיפות בגלל המצב המתוח בבית. לא הוגן, אבל אלו החיים.

עוד באותו ערב שמתי פעמי לאימון הכדור מים בבריכה המחוממת שקרייתנו מתנאה בה ובצדק. ברגע שנכנסתי לחממת הניילון הענקית שהוקמה מעל הברכה נעשה לי חם ונעים למרות הרוח הקרה שנשבה בחוץ. המאמן התגלה כגבר מוצק ושחום. בחור רציני, שרירי ונמרץ שהעתיר שבחים על הילד - על התמדתו באימון, על הרצינות שלו, על העזרה שהוא מגיש לצעירים ממנו, ועל שחייתו המהירה.

זאת הייתה הפתעה נהדרת באתי מוכן לשמוע שהוא ברדקיסט ופתאום המאמן שפך עליו שבחים מפליגים כל כך עד שהרגשתי שאני משמין מרוב נחת. "אתה חושב שהוא אוהב את החוג?" חקר המאמן בדאגה כנה, "הוא בא ברצון? למה אתה לא בא לפעמים לראות את האימון שלו?"

הבטחתי למאמן שהילד מת על החוג, שהוא הולך ברצון גם בחורף, שהוא מקפיד על התזונה שהמאמן המליץ עליה ואוכל המון ירקות, ולחם מלא ובשר ואפילו מוותר על שוקולד למען  חטיף הבריאות מגרנולה ודבש שהמאמן המליץ עליו. מדושן עונג הודיתי לו על ההזמנה והבטחתי לבוא מידי פעם לראות את האימון.

לפני שהלכתי הביתה עוד הספקתי ללטף את ראשו של הילד שהביט בי בבהלה - ("פחדתי שתעשה לי בושות ותתחיל לנשק אותי לפני כולם כאילו שאני תינוק." הסביר לי אחר כך), ולהגיד לו שהוא נהדר ואני גאה בו, ושרק ימשיך ככה, והלכתי הביתה שמח וטוב לב. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן מצאתי את עצמי מפזם לעצמי חרש תוך כדי רחיצת הכלים.  

"עכשיו אני מתחרט שסתם צרחתי עליו." סיפרתי לאבי שחזר לשם שינוי בשעה כמעט נורמאלית, ואפילו ביקש שאשב אתו כשהוא אוכל משהו. הכנתי לו חביתה עם גבינה צהובה וישבתי מולו, מביט איך הוא אוכל לאיטו וכאילו מאלץ את עצמו לבלוע.

"לא טעים לך האוכל?" שאלתי מודאג. "אולי אתה רוצה עוד מלח? למה אתה לא אוכל עם לחם? נורא רזית בזמן האחרון, אולי לחמם לך מרק?"

"הכל בסדר עמי, תירגע כבר." אמר אבי ופשט את רגליו מתחת לדלפק ארוחת הבוקר שלנו, מניח את כפות רגליו הגרובות על כפות רגלי. "עמי... תשמע עמי... תראה, אנחנו צריכים לדבר." הניח את המזלג העמוס חביתה חזרה בצלחת, והביט בי, מודאג.

הבטתי בפנים השחומים והמזוותים הללו שעמדו במרכז עולמי במשך שנים כה רבות - חייתי יותר שנים אתו מאשר בלעדיו - משתאה מחדש על החן הרב המשוך עליהן. גם כיום, ואפילו עכשיו, כשהוא עצוב ומודאג ועייף, הוא בעיני עדיין היפה שבגברים.

שנים רבות כל כך חרדתי והכנתי את עצמי לרגע הזה שבו הוא יגיד לי שאנחנו צריכים לדבר, והנה הוא הגיע, אמנם באיחור רב, אבל תמיד ידעתי שגם אם יתמהמה בוא יבוא. 

"תראה עמי, עשיתי משהו נורא... עשיתי שטות איומה. אני לא אתפלא אם תזרוק אותי מהבית," אמר אבי, "אבל גם אם תשנא אותי, אני לא יכול יותר ככה, אני חייב להסביר לך הכל."

"אתה לא חייב. אני יודע הכל. דברים כאלו קורים. גם אני לא הייתי תמיד כזה צדיק, ואם מישהו עוזב זה אני לא אתה." ניסיתי לדחות את הקץ.

הוא כיווץ את גבותיו היפות בפליאה. "אתה יודע על הכסף?" השתומם, "איך? מי סיפר לך?"

"כסף?" הופתעתי, "איזה כסף? חשבתי שיש לך מישהו חדש, שאתה רוצה שניפרד."

הוא נאנח. "עוד פעם אתה בא עם השטות הזו עמי? אנחנו יחד כל כך הרבה שנים ובכל זאת אתה לא סומך עלי? למה אתה תמיד חושב שיש לי מישהו אחר?"

"אולי בגלל שהפסקת לעשות איתי סקס?" אמרתי במרירות.

הוא נאנח שוב. "יש עוד סיבות חוץ מגברים אחרים עמי. בגילי כבר מותר לי לא להיות חרמן כמה ימים, לא? זה לא קשור אליך, אין לך מושג מה עבר עלי."

"איך יהיה לי מושג אם אתה אף פעם לא מספר לי כלום?" נעלבתי.

"אל תתרגז, הנה אני מספר." והוא סיפר לי סיפור ארוך וסבוך שלא אחזור עליו כאן במלואו כי הוא ארוך ומשעמם. בקיצור, הוא השקיע כספים אצל נוכל אחד שעשק אותו וגם רבים אחרים, הבטיח הבטחות, פיזר צ'קים ללא כיסוי ונעלם עם הכסף.

"כל הכסף של הקרן השתלמות הלך." אמר אבי בפנים קודרות מביט בי במבט מוכה אשמה. "לא נוכל לקחת את הילד לטיול לאירופה ואתה יכול לשכוח מלהחליף אוטו."

זה לא שלא הבנתי את גודל ההפסד ואת כעסו של אבי על שרומה ככה, אבל לא יכולתי לשלוט בתחושת הרווחה העצומה שהציפה אותי. "אני מבין." אמרתי אחרי ששתקתי את דקת הדומיה המתבקשת לזכרו של הכסף שאבד. "אבל איפה התרוצצת בזמן האחרון?" חזרתי לנושא שבאמת עניין אותי.

"אני ועוד כמה חבר'ה שהוא רימה חיפשנו אותו. גילינו שהוא לא עזב את הארץ ועשינו מעקבים אחריו. בסוף גילינו אותו אצל החברה שלו. הם עומדים להתחתן. היא דווקא בחורה נחמדה, סיפרנו לה הכל, הראנו לה מסמכים, הסברנו לה שגם אם הוא יצא מהמשפטים בשלום, ובגלל שהוא כזה מתוחכם והמשטרה שלנו עסוקה מידי זה עלול לקרות, הוא נוכל. אמרנו לה דוגרי שחבל שתהרוס לעצמה את החיים ותתחתן אתו כי טוב לא יצא מזה. אבל היא לא הקשיבה לנו. אמרה שאנחנו טועים, ושזה לא ככה, ושהיא אוהבת אותו.

לא עזר שהוכחנו לה הכל שחור על גבי לבן, היא בשלה, "אתם לא מכירים אותו, הוא לא מה שאתם חושבים."

"באמת מסכנה, הוא בטח יהרוס לה את החיים." נכמרו רחמי על הבחורה התמימה ההיא שמוכנה ללכת עד הסוף בשביל האהבה.

"ואנחנו לא מסכנים?" התמלא אבי זעם והתחיל לאכול סוף סוף את החביתה הקרה. "אתה יודע כמה כסף הוא לקח לנו? ואני עוד מהצנועים שבחבורה, יש אנשים שהוא לקח להם את כל החסכונות, אנשים שהוא גנב מהם ירושות של אלפי דולרים, אם הם ישימו עליו יד הוא יגמור בגבס, וזה עוד במקרה הטוב."

לא יכולתי שלא לחייך למראה המרץ שבו הוא תקף את הכריכים שהכנתי לו. ברגע שהוריד מעליו את משא האשמה חזר אליו תאבונו ועיניו שוב הבריקו.

"מה אתה צוחק?" התרעם עלי, "זה כסף שעבדנו עליו נורא קשה עמי, אתה כבר לא בקיבוץ, זה הכסף הפרטי שלנו שהוא גנב, ואין כמעט סיכוי שהוא יחזיר אותו. הבן אדם מהמר אובססיבי ובטח הפסיד הכל בקזינו בפראג, או השד יודע איפה."

"אתה זוכר איזה כיף היה לנו בפראג?" נמלאתי נוסטלגיה, "אתה זוכר שלא מצאת את הדלת לשעון ההוא והסתובבת שם איזה שעה? היית נורא עצבני ולא הרשית לי לקנות את הכובע החמוד ההוא עם האוזניות."

"תצטרך לחכות עוד הרבה שנים עד שתחזור לפראג." אמר אבי בעגמת נפש, "הכל באשמתי. אתה לא כועס עלי עמי?"

"לא נורא. דברים כאלו קורים. אותי הוא בטח היה מרמה כפליים." אמרתי, והתחלתי לפנות את השולחן, "לך להתקלח, אני מיד בא למיטה."

במיטה הוא חיבק אותי בחזקה ושתק כדרכו כשנזפתי בו רכות על שלא סיפר לי מיד על הכסף שאבד. "היית חוסך לי המון עגמת נפש. חשבתי שאתה בוגד בי." הוכחתי אותו.

"לא סיפרתי לך מיד כי קיוויתי שנצליח לתפוס אותו קודם. איזה דביל הייתי. אתה בטוח שאתה לא כועס עלי?"

"אני כועס עליך כי נתת לי לחשוב שיש לך מישהו אחר. אכלתי את הלב בגללך, תתנצל!" דרשתי, מדבר בתקיפות מתעלם מכך שאני שוכב צמוד לגופו החמים, מכורבל בזרועותיו, ראשי על כתפו ורגלי מסובכות ברגליו.  

הוא גיחך. "אני מתנצל מעומק הלב עמי." אמר בקול חגיגי ונישק אותי ורק אז נזכר במה שאמרתי קודם.

"למה התכוונת שאמרתי שגם אתה לא היית כזה צדיק? לפלוריאן?"

"כן." הודיתי, מתפלא שוב איך הוא מכיר אותי כל כך טוב. "איך ידעת?"

"טוב, זה היה די ברור לפי איך שהוא הסתובב סביבך כל הזמן. אני מקווה שבסוף עשית לו טובה וזיינת אותו קצת לפני שהוא נסע לחו"ל? לא שהיה לך הרבה זמן אליו. בדיוק כשהוא התחיל להידלק עליך הבאתי אלינו את הילד."

"כן, נכון. ברגע שהקטן בא אלינו כבר לא היה לי זמן לשום דבר. אפילו לא ליוויתי אותו לשדה התעופה כשהוא נסע."

"אתה עוד שומר את המכתבים שהוא שלח לך?" שאל אבי ופיהק.

"לא חושב. מזמן לא ראיתי אותם." אמרתי, אבל אני חושב שהוא נרדם עוד לפני שגמרתי את המשפט. טוב, הוא היה עייף מאוד אחרי כל הזמן הזה שבו נשא לבדו את העול הכבד של אשמתו.

שכבתי מאושר בזרועותיו, מתענג על תחושת הביטחון שנסך בי מגע עורו הקטיפתי המחליק על גופי ולראשונה מזה זמן רב חשבתי שוב על פלוריאן הקטן והמתוק.

הוא היה עולה חדש מרומניה. בחור נחמד ומבולבל, אסיר תודה על המאמצים שהשקעתי ללמד אותו עברית ולעזור לו להסתדר בישראל.

פגשתי אותו כמה שנים לפני סופה של המאה שעברה. אז עוד עבדתי בטכניון וכשנכנסתי יום אחד לפקולטה להנדסת חומרים נתקלתי בבחור שמנמן בעל עיניים חומות רכות שהחזיק ספר דקדוק עברי למתחילים בידו וביקש ממני שאפרש לו את הכתוב בו. מסתבר שכדי שיוכל להמשיך את לימודיו לתואר שני היה עליו לעבור קורס בעברית. מלא רצון טוב להסביר את פני לעולה חדש התנדבתי להגיש לו עזרה.

הכל התחיל כשלימדתי אותו את הביטוי 'מוצא חן'. שאלתי אותו אם הוא מבין את משמעות הביטוי הזה והוא אמר שכן, שזה אומר ש... ואז הוא הדהים אותי כשאחז את פני בכפות ידיים חמימות ונישק אותי על פי. נדהמתי נוכח אומץ ליבו וההעזה שלו וככה התחיל מה שחשבתי שיהיה סתם סטוץ, ובדיעבד נמשך כל אותו קיץ ארוך ומשמים.

למה החזרתי לו נשיקה ולמה המשכתי הלאה מעבר לנשיקה? כי הוא היה חמוד, כי אבי היה נורא עסוק אז בכל מיני עיסוקים שהוא לא טרח להסביר לי מה טיבם, כי הילדים שלו היו כבר בשלבי פריחה מהקן שהקמתי בשבילם.

הרגשתי מיותר וזנוח, והוא היה כל כך אסיר תודה ולהוט אחרי עד שלא יכולתי להתאפק.

מילא, גם לי מגיע מידי פעם איזה סטוץ קטן הרגעתי את מצפוני כשעליתי בפעם הראשונה לדירתו בהדר, מעדיף לשוב ולשכוח את העובדה הברורה שאין לי כשרון לסטוצים. כל פעם שהייתי מנסה רק לזיין ולברוח זה היה מסתבך לפרשה מעיקה ורצופת דמעות ורגשות אשמה.

מה לעשות? אני לא בנוי לסקס חד פעמי. אחרי הפרשה של פלוריאן השלמתי עם העובדה הזו ומאז לא ניסיתי יותר להיות קליל וחסר מוסר כמו כולם.

באותו קיץ של שנת 95 הילדים כבר לא גרו אתנו ואבי היה טרוד בעיסוקיו עד למעלה מראשו, איש לא שם לב שאני נעלם לכמה שעות מידי פעם.

כל כמה ימים הייתי נוסע להדר, מעפיל ברגל במעלה רחוב בלפור התלול, פונה ימינה, מטפס עד לקומה השלישית וכל אותו הזמן הייתי אומר לעצמי שזו הפעם האחרונה ודי, ובעצם אני רק בא לראות מה שלומו ולתת לו שיעור בעברית, זה הכל, ואז הוא היה מצמיד את גופו הקטן והרך אל גופי ומתחיל לנשק אותי בלהט וכל ההבטחות היו מתעופפות מראשי.

הייתי מחזיר לו נשיקות, צונח על הכורסא רחבת הידיים והישנה שלו, פותח את מכנסי ומניח לו לכרוע בין ברכי ולבצע בי את זממו למרבה ההנאה של שנינו.

כל פעם לפני שהייתי יוצא מדירתו, משאיר אותו שרוע ערום שבע ומנומנם על המיטה הייתי מבטיח לו שזו הפעם האחרונה, וכל פעם הוא היה מחכה יום יומיים ואז היה מתקשר ומשכנע אותי מחדש בתחנונים ובהפצרות נרגשות לבוא רק עוד פעם אחת ודי, ואני הייתי מתפתה ובא שוב כדי להתענג רק עוד פעם אחת ודי על גופו העגלגל והכנוע השונה כל כך מזה של אבי.

היה לו שיער ערמוני רך ועור בהיר ומנומש שכל נגיעה שלי בו השאירה עליו סימנים אדמדמים, וכשאמר לי שהוא אוהב את הסימנים הללו שאני משאיר על גופו ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון.

ההתלהבות והלהיטות שלו אחרי גופי היו מוכרות לי היטב ממני עצמי. הרגשתי כאילו אני נפגש עם עצמי הצעיר מאוד. אתו יכולתי להיות קשוח ושתלטן ככל אוות נפשי וכנראה שזה מה שהייתי צריך כדי לעבור בשלום את אותו קיץ ארוך ובודד.

כשהגיע הסתיו התחיל אבי להרגיש שאני נעדר יותר מידי מהבית, ופתאום הוא התחיל להיות חשדן ולשאול שאלות. לא שיקרתי לו, פשוט צנזרתי את האמת. אמרתי שאני מבלה עם הסטודנט הרומני שצריך עזרה בלימוד עברית, ובאמת בנוסף לכל גם עזרתי לו ולימדתי אותו כל מיני דברים, אפילו עברית.

תוך כדי כך גם למדתי ממנו הרבה על עצמי, על הצרכים שלי, וגם על קשיי החיים ברומניה אחרי מות צ'אוצ'סקו, כמה קללות ברומנית, וגולת הכותרת, המשפט האלמותי בלטינית צחה – קונטרה וונדום נון פאסודנום –כלומר, אל תשתין נגד הרוח.

פלוריאן היה אומר את המשפט הזה כל פעם שניסה לשכנע אותי שעתידי יהיה טוב יותר בלי אבי, ושעדיף לי לחיות בארץ פחות מטורפת מישראל אותה כינה טיוטא של מדינה, וניבא לה סוף מהיר ואלים עוד לפני סיום המילניום.

לא התווכחתי אתו, אבל הרעיון שאפסיק לישון כל לילה עם אבי היה בעיני בלתי מתקבל על הדעת. אחרי כמה זמן פלוריאן הבין מה סדר העדיפויות שלי והפסיק לדבר על יתרונות החיים מחוץ לישראל.

בסתיו הוא הגשים את משאלתו הגדולה ביותר וקיבל מלגה לפוסט דוקטורט בניו יורק. באותה תקופה הוא היה עסוק נורא וכמעט שלא נפגשנו יותר ואז, כמה ימים לפני שפלוריאן קנה את כרטיס הטיסה שלו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבי ביקש שניקח אלינו זמנית את הבן הקטן של בת דודתו ונטפל בו עד שימצא לו סידור. הסכמתי כמובן, בלי לדעת על מה מדובר, אבל מהרגע שהילד הקטן והשחום הזה עם העיניים הגדולות והשחורות וגומות החן המתוקות כרך את ידיו הקטנות על צווארי וביקש שלא אעזוב אותו לבד בגן הבנתי שהוא זקוק לי יותר מאבי ומפלוריאן גם יחד.

יותר לא היה לי פנאי לבקר בדירה הקטנה והאפלולית בהדר. למרות שהבטחתי לא ליוויתי את פלוריאן לשדה התעופה ועד היום אני נזכר בחרטה איך הוא בכה בטלפון כשהסברתי לו שאני חייב ללכת ליום ההולדת של הילד בגן ולכן לא אוכל להיפרד ממנו כראוי.

אז שמעתי את המשפט ההוא בלטינית בפעם האחרונה.

במשך זמן מה הוא עוד המשיך לשלוח לי מכתבים כתובים בעברית, אבל באותיות לטיניות. אני יודע, אני לא מורה כל כך טוב לעברית, והאמת, רוב הזמן היינו עסוקים בדברים אחרים, אחר כך היה כבר חורף רבין נרצח, השלום התרחק וגם המכתבים פסקו להגיע.

בשנה שאחרי רצח רבין עברתי לעבוד במקום אחר, התקווה לשלום מתה, המילניום נגמר, פרצה עוד אינתיפאדה וזכרונו של פלוריאן התעמעם וכמעט שנמוג, נשאר לי ממנו רק צרור מכתבים שאני שומר במקום חבוי היטב.