עוקבים

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

1. עסקי משפחה

עמית

כפי שבטי אמרה, לפעמים צריך לשבת בשקט ולתת לחיים לעשות בשבילך את העבודה. זה קרה בתחילת ינואר, היה קר וגשום והדודה מריטו החליקה ברחוב ושברה את ירכה, דבר שחייב ניתוח ואשפוז בבית חולים. הבנות שלה הזעיקו את דימה עוד לפני שהיא נכנסה לחדר הניתוח. כולם ישבו בבית החולים והדבר שהכי הטריד אותם היה איך להיפטר מהילדים. בעלה של הדודה מריטו דרש שדימה ייקח אותם מיד. אין מי שיטפל בהם טען בתוקף, מה שהיה נכון, וגם אחרי שאשתו תבריא בעזרת השם הוא לא רוצה יותר את העול הזה על צווארו. הוא טען שהיא נפלה רק בגלל שמיהרה לרוץ אחרי ארז השובב ושנמאס לו. הילדים לא היו נכדיו, אימא שלהם לא הייתה ביתו אלא סתם זונה, ואין שום סיבה שהוא יטפל בממזרים שלה.

"אתה עובד סוציאלי." טענו בנותיו כלפי דימה, "תמצא להם סידור. מספיק סבלנו."

דימה אפילו לא ניסה להתווכח. הוא מצא את שני הקטנים יושבים אצל אחת השכנות, בוכים ומבוהלים מפני שאיש לא טרח להסביר להם מה קרה לסבתא. בלי שום היסוס אסף את מעט הבגדים והצעצועים שהיו להם והביא אותם הביתה לתמר.

"אם הייתם בבית הייתי מביא אותם ישר אליכם." אמר לי בגילוי לב, "אבל לא רציתי להפריע לכם בעבודה. הם אוכלים עכשיו במטבח, בואו נשב ונחשוב מה לעשות. כאן הם לא יכולים להישאר, אני מציע שתיקחו אותם ובינתיים אני אחפש להם סידור באיזה אומנה או בית ילדים."

אדי התנפל עליו באמהרית מהירה, מוציא עליו את כל הכעסים שהצטברו אצלו בנושא הכאוב הזה. חלק מזעמו היה בגללי הבעיה עם הילדים נודעה לנו בדרך מהעבודה הביתה ואדי רצה שאני ארד בבית ואניח לו לנסוע לדימה לבד. המאמצים שעשה למנוע ממני לפגוש את הילדים הרגיזו אותי מאוד. סירבתי בכל תוקף והתעקשתי שהוא ייקח אותי איתו. "אני יכול להעיף אותך החוצה ולנסוע!" צעק בתסכול. הוא לא היה רגיל לזה שאני עומד על דעתי.

"תעשה מה שאתה רוצה אדי." עניתי, מקפיד להישאר שליו. היה כיף לראות איך הוא מתעצבן בעוד אני נשאר קריר כמלפפון. כמובן שהעמדתי פנים, רעדתי כולי מבפנים, אבל הייתי מעדיף למות ולא להראות לו איך הצעקות שלו משפיעות עלי. הקפדתי לשמור על שליטה עצמית והודעתי לו שאם הוא יעיף אותי מהרכב, "אם תצליח בכלל." הוספתי בלגלוג. (עדיין הייתי כבד וחזק יותר ממנו למרות שהוא עלה במשקל והוסיף שרירים מאז שהחל לעבוד במשתלה). "אני פשוט אעלה על האופנוע שלי ובטח אהיה שם עוד לפניך."

בסוף הוא הבין שנוצח ונסע בשתיקה רועמת עד לבית של דימה ותמר.

הנחתי להם להתווכח באמהרית וברוסית והסתלקתי לי למטבח. הילדים שעליהם שמעתי כל כך הרבה ישבו על השרפרפים הגבוהים ליד דלפק ארוחת הבוקר ואכלו קורנפלקס עם חלב.

הם היו מקסימים. עם עדי זו הייתה אהבה ממבט ראשון, היא הרימה אלי מבט שחור ונוצץ ואני טבעתי בתוך העיניים הנהדרות שלה שכאילו הביטו ישר לתוך ליבי.

"שלום איש." צייצה בעליצות. "זאת עדי!" הודיעה והצביעה על עצמה בכפית נוטפת חלב, מחייכת חיוך ענקי שגרם לעיניה היפות להצטמצם מעל לחיים תפוחות ושמנמנות מעוטרות גומות חן.

כולה הייתה שמנמונת, עגולה ומתוקה כסופגנייה. עורה החלק היה בצבע מוקה ותלתלים שחורים ומבריקים גלשו בחוסר סדר מקסים על גבה. למרות החוויות הקשות שעברה הבוקר היא הייתה עליזה ומלאת חן כמלאכית קטנה.

הילד, ארז, היה סיפור שונה לגמרי. הוא דמה מאוד לאחותו, אותו צבע עור, אולי רק טיפה כהה יותר, ואותו שיער מקורזל ומבהיק, אבל קצוץ קצר. הוא היה מבוגר ורזה יותר, פניו צנומות וזועפות. כתפיו היו מתוחות לאחור וכל הבעתו אמרה התרסה זועפת.

ברגע שראיתי אותו התכווצתי כולי מרוב הזדהות, ידעתי בדיוק איזה מצוקה נועדו הפנים המתוחות והזועפות והגוף הנוקשה להסתיר. הוא לא היה צריך אפילו להביט בי כדי שאבין הכל מיד. האמפתיה המידית שחשתי כלפי הילד הקטן בן החמש חלפה בי כמו מכת חשמל. במובן מסוים זה היה כמו התאהבות, אתה רואה מישהו והוא נוגע בך מבפנים, גורם לך לרטוט כאילו הכה על המיתרים הפנימיים ביותר של נפשך.

בדיוק לפני עשרים שנה, כשהייתי בן חמש, החליטו הורי לעזוב את הקיבוץ ולנסוע לחו"ל ללמוד ולעבוד, ואותי השאירו מאחור, מסבירים לי ולעצמם שככה יותר טוב, שעדיף לי להישאר עם דודה רוחק'ה ועם יובל ושאר חברי, ושבבית הילדים בקיבוץ אקבל טיפול מעולה ואהיה עסוק מכדי להתגעגע אליהם.

את עצמם הם אולי שכנעו, אותי לא. כן התגעגעתי, וכל העיסוקים שבעולם לא עזרו. לפחות הם חזרו מידי פעם לארץ ושלחו מתנות ומכתבים. הילדים האלו לא יקבלו יותר מתנות וביקורים מאימא, ואבא לא היה להם אף פעם. מיד היה לי ברור מה עלי לעשות, איך אדי לא רואה מה שאני רואה? מה גורם לו להיות קשה לב כל כך?

בטי אומרת שאנשים עושים מעשים רעים מרוב אומללות. "אנשים מאושרים לא מזיקים ולא מכאיבים לאחרים." אמרה לי פעם, "רק מי שאומלל ופוחד מכאיב."

ממה אדי שלי פחד ומה אמלל אותו לא ידעתי, אבל הוא היה אדם בוגר, הבעיות שלו יחכו, הילדים היו בעדיפות ראשונה.

הילדים היו לבושים בג'ינסים ובחולצות פלנל משובצות תואמות שנקנו כנראה באיזה מבצע. הבגדים של עדי היו גדולים מידי ושל ארז קטנים מידי. לרגליהם היו גרביים מטונפות בלבד.

"איפה המעילים והנעלים שלכם?" שאלתי. הם הביטו זה בזה בפליאה ומשכו בכתפיהם.

"הנעלים שלנו בחוץ." אמר ארז בקול שקט. "לאן הולכים?" שאל מודאג ונתן יד לאחותו שחייכה אלי חיוך מתוק ומלא אימון.

הרמתי אותה בזרועותיי, נהנה לחוש את ראשה על כתפי. "היא עייפה." אמר ארז, "היא עוד קטנה."

ליבי כאב לראות כיצד הוא לוקח על עצמו, כמובן מאליו, את האחריות על אחותו הקטנה. "אני יודע ארז." חייכתי אליו, "בוא ניקח את הדברים שלכם ונלך הביתה."

שני תיקים מרופטים היו מונחים בכניסה ליד נעלי ההתעמלות הקטנות והמשופשפות שלהם.

השבתי את הילדה על כסא בכניסה ונעלתי את נעליה. ארז התיישב לצידי ונעל לבד את נעליו, קושר את השרוכים בעצמו. כששיבחתי אותו על כך חייך בביישנות ורק אז ראיתי שגם לו יש גומות חן.

"מה אתה עושה?" שאל אדי בזעף, מפסיק את הויכוח עם תמר ודימה. מזל שהתאומים לקחו את רותי לחוג בלט ונשארו במתנ"ס לשחק כדור רגל כך שלא היו נוכחים בויכוח.

"אדי, אדי." קמה עדי ודידתה לקראתו, מושיטה אליו את ידיה הקטנות. הוא רכן והרים אותה, מנשק את פניה הדביקות.

"מה מתוקה?" שאל ברכות וחייך מעל כתפה אל ארז ששוב היה רציני.

"אדי לימד אותי לקשור שרוכים." אמר ארז, מעביר את מבטו ממני אל אדי.

"יופי." אמרתי לו, "למדת מצוין, ועכשיו נגיד יפה שלום לדימה ולתמר ונלך הביתה."

"אבל עמית." מחה אדי, "עוד לא החלטנו, אנחנו צריכים עוד לדבר על זה." שמתי לב שליד הילדים הוא היה הרבה פחות בוטה.

לקחתי את התיקים ביד אחת ואת ידו של ארז בשנייה, "אין על מה לדבר אדי, הילדים עייפים וגם אני. בואו נלך הביתה." פתחתי את הדלת ויצאתי. הוא הלך אחרי עם הילדה על הידיים, מוחה שאי אפשר ככה ועוד לא החלטנו מה לעשות והכל פתאומי מידי. עמדנו בכניסה, מחכים עד שתמר תלביש להם מעילים. "אני החלטתי שהם באים לגור איתנו." אמרתי בפשטות ומשכתי את הכובע על ראשו של ארז. המעיל היה ירוק עם דובונים אדומים והילד טבע בתוכו.

"ואם אני לא מסכים!" התרגז אדי וכיסה את ראשה של עדי בכובע של המעיל האפור והגועלי שהיה קטן מידי בשבילה.

"מצטער אדי. הפעם אתה במיעוט." עניתי לו בשלווה, "ותזכיר לי לקנות להם מחר נעלי חורף, מגפים ומעילים." הוספתי בקרירות, מתעלם בגבורה מליבי שפעם בכוח.

"אני רוצה מעיל בלי ציורים תינוקיים." לחש לי ארז כשחגרתי אותו ברכב.

"ואני רוצה מעיל עם ציור של ברבי." צפצפה עדי.

"אי אפשר. זה יקר מידי." נזף בה אחיה, "סבתא כבר אמרה לך שאי אפשר."

היא פרצה בבכי, "אני רוצה את סבתא, איפה סבתא?" שיניתי את כוונתי לשבת ליד אדי ובמקום זה התיישבתי לצידה וחיבקתי אותה. "נקנה לך מעיל יפה של ברבי." הבטחתי למרות שלא היה לי שמץ של מושג על מה מדובר. "ואחרי שסבתא תרגיש יותר טוב ניסע לבקר אצלה." המשכתי לברבר, נלחץ מהבכי שלה.

עדי הייתה בקושי בת שלוש, אבל הבכי שלה היה נשי לגמרי, ואני כמובן הרגשתי אשם ומבוהל. ראיתי את אדי מגחך חרש לעצמו. תמיד הצחיק אותו לראות איך אני נבהל מדמעות של נשים. עדי בכתה עוד קצת ולבסוף נרדמה.

"מתי נחזור לגור אצל סבתא?" שאל אותי ארז בלחש, מציץ לראות אם אחותו באמת ישנה.

"לא יודע." עניתי בכנות.

"ואם היא תמות כמו שאימא מתה?" שאל הילד בקול מעשי, "הלוואי שסבא משה היה מת." הוסיף במרירות בוגרת מכפי גילו הצעיר.

"לא יפה לדבר ככה." נזף בו אדי, אבל שמעתי את החיוך בקולו.

"למה אתה לא אוהב אותו?" חקרתי.

"כי הוא לא אוהב אותי והוא מדבר לא יפה על אימא שלי." ענה הילד בכנות, ואז השעין עלי את ראשו ונרדם.

"צריך לקנות להם מושבים לרכב. זה לא בסדר להסיע ילדים ככה." אמרתי לאדי ששתק ונהג.

"עוד לא הגענו הביתה וכבר העמסת על עצמך הוצאה של יותר מחמש מאות שקל." אמר לי בקרירות, "יש לך מושג למה בכלל אתה מכניס את עצמך?"

"אני מעדיף לקנות דברים לילדים ולא לבזבז על צעצועים אלקטרונים." עניתי בכעס. אדי רצה לקנות טלוויזיה חדשה ולהחליף את הטייפ המיושן שלנו, דבר מיותר לגמרי לדעתי.

"תתפלא כמה צעצועים עוד תקנה עד שניפטר מהם." ענה לי בחריפות. "מה קרה לך? הגנים הפולניים שלך נכנסו לפעולה? בשביל מה אנחנו צריכים את שתי הצרות הקטנות האלו?"

"הצרות הקטנות האלו היו ממשיכים לחיות בשקט עם אימא שלהם אם אתה לא היית נותן לה לעבוד במועדון שלך." עניתי ברשעות, ומיד הצטערתי.

"אתה לא יודע מה היה שם ואתה לא יודע איך היא הייתה." ענה אדי בקול קר ומפחיד. "אם לא הייתי נותן לה עבודה היא הייתה מתה עוד קודם, וחוץ מזה, הם אף פעם לא חיו איתה, היא ילדה אותם ומיד העבירה אותם לאימא שלה. זו לא אשמתי שהם יתומים ואל תנסה לנגן לי על המצפון, אני שונא את זה. נחזיק אותם כאן עד שדימה ימצא להם סידור טוב וזהו."

"כמה זמן זה ייקח לדעתך?" שאלתי.

"לא בטוח. קודם דודה מריטו צריכה להבריא ולוותר עליהם. זה סיפור של עוד חודשיים לפחות."

"אבל בינתיים צריך לקנות להם קצת בגדים ולהסיע אותם בצורה בטיחותית עם כסאות לילדים, וגם צריך אני לא יודע מה לתת להם לאכול ו מחרתיים אני צריך ללכת לעבוד ו" פתאום הבנתי את גודל המשימה שלקחתי על עצמי ונבהלתי. 

"גם אני לא יודע מה לעשות." הטיח אדי, "אני גבר וטיפול בילדים זה עסק לנשים. תתקשר לבטי ותשאל." פעם ראשונה שהוא הציע ביזמתו שאתקשר לבטי, בדרך כלל הוא תיעב את מה שכינה - ההתקשקשויות שלך עם המזרונית הדוסית.

"רעיון מצוין." הסכמתי, ומיד כשנכנסנו הביתה הרמתי לה טלפון.

בטי הקשיבה קשב רב לכל הסיפור ונתנה לי צרור עצות מועילות שהראשונה בהן הייתה קודם כל תתאם עמדות עם אדי למרבה הצער הייתי לחוץ מכדי להקשיב לה ודרשתי בכל תוקף עצות פחות תיאורטיות.

"תגידי לי תכל'ס במה אני מאכיל אותם עכשיו, איך משכיבים אותם לישון ואיך מחתלים אותם?"

בטי פרצה בצחוק, "הם ילדים, לא גורי נמרים. הם אוכלים מה שאתם אוכלים וישנים כמו בני אדם, שוכבים במיטה ונרדמים. תספר להם סיפור לפני השינה, תגיד לילה טוב וזהו."

"והחיתולים?" שאלתי לחוץ, אוחז בידי חבילת חיתולים ורדרדים שנראו משום מה גדולים מידי ודקים מידי.

"ילד נורמאלי בן חמש לא צריך חיתולים." אמרה בטי בקוצר רוח, "כבר בגיל שלוש מורידים את החיתול. אולי זה חיתול לילה לילדה?" הסתבר שזה באמת היה חיתול לילה בשביל עדי.

לא ידעתי שיש חיתולים נפרדים לבנות ולבנים. בטי הורתה לי להניח ניילון על המזרן של מיטת הילדים למקרה של תקלה שעלולה לקרות לארז ולהכין להם חביתות לניגוב, כלומר חביתת עין הנאכלת בעזרת פרוסת לחם או פיתה. "תוסיף ירקות חתוכים." הורתה לי, "ולך עם הילד לסופר, הוא יגיד לך איזה משחת שינים הם אוהבים. ילדים לא סובלים משחות שינים של גדולים, ותבדוק אם יש להם מברשות שינים, ואם לא אז תקנה כאלו שמתאימות לילדים, וגם שמפו בשביל ילדים, כזה שלא שורף בעיניים. יש להם כינים?"

"השתגעת?" נעלבתי, ומיד קבלתי הרצאה מלומדת על מכת הכינים ועל כל עשרות הדרכים למנוע אותן. "ותקנה גם מרכך לשיער מתולתל ואוכל של ילדים - במבה וכאלה, וכוסות וצלחות מפלסטיק ו... " הלכתי לחנות עם רשימה באורך זרועי, משאיר את עדי מול הטלוויזיה בהשגחת אדי ששתק כל אותו הזמן שתיקה זועפת.

בסופר מצאתי את עצמי בודק מוצרים שמעולם לא חשדתי בקיומם, נעזר בארז שחש בחוסר הביטחון שלי ועשה כמיטב יכולתו לסייע. כל פעם שהתלבטתי בין שני מוצרים פשוט קניתי את שניהם. כששמתי לב שארז מביט בערגה בחבילת קורנפלקס כריות בטעם שוקו העמסתי גם אותם על העגלה. "סבתא אמרה שזה יקר מידי." אמר, "קנית המון דברים." הוסיף בדאגה, "יש לך די כסף?"

"תכף נראה." אמרתי בשאננות. אז עוד לא ידעתי עד כמה ארז מודע וחרד למחיר של כל דבר. בקופה הסתבר שיש לי מעט מידי כסף וארז נעשה לחוץ וכמעט בכה, "אתה רואה?" נזף בי, "אמרתי לך שזה יקר מידי." ומיד רצה להחזיר את הקורנפלקס.

עצרתי אותו ושילמתי בכרטיס אשראי, מסביר לנטשה, הקופאית החביבה עלי, שיש לנו אורחים קטנים שיגורו איתנו בשבועות הבאים.

לשמחתי היא קבלה את החדשות בטבעיות ואפילו נתנה לי את הטלפון של אחותה שניהלה פעוטון לילדים בגילה של עדי. "ולאן אני אלך?" חקר אותי ארז, "אני כבר בגיל גן חובה." הזכיר לי, "אני לא רוצה להיות עם הקטנים בפעוטון."

"יש גן חובה ממש ליד הבית שלנו." הרגעתי אותו, "מחר נרשום אותך. מה אתה מודאג כל כך?"

"בזבזת המון כסף." המשיך ארז לדאוג, "ואם הבנק לא יסכים לשלם את הכרטיס אשראי?"

איזה ילד, אני בגילו לא ידעתי להבדיל בין כסף אמיתי לכסף של מונופול, ועל כרטיס אשראי בכלל עוד לא שמעתי, ואילו הוא מודאג בגלל גודל האשראי שלי בבנק.

"אל תדאג בקשר לכסף, אתה רק ילד." ניסיתי להרגיע אותו בזמן שהעמסתי את כל הקניות לרכב. הוא הביט בפה פעור בילד שטס על אופנים לאורך מגרש החניה של הסופר. "אתה רוצה אופנים?" שאלתי כדי להסיח את דעתו מהדאגה לכספים.

"כן." ענה מיד ואחר כך שינה את דעתו, "לא, זה עולה המון כסף, ונצטרך לקנות גם לעדי אופנים אחרת היא תבכה וזה..."

"כן, כן, עולה המון כסף." קטעתי אותו ופרעתי את שערו, חוגר את חגורת הביטחון על גופו הצנום, "מחר נקנה לכם כסאות לאוטו, ונקנה אופנים בשביל שניכם ומעילים ונעלים. אני ואדי עובדים ומרוויחים כסף, אז תפסיק לדאוג, בסדר?" הוא הנהן בראשו, אבל ראיתי שהוא עדיין דואג.

אז עוד לא ידעתי, אבל לקח עוד המון זמן עד שארז הפסיק לבדוק מחיר של כל דבר ולדאוג אם יש לנו די כסף. עד שצנחנו מותשים למיטה עברו עלינו שלוש שעות עמוסות של הסתגלות, שלנו אליהם ושלהם אלינו, אבל בסופו של דבר הילדים נרדמו על הספה בחדר המחשב כשהם רחוצים וחפופים, שבעים ומצוחצחי שינים.

שכבנו מותשים במיטה שלנו, מביטים בטלוויזיה שהבהבה ללא קול ושתקנו עד שאדי פרץ לפתע בצחוק, "הפרצוף שלך כשחיתלת את עדי חבל שלא הייתה לי מצלמה." השתנק מצחוק.

"יכולת לעזור לי קצת." נזפתי בו, אבל אחר כך לא יכולתי להתאפק וצחקתי גם כן, למרות שכשחיתלתי אותה הזעתי מרוב לחץ. "אתה חושב שיהיה להם מספיק חם." דאגתי, נשמע כמו אימא פולניה, אמר אדי בצחוק.

"אם יהיה להם קר הם כבר יעירו אותך." השיב בשאננות. "מה בטי אמרה לך?" שאל, כאילו בדרך אגב, אבל ידעתי שהוא מקשיב קשב רב.

למרות הזלזול לכאורה שהפגין כלפיה הוא העריך את תבונתה. ההתנגדות שלו כלפיה נבעה מקנאה בחברות שלנו, וכמה שטרחתי להסביר לו שהיא בשבילי כמו אחות, ושלקנא בגללה זה כאילו שאני אקנא בגלל תמר, הוא לא השתכנע.

"היא אמרה שנתנהג תמיד בצורה רגועה אחרת הילדים ילחצו, ושאף פעם לא נשקר להם, וגם..." התאמצתי להיזכר, "אה כן, שלא נכריח אותם לגמור את האוכל, ולא נכעס אם הם יעשו פיפי במיטה, ושנאהב אותם בלי לפנק אותם, וגם אה שנדבר תמיד בצורה חיובית על אימא שלהם."

"נו טוב." המהם אדי בבוז, מושך מעלי את מכנסי ומנשק את בטני, "זה ברור."

התחלנו להתנשק ולהתמזמז כשארז הופיע פתאום בחדר השינה שלנו. בטי שכחה להגיד לנו לנעול תמיד את הדלת כשאנחנו רוצים פרטיות. "יש מכשפה בחדר שלי." הודיע בקול בוכים, "מה אתם עושים?" הוסיף בסקרנות.

"אנחנו מתעסקים בעניינים שלנו." ענה אדי בקוצר רוח. "עוף מפה."

ארז פרץ בבכי ואת שאר הלילה הוא כבר בילה איתנו מפני שהשתין על עצמו בגלל המכשפה, וחששנו שאם נחליף את הסדין נעיר את עדי שהמשיכה לישון בשלווה. לא הייתה לי פיז'מה נקייה בשבילו ולכן הוא לבש חולצה ישנה שלי שעטפה אותו עד כפות רגליו ונרדם בין שנינו, רגוע ויבש. אדי לעומתו לא היה מרוצה, "עכשיו הוא יבוא אלינו כל לילה." רטן בזעף, "אתה מפנק אותו."

"אבל הוא פוחד וחוץ מזה... נו, די, אל תהיה כזה קשוח איתו." ניסיתי לפייס את אדי בלי להעיר את הילד שלפת בחזקה את אגודלי.

זו הייתה המריבה הראשונה שלנו בגלל הילדים, אבל בהחלט לא הראשונה. עד סוף השבוע הספקנו לריב כבר עשרות פעמים. אדי טען שאני מפנק אותם, רך מידי כלפיהם, ונותן להם לעלות לי על הראש. אני טענתי שהוא קשוח מידי, מתנהג בחוסר רגישות, ואין לו מושג בחינוך. כמובן שגם לי לא היה, אבל לפחות ניסיתי להבין אותם ולשמח אותם, ואילו הוא סתם רצה שהם יעופו לו מהעיניים ולא יציקו. גם אני רציתי בכך פעמים רבות, אבל ניסיתי להסתיר את זה.

לא פלא שאחרי שבוע של מריבות בגלל הטיפול בילדים הגענו לארוחת ליל שישי אצל דימה ותמר כשאנו מתוחים וחסרי סבלנות. אחרי האוכל הילדים הלכו לראות את הקלטת של מלך האריות ואנחנו, המבוגרים, נשארנו לדון במצב. אדי התלונן עלי מרות באמהרית, וידעתי שהוא מספר להם איך אני מפנק את הילדים, מניח לארז להיכנס למיטה שלנו, ונותן לעדי להתנהג כעריצה, ואפילו מעיז לנזוף באחיה הגדול כשרצה להכות אותה - זכות השמורה לדעת אדי מדורי דורות לאחים בוגרים. כשכולם פרצו בצחוק רם בגלל הערה של דימה דרשתי בתוקף שיעברו לעברית.

"אדי רק סיפר לנו איך לימדת את ארז לרכב על אופנים." התנצלה תמר והסמיקה. עכשיו כבר הבנתי למה הם צחקו, ביליתי אחר צהרים שלם במגרש רץ אחרי האופנים של ארז שהתעקש לא להרכיב את גלגלי העזר למרות שנפל מהאופנים שוב ושוב עד שלמד להשתלט עליהם. הילד התעלם בעקשנות מעוררת כבוד מכל החבלות והשריטות. אני לעומת זאת נעשיתי לחוץ יותר ויותר מכל נפילה שלו מהאופניים. בסופו של דבר הוא קלט את העסק והפסיק ליפול. ארז היה גאה מאוד ללכת למחרת היום לגן כשהוא מעוטר בשלל פלסטרים מקושטים בדינוזאורים ופרצופי סמיילי, נראה כמו ילד מוכה. אני מקווה שהגננת האמינה לו שכל החבלות על גופו נבעו מנפילות מאופניים. לא הייתי מופתע אם היו מאשימים אותי בהכאת ילדים.

"הגיע הזמן שתלמד אמהרית." אמר אדי, כמו תמיד כשמחיתי שאיני מבין.

"קודם תלמד יידיש." עניתי לו כמנהגי תמיד, ולשמחתי הוא חייך אלי והחליק את כפו לכפי. אחרי כמה ימים נטולי מין התגעגענו להיות קצת לבד. לפי התכנון הילדים היו אמורים להישאר אצל תמר ודימה כדי שאנחנו נוכל לעבוד בשבת, אבל עד שבת עוד היה לפנינו לילה ארוך שרצינו לנצל לעשיית אהבה.

דימה חייך אלינו במאור פנים כשתמר יצאה למטבח להביא קפה, "לפי הדיווחים של הגננות הילדים השתלבו יפה. יש להם חברים ואתם מתפקדים נהדר." סיפר לנו.

"הגננות של הילדים מדווחות לכם?" התפלאתי.

"בטח." אמר דימה. "לא לי כמובן, מפני שאני קרוב משפחה, אבל אני עוקב אחרי המצב שלהם. כולן משבחות אותך מאוד עמית." הוסיף וחייך אלי.

"כן, עמית נולד להיות אימא פולניה." רטן אדי, "כל היום הוא רץ אחרי הממזרים הקטנים, מנקה, מבשל, מצחצח. רק תחתוך לו את הביצים ותשים לו חצאית ואפשר"

"סתום כבר!" התנפלתי עליו בזעם, "אני עושה הכל לבד כי אתה מסרב לעזור לי. מתי בפעם האחרונה הכנת אוכל או אפילו ניגבת את השולחן?"

"אני עובד מספיק קשה מחוץ לבית." זעם אדי, "אל תנסה לעשות ממני עקרת בית."

"ומה אני? משחק? גם אני עובד קשה." התרגזתי.

"בנות, בנות." הרגיע אותנו דימה. "תירגעו, ואגב אדי, עמית צודק. אתה צריך לפחות להודות לו על המאמצים שלו. לפי ההיגיון זה היה צריך להיות בדיוק ההפך, הם הקרובים שלך לא שלו, אבל אני שומע שמי שעושה את רוב העבודה זה עמית."

"ומי שמביא את רוב הכסף זה אני." השיב אדי בזעף, "ואני לא גונב אותו. אני עובד המון שעות, ואם מדברים על כסף וזמן, מתי כבר תעשה משהו בקשר אליהם? אני רוצה שתמצא להם פתרון לפני שאנחנו נתרושש. עמית לא מפסיק לקנות להם דברים. עכשיו הוא רוצה שנקנה להם מיטות."

"מה רע בכם בתור פתרון?" שאל דימה חלקלקות, ומיד, למוד ניסיון, הניח יד מרסנת על ברכו של אדי שקפץ ממקומו ושוב צעק עליו באמהרית. הוויכוח פרץ במלא עוזו. אדי לא רצה אותם, הוא היה מוכן לשלם, לבוא לבקר, להיות דוד פעיל ומשתתף, אבל לא רצה לגדל אותם, ואילו אני דימה ותמר חשבנו שלטובתם הם צריכים להמשיך לגור אצלנו. כל אחד התבצר בעמדותיו ואיש לא רצה לוותר.

"אבל למה אדי?" ניסיתי להבין אחרי שעשינו אהבה והיינו רגועים ונינוחים מספיק כדי לדבר בצורה הגיונית ולא לצעוק.

"השאלה היא למה אתה כן רוצה לגדל אותם." חקר אדי, "מה הסיבה שאתה רוצה לכבול את עצמך לשני ילדים קטנים ומעצבנים? הם אפילו לא קרובי משפחה שלך."

"כי אני אוהב אותם." עניתי, "ואני חושב שהם יהיו אומללים אם נשים אותם במשפחה אומנת או במוסד. אני יודע שאני אהיה אומלל בלעדיהם, נקשרתי אליהם אדי, וגם אתה אוהב אותם."

"נכון. אני אוהב אותם, לכן אני חושב שהם צריכים לחיות בבית נורמאלי עם אבא ואימא, לא עם שני הומואים. כמה זמן אתה חושב יעבור עד שילדים ילעגו להם בגללנו?"

על זה לא הייתה לי תשובה. בטי שאלה אותי בדיוק אותה שאלה, מזכירה לי שטובת הילד היא החשובה ולא ההנאה שלי מגידולם. "תשאל את עצמך איזה שריטות מהילדות שלך אתה מנסה לרפא דרך הילדים האלה?" הוכיחה אותי בשיחת הטלפון האחרונה שלנו.

בטי הכירה אותי כל כך הרבה שנים, לא היה טעם לנסות להסתיר ממנה את האמת. "נניח שאני מנסה לחוות מחדש את הילדות שלי דרכם." אמרתי, "לעשות תיקון לחוויות רעות שהיו לי. מה רע בזה?"

"אין שום רע בזה, אבל הילדים האלה כבר סבלו מספיק ואתה צריך לחשוב קודם כל על טובתם. אתה באמת חושב שזה לטובתם לחיות במשפחה של" היא היססה, מנסה לבטא את כוונתה בעדינות. "לחיות עם זוג חד מיני." תקנה את עצמה, "זה עלול להוות בעיה במקום כל כך קטן ושמרני."

כמו תמיד היא הניחה את האצבע על הבעיה האמיתית וזה כאב. גם בפעם הקודמת שעשתה זאת, ואמרה לי שאני מעדיף בנים, היא פגעה בי דווקא בגלל שצדקה.

במקום ללמוד את הלקח מאז שוב התרגזתי עליה, מתנהג כמו המכוער ההוא ששובר את הראי מרוב כעס על הכיעור שלו. התנפלתי עליה בזעם, מודיע לה שהיא דוסית בעלת דעות קדומות ושהיא הומופובית. שטות מוחלטת, ידעתי את זה עוד לפני שהמילים עזבו את שפתי. "בסדר עמית." אמרה בטי בקול קר, "אני מצטערת, לא רציתי לפגוע בך, אני מבקשת את סליחתך."

נפרדנו בקרירות ומאז לא דברנו יותר. ידעתי שהיא נפגעה מדברי ושהייתי צריך להתנצל, אבל לא יכולתי. הייתי עסוק מידי, לחוץ מידי, והאמת היא שחששתי לדבר איתה שוב, פוחד מראיתה הצלולה ומהאמת הלא נעימה שהיא לא תהסס לגלות לי.

***

"עמית." ניסה אדי לפנות להגיון שלי, "תראה איך הילדים האלו מקלקלים לנו את החיים. בשבוע שהם פה רבנו כמו שלא רבנו במשך שנה שלמה. הם עושים המון בלגאן, הם דורשים המון תשומת לב וכסף. הם צריכים אישה שתטפל בהם. אני לא בנוי לזה, וגם אתה כבר מותש. לא נמאס לך לשטוף כל היום רצפות ולנגב כתמים דביקים מכל מקום? ואל תצפה שאני אעזור לך, אם אתה מתעקש לגדל אותם תעשה את זה לבד. אני רק אביא כסף ואעזור פה ושם, לא יותר, אתה מוכן לזה?"

"אם נשים יכולות, גם אני יכול." עניתי בקשי עורף.

"אבל למה לך?" התחנן אדי והחל ללטף את ירכי, "בטח יש איזה זוג נחמד שמוכן לטפל בהם במקומנו. אנחנו נבקר אצלם וניתן להם מתנות ונביא אותם לביקורים בחגים. זה לא מספיק?"

"לא!" הטחתי בזעף, "זה לא מספיק. ביקורים ומתנות זה לא מספיק."

ידעתי את זה מידע אישי. גם אני הייתי ילד כזה שבמקום משפחה אמיתית קיבל מתנות וביקורים וזה לא היה מספיק. שנאתי להיות תמיד לבד, בלי משפחה. רציתי את הורי והם תמיד היו רחוקים. במקומם קבלתי מתנות ומכתבים ושיחות טלפון עלובות. "תבין אדי." ניסיתי שוב להסביר, "אבא של שי לימד אותי לרכב על אופנים, ודוד יורם לימד אותי לשחות, ואת עובדות החיים למדתי מיובל, הבן דוד הטמבל שלי. רק בגיל עשרים ושלוש דברתי עם הורי כמו שצריך, וגם אז הייתי צריך לנסוע עד ניו יורק כדי לפגוש אותם, אני לא רוצה שארז ועדי יחיו ככה."

"אבל אנחנו לא ההורים שלהם." אמר אדי ברוך, וידו החלה להחליק על הצד הפנימי של ירכי. "אנחנו זוג הומואים שלא יכולים להיות תחליף להורים. נעשה להם תסביכים ובעוד עשרים שנה איזה פסיכולוג יעשה הרבה כסף מהסיפור הזה." התלוצץ בעוד ידו האחת מלטפת את ישבני, והשנייה מגששת בין ירכי.

ההתבדחות שלו עצבנה אותי. תמיד כשהשיחה נעשתה רצינית הוא היה מתחיל להתבדח ועושה צחוק מכל הנושא. הדפתי אותו מעלי נרגז. "אתה אגואיסט אדי. אתה פשוט לא רוצה שיפריעו לך בחיים. אתה בן אדם קר ומרוכז בעצמו, בדיוק כמו הורי. תעזוב אותי!" הדפתי מעלי את היד החמה שהצליחה לגרום לעורי לרטוט מהנאה למרות הכעס שחשתי כלפיו.

"לא רוצה." אמר אדי והתנפל עלי. נכנעתי בעונג, ועד למוצאי שבת הצלחנו לשמור על שביתת נשק מתוחה, אבל לא מצאנו פתרון לבעיית הילדים.

בשבוע השני לבואם של הילדים אלינו נאלצתי לספר עליהם להורי. אימא התקשרה אחרי ששבוע שלם לא שמעה ממני כלום ושמעה את הצריחות של עדי כשניסיתי לסרק אותה. המסטיק שנדבק לשערה הקשה עלי מאוד. אימא הקשיבה בשתיקה כשסיפרתי לה על הילדים, פקדה עלי לגזור את השיער שנדבק במסטיק במספרים, ולסרק את הילדה רק אחרי שאחפוף את שערה בשמפו ובמרכך.

למחרת הורי הופיעו לביקור, וכמה דקות אחר כך כבר קראו להם הילדים סבא טדי וסבתא נינה, ולפני שהספקתי להבין איך הם הפכו פתאום מהורים מרוחקים ואדישים לסבא וסבתא חמים ומפנקים. הם נעלמו עם הילדים, שבים רק בערב עם ילדים עמוסי חוויות ומתנות. "היינו בסרט, אכלנו במקדונלד, וקנינו להם מיטות ועוד קצת ריהוט." אמרה אימא בעונג, הורסת לגמרי את התיאוריה שלי שהורי הם אנשים קרי לב ומרוכזים בעצמם.

למראה הרהיטים שצצו למחרת בביתנו נשארנו אני ואדי פעורי פה. "זה בטח עלה הון." לחשתי למראה המיטות המעוצבות מעץ מלא. כל מיטה באה עם כוננית נהדרת, כסא תואם ושטיחים חמודים. של עדי היה אדום עם ציור של רכבת, ואילו של ארז היה כחול עם ציור ענק של ספיידרמן - שיגרש את המכשפה הרעה - אמר הילד באומץ.

אחרי שהילדים נרדמו, כל אחד בחדר השינה שלו, עדי התעקשה להוריד הלילה את החיתול ושמעתי אותה צוחקת כשאימא שלי שרה לה שיר ערש, דבר שהעלה את חמתי להשחית. "לי היא אף פעם לא שרה שירים או טרחה ללכת איתי לסרט." לחשתי לאדי שרק גלגל את עיניו כלפי מעלה ונאנח. הוא לא היה צריך להגיד, ידעתי שלדעתו שוב אני מתנהג כמו פולניה מופרעת.   

"הנה." אמרה אימא בשביעות רצון, "ככה יותר טוב. לכל אחד יש חדר שינה משלו, ומחר ארז יקבל מחשב ועדי תקבל טלוויזיה עם וידאו. ככה תוכלו לראות בשקט חדשות בסלון."

"אימא!" התפרצתי בזעם.

אבא הניח יד על כתפי "אל תתעצבן." ביקש, "אנחנו נהנים לפנק את הקטנים. למה אתה מנסה לקלקל? לא חסר לנו כסף."

"אז אולי אתם מוכנים לאמץ אותם." התפרצתי בזעם, "כי אדי לא רוצה אותם, לדעתו אנחנו לא מספיק נורמאלים כדי לגדל ילדים."

"שטויות." מחתה אימא, "באירופה ובניו יורק יש המון זוגות חד מינים שמגדלים ילדים. זה ממש לא משנה. לפי המחקר שקראתי בזמן הוורוד"

"מה?" צרחתי, "מה פתאום את קוראת בעיתון הזה? זה לא עיתון בשבילך אימא!" שלושתם פרצו בצחוק אדיר שהתגבר עוד יותר למראה פני הסמוקות.

"אימא." ניסיתי שוב, "אני מודה לכם על כל המאמצים, אתם נהדרים איתם, אבל"

"אבל מה?" ניסתה אימא להבין והניחה יד מלטפת על לחיי.

התנערתי ממנה בזעם. "את לא חושבת שעכשיו זה קצת מאוחר מידי לליטופים. אני כבר בן עשרים וחמש, איחרת בעשרים שנה." התפרצתי, ולמראה פניה שהחווירו קמתי וברחתי החוצה. עמדתי בחוץ ובעטתי כמה דקות בגלגלי הג'יפ הישן של טוויטו עד שנרגעתי וחזרתי פנימה.

"אתה צריך להתנצל בפני אימא שלך." אמר אבא בכעס מאופק.

"זה לא חשוב." אמרה אימא, "הוא כועס ובצדק. אתה צודק עמית. היינו צעירים ואנוכיים, אבל סך הכל, למרות כל הטעיות שעשינו, יצאת בסדר גמור. בבקשה אל תכעס יותר."

"בטי צודקת." אמרתי וצנחתי על הספה לצידה, מניח לה לחבק אותי, "כולנו מנסים לתקן טעויות מהעבר דרך הילדים המסכנים האלה. גם אתה אדי." הוספתי, "מנסה להפטר מהם בגלל שהיית צריך לטפל באחים שלך בגיל צעיר מידי, ואתה חושש לקחת שוב אחריות על שני יתומים."

"בטי?" התפלא אבא, "בטי מינץ? אתם עדיין בקשר?"

"לא, אתה טועה טדי." אמר אדי בתמימות, "לידידה של עמית קוראים בטי גולדין, לא מינץ."

"טדי מדבר על בת אל מינץ. הבת של הרב יהושע מינץ." הסבירה אימא, "השם גולדין הוא שם בדוי שנתנו לה בקיבוץ כדי לא להביך את המשפחה שלה. אז הם היו ממש דוסים ממאה שערים, אבל בינתיים הם עזבו את מאה שערים." אדי קפץ ממקומו והחל מתהלך הלוך ושוב, נסער כאילו התקרה נפלה לפתע על ראשו.

"מה קרה לך אדי?" התפלאה אימא.

"אתה ידעת!" התנפל עלי, "ידעת כל הזמן שהיא הבת של הרב מינץ, למה לא ספרת? דברתי עליה בצורה כזו גועלית, למה לא סיפרת לי מי אבא שלה?"

מסתבר שהרב מינץ היה ידיד של אביו ואחד האנשים האחרונים שאביו דיבר איתם לפני מותו. "בטי בקשר עם אבא שלה?" שאל בהתרגשות, "אני מוכרח לדבר איתו. תתקשר אליה." דרש בתוקף.

זזתי בחוסר נוחות על מקומי, "נו, מה הבעיה עמיתוש?" אמרה אימא בפליאה, "הרי בטי ואתה הייתם חברים כל כך טובים. דודה רוחיק חשבה תמיד שאתם תתחתנו בסוף. מה באמת קרה איתה?"

"היא בסדר. חיה עם רוסי אחד בנשר ואני אנחנו... אולי אפשר לדחות את זה למחר?" ניסיתי להתחמק. בסופו של דבר לא עמדתי בפני מבטו מלא התחינה של אדי והתקשרתי אליה בתקווה שהיא לא תהיה בבית.

היא ענתה מיד ונשמעה שמחה מאוד לדבר איתי. "חשבתי שאתה עדיין כועס עלי." אמרה בחמימות, "מה שלומך עמית? איך הילדים?"

"בסדר בטי. כולנו בסדר. הורי כאן והם עוזרים לנו המון עם הקטנים. אני לא כועס עליך בכלל, להפך, אני חייב לך התנצלות. את לא הומופובית ואני הייתי מגעיל."

"זה בסדר." מיהרה בטי לסלוח לי. "אני מבינה, היית לחוץ, אתה קצת כמו אישה שרק עכשיו ילדה, ואדי בטח לא עוזר במיוחד, נכון?"

"הוא בסדר." הגנתי על החבר שלי שחייך אלי בחמימות. "תשמעי בטי, אדי רוצה לדבר אתך, אפשר?" נתתי את הטלפון לאדי שיצא עם הטלפון למטבח ושוחח איתה שעה ארוכה.

כשחזר קרנו פניו משמחה. "ביום חמישי יש לי פגישה עם הרב מינץ." אמר באושר, "הוא זכר אותי מיד למרות שהייתי ממש ילד כשהוא ראה אותי בפעם האחרונה. הוא רוצה לראות אותי ולדבר איתי על אבא ז"ל." אדי התיישב לצידי וחיבק את כתפי, דבר שלא עשה עד כה מעולם ליד הורי. "בפעם הבאה שאני אגיד משהו נבזי על בטי תן לי אגרוף בפרצוף, בסדר?"

אדי חזר מהפגישה עם הרב מינץ מחויך ומאושר. "אבא ידע עלי כל הזמן." אמר בשמחה, "הוא בכלל לא הופתע. הוא סיפר לרב שיש לי חבר נחמד שמשפיע עלי לטובה." הוא חיבק את כתפי, "והוא התכוון אליך עמיתוש."

"אז מה קרה? למה הוא זאת אומרת איך זה שהוא מת?"

"ובמופלא ממך אל תחקור." ציטט אדי בנחת כאילו נעשה פתאום דתי. לא התפלאתי, דת זה דבר מוזר. גם בטי, לכאורה חילונית מוחלטת, שנסעה בשבת וחיה בלי נישואים עם גבר, כנראה לא יהודי - מי יכול לדעת אצל הרוסים האלה? - שמרה בקפידה על בגדים צנועים ועל אוכל כשר, ומידי פעם יכולת לתפוס אותה לומדת בספרים האלו, השחורים - גמרא או תלמוד, או השד יודע מה.

גם אדי היה למעשה כופר גמור, הומו שחי חיי פריצות ולא חשב שאורגיות הם דבר כל כך נוראי, ולמרות זאת כיבד את הרב מינץ, אכל אוכל כשר בלבד והיה מסוגל, אם היה צורך בכך, ללכת לבית כנסת ולהתפלל בלי לעשות בושות. דבר שאני למשל לא יכולתי לעשות בשום פנים ואופן.

אחרי כמה שבועות הורי עברו לגור בקרית עמל ועשו להם מנהג קבוע לבוא לבקר את הילדים. הם עזרו לנו המון אתם ובכך הצליחו לדחות לזמן רב יותר את מה שאחר כך כינינו אני ואדי - ההתמוטטות שלי.

מה שקרה הוא שאדי נשאר נאמן למילתו ולמורשת אבותיו ולא עזר לי במאומה. כפי שהבטיח הוא מעולם לא ניקה אחריו או אחרי הילדים, לא שם כלים במדיח, לא כיבס, לא גיהץ, והקפיד לא לעזור באף אחת ממאות המשימות המוטלות על עקרת בית.

הוא אפילו לא לקח אותם לגן שעשועים כדי להניח לי לנוח מידי פעם, והתנהג, כפי שבטי אמרה, כמו גבר טיפוסי.

נכון, הוא עבד יותר שעות ממני, והיה לו פחות זמן פנוי, אבל בכל זאת, גם אני עבדתי במשרה מלאה בעבודה גופנית מעייפת מפני שאדי, אחרי התקף החרטה הראשון שלו, חזר למנהגו להתחמק מכל עבודת כפיים והשאיר לי את העבודה הגופנית, מתרכז במכירות ובהנהלת חשבונות. הוא עשה עבודה מצוינת וגרטי ומר מילר היו שבעי רצון ממנו. בנועם הליכותיו ובקסמו האישי, הוא הצליח לשכנע אנשים לבזבז את כספם אצלנו ולחזור שוב ושוב לקנות עוד שתילים, אבל בינתיים אני, שלא ניחנתי בכישרונות השיווק שלו, נותרתי מאחורי הקלעים, סוחב שקים עם אדמה וזבל ומזיע כמו פועל פשוט, ואחרי יום עבודה הוא היה צונח מול הטלוויזיה, מניח לי לטרוח על כל השאר בישול, כביסה, ניקיון, ריצה אחרי הילדים.

ומה שהיה הכי גרוע, מה שבאמת שבר אותי, היו הערות הלעג שלו שדקרו אותי כמו סיכות חדות. כל דקירה עניין של מה בכך, אבל הסך הכל מצטבר לפצע גדול ומציק. כל דבר שעשיתי, מוצלח או לא, זכה ללעג. "יופי עמית, נעשית ממש מבשלת מוצלחת." כשאיזה תבשיל עלה יפה.

"נפלא עמית, כל כוסית ממוצעת יודעת להפעיל מכונת כביסה ורק אתה מצליח להרוס לי את כל החולצות הלבנות." כשנכשלתי בהלבנת חולצותיו.

מובן שאחרי כמה שבועות נעשיתי ממורמר וכעוס. כל פעם שניסיתי לדבר איתו היה לאדי פתרון אחד בלבד, "אז נמסור את הילדים לאימוץ. בטח נמצא איזה כוסית אמיתית בלי זיפי זקן וביצים שתסכים לגדל אותם."

דימה הסביר שגם אם נמצא מי שיסכים לקחת ילדה אתיופית, הרי שאין סיכוי שייקחו גם את אחיה הגדול. "לילדים בגיל הזה ובצבע הזה." אמר בקול שטוח שהסתיר את כאבו, "אין דרישה."

הסבתא שלהם הייתה עדיין מאושפזת עם סיבוכים בריאות, כמו שקורה אצל אנשים מבוגרים אחרי ניתוח, ושאר המשפחה שמחה לשכוח את קיומם של ארז ועדי הקטנים. בעוד אני הולך ונובל הילדים פרחו. הם נקלטו היטב בגן ובמעון, רכשו חברים חדשים, בטחון עצמי, גדלו והתפתחו להפליא, ולמרות שרבו כל הזמן היו קשורים מאוד זה לזה. הרעיון שהם יופרדו היה אכזרי, אפילו אדי ידע את זה.

רוב הזמן הייתי עייף וממורמר. לא שהעבודה בבית הייתה ממש קשה, אבל היא הייתה משעממת, חוזרת על עצמה, מעצבנת ובלי שום פיצוי בצורת שכר או אפילו הכרת תודה. כל מה שעשיתי התקבל בשוויון נפש כאילו ככה נקבע עוד בימי בראשית - עמית עושה הכל ואיש לא שם לב או אומר תודה. בטי טענה שהגענו למעין הסכם לא כתוב לפיו אדי לא יתנגד לשהותם אצלנו בתמורה לכך שאני אטפל בהם בעצמי, ולכן הוא לא עוזר לי.

התחלתי לצבור כעסים כלפי אדי והילדים, חש מנוצל, משועמם ואומלל. הקרבן הראשון היה חיי המין שלנו, כל הזמן לא בא לי, ומאחר ואני לא אישה לא יכולתי לזייף, כשלא עמד לי אז לא עמד לי וזהו. בהתחלה אדי היה מנסה בטוב. כל פעם שהוא היה עושה איזה רבע מאמץ כדי לעזור לי בעבודות הבית ידעתי שזה רק בגלל שהוא רוצה לעשות סקס וזה הכעיס אותי עוד יותר.

מצאתי את עצמי מחמיץ פנים דווקא כשהוא היה עושה איזו מחווה ומוריד כלים מהשולחן או מטאטא את הרצפה. למרות שידעתי שאני נוהג כאותו טמבל שחתך את אפו כדי להרגיז את פניו, לא יכולתי לנהוג אחרת. ככל שעבר יותר זמן ואני המשכתי בשביתת המין שלי הוא איבד את סבלנותו והתחיל לרדת עלי כל פעם שלא יכולתי להפגין התלהבות במיטה, כלומר רוב הזמן. הוא אמר לי שאני מתנהג כמו פולניה פריג'ידית, שאני נעשה זקן מיובש, שהזין שלי ינשור מחוסר שימוש, ועוד הערות לא נעימות שרק גרמו לי להסתגר עוד יותר.

שנינו ידענו יפה מה הסיבה ליובש שהשתרר במיטה שלנו ולמה אנחנו חשים כל הזמן כועסים ועצבניים, אבל משום מה לא הצלחנו להביא את עצמנו לשבת ולדבר על זה. ככל שאדי התעקש לא להשתתף בנטל של הטיפול בילדים, אני התעקשתי עוד יותר להמשיך ולטפל בהם. חלק מהבעיה הייתה שהייתי נחוש בדעתי שהכל חייב להיות מושלם. הילדים חייבים להיות מאושרים כל הזמן, והבית נקי ומצוחצח במשך כל שעות היום והלילה.

למרות שפרטתי באוזני בטי את כל טענותיי היה לי רושם שאפילו היא לא מבינה מה הבעיה. גם היא עבדה במשרה מלאה ועשתה את רוב העבודה בבית, חשתי שהיא רואה בי טיפוס מפונק שעושה סיפר משטיפת רצפה או ניגוב אבק. "זו לא העבודה עצמה." מחיתי, "זו העובדה שכל פעם אני צריך לעשות הכל מחדש, שוב ושוב ושוב."

"נו, אז מה עוד חדש?" הצטחקה בטי שעסקה בעבודות הבית מאז שיצאה מהחיתולים. "אתה פרפקציוניסט עמית." קבעה בפסקנות. "תתפשר קצת, לא צריך לשטוף את הרצפות כל יום, לא צריך לנקות חלונות כל שבוע, ותפסיק לגהץ את הבגדים של הקטנים, זה רק טריקו." ניסתה להרגיע אותי, אבל במצב שבו הייתי אז הייתה לי הרגשה שאני כשלון מוחלט אם חלילה החולצות הקטנות שלהם לא יהיו מגוהצות להפליא, או אם יהיה קצת אבק מתחת למיטות בחדריהם.

בניתוח מאוחר של התקופה ההיא אני מבין שהייתי קרוב להתמוטטות בגלל שהעמסתי על עצמי יותר מידי. הייתה לי הרגשה שאני עומד כל הזמן למבחן, שכולם בוחנים את המשפחה שלנו ורק מחכים לראות שאנחנו לא מתפקדים כדי לקחת לנו את הילדים. נחוש בדעתי להיות הורה מושלם ויתרתי על כל זמני הפנוי למענם - ישבתי איתם שעות, מבזבז את זמני בעיסוקים כגון צביעת חוברות, קריאת סיפורים ופיסול בפלסטלינה. כל יום הלכתי איתם לגן השעשועים, ראיתי איתם טלוויזיה, הקשבתי להם כשרבו והתווכחו וניסיתי כל הזמן להפריד ולהרגיע.

גם אחרי שהם הלכו לישון השקעתי שעות באיסוף לגו, קוביות צבעונית ומכוניות קטנות שהם פיזרו בכל הבית. מצאתי את עצמי מעניק ומעניק כל הזמן, לא נותן לעצמי זמן להיות לבד, לנוח ולמלא את המצברים. ככל שהענקתי להם יותר ככה חשתי יותר מרוקן ובודד. הילדים היו נהדרים, אבל הם לא היוו תחליף לחברת מבוגרים. היו לי כמובן מכרים - שכנים, אמהות של חברים של הילדים, שהיו מאוד חביבות ונחמדות ועזרו לי בעצות טובות ומעשיות, אבל לא היה לי אף אחד להיות איתו אני עצמי - עמית דגני, גבר בן עשרים וחמש שרצה גם לחיות, לבלות, לאהוב ולשמוח.

באמצע ינואר גיליתי שאדי חזר לסורו והוא שוב בוגד בי. לא יכולתי להאשים אותו, החשק שלי למין הלך ופחת. אפילו מהמין בשעות הבוקר המוקדמות, שבהן לכל גבר יש זקפה וחשק, לא הצלחתי ליהנות. לא פלא שאדי העדיף מישהו קצת יותר נלהב שלא יעשה לו טובה כל פעם שהוא רצה סקס. הוא התייחס אלי כאל עקרת בית ממורמרת וזה באמת מה שנעשיתי.

כבר בפעם הראשונה שהוא זיין מהצד ידעתי. ברגע שראיתי את החיוך שלו כשהגיע באיחור קל מהשיעורים הפרטיים שנתן בחיפה הבנתי מה ההסבר לחביבות הנינוחה שנהג בי ובילדים למרות שהם שוב התפרעו והצליחו לדחות את שעת השינה שלהם. ידעתי בלי פקפוק שהוא שוב עושה חיים בחוץ, משאיר אותי בבית, תקוע בין הסירים ודלי הספונג'ה.

התקשרתי לבטי, היחידה שיכולתי לשפוך לפניה את לבבי, אבל היא שוב לא הייתה. מקס יצא למילואים ואדם סיפר לי שסבתא שלו מאוד חולה ובטי נמצאת איתה.

למחרת אדי שוב הסתלק אחרי העבודה, לסידורים, כמו שאמר, ולא חזר עד שעות הלילה המאוחרות. הילדים שחשו בחוסר המנוחה שלי התפרעו ושוב היו לי קשיים להכניס אותם למיטות בזמן. התפרצתי ומצאתי את עצמי סוטר על כפה הקטנה והשמנמנה של עדי שפרצה בבכי נורא של עלבון ותדהמה. ארז התנפל עלי בזעם ובעט בשוקי. זה כאב, צעקתי עליו ותפסתי את עצמי ברגע האחרון לפני שהכיתי אותו חזרה.

אחד מעקרונות היסוד שלי היה לא להכות את הילדים בשום פנים ואופן. הרגשתי נורא ואיום, שנאתי את עצמי, הרגשתי שאני כשלון. כשאדי בא מאוחר מידי, מדיף ריח של סבון לא מוכר, רבתי איתו ואמרתי לו שהוא שוב מזיין מהצד. הוא סירב להתווכח ופשוט הלך לישון בחדר האורחים. נרדמתי רק אחרי ארבע בבוקר והתעוררתי מזיע ומבוהל אחרי שחלמתי שהילדים אבדו לי על שפת הים, ואדי צעק עלי שאני חסר אחריות ושהוא שונא אותי ומעולם לא ידבר איתי שוב.

בבקרים הילדים תמיד קמו מוקדם והייתי צריך להלביש אותם ולצחצח להם שיניים ולהאכיל אותם, והכל לבד, בלי שום עזרה מאדי, שאפילו כוס קפה לא טרח לעשות לי. אותו בוקר התעוררתי מאוחר מידי ובמצב רוח רע, ומצאתי את השניים מתרוצצים וצורחים בסלון כשהם לבושים עדיין בפיג'מות. אדי ישב בנחת ושתה קפה, ולא טרח אפילו להשתיק אותם.

לקחתי אותם למעלה מוחים וצועקים, וכשארז משך בשערה של עדי החטפתי לו מכה, וכשהיא צרחה עלי שאני מגעיל גם היא חטפה. הבכי והצעקות היו כל כך חזקות עד שאדי נזעק למקלחת. "מה אתה עושה?" צעק עלי, "לא מספיק שאתה לא מצליח לטפל בהם כמו שצריך אתה גם מכה אותם?"

כנראה שגם הוא לא ישן היטב באותו לילה. ראיתי וריד פועם ברקתו, סימן בדוק למתיחות. הוא משך את זרועי מטיח אותי אל הקיר בכוח. ראשי פגע בוו פלסטיק אדום שעליו תליתי את המגבת של ארז ואני צעקתי מחמת הכאב.

"תפסיק לצעוק כמו איזה מזדיינת." סינן אדי בקול קר מלא בוז שהקפיא את ליבי. "בשביל זה הבאת את הילדים אלינו? כדי שיהיה לך את מי להכות?"

הכל קפא בתוכי פתאום. המקלחת העליזה שלנו, המעוצבת בצבעי אדום לבן, הילדים בפיג'מות הפלנל הצבעוניות שלהם, פניו של אדי שכהו מחמת הזעם, הכל הפך למין עיסה אפרורית שנעה לאט, מתרחקת ממני. לפתע, בלי שום אזהרה, נשלפתי מתוך הסצנה הצבעונית והרעשנית שהייתי בתוכה והוטלתי לארץ אפורה ושותקת ששררו בה קור ושלווה.

"אתה צודק אדי." אמרתי בקול שנשמע זר באזני, "אני לא מצליח לטפל בהם כמו שצריך. אני מכה אותם. אתה צדקת כל הזמן, אני חסר יכולת ולא יוצלח גמור. אני כשלון, החלטתי לפרוש מהעסק. תתקשר לדימה שימצא להם פתרון אחר. עדי עוד מספיק קטנה למסור אותה לאימוץ ואת ארז יסדרו באיזה מקום, אני לא בעסק יותר." התחלתי לצאת משם, משאיר את שלושתם מביטים בי כאילו הפכתי לפתע לאדם זר.

"רגע." עצר אותי אדי, "לאן אתה הולך?"

"הולך לישון. ישנתי אולי שעתיים הלילה, אני עייף. תודיע בבקשה למר מילר שאני בחופש היום." הלכתי למיטה, נפלתי עליה בבגדי ועצמתי עיניים.

הייתי כל כך עייף עד שהרעיון על התפשטות ולבישת פיג'מה נראה דמיוני כמו טיסה לירח. כמעט נרדמתי כשאדי התיישב לצידי והניח יד קרירה על מצחי, "איך אתה מרגיש?" שאל בעדינות.  

"מרגיש בסדר. רק עייף מאוד. מתי תדבר עם דימה על הילדים?"

"אולי היום." סירב אדי להתחייב, "תראה, אני אקח אותם לגן והכל. תנוח קצת ואז נלך יחד לעבודה. אני אחזור היום יחד אתך ו אה נשלח את הילדים לאיזה חבר ונהיה קצת יחד, בסדר? מה אתה אומר?" הוא ניסה לגעת בכתפי.

"לא רוצה. אני רוצה לישון ואני רוצה שהילדים יעזבו לפני שאני אזיק להם עוד יותר. אני מכה אותם ומפחיד אותם."

"בחייך." אדי החליק על גבי, מגשש מתחת לחולצה. "אתה לא מכה אותם. אז התרגזת קצת. היית רך מידי איתם והם עלו לך על הראש, פליק פה ושם לא יזיק להם."

דחפתי את ראשי מתחת לכרית והתכרבלתי סביב עצמי. "לך, אני עייף, ותדבר עם דימה עוד היום." הוא נאנח, חיכה קצת ושוב ניסה לגעת בי, אבל אני חיבקתי את ברכי בכוח, מתקפל לתוך עצמי עוד יותר, מתרחק ממנו בשתיקה עד לקצה המיטה. אדי הבין את הרמז והלך. שמעתי אותו נוזף ברכות בילדים שרצו לראות אותי, מזרז אותם לצאת מהבית. "תעזבו את עמית. היום הוא חולה. בוא נהיה טובים ושקטים וניתן לעמית שלנו לנוח." אמר, והם צייתו לו והלכו אחריו בשתיקה.

אחר כך שמעתי אותו חוזר, שמעתי כלים מצלצלים בכיור המטבח, רעש של מים זורמים, רחשים ורעשים, דלתות נפתחו ונסגרו, ואז קול צעדיו במדרגות, וצלצול של כוס נתונה בתחתית על השולחן לצידי. "הבאתי לך תה עם דבש." אמר בקול חסר ביטחון, מאוד לא אופייני לו. "אני יכול להיות שאני תנוח קצת ואל תדאג לכלום. הילדים והבית יהיו בסדר, אני כבר אטפל בהכל."

המשכתי לשכב בשתיקה, מעמיד פני ישן. אדי לא קנה את זה, הוא תמיד ידע מתי אני באמת ישן ומתי אני מבלף. "טוב, אז אה אני הולך. תישן ותנוח ו אה... אני חושב שעדיף שהם יישארו יחד, זאת אומרת הילדים, שלא יפרידו אותם וגם שהם יהיו אצלנו. זה די טוב שהם כאן, אתה לא חושב?"

"לא אדי. אני לא חושב. לא הצלחתי לעשות שום דבר כמו שצריך וגם הכיתי אותם. אם אתה רוצה אותם אז בבקשה, תדאג להם בעצמך. אני פורש, אם תרצה אני גם אעזוב את הבית."

"אל תדבר שטויות אני לא יכול לטפל בהם לבד." הטיח אדי בזעם.

"למה לא? אני מטפל בהם לבד מאז שהם הגיעו לכאן. לך מכאן עכשיו, אני עייף."

הוא יצא מהחדר דופק בכוח את הדלת.

ישנתי עד שהוא חזר עם הילדים, וכשהתעוררתי שמעתי אותו מתמודד עם הכנת ארוחת צהרים בשבילם. הם בקשו נקניקיות וצ'יפס קפוא שהוא לא הצליח לחמם כמו שצריך. גם את הנקניקיות הוא קלקל, מרתיח אותן יותר מידי עד שהן התפקעו. ארז ועדי סירבו לאכול אותן והוא קילל והכין נקניקיות חדשות, וחימם שוב את הצ'יפס שיצא הפעם קשה ושרוף.

אחר כך הוא נתן להם שוקולד ושתל אותם מול הטלוויזיה. שמעתי אותו רוחץ כלים, שוטף את המטבח ואז שוב עלה למעלה והציץ אלי. "רוצה לאכול ארוחת צהרים?" שאל בקול מלאכותי שרצה להישמע עליז, אבל נשמע לחוץ.

"לא רעב." עניתי, "אני עייף. לך ממני, תדבר עם דימה על סידור לילדים."

אדי התיישב על המיטה ונגע בשערי בליטוף קליל. "דברתי איתו, הוא אומר שהכל באשמתי שבגלל שלא עזרתי לך אתה סובל מתשישות."

"אני לא סובל מכלום." עניתי, ובאמת לא סבלתי, רק הייתי קפוא מבפנים. "אני מרגיש מצוין, הכל בסדר. מתי תחזיר אותם?"

"אין לאן להחזיר אותם." אמר אדי ברוך, "הם שלנו, וגם אם היה אפשר להפטר מהם אני לא רוצה. אני אוהב אותם, הם האחריות שלי, הם ההזדמנות שלי להיות אבא ואני רוצה לעשות את זה אתך." סיים את נאומו בקול חגיגי כאילו ציפה שמרוב התרגשות אקפוץ מהמיטה ואפול על צווארו בבכי.

"לא נכון אדי. אתה רוצה שאני אעשה הכל ואתה רק תקבל קרדיט, ובזמן שאני עובד כמו חמור תוכל לזיין מהצד. אני בטוח שאת זה לא סיפרת לדימה."

הוא נאנח שוב, "אני יודע שאני אשם." חזר ואמר, "הכל התחרבן בגללי. אני מבטיח לך שאני אשתנה. מהיום אני אעזור לך ואפסיק להציק, ובקשר לזיונים מהצד, זה היה סתם חסר משמעות. בוא נשכח מזה ונמשיך הלאה." הוא חייך אלי את חיוכו היפה והחם, בטוח שדי יהיה בכמה מילים למחוק את כל מסע הייסורים שהעביר אותי בשבועות האחרונים.

לא נעניתי לחיוך שלו והתנערתי כשניסה לגעת בי. "לא אדי, זה לא ילך." אמרתי בקול שקט. "פישלת פעם אחת יותר מידי. זה לא בגלל הזיון מהצד וגם לא בגלל שהפלת עלי את כל העבודה. זה בגלל שמהרגע שהתנגדתי לך בקשר לילדים עשית לי זובור. ראית אותי נקרע ונלחץ והולך לאיבוד, וכל הזמן הזה לא שמעתי ממך אפילו מילה אחת טובה. לא אמרת לי תודה על כל המאמצים שלי אפילו פעם אחת, זה מה שהכי שבר אותי."

קמתי מהמיטה, זרקתי קצת בגדים ומברשת שיניים לתיק קטן ויצאתי מחדר השינה. "אני יוצא עכשיו. אל תחכה לי, לא יודע מתי אני חוזר." אמרתי באדישות וירדתי למטה. אדי הלך אחרי בשתיקה, פניו מאובנות בארשת העצית המוכרת לי.

פעם הייתי נבהל ומנסה לדבר איתו, להבין מה עובר עליו, לא עוד. הילדים קפצו עלי, דביקים משוקולד, שמחים שסוף סוף הגעתי. לא הנחתי להם לגעת בי, שלחתי אותם לצחצח שיניים ולהתרחץ, פקדתי על אדי לנקות את כתמי השוקולד מהספה עם נגבונים לחים, והסתלקתי משם.

4.