עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

19. פנטזיה בלונדינית

אבי הוא גבר כהה, שרירי ודק. רחב כתפיים, בעל שיער שחור חלק, עור קטיפה שחום ועיני פחם ארוכות ריסים. הוא אהבת חיי, בעלי ואדוני, אלוף נעוריי, חברי הטוב ביותר ושותפי לחיים. הראשון והאחרון שלי, אבל... כולם יודעים מה זה גברים, בעיקר גברים כמונו שאוהבים גברים. אפילו הנשים מסכימות שמותר לקבל תיאבון בחוץ, בתנאי שאוכלים בבית.
אני רואה את הילדון הבהיר והעגלגל הזה כל פעם שאני הולך לעשות קניות בסופר. הוא במחלקת החלב, מסדר קוטג'ים, מרענן יוגורטים, ועוזר כשצריך לטפל בירקות. גם ממקררי הגלידה והקפואים הוא לא מושך את ידיו.
הוא צעיר חמוד, כחול עיניים, ותמיד מחייך אלי בביישנות, ומסמיק כשהוא אומר שלום. אני מחייך אליו חזרה ואומר שלום גם כן.
לא, אני לא מסמיק. בגילי לא מסמיקים כל כך מהר, אבל אני כן מקבל תיאבון.
הקניות הן התחום שלי ולכן אבי כמעט שלא נפגש עם הפנטזיה הבלונדינית שלי, ועדיף ככה, אבל דווקא היום הוא החליט להיות חביב ולעזור לי, ופתאום הם עמדו שם זה מול זה, המציאות האהובה שלי מול הפנטזיה שלא אמורה להתגשם.
אני מודה שהפעם כן הסמקתי. אבי מגלה כישורי טלפתיה על אנושיים כשזה נוגע אליי, והוא קלט אותי מיד.
כשחזרנו הביתה התברר ששכחנו לקנות חלב. קורה, לא?
"אני אביא את החלב." התנדב אבי למרבה פליאתי לחזור לסופר. "אל תטריח את עצמך, אתה תשכב לך כאן על המיטה ותמתין לי." אמר בקול הזה, הרך והנוזלי משהו, שמעביר בי תמיד צמרמורת, והדף אותי לחדר השינה שלנו, מביט בי במבט חורך, שגורם לברכיי לרעוד, ולזין שלי לעמוד.
"תתפשט ותשכב עד שאחזור מהסופר. אני הולך להביא משהו שישעשע אותך." אמר כמעט בחביבות, וליטף את שפתי התחתונה בכרית אגודלו, עיניו קודחות בעיניי.
הוא פנה לצאת בעוד אני מעיף מעליי את בגדיי ונשכב בצייתנות על המיטה.
אני שוכב עירום ושומע אותו פותח מגירות בארון הישן בחדר האורחים, מזמזם שיר בזיוף נוראי, ועוצם את עיניי, רועד ולא מקור, ממתין לבאות.
הוא שב די מהר. "יופי, תישאר ככה, עם עיניים עצומות." אמר בשביעות רצון, רכן ונשק קלות על מצחי.
זהו, עכשיו זה מתחיל!
ידיי נכבלות למעקה המיטה בחגורת בד שנלקחה מחלוק אמבטיה ישן ומרוט. הקשר רופף למדי ובקלות אוכל להתיר אותו אם ארצה. עד היום, כבר כמעט עשרים שנה, מעולם לא רציתי, וכנראה שגם לא ארצה בעתיד.
כרית נדחפת מתחת לעכוזי, אני מצטווה לפשק את רגלי ולהרים אותן כך שכפות רגלי מונחות על המעקה התחתון של המיטה. הוא כובל אותן בצורה סמלית למדי ואומר לי שאני יכול לכופף את ברכיי אם ארצה.
אני מודה לו ובתשובה מקבל עוד נשיקה מרפרפת על שפתיי, ואז הוא נאנח עמוקות ואצבעו מגששת בפי הטבעת שלי, משמנת אותו בעדינות.
הזין שלי עומד דום, משתוקק למגעו, אבל זה לא קורה. מה שכן קורה זה חבל מחוספס שנכרך סביבו וסביב הביצים שלי. לאט לאט, בזהירות רבה, במומחיות של אמן, הוא מלפף את כל האברים הרגישים שלי, מקבע אותם ומשאיר חופשייה מכבלים רק את כיפת הזין שלי המטפטף מרוב התרגשות.
לגמור אני לא יכול ולא אוכל עד שיתיר אותי, אבל אני לא מתלונן. הלחץ הנעים של החבל המחוספס על הזין והביצים מרגש אותי נורא. אני משתוקק להביט, אבל חושש לבקש.
"אתה רוצה לראות איך זה נראה?" שואל אבי שכאמור קורא בי כבספר פתוח.
"כן, בבקשה."
"אז תסתכל." הוא מגחך לנפשו, גאה במעשה ידיו להתפאר.
ואכן, יש במה להתגאות. זה נראה נהדר. החבל צבעוני וחדש, ושתי ידיות עץ אדומות חלקות ומשומנות משתלשלות ממנו.
"זה חבל קפיצה." עונה אבי לשאלה שלא שאלתי. "קניתי אותו פעם וכבר מזמן רציתי..." עוד הוא מדבר לפי תומו, והנה ידית אחת נבלעת בחור שלי ומיד אחריה גם השנייה. עכשיו אני חייב לקפל מעט את ברכי. החבל מתוח כעת והזין שלי עומד זקוף וקשור.
אני מוטל חסר אונים, מיוחם ומתנשם על המיטה, מביט באבי שנראה מאושר וגאה.
הוא מלקק בלשונו את כיפת הזין הלח שלי, סוחט ממני גניחה, ומחייך, מרוצה מעצמו. אני מחזיר לו חיוך וחש איך האהבה אליו ממלאת אותי עד לבלי הכיל. "אני יוצא לרגע. אל תזוז לשום מקום בלעדיי." זרק לי בגיחוך, וסובב את השעון המעורר כך שאוכל לראות מה השעה.
"תוך שעה גג אני חוזר." הבטיח ונעלם.
אחרי כארבעים דקות שמעת את קרקוש המפתח שלו במנעול הדלת.
אני לא מופתע לגלות שהוא לא לבד. הפנטזיה שלי חזרה איתו, מבעד לדלת הפתוחה למחצה של חדר השינה אני רואה שהילד משועבד לחלוטין לרצונו.
נכון, הפעם זה רק ילדון ביישן ובתולי שרק חיכה להיקטף, אבל אני הרי מכיר אותו, גם אם זה היה גבר מנוסה יותר אבי היה עושה בו כרצונו.
הוא פשוט כזה, תמיד היה, בגלל זה אני אוהב אותו כל כך, בגלל זה אני שוכב שם במצב הדי טיפשי הזה, מיוחם כמו מילואימניק צעיר, וממתין בקוצר רוח שהוא ייזכר גם בי.
קודם הוא מפשיט את הילד שלא שם לב לנוכחותי האילמת. הוא עסוק מידי במה שמעוללות ידיו של אבי בין רגליו, ואין לו ראש להביט לחדר השינה.
אין דבר, הוא עוד יגלה אותי.
אני שומע את אבי לוקח אותו להתרחץ ועוצם את עיניי, מתרכז בחוש השמיעה שלי, מפעיל את הדמיון הפעיל מאוד שלי, ומנחש די בקלות מתי הנער כבר עירום, מתי הוא זוכה לשים את ידיו ופיו על הזין המפואר של אבי
שומע אותם מצחקקים יחד ויודע שהם מסתבנים כעת, וכשהילד גונח אני יודע, למרות שאני לא רואה כלום, שאצבעותיו הזריזות של אבי מפלסות כעת את דרכן אל החור ההדוק והורוד שלו.
אחר כך הוא מובל לחדר השינה ומגלה אותי שם. עיניו נפגשות בעיני ופניו מסמיקות. הוא באמת מתוק - ורוד ועגלגל, וחמוד נורא. ילדון נבוך, מתבייש וחרמן. הכול בעת ובעונה אחת. קצת יותר מידי לצעיר חמוד ולא מנוסה שכזה.
"זה לא כואב לו?" הוא שואל בביישנות את אבי מורה עליי בסנטרו.
אבי מגחך, "כואב לך משהו, עמי?" הוא שואל.
"לך תזדיין!" אני עונה לו בגסות, ואחר כך לא יכול להתאפק ומחייך גם כן.
"זה רעיון." כובש אבי את צחוקו, ומוביל את הילד למיטה.
"בן כמה אתה?" אני שואל קצת באיחור כשהוא כבר כורע מעליי, החור המתוק והורוד שלו מרחף מעל פי, והביצים שלו מתנדנדות מעלי כמו פירות בשלים.
"הוא בן שמונה עשרה. בעוד שבוע הוא מתגייס." עונה אבי במקומו, ולופת במיומנות את הזין הזקוף והוורוד של הילד, מכוון אותו כך שהחור שלו יתלבש בדיוק על לשוני המושטת.
אני נרמז ומתחיל לזיין אותו עם הלשון שלי. הוא מתוק כמו סוכרייה, ובלי להרגיש כמעט אני משחרר יד אחת כדי לגעת בעור הרך והוורדרד הזה.
זה כל כך טוב, וכמה שאני מתחרמן יותר ככה החבל נמתח יותר ולוחץ יותר, ואני נעשה מיוחם ולהוט יותר.
בשלב כלשהו הכבלים מוסרים מעל גופי ומיד אחר כך הנער גומר בפי, צועק מרוב הנאה. לפני שאני מתאושש הזין שלו נעמד שוב, מוכיח את נכונות התיאוריה שהנעורים מבוזבזים על הצעירים. אבי מרחם עליי וגם הזין שלי משתחרר סוף סוף מכבליו, ומיד נכנס למקום שאליו שאף להגיע זה מכבר. כן, החור ההוא, ההדוק הוורוד והבתולי.
האמת, אני חושב שהכבוד לבתק את בתוליו של הילדון מגיע לאבי הוגה ומהנדס כל הקומבינה, אבל הילד נבהל מהממדים של אבי ומעדיף אותי.
אני לא מאשים אותו, גם אני פחדתי בהתחלה ובכל זאת והתגברתי. טוב, אני הייתי מאוהב, הוא רק חרמן, ולכן הוא מסתפק בזין שלי, ונדמה שזה די והותר בשבילו.
אנחנו משתעשעים עם הילד בעדינות, מניחים לו לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה, והוא רוצה לעשות הרבה מאוד, וצוחקים כשהוא אומר לנו בהתרגשות שזו מתנת הגיוס הטובה ביותר שאפשר לקבל.
רק דבר אחד לא מתיר לו אבי, שממשיך לנהל ביד רכה אך תקיפה את כל העסק, לעשות - הוא לא נותן לו לזיין אותי.
"הכל, רק לא זה." הוא מניח יד שחומה על העור הורוד והעדין. "החור הזה שייך רק לי, חמוד."
הנער מעביר את מבטו הכחול התמים ממני לאבי, מבין, ומסתפק בנשיקה.
אחר כך נעשה מאוחר ותורי לקחת אותו להתרחץ. כשאנחנו לבדנו הוא מודה שהוא פוחד מהצבא, מספר לי שאף אחד בבית עוד לא יודע, ושהוא חושש בעיקר מהמקלחות הצבאיות.
אני מנחם אותו, משקר קצת ומבטיח לו שהוא יהיה עייף מכדי שמשהו יקרה לו במקלחת. נכון, אצלי ואצל אבי הכול התחיל דווקא במקלחת הצבאית. למרות שהיינו עייפים נורא האהבה התגברה על כל המכשולים, אבל למה להדאיג אותו ? אולי אצלו זה כן יעבוד, והעייפות תתגבר על החרמנות.
לפני שהוא הולך הביתה אנחנו מתחבקים בפתח כמו חברים, ואני מבטיח לו שהוא יוכל לבוא לבקר אותנו בחופשות, ומאחל לו גיוס קל ונעים.
אבי מנמנם על המיטה. אני עוזב אותו לנוח ומסדר הכול בעצמי. שוטף את הידיות בקפדנות, מקפל את החגורות ומחזיר הכול לארון, ואז חוזר לשכב לצידו.
הוא נמרח עליי ונאנח לתוך צווארי. "עשיתי לך הפתעה יפה?" הוא שואל, מנומנם קצת.
"חתיכת הפתעה," אני מתחפר בגופו, דוחף את אפי לבית שחיו. "מזל שהוא מתגייס, אחרת לא הייתי מעיז להראות יותר את הפרצוף שלי בסופר."
אבי מגחך חרש. "אתה כזה פולנייה לפעמים." הוא נוזף בי, "בסך הכול הגשמתי לך את הפנטזיה הבלונדינית שלך, תפרגן קצת לעצמך כמו שאני מפרגן לך."
"מה מפרגן?" אני מקנטר אותו, "לא הרשית לו לזיין אותי. זה פרגון?"
"טוב, תשמע, יש גבול. התחת שלך שייך רק לי." מצטחק אבי, "ואם תרשה לי לנוח קצת אני גם אוכיח לך את זה אחרי שאקום, עכשיו אני סחוט. אתה לא חושב שהנעורים מבוזבזים על הצעירים האלו?"
"בהחלט, אם כי יש משהו להגיד גם בזכות הניסיון שלנו, הזקנים." אני מנחם אותו, אבל הוא כבר נרדם, רובץ בכל כובדו על גופי, מחייך.
אני מנשק את ידו ונרדם גם כן, מאושר.

אין תגובות:

פרסום תגובה