עוקבים

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

6. כדי שלא תשכח

את המילואים שלנו עשינו בתקופת מלחמת לבנון וזה היה סיוט. הפחד הזה שכל פרידה היא האחרונה, שיותר לא אראה אותו. מהמילואים בלבנון יצאנו בלי פגע וכיום, בגילנו, אנחנו בתפקידי הדרכה בלבד. אפשר לחשוב שעברנו את הסיוט הזה של המילואים בשלום, אבל לא.

כל פעם שאני מקבל את המעטפה החומה הזו הוא כועס מחדש, ועכשיו, כשאני עושה את המילואים בהתנדבות הוא רותח עלי.

"גם אתה התנדבת." אני מזכיר לו, וזוכה במבט קטלני.

"אתה יודע שאני חייב למח"ט." הוא אומר באורך רוח נזעם, "אין הרבה אנשים כמוני  שמדברים כל כך הרבה שפות ויש להם רקע בחינוך. הם צריכים אותי, וחוץ מזה, מילואים בבה"ד בצריפין לא נחשבים מילואים." הוא פוסק.

"גם המילואים שלי הם בהדרכה." אני מתעקש, "וכמה זמן עוד תרגיש חייב למח"ט אז מה אם הוא הוציא אותי אז מהמילואים בלבנון? זה היה מזמן."

"כן, אבל הוא היה מאוד הוגן." חוזר אבי בנוסטלגיה לפעם ההיא כשהוא הוציא אותי מהארון, בלי ידיעתי כמובן, והסביר למח"ט המילואים שלנו למה אני והוא לא יכולים לשרת באותו הזמן, ולמה זה חיוני שאני אשרת במילואים בארץ. זה שהוא עירב גם את הילדים בקטע הרגיז אותי עוד יותר מהאאוטיניג שעשה לנו.

מצחיק אבל דווקא בגלל המילואים ההם בגוש עציון נקלעתי לפיגוע. חזרתי הביתה דרך ירושלים, ובדיוק אז שני מחבלים החליטו להתפוצץ בשוק מחנה יהודה. למזלי יצאתי עם כמה מכות יבשות בלבד. טוב, זה סיפור ישן וכבר התגברנו עליו.

הבעיה היא לא המילואים, הבעיה היא שיש לו קשיים עם פרידות. אני בטוח שהוא היה עושה לי אותם פרצופים אם הייתי נוסע לבד לכנס ההוא בחו"ל. למזלי יכולתי לקחת אותו לכנס ובילינו יחד נפלא, אבל למילואים אני לא יכול. הוא פשוט יצטרך להשלים עם זה שהמשרת האישי שלו לא יהיה בסביבה במשך שלושה שבועות.

"תצטרך להסתדר בלעדי שלושה שבועות, זה לא הרבה זמן." אני פונה להגיונו, אבל אין עם מי לדבר - המנוי לא זמין.

"זה כן המון זמן. אני לא רוצה שתלך." הוא מניח ידיים על חזי דוחף אותי בכוח. 

אני נהדף לאחור ונוחת, מופתע קצת, על הספה. "בחייך אבי תירגע. זה מילואים. אני חייב ללכת."

"לא נכון. התנדבת. יכולת לא ללכת." כועס ופגוע הוא הופך אלי את גבו, נשען על אדן החלון, מביט החוצה אל גינת הורדים המטופחת שלי ושותק בזעף.

הוא מתכוון להפגין זעם ומורת רוח, אבל גבו משדר אלי פחד ויתמות.

אבי סוחב סיפור משפחתי קשה, גם הסיפור שלי לא נחמד במיוחד, אבל לא קשה כמו שלו. לפחות הורי עדיין חיים, שלו לא. יצאו לטיול ונפגעו, האבא חזר נכה. האימא נהרגה ואבי היה צריך, בגיל שבע עשרה, לזהות את גופתה – הגופה הראשונה שראה בימי חייו - אחר כך היו עוד גופות, של חיילים שנהרגו בלבנון. אחר כך אביו מת (בספק תאונה ספק התאבדות) עוד גופה.

כמו שאמרתי, קשה לו עם פרידות ויש לו סיבות טובות.

כשרק נפגשנו הייתי בטוח שהוא כזה גבר, תמיד רגוע, תמיד שולט במצב, שופע כריזמה ומנהיגות. בהתחלה הערצתי אותו, אחר כך, כשהכרתי גם את הצד השני שלו, של העולה החדש שתמיד חש נחות מול הצבר האשכנזי יפה הבלורית והתואר, התאהבתי בו.

הוא מקרה קלאסי של בן בכור שלקח אחריות על הוריו שהפכו לחסרי ישע בארץ החדשה, וכשאתה לוקח על עצמך בגיל שבע אחריות כל כך כבדה משהו בך מתעקם לנצח. לנהל את כולם ולהתנהג כאילו הוא תמיד יודע מה הכי טוב נעשה בשבילו טבע שני שנועד להסוות את הילד המבוהל ההוא.

אני אוהב את שניהם - את המבוגר השתלטני שרודה בי, ואת הילד הנפחד שרואה בי נציג של ישראל המבוססת והעשירה וחש תמיד נחות לעומתה.

לכן אני לא כועס עליו אלא יושב סבלני וכנוע על הספה, ממתין עד שיפנה אלי. אחרי כמה דקות של שתיקה רועמת הוא מסתובב בתנועה חדה ומסתער עלי.

"אתה מתקשר לבטל את המילואים או לא?"

"לא אבי, התחייבתי ואני הולך. הם בונים עלי."

"ואני? גם אני בונה עליך." הוא כועס, חש נבגד. לוחץ בחזקה את ברכו אל חלצי. ידיו על כתפי, מועכות אותן בכוח.

"אתה תהיה בסדר גמור." אני מבטיח לו, "נדבר כל יום בטלפון ואחותך תבוא להכין אוכל, זה יעבור מהר. בינתיים תוכל לנוח קצת ממני."

הוא מזעיף פנים. "זאת אומרת שאתה עייף ממני." הוא מסיק מדברי ההרגעה שלי.

"לא. אל תדבר שטויות."

למה הוא תמיד הופך כל מה שאני אומר ומכוון את דברי נגדי. "אתה יודע שלא, אבל אני חייב ללכת."

הוא סותם את פי בנשיקה מכאיבה, ומפיל אותי לאחור, נשכב עלי, תוקע בי מרפקים וברכים, ממסמר אותי בגופו הזוויתי לספה.

"כואב לך?" הוא שואל במתיקות מדאיגה אחרי שהצליח למקם את גופו על גופי בצורה המכאיבה ביותר שאפשר.

אני מהנהן בשתיקה. עיני לא מרפות מעיניו. כן, זה כואב ומשפיל לשכב ככה, חסר אונים. הזין הזקוף שלי מעוך בין שנינו, הוא חש בו כמובן ומגחך ברשעות.

עכשיו, כשידו שוב על העליונה, הוא מתחיל להשלים עם החלטתי, אבל כמובן שלא יוכל לוותר לי סתם ככה בלי להעניש אותי.

"בא לך?" הוא שואל ברכות. פיו סמוך לאוזני, שפתיו מלטפות לרגע את תנוך אזני.

"כן." אני לא יכול לכבוש גניחה, רוצה בו עד כאב אני מקמר את גבי, מנסה להדחק אליו. "בא לי."

"חבל מאוד." הוא מתרחק ממני בחיוך מנצח. "לי לא. עבר לי החשק בגלל המילואים שלך." הוא מנתר מעלי ומסתלק, מרוצה.

שבוע שלם הוא נמנע ממני בעקשנות. נוגע, מחבק, מלטף, מעורר ושוב נסוג בגיחוך מרושע.

אני עורג אליו בשקט. נושא את הסבל הנוקב הזה בהשלמה שקטה. מזל שגיליתי לו רק שבוע קודם. הוא עוד היה מסוגל ליבש אותי חודש תמים.

אחרי כמה ימים אני מתחיל לאונן במקלחת. גומר, אבל זה לא זה. אני זקוק לו והוא יודע את זה. למה הוא לא זקוק לי באותה מידה? איך הוא עומד בזה?

החלומות שלי נעשים פרועים ולחים. בלילה הלפני אחרון בבית אני מתעורר מזיע, מנסה למשוך אותו אלי בכוח.

"תעזוב אותי!" הוא נחרד משנתו וסוטר לי.

שנינו קופאים נדהמים, מביטים זה בזה בחרדה. זיכרונות רעים של דברים שהבטחנו לא לעשות עוד לעולם מתעוררים וניצבים כחומה בינינו.

אני קם והולך למקלחת, שוטף את גופי מהזיעה. הוא עומד בפתח, נשען על המשקוף ברשלנות חיננית, סוקר אותי בעיון. 

"נדמה לי שרזית." הוא אומר פתאום.

"כן," אני מסכים. " בזמן האחרון אין לי כל כך תאבון."

אנחנו מחליפים מבטים. "אתה מכאיב לי." אני מציין ביובש. לא כדי להתבכיין, רק כדי שידע.

"אתה התחלת." הוא לא מוותר.

אני סוגר את המים ולוקח מגבת.

"לא. אל תתנגב." הוא עוצר בעדי. "בוא נתפייס." הוא מלקק טיפות מים מכתפי, מעביר את ידיו על חזי ובטני.

"אני לא ברוגז, זה אתה ש..."

"שקט." הוא לוקח את סכין הגילוח ומחייך אלי. "אפשר? הפעם זה לא יכאב." הוא מבטיח.

אני מהנהן. "בטח. אני תמיד לרשותך." אני אומר ומתכוון לזה, למרות עקצוץ הבהלה שנשלח מהאלף הצרוב בישבני. אנחנו מביטים רגע ארוך זה בזה. כן, הוא יודע שאני תמיד לרשותו. מוכן להיענות לכל הגחמות שלו, מוכן להיענש על המעילה שמעלתי בתפקידי כשהתעקשתי לזנוח אותו בשביל להתפנות לעיסוקי.

הוא מתיז על ערוותי קצף גילוח ומתחיל לגלח אותי. מעביר בעדינות את הלהב החד על עורי, מסיר את התלתלים הצומחים סביב הזין שלי המזדקר, זקוף ומטפטף, מעל עורי החף משיער.

אחר כך הוא מסובב אותי בגבי אליו ומשעין אותי על הכיור, רגלי פסוקות לרווחה. מתון מתון, בלי אף שריטה, הוא מגלח את כל השיער מבין רגלי ומחריץ עכוזי.

הסכין מחליק על עורי ברחש דק, מריץ צמרמורות בלתי נשלטות על עורי.

אני מאמץ את כל כוחי לא לזוז, מתעלם מהזקפה המכאיבה שלי, מתאמץ לא להסיח את דעתו.

אחרי שהוא מסיים הוא שוטף מעלי בקפדנות את שאריות הקצף והסבון. זרם המים החמים על פי הטבעת שלי סוחט ממני יבבה. הביצים מתחילות לכאוב לי, אני רועד מרוב רצון לחוש בו, אבל שותק, ממתין לאות ממנו.

אחרי שאני נקי וחלק הוא כורך את ידיו סביבי, משעין את לחיו על עורפי וחודר לתוכי בתנועה בטוחה אחת, ממלא אותי בשלמות כמו שרק הוא יכול, נע בתוכי באיטיות, ידו על אברי, בטוחה ותקיפה, מתזמנת את הגמירה שלי  בדייקנות לזו שלו.

אחר כך אני בוחן בסקרנות את גופי המגולח. העור הקירח משיער נראה לא טבעי, והאלף שלו צרובה בוורוד על רקע עורי הלבן. אני נראה מוזר, אפילו מטופש, אבל לא מעז להתלונן.

כמה ימים אחר כך השיער מתחיל לגדול. זה מגרד ומציק ללא הרף. למזלי המילואים הם בבסיס מסודר עם מקלחות סגורות כך שאף אחד לא ראה אותי עירום.

כשאני חוזר לחופשה קצרה הוא שוב מתעקש לגלח אותי לפני הזיון.

"אבל זה מגרד נורא כשזה גדל." אני מוחה.

"אני יודע. אל תזוז." הוא עונה בשלווה. אני מקבל על עצמי את הדין ועומד בצייתנות כשסכין הגילוח שוב מריצה צמרמורות על עורי.

"למה אבי?" אני מעז לשאול אחר כך, שאנחנו מתכרבלים יחד לקראת השינה.

הוא כורך את ידו על מותני, לוחץ אותי אליו כאילו אני עלול לברוח ממנו. "כדי שלא תשכח אותי בין כל החיילים היפים והצעירים האלה שמסתובבים סביבך כל הזמן."

"טיפש אחד." אני מנשק אותו, "איך אפשר לשכוח משוגע כמוך?"

החיוך שלו והנשיקה שהוא מחזיר לי הם גמול הולם על צייתנותי הסבלנית לגחמותיו.

"למה דווקא גילוח?" אני שואל אחרי שהמילואים נגמרים, המדים קופלו שוב בארון וחיי היום יום שלנו חוזרים לתקנם.

"רציתי להיות בטוח שתתבייש להתפשט לפני אחרים." הוא מודה בגיחוך, מעביר יד על הקוצים שבשיפולי בטני.

"משוגע אחד." אני מושך את ראשו אלי, משפשף את פניו בשלף הקוצני. "גם ככה לא הייתי מתפשט לפני אף אחד. אני רוצה רק אותך, למה אתה לא מבין?"

"אני יודע, אני יודע, אבל ליתר בטחון..." הוא לוקח את אברי בפיו, משאיר את סוף המשפט תלוי באוויר. 

אין תגובות:

פרסום תגובה