36. יום המשפחה

דווקא ביום המשפחה הוא החליט ללכת לבקר את הדודה סילבי. "היא בדיוק חזרה מניתוח," הסביר לי בטלפון, "אני אקפוץ אליה מהעבודה ובטח אחזור מאוחר כי יהיו אצלה עוד קרובים. לא נעים להגיד שלום ולברוח."

"מה שלומה?" שאלתי בנימוס קריר. פגשתי בה לפני שנים רבות, היא נראתה בעיני דומה לכל שאר קרובות משפחתו - אישה קטנה וכהה, שמנמנה, ביישנית, נבוכה עד כאב מנוכחותי.

הוא נאנח. "אני חושב שלא טוב, היא לא נעשית צעירה יותר, אבל מצד שני, מי כן?"

"אל תחזור מאוחר מידי, היום יום המשפחה." העזתי להזכיר לו.

"אתה לא מתכוון ליום האם? זה לא בפורים? הם כל הזמן משנים את התאריכים. אם היום יום המשפחה, מתי יום האם?"

"אין יום האם, יש יום המשפחה, וזה היום כי זה תאריך יום ההולדת של הנרייטה סולד מייסדת עליית הנוער." ציטטתי לו מה ששמעתי כמה דקות קודם ברדיו.

"אין יום האם?" נדהם אבי, (כל שנה הוא מתפלא מחדש שאין יום האם), "איך אפשר לבטל את יום האם?"

"בימינו זה לא פוליטיקלי קורקט לחגוג את יום האם, אתה לא זוכר שכבר דברנו על זה לפני שנה או שנתיים?"

"טוב, לא חשוב, מזל שהזכרת לי, הילדים שלה בטח לא יביאו כלום, אני אביא לה פרחים. אל תחכה לי, לך לישון, אני אגיע מאוחר."

עשיתי כדבריו ולא המתנתי לו. בעשר בלילה נכנסתי למיטה חמוש בפיג'מה חמה, בגרבי השינה שלי וספר טוב.

הצלחתי אפילו להתרכז כמה דקות בקריאה ואז נפלה עלי תנומה. כשהתעוררתי פתאום גיליתי שהשעה כבר אחת עשרה וחצי, והוא עדיין לא שב.

מה יש לו לשבת כל כך הרבה זמן אצל אישה זקנה וחולה? חשבתי לעצמי, וגיששתי ברגלי אחרי מקום חם יותר במיטה הקרה, ואולי הוא בכלל אצל מישהו אחר? הרי אני לא יכול להתקשר לשם ולברר? וגם אם הייתי יכול לא הייתי עושה את זה. גם לי יש גבולות משלי.

לא הצלחתי להירדם שוב, שכבתי במיטה הריקה, ממתין לו בחושך, חושב במרירות שזה המוטיב החוזר של חיי - אני שוכב לבד בחושך וממתין שמישהו יבוא - שום דבר לא השתנה מאז ילדותי הרחוקה בבית הילדים בקיבוץ.

דמעות של רחמים עצמיים גדשו את עיני. איך זה שהוא מקדיש כל כך הרבה זמן למשפחה שלו ומשאיר אותי לבד? למה אין לי מושג איפה הוא בכלל?

נכון, הדודה סילבי גדלה אותו ואת האחים שלו אחרי שאימו נפטרה, וכמעט שהפכה לאימו החורגת. כל שאר קרובי המשפחה שלהם חשבו שזה יהיה רעיון מצוין לחתן את הרווקה המתבגרת עם האלמן של בת דודתה, אבל משהו לא עלה יפה בזיווג, ובסופו של דבר היא נישאה לגבר אחר, והאלמן נשאר באלמנותו עד שמת בתאונה שאולי הייתה בעצם התאבדות.

אבי לא שכח לדודה את חסד נעוריה ושמר אתה על קשר חם למרות ההסתייגויות של ילדיה ובעלה ממנו ומאורח חייו.

לדעתי המשפחה שלו הייתה מוכנה לוותר עליו בגלל שהוא חי איתי, אבל הוא, עקשן כזה, לא מוכן לוותר עליהם. הוא ממשיך לבקר, לצלצל, ללכת לאירועים משפחתיים, ובשנים האחרונות הוא מקפיד לדאוג למבוגרים ולחולים שבהם, אלו שהם בני הדור של הוריו שנפטרו מזמן.

לא אכפת לו שהם גרים רחוק, שהם מנדנדים לו להתחתן שוב, ומשעשע אותו שהם טועים לפעמים וחושבים שהוא אביו המת.

פעם עוד הייתי נגרר אתו, היום אני מסרב ללכת לביקורים הללו. למה שארצה ללכת לבקר כל מיני זקנים הודים שבקושי מדברים עברית ומביטים בי בחשדנות ובאיבה?

"אין להם כלום נגדך, הם פשוט ביישנים." טען אבי אחר כך, אבל אותי זה לא שכנע. אם אבי חש צורך לשמור קשר עם המשפחה השמרנית שלו שיבושם לו, אני חש שהם מאשימים אותי שאבי מבזבז את חייו בגללי. להם לא נוח איתי, ולי לא נוח אתם, אז מה הטעם שאבוא?

גם את הורי אני מבקר לעיתים רחוקות מידי, אז למה שאלך לבקר אותם?

אני שוכב מאובן וקפוא, מרגיש עזוב ומיותם במיטה הקרה והגדולה מידי. בחושך באות לי מחשבות לא טובות - אולי הוא בכלל לא אצלם? אולי הביקור אצל דודה סילבי הוא רק תירוץ נוח בשבילו לחזור מאוחר בלי שאציק לו? אולי הוא בכלל אצל...

ואז נשמע קול המכונית שלו נכנסת לחנייה, וכמה דקות אחר כך הוא כבר בבית. נועל את הדלת הראשית, בודק אם נעלתי את דלת הזזה של המרפסת, מתעסק שם למטה בעוד דבר או שניים, ואחר כך עולה לחדר השינה.

"רוצה להתרחץ? חיממתי מים." אני אומר בשקט.

"לא. אני עייף מידי. אני אתרחץ מחר בבוקר." הוא מתפשט בזריזות ומשתרע ערום לצידי. "אני קפוא וכואב לי הגב." הוא מתלונן ונצמד אלי.

"אם היית לובש פיז'מה," אני נוזף בו, "היה לך יותר חם."

"לא יכול לישון עם כל הסמרטוטים האלו עלי. תחמם אותי." הוא דוחק את רגליו בין רגלי, מצמיד את כפות רגליו הקרות לכפותיי הגרובות, ודוחק את ידיו מתחת לחולצה שלי, מגשש באצבעותיו על עורי, ונאנח. "דודה סילבי המסכנה, פתחו ומיד סגרו, כבר אין מה לעשות יותר." הוא אומר בעצב, "וגם המצב של דוד יוסף רע, ואחיו הגדול..." הוא מונה באזני את הצרות של קרובי משפחתו.

"יש להם ילדים שידאגו להם. למה אתה צריך לבקר אותם ולחזור כל כך מאוחר?" אני מתמרמר.

"הילדים שלהם דואגים להם כמה שהם יכולים עמי, אבל רק אני עוד זוכר איך הם היו פעם, כשעלינו לארץ, מי עוד זוכר איזה ילד הייתי ואיך ההורים שלי היו לפני שאימא מתה? בעוד כמה שנים הדור הזה כבר לא יהיה יותר. אחרי שהם ילכו אנחנו נהיה הזקנים שלאף אחד אין סבלנות אליהם."

אני שותק כי שנינו יודעים שהוא מרמז על היחס הקריר שלי להורי. זה אחד מהנושאים שממש אין לי חשק לדון בו, במיוחד לא בשעת לילה כה מאוחרת.

"לדעתי אבא שלך מאוד נפגע כשאמרת לו שלא בא לך לראות את פסטיבל שישים שנה לאושוויץ." הוא מספר לי דבר שכבר ידעתי.

"אני לא מבין למה הוא מנדנד גם לך עם הסיפור הזה." אני מתלונן. בשנים האחרונות אבא שלי צופה באדיקות בכל התכניות על השואה למרות שהורי היו בארץ בזמן מלחמת העולם השנייה. הם יודעים שאני שונא את הנבירה בנושא השואה אבל ממשיכים להציק לי שאצפה כמותם בכל התכניות המדכאות ההן.

"לא מספיק שהם מתעלקים עלי? עכשיו גם אתה." אני רוטן במורת רוח.

"הוריך ניצלו תודה לאל, אבל המשפחות שלהם הושמדו, וטבעי שהם ירצו לדעת מה בדיוק קרה בשנים ההם באירופה. כל יהודי צריך לראות את התכניות ההן, וחוץ מזה הנאצים שנאו לא רק יהודים אלא גם הומואים." הוא אומר בפסקנות.

"אוף, די! איך הגענו מהניתוח של דודה סילבי לדבר על השואה?"

"לא יודע. ככה יצא. אתה עייף? בוא, תסתובב." הוא הופך אותי על בטני, מניח רגל כפופה על גופי, מועך אותי תחתיו. "אני דווקא כן ראיתי את כל הסדרה, זה היה מרתק. הייתה לי שיחה מאוד מעניינת עם ההורים שלך על העלייה שלהם לארץ. הם זוכרים המון מהילדות שלהם באירופה, חבל שאתה אף פעם לא רוצה להקשיב להם, ודרך אגב, אנחנו אצלם בפסח."

"אבל החלטנו שהשנה ניסע לוונציה או לפראג אבי, הבטחת!"

"כן, אני יודע, אבל זה חשוב להם, והם לא נעשים צעירים יותר, וגם אנחנו לא. עכשיו שתוק כבר ותן לי לישון, אני הרוס. לילה טוב ויום משפחה שמח לך." הוא מנשק את עורפי ומניח את לחיו על כתפי.

"יום משפחה שמח גם לך אבי." אני אומר, נדחק עוד קצת מתחת לגופו החם ונרדם.