עוקבים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

שקופים

המשכתי לחשוק בבחורים צעירים ויפים גם אחרי שאני עצמי הפסקתי כבר מזמן להיות צעיר. גישרתי על הפער הזה באמצעות כסף. שילמתי להם תמורת העונג של ההתחככות בנעוריהם, בגופם החלק והדק, ביופיים הרענן. אם הייתי בנעורי יפה כמותם אולי הייתה גאוותי נפגעת, אבל יפה לא הייתי מעודי ולהשפלות שמביא איתו גיל העמידה התחלתי להתכונן עוד לפני שמלאו לי ארבעים. הרגשתי שאני מחוסן וששום דבר לא יפגע בי יותר.
"לא מבאס אותך לשלם כסף על סקס?" שאל אותי צביקה ידידי הוותיק שהתמיד להיות ידידי במשך כמעט שלושים שנה.
"להזדיין עם זקנים מכוערים מבאס אותי יותר." עניתי, ומיד הנחתי יד מפייסת על ברכו, "חוץ ממך כמובן, אתה היוצא מהכלל."
"באמת תודה רבה לך פרדי, גם אני אוהב אותך." רטן צביקה.
"נו, די, אתה לא מכוער, למרות שאתה זקן."
"אני רק בן חמישים, חמישים זה לא זקן." מחה צביקה, "ואתה, בן כמה אתה בכלל ילד? ארבעים ושמונה, תשע? אתה עוד תינוק."
"אבל מכוער." צחקתי.
"אסור לך לשתות פרדי, כשאתה שותה אתה מתחיל לקשקש שטויות." נזף בי צביקה, אבל במקום להכחיש שאני מכוער התחיל להתעסק בכפתורי חולצתי. לכבוד הפגישה איתו לבשתי חולצה חדשה עם לחצניות והוא משך אותן בקוצר רוח, חושף בשביעות רצון את החזה השעיר שלי ומיד התחיל להתעסק עם הפטמות שלי ואחר כך ירד למטה, לכיוון מכנסי, הדף אותי לאחור על הספה ושלף מתחתוני את הזין שלי. הוא החמיא לו כמו תמיד וטיפל בו במומחיות שבאה אחרי שנים של ניסיון, אבל אפילו הוא, היחיד שהצליח לגרום לי לגמור לו בפה, לא יכול היה להגיד שאני גבר נאה.
חוץ מצביקה שהיה מבוגר ממני בשנתיים ושמר על מראהו היפה גם בגיל חמישים כל שאר הגברים שביליתי אתם במיטה היו צעירים ממני בהרבה, ולרובם שילמתי אם ישירות בכסף, או בטובות הנאה מסוג זה או אחר. הטיפוס המועדף עלי היה גבר שחום, חלק ודק גזרה, לא שרירי במיוחד, אבל חטוב וספורטיבי.
אני לעומת זאת נראה ההפך הגמור - בהיר עור ושמנמן, שערי אדמוני - או היה כזה בנעורי, כיום הוא דהוי למעין צבע אדום חלודה ורק השער על גופי עדיין ראוי לתואר ג'ינג'י.
הגעתי עם הורי לישראל מרומניה (עד היום אני דובר רומנית רהוטה) נער ביישן ומנומש שהשתוקק בכל מאודו להיות חייל ישראלי גיבור. צביקה היה הגבר הראשון שלי, פגשתי אותו בצבא ומיד הערצתי את יפי מראהו ואת הביטחון העצמי הצברי החצוף שלו ונפלתי שדוד לרגליו.
בזכותו ידעתי עוד לפני שמלאו לי עשרים מי אני ומה אני רוצה וצריך בסקס, ובכל זאת כשהשתחררתי מהצבא חזרתי לבית הורי והתחלתי לצאת עם בנות, שובר את ליבו ומרגיז אותו מאוד.
בסוף התחתנתי עם אחת מהן - בת של ידידים של הורי - וצביקה עמד לצידי בזמן החופה, מחייך חיוך מעושה ומנסה לשמוח בשמחתם של הורי והורי הכלה. אחר כך הוא נסע לחו"ל ויצא מחיי למשך כמה שנים.
עד שהוא חזר אבי כבר נפטר ואני הספקתי להתגרש, לצאת מהארון בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים - אימא ואשתי תפסו אותי במיטה עם הנגר הערבי שבא לשפץ את המטבח שלנו – וכנקמה אשתי ספרה לכל מכרנו שאני נושך כריות. היא רצתה לנקום בי אבל הכול יצא לטובה, אימא סלחה לי בסופו של דבר ויותר לא הייתי צריך לשקר ולהתחמק.
"אמרתי לך." היה הדבר הראשון שהוא אמר לי כשסיפרתי לו על הדרך בה הסתיימו נישואי.
"שתוק, יא פולנייה." נזפתי בו ואחר כך התחבקנו והלכנו מיד לדירה שלי. התפשטנו ונכנסנו למיטה וחגגנו במשך סוף שבוע שלם את הפגישה המחודשת שלנו. זה היה לפני חמש עשרה שנה, מאז הספקנו להחליף כמה דירות והרבה בני זוג, אבל תמיד נשארנו חברים ושימשנו זה לזה משפחה תחליפית, משענת ונחמה ויזיזים לעת מצוא.
למה לא הפכנו לבני זוג? באשמתי. צביקה חיפש בן זוג קבוע ויציב שיהיה גם חבר וגם מאהב - ככה הוא הגדיר את זה והביט בי במבט רב משמעות - ואני נאנחתי, נישקתי את לחיו והודיתי שרק צעירים עושים לי את זה, ושהוא חשוב לי יותר מידי מכדי שאהפוך לבן זוגו, אני מעדיף אותו כחבר טוב, תחליף למשפחה ומידי פעם... אם אין לו משהו טוב יותר לעשות...
מוזר איך אנשים שהיו שונים כל כך זה מזה ביחסם לחיים, לאהבה, לסקס ולהומואיות שלהם הצליחו להישאר חברים טובים מזה שלושים שנה ולא לריב כמעט אף פעם.
אני מניח שזה בעיקר בזכות צביקה הסבלני וטוב המזג שסובל את אופיי הבלתי נסבל, את ההתפרצויות שלי ואת המזג הג'ינג'י המתלקח שלי.
"אתה בלתי אפשרי." הוא נאנח כששוב אני רב עם מישהו על הכביש, או מסתבך בויכוח מיותר בעבודה בגלל הנטייה המצערת שלי להגיד בדיוק מה אני חושב. אחר כך הוא סולח לי, מייעץ לי איך למזער נזקים, ואם אני במצב רוח מתאים גם לוקח אותי למיטה ומוכיח לי שוב שגם אם הוא כבר לא צעיר הוא עדיין יכול ללמד אותי דבר אחד או שניים.
אנחנו גרים באותו בניין דירות, דלת מול דלת, ולפעמים אנחנו נסחפים ומתכננים שאחרי שנצא לפנסיה נתחתן, נחבר את הדירות שלנו זו לזו, ונגדל יחד המון חתולים סיאמים. אולי זה עוד יקרה, אבל בינתיים אנחנו רק שכנים שלפעמים גם ישנים אחד אצל השני, תלוי בנסיבות.
לולא צביקה לא הייתי פוגש את סימון. הוא זה שתמיד לוקח אותי לסקור כל מיני בתי קפה חדשים, פתיחות של תערוכות, פרמיירות של כל מיני הצגות ושאר אירועי תרבות שמתוקף תפקידו כעיתונאי עליו לדווח עליהם לקוראיו.
"מופע ריקוד?" גנחתי, "בחייך צביקה, רחמנות, אין לי כוח לזה."
"לא יזיק לך לצרוך קצת תרבות." נזף בי צביקה וכדי לשכנע אותי שכדאי לי הבטיח שלפני ההופעה תהיה קבלת פנים עם כיבוד.
"בייגלה עבשים ויין זול, אני ממש מתרגש." התלוננתי למפרע, אבל בכל זאת הלכתי. הכיבוד לא היה כל כך גרוע כמו שחששתי, ובין כה וכה לא הצלחתי לאכול כלום כי המלצר שניגש אלינו נושא מגש עמוס כוסות היה סימון, וברגע שראיתי את עיניו הכחולות רציתי אותו ושאר העולם נעלם בערפל.
"תפסיק עם זה פרדי." תקע צביקה מרפק בצלעותיי, "אתה מביך אותי וגם את הילד."
"אני רק מסתכל." התגוננתי.
"אתה לוטש עיניים בצורה מביכה, די."
"אני לא יכול להתאפק, תראה כמה שהוא יפה."
"העולם מלא בחורים יפים, מה מיוחד דווקא בו?"
"לא יודע, הוא מדהים. אתה חושב שהוא בקטע?"
"קשה לדעת. מה זה חשוב? בין כה וכה אנשים בגילנו שקופים בעיניו." אמר צביקה במרירות שצבטה את ליבי.
דווקא בגלל שתמיד היה גבר יפה שזכה למבטי הערצה בכל אשר פנה השנים האחרונות היו קשות לו במיוחד. למרות שלדעתי מראהו הגברי הנאה רק השתבח עם הזמן הוא ראה בעצמו אך ורק את סימני השנים ולקח ללב כל דחייה שדחו אותו צעירים חסרי בינה שרק הנעורים נחשבו בעיניהם.
אני הייתי רגיל לדחיות ולהתעלמות וידעתי שעלי להציע יותר מאשר את עצמי כדי להשיג סקס, אבל לצביקה זה היה חידוש מזעזע שדכדך אותו מאוד.
"אני חייב להשיג את הטלפון שלו." החלטתי, ולמרות הפצרותיו של צביקה שאפסיק לעשות בושות לעצמי ולו רדפתי אחרי המלצר יפה התואר בכל רחבי האולם, בלבלתי את מוחו בשאלות על טיב הכיבוד והמשקאות, וביקשתי את הטלפון של חברת הקייטרינג בתואנה -הנכונה לכשעצמה - שעלי לארגן את הכיבוד לאירוע שיערך במקום עבודתי לרגל פרישתו של הבוס שלי.
הוא נתן לי את כרטיס הביקור של חברת ההסעדה בה עבד וכששאלתי בחיוך אם אפשר לקבל גם את הטלפון הפרטי שלו חייך אלי חזרה בחביבות והוסיף מאחור בעיפרון את מספר הנייד שלו.
"זה בטח מספר מזויף." אמר צביקה בקדרות כשהראיתי לו בחיוך ניצחון את הכרטיס.
"ומה אם לא? על מה נתערב שזה המספר הנכון?"
"בחייך צביקה, למה שצעיר יפה כזה ייתן לך את הטלפון שלו, אתה מבוגר מספיק להיות אבא שלו."
"אולי הוא זקוק לדמות אב בחייו." הצטחקתי.
"או שהוא זקוק לתוספת למשכורת שלו." המשיך צביקה להיות רואה שחורות.
"אין לי בעיה עם זה. הוא מוצא חן בעיני ואני מוכן לשלם על התענוג של חברתו."
צביקה רטן משהו לא ברור מתחת לאפו וסירב לדבר יותר על הנושא וכשחזרנו בלילה הביתה סירב לבוא לישון איתי למרות שהבטיח לי שהלילה נישן יחד.
"לך תישן עם המלצר שלך." הפנה אלי בכעס את עורפו והתעסק ברעש גדול עם מנעול דירתו.
"אבל הבטחת צביקה, אמרת שאם אני אבוא אתך למופע תישן איתי. אני רק רוצה שנישן יחד מחובקים, זה הכול, למה אתה כעסן כזה?"
"למה אתה חרמן זקן ופתטי כזה?"
"כי אני כזה, אתה מכיר אותי. אל תכעס, בוא נישן כפיות. בבוקר אני אביא לך קפה למיטה." הפצרתי.
"לא בא לי, עזוב אותי."
"בטח שבא לך, טיפש זקן שכמוך. אתה הרי חולה עלי, בוא כבר." כרכתי יד על מותניו וגררתי אותו לדירתי.
התחבקנו בחשכה ואני נישקתי את עורפו וליטפתי את בטנו שפעם הייתה שטוחה חלקה וקשה וכיום נעשתה עגלגלה ושעירה, ואמרתי לו שאני אוהב את הריח שלו ושרק איתו אני ישן טוב, שטויות מתוקות ומחניפות שגרמו לו לבכות.
"נו, די חמוד, מספיק. שנינו עייפים, אל תתרגש כל כך, זה רק אני והשטויות שלי, תישן צביקה."
"אתה פשוט לא מבין שכמה שאתה נחמד יותר אתה מרגיז אותי יותר."
"אז להיות גועלי?"
"כן."
"אני לא מבין אותך."
"כי אתה ג'ינג'י טיפש שלא אוהב אותי."
"בטח שאני אוהב אותך, כבר שלושים שנה אני אוהב אותך."
"בגלל זה הלכת והתחתנת?"
"הייתי חייב. היא אמרה שהיא בהריון."
"מה פתאום הכנסת אותה להריון?"
"כי היא התפשטה, מה יכולתי לעשות? מאוד לא מנומס לא להגיב כשבחורה עומדת מולך ערומה."
"לא יכולת להגיב עם קונדום?"
"צביקה, די כבר חמוד, זה קרה כל כך מזמן, עכשיו נזכרת?"
"המלצר היפה קרה רק הערב."
"עוד לא קרה כלום."
"אבל יקרה, אתה תתקשר אליו ובסוף תזיין אותו."
"או שכן או שלא, מה שבטוח אני אבזבז עליו כסף וזמן ואולי יקרה מה שיקרה, בכל מקרה אחר כך הוא יחזור לחיים שלו והכל יבוא על מקומו בשלום."
"ומה אם לא? ואם הוא יתאהב בך?"
"איך הוא יתאהב בי? אל תהיה טיפש."
"אתה רודף אחרי ילדים יפים ואני הטיפש?"
"בטח שאתה טיפש, אחרת מה יש לך לישון עם זקן שרודף אחרי ילדים יפים?"
"אי אפשר איתך פרוייקה, שתוק כבר."
"בסדר צביה, אני שותק."
הוא צובט אותי, אני מנשק את כתפו, ואנחנו נרדמים.
מספר הטלפון שסימון יפה התואר רשם לי היה נכון. הוא ענה מיד כשהתקשרתי, מבטאו הצרפתי הקל מלבב אותי בנעימות, ומיד הסכים להיפגש איתי בבית קפה.
יושב מולי פנים אל פנים הוא נראה עוד יותר מפתה אפילו. עורו שחום וחלק, עיניו כחולות כהות ומלוכסנות וחיוכו צעיר וצחור.
"בעצם קוראים לי אפרים." הסברתי, "אבל מאז הבר מצווה אף אחד לא קרא לי ככה."
"ולי קוראים שמעון, אבל בבית אני סימון."
הוא סיפר לי ברצון על עצמו – השתחרר לא מכבר מהצבא, לומד תקשורת, שואף להיות עיתונאי, אולי להשתלב בטלוויזיה.
"אתה יפה מספיק בשביל זה." אני פוסק והוא מחייך בתודה. הוריו חזרו לצרפת אחרי גיוסו בגלל קשיי הסתגלות, אבל הוא אוהב את הארץ ונעים לו פה. אין לו חבר כי הצעירים בגילו קלי דעת ורודפי בילויים והוא מעדיף גברים בוגרים יותר, הוא אומר ומחייך לתוך עיני.
אני שואל בנימה של דוד מודאג איך הוא מסתדר עם הכסף, הרי שכר דירה ושכר לימוד כל כך יקרים פה?
הוא מחייך חיוך זוהר ומרגיע אותי שההורים שולחים כסף, וחוץ מזה הוא עובד במלצרות והוא מסתדר. אחר כך הוא מדהים אותי ושואל אם הגבר שעמד לצידי בזמן המופע הוא אכן צבי לבני, העיתונאי המוכשר והשנון שהוא אוהב לקרוא כל שבוע?
"מי?" אני מופתע לרגע ואז מתעשת, "כן, זה צבי לבני, הוא מכר טוב שלי, אבל אני עדיין חושב עליו כעל צביקה וייס."
"הוא מדהים, נכון?" מתרחבות עיניו היפות של סימון.
"הוא תמיד היה בחור יפה וגם כיום הוא נראה מצוין לגילו." אני מסכים, מתעלם מצריבת הקנאה בקיבתי.
"גם אתה נראה נהדר, מאוד גברי וכריזמטי." מחניף לי סימון בלי בושה וממשיך להשתפך על הכתיבה של צביקה, שואל כמה זמן אני מכיר אותו, ומה בדיוק הקשר ביני לבינו.
אני מנדב פרטים מעטים - אנחנו חברים ותיקים, גרים בשכנות, אבל לא בני זוג, ועד כמה שידוע לי אין לו אף אחד.
"תמסור לו שאני מעריץ את הכתיבה שלו." דורש סימון, ואחר כך נעתר להזמנתי לבוא לדירתי לביקור.
"הנה, כאן הוא גר." אני מראה לו את דלת דירתו של צביקה עליה תלוי השלט שלקח מדירת הוריו שנפטרו לפני כמה שנים. על השלט העשוי נחושת ממורקת כתוב ווייס ותו לא.
סימון בוהה בשלט ופתאום שולח יד ומצלצל בפעמון החשמלי הקטן שצמוד למשקוף. במו ידי עזרתי לצביקה להרכיב אותו.
"מה אתה עושה?" אני נבהל, אבל כבר מאוחר מידי, צביקה פותח את הדלת, מחייך למראה פני ומברך את סימון בשלום לבבי. אין לי ברירה אלא להציג בפניו את הנער שמשתפך מיד במחמאות לכתיבתו העיתונאית של צביקה אותו הוא מתעקש לכנות מר לבני.
כל הפארסה המביכה הזו מסתיימת בביקור אצל צביקה. אנחנו יושבים אצלו בסלון, שותים תה וקפה, אוכלים עוגה, הם מדברים על כתיבה ואני מקשיב ושואל את עצמי למה מעולם לא טרחתי לקרוא את כתבותיו של צביקה, ואיך זה שאף פעם לא הבחנתי כמה הוא פיקח, שנון ומשכיל?
בסוף נמאס לי. התנצלתי והלכתי הביתה. צביקה ליווה אותי החוצה והנהן בפיזור נפש כשביקשתי ממנו שיקפוץ אלי אחרי שהאורח שלו יסתלק.
חיכיתי לו עד חצות והוא לא בא. הדלת לדירתו נותרה סגורה עד למחרת בבוקר. אני יודע כי הייתי ער כל הלילה והאזנתי.
"הוא רק מנסה לנצל אותך כדי להפוך לעיתונאי איך אתה לא מרגיש בזה?" התרתחתי על צביקה אחרי שסיפר לי בחיוך מדושן עונג על נפלאותיו של סימון היפה.
"יכול להיות שאתה צודק פרדי, אבל במה זה גרוע יותר מהבחורים שאתה משלם להם כדי שיישארו לישון אצלך?"
"תאמין לי, מי שמקבל ממני כסף לא ישן. הוא עובד קשה, לישון אני ישן רק עם חברים."
"אתה מתכוון אלי במקרה?" צחק צביקה.
"בהחלט כן. אתה חבר שלי ואני לא יכול לסבול איך הילד הזה מנצל אותך."
"אני דווקא נהנה מזה מאוד."
"כי אתה טיפש."
"ואתה קנאי. לא הייתי מאמין את זה עליך, אני יודע שנדלקת עליו פרדי, אבל הוא מעדיף דווקא אותי אז בבקשה, תהיה נדיב ותפסיק לכעוס."
"אני מנסה, קשה לי."
"בגללי או בגלל הילד?"
"בגללך, בטח שבגללך, מה לי ולתינוק הזה?"
צביקה נחפז לחבק אותי, הבטיח לי שהוא אוהב רק אותי ושעם הילד זה סתם סקס ויומיים אחר כך הזמין אותו לגור אצלו.
"נגמר לו חוזה השכירות אז חשבתי שכדאי שבינתיים... אני מקווה שזה לא מפריע לך."
"בטח שזה מפריע לי, אני לא רוצה שתישן איתו."
"למה לא?"
באמת, למה לא? אני שואל את עצמי ומופתע כי אין לי תשובה הגיונית. אני פשוט לא רוצה ודי. "כי... כי אני רוצה שתישן רק איתי."
"באמת?" הרים צביקה גבות מופתעות, "אני לא זקן מידי בשבילך?"
אין לי תשובה לשאלה הזו. עד היום הייתי אומר שכן, הוא רק חבר שלי, ובמיטה אני רוצה גוף צעיר וחלק של נער לפרוק עליו את החרמנות שלי, אבל פתאום כשהוא ישן עם בחור צעיר... במקום להתמודד עם רגשות הקנאה והכעס שמכרסמים אותי אני חוזר ואומר לו שסימון סתם מנצל אותו ושהוא טיפש זקן.
"אולי אתה צודק פרדי, אבל אני מעדיף להיות טיפש זקן מאשר חרמן זקן כמוך."
כל הדם עלה לי לראש, ככה, אני אראה לו מה זה חרמן זקן!
"תעשה מה שבא לך צביקה ותהיה לי בריא, שלום ותודה." אמרתי לו בקרירות, יצאתי מדירתו בטריקת דלת ולא חזרתי לשם למרות שצביקה לא נטר לי טינה ולמחרת בבוקר האיר לי פנים בחדר המדרגות והזמין אותי אליו לביקור.
במקום לראות אותו מאושר עם סימון היפה הלכתי לגן להראות לו שמה שהוא יכול גם אני יכול ואפילו טוב יותר.
לקח לי שבוע שלם למצוא את סשה וברגע שראיתי את העיניים האפורות והגדולות מביטות בי בחשש ידעתי שהצלחתי. הוא נראה צעיר, מורעב, בודד ונוגע ללב. כמה דקות אחרי שהתיישב לצידי על הספסל התחיל לרדת גשם. התייחסתי לכך כאל אות משמים והזמנתי אותו לדירה שלי.
"לבוא לבית שלך?" שאל בחשש, "למה? פה לא טוב?"
הגשם שהתחיל לטפטף במרץ חסך לי את הצורך במתן תשובה. "אולי מלון?" ניסה סשה לרכך את רוע הגזרה.
"למה ללכת למלון יקר כשהדירה שלי לא רחוקה ולא עולה כסף? מה, אתה פוחד ממני?"
"כן, קצת."
"אם כבר אני צריך לפחד ממך." ניסיתי לעודד אותו, "אתה יותר צעיר וחזק."
"אה... כן." אמר סשה בהיסוס שהיה די מובן נוכח העובדה שהוא היה נמוך ורזה ממני ונראה מובס ועייף מידי לנער כה צעיר.
"נו, בוא." אחזתי בעדינות במרפקו, "אני אכין לך חביתה ושוקו, אחר כך תוכל להתקלח במים חמים ולישון איתי עד הבוקר."
אין לדעת אם זו הייתה החביתה והשוקו או שאולי ההבטחה למקלחת החמה וללילה במיטה נוחה, אבל דברי פעלו את פעולתם והוא התפתה ובא איתי בצייתנות לדירתי. בכניסה עמד רגע על הסף, מציץ בחשדנות פנימה, ולבסוף החליט שאין שום סכנה והחליק למטבח שלי, ביישן והססן כמו חתול אשפתות.
הדלקתי את הבוילר והכנתי לו חביתה, כתוספת פתחתי קופסת טונה, חיממתי פיתות וגם את השוקו המובטח לא שכחתי. הוא הסתער על המזון ברעבתנות ובין ביס לביס פלט מעט מידע על עצמו - הוא עלה לארץ לפני חמש שנים, למד בפנימייה, ברח משם כי היה לו רע, פעם בכמה ימים הוא הולך לבקר את סבתא בבית אבות, עם אימא הוא לא מדבר ואין לו מושג לאן נעלם אבא. על השאלה מה גילו הוא דילג בקלילות ודרש מקלחת כמובטח.
הובלתי אותו למקלחת, הדלקתי תנור חימום, הוספתי מגבת וטרנינג נקי ובעוד הוא מתענג על המים והסבון נשכבתי במיטה והדלקתי טלוויזיה.
כשהוא הצטרף אלי, חצי שעה אחר כך, נקי וריחני ונראה צעיר ורזה בטרנינג שלי, כבר הייתי שקוע בסרט דוקומנטארי על מלחמת העולם השנייה. הרמתי את שולי השמיכה והזמנתי אותו לשכב לצידי. "חכה קצת עד שהסרט ייגמר." ביקשתי.
הוא שילב את ידיו מתחת לעורפו, הביט יחד איתי בתמונות המלחמה בשחור לבן עד שעיניו נעצמו והוא נרדם כמו ילד עייף.
בתום הסרט כיביתי את הטלוויזיה, התהפכתי על בטני ונרדמתי לצידו. יכולתי להעיר אותו כמובן ולדרוש תמורה על האירוח שקיבל, אבל השעה כבר הייתה כמעט חצות, הייתי עייף והנער נראה שלו וצעיר כל כך.
גם מחר יום אמרתי לעצמי והנחתי לו לישון. 

למחרת בבוקר הוא התעורר מבולבל והביט בי נבוך כשהגשתי לו קפה ועוגה למיטה.
"תישאר פה עד הערב, תנוח קצת. בחוץ ירד גשם כל היום, עדיף שתישאר אצלי."
"ולאן אתה הולך?" נפערו עיניו בבהלה.
"לעבודה סשה. הנה, קח מאה ₪ תקנה חלב ולחמניות, אני אחזור אחרי הצהרים."
הייתי בטוח שהוא יעלם עד שאשוב, אבל הוא היה בבית, מול המחשב, משחק במשחק רעשני ומהיר שכולו מלחמה בין חיילים וחייזרים. בזמן שנעדרתי הוא עשה קניות וכביסה, שטף רצפה, סידר את הסלון ואפילו הכין מרק.
שנים שלא גרתי עם מישהו, שכחתי כבר כמה נעים להיכנס לדירה לא ריקה.
אכלנו יחד ארוחת צהרים מאוחרת. סשה ניסה להיות מועיל ויעיל, הגיש לי אוכל ודיווח לי על מעשיו. הוא היה מתוח ועצבני והביט ללא הרף דרך החלון. בחוץ החשיך מהר והגשם ירד ללא הפוגה, ברדיו דיברו על שלג ועל קרה במקומות הנמוכים. ההחלטה לאסוף אותו אלי, החלטה שהחלה רק כרעיון מעורפל התגבשה בבת אחת.
"מה דעתך שתישאר אצלי גם הלילה?" הצעתי, "אתה יכול?"
הוא הנהן בעצבנות ונתן לי את העודף מהקניות.
"תשמור בשבילך." הצעתי בנדיבות, ונתתי לו עוד מאה ₪.
"עוד לא עשיתי בשביל זה כלום." אמר סשה והסמיק קצת.
"יש זמן." הרגעתי אותו, מושך זמן. הוא היה חמוד מאוד, אבל לא ממש הטעם שלי, צעיר ורזה מידי והאמת, לא בא לי סקס, רציתי לשכב בנוחיות במיטה, לשתות תה ולראות סרט בטלוויזיה, ובסוף זה בדיוק מה שקרה – בילינו עוד ערב במיטה, צופים בטלוויזיה, שותים תה ואוכלים טוסטים עם גבינה צהובה.
הלכתי לישון עם כאב ראש ושיעול קל וקמתי עם חום וצמרמורת.
"יש לך שפעת." אמר סשה, מניח יד דקה וקרירה על מצחי, ורץ לבית מרקחת להביא לי סירופ נגד שיעול ואקמול.
שכבתי חולה שבוע שלם, תשוש מכדי להרים את ראשי מהכרית. סשה טיפל בי כמו אחות רחמנייה. הכין תה ומרק, החליף את כלי המיטה, הגיש לי תרופות והבטיח לי שאני לא הולך למות, זה רק שפעת.
"השכן ממול מוסר לך שתהיה בריא." דיווח לי אחרי שהתחלתי להבריא.
"מי, סימון?" נדהמתי.
"לא, זאת אומרת, גם הוא, אבל אני מתכוון לשני, לזה שכותב בעיתון. הוא פה, בא לבקר אותך."
"לא רוצה לראות אותו, אני נראה זוועה."
"כאילו שזה מה שמפריע לי." גיחך צביקה שצץ בפתח דלת חדר השינה, נראה נמרץ וצעיר מהרגיל.
"לך מפה."
"לא רוצה, למה לא קראת לי מיד ומי המטפלת שלך?"
"זה סשה, מצאתי אותו בגן. נכון שהוא חמוד?"
"מאוד, וצעיר אפילו יותר מסימון. כדאי שתבדוק שהוא הגיע כבר לגיל ההסכמה."
"בשביל מה? אין לי כוח להרים את הראש מהכרית."
"מזלך, הוא נראה לי בן ארבע עשרה."
"לך מפה צביקה, אני רוצה למות בשקט."
"שטויות, אתה תהיה בסדר." הוא רכן, נשק על לחיי, סיפר לי שהוא מתגעגע אלי והלך. 

"בסדר." אמרתי לסשה אחרי שהחלמתי, "אתה נשאר לגור איתי, אבל יש לי תנאים."
פניו התחדדו בחשדנות. "איזה תנאים?"
"ראשית ילד אתה אומר לי בדיוק בן כמה אתה."
אני בן שש עשרה. עוד חודש אני אהיה בן שבע עשרה."
"זה צעיר מידי, היית צריך להגיד לי מיד."
"זה מעל גיל ההסכמה ובין כה וכה לא עשינו כלום."
"רק כי הרגשתי לא טוב."
"כשנפגשנו הרגשת טוב, סתם לא רצית."
"יכול להיות. לא חשוב, התנאי השני הוא שתחזור ללימודים."
"אני רוצה ללמוד להיות טבח."
"מה פתאום טבח?"
"זה מה שאני רוצה. לא רוצה ללמוד מתמטיקה ותנ"ך, רוצה להיות טבח."
"איפה לומדים את זה?"
"אני אברר. סימון יעזור לי."
"אולי סימון יוכל גם ללכת אתך לקנות בגדים? אתה צריך בגדים חדשים ואני שונא לקנות בגדים."
פניו נמלאו פליאה. "מי שונא לקנות בגדים? אתה בטוח שאתה אוהב בחורים?"
"כן, אני בטוח. בחורים אני אוהב, קניות לא. נו, לך תשאל אותו."
כמה דקות אחר כך סימון דפק בדלת בנימוס, נכנס ושאל ביראת כבוד מה שלומי, איך אני מרגיש, ואם זה באמת בסדר מבחינתי שהוא אלך עם סשה לקנות בגדים ולרשום אותו לקורס בישול?
אפילו עיוור חרש וסטרייט היה רואה שהשניים דלוקים זה על זה. נתתי לו את כרטיס האשראי שלי ואמרתי להם ללכת ולבלות יחד ולא להפסיק עד שהכרטיס יפסיק לעבוד.
אחרי שהצעירים הלכו נכנס צביקה בלי לדפוק, כמו שהיה עושה בימים עברו, והודיע לי שאני עושה מצווה ואני צדיק למרות שאני מטומטם.
"מי שמדבר, אפשר לחשוב שאתה חכם יותר."
הסתכלנו זה על זה ופרצנו בצחוק. גם בלי לדבר על זה היה ברור מה שני הצעירים הללו זוממים לעשות. נחמד היה להיות מבוגר וחכם ולדעת הכול מראש בלי לקנא ובלי לכעוס.
"התגעגעתי אליך, רגזן זקן שכמוך." הוא אמר והתיישב לצידי.
"בוא תראה לי את זה." הושטתי לו ידיים.
הוא הסתער עלי וכיסה אותי בנשיקות, "שלא תעז לעשות איתי יותר ברוגז, דביל אחד."
"אתה מכיר אותי, כשאני כועס הראש שלי מפסיק לעבוד, וחוץ מזה אתה התחלת, מה פתאום הזמנת את סימון לגור אתך?"
הוא צחק. "בגלל זה סשה צץ פה? קינאת בגלל סימון?"
"לא יודע, כנראה שכן, וחוץ מזה היה נורא קר בחוץ וירד גשם והוא נראה מסכן כזה. סך הכול הוא ילד טוב, מסודר, נקי, מכין אוכל, מדבר בנימוס."
"ומתעסק עם סימון."
"למה לא? מה עוד יש לו לעשות בגילו? הם צעירים ומתאימים יחד, במקומו גם אני הייתי מתחיל עם החבר שלך."
"אל תהיה מצחיק, סימון לא החבר שלי, הוא חצי מהגיל שלי, הוא סתם גר אצלי בזמן שהוא מחפש דירה חדשה."
"אם תשכנע אותו לקחת איתו את סשה לדירה החדשה שלו אני ארשה לך לבוא לישון איתי."
"יפה מצידך פרדי, אני אשמח מאוד, אבל כמו שאני מכיר אותך זה לא יפריע לך להמשיך לרדוף אחרי בחורים צעירים."
"נכון, אני אמשיך לרדוף אחריהם, אבל אני חושב שאני כבר זקן מידי להשיג אותם."
"טיפש היית וטיפש נשארת פרדי." גיחך צביקה ומשך מעלי את מכנסי... אחר כך עשינו מה שאנחנו עושים כל כך טוב כבר שנים רבות ונרדמנו אחד בזרועות השני.
מרוב שמחה על הפגישה המחודשת שכחנו לנעול את הדלת ונתפסנו על חם על ידי סשה וסימון שהתלבטו קשות איך לספר לנו שהם עוברים לגור יחד בדירה שמצאו לעצמם.
אני מניח שסך הכול למצוא אותנו יחד במיטה הקל עליהם מאוד את ייסורי המצפון, למרות שיש לי הרגשה שהם קצת נעלבו כשצחקנו מהבשורה שלהם במקום להתרגז.
לא חשוב, נשארנו כולנו ידידים. הם חיים את חייהם, רצים למסיבות ולמועדונים ועובדים קשה מידי בשביל לבלות, ואנחנו ממשיכים לגור בדירות הסמוכות שלנו ולישון אחד עם השני כל פעם שמתחשק לנו. צביקה כותב את המאמרים השנונים והמלומדים שלו וגורר אותי לכל מיני מופעים תרבותיים, ואני ממשיך ללטוש מבטים בצעירים יפי תואר ולפעמים גם מצליח לפתות אותם להיות איתי קצת.
שנינו מתכננים, מיד אחרי שנצא לפנסיה, לחבר את הדירות שלנו לדירה אחת גדולה ולגדל בה יחד המון חתולים סיאמיים.

ב. פני מלאך

חזרתי הביתה ברגלים כושלות ומצאתי את אור מתייפח לתוך הכרית שלו.
"אל תשים לב למה שהוא אמר, הוא סתם מקנא, מה הוא חשב? שאני אשב ואחכה לו עד שאשתו תזרוק אותו? טיפש כזה."
"הוא צדק קובי, אבל לא הייתה לי ברירה, ההורים שלי לא רצו אותי, במשפחה האומנת יש ילדים חדשים, בפנימייה לא יכלו להחזיק אותי אחרי שגמרתי את התיכון, אפילו הצבא לא רצה אותי. מה עוד יכולתי לעשות?"
"יכולת לעבוד וללמוד כמו כל האנשים בגיל שלך."
"אין לי ראש ללימודים."
"שטויות, בטח שכן. אתה תעשה בגרות ותלמד מקצוע. יהיה בסדר, אני אעזור לך."
"איך תעזור לי? גם ככה בקושי יש לך כסף בשביל דמי מזונות לילדים שלך."
"לא נורא אור, יהיו לנו כמה חודשים קשים, אבל נסתדר. תסמוך עלי, אני אעשה משמרות והכל יהיה בסדר." הבטחתי לו וליטפתי את עורו החלק, מנשק את פניו היפות, "יהיה בסדר ילד, אל תדאג."
הוא נרגע לבסוף, מחה את דמעותיו ונרדם, צמוד אלי, אבל למחרת, כשחזרתי מהעבודה, גיליתי שהוא לקח את בגדיו ונעלם. 
עשיתי סיבוב בבית וגיליתי שחוץ מהבגדים שלו הוא לקח גם את תיק המילואים שלי, את מעיל העור השחור שבין כה וכה לא לבשתי - הוא נראה עלי ערסי - את ה - MP החדש שלי ואת המצלמה הדיגיטאלית שקניתי לעצמי בהתקף פזרנות מיד אחרי הגירושים ועדיין לא ידעתי איך בדיוק להשתמש בה. מזל שהתאפקתי ולא קניתי לפטופ אחרת הוא בטח היה לוקח גם אותו הרהרתי לעצמי והלכתי להתקשר לצברי ששמח מאוד על הטלפון שלי, שמחה שנגמרה מיד כשהתחלתי לצרוח עליו.
"אור הסתלק. חזרתי מהעבודה והוא לא היה ואתה אשם, הכול בגללך."
"מה הוא לקח איתו?"
"מה זה משנה מה הוא לקח? הכי חשוב זה שהוא לקח את עצמו!" צעקתי, ורק אז קלטתי שהוא באמת איננו, הסתלק לו ולקח איתו את עורו החלק, גופו הדק והחמים, הזין היפה שלו ופני המלאך המתוקים שלו והתחלתי לבכות.
"נו, באמת, אני לא מאמין שאתה בוכה על הזונה הקטנה הזו." התרגז צברי.
"מי שמדבר על זונות? קודם תסתכל על עצמך!" צעקתי בעצבים וסגרתי לו את הטלפון בפרצוף.
כמה דקות אחר כך הוא כבר היה אצלי. "לפחות הוא לא רוקן לך את הדירה."
"הוא כן רוקן אותה, בלעדיו הדירה שלי ריקה." התייפחתי, מרגיש איך, לראשונה בחיי, הלב שלי נשבר.
צברי ניסה לחבק אותי ואני הדפתי אותו מעלי בזעם. "לך מפה, בשביל מה באת? אם לא היית פותח את הפה הגדול שלך הוא לא היה עוזב אותי, למה חקרת אותו ככה? הכול באשמתך, עזוב אותי, אני הולך לחפש אותו."
"מה אתה, משוגע? תגיד תודה שנפטרת ממנו בקלות כזו, אני לא אתפלא אם יום אחד המשטרה תגיע לכאן בגללו."
"מה פתאום משטרה? אני בחיים לא אתלונן עליו."
"אבל הוא עלול להתלונן עליך. תתפלל שהוא מעל גיל ההסכמה."
"הוא בן תשע עשרה, לא שמעת מה הוא אמר אתמול?"
"שמעתי ערמה של שקרים, ואם הוא בן תשע עשרה אני פרימה בלרינה בבולשוי. אני מקווה שהוא מעל שש עשרה, אחרת תהיה בצרות."
"אתה לא נורמאלי צברי, אתה ממש מופרע, מאיפה אתה מביא את השטויות האלו?"
"מהחיים, הכול מהחיים ילד, ואני אולי מופרע, אבל לא תמים כמוך."
"אני לא תמים. חייתי עם הבחור כזה כמעט שלושה חודשים, אתה דיברת איתו בקושי שעה, מה אתה יודע עליו בכלל?"
"מספיקה שעה אחת כדי לראות שהוא זונה קטנה ונצלנית."
"אמרתי לך לא לקרוא לו ככה." התנפלתי על צברי, הטחתי בו שהוא בעצמו זונה, וניסיתי להכות אותו.
לא הצלחתי. הוא היה חזק ממני וידע איך ללכת מכות ואני לא. בפעם האחרונה שהרבצתי למישהו הייתי בבית ספר יסודי וגם אז הפסדתי.
מצאתי את עצמי שוכב פרקדן על השטיח בסלון וצברי שוכב עלי, מעיק על גופי בכל כובד משקלו, פרצופו צמוד לשלי והזין שלו מתחפר בבטני.
לרגע השתרר שקט מביך ואחר כך התחלתי לבכות בכי גדול, בכי רווי דמעות ואנקות, מרעיד גוף ומטלטל נשמה.
"יעקוב, בחייך, נו, די יעקוב, תפסיק, די, אל תבכה נשמה, די." ניסה צברי להרגיע אותי במילים ובחיבוקים.
אחרי שיבש מקור דמעותיי נשארתי לשבת על השטיח, חבוק בזרועותיו, אפי סתום ופני לחות.
"תעזוב אותי, די, תן לי... אני צריך ללכת לשטוף פנים." התנערתי ממנו והלכתי למקלחת. יצאתי משם כשאני נראה קצת פחות פרוע, אבל עדיין אומלל מאוד, ומצאתי את צברי ממתין לי על השטיח, גבו נשען על הספה.
"קום צברי, לך הביתה. אני יוצא עכשיו."
"לאן?"
"אני הולך לחפש אותו."
"איפה? הוא בטח כבר באילת, או אולי אפילו בחוץ לארץ. לאן תלך לחפש אותו?"
" קודם אני אלך למסעדה שהוא עובד בה ואחר כך לגן, איפה שמצאתי אותו ו... לא יודע, אחר כך נראה."
"לדעתי אתה עושה טעות."
"הדעה שלך לא מעניינת אותי. לך מפה."
צברי נאנח. "לפחות תרשה לי לבוא אתך."
"בשביל מה? לא עשית לי מספיק נזקים? מה אתה צריך לבוא איתי?"
"כדי להשגיח עליך שלא תסתבך."
"לא רוצה אותך, לך מפה."
"קובי תקשיב, נו, די, תקשיב לי. יש לי קצת יותר ניסיון ממך בקטע הזה, אתה לא כל כך בעניינים ויש המון... יש כל מיני... בבקשה, תרשה לי ללכת אתך לחפש אותו, אני מבטיח לא לקרוא לו יותר זונה. נו, בחייך, אל תהיה כזה, אני דואג לך."
"בגלל זה הרבצת לי? מרוב דאגה?"
"לא ממש הרבצתי לך, רק ריסנתי אותך." חייך צברי, "אם הייתי מרביץ לך באמת היית עכשיו בדרך לבית חולים." הוסיף בשמץ לגלוג.
בעקרון הוא צדק, זו הייתה האמת, אבל יש גבול כמה אמת יכול בן אדם לעכל בבת אחת. לשמע דבריו הגאווה שלי שכבר נפצעה פצעי מוות שכבה עכשיו מתה על הרצפה. לא יכולתי לשאת את בדיחות הדעת הלגלגנית שלו ולכן הסתובבתי וברחתי מהבית.
הוא הלך אחרי, מתנצל, מבקש את סליחתי, מפציר בי שאניח לו לבוא איתי, ולבסוף  נדחק אחרי לניסן המתפוררת שלי, קובע עובדות בשטח.
החלטתי להמשיך בתוכנית שלי ולהתעלם מנוכחותו של צברי, התנעתי ונסעתי לחפש את אור. צברי המשיך לברבר חוזר ומתנצל, מודה שיש לו פה גדול מידי ושהוא הגזים בתגובות שלו.
"נו, די, שתוק כבר. די, מספיק לדבר, שמעתי אותך מספיק ליום אחד!" התפרצתי לבסוף.
הוא סתם סוף סוף, אבל נגרר אחרי כל אותו ערב, שומע בשתיקה את מנהל המסעדה מספר לי שאור הפסיק לעבוד אצלו כבר לפני שבועיים, בדיוק יום אחרי שקיבל מקדמה על חשבון המשכורת שלו.
נתתי לו בשתיקה צ'ק על סך אלף ₪ - הכסף שאור היה חייב למסעדה - והוספתי עוד מאה במזומן תמורת הסינרים שהוא לקח לכביסה ולא החזיר.
אחר כך עצרתי לקנות דלק וגיליתי בעצב שכרטיס האשראי שלי נעלם. צברי שילם על הדלק ובזמן שנסעתי לגן הציבורי בו ראיתי לראשונה את פני המלאך של אור הוא התקשר לחברת כרטיסי האשראי והודיע להם שהכרטיס שלי נגנב.
הסתובבתי לשווא בכל העיר, ראיתי הרבה צעירים, יושבים ושותים על ספסלים ציבוריים, משוטטים בחבורות גדולות ורעשניות ברחוב, מתבטלים מול בתי קפה ומסעדות, רובצים בקניונים או סתם ברחוב, אף אחד מהם לא היה אור.
כמה שעות אחר כך התייאשתי וחזרתי הביתה.
צברי התעקש ללוות אותי עד לדלת ונראה כאילו הוא מצפה שאזמין אותו פנימה. "לך לישון צברי, ברגע שאני אקבל כרטיס אשראי חדש אני אוציא כסף ואחזיר לך על הדלק, בעצם אני יכול לתת לך צ'ק כבר עכשיו, אבל אני לא בטוח שהוא לא יחזור. כמה שילמת על הדלק?"
"עזוב, זה לא חשוב."
"זה כן חשוב. אני לא רוצה להיות חייב לך."
"אני מבין, אבל הכסף באמת לא משנה." הניח צברי יד חמה על לחיי, לוכד אותי בין גופו לקיר.
"אתה לא מבין כלום." ניסיתי להדוף אותו מעלי.
"אני כן מבין. אתה עצוב וכועס ונוח לך להוציא עלי את העצבים, אני מבין וזה בסדר גמור, לא אכפת לי."
"בסדר, אז אתה כן מבין. יאללה, לך מפה."
"הייתי מעדיף להישאר אתך הלילה."
"לא רוצה, לך. אני רוצה להיות לבד."
"זה לא רעיון טוב, בבקשה קובי, תרשה לי להיות חבר שלך."
"לא רוצה."
"בבקשה, אני נורא מצטער שהייתי כל כך... שלא התחשבתי ברגשות שלך. אני בהמה לפעמים קובי, אני יודע, אבל אני דואג לך, תאמין לי שאני חבר שלך."
"עם חברים כמוך לא צריך אויבים." הטחתי ונכנסתי הביתה, טורק את הדלת בפרצופו. הוא דפק עוד כמה פעמים על הדלת וקרא בשמי, אבל התעלמתי ממנו ולבסוף הוא התייאש והלך.
הבטתי מהחלון איך הוא נכנס למכוניתו ונוסע משם ואז התמוטטתי על הספה ובכיתי עד שנרדמתי. 

בשבועות שבאו אחרי היעלמותו של אור הייתי עסוק מאוד. בימים המשכתי כמובן לעבוד במפעל, ובלילות הסתובבתי וחיפשתי אותו. תוך כדי שיטוטיי ברחובות העיר גיליתי שיש ניידות מיוחדות של מתנדבים שמסתובבים בלילות במקומות מפגש של נערים ונערות חסרי בית במטרה לעזור להם. הם חילקו להם אוכל, תרופות, ואפילו עשו להם בדיקות דם.
כשהצעתי להתנדב גם כן התקבלתי בשמחה. מנהלי הארגון הופתעו ממספר המשמרות שהייתי מוכן לעשות והעריכו מאוד את רוח ההתנדבות שלי. קיבלתי את המחמאות בחיוך נבוך ולא גיליתי לאיש למה באמת הגעתי לעבוד אתם. אחרי כמה חודשים גם אני כבר לא הייתי בטוח למה אני באמת מתמיד להגיע לשם כמעט כל ערב. למרות שאיבדתי תקווה שאמצא את אור המשכתי לנסות לעזור לצעירים חסרי בית ודי מהר גיליתי, מזועזע ונחרד, כמה רבים הם בני הנוער שמסתובבים ברחובות, חיים מהפה ליד, משוטטים בלילות, מוכרים את גופם בזול, חלקם מסוממים, חלקם בדרך לשם.
היה קשה לעזור לילדים האבודים הללו שאיבדו את תמימותם. הם שיקרו ללא הרף, רואים בכל מבוגר אויב, והתחמקו מהניסיונות לעזור להם. רובם ניתקו קשר עם משפחותיהם, הזניחו את עצמם, הורסים את בריאותם, מוכרים בזול את נעוריהם, לא מבוגרים מספיק להבין שאם לא יצאו מהרחוב צפוי להם מוות אלים ובזוי.
הארגונים שעזרו לילדים העזובים הללו שכרו למענם דירות מחסה שבהם יכלו הצעירים שרצו בכך לשהות עד שימצא להם סידור הולם. במסגרת פעילות ההתנדבות שלי הייתי מגיע פעם בשבוע לדירה כזו ומעמיד את עצמי לרשותה של אם הבית ששמחה תמיד על עוד מתנדב. 

אחרי ששמר על שתיקה של חודשיים צברי צץ אצלי שוב ותפס אותי בדיוק כשעמדתי לצאת למשמרת לילה בדירת המחסה.
"שלום קובי, מה שלומך?"
"טוב, תודה." אמרתי קצרות, מגלה להפתעתי שאני לא כועס עליו יותר, "ואיך אתה, מה חדש?"
"הכול בסדר אצלי, תודה."
"שמעת משהו מאור?"
"לא."
"רציתי להתנצל שוב שהייתי כל כך בוטה."
"זה בסדר, צדקת."
"יכולתי לדבר בצורה יותר עדינה."
"עדינות זה לא אתה צברי, שנינו יודעים את זה."
"כן, נכון, אבל זה לא תירוץ."
"עזוב, אני כבר לא כועס עליך, עבר לי."
"טוב, אני שמח לשמוע. לאן אתה הולך?"
סיפרתי לו על דירת המחסה לנוער במצוקה והוא שאל אם הוא יכול לבוא גם כן.
"למה לא, בוא. תמיד חסרים לנו מתנדבים, אבל תדע לך שזו עבודה מאוד קשה, הם לא נחמדים כל כך, אף אחד לא יגיד לך שם תודה."
"בסדר. אני לא פוחד מעבודה קשה. תגיד קובי, יש לך מישהו?"
"אף אחד. מאז שאור עזב אני לגמרי לבד."
"גם אני."
הבטנו זה בזה ושנינו השפלנו בבת אחת מבט, שותקים במבוכה.
"יאללה, בוא נלך." הפסקתי את השתיקה.
הגענו ומצאנו ערמה של בגדים ונעלים שהתקבלו כתרומה, ממתינים לנו שנבדוק ונסדר אותם. חלק מהבגדים היו במצב טוב, חלק סמרטוטים, והרוב משהו באמצע. היה צריך למיין, לקפל, לתקן, לכבס, לסדר ואחר כך לנקות את הבלגן שנשאר. עבדנו בחריצות, מדברים מעט, מעדכנים זה את זה בחדשות מהמשפחה. אשתו הייתה באמצע ההיריון והרגישה נפלא. חמותו התאשפזה במוסד לתשושי נפש. אשתי לשעבר התחילה לצאת עם מישהו שהילדים הצליחו לא לשנוא. אוהדי התחיל ללמוד בחטיבת הביניים, רעותי הצליחה מאוד בתיכון והיא שוקלת להיות עתודאית.
נשמענו כמו שני גברים רגילים בתחילת גיל העמידה. סתם שני ידידים שמספרים זה לזה על החיים שלהם. אף אחד לא היה יכול לנחש מה מסתתר מתחת לפני השטח הרגועים לכאורה, ואז נגמרה המשמרת שלנו וחזרנו הביתה.
צברי עלה אחרי לדירה שלי ושאל אם אפשר לקבל קפה.
"אם תשתה עכשיו קפה לא תצליח להירדם בלילה."
"אז תה."
"אתה לא עייף? לא בא לך לישון?"
"לא. בא לי לזיין. אני מתגעגע אליך קובי, אתה לא חרמן?"
"כן. לא הייתי עם אף אחד מאז שאור הסתלק."
"ואני לא הייתי עם אף אחד מאז שהכנסתי את אשתי להריון והיא כבר בחודש השישי."
"קשה לי להאמין שלא זיינת חצי שנה."
"גם לי, אבל עובדה." הוא הניח יד על עורפי ונישק את שפתי. "בבקשה קובי." לחש בתחינה. "תן לי להיכנס."
פתחתי את הדלת ונכנסתי, הוא נכנס אחרי ומשך אותי לחדר השינה. התחלנו להתנשק ונפלנו על המיטה תוך כדי הנשיקה, מושכים זה מזה את הבגדים.
"אין לי קונדומים אבל..."
"זה בסדר, אחרי שהוא הסתלק עשיתי בדיקה ואני שלילי."
"גם אני נבדקתי לפני... אתה יודע, לפני שהכנסתי אותה להריון, גם אני שלילי."
"ובאמת לא היית עם אף אחד אחר כך?"
"לא. היית מאמין? רציתי רק אותך וכל כך כעסתי על עצמי, על איך שהצלחתי להרוס הכול, כל כך התגעגעתי אליך קובי... תגיד, גם אתה התגעגעת אלי קצת? תרגיש חופשי לשקר כשאתה עונה לי."
"כן, התגעגעתי מאוד, ועכשיו שתוק כבר ותביא לפה את הזין שלך."
הוא עשה מה שביקשתי ואחר כך נשאר לישון אצלי. גם למחרת הוא הגיע אלי בערב ונשאר כל הלילה, וגם בלילה שאחריו.
אחרי שבוע של שינה משותפת הוא שאל, כששתינו יחד את קפה הבוקר, מתי נגמר חוזה השכירות שלי.
"למה אתה שואל?"
"כי טיפשי לשלם שכירות כשיש לי דירה משלי שעומדת ריקה."
"אתה מציע לי לבוא לגור אצלך צברי?"
"לא הגיע הזמן שתתחיל לקרוא לי בשם הפרטי שלי קובי?"
"אתה עושה לי סחרחורת אלימלך, לא רק שאתה מציע לי לגור אתך אתה גם רוצה שאני אקרא לך בשם הפרטי שלך? מה אתה מתכנן למחר, להביא לי פרחים? טבעת יהלום? להגיד לי שאתה אוהב אותי?"
"אוף, שתוק כבר, טיפש אחד. אתה יודע שאני אוהב אותך. אתה מוכן לבוא לגור איתי?"
"למה שאתה לא תבוא לגור איתי?"
"כי אתה משלם שכר דירה ואני לא."
"אז תשכיר את הדירה שלך ותבוא לגור פה."
"למה? מה ההיגיון בזה?"
"הדירה שלי יותר שווה." ניסיתי להתווכח.
"לא נכון. היא קטנה יותר ואין מעלית."
"בדיוק, יש פחות שטח לנקות, ובמקום להזיע בחדר כושר אתה פשוט עולה ויורד עם הזבל."
"קובי, מה הסיפור? למה אתה נדבק דווקא לדירה הזו? מה הבעיה שלך לעבור דירה?"
הבטתי בפניו הטובות והמודאגות ובלעתי את התשובה שעמדה על קצה לשוני. "האמת היא שאני ממש שונא לארוז, כנראה שאני סתם עצלן."
"אני אעזור לך לארוז, ניקח חברת הובלות טובה והם יעבירו לך הכול בלי בעיות, הם אפילו יארזו לך את כלי המטבח."
"אין לי כלי מטבח ששווה לארוז."
"אני יודע, גם אני די חלש בתחום הזה. נקנה כל מה שיחסר לנו, יהיה בסדר, מתי תודיע לבעל הבית שאתה עוזב?"
"מיד אחרי שאני אתן לך נשיקה ואשלח אותך לעבודה." נישקתי אותו, נתתי לו את הכריך שהכנתי לו, שלחתי אותו מהבית והתקשרתי לבעל הבית שלי.
כשהודעתי לו שאני רוצה לעזוב בשבוע הבא הוא קפץ מרוב שמחה. התברר שהוא חיכה בקוצר רוח שיגמר לי החוזה כדי שיוכל להעיף אותי החוצה, לחלק את הדירה לשתיים ולהרוויח עליה כפול.
מרוב שמחה על שאני הולך מוקדם מהצפוי הוא נשבע לי שאם יבוא לחפש אותי מישהו בשם אור הוא ייתן לו את הכתובת החדשה שלי ואת מספר הנייד שלי, וימסור לו שקובי סולח לו על הכול, לא כועס עליו בכלל וישמח מאוד לשמוע ממנו שוב. 
המעבר לדירה של צברי היה חלק ומהיר. הדירה שלו באמת הייתה שווה יותר ומאחר והמעלית התקלקלה לעיתים קרובות המשכנו לטפס במדרגות כמעט כמו שעשינו בדירה הישנה שלי, וויתרנו בשמחה על חדר הכושר.
המשכנו גם לעבוד בהתנדבות עם נוער חסר בית, ולמרות שזאת הייתה עבודה קשה ומדכאת התמדנו בה.
יום אחד, כשעבדנו יחד בדירת המחסה, הופיע שוטר ושאל מי מוכן לבוא איתו ולנסות לזהות גופה של נער חסר בית שנמצא מת על שפת הים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה, זה היה חלק מהעבודה, חלק שבדרך כלל נפל על אם הבית, אישה מקסימה ורגישה שכל טיול כזה לחדר המתים היה מפיל אותה למשכב.
"בבקשה קובי, לך אתה," ביקשה ממני, "היום אני פשוט מוצפת עבודה ואני מרגישה לא כל כך טוב ו..."
פניה החיוורות והדמעות שצצו בעיניה הכניעו אותי. "בסדר, אין בעיות." הסכמתי והבטתי בצברי שנאנח ואמר שבסדר, הוא יבוא איתי, אבל רק כנהג שלי, הוא לא רוצה להסתכל.
"זה בסדר, מספיק שאחד יסתכל." אמר השוטר ועלה על האופנוע שלו. נסענו אחריו לבית החולים וירדנו למרתף, שם שמרו את המתים לפני ששלחו אותם לאבו כביר.
זיהיתי את פני המלאך שלו מהמבט הראשון, למרבה המזל הוא שהה רק כמה שעות על שפת הים ופניו היפים כמעט שלא הושחתו. הבטתי בפעם האחרונה בתלתלים השחורים שנפלו על מצחו, בעצמות הלחיים המגולפות, בשפתיים המשורטטות בעדינות. גופו היה מכוסה בסדין, רק כפות רגליו הארוכות והצרות בלטו ממנו, מוכרות לי עד כאב, חסרות חיים וקרות כמוות.
כשלתי אל כסא וניסיתי לא לבכות כשמסרתי לשוטרת שליוותה אותי את מעט הפרטים שידעתי עליו, "שמו מאיר, אבל הוא רצה שיקראו לו אור. אני לא יודע את שם המשפחה שלו ולא בן כמה הוא..." נתקפתי בחילה וראשי הסתחרר והשוטרת שאלה אם אני רוצה לשתות משהו.
התחלתי לבכות וצברי צץ לפתע לצידי, כורך יד חזקה ומנחמת על כתפי. "זה מאיר דרעי. הוא בערך בן שבע עשרה, אולי פחות, בפנימיית רמת רקפות בטח ידעו עליו יותר פרטים. הוא ברח משם לפני שנה וחצי. אימא שלו גרה בחיפה, היא בטח יודעת איך להשיג את אבא שלו."
השוטרת הממונה על העבודה העצובה של זיהוי גופות רשמה את כל הפרטים שמסרנו לה והבטיחה להודיע לנו אם איש לא יבוא לאסוף את הגופה לקבורה.
יצאתי משם רועד, דמעות זולגות על פני, לא מסוגל לדבר. צברי התקשר לאם הבית להגיד שאני לא מרגיש טוב והוא לוקח אותי הביתה ואחר כך השכיב אותי במיטה והביא לי תה מתוק.
"תשתה הכול, אתה בשוק, אתה צריך נוזלים וסוכר."
"איך ידעת עליו את כל הדברים האלו? מי אמר לך מה השם משפחה שלו ובאיזה פנימייה הוא היה?"
"מה זה חשוב עכשיו? הוא כבר מת, בשביל מה לדבר על זה?"
"אלימלך! תספר לי, אני חייב לדעת."
הוא נאנח וסיפר לי שלמחרת הערב בו נפגש לראשונה עם אור הוא חזר לדירה שלי ושוחח איתו שוב, נחרד לשמוע שלאור עדיין לא מלאו שש עשרה ושהוא ברח מהפנימייה.
"למה הוא ברח?"
"מה זה משנה, הוא סיפר איזה סיפור, זה בטח שקר."
"לא משנה, אני רוצה לדעת."
"הוא סיפר שהמדריך בפנימייה אנס אותו כמה פעמים, ובסוף נמאס לו והוא ברח משם, אבל הוא בטח שיקר כדי שאני ארחם עליו."
"ומה אם לא? אתה לא מתבייש צברי? הילד כבר מת, לפחות עכשיו תניח לו."
"אתה צודק. סליחה קובי. נכון שבגללו לא רצית לעזוב את הדירה הישנה שלך, קיווית שאולי הוא יחזור?"
"אבל כן עזבתי. עזבתי והלכתי לגור אתך." התייפחתי, "אנחנו ישנו במיטה חמה, והוא מת בחוץ כמו כלב."
"אני מצטער." חזר צברי ואמר, נשכב לצידי וניסה לחבק אותי.
הדפתי אותו מעלי. "שקרן, אתה לא מצטער, אתה שמח. תמיד שנאת אותו. עכשיו אתה יכול להירגע, הוא מת, עכשיו טוב לך?"
צברי קם והלך בשתיקה למרפסת, לזעוף שם. זה מה שהוא היה עושה כשהיינו רבים - יושב וזועף לו במרפסת עד שהיה נרגע והיינו מתפייסים - לא שרבנו הרבה, בעצם כמעט שלא רבנו, הרי תמיד היינו באותו ראש ועל מה כבר היה לנו לריב? עד היום היו לנו סתם כמה ויכוחים לא חשובים, זה היה הריב הרציני הראשון שלנו.
גמרתי את התה, ניגבתי את האף והלכתי למרפסת. "אני מבקש סליחה אלימלך, לא הייתי צריך להגיד את זה. הגזמתי לגמרי."
"לא לגמרי, רק קצת."
"אתה סולח לי?"
הוא משך אותי אליו וכרך את זרועותיו סביבי. "בטח, תמיד."
"אתה צודק, בגלל אור לא רציתי לעזוב את הדירה הישנה, אבל השארתי לבעל הבית את הכתובת שלנו, וחוץ מזה היה לו את מספר הנייד שלי."
"בגלל זה לא רצית להחליף אותו?"
"כן, למרות שהוא בטח שהוא לא זכר את המספר שלי. הרי היינו יחד בקושי שלושה חודשים. מי יודע מה עבר עליו מאז?"
"שום דבר טוב. זה בטוח."
התחלתי לבכות שוב, והוא ניגב את דמעותיי, לקח אותי למיטה וחיבק אותי עד שנרדמתי.