עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

15. פריחת החרוב

אי אפשר להישאר אדיש לריח הכבד, הלא פרחוני, הכמעט אנושי של פריחת החרוב. יש כאלו שאוהבים אותו ולעומתם יש אחרים שהריח הזה לא נעים להם, כמעט מביך אותם, מזכיר להם ריח של מין.
לי הוא מזכיר את התקופה המבולבלת ההיא שאחרי השחרור מהצבא - אתה מסתכל בראי, נראה לעצמך כרגיל, אבל כולם אומרים לך שאתה כבר מבוגר והגיע הזמן להחליט, וכמה זמן עוד תסתובב ככה בלי כיוון?
אז עוד לא ידעתי מה כן, ידעתי רק מה לא.
בסופו של דבר, בסתיו המבולבל ההוא, לפני יותר מעשרים שנה, הוא בא לפגוש אותי בכניסה האחורית של הטכניון, וכשחיבקתי אותו מתחת לחרוב פורח שעמד בשולי מגרש החניה החלטתי שאני נשאר איתו ואני שמח על כך כל בוקר מחדש.
מה שלא ידעתי אז כשחיבקתי אותו, מסוחרר משמחה ומריח פריחת החרובים, הוא שבתקופה שעוד הסתובבתי מבולבל השארתי מזכרת קטנה מעצמי ברחמה של בחורה אחת שגם היא טרם החליטה לאן לפנות.
כמוני היא ניסתה ללכת בנתיב הרגיל בעקבות אבא ואימא ובדיוק כמוני היא הבינה שזה לא בשבילה ופנתה לדרך אחרת. האישה ההיא ששמה נגיד חווה, חיה כבר שנים רבות עם חברה שלה בתל אביב. הן גידלו יחד את בני, פרי לילה אחד שיכור ואומלל שבו ניסינו אני והיא להיות כמו כולם.
זה לא עבד, אבל חווה הרתה, ומאחר והייתה מבוגרת ממני בכמה שנים וידעה היטב שאני הגבר האחרון שיפקוד את מיטתה, היא החליטה להשאיר את ההיריון הזה, וככה נולד נועם שלי.
אמונה על התיאוריות הפמיניסטיות החדישות ביותר היא ציפתה שאתכחש לה ולילד שברחמה, ונדמה לי שהתאכזבה מעט כשהתמלאתי שמחה רבה ומיד הצעתי לה עזרה, תמיכה, כסף, השתתפות בגידול הילד, ואפילו להינשא לה הייתי מוכן כדי להעניק לילד את שמי.
האכזבה שלה מכך שלא התנהגתי כמו חזיר גברי מצוי התפוגגה מהר מאוד אחרי הלידה. כמה ימים נטולי שינה, רצופי הנקה והחלפת חיתולים החזירו אותה לקרקע המציאות.
מאז שנועם נולד אני משתדל להיות שותף מלא ככל שאפשר בחיים שלו ושל אחותו הקטנה, ובהתחשב בנסיבות אני די מצליח במשימה, אם כי אני מודה שלא גידלתי אותם בפועל כמו שגידלתי את הילדים של אבי.
אני מניח שקוראי המסורים מרימים גבה מופתעת לשמע הידיעות על כל הילדים הללו. מילא, היה לי פנצ'ר כשהייתי בן עשרים ושתים ונולד לי בטעות ילד אחד, אבל מאיפה באה לו אחות? ומאין צצו הילדים של אבי?
אז ככה – אבי התחתן בגיל צעיר מאוד מיד אחרי שהשתחרר מהצבא והיה לאב כבר בגיל עשרים ואחת. שנתיים אחר כך ילדה אשתו גם בת.
הוא טוען בתוקף שהיא הייתה הרה כשהתחתנו ושמעולם לא קיימו יחסי אישות. לדעתו הילדה היא מאותו גבר שהכניס אותה להריון לפני הנישואים - גבר נשוי שמעולם לא הודה באבהות על ילדיו.
אני מניח שאפשר לבדוק את התיאוריה הזו בעזרת בדיקות גנטיות. מעולם לא טרחנו לעשות זאת. הם רשומים כילדיו של אבי שנולדו לאשתו החוקית ודי בכך. איני רואה טעם בכל החיטוטים הגנטיים הללו וזה לא יגרום לי לאהוב אותם יותר או פחות.
אחרי שאמם אושפזה הם גדלו כמה שנים אצל סבתם וכשהיא חלתה לקחתי אותם אלינו. אבי לא התלהב, אבל בסופו של דבר השלים עם המצב.
אני אוהב אותם מאוד. נהניתי לגדל אותם. כיום הם כבר אנשים מבוגרים. הם עזבו את הבית וכל אחד מהם פנה לדרכו ועדיין הם מתייחסים אלי כאל הורה. זה משמח אותי מאוד. "והילדה שלך?" ישאל הקורא הסקרן שלי שאי אפשר להסיח את דעתו בסיפורים מעברי הרחוק, מאיפה היא הגיעה?
אוי. אני תמיד נבוך קצת כשאני צריך להסביר את זה. אם היא לא הייתה דומה לי כל כך אולי הייתי יכול להתחמק מהשאלה הזו, אבל כל מי שנותן מבט אחד בעלמה הצעירה והנאה הזו יודע שהיא שלי, בדיוק כמו שהצעיר המבולבל הפוסע לצידי בין חורשות עצי אלון ואלה אפופים ריח חרובים פורחים הוא שלי.
נועם היה בין שלוש כשחווה רצתה עוד ילד וביקשה שאתרום לה זרע, אבל לא בדרך המקובלת. היא רצתה להרות בצורה טבעית, בלי לערב רופאים ומרפאות. התנגדתי בתקיפות, אבל אבי, חווה והחברה שלה, קשרו קשר נגדי.
ארוחת ערב תמימה הפכה למעין אורגיה מסוממת שבה תרמתי מבלי דעת את תרומתי הצנועה להתפוצצות האוכלוסייה, ובעזרתו הפעילה ביותר של אבי שרק את פניו ומגע ידיו אני זוכר מאותו לילה פרוע, חווה הרתה שוב.
כל מי שירצה לדעת עוד פרטים על הלילה ההוא שישאל אותו, אני לא זוכר הרבה. אבי מספר סיפורים מדהימים על מה שקרה אז, אבל לדעתי זה סתם תירוץ שנועד להסביר את הקנאה חסרת ההיגיון שהוא מפגין כשאני מביט באישה נאה.
הבה נניח לנושא הזה שמביך אותי מאוד ונתרכז בתוצאות הלילה הראשון שביליתי עם חווה.
גם הלילה ההוא זכור לי יותר כמין חלום הזוי ושתוי מאשר כליל אהבים, אבל התוצאה בצורת גבר צעיר ונעים הליכות שפניו נראות כמין גרסא גברית צעירה ונאה של הסבתא אנה הפוסע לצידי מוכיח לי בעליל שלא חלום חלמתי.
הוא הגיע לביתנו נסער ונרגז אחרי עוד מריבה קשה עם אמו. מאז שהחל להתבגר הוא נוהג להימלט אלי בכל פעם שהוא מסתכסך איתה. את השנתיים אחרונות שלו בבית הספר התיכון הוא בילה אצלנו.
אני זוכר את השנים הללו לטובה למרות שאז הוא התחיל להתרחק ממני והתקרב יותר לאבי. לא רבנו, אבל פתאום הוא החל לקרוא לי עמי והפסיק לחפש את קירבתי, מה שהיה לי נוח בזמנו כי הייתי עסוק מאוד בטיפול בדני שבדיוק אז עבר לגור אצלנו ודרש ממני הרבה זמן ותשומת לב, פיצוי על התקופה שבה היה מוזנח במשפחות אומנות.
בילדותו נועם בילה חופשות רבות ומאושרות אצלנו ואל ילדיו של אבי הוא מתייחס עד היום כאל אחיו ואחותו ושומר איתם על קשר חם. משום מה אלי הוא מתייחס בקרירות למרות שאני תמיד נענה בשמחה כשהוא פונה אלי ועושה הכל כדי לעזור לו.
כשקמתי הבוקר והצעתי לו לטייל איתי הוא הסכים מיד אם כי לא בהתלהבות יתרה. כזה הוא - לא מסוגל להראות את רגשותיו, תמיד מסוגר וכאילו אדיש, אבל אני חש היטב את הרגשות החזקים הסוערים בתוכו, עצורים בגלל ביישנות ומופנמות הזכורות לי היטב מנעורי.
אנחנו יורדים מהטיילת לוואדי נטוע אורנים ומשם מעפילים במעלה שביל סלעי חצוב בגבעת גיר המתפתל בתוך חורש טבעי.
"מה הריח הזה, עמי?" הוא שואל, מביט סביבו בחשדנות על העצים המקיפים אותנו.
"זה ריח של פריחת חרובים." אני משיב, וקורא למענו בשמות העצים הצומחים סביבנו, מנסה לרענן את זכרונו ולהחזיר אותו לתקופה שבה פסע לצידי, ידו בידי, וקרא לי אבא. "הנה אלון תבור, והנה אלון מצוי, וזה לבנה רפואי שיפרח בקרוב, והעץ הזה, עם העלים העגולים, אתה זוכר איך קוראים לו נועם?"
הוא מושך בכתפיו, עדיין זוכר משהו ממה שלימדתי אותו בילדתו.
"משהו ורוד כזה, בלי ריח. נכון?"
"כן. זה כליל החורש." אני מחייך אליו בעידוד.
"לאן אנחנו הולכים עמי?" הוא שואל כשהשביל מתעקל ופונה לשולי גבעה אחרת.
"לכיוון חוות הדלק, אבל לא נרד אליה, רק נראה אותה מלמעלה."
"היא נראית כמו בית סוהר גדול." הוא מעיר, מביט במכלי הענק המוקפים גדרות תיל. "ומה זה שם בצד?"
"זה בית הקברות. כבר היינו פה כשהיית ילד, אתה לא זוכר איך היינו מטיילים יחד? זה לא היה כל כך מזמן."
"אני כבר לא ילד עמי." הוא משיב בקוצר רוח, "חבל שאימא לא מבינה את זה."
"אולי תקרא לה חווה כדי להזכיר לה שאתה כבר מבוגר." אני מעיר בשמץ מרירות.
הוא פונה להביט בי, אבל אני חש איך בתוכו פנימה הוא מרים חומות הגנה כנגדי, מגונן על עצמו מפני הנזיפה המרומזת בהערתי. אני כל כך מכיר את זה מעצמי, כל כך רוצה למוסס את המרחק שהוא הקים ביני לבינו, להחזיר אותו אלי.
בלי לחשוב אני כורך את ידי סביבו, מצמיד את גופו הצעיר אלי. הוא גבוה ממני בחצי ראש אבל גופו צנום מידי. הילדון השמנמן שלי נעשה כולו עור ועצמות, עוד לא החזיר לעצמו את המשקל שאיבד בטיול שעשה בדרום אמריקה.
אני כל כך רוצה להגן עליו, לשמור עליו, להעניק לו את הניסיון שצברתי כדי לעזור לו לפלס לו את דרכו, אבל כל מה שאני יכול לעשות זה לחבק אותו ולהגיד לו שזה בסדר, ושלא אכפת לי איך הוא קורא לי, אני אבא שלו בכל מקרה.
אחרי רגע של היסוס קל הוא מחבק אותי חזרה, טופח קלות על גבי, קצת מופתע, קצת נבוך. אולי אפילו מרוצה מעט ממחוות החיבה הנדירה הזו.
"מה קורה לך?" הוא שואל בפליאה, "נעשית רגשן לעת זקנה?"
"כן, כנראה שכן." אני מחייך לתוך כתפו ומניח לו סוף סוף. אנחנו מחייכים זה לזה בחיבה וממשיכים ללכת.
"אז אתה מעדיף שאני אקרא לך אבא?" הוא שואל כבדרך אגב ולוגם מבקבוק המים שלקחתי.
"כן, בטח. הרי אני אבא שלך. לחווה אתה קורא אימא גם כשאתם רבים נורא."
"נו, טוב. הרי היא אימא שלי." הוא מתגונן ומסמיק. "לא חשבתי שאכפת לך, הרי דני קורא לך עמי."
"כי אני לא אבא שלו. אני אוהב אותו מאוד, אבל אני לא אבא שלו, נועם. אני אבא שלך."
"כן, אבל אתה כל הזמן מתעסק איתו. כשגרתי אתכם בקושי שמת לב שאני חי. כל הזמן היית איתו."
מלא חרטה אני מניח יד על כתפו. "חשבתי שאתה כבר גדול והוא היה כל כך קטן ובמצב לא טוב. אחרי כל מה שעבר עליו הוא היה צריך הרבה תשומת לב, נועם, אתה יודע כמה בתים הוא עבר בשנים הראשונות שלו?"
נועם מעווה את פניו, מתיישב בצל עץ חרוב פורח ומביט בהשתאות בפרחי החרוב, מעיר בצדק שהם נראים כמו מברשות ירוקות ועגולות.
"אני יודע שהוא היה צריך אותך אבא." הוא אומר, "אבל גם לי היה קשה, גם אני הייתי צריך אותך."
"מה, אימא והחברה שלה לא טיפלו בך טוב?" אני שואל והרגשת האשמה המוכרת וחסרת התועלת מקלקלת את השמחה על שהוא שוב קורא לי אבא.
"הן היו בסדר, אבל הן כל הזמן הדליקו נרות ריחניים, ועשו יוגה ומדיטציה, והתעסקו עם אנרגיות וקריסטלים, ואסטרולוגיה ונומרולוגיה, וכל החברות הרוחניות של אימא עם הבעיות שלהן, והחברות שלהן, וכל העיסוקים הנשיים האלו..."
הוא מצטמרר, "כל פעם שהיה להן משהו רע להגיד על גברים, וזה קרה בערך כל חמש דקות, הן היו מסתכלות עלי. זה היה מביך. כל כך אהבתי לבוא להיות אתכם, נורא רציתי לגור אתך ועם אבי. עד ששכנעתי אותה שתתן לי ללמוד פה בתיכון, ופתאום הבאת את הילד הזה..."
אני חש בושה וחרטה למשמע הוידוי הקטן שלו. כועס קצת על עצמי וקצת עליו. "חשבתי שאתה אוהב את דני." אני מוחה.
"בטח שאני אוהב אותו, הוא כמו אחי הקטן אבל..."
"אבל מה, נועם?"
"הוא היה דבוק אליך כל הזמן, ואתה כל הזמן פינקת רק אותו, ואני... הייתי צריך אותך, אבא, ולא היה לך זמן אלי."
"חבל שלא אמרת לי אז."
הוא משפיל עיניים, מושך בכתפיו, שוב נסגר בתוך עצמו. אני מלטף את שערו הקצוץ. מתגעגע לתלתלים הרכים של ילדותו.
"אני נורא מצטער." אני אומר, "ממש מצטער נועם, אבל דני היה במצב לא טוב, ורציתי לעזור לו. לא שמתי לב שגם אתה צריך אותי."
נועם, נבוך מההשתפכות הרגשנית שלי ואומר שאולי הוא מגזים קצת, שאבי עזר לו מאוד בתקופה ההיא, וסך הכל הוא גמר עם ציונים טובים והיה לו טוב פה, ושאני לא אקח ללב.
אנחנו גומרים את הסיבוב בחורשה ומתחילים לחזור הביתה דרך הטיילת המשקיפה על עמק יזרעאל, מדברים על העתיד שלו. הוא רוצה ללמוד בטכניון הנדסת מכונות, אימא שלו מעדיפה שילמד קרוב לבית ועדיף משהו בתחום הומאני יותר.
"אמרתי לה שאני רוצה לעבוד בתחום טכני והיא התעצבנה ואמרה שכל החינוך שלה נכשל ושאני מתנהג כמו גבר טיפוסי." הוא מתעצב.
"אני יודע, היא סיפרה לי, אבל זו לא סיבה לריב איתה נועם. אתה יודע איך היא."
שוב משיכת הכתפיים המתגוננת הזו. "אני חושב שהיא כועסת בגלל משהו אחר." הוא משפיל את עיניו, נבוך קצת.
"מה? מה עשית נועם?"
"ראיתי סרטים כחולים במחשב. היא תפסה אותי על חם והתעצבנה."
"איזה סוג של סרטים?" אני שואל וליבי מחסיר פעימה מרוב בהלה.
"אל תכעס אבא. ראיתי סרטים עם בחורות ערומות וכאלו, סתם סרט חרמנות רגיל. זה נורא הרגיז אותה, שמעתי הרצאה שלמה על הניצול שבפורנוגרפיה ועל חוסר כבוד לנשים ויחס לנשים כאל חפצים וכל הדברים האלו שאני שומע כבר מגיל עשר. סתם רציתי להתחרמן קצת... היא כזו נודניקית, מזל שהיא לא מצאה אצלי סרטי פורנו של הומואים."
משום מה אני חושב שחווה הייתה פחות כועסת אם הייתה מגלה שהוא הומו. דווקא זה שהוא יצא סתם סטרייט רגיל ונורמאלי למרות הגנים שסיפקנו לו מרגיז אותה יותר מהנטייה שלו למדעים מדויקים, אבל אני שומר את מחשבותיי לעצמי ומזכיר לו איך בא למיטה שלנו בבוקר ל"ג בעומר אחרי שבילה כל הלילה ליד המדורה עם החבר'ה שלו ושאל בקול צרוד מעייפות אם אנחנו באמת בטוחים שאנחנו לא מעדיפים נשים, ושאולי ננסה כי אין דבר יותר טוב מ...
אבי חייך וחבט על ראשו בכרית ואני פרצתי בצחוק של הקלה. כל כך רווח לי לגלות שהוא לא הומו כמוני.
"אז אני אוכל לגור אצלכם אם אתקבל לטכניון?"
"איזה שאלה! בטח שכן, ואין כאן שום אם, אם תרצה מספיק בטוח שתתקבל. קדימה, בוא הביתה ותתחיל ללמוד, אנחנו נעזור לך."
"תודה אבא." הוא אומר ומחייך בהקלה.
אני מחזיר לו חיוך ואנחנו חוזרים הביתה, אפופים בריח של פריחת חרובים.

אין תגובות:

פרסום תגובה