38. עונת מעבר

הילד ישן. ישבנו בסלון וראינו חדשות. הוא ישב על הכורסא שלו ואני נמרחתי על הספה, מנסה להירגע, אבל לא הצלחתי להתרכז בכלום.
התגובה של אחת הקוראות בבלוג שלי למשהו שכתבתי לה, ניקרה במוחי, מטרידה אותי ללא הרף.
בסוף נשברתי ופניתי לאיש היחיד שמסוגל לשפוט בנושא העדין הזה.
"אבי," שאלתי, "אתה חושב שאני עצור מינית, מודחק וביישן?"
"מה?" הוא הרים אליי את מבטו, קצת מופתע, "מאיפה אתה מביא את זה?"
"לא חשוב. תענה לי." דרשתי.
אבי הרים גבות נדהמות מהטון שלי, ואז טפח קלות על ההדום של כורסתו.
עברתי לשבת מולו, פניי אליו וברכיי נתונות בין ירכיו הפשוקות. הנחתי את כפות ידיי על ברכיו, מביט הישר אליו. "תענה לי." דרשתי, "מה דעתך על היחס שלי למין?"
"אתה מודחק, ביישן, ועצור כמו כל פולני מצוי." ענה ללא היסוס.
מאוכזב ניסיתי לקום, אבל הוא לכד את פרקי ידי, בידיו ועצר אותי, "שאלתי מאיפה הבאת את השאלה הזו?"
"מישהי כתבה לי את זה באינטרנט."
"טוב, היא קלטה אותך בדיוק." פסק אבי בחיוך קנטרני, "מי זאת, הגאונית הזו?"
הרגשתי שאני מסמיק. "לפי מה שהיא כותבת היא בת ארבע עשרה וחצי."
אבי פרץ בצחוק. "וואלה, מפי עוללים ויונקים."
"אבל כל אחד יכול להגיד כל מה שהוא רוצה ברשת, אולי היא גברת קשישה בת חמישים?" מחיתי בזעם, "אולי היא הומו מזדקן בן שישים?"
"ואולי אתה עקרת בית בת ארבעים ושמונה עם בעל מנדנד ושלושה ילדים?" עקץ אותי אבי בגיחוך, והמשיך להחזיק לי את הידיים, מביט בעיון בפניי.
"למה זה מטריד אותך כל כך?" חקר בסקרנות.
"לא יודע. זה פשוט מציק לי."
"התרגלת לקבל מחמאות מכולם, ופתאום מישהי יורדת עליך." שיער אבי.
משכתי בכתפי. "לא יודע, אני לא מקבל כל כך הרבה מחמאות, יותר התעלמויות, אבל זה בסדר, אני כותב כי אני נהנה לכתוב לא בשביל המחמאות, אבל אני כותב די בגלוי על סקס, ומפרסם את זה באתר שמיועד להומואים. זה שילדה בגיל של הבת שלי קוראת את התיאורים שלי על... אתה מבין?"
"הנה, אתה רואה? היא צודקת, הילדונת. אתה לא מסוגל להגיד זיונים אפילו לי. איזה פולני אתה, עמי, מצד אחד כותב תיאורים לוהטים ומפורטים על סקס, ומצד שני מתבייש לדבר על זה."
"אני לא כזה ביישן, אבל היא רק ילדה." ניסיתי להסביר.
אבי גיחך בזדוניות. "אולי היא ילדה ואולי לא. לא זו הנקודה. הבעיה היא היחס הדואלי שלך למין, נורא מדליק אותי איך אתה נקרע בין חרמנות טבעית, לחינוך פוריטני. מצחיק אותי שנשארת כזה שמרן, למרות כל השנים שאתה חי איתי."
ניסיתי לשחרר את פרקי ידיי מאחיזתו, אבל הוא סירב לשחרר אותי.
התחלתי להצטער שהעליתי את הנושא. "נו, די אבי, אני צריך ללכת ל..."
"אתה לא הולך לשום מקום עד שאני ארשה לך." התגרה בי אבי והידק את ירכיו על ברכיי. הוא לכד את זרועותיי בין רגליו, הניח יד אחת על עורפי, משך אותי אליו והחל מנשק את פניי.
הוא לא היה מגולח ונשיקותיו היו מכאיבות והוא ידע את זה.
"אני מכאיב לך, נכון?"
"כן."
"ובכל זאת עומד לך. חשבת פעם למה זה ככה אצלך?"
משכתי בכתפי בשתיקה סרבנית. אני מעדיף לא לחשוב על הנושאים הללו.
"זה בגלל שאתה מרגיש אשם שאתה הומו. אתה רוצה לקבל עונש בגלל שאתה נהנה שמזיינים אותך בתחת. עמוק בלב אתה חושב שזה לא בסדר, שבמקום להיות נשוי לאישה, אתה חי עם גבר. בגלל זה אתה..."
שמעתי מספיק. "לפחות אני לא ניסיתי לחזור בתשובה, כדי לברוח מההומואיות שלי, ואני לא משתכר כי אני מרגיש אשם, שבגלל שאני הומו, אשתי השתגעה." הטחתי בו ודחפתי את הכורסא שלו בעזרת רגליי.
נדהם מתגובתי הפראית הוא נהדף לאחור והרפה ממני. הבחנתי בחרטה שפניו לבשו גוון אפרורי משהו לשמע דבריי.
כמו תמיד בשעות מתוחות כאלו, הלכתי לטייל ברחובות הקריה עד שאירגע. היה חם כאילו החורף לא יגיע לעולם, חום מעיק ומכביד של עונת מעבר, חום של סתיו ארץ ישראלי, שמבשר גשם בוצי מכתים, שישאיר אחריו נתזי אבק והרגשת מועקה.
אחרי שהסתובבתי שעה בחוץ התעייפתי וחזרתי הביתה.
אבי הסתגר בחדר העבודה. הכרית ומברשת השיניים שלו נעדרו ממקומן הרגיל. ניסיתי להיכנס, אבל הדלת הייתה נעולה.
"אבי!" צעקתי בלחש ודפקתי בדלת.
"לך מכאן." הוא נהם בזעף, "תן לי להשתכר בשקט."
עזבתי אותו והלכתי למטבח. בקבוק הוודקה המלא כדי שלושה רבעים לא היה במקפיא. מילא, מחר הוא לא עובד אז זה לא נורא חשבתי לעצמי, אבל ליבי היה כבד.
כעסתי על עצמי, על גילוי הלב האכזרי שלי ועל שהפרתי את הכלל שקבעתי לעצמי כבר מזמן, כלל שקבע, שבכל מקרה אסור לנו לדבר על זה.
כן, אני יודע, זה בדיוק הפוך ממה שכל יועצי הנישואים ומתחזקי מערכות היחסים, או איך שלא קוראים להם, קובעים, אבל הם לא חיים עם אבי, אני כן.
כבר למדתי שביחסים שלנו יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם. כמו טיפש נתתי להערה של הילדונת ההיא להיכנס לי מתחת לעור, ובמקום לשתוק ולהדחיק כמו שאמור לעשות גבר נורמאלי, הלכתי ופתחתי את הפה. והנה, תראו מה שקרה.
בבוקר קמתי מקומט וחסר מנוחה. לא יודע איזו תיאוריה פסיכולוגית מחוכמת מסבירה את זה, אבל אני לא ישן טוב בלעדיו. רע לי בלי הגוף שלו שנלחץ אליי בלילה. בלי הריח שלו והחמימות של הגוף שלו לצידי, אני ישן לא טוב, וקם בבוקר כשאני מרגיש כמו חצי בן אדם.
הלכתי שוב לעמוד לפני הדלת הנעולה של חדר העבודה. אחרי שדפקתי וצעקתי והתחננתי ואיימתי הוא הואיל בטובו לפתוח אותה.
פני הנוזל בבקבוק ירדו לרבע ואבי נראה איום. "הראש?" שאלתי באהדה.
הוא הנהן בזהירות, ואז גנח חרש, ועצם את עיניו מחמת הכאב שהסבה לו אפילו התנועה הפשוטה הזו.
עיניו היו אדומות ומאחר ולא התגלח לפני השינה היו פניו מכוסות זיפים. הבחנתי פתאום שחלק מזיפי זקנו החלו להאפיר, והלב נצבט לי פתאום בדאגה ובכאב.
אנחנו מבוגרים מידי להצגות הללו. בשביל מה הייתי צריך את זה? הרי בגילי אני כבר לא אשתנה, היחס שלי למין יישאר כבר כמו שהוא.
ככה חינכו אותי וכזה אני. מה זה משנה אם ההתנהגות שלי נובעת מאשמה או מכל סיבה עלומה אחרת? את ההיסטוריה, לא שלי ולא שלו, בטח שאי אפשר כבר לשנות.
למה לחטט להציק ולבלבל את המוח אחד לשני בגלל משהו שכתב מישהו שלא מכיר אותנו ואנחנו לא מכירים אותו?
"אני מבקש סליחה שפגעתי בך אתמול, אבי, אני מתנצל על מה שאמרתי." נחפזתי להגיד בקול חרישי, "דיברתי שטויות כי נעלבתי ממך, אתה סולח לי?"
פרשתי לקראתו את ידיי, והוא נכנס ביניהן, באנחת רווחה והשעין את מצחו על כתפי.
"אין מה לבקש סליחה. אמרת את האמת." אמר בקול עייף, "אני באמת..."
"גם מה שאתה אמרת זו האמת." נכנסתי מהר לדבריו, "עזוב, זה לא חשוב עכשיו."
הוא נאנח ועזב את זה ככה.
"אני בטח מסריח נורא." התנצל והמשיך לחבק אותי.
"נכון, אבל לא נורא. בוא, אני אגלח אותך." הושבתי אותו על האסלה, התיישבתי על השרפרף למרגלותיו וגילחתי בזהירות את פניו. אחר כך קילחתי אותו וחפפתי את שערו. הוא עמד בעיניים עצומות והתמסר לטיפולי בצייתנות של ילד.
"תיכנס למיטה ותישן קצת." כיסיתי אותו בשמיכה וליטפתי את שערו הלח.
"אני רוצה את הכרית שלך." הוא דרש, וכשהגשתי לו אותה כבש בה את פניו. "חבל שאתה לא יכול להישאר לישון איתי עמי."
"אני מוכרח להעיר את הילד וללכת לעבודה."
"אני כבר ער." אמר הילד שעמד וצפה בנו בלי שהרגשנו.
"לך, תכין לך משהו לאכול. אני כבר יורד." פקדתי עליו.
"אבל אני רוצה..." הוא מחה.
"לך ילד אני כבר יורד אליך." הוא הסתלק תוך תלונות שתמיד מגרשים אותו ושלא מספרים לו שום דבר. החלפנו מבט וחייכנו.
"אני אוהב את זה שאתה מסמיק ומתבייש לדבר על מין, ושונא פורנו ובדיחות גסות, ומקפיד לא לקלל ליד נשים, וחושב שילדות בגיל ארבע עשרה, אפילו שהן פקחיות מאוד, לא צריכות לקרוא על סקס. אני לא אומר שאתה צודק ושכולם צריכים להתנהג ככה, אבל אני אוהב את זה אצלך, ואני אוהב את מה שאתה עושה איתי במיטה." אמר אבי והידק את כפי אל לחיו.
"גם את הריח שלך אני אוהב." הוסיף בלחש חרישי ומשך אותי אליו.
התחבקנו קצת, מפצים זה את זה על הלילה הבודד שעבר עלינו, ואחר כך הייתי חייב ללכת להכין כריכים לעבודה ולהתיר את הקשרים בשרוכים של נעלי ההתעמלות של הילד.
כשעליתי חזרה להגיד לו שלום הוא כבר ישן, מחבק בחזקה את הכרית שלי.
בעבודה היה לי יום מטורף. השמים האפרוריים העיקו על כולם. העובדים היו עצבניים, הקליינטים חסרי סבלנות ומתוחים, הבוס סבל מכאבי גב, והאוויר החם הכניע את מערכת מיזוג האוויר העתיקה שלנו, שקרסה בקול גניחה.
החזאי הבטיח גשם, אבל את לאזרוב הקווקזי ששונא חום עוד יותר ממני לא עשו באצבע.
"הרדיו הזה, רק דיבורים, אומרים עראפת גוסס, תראה איך הוא עוד ירקוד על הקבר של כולנו." רטן, "אומרים ירד גשם וחם כמו בגיהינום. כבר עוד מעט נובמבר. מדינה משוגעת." נופף אגרוף כנגד השמים הכבדים שהעיקו על ראשינו.
"ככה זה בעונת מעבר." ניחמתי אותו, "זה מרגיז, אבל זה ייגמר מהר. תראה שעוד מעט ירד גשם וכולם ירגישו יותר טוב."
"אה, מדינה משוגעת." הניף לאזרוב את ידו בביטול והוסיף עוד כמה קללות עסיסיות ברוסית ובקווקזית.
לפני שיצאתי הביתה התקשרתי. אבי כבר היה ער ובמצב רוח טוב. כאב הראש חלף, הוא עשה שיעורים עם הילד, רוקן את המדיח מהכלים הנקיים והבטיח לחכות לי עם ארוחת הצהרים עד שאשוב הביתה.
ישבנו לאכול יחד רגועים ומפויסים. כשהגענו למנה האחרונה החלו טיפות גשם לרדת.
"היורה הגיע." צהל הילד, מתרוצץ בבית וסוגר תריסים. "יורד גשם איזה כיף!" ורץ החוצה יחף לקפץ בין טיפות הגשם.
היורה הגיע והחורף בא.
תמה עונת המעבר.