עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

21. לא אוהב קיץ

לא אוהב את הקיץ. ממש לא אוהב אותו. בקיץ הכל קיצוני כל כך - או שחם מידי או שקר מידי - בפנים המזגנים עובדים ללא הרף, הקור המלאכותי חודר לעצמותיי ומקשה את שריריי, ובחוץ החום והלחות מעיקים ומכבידים על הנשימה.
בקיץ אפילו פעולה פשוטה, כמו להיכנס לרכב חונה, נעשית משימה לא נעימה. כל פעם שאני נכנס למכונית שבושלה כמה שעות בלהט השמש אני נזכר בילדים האומללים ההם שנשכחו בטעות במכוניות ומתחלחל, ואחר כך נוזף בעצמי על עודף הרגישות שלי.
החיים הרי חייבים להימשך גם בקיץ, למרות שקופסת המתכת החמה כולאת בתוכה אויר לוהט שחורך את ריאותיי, והמגע הרותח של ההגה על כף ידי מקשה על הנהיגה.
בשנים האחרונות, בגלל המדוזות והזיהום, אפילו הים איבד את כוחו לנחם אותי. מכל חודשי הקיץ, השנוא עלי ביותר הוא אוגוסט - החודש הארור הזה - שום דבר לא מתנהל כהלכה באוגוסט.
סוף יולי תחילת אוגוסט היא התקופה הכי קשה בשנה. הכול רותח, אנשים מתלקחים בזעם מכל דבר קטן, הכול משתבש. כל מי שאני צריך לברר איתו משהו נסע לחו"ל, כל עסק שאני מתקשר אליו עונה לי בקול של משיבון שכולם בחופש ונא לחזור אחרי אוגוסט.
אפילו הקייטנות נגמרו, הרחובות מלאים ילדים משועממים, שידורי הטלוויזיה הפכו מטופשים וקופצניים להכעיס, נדמה שהמוח הקולקטיבי של ישראל יצא לחופש.
אוגוסט היא עונת הכנסים וימי העיון אצלו, ומשום מה הם מתקיימים בפינות הכי מרוחקות ונידחות של ארצנו.
"למה כנס של מחוז הצפון צריך להיות באילת?" השתוממתי עוד במאי.
"ככה זה." הוא ענה בפיזור נפש, רוכן מעל ערימת עבודות טעונות בדיקה. "אולי השיגו דיל או משהו? מה זה חשוב?" השליך את העט מידו בקוצר רוח.
"בוא הנה, תעשה לי מסג' בגב, אני הרוס מעייפות. יופי, כאן, וכאן, ויותר למטה, ועוד יותר למטה..."
כרגיל אצלנו כל מסג' נגמר כשאני כורע בין רגליו, פי עסוק מכדי לדבר. בזמנו הכנס ההוא פרח לגמרי מזיכרוני, אבל לכל שבת יש מוצאי שבת ושוב אוגוסט בפתח.

לכנס באילת צירפו עוד יומיים של חופש לגיבוש ולהתאוששות מהנסיעה ומיד אחר כך מתקיים יום עיון מאוד מאוד חשוב בים המלח, יום אחד שנמתח באורח פלא לשלושה ימים - עוד דיל של ועד העובדים החרוץ מידי של ארגון העובדים הזה, ששובת בזמן הלימודים, אבל פעיל להפליא בחופש הגדול.

"אתה מבין שאין טעם, שאני אחזור הביתה מאילת, כשיומיים אחר כך יש יום עיון בים המלח." הוא אומר לי בקול ההגיוני והבוגר ההוא שאני שונא.
"ואיפה תישן עד שיתחיל יום העיון?" אני שואל, מחקה בצייתנות את הטון הבוגר שלו.
"חשבתי לקפוץ לביקור בדימונה אצל דודי, מזמן לא הייתי במכתש רמון, זוכר שביקרנו שם לפני כמה שנים?"
כן. אני זוכר. שנאתי את הביקור ההוא ואת דודי שלטש בו מבטים חומדים. תיעבתי את המדבר, את הזבובים, ואת המכתש הצחיח.
אני זקוק ללחות של הצפון, לירק, לאוויר הצונן, לעצים ולפרחים של הגליל. צוקים קירחים ומרחבי מדבר נוראי הוד, לא מדברים אליי. הוא פורח במקומות היבשים, הצחיחים והחמים הללו ואני נובל.
"יוצא שלא תהיה בבית כמעט שבועיים." אני עושה חשבון זריז וצל שחור ועצוב מתחיל לזחול לנשמתי.
הוא מחייך, ספק בשמחה ספק בהתנצלות. "כן. הייתי מזמין אותך, אבל הבנות נוסעות לפראג ואין לנו עם מי להשאיר את הילד, וחוץ מזה אתה שונא את האזור ההוא. לא נורא, תנוח קצת ממני. תוכל לישון באלכסון."
"שונא לישון באלכסון." אני רוטן בזעף.
"אני יודע, אבל תנסה. גם אני אתגעגע אליך." הוא מנסה לפייס אותי, מעביר את ידו על כתפי ומשם לחזי ולבטני, חופן את אשכיי ביד חמה, מועך את גופי תחת גופו.
"עזוב אותי!" אני דוחף אותו מעלי בזעם.
הוא צוחק רכות. "באמת? לעזוב אותך?" וכבר הוא מעליי, מרתק אותי תחתיו, מתגרה בי, נושך ומנשק, מלטף וצובט, מכאיב ביד אחת ומענג בשנייה.
"אל תעשה פרצוף כזה. אתה תהיה בסדר גמור. שבועיים זה כלום," הוא פוסק הרבה אחר כך, כשאנחנו מתקלחים יחד.
כנראה שאני ממשיך לעשות פרצוף כזה כי הוא שוב ודש בנושא, "גם אני שתקתי כשיצאת למילואים לשבועיים." הוא מזכיר לי.
"לא נכון. לא שתקת, וגם גילחת אותי." אני מוחה והזיכרון ההוא, הרחוק, מרטיט אותי מחדש.
"אתה רוצה לגלח אותי גם?" הוא צוחק. מניח את ידיו על כתפיי, משועשע. "איפה אתה רוצה לגלח אותי? כאן?" הוא מוריד אותי על ברכיי, לוחץ את פניי אל ערוותו המתולתלת. כל גופו הדק והכהה חלק לגמרי משיער, ורק שיער חלציו שחור, מבריק וסמיך.
אני לוחץ את פניי אל התלתלים הרכים, הממסגרים את הזין שלו, שואף את ריחו מלוא ריאותיי ומבין שאני מתחיל להיפרד ממנו כבר עכשיו.
"תיזהר עמי, אתה משחק באש." הוא מגחך, גאה באיברו ששב להזדקף בפי למרות שרק לפני כמה דקות...
"לא איכפת לי." אני מסנן בזעף, וממשיך לשחק באש שבין רגליו.
"בוא, בוא, עכשיו תורך." הוא מושך אותי אליו, מורח את הזין שלי שגם הוא שב להראות סימני חיים בקרם קריר, ואז מושיב אותי על כסא הפלסטיק האדום, התמים למראה, שעומד בצניעות בפינת המקלחת שלנו, ממתין כל חייו רק להזדמנויות הנדירות ההן.
הוא נעמד בין ברכיי, מפנה אליי את ישבנו. רועד כולי אני מפריד את פלחי העכוז השריריים והשחומים, ומחדיר את לשוני לתוך הפתח העגול והכהה שטעמו חריף ומריר, מלוח ומתוק.

כמה חבל שהוא מרשה לי לעשות את זה לעיתים כל כך רחוקות. אני כל כך אוהב את הטעם הזה שלו, הייתי מוכן לפנק בלשוני את חור התחת שלו עוד זמן רב, אבל אחרי כמה דקות הוא מנמיך את גופו, עד שהזין שלי נמצא בדיוק מול הפתח העגול והמתוק של ישבנו.
אני מניח ידיים על מותניו, משפד אותו עליי בזהירות. חש איך האיבר הקשה שלי חודר לתוך הרכות המתמסרת והלחה של גופו, איך השרירים ההדוקים של החור שלו, נפרמים ונכנעים לקשיחות התקיפה של אברי הזקוף, ולא יודע את נפשי מרוב עונג.
אני כל כך אוהב את זה, החדירה האיטית הזו לתוכו, גופו הגמיש והחזק מתנחשל מעלי. נשען עלי בכל כובדו הוא מניח את כף ידי על איברו הזקוף, ואחר שומט את ידיו לצדדים, עכשיו הוא נתון לגמרי בידי. אני כל כך אוהב אותו כשהוא מרשה לעצמו להשתחרר ככה בזרועותיי - גונח, מתפתל, צועק בהנאה - הנאתו מעצימה את הנאתי מאה מונים.
הזיכרון המתוק הזה ינחם אותי במשך ימי הבדידות החמים והלחים הצפויים לי בלעדיו.
הוא יוצא עוד מעט. במו ידיי ארזתי את חפציו, בדקתי שלא חסר כלום, קניתי עוד בטרייה לנייד שלו, הטמנתי עוד ספר חדש בין גרביו.
אני מחייך, מראה פנים צוהלות, מאחל לו בילוי נעים, מבטיח שהכול יהיה בסדר, מסתיר את העצב שלי עמוק בפנים.
הנה, עוד נשיקה, עוד חיבוק ליד המכונית, נפנוף אחרון והוא איננו.
***
אני שב הביתה. הילד יושב מול כוס הקקאו שהכנתי, ומביט בי במבטו הפיקחי, ושוב אני נדהם כמה הוא דומה לו. אותן עיניים כהות, מלוכסנות, ממוסגרות בריסים עבותים, אותו חיוך, אותה הטיית ראש חיננית.
"מה אתה עצוב כל כך? שבועיים זה כלום. כולה אילת. זה לא חוץ לארץ." הוא מלטף את זרועי בניסיון ילדותי לנחם אותי.
"אני יודע חמוד, זה בסדר, אני לא עצוב." אני משקר לו ומפנה את גבי אליו בתירוץ של הכנת קפה.
"טוב, אני חייב להספיק להסעה. היום מסיבת הסיום של הקייטנה, תזכור שהיום אני חוזר מוקדם." הוא מזכיר לי.
"קח מפתחות שלא תיתקע שוב בחוץ, ואל תשכח הפעם לקחת כובע."
"ב ס ד ר !" הוא מסנן בקוצר רוח. נשמע בדיוק כמו אבי. "אל תהיה פולניה כזו." ופתאום הוא מחבק את מותניי, ולוחץ אלי את גופו הדק והרזה, מניח את לחיו על גבי.
"לפעמים כשאני לבד, ועצוב לי, אני בוכה." הוא אומר לי בקול שקט ובורח מהר.
איזה ילד מדהים, אין לי מושג איך הוא יצא כזה. לעומת הצרות שהוא עבר עד שהגיע לבית שלנו הצרות שלי הן כאין וכאפס.
איזה גלגולים עברו עליו לאורך שנות חייו המעטות, ובכל זאת הוא תמיד שמח, תמיד אופטימי, תמיד שר, ובאמת, מה זה כבר שבועיים?
לכל אחד מגיעה חופשה קטנה, והרי רוב הזמן הוא יהיה תקוע במלון מקורר מידי, וישמע הרצאות משעממות.
אז הוא יבלה יומיים אצל המכר ההוא שלו בדימונה, אז מה? בסוף הוא יחזור אלי.
אני נושא את ספל הקפה הלוהט לשולחן המטבח, פורס עוגה, מנסה ללגום קצת, ואז מניח את ראשי בין ידי ובוכה.

אין תגובות:

פרסום תגובה