עניין משפחתי

סקס עם האקס

ההתחלה, כמו כל ההתחלות, הייתה יפה. היה המון סקס, אהבה,  צחוקים, רומנטיקה. שנינו היינו בני עשרים וקצת, מאוהבים זה בזה ובחיים, ואולי גם סתם באהבה? לא יודע. אחרי כל כך הרבה שנים מי זוכר? היה טוב ויפה ואז, לאט לאט השנים עברו, הזמנים התחלפו והתחלנו להתרחק זה מזה.

זה התחיל בערך אחרי שבע שנים טובות ביחד. מיד אחרי שמלאו לי שלושים - צחי מבוגר ממני בשנתיים - הורי החליטו שהם רוצים להתגרש. ארבעים שנה הם היו ביחד, גידלו יחד ארבע ילדים, פינקו שמונה נכדים ופתאום הם רוצים להתגרש.

להגיד שהתחרפנתי יהיה לנקוט לשון המעטה. אני אוהב את הורי, אוהב את המשפחה שלנו, צריך את הגב המשפחתי שלי יציב ואיתן ופתאום הם מתגרשים!

האחים שלי ואחותי היו עסוקים עם המשפחות שלהם, ולמרות שהם הצטערו וכאבו את הגירושים של ההורים הם לא לקחו את זה קשה כמוני. הרגשתי שאני נופל לבור שחור שאין לו תחתית וצחי, בן זוגי היקר, לא היה שם כדי לתת לי יד, הוא היה עסוק עם אבא שלו שהתחיל להרגיש פתאום לא טוב.

ככה התחיל הקרע ביני לבינו, הוא עסוק עם אבא שלו שחלה בסרטן כבד וגסס גסיסה איטית ומכאיבה, ואני מתרוצץ בין אבא לאימא, מתחנן לפניהם שיפסיקו כבר עם השטויות שלהם ויחזרו הביתה.

הם הבינו אותי, הצטערו בשבילי והמשיכו עם תהליכי הגירושין. ראשית מכרו את הבית בו גדלתי כדי לקנות שתי דירות קטנות, אחד לו ואחד לה, ואחר כך התחילו לחפש להם בני זוג חדשים.

זה שיגע אותי, ממש נכנסתי לדיכאון מהסיפור הזה, אבל מאחר וצחי עשה ימים כלילות לצד אביו נאלצתי להתמודד לבד עם התפרקות משפחתי. היה לי קשה, אבל לא כעסתי עליו, הבנתי אותו, ניסיתי לתמוך בו ולעזור לו למרות שהאמת, לא היה מה לעשות חוץ מלקוות שהזקן ילך לעולמו מהר ובלי כאבים.

הצרות אתנו התחילו דווקא אחרי שאביו של צחי נפטר סוף סוף מייסוריו והלך לבית עולמו. צחי כמובן היה עצוב ושבור ממותו של אביו, הוא בכה בלוויה והמשיך לבכות בזמן שישב שבעה אצל אחיו הגדול, אבל רק אחרי השלושים כששמו את המצבה על הקבר קלטתי עד כמה האבל על מות אביו שינה אותו.

כל זמן שאביו חי הוא רב איתו, התווכח איתו, עשה איתו ברוגזים כל שני וחמישי ורטן כשהיה צריך ללכת לבקר את ההורים, אבל עכשיו, אחרי שהזקן נפטר הכול השתנה. פתאום אבא שלו נעשה אדם מושלם שאי אפשר להגיד עליו מילה רעה ואימו שתמיד היה משמיץ אותה וכועס על השתלטנות שלה ועל המרורים שהאכילה את אביו הפכה לקדושה מעונה שצריך לבקר אצלה כל יום, לישון אצלה פעם ביומיים ובסופי שבוע ולשרת אותה על ימין ועל שמאל.

כשהוא לא היה עושה סידורים בשביל אימא שלו, רץ אתה לרופאים ולקניות, ודואג לתחזוקת הבית שלה, הוא היה הולך לבית הקברות לטפח את הקבר.

"אני הולך לבקר את אבא." הוא היה אומר לי ונעלם לשעות מהבית. יום אחד נמאס לי להיות מבין וסבלני, חטפתי קריזה וצעקתי עליו שאבא שלו מת ושהוא מבקר סתם אבן - אמנם אבן יקרה מאוד שפרחים ועציצים יקרים מקשטים אותה, אבל עדיין סתם אבן - לא אבא ולא בטיח.

הייתה מריבה איומה וזה היה בעצם הסוף שלנו כזוג. לא ויתרנו מהר, ניסינו להטליא ולפייס, אפילו נסענו יחד לסוף שבוע בוונציה, אבל זה היה כשלון חרוץ, סתם בזבוז זמן וכסף. במקום ליהנות מהחיים ולשכוח מהאבל הוא הסתובב בעיר היפה הזו עצוב וקודר, עצבן אותי עם הפרצופים החמוצים שלו והטלפונים האינסופיים לאימו והרס את כל הטיול. שנאתי כל רגע איתו ואחרי שחזרנו פירקנו את החבילה ונפרדנו. הוא עבר לגור עם אימא שלו ואני נשארתי בדירה הישנה שלנו עד שנגמר לה החוזה, ואז שכרתי דירה אחרת וניסיתי להמשיך בחיי.

אי אפשר להגיד שנכשלתי, אולי לא הצלחתי כל כך, אבל לא נכשלתי. היו לי חברים, היו בני זוג, אפילו אהבות היו, אבל שום דבר לא השתווה לקשר שלי עם צחי. מאז שעזבתי את בית הורי הוא היה הבית והמשפחה שלי ואף אחד לא גרם לי להרגיש כמוהו. כולם אמרו לי שזה בגלל שזו הייתה אהבה ראשונה ושאני טועה כשאני עושה השוואות בין צחי לאחרים, אבל זה לא עזר, למרות שניסיתי לבנות בית חדש ולמצוא את המקום שלי עם מישהו אחר לא הצלחתי ונשארתי לבד. 

אחרי שנתיים אימא של צחי עברה לבית אבות, הדירה שלה נמכרה וצחי שכר דירה לא רחוק ממני, בעצם, ממש מולי. גיליתי את זה כשיום אחד ירדתי לסופר השכונתי הקטן שלנו ומצאתי אותו עומד מול המקרר, בודק בחשדנות את התאריכים של הקוטג'.

אחרי שנתיים של פרידה כל הכעסים מהעבר נשכחו ושנינו שמחנו מאוד לראות זה את זה. החלפנו לחיצות ידיים וחיבוק וסיפרנו אחד לשני חדשות על עצמנו. התברר שמצבנו די דומה - הוא לבד וגם אני נטול זוגיות, שנינו גרים באותו רחוב וקונים באותו סופר - הכול אצלנו כמעט אותו דבר חוץ מדבר מה אחד קטן, ממש פעוט.

"הולכת להיוולד לי ילדה או ילד. ירדן לא רוצה שיגידו לה את המין, אבל היא בטוחה שזו בת."

"ילד? מה פתאום ילד? אתה נשוי?" נדהמתי.

"לא, אל תהיה טמבל, אני רק האבא."

"איך? זאת אומרת... מה בדיוק... אבל איך זה קרה?"

"אני בטוח עומרי שאפילו אתה כבר יודע איך עושים ילדים." צחק צחי.

"מצחיק מאוד, זה לא מה שרציתי לדעת."

"אני יודע, סתם צחקתי. הסיפור די פשוט, ירדן היא חברת ילדות שלי. היא בגילי ואף פעם לא מצאה מישהו שבאמת עשה לה את זה ופתאום היא גילתה שהשנים עברו, השעון הביולוגי מתקתק, גיל ארבעים עומד בפתח והחליטה להביא ילד בלי בעל. מפני שגם לי התחשק להיות אבא עשינו אחד ועוד אחד, אני נתתי זרע, היא רחם וזהו, בעוד חודש יהיה לנו תינוק."

"וואלה! ומי יגדל אותו?"

"היא, אני אעזור קצת, אבל בעיקר היא."

"יופי, מזל טוב צחי, אני לא מאמין שאתה הולך להיות אבא, מדהים, לא?"

"מה שמדהים זה שאתה עוד יותר יפה ממה שהיית פעם." נתן לי צחי את השקית שלו, לקח את ידי בידו והציע לי לראות איך הוא סידר את הדירה שלו.

הלכתי לדירה שלו וגיליתי שהיא הפוכה לגמרי, הבלגן חגג בכל מקום. המקום היחיד שהיה מסודר הייתה המיטה וגם היא התבלגנה לגמרי אחרי שנפלנו עליה ופיצינו את עצמנו על הפרידה הממושכת.

סוף סוף אחרי שנתיים ומשהו הייתי במיטה עם מישהו שידע בדיוק מה אני אוהב ואיך לתת לי את זה וידע מתי בדיוק לשים לי יד על הפה כדי שלא אפחיד את השכנים עם צעקות ההנאה שלי. איך יכולתי לחיות כל כך הרבה זמן בלעדיו?

"אז מה עכשיו?" שאל צחי אחרי שיצאנו מקולחים ורעננים מהמקלחת.

"לא יודע, אתה עוד מבקר כל יום אצל אבא שלך וישן כל יומיים אצל אימא?"

"לא, כבר לא. אני יודע שהגזמתי עומרי, אחרי שאבא נפטר נכנסתי לחרדות שגם אימא תמות. הייתי בדיכאון ורגשית נטשתי אותך, אני מצטער."

"נטשת אותי רגשית? באמת? מי אמר?"

"הפסיכולוג שלי. עשיתי המון טעויות אתך עומרי."

"גם אני יכולתי להיות יותר סבלני ולא להתרגז כל כך מהר."

"כן, גם זה נכון, אבל בדיוק אז ההורים שלך התגרשו... חשבתי שאתה מתנהג כמו ילד קטן ולא תמכתי בך מספיק."

הסתכלנו זה על זה ו... הטלפון צלצל. זו הייתה ירדן שביקשה שהוא יביא לה מיץ מנגו לא מוגז ועוגת שמרים ושזה יהיה מיד.

"אני חייב לרוץ, היא בסוף השמיני והיא לא מרגישה כל כך טוב." התנצל צחי, נישק אותי נשיקה חטופה והסתלק כשהוא מבטיח לחזור אלי בקרוב.

חיכיתי וחיכיתי ולא שמעתי ממנו כלום. אחרי יומיים בלעתי את גאוותי והתקשרתי אליו, הוא לא ענה. עברתי ליד הדירה שלו והיא הייתה חשוכה, ליתר בטחון דפקתי בדלת ואיש לא פתח. לא ידעתי מה לחשוב – יכול להיות שהוא באמת לא היה בבית? או שאולי הוא יושב בחושך ומעמיד פנים שהוא לא נמצא כדי לא לראות אותי?

לך תדע. הבן אדם נעלם כלא היה, משאיר אותי מאוכזב ופגוע, מהרהר הרהורים נוגים על הבוגדנות הגברית, ההפכפכות של עולם ההומואים וחוסר התבונה של סקס עם האקס. 

***

כמה שבועות אחר כך, בערב קריר אחד של תחילת הסתיו, הוא התקשר אלי וביקש בקול לחוץ שאבוא אליו מיד עם חבילת חיתולים לתינוק בן חודש.

"תינוק? חשבתי שזו תינוקת."

"זה תינוק והוא רטוב ואין לי חיתולים והוא בוכה כמו משוגע ולא רוצה לאכול. עומרי, תציל אותי."

"מה עם האימא שלו?"

"סיפור ארוך. אני אספר לך הכול אחר כך. בבקשה, בוא ומהר."

עברתי דרך הסופר, קניתי חבילת חיתולים ואבקת חלב לתינוקות ועליתי לדירה של צחי.

הוא עמד באמצע הסלון המבולגן שלו, מחזיק בזרועותיו תינוק זעיר ואדום פנים שצרח כמו משוגע וניסה לשווא לינוק מהבקבוק שצחי דחף לו לפה.

מיד ידעתי מה קרה. גם לי זה קרה כשעוד הייתי טירון בעסקי תינוקות. לקחתי ממנו את התינוק והבקבוק, פתחתי את המכסה, סילקתי את הפקק הפנימי מפתח הבקבוק, בדקתי שהחלב בפנים חמים מספיק ודחפתי את הפטמה לפה של הצרחן הקטן שהשמיע מיד נהימת סיפוק, תקע מבט נוזף בצחי ואחר כך התפנה לינוק במרץ.

"איך ידעת ש... מאיפה אתה יודע להאכיל תינוק?" נדהם צחי.

"אני בן בכור, יש לי שתי אחיות ואח קטן. מי אתה חושב עזר לאימא לגדל אותם? אני לא מאמין שעכשיו הם בעצמם הורים. הנה, קח את יורש העצר שלך ותאכיל אותו, אני הולך."

"לא!" צעק צחי ונרתע לאחור, "אל תלך, אין לי מושג מה לעשות עם הדבר הזה."

"זה לא דבר, זה תינוק. צריך לדחוף אוכל מצד אחד שלו, לנקות את מה שיוצא מהצד השני ולא להפסיק עד שהוא לומד לחלק לך הוראות בעצמו. יאללה, ביי."

"עומרי, בבקשה, אל תלך, אל תשאיר אותי לבד."

"לך תזדיין צחי."

"אל תדבר ככה ליד הילד."

"בסדר, אז לך... לא חשוב. חודשיים אתה מסנן אותי ועכשיו, כשאתה בצרות, נזכרת בי? אתה... לא חשוב. יאללה, ביי."

"עומרי, אני נשבע לך שיש סיבות מצוינות להעלמות שלי, ולא סיננתי אותך, פשוט לא הייתי פנוי. בבקשה, אל תעזוב אותי לבד עם המפלצת הקטנה."

"זה לא מפלצת, זה תינוק ששוקל בקושי חמש ק"ג. איפה אימא שלו?"

צחי נאנח. "אין לי מושג, וזו רק התחלת הבעיה. אוי לא, הוא שוב מתחיל לבכות, מה עושים?"

הנחתי את הפעוט על כתפי, טפחתי מעט על גבו עד שגיהק גיהוק בריא, פלט עלי מעט חלב ונרדם.

שמתי אותו על הספה, החלפתי לו חיתול והלבשתי לו בגד חדש. מתפלא כמה מהר חזרו אלי כישורי כמטפלת הנחתי אותו בעגלה שחנתה באמצע הסלון של צחי וניסיתי לתקוע מוצץ בפיו. הוא פקח לרגע עיניים כחולות חודרות ירק בתיעוב את המוצץ ונרדם שוב.

"או. קי. המפלצת ישנה. מה עושים עכשיו?"

"נותנים לי חיבוק גדול ומקשיבים לסיפור העצוב שלי?" הושיט לי צחי את ידיו.

"קודם סיפור, ושיהיה מוצלח. אחר כך נראה."

"אתה לקוח קשוח, אין הנחות לאקסים מיתולוגיים?"

נו, טוב, מה זה כבר חיבוק אחרי כל מה שעברנו יחד? חיבקתי אותו והוא אותי, התיישבנו על הספה, נמרחנו קצת זה על זה ואז הוא התלונן שהחולצה שלי מסריחה מחלב חמוץ.

זרקתי אותה לכביסה וביקשתי חולצה נקייה. במקום קיבלתי עוד חיבוק.

"נו, די עם זה צחי." נזפתי קלושות.

"אני פשוט לא יכול להתאפק." נאנח צחי, "אתה כזה מדהים עומרי, כל כך התגעגעתי אליך."

"אז למה נעלמת לחודשיים? איפה היית?"

במקום לענות הוא ניסה לדחוף יד לתחתוני וגנח בתסכול כשהדפתי אותו מעלי. "קודם תספר." הקשיתי את ליבי.

"הייתי בבית חולים עם ירדן. אתה זוכר שהיא ביקשה שאביא לה מיץ ועוגה? עד שהגעתי אליה היא החליטה שהלידה התחילה ונסענו לבית חולים. הם אשפזו אותה בגלל שהלחץ דם שלה היה נורא גבוה וחשדו שהיא מפתחת רעלת הריון, אבל מסתבר שזה היה בעיקר פסיכולוגי."

"מה, ההיריון?"

"לא, טמבל. הלחץ דם. תראה, היא באה ממשפחה מאוד שמרנית וההורים שלה חטפו חום מזה שהיא בהריון בלי בעל. גם ככה הם כל הזמן לחצו עליה להתחתן וניסו לשדך אותה כל הזמן ופתאום הילדה הבתולית שלהם בחודש השמיני... הם היו ממש היסטריים. הם ישבו סביב המיטה שלה והפעילו עלי לחץ דרך אימא שלי ואחי שלא יודעים עלי."

"הם עדיין לא יודעים שאתה הומו? בחייך צחי, אני לא מאמין שעדיין לא סיפרת להם. אתה בן שלושים וחמש, בחיים לא היית עם בחורה, מה הם חושבים לעצמם?"

"שאני ביישן, ושאחרי שהכנסתי בחורה להריון אני חייב להתחתן איתה ומהר, לפני שהתינוק יגיע, זה מה שהם חושבים. כולם ישבו סביב המיטה של ירדן בבית החולים ולחצו, ולחצו ולחצו ובסוף... בסוף הם הביאו רב וטבעת ו..."

"אתה נשוי!" צעקתי, "אני לא מאמין, עזבת אותי להביא לה מיץ ועוגה וגמרת מתחת לחופה?"

"כן." תקע צחי מבט ברצפה, "בסוף פשוט לא עמדתי בלחץ. אימא שלה בוכה מצד אחד, אימא שלי מנדנדת מצד שני, האחיות שלה והאח שלי מציקים בלי סוף ואני באמצע עם התקף חרדה מהריח של הבית חולים שזורק אותי אחורה לגסיסה של אבא... אחרי כמה ימים כאלו פתאום הרעיון שנתחתן נראה די הגיוני ובלי שהספקתי להבין מה קורה אמרתי הרי את מקודשת."

"למה לא התקשרת קודם אלי? אידיוט!"

"לא יודע. הייתי מבולבל, לא יכולתי... אני..."

"פחדת שהם ישמעו אותך ויבינו שאני ואתה... בקיצור, לא דיברת איתי כי פחדת שידעו שאתה הומו?"

"כן."

"אתה כזה אפס צחי, אני לא מאמין שעדיין לא יצאת מהארון."

"כן יצאתי, אבא שלי ידע."

"אבא שלך מת."

"כן, אני יודע." הוא התחיל לבכות ואני חיבקתי אותו ולקחתי אותו למיטה. נשכבתי לידו והתחלתי לנחם אותו ולהרגיע אותו ופתאום יללת בכי. התינוק התעורר וצרח שעה שלמה עד שהתעייף ונרדם בזרועותיי. כל פעם שניסיתי לשים אותו בחזרה בעגלה הוא פרץ שוב בצווחות ובסוף, מיואש ועייף, נשכבתי ליד צחי - שהניח לי לטפל במשבר הנוכחי ולא התערב בטענה הטיפשית שהתינוק שונא אותו - והשכבתי את הצרחן הקטן בין שנינו. הוא לפת בכוח את אגודלי ונרדם, מרוצה.

"אז איפה ירדן עכשיו?" חזרתי לשיחה שלנו שנקטעה קודם בחוסר התחשבות.

"אין לי מושג. אמרתי לך שאני לא יודע. היא ילדה שבועיים לפני הזמן, התינוק היה פג והיו סיבוכים, גם אצלה וגם אצלו. רק אחרי שהוא יצא מאינקובאטור והיא קמה על הרגליים עשינו ברית. ההורים שלה שכרו אולם מפואר לכבוד הברית של הנכד הזכר הראשון שנולד להם ואז, יום לפני האירוע היא פשוט נעלמה, השאירה מכתב שהיא לא עומדת בלחץ והיא לא יכולה יותר וברחה.

"ככה, פשוט ברחה?"

"כן."

"אז מה עשית?"

"מה יכולתי לעשות? כלום. ההורים שלה סיפרו לאורחים שירדן עייפה ומרגישה לא טוב והציגו אותי לפני כולם כחתן שלהם, האבא של הרך הנולד. עברתי את המסיבה האיומה הזו בעזרת הרבה יין וקצת וודקה מהצד, רק ככה שרדתי איכשהו. אחרי שזה נגמר ואימא שלי נסעה חזרה עם אחי לבית אבות ההורים שלה הכניסו לאוטו שלי את כל המתנות שקיבלנו, לקחו את הצ'קים לעצמם והודיעו לי שכמו שלא שאלתי אותם כשהכנסתי את הבת שלהם להריון ככה שלא אבוא לשאול אותם מה לעשות עם הילד. הם עשו את שלהם, דאגו לחתונה ולברית, ועכשיו אני מוזמן לעוף להם מהעיניים. הם כבר גמרו לגדל תינוקות."

"אל תגיד לי, הם בטח פולנים."

"לא, טורקים."

"שלא נדע. אז מה עשית?"

צחי נאנח. "לקחתי את הילד והמתנות, חזרתי הביתה והתקשרתי אליך שתציל אותי."

 ***

הדירה שלי היא בת חדר שינה אחד וגם הסלון די קטן, מצד שני יש בה מרפסת גדולה ותמיד תכננתי שאם אני אקנה אותה אני אשבור קירות ואסגור את המרפסת וככה יהיה לי סלון גדול עם נוף יפה.

בעל הבית הבטיח שאם הוא מוכר הוא יפנה קודם כל אלי ואני מקווה שהוא יעמוד במילתו ויום אחד אהפוך את הדירה שלי לדירת רווקים מעוצבת לתפארה, אבל נכון לעכשיו היא סתם דירה קטנה וצפופה שאין בה מקום ליותר משני אנשים, וגם זה בתנאי שהם ישנים יחד. על תינוק אין מה לדבר בכלל, ולכן נשארתי פחות או יותר לגור עם צחי, עושה מידי פעם גיחה לדירה שלי כדי לקחת בגדים נקיים ולהשקות את העציצים.

אחרי שמצאנו מטפלת נהדרת לשעות הבוקר (דודה שלי - אישה מקסימה וסבלנית שגידלה שלושה ילדים משלה) יכולתי בעצם לחזור לגור בדירה שלי ולהמשיך בחיי כרגיל, אבל צחי פשוט לא הניח לי לעזוב. הוא טען שהשעות הראשונות שלו לבד עם הצרחן הקטן גרמו לו לטראומה נוראית והודיע שהוא מסרב להישאר לבד עם הילד עקב פוביית תינוקות חמורה.

"זה פשוט מגוחך צחי, זה רק תינוק קטן וחמוד. מה הוא כבר יכול לעשות לך?"

"הוא צועק עלי, ואני לא יכול שצועקים עלי. בבקשה, תישאר, העלוקה הקטנה שונאת אותי, רק אתה יכול להסתדר איתו."

"באמת צחי... איזה קשקוש, ולא הגיע הזמן שניתן לו שם? כמה זמן עוד תקרא לו עלוקה ומסריחון?"

"תכננו לקרוא לתינוקת תמר, אבל מאחר שאי אפשר לקרוא לבן תמר ירדן החליטה לקרוא לו איתמר."

"שם מקסים לילד חמוד." דגדגתי את החמוד הקטן שחייך אלי חיוך ענקי ומילא את החיתול שלו בקקי תינוקות מסריח שצחי סירב כמובן לנקות.

לא הייתה ברירה, כל זמן שצחי לקה בתינוקופוביה הייתי חייב לגור איתו כדי להשגיח על איתמר החמוד, ועל אבא שלו, החמוד לא פחות. מזל שהיו בדירה שלו שני חדרי שינה.

צבעתי את חדר הילדים בצהוב וכחול ובאותה הזדמנות סידרתי את הדירה של צחי. איתמר ישן במיטת תינוקות ישנה ששימשה כמה דורות של תינוקות במשפחתי, אחותי הביאה שידת תינוקות משומשת מחברה שלה ואחי תרם אוניברסיטה ומובייל צבעוני ששכבו בבוידם שלו.

יחד פרקנו את כל הארגזים שצחי הביא מהדירה הקודמת שלו, סידרנו וניקינו הכול והתחלנו לחיות פחות או יותר יחד.

הייתה רק בעיה אחת קטנה באידיליה הזו, אימא שלו ואחיו לא ידעו שאני והוא ישנים יחד. המשפחה שלו והמשפחה של אשתו חשבו שאני סתם חבר שלו שעוזר לו במצב משפחתי עדין, וברגע שאשתו תתאפס ותחזור אני אסתלק.

למרבה הפלא הם צדקו, זה קרה אחרי שבועיים של מגורים עם צחי ואיתמר. סוף סוף, בשעה חמש אחרי הצהרים הצרחן הקטן התעייף ונרדם ואני הודעתי לצחי שאני חרמן, גררתי אותו לחדר השינה והתחלתי להפשיט אותו. למרבה הצער, למרות שישנו יחד וקמנו יחד ובילינו יחד כל שעה פנויה מעבודה, היה לנו מעט מאוד סקס. רוב הזמן היינו עסוקים עם התינוק ופשוט עייפים מידי, שלא לדבר על המנהג המגונה של אימו וגיסתו לבוא בלי הודעה מראש.

"קפצנו רק לרגע כדי לראות מה שלום הקטן." הן היו מצייצות ונשארות שעות על גבי שעות, מנג'סות בלי סוף ודוחפות את האף לכל פינה.

באותו יום הן נסעו לאיזה אירוע משפחתי וידענו שהיום הן לא יצוצו פתאום, הילד ישן בשלווה ושנינו היינו חרמנים ומלאי מרץ...

אחר כך הלכנו למקלחת, קיפלנו את האמבטיה של איתמר ופינקנו את עצמנו במקלחת בשניים. אני אוהב סקס במקלחת, בעיקר עם צחי, אוהב לסבן אותו מכף רגל ועד ראש, להעמיד לו היטב את הזין ואז להניח לו לזיין אותי בעמידה. אוהב את מגע ידיו החזקות על כתפי, את נשימתו המהירה על עורפי, את הזין שלו בתוכי, נוגע בי במקום שאף אחד אחר לא מסוגל להגיע אליו.

זה היה כל כך טוב, גמרנו יחד כשהמים החמים זורמים על ראשנו, מהבילים את האוויר מסביב ושנייה אחר כך איתמר התעורר והתחיל ליבב.

"עזוב." אמר צחי, "הוא עוד לא לגמרי ער, חכה עד שהוא ממש יצרח, עכשיו בוא הנה, אני רוצה לנגב אותך."

הקטן השתתק אחרי כמה יבבות ואנחנו ניגבנו זה את זה, מתנשקים תוך כדי כך. לפני שיצאנו נתקפתי פרץ של התלהבות רומנטית, חיבקתי את צחי, נישקתי אותו חזק על הפה ואמרתי לו שאני אוהב אותו נורא, ובדיוק ברגע זה נפתחה דלת המקלחת ואישה אחת, שמנמנה ופעורת עיניים, עמדה בפתח, איתמר בידיה ובהתה בנו בהבעת תיעוב נדהמת.

"יצחק! מה אתה עושה עם האיש הזה?" היא צרחה, לוטשת בנו מבט מזועזע. הצעקה שלה הבהילה את איתמר שפרץ בבכי מר, מה שגרם לי להושיט אליו את ידי, שוכח שאני ערום - כוחו של הרגל, אתם יודעים איך זה - היא נרתעה לאחור, מרחיקה ממני בבהלה את הילד.

"אמרת שגמרת את הקטע שלך עם גברים, שיותר לא תחזור לזה." אמרה בקול חנוק לצחי ונמלטה לסלון, מצרפת את קול בכייה לזה של איתמר.

"זה מה שאמרת לה?" הבטתי בצחי שעמד ערום, מאובן ממבוכה.

הוא הניד בראשו לאות כן, מביט בי בתחינה.

כמו תמיד הבנתי אותו גם בלי מילים. יצאתי במהירות מהמקלחת, התלבשתי בחיפזון, דחפתי את כל הבגדים שלי לכמה שקיות שמצאתי בתחתית הארון וברחתי בלי להגיד שלום. איתמר עדיין צרח בזרועותיה של ירדן וצחי הלבוש חלוק עמד לידה וניסה ללטף את כתפיה ולהסביר לה שזה סתם, שאני רק חבר שעוזר לו עם הילד, ושהוא נורא שמח שהיא חזרה סוף סוף.

רצתי כל הדרך לדירה שלי, מרחק של כמה דקות בלבד, זרקתי את השקיות על הרצפה, צנחתי על המיטה ובכיתי כמו תינוק עד שבסוף פשוט נרדמתי. 

כמה שעות אחר כך התעוררתי מקול נקישה בדלת. פתחתי וצחי עמד בפתח עם איתמר הבוכה בזרועותיו. "השתגעת?" צעקתי עליו, "מי יוצא עם תינוק כזה קטן בקור כזה? למה לא שמת לו לפחות כובע?"

"שמתי, שמתי." מחה צחי, "אני לא כזה דביל." הוא שלף מכיס מעילו כובע צמר קטן עם פומפון. איתמר הושיט יד לעבר הפונפון הצבעוני, חטף אותו מידי צחי והתחיל ללעוס אותו בהתלבות, מזיל ריר על הכובע.

"נו, תיכנס כבר." התרגזתי, "מה אתה עומד בחוץ?"

צחי הושיט לי את איתמר וכשל פנימה. על שכמו הוא נשא את תיק הטיולים של איתמר שהיה מלא בקבוקים, חיתולים ובגדי תינוקות.

"מה אתה עושה פה? מה קורה?"

"רבתי נורא עם ירדן והילד לא הפסיק לצרוח. היא אמרה שאם אני לא משתיק אותו היא תזרוק אותו מהחלון אז הסתלקתי."

"וכמובן אלי, למה לא הלכת לאימא שלך, או לאחיך?"

"מספיק עומרי, די. כבר היה לי מספיק ליום אחד." צנח צחי על כורסא וכבש את פניו בידיו.

"למה היא אמרה שאמרת שהפסקת עם הקטע של גברים?"

"כי זה מה שאמרתי לה."

"אבל למה? אני לא מבין, הרי זה שקר."

"די, די, אני מבקש, שתוק כבר." גנח צחי בעייפות.

שתקתי והלכתי להכין לאיתמר בקבוק. הוא ינק בהתלהבות, אחר כך גיהק באוזני, פלט עלי קצת חלב, משך לי באוזן ובשערות, לעס קצת את אצבעי ונרדם, מחייך לעצמו בסיפוק.

"איזה ילד מתוק וחמוד אתה." אמרתי לו והשכבתי אותו במרכז המיטה שלי, מסדר סביבו כריות. "אני רק מקווה שלא תצא הומו פחדן ועלוב נפש כמו אבא שלך."

"גם אני מקווה ככה." אמר צחי שעמד בפתח חדר השינה, מביט בשנינו בעצב.

הוא נראה כל כך אומלל ומוכה אשמה. לא יכולתי לכעוס עליו, ניגשתי אליו וחיבקתי אותו והבטחתי לו שיהיה טוב.

"איך יהיה טוב? חרבנתי לגמרי את החיים שלי." התלונן צחי, "עשיתי תינוק עם אימא פסיכית שנכנסת ללחץ מהבכי של התינוק שלה."

"גם אתה נכנס ללחץ כשהוא בוכה."

"כן, אבל אני לא אימא שלו. למה אתה לא נלחץ? למה אצלך הוא רגוע?"

"לא יודע. אולי כי אני לא מתעצבן מכל שטות."

צחי נאנח והתחיל להפשיט את חולצתי מעלי.

"נו, די, משוגע. לא היה לך מספיק ליום אחד?"

"אף פעם לא מספיק לי ממך, אבל הפעם אני מפשיט אותך בגלל שהחולצה שלך מסריחה מחלב."

"זה החלב שהילד שלך פלט עלי. תריח ותסבול בשקט."

"לא רוצה. תוריד אותה. אני לא יכול לחבק אותך כשאתה מסריח."

"איזה מפונק, אז אל תחבק. לא רוצה שתחבק אותי, לא רוצה לראות אותך בכלל. מה פתאום אמרת לה שאתה כבר לא הומו?"

"הייתי צריך לספר לה שאני כבר לא הומו כדי להכניס אותה למיטה."

"ככה עשיתם את איתמר? חשבתי שהיא יודעת עליך. למה היא לא נכנסה להריון בהפריה מלאכותית?"

"בשביל מה להסתבך עם הפריה מלאכותית אם אפשר לעשות את זה בשיטה הטבעית?"

"אבל אתה הומו דביל, מה טבעי בזה שאתה מזיין בחורה? למה היא הסכימה לזה?"

"כי היא רצתה להיות אימא עוד יותר ממה שאני רציתי להיות אבא."

"איך זה שהיא לא יודעת שאתה הומו?"

"אמרתי לה שגיליתי שאני דו מיני ושאני רוצה לנסות לבדוק יותר לעומק את המשיכה שלי לנשים ושאם זה ילך אז אולי... לא הבטחתי כלום, אבל היא ניצלה את זה שהמצב הרפואי שלה הסתבך ועירבה את המשפחה שלה... אני לא מבין איך הסתבכתי ככה."

"הסתבכת כי רימית. בגלל שאבא שלך נפטר בער לך פתאום להיות אבא?"

"לא יודע. יכול להיות."

"איפה ירדן הייתה עד עכשיו? למה היא נעלמה?"

"היא הייתה אצל איזה חברה שמנהלת סדנאות רוחניות בגליל. חיכתה עד שיתנקה לה הראש והיא תתחזק נפשית, ככה היא אמרה."

"כנראה שזה עבד, היא עשתה עלי רושם של גברת מאוד נחושה. תגיד, מה אתה מתכנן לעשות עכשיו?"

"אני צריך לחזור אליה. אתה מוכן לשמור על הילד עד מחר?"

"בשביל זה באת אלי? כדי להשאיר פה את איתמר ולברוח?"

צחי שב ונאנח. "תראה, היא במצב נפשי לא טוב. לדעתי היא סובלת מדיכאון. אני לא יודע מה לעשות, אבל אני לא יכול להתמודד אתה ועם תינוק צורח בבת אחת. בבקשה עומרי, תעזור לי."

"לך לא מגיעה עזרה, אבל למזלך יש לי קראש חמור מאוד על הבן שלך אחרת... נו, די, לך כבר, אל תחבק אותי, לך לטפל באשתך." 

***

את הלילה ביליתי במיטה עם איתמר שבעט בי כל הלילה, מעיר אותי כל פעם מחדש. חששתי מאוד שהוא ייפול מהמיטה או שחלילה אמעך אותו בטעות ולכן הקפתי אותו בכריות. זה לא עזר, הוא הדף אותן מעליו ורגליו הקטנות מצאו כל פעם מחדש את בטני.

ישנתי בקושי ובחמש לפנות בוקר הוא שוב התעורר ורצה לאכול. האכלתי אותו, החלפתי לו, ואז הוא נרדם בשלווה על הכרית שלי. במקום לנסות ולחטוף עוד קצת שינה התקשרתי לדודה רותי ואמרתי לה שהיום איתמר אצלי ושהיא יכולה לקחת יום חופש.

"הכול בסדר עומרי?" שאלה דודה רותי בדאגה, "מה קורה אתך? אתה נשמע לא טוב?"

"שום דבר לא בסדר, מסובך מידי להסביר את זה."

"תנסה בכל זאת חמוד, אני דואגת לך."

"ירדן, אימא של איתמר, חזרה אתמול בערב ותפסה אותי ואת צחי על חם ו... את יודעת שאני והוא..."

"בטח שכן, אני לא טיפשה."

"אימא שלו וגיסתו חושבות שאני סתם חבר שלו."

רותי נחרה בבוז. "אם אתה באמת מאמין בזה אז אתה הטיפש, אני בטוחה שהן יודעות בדיוק למה אתה עוזר לו, אולי לא נעים להן להודות בזה, אבל הן יודעות."

"אז למה כולם לחצו על ירדן וצחי להתחתן?"

"כי הם כאלו. משפחה שאין בה אבא אימא וילדים כמו שהיה פעם מפחידה אותם."

"אולי הם צודקים ואי אפשר לגדל ילדים אחרת?"

"לא, הם לא צודקים. ברור שצחי וירדן לא יכולים לחיות כזוג רגיל."

"את חושבת שבגלל זה היא ברחה?"

"אני לא יודעת עומרי, אחרי לידה נשים מתנהגות לפעמים בצורה מוזרה, אני למשל, אחרי שילדתי את התאומים, נתקפתי טירוף ניקיון, במשך שנה שלמה שטפתי את הבית שלוש פעמים ביום."

"איך היה לך כוח?"

"אין לי מושג. בסוף זה עבר לי וחזרתי לעצמי, אבל זה לקח זמן."

"אני פשוט לא יודע מה לעשות, אני כל כך אוהב אותו, וגם את התינוק, אבל אני פשוט לא יודע מה לעשות."

"לדעתי הכי טוב שלא תעשה כלום. שב בשקט וחכה בסבלנות."

נפרדתי מדודה רותי בהבטחה שאתקשר בערב, הודעתי בעבודה שאני לוקח יום חופש, אכלתי ארוחת בוקר ואחר כך הנחתי את איתמר במנשא שלו והלכתי איתו לעשות קניות.

צחי הגיע לאסוף את הילד רק בצהרים. הוא נראה נורא, כאילו לא ישן כבר כמה ימים, כולו פרוע ומקומט. כל הכעס שהצטבר בי כלפיו מאתמול התפוגג כשראיתי כמה אדומות עיניו ועד כמה העמיקו הקמטים בזוויות פיו.

"בוא, שב. רוצה לאכול משהו, לשתות אולי? אתה נראה שפוך."

"הם יודעים. רבתי עם ירדן כל הלילה ובבוקר היא התקשרה לאחי וסיפרה לו עלי ועליך."

"והוא סיפר לאימא שלך?"

"כן, בטח, הוא מספר לה הכול. אחר כך הם באו אלי ורבנו נורא. אל תשאל איזה סקנדל הלך שם, מזל שאיתמר היה אצלך ולא שמע כלום."

"הם היו מופתעים?"

"לא, האמת שלא. הם חשדו כבר מזמן בקשר שלי ושלך, אבל זה לא הפריע להם לכעוס עלי נורא."

"למה בעצם? מה הדבר הנורא כל כך שעשית?"

"מסתבר שלדעתם לרצות להיות אבא ולהמשיך לזיין גברים זה פשע, חוסר אחריות, וגם סתם מגעיל."

"יכול להיות שיש בזה משהו."

הוא משך בכתפיו בחוסר אונים. "לא יודע. אולי. אני לא מסוגל לחשוב כמו שצריך. אני מרגיש שכולם נגדי. זה כל כך לא הוגן, אני לא כזה נוראי עומרי, נכון?"

"אולי אתה לא כזה נוראי צחי, אבל מצד שני אתה לא ממש סמל היושר והכנות."

"זו לא אשמתי. מאז שאני ילד אני כל הזמן משקר ומסתיר. זה נעשה אצלי דרך חיים, התרגלתי להגיד רק חצאי אמיתות ושקרים. השקר הפך אצלי לטבע שני. ככה זה אצל כולנו, משקרים ושונאים את עצמנו. רק לאבא העזתי לספר ואחר כך הוא מת לי."

הוא צנח על המיטה שלי ועצם את עיניו. "עשינו הסכם, אני וירדן."

"איזה הסכם?"

"למען הילד אנחנו ממשיכים לחיות יחד ולהציג כלפי חוץ זוגיות רגילה, ובתמורה אני רשאי לעשות בסתר כל מיני דברים מגעילים עם גברים, אבל רק בתנאי שזה יהיה בסתר ושאף אחד לא יתפוס אותי."

"ואם לא תסכים? מה יקרה אם תגיד שלא נראה לך להמשיך לחיות בשקר כל החיים?"

"היא תספר לכולם ולא תרשה לי לראות את הילד."

"מי זה כולם, ואיזה זכות יש לה למנוע ממך לראות את הילד שלך?"

"כולם זה קודם כל המשפחה המזוויעה שלה, והאנשים בעבודה שלי, ו... כולם, כל מי שמכיר אותי."

"נו, אז. מה אכפת לך שהם ידעו? אתה חושב שיש מי ששם זין על מה אתה עושה במיטה? והדיבורים על זה שהיא לא תרשה לראות את הילד זה שטויות. כל שופט יקבע מיד ש..."

"אני לא רוצה להגיע אתה למשפט, ואני לא רוצה שאף אחד בעבודה שלי ידע. לא רוצה!"

"אז מה אתה כן רוצה?"

"אני רוצה להיות כמו כולם. רוצה לגדל את הילד שלי במשפחה נורמאלית עם אבא ואימא. אני לא רוצה שהוא יצא דפוק."

"יש ילדים דפוקים שיש להם אבא ואימא רגילים לגמרי שחיים יחד ולא יכולים לסבול אחד את השני, ולעומתם יש הרבה ילדים לא דפוקים שחיים רק עם אימא, או עם שתי אימהות, או עם שני אבות."

"אני יודע, אבל אני לא רוצה לגדל ככה ילד."

"אז הבעיה היא בעצם שלך צחי, לא של ירדן ולא של המשפחות שלכם, הבעיה היא שלך. אני לא מבין למה אני כל כך מופתע, הייתי צריך לדעת."

"לדעת מה?"

"לדעת שלא השתנית. גם כשהיינו יחד היית בעצם בארון, חוץ מאבא שלך אף אחד לא ידע עליך ושום דבר לא השתנה מאז. אני הכרתי אותך למשפחה שלי מיד כשנפגשנו, אבל אתה שמרת אותי בצד כמו סוד קטן ומלוכלך, וככה אתה רוצה שזה ימשיך."

"זו לא אשמתי עומרי, ככה זה בעולם. זה לא תלוי רק בי, אני הייתי רוצה..."

"שכולם יחשבו שאתה סטרייט נשוי עם ילד והכל אצלך בסדר בזמן שאתה ממשיך לזיין אותי מהצד, זה מה שאתה רוצה. ככה ארגנת את החיים שלך ועוד יש לך חוצפה לשבת פה ולהתבכיין."

"לא ארגנתי כלום, זה פשוט יצא ככה."

"זה לא יצא ככה סתם, הכול קרה בגללך, כי שיקרת לכולם, לירדן, להורים שלך, להורים שלה וגם לי. אתה חושב שככה תצליח לגדל ילד נורמאלי? במשפחה שכולה שקרים וסודות?"

"עכשיו גם אתה כועס עלי."

"בטח שאני כועס, נדמה לך שאני אסכים לסידור כזה, שתחייה איתה ותקפוץ לכאן מידי פעם לזיון?"

"חשבתי שתשמח שלפחות המשפחה שלי יודעת. לפחות עכשיו ירדן מבינה שאני הומו ומסכימה שנמשיך להיות בקשר, מה עוד אתה רוצה?"

"אני רוצה שנחיה יחד, שכולם ידעו שאני ואתה זוג, לא שתתגנב לפה מידי פעם לזיון ותברח. אני רוצה שאיתמר ידע שאבא שלו לא חי עם אימא אלא איתי כי הוא הומו."

לשמע דברי עלתה העווית גועל על פניו של צחי, העוויה שאמרה הכול.

"אני רוצה שתלך." אמרתי והרמתי את איתמר ששכב על השטיח ולעס את הכובע שלו. מסרתי אותו לידי צחי והתחלתי לארוז את הבקבוקים והבגדים שלו בתיק הטיולים.

"עומרי, בחייך, אל תהיה כזה." ניסה צחי לשכנע אותי, אך לשווא, הייתי נחוש לא להמשיך בהעמדת הפנים המעייפת הזו, לא עוד, סבלתי את זה בשקט כשהייתי צעיר יותר כי אהבתי אותו וקיוויתי שהוא ישתנה, אבל פתאום הבנתי שאם גם בגיל שלושים וחמש הוא מעדיף להמשיך לחיות בארון הוא כבר לא ישתנה, וידעתי שאני לא מוכן לקחת חלק בזה.

"אבל עומרי, אני אוהב אותך." ניסה צחי שוב, "חשבתי שאתה אוהב אותי."

"אני מאוד אוהב אותך, אבל אני לא מוכן שתגרור אותי שוב לארון, בשום פנים ואופן לא. לך מפה צחי, קח את הילד שלך ותחזור לאשתך." 

אחרי שהוא הסתלק הרמתי טלפון לבעל הדירה שלי ואמרתי לו בתקיפות שנמאס לי לשבת ולחכות עד שהוא יחליט אם הוא מוכר את הדירה או לא, החלטתי לעזוב.

הוא נבהל התקיפות המפתיעה שלי וניסה להתווכח, הבטיח לי שעוד מעט, מיד אחרי שהוא רק יגמור לחתן את הבת שלו הוא יטפל בנושא המכירה, והזכיר לי את התוכניות היפות שלי לשבור קיר, לחבר את המרפסת לסלון ולהאיר את כל הדירה.

"שיניתי את דעתי." אמרתי לו בקרירות, "אין לי כבר חשק לשפץ. החלטתי שיש דברים שאין להם תקנה וצריך פשוט לעזוב ולהמשיך הלאה. אני לא חותם על חוזה לעוד שנה, תביא בחשבון שבעוד חודשיים אתה צריך למצוא דייר חדש. שלום."

סגרתי, נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה, מנסה להירדם לפני שאתחיל שוב לבכות. לא הצלחתי.

האביב הגיע השנה מוקדם מהצפוי. בבת אחת נעשה חמים ונעים, הכול פרח, לבלב והוריק. הלב משך החוצה, לטייל, להסתובב, להתחמם בשמש, אבל כל פעם שיצאתי מהבית הייתי מתבונן סביבי במתיחות, מתגנב לאורך המדרכות, נכון לזנק לסמטא או חנות רק כדי לא לפגוש את איתמר והוריו.

אמרתי לעצמי שאני עושה את זה כדי למנוע מהם את אי הנעימות, אבל האמת היא שחששתי יותר מאי הנעימות שאני אחוש. התגעגעתי מאוד לצחי, ועוד יותר לאיתמר. לא תיארתי לעצמי עד כמה יחסר לי התינוק המתוק הזה על ריח התינוקות התמים שלו, ראשו העגלגל והקירח המכוסה פלומה זהובה דקיקה, עיניו הכחולות הענקיות וחיוך הניצחון שלו כשהיה מצליח להערים עלי ולהשתין בפרצופי שנייה לפני שהייתי מהדק את החיתול על בטנו השמנמנה. חלמתי אותו כל לילה, צוחק אלי, לופת את אגודלי בידו הזעירה עטורת הגומות והייתי מתעורר בדמעות.

באותו אביב הסתגרתי בתוכי, לא יצאתי למסיבות, לא ביליתי במועדונים, סיננתי בלי רחמים חברים, יזיזים ומכרים, וגם בין בני משפחתי התהלכתי שתקן ועגום.

בעל הבית שלי שלח לדירה קונים בפוטנציה, אבל כולם הלכו כלעומת שבאו. אף אחד מהם לא השכיל לראות את האפשרויות הנפלאות הטמונות בדירה הקטנה והחשוכה שלי. ניסיתי במקביל לחפש דירה אחרת, אבל זה חייב יותר כוחות ותעצומות נפש מכפי שהיו לי.

היחידה שידעה מה עובר עלי הייתה דודה רותי שהמשיכה לטפל באיתמר בבקרים, ומידי פעם הייתה מתקשרת למסור לי חדשות עליו ועל הוריו. ירדן מצאה עבודה במשרד עורכי דין מכובד ועסוק מאוד, וצחי נשאר שעות ארוכות מאוד במפעל, חוזר הביתה רק אחרי שהילד ישן.

בבקרים היא הייתה מגלה אותו שוכב מכווץ על הספה הנוקשה שעמדה בסלון, וירדן הייתה מוסרת לידיה את הילד בפנים תפוחות מחוסר שינה ובעיניים אדומות מבכי. רק איתמר פרח ושגשג, עלה יפה במשקל, התחיל לזחול ולצמח שיניים, וגרם לה נחת ושמחה.

"בימים יפים אני יושבת אתו בגן הציבורי מול הדירה שלך." גילתה לי דודה רותי, "למה שלא תקפוץ להגיד לו שלום?"

"אני צריך לעבוד." הזכרתי לה.

"אתה לא עובד בימי שישי והחזאי אמר שביום שישי הזה יהיה חם מהרגיל לעונה, אולי תבוא לגן?"

"בסדר. אם יהיה לי זמן אני אבוא." הבטחתי ובאתי.

איתמר גדל לתפארת. הוא כבר ישב וחייך אלי חיוך מקסים כשלקחתי אותו בזרועותיי. נישקתי את פניו העגלגלים והוא צחק ומשך בשערותיי. "אוי, איזה מתוק אתה." הסנפתי את ריחו הנפלא, "כל כך התגעגעתי אילך."

"ומה איתי, אלי לא התגעגעת?" שאל צחי שצץ במפתיע מולי, נושא בידו בקבוק מים.

"מה אתה עושה פה?" הופתעתי והבטתי בדודה רותי שלפתע הייתה עסוקה מאוד בתכולת התיק שלה.

"רותי בקשה שאני אבוא דחוף עם מים כי הילד נורא צמא." הסביר צחי.

"נו, כן. אתם יודעים איך זה, בגילי שוכחים דברים." הסבירה דודה רותי ולקחה ממני את איתמר, הושיבה אותו בעגלה, אמרה שהיא הבטיחה לירדן לקנות עוגה לשבת ופנתה לצאת מהגן.

"ירדן בכלל בדיאטה." הספיק עוד צחי להגיד אחרי גבה אך לשווא, הוא כבר הלכה, משאירה אותי ואת צחי לבד.

"אני רואה שהדיאטה של ירדן משפיעה גם עליך, נורא רזית."

"אין לי כל כך תיאבון בזמן האחרון. גם אתה לא נראה משהו עומרי, אתה נראה חיוור, אתה צריך לצאת קצת יותר מהבית."

"אני אצא אחרי שאני אעבור דירה. בינתיים אני מעדיף לא להסתובב יותר מידי בחוץ."

הבטנו זה בזה ושנינו ידענו בדיוק על מה השני חושב.

"בבקשה עומרי..." ליטף צחי בחשאי את כתפי, מעמיד פנים שהוא מסיר מעליה פירור לא קיים.

"מה בבקשה?" הקשיתי את עורפי.

"אתה יודע."                                   

"אני לא חושב שזה רעיון טוב."

"אז לא. נו, בוא כבר." הוא לפת את זרועי ביד גדולה וחמה והוליך אותי לעבר דירתי. עד שהגענו לדירה רק הלכנו מהר, במעלה המדרגות כבר רצנו, אחר כך התפרצנו פנימה וטסנו ישר למיטה. במיטה התנפלנו אחד על השני וטרפנו זה את זה ברעבתנות, משליכים את הבגדים על הרצפה, חסרי סבלנות אחרי הפרידה הממושכת.

"אני מצטער שזה נגמר מהר כל כך." התנצל צחי אחר כך וחיבק אותי, "אבל הייתי נורא חרמן."

"זה בסדר. גם אני. יש לי הרגשה שלא הספקת לעשות יותר מידי דברים מגעילים עם גברים אחרים."

"אל תהיה פולניה מרשעת עומרי. אין לך מושג עד כמה התגעגעתי אליך."

"דווקא יש לי. מה נעשה עכשיו צחי?"

"לא יודע, אבל משהו צריך להשתנות, אני לא חושב שאני אצליח להחזיק מעמד עוד הרבה זמן על הספה האיומה הזו. בסוף יהיה לי פריצת דיסק."

"אז תקנה ספה חדשה, או שתחזור לישון עם אשתך."

הוא נאנח. "אתה באמת מתכוון לעבור דירה."

"כן, אני לא יכול לחיות כאן יותר. נמאס לי לפחד לפגוש אתכם כל פעם שאני יוצא מהבית."

"עומרי." הוא נשכב עלי, מביט בפני, "אני כל כך רוצה אותך, אנחנו לא יכולים להגיע לאיזה הסדר, איזו פשרה, בבקשה חמוד..."

"לא. אני מצטער, אני לא מסוגל אני חייב... זה שיגעון להיות בקשר עם ארוניסט ועוד אחד נשוי. נו, די צחי, תפסיק, אל... תפסיק ל..."

הוא לא הפסיק כמובן, ועד שהוא הלך הסדין הנקי שלי התקמט ורווה זרע וזעה.

מאז אותה פגישה הוא היה בא אלי בכל רגע פנוי, ואני הייתי מתרגז אומר לו ללכת ומיד אחר כך מוותר והולך איתו למיטה, נהנה מסקס מדהים ושוב מתמלא כעס על עצמי ועליו, מצהיר שלא עוד, אני לא מוכן שהוא יבוא אלי יותר. הייתי זורק אותו החוצה, אבל כשהוא היה בא בפעם הבאה הייתי שוב נכנע והולך איתו למיטה.

בינתיים תאריך חידוש החוזה שלי חלף עבר, בעל הבית לא מצא קונה ואני לא מצאתי דירה חדשה.

עשה רושם שהכל יישאר על מקומו במעין סידור זמני שאיים להפוך לקבוע, ואז, אחר צהרים חמים אחד נשמעה דפיקה על דלת ביתי ובעל הבית שלי, מלווה באישה יעילה למראה שפניה היו מוכרים לי במעורפל עמדו על סף דלתי.

"זאת ירדן." הצהיר בעל הבית בשמחה, "והיא רוצה לראות את הדירה. אני מקווה שכבר מצאת משהו חדש כי דחוף לה לעבור דירה כמה שיותר מהר." 

ירדן – לבושה בחליפת עסקים גזורה למשעי, תיק עור אלגנטי תלוי על שכמה ושערה קצוץ ומוקפד - הושיטה לי כף יד קטנה ותקיפה ואמרה לבעל הבית שהוא יכול ללכת, היא כבר תסתדר לבד.

"אין בעיות." אמר בעל הבית בהקלה, "אם יש משהו שאת רוצה לדעת תשאלי את עומרי, הוא מכיר את הדירה מצוין." הנהן לעברי והלך.

ירדן הסתובבה בדירה, הציצה לפה ולשם, ואז נעמדה במרכז הסלון ושאלה אם אפשר לדעתי לשבור את הקיר של המרפסת ולחבר אותה לסלון.

"כן, בטח. גם אני חשבתי על אותו דבר. יש לי אפילו תוכניות שאיזה מהנדס בניין הכין בשבילי, אבל הבעיה היא שצריך לקנות קודם את הדירה. הבעל בית הזה קמצן חולני, הוא לא יסכים לעשות את השיפוצים על חשבונו."

"למה לא קנית את הדירה בעצמך?" שאלה ירדן, בוחנת את התכניות בעניין.

"בהתחלה רציתי מאוד, אבל הוא סחב אותי יותר מידי זמן בלך ושוב ובסוף נמאס לי. הוא מהאנשים האלו שקשה להם להחליט. מצד אחד הוא רוצה למכור, ומצד שני קשה לו לוותר. הוא רוצה להמשיך לקבל שכירות למרות שהוא יודע שיותר משתלם לו למכור אותה."

"יש אנשים כאלו, טיפוסים שמנסים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה." העירה ירדן בשלווה, והרימה אלי את עיניה. הן היו כחולות ויפות כמו עיניו של איתמר.

"את נראית מצוין ירדן. רזית יופי, והחליפה הזו מונחת עליך נהדר. גם התספורת החדשה מאוד הולמת אותך, מתאים לך קצר."

"גם אני חושבת ככה." העבירה ירדן אצבעות בשערה הקצוץ, "שנים ויתרתי לאימא שלי שרצתה שיהיה לי שיער ארוך כי לדעתה זה נשי יותר, אבל אחרי הלידה פשוט נמאס לי. פתאום הבנתי שאני חיה יותר מידי זמן לפי התכתיבים של המשפחה שלי ולא עושה מה שמתאים לי באמת."

"ומה מתאים לך באמת?"

"מתאים לי להיות אשת קריירה להסתובב בעולם עם חליפה ותיק מסמכים. אני נהנית לעבוד הרבה שעות ולנסוע כל כמה שבועות לחו"ל, לא מתאים לי להסתובב בטרנינג ולרוץ אחרי הילד עם בננה, ואני שונאת לקום בלילה להאכיל אותו."

"כן, זה באמת קשה, אבל הוא יגדל מזה עד מעט. סך הכל זה לא כל כך נורא. אני יכול לשאול למה את רוצה לקנות את הדירה הזו?"

"האמת שתכננתי לקנות לי דירה עוד לפני שנכנסתי להריון, אבל אחרי הלידה הכול השתבש, כל התוכניות שלי השתנו. הייתה תקופה שגם אני השתניתי, נעשיתי פתאום פחדנית ותלותית, חשבתי שאם לא תהיה לי טבעת וגבר שאני אוכל לקרוא לו בעלי אני אלך לאיבוד. ההורמונים בלבלו אותי עד שנעשיתי דומה לאימא שלי."

"וזה עבר לך."

"לגמרי."

"אבל בינתיים איתמר נולד וצחי עדיין אבא שלו."

"ברור, ובדרך כלל הוא אבא טוב, אבל הוא חרא של בעל. אני באמת לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהתעקשתי להתחתן עם הומו. כיום כבר נמאס לי לגמרי לראות את הפרצוף העצוב שלו כל בוקר. עליך הוא לא נמאס?"

"לא, עוד לא." חייכתי.

"אולי כי אתך הוא פחות עצוב?"

"יכול להיות, איתי הוא בדרך כלל די שמח." הסכמתי

"אבל עדיין הוא לא התייחס אליך כל כך יפה, וזה מזכיר לי שעוד לא אמרתי לך תודה שטיפלת כל כך יפה באיתמר ומצאת לנו את רותי."

"אני אוהב את איתמר, היה כיף לטפל בו, ורותי הרי מקבלת משכורת בשביל העבודה שלה."

"כן, זה נכון, ובכל זאת, תודה."

"על לא דבר. את באמת רוצה לקנות את הדירה הזו? תצטרכי המון סבלנות, אני מכיר את בעל הבית הזה, הוא ינסה למשוך אותך בכל מיני תירוצים, או שהוא צריך לחתן בת, או שהוא עסוק בלסדר שיניים תותבות לאשתו, כל פעם הוא ממציא משהו."

"אל תדאג. לי הוא לא יספר סיפורים. אני רוצה את הדירה הזו ואני אקבל אותה."

"אני לא דואג, אני בטוח שעוד לא נולד הגבר שיעמוד בפניך, אם הצלחת לשכנע את צחי להתחתן אתך אין שום דבר שלא תצליחי לעשות."

"הלוואי וזה היה נכון, לצערי אני לא חושבת שאני אצליח לשכנע את אימא שלי שלא השתגעתי לגמרי. היא עוד לא נרגעה מזה שהחלפתי את השם שלי לירדן."

"מה היה השם הקודם שלך?"

"דינה, על שם הסבתא שלי. אני פשוט שונאת את השם הטיפשי הזה."

הגשתי לה את התוכניות של הדירה, "הנה, מתנה ממני, שיהיה לך בהצלחה."

"תודה עומרי." אמרה ירדן ונישקה על לחיי, "רק שתדע," הוסיפה, "אני לא מתכוונת לקחת את הילד איתי לפה. עדיף לו שיגור עם אבא שלו."

"אני מסכים אתך, אבל רק שתדעי, גם אני מתכנן לגור עם אבא של איתמר."

"אני יודעת, בניתי על זה כשהצעתי לצחי להתגרש." הודיעה לי ירדן, דחפה את התכניות לתיק העור האלגנטי שלה והלכה לפגישה עם בעל הבית, מתקתקת את דרכה על עקבים תקיפים.

למחרת התקשר אלי צחי, "אני וירדן מתגרשים." הודיע לי בשמחה. "היא קנתה לעצמה דירה והיא עוזבת את הבית."

"מזל טוב."

"חכה, זה עוד לא הכול. היא החליטה שהילד יגור אצלי כי בגלל דרישות הקריירה שלה אין לה אפשרות לגדל אותו אצלה, אבל היא תבוא לבקר אותו כמה שיותר."

"נשמע אידיאלי."

"יש רק בעיה אחת עומרי."

"אצלך תמיד יש בעיות, עלה בדעתך שגם לי יש בעיות?"

"מה הבעיות שלך?"

"ירדן קנתה את הדירה שלי ועדיין לא מצאתי לי דירה חדשה."

"אולי תבוא לגור אצלי?"

"אני לא בטוח שאני יכול להרשות לעצמי את שכר הדירה."

"בטח שכן, אני לא רוצה ממך כסף, רק תרשה לי להטריד אותך מינית כל פעם שבא לי."

"זה הכול? נשמע די זול."

"וגם שתעזור לי לטפל באיתמר."

"טוב, אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה. מה יגידו השכנים וההורים של ירדן וכל המכרים שלך?"

"אין לי מושג ולא אכפת לי. נו, די כבר, בוא מהר, החיתול שלו שוב מסריח נורא וירדן לא בבית."

"אתה קורא לי רק בשביל להחליף חיתול? אתה לא מתבייש?"

"אני לא אשם שיש לי פוביה מתינוקות. נו, עומרי, בוא תציל אותי כבר."

הלכתי להציל אותו ולא עזבתי יותר. 

כמו שתיארנו לעצמנו זה לא היה קל - ההורים של ירדן כעסו מאוד, אימא של צחי הכריזה שכלתה מטורפת וצריך לאשפז אותה, וריחמה בקולי קולות על בנה שצריך לגדל את בנו בלי אימא, מתעלמת מכך שירדן לקחה אליה את הילד כל סוף שבוע- אחרי שלמדנו להתעלם מהערות ותמיהות משפחתיות גילינו עד כמה הסידור שלנו נוח.

הרבה יותר קל לגדל ילד בשלושה, ואחרי שירדן גמרה לשפץ את הדירה - שהפכה להיות מוארת ונעימה מאוד - היא מצאה לה בן זוג שהקל עוד יותר את הנטל.

כן, אנחנו לא משפחה רגילה, אבל הילד נראה מאושר לגמרי, ועם הזמן כולם התרגלו אלינו והפסיקו להציק.

בזמן האחרון חברה לעבודה של צחי - לסבית שחיה כמה שנים עם בת זוג - כל כך מתלהבת מאיתמר ומהדרך בה אנחנו מגדלים אותו עד שהיא החליטה שגם היא רוצה להיות אימא. אני אפגוש אותה בפיקניק הקיץ השנתי של המפעל שצחי הזמין אותי אליו ונדבר על זה, מאז שאיתמר התחיל ללכת לגן שוב בא לי להחזיק תינוק חדש בידיים.