עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

42. יוסי וג'ו

נכנסתי הביתה ומיד נכנסתי למטבח לסדר את הכלים המלוכלכים במדיח ולהפעיל אותו. זה הדבר הראשון שאני עושה כשאני בא הביתה מהעבודה. אבי מתנהג כאילו המדיח יתפוצץ אם רק יגע בו. עוד לפני שהספקתי לנגב את השיש המלוכלך מארוחת הצהרים שלו הסתער עלי אבי והודיע לי בהחלטיות נמרצת שאין אחריה עוררין, "תארוז אותנו, הלילה נישן אצל  יוסי וג'ו, ואל תשכח קונדומים!"

כבר למעלה משנה לא שמעתי את המשפט הזה. חשבתי שאחרי שהם חגגו הקיץ עשרים שנה לפגישתם הראשונה לא אשמע אותו יותר. "מי מהם הפעם?" שאלתי באנחה, מנסה להיזכר איפה שמתי את הקונדומים שנשארו מהמסיבה האחרונה אצל שוקי.

"הפעם זה יוסי. הוא שתה המון והוא במצב נוראי אז תפסיק להתמזמז עם המדיח המטופש הזה וזוז כבר."

"אם היית מפעיל את המדיח בעצמך לא הייתי צריך..." התחלתי להגיד, אבל הפסקתי באמצע כי לפעמים צריך לדעת לוותר ולהניח למצב כפי שהוא.

במשך השנים שחלפו מאז קנינו לראשונה מדיח (זה כבר המדיח השלישי שלנו) הסברתי לו מאות פעמים איך להפעיל את המכשיר הפשוט הזה. נאמתי, דיברתי והדגמתי, ועדיין לא הצלחתי ללמד את אבי לסדר את הכלים במדיח ולהפעיל אותו. הגיע הזמן להבין שזה מקרה אבוד, כמו שהגיע הזמן שאבין שיוסי וג'ו ימשיכו עם הדראמות החד שנתיות שלהם עד זקנה ושיבה שכיום קרובות אלינו יותר ממה שנעים לי להודות.  

הם זוג ותיק כמעט כמונו, גם הם נפגשו בצבא, וגם הם הספיקו להיפרד ולחזור מספר פעמים, אבל ההבדל הוא שאנחנו נרגענו בסופו של דבר והם ממשיכים להתיש זה את זה. אני בטוח שהמצב אצלנו רגוע כל כך בגלל שאני מתנהג כאדם בוגר ומתעלה מעל השטויות של אבי, הוא לעומתי משוכנע שהוא פשוט מושלם ולכן אין לי שום סיבה לריב אתו.

אני מניח ששנינו טועים וצודקים באותה מידה בנושא זה.

"אם היה להם פחות משעמם במיטה לא היה להם זמן להתלונן כל הזמן אחד על השני." רוטן אבי אחרי שאני מבלה שלוש שעות עם הטלפון דבוק לאוזני, מקשיב לתלונותיו של יוסי על ג'ו, ולהפך.

"אין מה לעשות, אחרי כמעט עשרים שנה ביחד אנשים מתחילים לשעמם זה את זה." אני עונה בקוצר רוח ומסתיר חיוך, יודע שהוא יקדיש את השעות הבאות להוכיח לי שאני טועה וגם אחרי עשרים שנה יחד הוא עוד יכול להפתיע אותי.

טוב, לנו יש את השיטות שלנו לשמור על העניין והמתח בזוגיות שלנו ולהם יש את השיטות שלהם.

כל שנה בערך הם רבים מריבה פראית ותיאטרלית, מערבים בסקנדל את כל המכרים שלהם ואחר כך מתפייסים התפייסות דרמטית לשמחת לב כל מכריהם.

הסיבות הן תמיד אותן סיבות - פעם בשנה, שנה וחצי, אחד מהם בורח מהבית, מפחיד עד מוות את השני שמבין עד כמה הוא אוהב את בן זוגו הנעדר.

ג'ו בדרך כלל מתאהב אהבה נואשת, סופית וחסרת סיכוי באיזה עלם צעיר - בדרך כלל סטרייט - שאין לו מושג מה הדוד הזה רוצה מחייו, ושוקע בדיכאון, גורם ליוסי להתקפי כעס וייאוש.

יוסי לא רגשן כמו ג'ו, אבל מידי פעם הוא מחליט שנמאס לו להיות בורגני זקן ומשועמם ומסתלק מהבית, אלוהים יודע לאן, ומשתכר באיזה חור. אחרי זמן מה הוא מתפכח, נבהל, מתמלא געגועים עזים לג'ו ומתקשר לכולם להגיד כמה הוא מתחרט, ומתחנן שיעזרו לו לחזור הביתה.

ג'ו תמיד שמח על שובו, סולח ומקבל אותו חזרה בלי לדרוש דין וחשבון על מעשיו מחוץ לבית. שניהם בוכים מאושר, חוגגים ירח דבש ממושך ומתוק עד שאחרי כמה חודשים שוב אחד מהם עושה איזה שטות, וחוזר חלילה.

בדרך כלל אבי מתעלם מכל ההיסטריה שלהם, רוטן מתחת לאפו שהם דראמות קווין מעצבנות, ומציע להם שילכו לחוג מקרמה במקום לבזבז את זמנם על שיחות טלפון היסטריות, אבל מיד פעם אחד מהם מגזים ואז אנחנו מפעילים את נוהל החירום שגיבשנו מזה שנים והולכים לנחם את זה שנשאר בבית ולהמתין איתו עד שהשני יחזור.

"מה קרה הפעם?" אני שואל בעודי הופך את השידה למצוא את הקונדומים.

"הפעם ג'ו הצליח למצוא בחור שהוא גם הומו, גם צעיר, וגם חובב דובים קשישים והיסטריים." אומר אבי באנחה (האם אני שומע שמץ של קנאה בקולו?)

"כמה בקבוקים ושל מה?" אני שואל בקצרה, וסוגר עוד מגרה שיש בה הכל חוץ ממה שאני צריך.

"וודקה, ולדעתי הוא כבר מייבש את השלישי."

גם בזה הם שונים אחד מהשני. יוסי, נצר לעליה מרוסיה, הוא שתיין מהולל שמסוגל להתחרות במיטב השתיינים שהגיעו לאחרונה לארץ מברית המועצות לשעבר - כמו שקוראים לזה ברדיו - ואילו ג'ו שהוא ממוצא אנגלו סקסי מעדיף לדפוק את הראש עם חשיש ויין.

"מה אתה מחפש אבא?" שואל נועם שמציץ לחדר השינה כדי להגיד לנו שהוא מוכן להישאר עם דני רק עד מחר אחרי הצהרים כי יש לו תכניות.

"קונדום." אומר אבי, "אולי לך יש נועם?" אני נבוך, בעיני נועם עוד ילד. ככה זה אצל פולנים, אבל לאבי אין מעצורים, וגם לנועם לא.

"בטח, אין בעיות." הוא מביא לנו קופסה של תריסר, ואפילו לא שואל בשביל מה. אני תוהה מה הוא חושב עלינו. אם אנחנו יוצאים מהבית לחבר ולוקחים אתנו קונדום זה ברור ש...

"מי יודע מה הילד חושב עלינו?" אני מהרהר בקול.

"למי אכפת?" אומר אבי בקוצר רוח, "זה נועם, הוא מכיר אותנו. תפסיק להיות פוץ!"

אני משתתק ומסב את פני הצידה, מתעניין בנוף כדי להסתיר את עלבוני. אנחנו גולשים למטה לכיוון הקישון, עצי האלונים עומדים בשלכת והכביש המתפתל במורד הגבעה שחור ונוצץ מהגשם.

אבי מניח יד חמה על ירכי. "טוב שאתה לא עושה לי סצנות כאלו על כל שטות." הוא מפתיע אותי באמירה נדירה שיש בה שמץ של התנצלות וקורטוב של שבח.

"אתה מכיר אותי אני לא בנוי לעשות סצנות, זה לא מקובל בעדה שלי." אני אומר ושנינו מחייכים זה אל זה חיוך של אנשים שמכירים כבר המון זמן ומשלימים אחד עם החולשות של השני.

נכון, גם אבי שותה יותר מידי לפעמים, וגם הוא מתלהב מידי פעם מאיזה גברבר צעיר (והוא לעומת ג'ו אף פעם לא טועה ותמיד בוחר מישהו שמתלהב ממנו בחזרה), אבל אני שונא לספר לכולם על כאבי הלב שלי, ואני אוהב לישון במיטה שלי. לכן אני שותק, ממתין לו עד שיירגע ויחזור, ולפעמים אני אפילו מוצא את עצמי מנחם אחד מאותם בישי מזל שנדלקו עליו.

שאלתי אותו פעם, אחרי שאחד מאותם צעירים חולי אהבה התנחל אצלנו ללילה, מה הוא היה עושה אם הייתי משאיר אותו לבד עם התכשיט הזה בבית ומסתלק, וזכיתי בתגובה למבט חריף מאוד. "אל תדבר שטויות!" הטיח בי, "אתה לא הולך לשום מקום בלעדי." למחרת הצעיר ההוא נעלם. חבל, הוא דווקא היה בחור נחמד והוא כן ידע איך להפעיל את המדיח.

יוסי וג'ו גרים בכרמל בדירה מסודרת יפה עם גינת גג המשקיפה לנוף המפרץ. אנחנו נכנסים ומוצאים את הדירה המטופחת בדרך כלל הפוכה לגמרי. המטבח מבולגן הכיור עמוס כלים ורוח חורפית קרה נושבת דרך החלונות הפתוחים של הסלון וחדרי השינה. דבר ראשון אני סוגר הכל ומדליק תנור. אבי עובר מחדר לחדר וקורא ליוסי. בסוף אנחנו מוצאים אותו על הגג, שוכב על מיטת שיזוף רטובה, שיכור מאוד ואומלל מאוד, מתעלם מהרוח הקרה שנושבת מהמפרץ.

אנחנו גוררים אותו למקלחת. מים חמים וסבון מפקחים אותו מעט, אבל הוא עדיין אומלל ומבוהל שמא ג'ו יחליט לעזוב אותו הפעם לתמיד.

"הכל באשמתי." הוא מכה על חטא, "אני אשם, לא אמרתי לו כמה אני אוהב אותו, זלזלתי בו, לא השקעתי, לא התייחסתי, ועכשיו הוא עזב אותי." והדמעות זולגות על פניו השחומים והנאים.

אני מחבק אותו, מלטף את גבו, מחליף מבטים עם אבי שמהנהן אלי ורומז לכיוון חדר השינה. "אני צריך וודקה או משהו." גונח יוסי בעוד אני גורר אותו בעדינות למיטה.

"אחר כך יוסי, שתית כבר המון." אומר אבי בנחת, "בוא, תשכב קצת לנוח, לא קר לך?" הוא מושך מעל מותניו את המגבת הלחה ופורש עליו שמיכה.

"אני קפוא." רועד יוסי מקור, "בואו תחממו אותי."

אנחנו שוכבים ערומים משני עבריו, מחבקים אותו ומניחים לו לדבר עוד ועוד על ג'ו. הוא כבר כמעט פיכח עכשיו ואנחנו מקשיבים בסבלנות לזיכרונות שלו מהפגישה הראשונה שלהם בטרמפיאדה לבסיס – יוסי היה אז קצין קרבי בקבע כשפגש את הרב"ט הצעיר והיפה שעלה לא מזמן מאנגליה להגשים את חלומו להיות חייל עברי בצה"ל.

"ברגע שהמבטים שלנו נפגשו ידענו שזו אהבה." אמר לנו והמשיך לספר לנו על כל הטוב והרע שחלקו יחד במשך עשרים שנה סוערות - ההורים המזועזעים, קרובי המשפחה שהתערבו, המשברים, המריבות והפיוסים המתוקים כשנוכחו שוב ושוב שהם לא יכולים אחד בלי השני.

הוא אומלל ועייף, אבל לא מצליח להירגע ולישון. מניסיון אני יודע שהדבר היחיד שינחם אותו זו אהבה גופנית פשוטה וחסרת סיבוכים שתורעף עליו בנדיבות שקטה. גוף חם של חבר, יד מלטפת, פה נצמד לפיו - זו התרופה היחידה שתעזור לו להעביר את הלילה הארוך הזה.

אני מלביש על הזין הזקוף שלו קונדום, מנשק את הקעקוע של הלב שעשה מזמן על בטנו התחתונה - לב עם חץ והשמות יוסי וג'ו משני צידי החץ - ואחר כך מתהפך על הצד, מפנה אליו את גבי, עוצם עיניים מתרכז במגע ידו של אבי על כתפי ועורפי.

יוסי נע בתוכי בתנועות זהירות שהולכות ומתחזקות ככל שהוא קרב לשיא בעוד אבי השוכב בשקט מצידו השני אוחז בו בעדינות ומשגיח עלי שלא אגמור, ובטח צוחק בליבו על עיני העצומות בחזקה כנגד האור.

מצטער, אבל אני בחיים לא אצליח להתרגל לעשות סקס באור, אפילו לא באור הרך של מנורת הלילה הקטנה והמעוצבת לנוי העומדת לצד המיטה.

כשכמעט הגעתי אבי הרחיק אותי מיוסי, אוסר עלי במבט חמור לגמור, והפך אותו על בטנו. יוסי גמר מהר מאוד אחרי שאבי חדר לתוכו, אבל אחר כך המשיך ובכה ודיבר המון על ג'ו ועל געגועיו אליו. רק אחרי חצות הוא שקע בתנומה חסרת שקט, ראשו הפרוע מונח על כרית לחה מדמעות, נוחר קצת מבעד לפיו הפתוח, גונח מידי פעם באומללות.

בפעם הקודמת ששכבנו פה ערומים ג'ו היה בין שנינו. היה אז קיץ חם, רוח קלילה החלה לנשוב מהים כשהשמש שקעה לאיטה בתוך מימי המפרץ, וג'ו התעלם מהמראה המרהיב של השקיעה ובכה ללא הרף, והמשיך להתייפח גם אחרי שגמרתי בתוכו.

בפעם ההיא אבי רק הביט בנו מהצד ולא התערב, אבל אחרי שג'ו גמר ונרדם הוא לקח אותי למקלחת הנהדרת שלהם, התיישב איתי בג'קוזי הגדול המרוצף קרמיקה ספרדית כחולה מצוירת ביד וזיין אותי לאט לאט, מחליף מידי פעם תנוחה, מושך את הזיון עוד ועוד ולא הניח לי לגמור עד שצרחתי מרוב תסכול ונשכתי את כף ידו שכיסתה על פי.

אחר כך התרחצנו יחד, צפים זה לצד זה במים החמימים, ולולא יוסי שחזר הביתה פרוע ומטונף היינו נרדמים בג'קוזי.

"אתה חושב שיש מים חמים בבוילר?" שאלתי אחרי שיוסי נרדם.

"לא יודע." אמר אבי ועטף את יוסי הישן בשמיכה, "לך תבדוק."

בדקתי והמים היו קרים. הדלקתי את הבוילר ובישרתי לו שעלינו להמתין לפחות שעה עד שהמים יהיו חמים מספיק למקלחת.

"אני לא יודע מה בקשר אליהם, אבל אני מתחיל להיות זקן מידי לכל הקטע הזה." רטנתי באזני אבי שחיכה לי במטבח. "תראה איזה בלגן, בוא נסדר פה קצת." הצעתי.

"רק רגע אחד." התיישב אבי על כסא עץ עם מושב קש בנוסח כפרי, "לפני שאתה מסדר את הברדק שלהם בוא קצת אלי." משך אותי אליו.

"אבל אבי," מחיתי, "אני רוצה..."

"עכשיו התור שלי לרצות." פסק אבי וסובב אותי בגבי אליו, מציב אותי בין ברכיו הפשוקות. הוא משך את ידי לאחור והצמיד אותן זו לזו במרפקים. "אל תזוז." פקד עלי והושיב אותי לאט על הזין הזקוף שלו, נושך תוך כדי כך את עורפי.

גנחתי בעונג כשכפות ידיו החזקות נעו על גופי. אני אוהב את ידיו, הן יפות, שחומות וארוכות אצבעות והפעם הן עברו ביסודיות על כל גופי, משאירות סימנים ורודים אדמדמים על עורי הלבן. מחר יהיו לי סימנים שחורים חשבתי לרגע, ואחר כך לא חשבתי יותר.

הפעם הוא לא טרח לחסום את פי, אני מקווה שהשכנים רגילים לשמוע קולות מוזרים בוקעים מהדירה הזו.

"מתי כבר תפסיק לעצום עיניים כשיש אור?" נזף בי, מבודח קצת כששטף אותי אחר כך במקלחון המעוגל והמרווח.

"אני לא יכול לשלוט בזה." התנצלתי, נשען עליו, עייף ומותש. "אני אוהב אותך אלברט." אמרתי כשהשכיב אותי לצידו של יוסי שהיה מכורבל בשמיכתו.

"אני יודע. גם אני אוהב אותך עמיקם." אמר ונכרך סביבי, עוטף את שנינו בשמיכה נפרדת מזו של יוסי, "תישן עכשיו." הניח את ברכו על ירכי והידק יד על כתפי. "לילה טוב."

התעוררתי בבוקר לשמע רעש של מפתח בדלת. אבי הידק את אחיזתו סביבי כשניסיתי לקום, מצמיד אותי אליו בכוח.

"אבי בחייך." ניערתי אותו, והוא נאנח והרפה בחוסר רצון את אחיזתו בגופי.

"אבל תחזור מיד." התרה בי.

"אני תכף חוזר, תישן עוד קצת." אמרתי. התעטפתי בחלוק והלכתי לחפש את ג'ו. הוא עמד במטבח וסידר את הכלים המטונפים במדיח, רוטן לעצמו בזעף.

ג'ו נראה רגיל לגמרי, לבוש בבגדיו הרגילים, מגולח, לא עייף ולא פרוע. נדמה כאילו היה מוטרד אך ורק מהבלגן ששרר סביבו ותו לא.

"רוצה קפה עמי?" שאל כבדרך אגב, מציץ אלי לרגע מבעד לכתפו.

"כן, אבל תגמור קודם עם המדיח. לא בוער כלום. מה שלומך ג'ו?"

הוא נאנח. "אני בסדר, אבל תראה איזה בלגן! אני לא מבין מה כל כך קשה לשים את הכלים במדיח ולהפעיל אותו? תראה איך השיש נראה? אני נשבע לך, אם לא הייתי מטפל בו היוסי הזה היה חוטף דיזנטריה, מה כל כך קשה בלהפעיל מדיח?"

"לא יודע, אבי בדיוק אותו דבר, הכיור יתפוצץ מרוב כלים מטונפים, אבל הוא לא יגע במדיח. אפשר לחשוב שהוא פוחד ממנו."

חייכנו זה אל זה מעבר לספלי הקפה שלנו. "איך הוא היה? עשה לכם הרבה בעיות?"

"לא, שום דבר. בכה קצת ואחר כך נרדם כמו תינוק."

"כמה הוא שתה? אתה יודע שאסור לו לשתות, הלחץ דם שלו, והסוכר..."

"לא יודע ג'ו, בזמן שאנחנו היינו פה הוא לא שתה כלום. לא הרשינו לו."

ג'ו חייך, "אני יודע, אתם חברים טובים. הייתי חוזר עוד קודם, אבל הבטחתי לחבר ללוות אותו לשדה התעופה וזה לקח זמן. הוא כל הזמן ניסה לשכנע אותי לבוא אתו ללונדון, אבל..." הוא נאנח, "לא הייתי נהנה מלונדון בחורף, היא קרה מידי." החלפנו מבט והוא משך בכתפיו, "וחוץ מזה הוא צעיר מידי בשבילי. אתה חושב שיוסי יסלח לי?"

"אני יודע שהוא כבר סלח לך." אמרתי בביטחון גמור.

ג'ו נאנח שוב, "רק אחרי שהוא עזב הבנתי שהוא מזכיר לי את יוסי שמלפני עשרים שנה."

"באמת? אתה בטוח?" כבשתי חיוך, כל הבחורים שג'ו נמשך אליהם היו פחות או יותר גרסאות צעירות ודקות יותר של יוסי. מוזר שרק כעת הוא קלט את זה.

"אני ממש מקנא בך ובאבי." אמר ג'ו והניח את כוסות הקפה הריקות בכיור, "איך אתם מצליחים לחיות יחד כל כך הרבה זמן בלי דראמות ובלגנים?"

"כנראה שאנחנו זקנים ועייפים מידי לדראמות." אמרתי בחיוך וטפחתי על שכמו, "וחוץ מזה בעדה שלנו לא מקובל לעשות סקנדלים. אצלנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת בבית."

"ג'ו!" התפרץ יוסי למטבח, "חזרת?" והם נפלו אחד לזרועות השני, מתנשקים, ומתחבקים בלהט, מתנצלים אחד בפני השני בהתלהבות, ובקושי שמו לב שעזבנו.

בדרך הביתה הגשם נפסק והשמש זרחה מבעד לעננים וקשת ענקית, צבעונית ובוהקת, נמתחה מעל למימי המפרץ הכחולים. 

אין תגובות:

פרסום תגובה