עוקבים

יום שישי, 19 בינואר 2018

ב. שבוע שבוע

אני ממשיך לא להבין למה במשך כל אותו שבוע נוראי לבד בדירה שלי ברחוב טבריה שמחלונותיה נשקף מצד אחד מפרץ חיפה הכחול המנוקד אוניות, ומצד שני הגן הבהאיי היפה גדוש הפרחים והפסלים שבמרכזו מתנוססת לה כיפת הזהב.
כדי לשכך את הגעגועים ולעייף את השד הזה שמנקר בי ומנסה לערער את רוחי בשאלות ובתהיות על מה באמת קרה בשבוע האחרון ביני לבין מוריס, אני הולך המון ברגל, משוטט בהדר, יורד לעיר, חוצה כבישים, מטפס על מדרגות, מציץ בחוסר עניין בחלונות ראווה, ועד למרכז הכרמל אני מגיע.
מרחוב הרצל אני עולה ברגל לארלוזרוב, משם מטפס ביגיעה רבה דרך מדרגות ברוך שפינוזה עד לבית חולים רוטשילד ומשם בכרמלית לגן האם.
אני מיוגע ומזיע, אבל לא מצליח להרגיע את הפחד שהוא לא יחזור, ששוב לא אראה אותו, או גרוע מכך, שנפגש, אבל הוא לא ירצה שאבוא אליו יותר.
קרוב להטיח את ראשי בייאוש בשער הברזל היפה החוסם את החצר הסמוכה לגן האם אני נזכר פתאום איך מוריס  נשך את פטמתי בפעם האחרונה שהיינו יחד והצטער בקול שאין לי עגיל על הפטמה.
מיד אני מוצא לי מכון קעקוע ופירסיניג ומבקש עגיל על הפטמה הימנית שלי.
בעל המקום, רוסי צעיר ושמנמן בעל ידיים רכות ועיני תכלת יפות, מראה לי מבחר עגילים. אני בוחר חישוק זהב קטן ודק שמתאים לדבריו בשביל ההתחלה.
"אחר כך תוכל להחליף." הוא מבטיח לי, ובעוד הוא מחטא ומכין את מקום הדיקור, הוא שב ומבטיח לי שזה לא יכאב – כאילו שזה מה שמדאיג אותי.
העגיל מציק לי מעט במשך כמה שעות, אבל אחר כך אני מתרגל, ובכל פעם שגל שחור של פחד וייאוש מציף אותי אני מושך בו בחזקה, חושב כמה מוריס ישמח ונרגע.
ביום חמישי בבוקר קמתי מוקדם מאוד ונסעתי לבסיס. הייתי צריך להיות שם רק בשתיים בצהרים, אבל לא יכולתי לשאת יותר את מראה דירתי השוממת. הגעגועים למוריס היו קשים מנשוא, העדפתי להמתין לו בבסיס.
הגעתי לחדר שלו בשש בבוקר ודבר ראשון שטפתי היטב את הרצפה המאובקת. ניערתי את השמיכות, פרסתי סדין נקי על המיטה ואחר כך יצאתי החוצה להמתין לו.
ישבתי על סף דלתו והמתנתי שעות רבות, מתחמם בשמש, מנמנם קצת ושוב מתעורר, בודק את השעון וחוזר לנמנם, חולם על כל מה שעשינו יחד.
הדאגה הכי גדולה שלי הייתה שמוריס ילך ישר לחדר האוכל במקום לחדר שלו. הרגשתי שאני חייב להיות איתו לפני שנחזור להעמיד פני זרים לפני צוות המטבח.
הוא בטח יבין שאני ממתין לו ליד החדר, ניסיתי להרגיע את עצמי, הוא יודע שאני תמיד מקדים לפגישות איתו. לא תמיד הייתי כזה, בעבר נהגתי לאחר לפגישות, לא להתייחס לזמן העובר, אבל מוריס שינה אותי.
אני חוזר בעונג לזיכרון הפעם ההיא שהלכתי לחדר שלי להביא לי כמה בגדים והתעכבתי לפטפט עם מכר. חזרתי באיחור והוא כעס מאוד וקשר אותי אל המיטה בלי המזרן, מהדק חבלים על פרקי ידי, קושר אותם למסגרת המיטה, ואז מרים אותה ומשעין אותה באלכסון קל על הקיר, כך שאני נותר תלוי עליה, רגלי לא נוגעות בקרקע וכל משקלי נתמך רק בידי הקשורות.
צרחתי מבוהל והוא נעמד מולי, הרים את רגלי על כתפיו, תמך את עכוזי בכפות ידיו וזיין אותי לאט לאט תוך שהוא חוזר ומשנן לי שאסור לי לאחר אף פעם לפגישות איתו.
אחרי שהוא התיר אותי היה כל גבי רצוע פסים פסים ממסגרת המיטה. יותר לא איחרתי לאף פגישה שקבענו, ובדרך כלל הקדמתי.
הוא הגיע רק בשעה שתים עשרה. שמעתי את צעדיו על שביל הבטון השבור עוד לפני שראיתי אותו ונעמדתי מתוח, מהסס אם לרוץ לקראתו או לעמוד בשקט, ואולי עדיף להמתין לו על המיטה, ערום?
טוב, עכשיו כבר היה מאוחר מידי, הוא כאן.
מוריס הופיע לפני בגודל טבעי, יפה יותר, כהה יותר ורחב יותר ממה שזכרתי אותו. כל הפקפוקים שלי נעלמו. בלי לחשוב דהרתי אליו והטלתי את עצמי על גופו החם.
הוא השליך מידו את התיק שנשא וכרך את זרועותיו סביבי, צוחק בעונג.
רק אחר כך, כשהיינו על המיטה שלו, ערומים ורגועים יותר, הוא שם לב שרזיתי מאוד ושאני נראה מוזנח ותשוש. העגיל ששמתי בפטמה שלי שימח אותו, אבל הוא הודאג מהדלקת שנוצרה סביב הפירסינג ואני לא העזתי לספר לו שזו הייתה אשמתי ושבכוונה  לא הנחתי לפצע להתרפא.
"נראה לי שרזית קצת." אמר מודאג, "וגם קודם לא היית שמן מידי." הוא העביר יד בוחנת על צלעותיי. "פתחת בשביתת רעב? מה עשית כל הזמן לבד בחיפה? פגשת בחורים נחמדים?"
"כן, כל יום יצאתי עם אחד אחר. מרוב זיונים לא היה לי זמן לאכול." עניתי בעליזות מזויפת, "ומה אתך? פגשת מישהו שווה?"
העיניים שלנו נפגשו ולהפתעתי הוא נראה עצוב וקצת נבוך כשהניח יד חמה על לחיי.
"אז מה באמת עשית בשבוע הזה בלעדי בבר?" שאל בקול רציני.
התחלתי לבכות. "כלום. התגעגעתי אליך כל כך. רק הלכתי והלכתי כל הזמן. לא היה לי חשק לאכול, לא יכולתי לישון ולא היה לי כוח לכלום. למה לא התקשרת אלי?"
מוריס נאנח וקם מהמיטה. "צריך למרוח משהו נגד הדלקת הזו. אולי תוריד את העגיל?"
"לא רוצה! תענה לי למה לא התקשרת? למה אסור לי לדעת עליך כלום? למה?"
מוריס התעלם משאלותיי ומרח בעדינות משחה על הפטמה שלי, מסובב בזהירות את החישוק הקטן, נזהר לא להכאיב לי.
"זרקתי את הפתק שלך מהחלון עוד לפני שהגעתי הביתה." אמר אחרי שגמר. "ידעתי שאם הוא יהיה איתי אני לא אתאפק ואתקשר אליך."
"אבל למה מוריס?" יללתי בתסכול, "למה? לא התגעגעת אלי?"
"כן. התגעגעתי, אבל הייתי חייב... " הוא היסס רגע ואז שב והביט בפני, "הדברים האלה שאני עושה לך, כל מה שאנחנו עושים יחד, אתה אוהב את זה?"
הנהנתי לאות כן, מסמיק קצת. אף פעם לא דברנו על מה שעשינו, זה קרה כאילו מעצמו ותמיד נתתי לו להחליט מה יקרה, נסחף בעונג אחרי ההחלטות שלו, מתענג על השליטה שלו בי, על היכולת שלו להכאיב לי ולעצור תמיד ברגע האחרון, שנייה לפני שהכאב נעשה בלתי נסבל.
"וסתם זיונים בלי כל ה... ה..." הוא הניד את ידיו במחווה של חוסר אונים, לא מוצא מילים מפורשות להגדיר את הדברים האלו שהוא היה מבצע בי.
"כל זמן שאנחנו ביחד לא אכפת לי." אמרתי בלי להיות ממש משוכנע שזה נכון.
"באמת?" הציץ בי מוריס בספקנות, "אם מעכשיו אני אהיה עדין ונחמד ורק אלטף אותך, בלי קשירות בלי עונשים, בלי מכות בתחת, לא תשתעמם אחרי כמה ימים? איך זה היה עם אחרים?"
הסמקתי, נבוך. "לא היו כל כך הרבה אחרים מוריס. אחרי שדוד אלברט מת... " כרעתי על ברכי לפניו, משעין את מצחי על שוקיו השעירות והשריריות.
"אני אוהב אותך." אמרתי בלחש, "אני שייך לך, זה כל מה שאני יודע. למה כל השאלות האלו? אני לא מבין, מה עשיתי לא טוב?"
הוא משך אותי בשערי, מכוון אותי אל הזין שלו ששוב החל להתקשות. "אתה בסדר גמור ילד, לא עשית שום דבר לא טוב. בוא, בוא אלי." ושוב שקענו בזיון איטי וארוך, מתענגים זה על גופו של האחר בשתיקה.
מוריס התאפק עוד יומיים, מתאמץ לעשות סתם סקס רגיל, עד כמה שסקס בין שני גברים יכול להיות רגיל.
הוא עצבן אותי עם נשיקות ארוכות, ליטופים איטיים וכל מיני מסג'ים ופינוקים שעלו לי על העצבים אחרי כמה דקות. לא שאני לא אוהב נשיקות, חיבוקים ומחוות אוהבות כמו כל אחד אחר, אבל כמה אפשר...
בערב, כשהוא הרכין את ראשו וניסה שוב למצוץ לי דחפתי אותו מעלי בקוצר רוח. "לא רוצה, עזוב אותי כבר מציקן אחד! תוריד ממני את הידיים שלך!" הוא נפל מהמיטה ונשאר לשבת על התחת, בוהה בי במבט מופתע, "אבל מאמי..." אמר בקול אומלל.
מאמי? באמת, איזו חוצפה, יש גבול לכל דבר.
העפתי לו סטירה והסתלקתי משם בריצה, מרגיש נבגד ואומלל. נכנסתי לסבך היבש של הסוף, מגשש את דרכי בין העשבים היבשים עד שהגעתי לאבן גדולה שהייתה מונחת על שפת הברכה והתיישבתי עליה. היה כבר כמעט לילה, עוד מעט יחשיך לגמרי.
הייתי חבוי בין הקנים הגבוהים, מביט במים הכהים והמנצנצים שריצדו ברוח הקלילה הנושבת, מחבק את ברכי ובוכה חרש.
מוריס התגנב מאחורי כל כך בשקט עד שלא חשתי בו עד לרגע שבו הניח את כף ידו על פי והידק את ראשי אל חלציו.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה עשינו סקס בחוץ. אחר כך גיליתי שגופי מכוסה עקיצות של יתושים, אבל בזמן מעשה הייתי כל כך מרוכז בתענוג שהסב לי עד שלא חשתי בעקיצות.
בלי להגיד לי מילה, מתון מתון, בתנועות רגועות ובטוחות הוא פשט מעלי את חולצתי, השכיב אותי על הסלע, ישבני כלפי מעלה, הוריד את מכנסי עד לברכי וחבט בעכוזי בחגורה הצבאית שלו העשויה בד נוקשה.
בשלב הזה כבר ידעתי להבדיל, בלי להסתכל, רק לפי התחושה, בין חגורת עור לחגורת בד, ובין חבטה של כפכף גומי לבין חבטת כף ידו.
זה היה נהדר - מצד אחד חשתי על בטני וירכי את מגעו של הסלע המחוספס והחמים עדיין מחום השמש, ומצד שני רוח לילה קרירה חלפה בליטוף קליל על גבי ועורפי. רעש הקקפוניה המטורפת של קרקורי הצפרדעים בלע את קול החבטות על ישבני והכל התערבל יחד לתערובת אחת מרגשת ונפלאה.
כשהוא הניח לחגורה והחדיר את אברו לתוכי בתנועה אחת חדה וחזקה שרמזה לי על כעסו הרגשתי איך הכאב החד והצורב מפריח אותי מתוך גופי ומשלח אותי לרחף מעל לבסיס המנומנם, משלח אותי מעלה מעלה אל שמי הלילה הבהירים והמכוכבים.
חזרתי לעצמי רק שעה אחר כך, שוכב על מיטתו של מוריס שישב לצידי מביט בדאגה אוהבת בפני.
הושטתי יד והנחתי אותה על לחיו. ניסיתי להגיד לו שאני אוהב אותו, אבל המילים לא בקעו מגרוני, רק שפתי נעו. הוא הבין בכל זאת וחייך.
"כן." אמר וליטף את פני, "גם אני." ואז החליק למיטה ונשכב לצידי, מכרבל את גופי בתוך גופו. "תקשיב לי עכשיו בבר." אמר בקול חרישי, מדבר אל תוך עורפי. "תקשיב טוב ואל תגיד כלום עד שאני אגמור לדבר. קודם כל אני מצטער שלא יצרתי אתך קשר בשבוע האחרון. אני יודע שהיית אומלל ושהתגעגעת אלי, גם אני התגעגעתי, אבל הייתי חייב בבר... הייתי מוכרח... "
סוף סוף שב אלי קולי האבוד. "מה היית מוכרח מוריס?"
"הייתי חייב לנוח." אמר בפשטות, "הייתי כל כך עייף בבר, פשוט נחתי."
"איפה נחת? בבית שלך? איפה אתה גר?"
הוא נאנח. "אני גר בדירה שכורה בדרך פתח תקווה. סתם דירה קטנה ומכוערת עם נוף לכביש ראשי מסריח ומרעיש ליד הקריה. מקום מגעיל. אף אחד לא מכיר אותי, אני לא מכיר אף אחד. שבוע שלם לא עשיתי כלום. נחתי, קראתי ספרים, ראיתי טלוויזיה, לא דברתי עם אף אחד. חשבתי ללכת לסרט או לנסוע לפתח תקווה לראות את אחותי, אבל בסוף לא עשיתי כלום. הייתי סחוט מעייפות."
"טוב, אנחנו לא חייבים לעשות סקס כל הזמן. אפשר גם סתם... סתם להתחבק ו..." ניסיתי להישמע בוגר ושקול, "אנחנו עובדים נורא קשה במטבח, גם אני חוזר עייף מאוד בערב. לא חייבים להזדיין כל יום." שיקרתי.
רציתי אותו כל יום וכל הזמן, אבל הוא הרי מבוגר יותר ואולי בגילו כבר צריך פחות סקס חשבתי.
מוריס גיחך כאילו קרא את מחשבותיי. "אתה אולי לא צריך סקס כל יום, אבל אני כן. אתה יודע איך אני בבוקר." אמר והחל מעביר את ידו על שיפולי בטני, מרפרף על סבך השיער שצמח שם, סמיך ועבה וכהה.
בטח שידעתי איך הוא בבוקר, קם עם זקפה גדולה ותובענית ולא נרגע עד שהוא גומר.
הזין שלי שעד אז נח בשקט החל להזדקף מבין התלתלים השחורים. מוריס ליטף אותו קלילות, כאילו מבלי משים, ומשם ירדה ידו אל הביצים שלי, חופנת אותם בעדינות, "וגם בערב, למרות שאני חוזר מחוק מהעבודה כשאתה מתפשט לידי מיד אני שוכח את העייפות ושוב רוצה אותך." גילה לי, "אבל... אתה תמיד רוצה שאני אחליט עליך, שאני אשלוט בך, וזה נורא מעייף בבר. אני אוהב את זה, אבל אחרי שבוע אני פשוט גמור. לא בגלל הזיונים אלא בגלל ה... המה שמסביב."
בסדר, הוא לא עייף מסקס, אז מה הוא עשה לבד כל השבוע?
"אז כן עשית סקס כשלא היינו יחד?" נפלטה לי שאלה טיפשית. "עם מי?"
הוא פרץ בצחוק. "לא ידעתי שאתה קנאי בבר."
"למה? רק לך מותר?" התחצפתי.
הוא קינא לי והיה רכושני כלפי, מבחין בכל תשומת לב ידידותית מידי שהעניקו לי חברי לעבודה. מעיר לי וגם מעניש אותי כשלדעתו ההתגוששויות הידידותיות שלנו היו מוגזמות מידי. אני מודה שיזמתי השתוללויות עם אבי ועם צורי בכוונה כשהוא היה בסביבה רק כדי לגרום לו לכעוס ולהגיב אחר כך כשהיינו לבד בחדר.
מובן שהכל היה בצחוק. רק צורי היה משלנו וגם הוא היה יותר מידי בארון מכדי לעשות משהו בנדון. היה גם תורן אחד מתחזוקה שאהב לטפוח על עכוזי, אבל למרות שתמיד חייכתי אליו וחיבבתי אותו למוריס לא היה מה לדאוג. מעולם לא עלה בדעתי לבגוד בו. הרגשתי שאני שייך רק לו וזה מצא חן בעיני.
הוא התעייף מהסברים, הפך אותי אליו והחל מנשק את כתפי, נשיקות שמהר מאוד הפכו לנשיכות עדינות, ואז החליק למטה והכניס את אברי לפיו, וכשהוא גדל והתקשה לשביעות רצונו הוא נשכב לצדי על בטנו וציווה עלי לזיין אותו.
עשיתי זאת בהיסוס, חושש להכאיב לו, אבל הוא קיפל את ברכיו, מבליט לעומתי את עכוזו השרירי והחלק והורה לי לשמן אותו באצבעותיי ואז להניח את ידי על כתפיו ולחדור לתוכו.
כבר עשיתי זאת בעבר עם בחור מזדמן שפגשתי בקולנוע ולקחתי לדירתי. הייתי הראשון שלו ולמרות שניסיתי להיות עדין הכאבתי לו מעט.
הייתי בטוח שזאת לא הייתה הפעם הראשונה של מוריס וגם לא הפעם השנייה או השלישית. הוא היה מנוסה הרבה יותר ממני, זה היה ברור, אבל רק עכשיו הבנתי עד כמה יותר מנוסה.
למרות חששותיי הראשוניים זה היה זיון איטי ומענג. אחרי שחדרתי אליו מוריס שתק והניח לי לקבוע את מהלך העניינים ולהפתעתי אהבתי את המצב החדש שנוצר.
אחרי כמה דקות החלפתי תנוחה והשכבתי אותו על גבו, מרים את רגליו על כתפי כך שיכולתי לראות את פניו ולנשק את פיו. שלא כמו תמיד בזמן הזיונים שלנו הפעם היו עיניו עצומות וגופו רפוי כאילו החליט להפקיד את גופו בידי.
זה היה מעט מפחיד, אבל מרגש. הרגשתי שאני אחראי על שנינו והרגשתי עונג עצום כשהוא ציית לפקודתי וגמר לפני, צועק מרוב הנאה.
"אל תזוז." פקדתי עליו ממשיך לזיין אותו ולתימהוני הוא המשיך לשכב תחתי בצייתנות, ממתין עד שגם אני אגמור.
אחר כך הוא גילה לי שבזמן שלא הייתי איתו הוא התגעגע אלי, אבל כשעשה ביד הוא פינטז איך אני שולט בו.
"אז אתה לא מתעצבן מזה שאני נותן לך הוראות?" שאלתי, חש מין התכווצות של בהלה בבטני.
"לא בבר. מידי פעם אני אוהב את זה ככה. לשלוט על מישהו כל הזמן זו עבודה קשה. אי אפשר לדרוש מבן אדם שיעבוד רצוף כל כך הרבה שעות. כמו שאני נח מהמטבח ככה אני רוצה לנוח גם מלהחליט עליך."
"אז שוב אתה רוצה להשאיר אותי לבד שבוע שלם." נבהלתי.
"לא חייבים. אם תסכים להתחלף איתי נוכל להיות יחד."
"אבל אני לא יודע איך לעשות את זה." נבהלתי, "אני לא אדע מה לעשות. אתה תצחק ממני מוריס. מה פתאום שאני אתן לך הוראות? ואני לא מסוגל להרביץ לך. אני שונא אלימות."
מוריס צחק. "באמת?" שאל בלעג, "ממתי?"
"אתה לא מבין. התכוונתי שאני... אני... "
זה היה מביך, אבל איכשהו הצלחתי להסביר לו שאני אוהב לחטוף ממנו, אבל שבשום פנים ואופן לא ראיתי את עצמי מפליק על ישבנו או מכאיב לו.
"תראה בבר, לא חייבים להכאיב. לכל אחד יש את השיטה שלו לעשות דברים." אמר מוריס בקור רוח, "הסתדרת לא רע כשזיינת אותי, נכון?"
"כן אבל..."
"גם אני אהבתי מה שעשית, שהפכת אותי ואמרת לי מתי לגמור. לא צריך להיות חזק פיזית כדי לשלוט, צריך רק להיכנס למצב רוח המתאים. אתה מבין?"
פני האומללות עוררו את רחמיו והוא משך אותי אליו בחיבוק. "אל תפחד. נעשה את זה בהדרגה. אם לא תצליח אז לא."
"אבל אז שוב תעזוב אותי לבד בשבוע חופש."
"הסברתי לך, אני חייב לנוח בבר. אני בן אדם לא מכונה. אני אבוא אתך לחיפה ואגור אצלך רק אם אתה תהיה הבוס, אחרת אני אשרף, אתה מבין?"
"כן." לחשתי, מניח את ראשי על חזהו. "אני מבין."
"אז אתה מסכים?" דחק בי.
הסכמתי, בטח שהסכמתי, הייתי מוכן לעשות הכל רק כדי לא לחזור על שבוע האימים האחרון שעבר עלי
"אתה בטוח שאתה רוצה לנסות?" שאל כשצעדנו שוב לכיוון השער
"לא, אבל בשבילך אני אנסה. רק תזכור שאני לא יכול להיות כמוך מוריס."
"אני יודע. אתה לא כמוני, יש לך סגנון משלך, אתה רק צריך לגלות אותו." 

את שבוע החופש הבא שלנו ביליתי יחד עם מוריס בדירתי הקטנה ברחוב טבריה מחפש אחרי הסגנון שלי.  הגענו לחיפה באוטובוס 901 וכל הדרך ישבנו יחד, מתפעלים מהשקיעה הנהדרת שנשקפה אלינו מחלונות האוטובוס. השמש ביצעה מופע מרהיב במיוחד באותו ערב ושקעה לאט לאט, גולשת לים דרך צעיפי עננים ורודים ואווריריים. "תראה איזה יופי." התפעלתי כשהכדור האדום הגדול הטיל על המים שביל של זהב מסנוור. במשך כמה דקות השמש עמדה מהססת מעל פני המים כאילו חוששת להירטב ואז גמרה אומר והחלה מחליקה פנימה. הכדור האדמדם התכווץ לשלושה רבעי כדור ואז לחצי שגם הוא הלך וקטן ולבסוף נשאר רק שביל אור דהוי מרצד על פני הגלים, ועד שהגענו הביתה היה כבר חושך.
בהתחלה התייחסתי אל מוריס כאל אורח נכבד ואהוב. לקחתי ממנו את התיק שלו והושבתי אותו במרפסת לצפות בנוף הלילי. אורות חיפה השתפלו בחן מהכרמל לכיוון המפרץ שהסתמן בחושך כמשטח גדול וכהה נטול אורות. רק פנסי האוניות העוגנות בו נצצו פה ושם על מימיו השקטים. מהעיר התחתית נמשכו האורות לאורך כל אורך קו החוף, מסמנים את גבולותיו המתעקלים באלפי נקודות אור מהבהבות. מהצד השני של המרפסת זרחה לעומתנו כיפת הזהב, נוצצת ומסתורית לאור הכוכבים.
מהמרפסת שלי רואים את הנוף מהנמל ועד לקריות, וביום בהיר אפשר לראות אפילו את ראש הנקרה. נהניתי לראות את מוריס בוהה בנוף המרהיב בפה פעור. אני, שהייתי רגיל למראה זה עוד מילדותי, כבר הפסקתי לשים אליו לב, אבל הוא היה מלא התפעלות.
הגשתי לו קפה ועוגה ששמרתי במקרר ובחסות החשכה הרשתי לעצמי לחבק את כתפיו למרות שכל המתרחש במרפסת התלויה שלי היה גלוי לעיני כל מי שעבר ברחוב למטה. "לא ידעתי שאתה גר במקום כל כך יפה." אמר מוריס, "זה בית ערבי ישן, נכון? פעם ידעו לבנות. תראה איזה יופי של מעקה." העביר את אצבעו על פיתוחי המתכת המחלידים של המעקה העשוי מתכת מסולסלת בדוגמא סבוכה של גלים ופרחים. "אני צריך לצבוע אותו." נאנחתי, "הוא כבר מחליד. צריך לשפשף אותו בניר זכוכית, להוריד את הצבע המתקלף ואת החלודה ואחר כך לצבוע. אני שונא את העבודה הזו. הכנתי ניר זכוכית כבר בשבוע שעבר, אבל לא הייתה לי סבלנות לעבוד על זה."
"איפה הניר זכוכית והצבע?" שאל מוריס בסקרנות. הראיתי לו אותם וקיבלתי ברצון את הצעתו להכין לי ארוחת ערב. הייתי עייף. בשבוע האחרון עבדתי קשה מאוד במטבח. פרוספר חש שאני מאושר ועליז וניסה בכל כוחו לדכא אותי, מטיל עלי את המשימות הכי מאוסות ומעייפות, ולא מניח לי לרגע בשקט.
למרבה המזל עבד מוריס באותו שבוע בחדר האוכל הקטן יותר של הקצינים בעוד שאני עבדתי בפרך בחדר האוכל הגדול של החוגרים. העדפתי שהוא יהיה רחוק ממני בזמן העבודה ולא יראה איך סמל המטבח הרשע שלי מתעמר בי. מוריס הכין לנו טוסט וחביתה והגיש לי את הארוחה על מגש, מתעקש שאמשיך לשבת בנוחיות על המרפסת. הופתעתי מטעמו הטוב של האוכל שהכין. הוא סיפר לי שהוא אוהב לבשל ושהוא שוקל לעזוב את הצבא בסוף השנה כי נמאס לו לעבוד במטבח גדול כל כך והוא מתגעגע להכין אוכל ביתי טעים. "הצבא משלם טוב, אבל אני לא מרגיש כמו טבח אלא כמו פועל בבית חרושת." התוודה לפני, "אני חולם לבשל במסעדה ביתית קטנה ללקוחות קבועים שיעריכו ויאהבו את האוכל שלי. בצבא אני סתם בורג קטן."
הלכנו לישון, ומוריס הסכים לשכב במיטה רק אחרי שנשבעתי לו שזו לא המיטה שבה ישנתי עם דוד אלברט. המיטה ההיא ושאר הרהיטים הישנים שלו נתרמו למוסדות צדקה מיד אחרי השבעה. לא יכולתי לשאת את מראה החפצים הישנים והמוכרים שלו ואת ימי האבל על מותו העברתי בשיפוצים. צבעתי, החלפתי מטבח, שיניתי את מראה הדירה ככל יכולתי, ומיד אחרי שגמרתי את השיפוץ הצטערתי שמחקתי ככה את זכרו. רק עכשיו הבנתי שבעצם הכנתי את עצמי ואת הבית לאדם חדש שיתפוס את מקומו של הנפטר.
בבוקר התעוררתי וגיליתי שמוריס לא לצידי. הלכתי למטבח ומצאתי כוס קפה ועוגה ממתינים לי. מוריס היה במרפסת, לבוש רק מכנסי התעמלות קצרים, משפשף במרץ את החלודה מהסורגים. עורו נצץ מזעה ופניו היו מוכתמים בכתמי חלודה. קראתי לו פנימה והתנפלתי עליו בהתלהבות. נישקתי אותו ולפליאתי הוא עמד קפוא כאילו ממתין לראות מה יקרה כעת, התנהגות מאוד לא אופיינית לו. במקום להתבלבל נדלקתי. מצא חן בעיני איך הוא מביט בי וממתין לפקודתי ולא לוקח יוזמה כרגיל.
לא ידעתי שזה כל כך מחרמן לחלק פקודות. "אתה נראה כל כך יפה עם המכנסיים האלה." התלהבתי, "אבל בטח תראה עוד יותר יפה בלעדיהם."
משכתי אותם מעליו וכופפתי אותו קדימה, ידיו מונחת על טבלת השולחן ורגליו פסוקות ברווח גדול. "אל תזוז." פקדתי עליו, "אני כבר חוזר."
מאז שראיתי את הסרט 'הטנגו האחרון בפריז' חלמתי לעשות את זה. הלכתי למקרר וחזרתי עם חבילת חמאה. חתכתי גוש מהחמאה הקרה והתחלתי לעסות אותו בין ישבניו של מוריס שגנח, מופתע מתחושת הקור שחיש מהר התחלפה בחמימות נעימה. החמאה הקרה התרככה ונמסה בין אצבעותיי והזין שלי נעמד, מבצבץ בעליזות מתוך הפיג'מה. העפתי אותה מעלי, מרחתי את שאריות החמאה על אברי המתוח והחדרתי אותו לחור המשומן של מוריס. זיינתי אותו לאט לאט, מחזיק את הזין שלו בידי, אוסר עליו לגמור לפני. הוא ציית לי וגמר בדיוק יחד איתי. זו הייתה חוויה נפלאה! הרגשתי שההנאה המשותפת שלנו כאילו מתיכה אותנו אחד לתוך השני. מרוב התלהבות נישקתי אותי על עורפו כל כך חזק עד שהשארתי לו סימן כחול. נבוך התנצלתי והוא חייך וליטף אותי בעדינות, "השבוע הזה אני שייך לך, מותר לך לעשות כל מה שתרצה." אמר בפשטות, "הגוף שלי הוא שלך."
היה לי קשה להבין את המצב החדש. "אתה לא פוחד שאני אכאיב לך?" חקרתי אותו.
"אני סומך עליך." ענה לי בחיוך, "אני סומך עליך יותר ממה שאתה סומך על עצמך בבר, אבל ליתר ביטחון בוא נקבע מילה שאם אחד מאתנו אומר אז המשחק נפסק מיד." רק אז קלטתי שבשבילו כל הקטע הזה היה מעין משחק. הדברים שעשינו זה לזה היו בעיניו רק תוספת תבלין לסקס. רק עכשיו הבנתי כמה הוא שונה ממני, בשבילי ההרגשה שאני שלו, שאני שייך לו, הייתה הרבה יותר מתוספת לסקס. אלו היו החיים שלי ששמתי בידיים שלו. "מה? מה הבעיה בבר?" שאל ברוך כשראה אותי מתעצב. חייכתי ושיקרתי שאני בכלל לא עצוב, שהוא טועה, אני מאוד מאושר, מה שהיה נכון כמובן, הייתי מאושר להיות איתו, את העצב על שהוא לא מבין את רגשותיי החלטתי להסתיר ממנו.
חששתי להפחיד אותו, רציתי שייהנה משבוע החופש איתי. אם הוא רוצה לשחק שאני כאילו האדון שלו אז אני אשחק את האדון הכי טוב שאני יכול. הייתי מוכן לעשות דברים הרבה יותר קשים ומכאיבים למענו. להיות האדון שלו וליהנות מהפינוקים שהרעיף עלי היה קל ונעים כמו משחק ילדים. החלטנו שמילת הביטחון שלנו תהיה - אסף – שם המשפחה המזויף שלי, לשמחתי עוד לא קרה שאחד מאתנו חש צורך להשתמש בה. בשבוע שלי הייתי זהיר מאוד וגם כשהוא התמסר לחלוטין לידי, מפציר בי לעשות בו ככל העולה על רוחי, הקפדתי מאוד לדאוג לבטיחותו ולנוחותו. לא יכולתי בשום פנים ואופן להכאיב לו, זה פשוט לא היה בטבעי להכאיב, ומוריס הבין אותי וקיבל את הסגנון המיוחד שלי לשלוט בו בלי תלונות.
למזלי הסגנון שלו היה הרבה יותר תקיף ופיזי משלי, ככה אהבתי את זה ובשום מקרה - גם כשכעס עלי ברצינות וחטפתי ממנו הצלפות חזקות - לא עלה בדעתי להפסיק אותו. אהבתי להרגיש שאני שלו והרגשתי שזו זכותו המלאה לעשות בי ככל העולה על רוחו. העובדה שמעולם לא נחבלתי קשות ובאף אחת מההשתוללויות שלנו לא נגרם לי נזק רציני אומרת שצדקתי כשסמכתי עליו שהוא תמיד ישמור עלי.
את שבוע החופש הראשון שלנו יחד אני זוכר כתקופה נפלאה ואיומה כאחת. הרגשתי חצוי, מצד אחד הייתי מאושר מהתענוג של המגורים איתו. אהבתי את השהות במחיצתו, נהניתי לראות איך הוא מרגיש יותר ויותר בבית בדירה שלי, ומצד שני היה לי קשה להסתיר ממנו את רגשותיי האמתיים שלי. נעם לי לראות את מוריס משתלט על המטבח שלי, עובד במרץ על צביעת המעקה, מתעסק לבד בכל מלאכות הבית, מתעקש שאני חייב לנוח ולהניח לו לשרת אותי, אפילו כלים הוא לא נתן לי לרחוץ.
והיו הזיונים כמובן - סקס שמעולם לא חלמתי שיכול להיות כמותו. מוריס פתח לפני עולם חדש ומסעיר - עולם הקשירות והחבלים. הוא הדריך אותי בזהירות ובסבלנות, מראה לי איך לקשור לו את הביצים והזין בכל מיני דרכים מתוחכמות שגרמו לו להגיע לאורגזמות ממושכות ונהדרות. למדתי איך, בעזרת חבל כותנה, כמה שרוכים צבעוניים, מספר אטבי כביסה פשוטים וחגורת עור אחת שנחגרת על העור החשוף, אפשר להטריף אותו ולהחזיק אותו במצב של התרגשות מינית ממושכת שארכה כמה שעות והותירה אותו תשוש ומחייך באושר.
לפי דרישתי הוא ניסה את אותו התרגיל גם עלי. הידק את חגורת העור למותני, קשר אליה חבל שעבר בין פלחי ישבני וליפף אותו סביב ירכי, הביצים והזין שלי, קושר את קצהו על מתני. אחר כך כרך וקשר לי את הזין בשרוכים צבעונים ולתוספת עיטר את שק האשכים שלי באטבי פלסטיק. זה נראה יפה כמו פסל מודרני, אבל זה כאב ולא חרמן אותי. הקשירות הללו שהדליקו כל כך את מוריס לא עשו לי את זה, אני העדפתי דברים אחרים לגמרי. "הייתי מעדיף שימוש שונה בחגורה ובחבל." העזתי להגיד אחרי שהוא פירק את יצירת האומנות שלו מעלי, "ואתה המקלות כביסה אני ממש שונא." לידיעתכם - להוריד את האטבים הללו היה כואב עוד יותר מאשר לשים אותם.
מוריס צחק ונישק אותי. "אני יודע. ניקח את החבלים לבסיס בשבוע הבא." חיבק אותי, "אבל תזכור שהשבוע הזה הוא השבוע שלי."
"בסדר." הסכמתי, "זה השבוע שלך."
וככה זה נמשך במשך כחצי שנה. כל פעם התקדמנו עוד שלב ביחסים שלנו. מוריס ויתר על הדירה שלו בתל אביב ועבר רשמית לגור איתי, הכיר לי את אחותו - שאר קרובי המשפחה שלו גרו בצרפת - וגם בבסיס, כל מי שהתעניין ידע שאנחנו יחד.
למרות שבאופן רשמי גרתי עדיין בחדר שלי בהילטון כולם ידעו איפה אני ישן באמת.
הסידור של שבוע שבוע היה נוח מאוד. שמתי לב שככל שחשנו יותר קרובים ויותר נינוחים זה עם זה הסקס שלנו נעשה רגוע יותר ורגיל יותר, אם כי עדיין היינו מסוגלים להפתיע זה את זה. מידי פעם, כשהיה לנו חשק, הייתי קושר את מוריס כמו שהוא אהב, מתעלל לו בביצים ובפטמות, שולח אותו לגן עדן ובחזרה כפי שהוא כינה את זה, וגם הוא היה תופס אותי לפעמים, מצליף בי ככה שהישבן שלי היה בוער עוד כמה ימים אחר כך, ומשגר אותי לרחף בחלל המיוחד שלי.
התרגלתי לתפוס פיקוד עליו כל פעם שחזרנו מהבסיס לחופשה בבית, אם כי עדיין עשיתי את זה בסגנון המאוד מיוחד שלי, ואם בטעות מרוב התלהבות הייתי טיפה מכאיב לו, הייתי נבהל ומתנצל מיד. מוריס צחק ואמר שאם הוא היה מתנהג ככה איתי אז מרוב התנצלויות לא היה לו זמן לעשות סקס.
ניסיתי לצחוק יחד איתו, אבל הייתי מוטרד מידי. נהניתי מהשהות איתו והמייחסים הנהדרים שהיו לנו במיטה ומחוץ לה, אבל חששתי ממה שיקרה אחרי שאשתחרר.
רצה המזל הטוב ושירות הקבע שלו נגמר באותו החודש בו עמדתי לצאת לחופשת שחרור.
נורא פחדתי שהוא ירצה לחתום שוב.
מרוב פחד לא העזתי לשאול אותו מה התכניות שלו לעתיד, שתקתי והדחקתי את פחדי אומר לעצמי שאין מה להילחץ ויש עוד המון זמן, אבל הזמן לא ממתין לאיש, הוא חלף במהירות ופתאום עמדתי לפני חופשת שחרור.
כרגיל נסענו יחד לחיפה, מביטים בשקיעת השמש – זה הפך למעין טקס קבוע שלנו לפני שהיינו באים הביתה ואוכלים יחד ארוחת ערב על המרפסת.
אחר כך היינו הולכים לישון, לפעמים עושים סקס ולפעמים לא, תלוי בחשק שלנו.
באותו סוף שבוע אחרון הבנתי שנגמר לי הזמן והחלטתי שמספיק להיות פחדן, אני חייב להיות גבר ולדבר עם מוריס. להסביר לו מה אני מרגיש ולשאול אותו ישר ולעניין מה התכניות שלו לגבי ולגבי העתיד בכלל, אבל שוב הוא הצליח להפתיע אותי.
אחרי שגמרנו לאכול הוא ביקש ממני לשבת בשקט ולהמתין כי יש לו הפתעה בשבילי. ישבתי מתוח על קצה הכיסא, שוקל אם לשוב ולחזור למנהג המאוס שזנחתי מזמן של כסיסת ציפורנים, כשמוריס חזר עם קופסא קטנה בידו והגיש לי אותה בקידה חגיגית.
בפנים הייתה שרשרת זהב עשויה חוליות שטוחות ודקות שאותיות שמו היו משולבות בתוכה. הייתי כל כך נרגש ונפעם עד שהתחלתי לבכות.
הוא ענד לי את השרשרת ונישק את לחיי. "כל זמן שאתה עונד את השרשרת עם השם שלי אני יודע שאתה שלי." אמר בפשטות.
נפלתי בוכה על צווארו ומרוב התרגשות לא יכולתי לדבר במשך כמה דקות. מוריס נבהל קצת מתגובתי, "אתה באמת שלי בבר, נכון? אתה לא מתכנן לברוח ממני עכשיו כשאתה הולך להשתחרר מהצבא?" חקר בדאגה, מציץ בפני.
"כל זמן שתרצה אותי אני שלך." עניתי, ממשש בפליאה את חוליות הזהב הקרירות. "איך ידעת שזה בדיוק מה שרציתי? שאני חייב להרגיש שאני שייך לך?"
"כי גם אני מרגיש אותו דבר. אני רוצה שתהיה שלי." ענה מוריס, מביט בי במבט מרוכז ואוהב שהמיס אותי מרוב שמחה. "אני אוהב אותך בבר, רק אתך אני יכול לשחק ככה ולתת לך לשלוט עלי. אני רוצה שתמיד נהיה יחד. אתה מסכים?" 
"כן מוריס." אמרתי וחיבקתי אותו בכוח.
הוא חייך בהקלה והודה שרצה לדבר איתי כבר מזמן, אבל חשש שאסרב לו.
מחיתי בתוקף על עצם הרעיון שאני אתנגד לרצונו, מבטיח לו שוב ושוב שכל מה שאני רוצה הוא להיות איתו תמיד ולעשות הכל כדי לגרום לו אושר.
"בסדר טיפשון." צחק מוריס בהקלה, עכשיו שתוק רגע ותקשיב, מה דעתך ש..."

אפילוג
שנה וחצי אחרי השחרור חזרתי לבסיס לעשות מילואים. הכל היה שונה - הברכה יובשה, הצפרדעים נעלמו, הצריפים הישנים נהרסו ובמקומם הקימו שורות של הילטונים מפוארים. שום דבר לא נשאר כמו שהיה קודם. אפילו פרוספר כבר לא היה שם.
הציבו אותי בשמירות ולכן לא פגשתי אף אחד מהחבורה הישנה של המטבח ולחדר האוכל הגעתי רק כדי לאכול.
האדם היחיד שזכר אותי מאז היה הבחור ההוא מתחזוקה שתמיד היה טופח על עכוזי וצוחק איתי, מרגיז בכך את מוריס.
"אז מה קורה אתך עכשיו אסף?" שאל אותי בעליזות ולחץ את ידי.
לא תיקנתי אותו. בשבילו, כמו בשביל שאר העולם, אני אברהם אסף. רק מוריס יודע שאני בעצם בבר אסרף. "הכל בסדר." חייכתי אליו, "אתה זוכר את רס"ל משה אביטן? אני עדיין איתו. פתחנו מסעדה יחד. הוא מבשל ואני מטפל בניהול. הולך לנו לא רע, אנחנו גרים יחד, מתפרנסים, הכל בסדר אצלנו." אמרתי ונגעתי בשרשרת שלי, סגולה כנגד עין הרע.
הוא חייך. "נהדר," אמר בחמימות, "נהדר לראות שיש גברים שיכולים לחיות יחד. אני החלפתי לפחות חמישה בני זוג בשנתיים האחרונות, ואת הסטוצים הפסקתי כבר לספור. איך אתם עושים את זה? איך אתם מחזיקים מעמד יחד?"
משכתי בכתפי בחיוך. "כמו שמחזיקים מעמד בעבודת מטבח. עושים תורנות של שבוע שבוע. תנסה, אולי זה יתאים גם לך."


א. שבוע שבוע

באחת הפעמים האחרונות שדברתי עם הדוד אלברט הוא אמר לי שכשיגיע האיש המתאים אני כבר אדע.
"תרגיש את זה מבפנים." אמר בביטחון גמור שנגד את מראהו התשוש.
הוא מת בגלל הסיגריות. עישן ועישן עד שהריאות שלו נהרסו. בחודשים האחרונים כבר היה מחובר לחמצן כל הזמן. יכולתי לבקש דחית גיוס, אבל הוא לא הסכים. היה חולה מאוד, רזה, נשם בקושי, אבל הראש נשאר צלול לחלוטין.
"לקחתי כבר מספיק מהחיים שלך." אמר בפסקנות, "לך לצבא, לפחות בזה תהיה כמו כולם."
הלכתי לצבא, אבל כל הזמן הייתי דופק נפקדות ובורח אליו לבית החולים. הייתי אפילו במעצר כמה ימים, אבל כשקצינת ת"ש ראתה את המצב של דוד אלברט התחשבו בי וויתרו לי על התלונה.
בסוף, אחרי איזה חצי שנה בצבא, הוא הלך לעולמו ונפטר מהייסורים.
אחרי שהוא מת נעשיתי חייל למופת, אבל כבר היה לי תיק מלא תלונות אז עשו אותי טבח. קודם בקרבי ואחר כך, אחרי שנתיים בערך, לקראת סוף השירות, צ'יפרו אותי והעבירו אותי ליחידה עורפית ושם פגשתי אותו ומיד ידעתי.
כמו שדוד אלברט אמר הרגשתי את זה מבפנים, כמו גל גדול שעלה מתוכי ושטף אותי. עד שהוא נכנס לג'יפ הצבאי הייתי יבש,  וברגע שהוא בא נרטבתי כולי.
הוא בן אדם כזה שאי אפשר להישאר אדיש לידו. בערך מטר שמונים, אולי יותר. שחום, רחב, עבה כזה, לא שמן, אבל מאסיבי.
תמיד חשבתי שכשאפגוש אותו הוא יזכיר לי את הדוד אלברט, אבל לא. יש לו פנים גדולות מרובעות. ידיים ענקיות, עורף עבה, סנטר מרובע, לסת חזקה, גבות עבות וישרות. עיניים שחורות צרות, בכלל לא דומה לדוד אלברט שהיה תמיד, גם לפני המחלה, דק גזרה וזריז, קירח ובעל עור בהיר יחסית.
הוא לעומת זאת שחום מאוד, עם עור חלק חלק ושערות שחורות צפופות מזדקרות על ראשו כמו קוצים.
עוד לפני שידעתי את שמו ידעתי שהוא משלנו. זו לא הייתה הבעיה, תמיד ידעתי מי כן ומי לא. את זה דוד אלברט לא היה צריך ללמד אותי. ידעתי לבד.
זה משהו במבט, בצורה של ההסתכלות על גברים אחרים, בצורה של חוסר ההסתכלות על נשים. צריך רק לשים לב לפרטים הקטנים האלה ואז יודעים הכל - מי כן, מי לא, מי עוד מהסס, מי יכול להיות גם וגם, ומי פוחד, ולא רוצה ומשתדל בכל הכוח להיות כמותם, לא מבין שחבל על הזמן גם שלו ושל האישה והילדים שהוא יאמלל בעתיד.
דווקא אלה שלא רוצים מתחתנים הכי מהר, וכשהם מבינים בגיל ארבעים בערך שהם לא יחיו לנצח, ושאם הם לא ימהרו כבר יהיה מאוחר מידי, הם עושים מהפכה בחיים שלהם, מאמללים את כל המשפחה שלהם, ותמיד מרגישים שהפסידו משהו, אבל הוא לא היה כזה.
הוא הסתכל עלי חזרה, סוקר אותי מלמעלה למטה ואחר כך מלמטה למעלה, וחייך, ואני ידעתי שלפחות בקטע הזה הכל בסדר, אנחנו באותו ראש.
"אני משה אביטן." אמר בקול בס נעים כזה, עם טיפה מבטא גרוני בניחוח צרפתי מרוקאי  דק שחימם לי את הלב. לפחות הוא נשמע כמו דוד אלברט, גם זה משהו.
"אני אברהם אסף." שיקרתי.
כלומר, אני רשום בכל מקום כאברהם אסף, אבל זה לא השם שלי באמת. השם האמיתי שלי בבר, ושם המשפחה שלנו היה תמיד אסרף, עד שאחי הגדול החליף לאסף, שם אשכנזי צפונבוני כזה, סוחף אחריו את כול שאר המשפחה.
רק דוד אלברט לא החליף את השם ומת כאסרף, אבל הוא היה רק רבע דוד שלי, ואני הייתי קטין אז. לכן אני רשום כאסף.
הוא מחייך אלי. "אתה אברהם או אסף?" הוא שואל את השאלה הטיפשית שכולם שואלים, אבל לו אני סולח בגלל החיוך הקצת מלוכסן הזה, ובגלל הצורה הנחמדה שבה עיניו מצטמצמות בזמן החיוך.
"אני בעצם בבר." אני אומר, "על שם הסבא שלי אלברט, אבל גם לדוד שלי קראו אלברט אז... "
"כן אני מבין, בבית אני מוריס." הוא מסכם את הנושא ומחייך אלי. אני מחייך חזרה והלב שלי מתמלא אושר שמאז מותו של דוד אלברט שכחתי את טעמו.
"קח אותי קודם לחדר שלי." הוא לוקח עלי פיקוד בטבעיות.
"כן המפקד." אני מקבל את הסמכות שלו באותה טבעיות. "לאן לפנות?"
הוא מכוון אותי לחדר שלו שנמצא בקצה מתחם מגורי החיילים, ממש ליד ברכת הנוי הגדולה מול הקולנוע.
הצריפים שם נורא ישנים, אולי עוד מתקופת המנדט, ורוב החדרים נטושים. במקומם נבנו מבנים גדולים ומודרניים בעלי שלוש קומות ומדרגות ומקלחות מרוצפות קרמיקה עם מקלחוני זכוכית מהודרים. למגורים החדשים קוראים אצלנו בבסיס ההילטונים ולישנים קוראים הצריפים, והוא, למרות שהוא רס"ל בקבע, גר עדיין בצריפים, וזה טוב, כי אולי אין שם לוקסוס גדול, המרצפות עקומות, המקלחות פרימיטיביות והחלונות תקועים, אבל יש פרטיות.
אני עוצר מול בלוק מס' חמש. הוא יורד מהג'יפ רק עם התיק הקטן ובלי שיורה לי אני פוסע בעקבותיו, נושא את המזוודה הכבדה שלו.
החדר שלו הוא מס' ארבע, אני חוקק את המספרים בזיכרוני. הכל כל כך דומה, אפשר להתבלבל בקלות. חשוב לי לדעת איך לחזור לשם שוב.
הוא פותח את הדלת במפתח ואנחנו נכנסים לחדר שלו - חדר צדדי גדול עם שתי חלונות. החדר מרוהט בצמצום. ארון עץ, שלוש מיטות ברזל צבאיות - אחת עם מזרון וסדין ושמיכות מקופלות, אחת רק עם מזרון ממורטט ואחת בלי כלום - שולחן ושתי כסאות עץ. על החלונות וילונות מסדינים צבאיים לבנים עם פסים אדומים דקים.
אין תמונות, אין קישוטים, אין שום דבר אישי.
"אני היחיד שגר בבלוק הזה." הוא אומר, "בעוד כמה חודשים יורידו את הצריף הישן הזה ויבנו במקומו הילטונים, וגם את הברכה ייבשו. לא יהיו יותר קרקורים של צפרדעים ולא יתושים."
"חבל." אני אומר, "אני אוהב את הברכה. יש סביבה סוף יפה. במיוחד אני אוהב את הפרחים האלה, מה שמם, שצפים על המים."
"קוראים לפרח הזה נופר." הוא אומר בקפדנות של מורה.
"נופר." אני חוזר אחריו ומניח את המזוודה סתם ככה באמצע החדר.
"שים את המזוודה כאן." הוא מורה לי על המיטה נטולת המזרן.
"כן המפקד." אני ממהר לציית.
הוא מביט סביבו בשאט נפש. "החדר שוב מטונף." הוא קובע ברוגז.
"שאני אשטוף המפקד?"
"כן. יש דלי וסמרטוט במקלחת. לך תביא, ותביא גם מגב."
"כן המפקד." אני דוהר למקלחת העתיקה, ממלא דלי מים, שופך לתוכם קצת סבון ריצפה מבקבוק שמשהו השאיר ליד הדלי. הסמרטוט יבש כמו עצם, וגם המקלחת יבשה לגמרי. הבלוק הזה נטוש לחלוטין. רק אני והוא נמצאים כאן.
במקלחת יש שלוש תאים פתוחים ומולם ספסל עץ רקוב למחצה. יש גם שלוש כיורים סדוקים, אבל רק בכיור אחד יש ברז.
בודק את הטושים. רק באמצעי יש מים זורמים. רק לפני כמה שנים המקום המה אנשים, הייתה פה פעילות בלתי פוסקת, ועכשיו אווירת רפאים. איך הוא לא פוחד להיות כאן לבד במקום המבודד והנטוש הזה?
או שאולי הוא לא לבד? אולי יש לו חבר שרק מחכה שאני אלך ו... בודק את השעון, יש לי עוד שעה עד שתתחיל משמרת ארוחת הערב.
איך כעסתי הבוקר על פרוספר שפקד עלי לקחת אותו מהשער הראשי על חשבון זמן המנוחה שלי. התעצבנתי נורא ובקושי סתמתי את הפה והתאפקתי לא להגיד כלום. פרוספר הרי רק מחכה לדפוק לי תלונה על סירוב פקודה. הוא ייהנה לראות אותי שוב בכלא, אבל אני לא אתן לו את התענוג הזה, שיתפוצץ המניאק המזדיין בתחת הזה! אני חושב לעצמי ונכנס בלי לדפוק לחדר שלו, מפתיע אותו עומד מול הראי בתחתוניו בלבד. המזוודה והתיק מונחים פתוחים על המיטה בלי המזרון. כל שלוש הדלתות של הארון פתוחות, על אחת הדלתות יש ראי ארוך והוא עומד ומביט בעצמו בראי, גם אני מביט.
הגוף שלו גדול, רחב, כהה ומוצק. נראה כאילו חטבו אותו מגזע עץ עתיק.
הזין נעמד לי והפה מתייבש. עומד ולוטש עיניים כמו טיפש עם דלי ביד אחת ומגב בשנייה.
"לא למדו אותך לדפוק בדלת ילד?" הוא מרעים עלי בקולו.
"סליחה המפקד." אני אומר, משפיל עיניים.
"אתה עובד במטבח טר"ש?"
"כן המפקד, עובד שבוע שבוע."
"מתי התגייסת?"
"לפני שנתיים וחצי המפקד."
"ואתה עדיין טר"ש." מבעבע צחוק בקולו, "מה עשית?"
"סירוב פקודה המפקד. הסתכסכתי עם הסמל שלי, קיבלתי שלושים בפנים."
הוא מניד בראשו, המבטים שלנו מצטלבים. נגמרו הדיבורים. הוא רומז לי לגשת. אני מניח את הדלי והמגב בצד ומסתובב אליו.
הוא עוצר אותי בתנועת יד. "חכה." הוא אומר, "תוריד חולצה."
אני מעיף אותה מעלי מהר וגם את הגופייה. חושף את הגוף שלי לפניו. אני די רזה, אבל בנוי יפה. שרירי, אבל לא נפוח. קצת שיער על החזה, די שחום, אבל לא כהה כמוהו. בסדר כזה, לא משהו מיוחד. יכולתי לעבוד על עצמי קצת יותר, להרים משקולות, לעצב קוביות בבטן, להוריד שערות בלייזר, דברים כאלו, אבל אני חייל תפרן ובודד. אחרי השחרור... אולי אז...
"תוריד מכנסים ותחתונים." הוא פוקד, "לא. עזוב את הנעליים, אין לנו זמן לזה." אני מוריד את הדגמ"ח ואת התחתון עד לקרסוליים. הזין שלי עומד. הוא ישר, לא נורא ארוך, אבל עבה מאוד. הדוד אלברט אהב... לא, אסור לי לחשוב על זה עכשיו.
"בוא אלי." הוא אומר בקול חרישי.
אני ניגש אליו בגרירת רגליים, עומד קרוב קרוב, מריח את הריח הטוב שלו.
אני נמוך ממנו בחצי ראש והוא תופס אותי בצוואר, מרים לי את הסנטר עם האגודלים שלו, מביט לי ישר בעיניים. הזין שלו עומד בתוך התחתונים הלבנים, נוגע לי טיפה בבטן.
מגרד לי בידיים מרוב חשק לדחוף ידיים לאוהל הזה שמזדקר לו מקדימה, אבל אני מתאפק. מסתכל לו בעיניים ושותק.
"במחשבה שנייה," הוא אומר בקול מהורהר, "אולי לא כדאי, אנחנו נעבוד יחד במטבח. נתקל כל הזמן זה בזה ואני בדרגה יותר גבוהה... אולי זה לא רעיון טוב בבר." הוא מתרחק ממני קצת, "אני הולך להתקלח. תשטוף מהר וניסע לעבודה."
הוא מרפה ממני והולך לכיוון הדלת, מפטיר תוך כדי כך – "ותתלבש ילד."
אני נשאר לעמוד בפה פעור וזין זקוף, מביט המום בדלת הנסגרת מאחורי גבו.
לרגע אני רותח כולי מזעם, רוצה לרוץ אחריו, להתנפל עליו ו... ומה? דמעות עולות לי בעיניים. מושפל אני מרים את המכנסיים, סוגר אותם, מוותר על לבישת החולצה ומתחיל לשטוף את הרצפה המאובקת.
למי השטיפה יש ריח סינתטי מגעיל של פרחים. אני מרטיב את הרצפה עם הסמרטוט, מקפיד לשטוף גם מתחת למיטות, מזיז את הארון והכיסאות, מרטיב טוב טוב כל מרצפת, ואז מוריד את המים עם המגב החוצה למרפסת הכניסה ומשם למטה לחצר מגודלת הקוצים.
מכיוון המקלחת שומע זרימת מים. מתעלם וממשיך לשטוף. מנגב הכל יפה עם סמרטוט לח והולך עם הדלי והמגב חזרה למקלחת.
הוא עומד שם, ערום הפעם, מתנגב במגבת לבנה ענקית. אני מקפיד לא להסתכל עליו. מפטיר, "סליחה המפקד." שם את הדלי והמגב בפינה עם הסמרטוט פרוש יפה מלמעלה ומתחיל לצאת.
"ילד." עוצר אותי קולו, "תסתכל עלי."
אני מסתכל, מקפיד לא להביט למטה, רק על הפנים שלו.
"אתה בוכה?" הוא מופתע. "טיפש קטן, אני עושה לך טובה, אתה לא מבין?"
לא יכול לדבר. עושה לא עם הראש, רוצה לצאת.
הוא תופס אותי בכתף ודוחף אותי לקיר שמתחת לחלון הקטן. המסגרת של החלון צבועה צבע שמן לבן שמדביק את הכנף למשקוף, אי אפשר לפתוח את החלון.
העץ של המשקוף מתחפר לי בעורף והראש שלי מתחכך בידית המתכת של החלון. הוא מצמיד את ידי מעל לראשי, לוחץ אותן לקיר משני עברי החלון ומנשק אותי בכוח.
"ילד טיפש שכמוך." הוא אומר בקול עבה, לוחץ אלי את הזין שלו שעדיין לא העזתי להביט בו.
האצבעות שלו לוחצות על פרקי ידי, מתוות סביבם צמידי כאב. הוא לועס את שפתי התחתונה. אני נשען לאחור, מתמסר ללחץ של גופו על גופי, מתאמץ לזכור כל נגיעה, כל כאב, אוצר במוחי כל שפשוף ושריטה, צידה לימי הבדידות שעוד יבואו.
אני כמו המסכנים האלה שרעבו כל כך הרבה שנים עד שגם אחר כך, כשהמלחמה נגמרה, הם המשיכו לשמור לחם מתחת לכרית בשביל ימי המחסור שאולי יתרגשו שוב.
הוא מרפה ממני בפתאומיות, מתרחק קצת, מביט בעיני. שנינו מתנשמים, החזה החלק שלו עדיין לח קצת, טיפות מים זוהרות סביב פטמותיו הכהות. צבען אדום כהה, כמעט סגול, כמו צבע של ענבים בשלים.
אני מושיט יד לגעת וחוטף סטירה על פרקי אצבעותיי. ידיו גדולות וקשות, קולו נמוך וחודר. "לך חזרה לחדר, תוריד את המכנסים והתחתונים כמו קודם, ותחכה על הברכיים מול המיטה שלי.
"כן המפקד." אני לוחש ורץ מהר חזרה. מתפשט שוב וממתין לו על הברכיים.
הוא נכנס עם המגבת כרוכה סביב מותניו. צבע עורו שחום חלק, בלי שום סימני שיזוף.
הוא מתיישב מולי, פותח את המגבת, חושף לפני את אברו. הוא יפה כמוהו, חום חלק, ארוך ועבה, ממלא לי את הפה בדיוק כמו שצריך. אני מוצץ אותו, מלקק, מלטף את הביצים כמו שדוד אלברט לימד אותי.
ידיו על ראשי, מחליקות בעדינות על שערותיי. הוא גונח, קצת רועד, גם אני רועד.
"בוא הנה." הוא מושך אותי אליו, "הנה, שים לי קונדום." אני פותח מהר את העטיפה הכסופה, מעלה את הקונדום על אברו, מנשק את בטנו, מנסה להדחק בין ברכיו להגיע לפטמות הגדולות והסגולות.
הוא צוחק, דוחף אותי מעליו. "ילד שובב שכמוך." הוא אומר בקול רך, חציו כעס חציו חיבה. "אני צריך ללמד אותך איך להתנהג?"
"כן." אני מהנהן, "כן, אתה צריך, וכמעט בלי שום רמז מצידו נשכב על ברכיו עם הישבן למעלה, מקבל את המכות שמגיעות לי. אני סופר בשקט חמש חבטות מכף ידו הגדולה בכל צד של עכוזי, תחושת צריבה חמימה מתפשטת על עורי.
אחר כך הוא מעלה אותי על המיטה. אני עומד על הברכיים, מצחי נסמך על הקיר, ידי קשורות מאחורי גבי בגופייה שלי והתחת שלי, שעדין מתענג על תחושת הצריבה, מוגבה מעל לראשי.
הזין שלו מגשש את דרכו לאט לאט לתוכי. הוא לא ממהר, ידו האחת מונחת פרושה על גבי והשנייה אוחזת בכתפי.
מתון מתון הוא מרחיב את החור שלי. מתקדם מעט ונח, נסוג טיפה ושוב מסתער קדימה, ואז עוצר, מתאפק, ממתין, קשוב לאות ממני. עכשיו אני בטוח שהיטבתי לבחור, הוא האיש הנכון.
אני נושם עמוק, מתרפה, מתאמץ להיפתח אליו. הוא ממלא אותי בכאב מוכר ומתוק. שארית הספקות והחששות שקיננו בירכתי מוחי נעלמים כעת. אני מתאם את קצב נשימותיי לשלו, מניח לגופי לקחת פיקוד.
הוא כולו בתוכי כעת, הביצים שלו מתרפקות על אלו שלי, נשימתו על עורפי הלח מזיעה, שתי ידיו מועכות בכוח את כתפי.
אני מרגיש איך אני ניתק מגופי, ממריא אל על, מסתחרר בחלל החדר, האושר תוסס בעורקי. הלוואי ויכולתי להמשיך ככה לנצח, אבל גופי התובע את שלו מחזיר אותי חזרה.   
"אני יכול לגמור המפקד?" אני שואל בתחינה.
הוא משחרר את כתפי הימנית וממשש את אברי הזקוף. עומד לי כל כך עד שאני כמעט מתפוצץ. הזין שלי רוטט בתוך ידו, בהונו המחוספסת מחליקה על הכיפה בעדינות, שאר האצבעות מקיפות את הביצים שלי, מועכות אותן קלות, הוא מגחך.
"חכה עוד רגע ילד." הוא פוקד. שולף מגבת צבאית בלויה ודוחף אותה מתחת לבטני. המגבת המשובצת והדקה מגרדת את עורי. הוא מהדק אותה על הזין שלי, משפשף אותו בקצב הזיון.
יד השמאלית על כתפי, שיניו נעוצות בכתפי השנייה. אנחנו גונבים עוד כמה דקות של תענוג ואז הוא אומר בקול רך ומתנשם, "עכשיו ילד." ומתפוצץ בתוכי.
אני פולט את המטען הלוהט שלי לתוך המגבת ומתמוטט כשהוא צונח על גבי.
אני מודה לו כשהוא ממהר להתיר את ידי ולשפשף אותן, מנשק את פני, מלקק את מקום הנשיכה על כתפי.
"ילד," הוא לוחש, "בבר, ילד מתוק שלי, אנחנו נצטרך להיות מאוד מאוד זהירים. אתה מבין?" איזו שאלה מוזרה. מי מבין דברים כאלו אם לא אני.
"כן, בטח. אל תדאג. אני יודע להיות זהיר. אני יכול... מותר לי..." פתאום אני מתמלא בושה, הוא לא דוד אלברט שלך, הוא אדם זר. אני מזכיר לעצמי בחשש.
"מה? מה אתה רוצה?" הוא חוקר בדאגה.
"לחבק אותך קצת."
הוא צוחק. "בוא הנה טיפשון." הוא כורך את זרועותיו סביבי נלחץ אלי בכוח וכל החששות והבושה נעלמים באחת.
אנחנו שוכבים חבוקים כמה דקות, ממתינים עד שנשימתנו נרגעת והדופק המשתולל שב לתקנו ואז אנחנו קמים ומשתחלים שוב למדים.

ברגע שאנחנו מתיישבים בג'יפ שהמתין לנו כל אותו הזמן בסבלנות בחוץ בבר ומוריס נעלמים ואנחנו שוב טר"ש אברהם אסף ורס"ל משה אביטן.  
רק בסוף הניקיונות של ארוחת הערב אנחנו רשאים לעזוב את חדר האוכל ולחזור לחדר המבודד בבלוק הנטוש והמתפורר.
הוא מתיישב על המיטה ופושט לעברי את רגליו. אני יורד על ברכי, חולץ את הנעלים שלו, מושך אותן מעליו, ואחר כך את הגרביים.
יש לו כפות רגליים נהדרות, קשת כף רגלו גבוהה, יפיפייה ואצבעותיו ארוכות ועדינות. אני מעסה אותן בזהירות, בוחן את פניו כדי להיות בטוח שאני גורם לו תענוג.
הוא מתפרקד לאחור, נאנח, עוצם עיניים, אבל קופץ מופתע כשאני מתחיל ללקק את העור השחום קטיפתי של גב כף הרגל שלו.
"אולי כדאי שאני ארחץ אותן קודם?" הוא מגחך קלות.
"לא." אני אומר, "אין צורך, ככה אני אוהב."
"אתה בטוח?" הוא מציץ בי מבעד לעפעפיים סגורים למחצה. ריסיו העבותים מטילים צל ענוג על לחייו. "אתה לא חייב."
"אני בטוח." אני מרגיע אותו, ולא מגלה לו עד כמה אני כן חייב. זה נשאר הסוד שלי.
הוא מושך אותי אליו למיטה, אנחנו שוכבים בתנוחת 69 - הוא מעלי. אני מוצץ לו את הזין בעוד הוא מפשק את עגבותיי, בודק את החור שלי, דוחף לי אצבע אחת ואחר כך שנייה, ואחר כך שלישית, ואז זה כבר כואב ואני גונח ולרגע מפסיק למצוץ.
הוא נושך את ישבני בכוח, "תמשיך." הוא פוקד עלי. אני ממשיך והוא וגומר לי בפה.
אני לא גומר, אבל לא אכפת לי כי הוא נותן לי דבר יותר טוב, הוא קושר לי את הזין והביצים עם שרוך אדום עבה וארוך, ומודיע לי שאוכל לגמור רק אחרי שהוא יזיין אותי עוד פעמיים הערב, בתנאי שזה יהיה עד שתים עשרה בלילה.
"זה הגרסא שלך לסיפור סינדרלה?" אני מתבדח, בוחן את הזין שלי שקשור כולו סביב סביב, ואת הביצים שלי שקשורות באמצע, אחת לימין ואחת לשמאל. הליפוף העבה בבסיס הזין יגרום לי להישאר עם זקפה חזקה בלי אפשרות לגמור. הצבע האדום של השרוך מוסיף נופך מדליק לכל העסק.
"סינדרלה, אהה?" אומר מוריס ומעקם את זרועי מאחורי גבי. "אתה מנסה לצחוק עלי טר"ש אסרף?"
"כן. קצת המפקד." אני מגחך בחוצפה ומקבל את מה שקיוויתי לו.
הוא משכיב אותי על ברכיו ומצליף בי בכף ידו הפתוחה.
אני מתפתל ונאנח, מנסה לחכך את הזין שלי בברכיו ובא על עונשי בקשירת ידי מאחורי גבי, ואז הוא מניח אותי על בטני, כרית מתחת לירכי, מודיע לי שאסור לי לזוז או להשמיע קול ומלקק את פי הטבעת שלי באיטיות מטריפה.
אני כמובן לא מתאפק, מילל ומתפתל מעונג, ואז אני מקבל סוף סוף את העונש המתוק שלי. הזין שלו נדחף בבת אחת לתחת הלוהט שלי.
הוא מזיין אותי בכוח רב, מועך תוך כדי כך את כתפי, קורא לי שרמוטה קטנה וזונה, וגומר בצעקה צרודה, מתמוטט שוב על גבי, כולו רועד ומזיע.
בפעם השלישית אני יושב על ברכיו, ידי קשורות, הפעם מקדימה, מרקיד את ישבני בקצב הלחיצות של אצבעותיו על פטמותיי. 
"כלבה קטנה וחרמנית שכמותך," הוא לוחש באזני, "זה מה שאתה, נכון? כלבה קטנה ומיוחמת?"
"כ.. כ... כן." אני מייבב, נדמה לי שהביצים שלי התנפחו פי שתיים מגודלם הרגיל. פטמותיי מעקצצות מכאב והתחת שלי שורף נורא.
"אני הכלבה המיוחמת שלך המפקד." אני גונח.
והוא לועס את עורפי. "תגיד שאתה שלי." הוא דורש, "תגיד שאתה שייך לי."
"אני שלך לגמרי." אני נענה לו בשמחה, "אני שייך לך."
"בגוף ובנפש?" הוא חוקר אותי בחומרה.
"כן, בגוף ובנפש כולי שלך." אני מבטיח והוא שוב גומר, ואז מתיר את כבלי לוקח אותי למקלחת. עליו לתמוך בי כי ברכי רועדות כל כך עד שאני מועד.
הוא מכניס אותי מתחת לטוש, מרטיב אותי במים חמים ואחר כך מסבן אותי בעדינות יד אחת על הזין שלי והשנייה בין פלחי עכוזי הדואבים. אני גומר תוך פחות מדקה בכף ידו המסובנת, מתיז זרע על בטנו ומתנצל, נבוך.
הוא צוחק ומנשק אותי בעדינות. "שטויות חמוד, זה יורד בכביסה."
רחוצים ומנוגבים אנחנו צונחים על המיטה שלו ונרדמים, חבוקים וצמודים כמו שתי כפיות.
אני מאושר, ישן שינה ערבה וקם למחרת בחמש בבוקר עם חיוך גדול על הפנים. 
ככה זה נמשך עד יום חמישי. אני ישן אצלו כל לילה, מבלה איתו כל דקה פנויה, מעביר לאט, אבל בהתמדה את כל מעט החפצים שלי לארון שלו.
נמצא איתו 24 שעות ביממה. בעבודה אנחנו כמו שני זרים, כמעט לא מביטים זה בזה, אבל אחר כך...
בין הזיונים אנחנו מדברים. כלומר, הוא שואל ואני עונה. מספר הכל בכנות, בלי להסתיר, ורק אז, תוך כדי דיבור אני מתחיל להבין איזה רושם מוטעה אפשר לקבל מהסיפורים שלי  על דוד אלברט.
לדעת מוריס התנהגותו של הדוד אלברט הייתה לא חוקית ואולי גם לא מוסרית.
"אבל הוא חיכה עם החדירה עד שהייתי בן שש עשרה." אני מסביר למוריס.
"אמרת שזה התחיל מיד אחרי הבר מצווה."
"כן אבל... זה לא היה ככה. תראה, אבא מת כשהייתי ממש קטן ודוד אלברט עזר לנו המון, אבל רק אחרי הבר מצווה שלי עברתי לגור אצלו כי לא רציתי ללכת לפנימייה, וגם אז הוא רק ליטף אותי ונגע בי, ואני דווקא רציתי עוד, כי הרי בגיל שלוש עשרה אני נחשב כבר גבר, אבל הוא התעקש לחכות עוד שלוש שנים ורק אז..."
"זקן מלוכלך." מסנן מוריס.
"לא נכון." אני מוחה בכעס, "הוא לא היה מלוכלך, זה לא נכון! הוא אהב אותי והוא לא הכאיב לי אף פעם סתם ככה, רק כש... " נחנק מדמעות. הגעגועים לדוד אלברט, לחיוך שלו, לידיים שלו, לריח שלו, קורעים אותי, אני נעמד ליד החלון, מסתכל החוצה על הברכה עטורת הירק, מקשיב לקולות הצפרדעים ומחכה שהדמעות יפסיקו לזלוג.
מוריס נעמד מאחורי, משעין את סנטרו על כתפי. "ואני מכאיב לך סתם?" הוא שואל. "אתה לא אוהב את זה? אני לא מבין?"
"גם אני לא מבין." אני עונה, מסתובב ומחבק אותו.
"אל תבכה בבר." הוא מבקש, "בוא תספר לי עוד, אני רוצה להכיר אותך."
גם אני רוצה להכיר אותך מוריס. אני חושב בשקט, אבל שותק. מחכה שהוא ידבר מיזמתו. אני לא יודע איך לחקור אנשים, אני יודע רק להמתין שהם יבואו אלי.
למרות שמוריס לא מדבר על עצמו אני לומד להכיר אותו די טוב. מה הוא אוהב, מה עושה לו טוב, מה מרגיז אותו.
כשאנחנו עושים סקס אני טר"ש אסרף, או הכלבה המיוחמת שלו, המשרת שלו ולפעמים העבד שלו. לא אכפת לי מה כי אני יודע שאחרי הסקס הוא ייקח אותי להתקלח איתו, ישטוף אותי טוב, ינגב אותי בעדינות. ואז, כשנחזור למיטה, הוא ילטף את פני, יחליק באצבעותיו על גבותיי ועל רקותיי, יקרא לי בבר ויבקש שאספר לו על האחים שלי ועל אימא שלי, מה היא מבשלת ואיך הייתה קבלת השבת אצלנו כשאבא עוד היה חי, ומה אני אוהב לקרוא, ואיזה סרטים אני אוהב, ועוד כל מיני דברים רגילים שאין להם שום קשר למה שקרה קודם ביני ובינו.
בבסיס שלנו עושים את החילופים ביום חמישי אחרי הצהרים. כשארוחת הצהרים של יום חמישי מסתיימת אנחנו חוזרים יחד לחדר שלו לארוז.
בדרך אני עושה חשבון זריז - נפגשנו ביום שישי בבוקר, אנחנו יחד כבר שבוע ועוד לא דברנו מילה אחת על מה יהיה בשבוע הבא, השבוע שבו אנחנו בחופש.
אין לי מושג מה הוא מתכנן בשבילנו. אני רק יודע שאני לא רוצה להיפרד ממנו.
"לאן אתה נוסע?" הוא שואל אותי תוך שהוא אורז בחיפזון את כלי הגילוח שלו.
נשימתי נעתקת. האם זה מבחן או שהוא באמת חושב שאני סתם אחזור הביתה לדירה הריקה שדוד אלברט הוריש לי?
המשפחה שלי מפוזרת בכל הארץ, כולם נשואים ויש להם את הבעיות שלהם. אימא חיה כבר שנה אצל משה בניו יורק, לאף אחד אין ראש אלי, אף אחד לא צריך אותי ומוריס יודע את זה היטב.
"אני... אני..." הוא מרים את ראשו מתוך המזוודה שלו ומביט בפני הלוהטים. "אני אעשה מה שתגיד." אני אומר באדישות מעושה ומתחיל לזרוק את חפצי לצ'ימדאן הישן והבלוי שמשה נתן לי כשהתגייסתי.
"תחזור לדירה שלך בחיפה." הוא פוסק, "ניפגש כאן בשבוע הבא."
"לא תיתן לי לפחות את הטלפון שלך?" אני מצליח לשאול אחרי רגע של תדהמה משתקת.
"בשביל מה לך הטלפון שלי אסרף?" הוא כועס.
"לא יודע. ואם יקרה לי משהו, ואם יהיה מצב חירום ואני אצטרך אותך? בארץ הכל יכול להיות. אולי אני אפצע בפיגוע? אולי תתאהב בי תיירת בלונדינית יפיפה ותרצה לקחת אותי איתה לאמריקה?"
ככל שאני מבוהל יותר ככה אני נעשה יותר קשקשן ויותר מבולבל.
מוריס צוחק, מחבק אותי ואומר שאם זה יקרה הוא מבקש שאקח גם אותו לאמריקה.
עכשיו אני כבר בוכה בזרועותיו, מבקש שייקח אותי איתו או שיבוא אלי לחיפה.
פתאום אני נוכח לדעת שכל מה שאני יודע עליו זה שהוא גר בתל אביב לבד בלי משפחה ושהוא בן שלושים ורווק. יותר הוא לא מספר לי.
הוא מסרב בעדינות ומסכים רק לדבר אחד, לקחת ממני את כתובתי ואת מס' הטלפון שלי.
"אבל למה? אני לא מבין למה?" אני שב ומנסה לשנות את רוע הגזרה כשאנחנו עושים את דרכנו לשער הבסיס. "מי מחכה לך בחוץ? יש לך מישהו? מישהי?"
"אף אחד לא מחכה לי בבית. רק הצרות שלי." מבטיח מוריס, מתעקש לא להביט בפני האומללות.
"אז למה שלא תבוא אלי?" אני מפציר. הוא מושך כתפיים ולא מסביר כלום.

"אני לא מבין למה?" אני שב ואומר בעוד הוא עולה על טרמפ לתל אביב ונעלם מעיני.