2. חיים בורוד

4. נסיך השושנים

אם כבר טסים לאירופה אז טיפשי לחזור אחרי שלושה ימים, הסכימו ביניהם שלומי ונאור, והחליטו לבלות את כל שבוע החופשה שלהם בחוץ לארץ, נותרה רק השאלה איפה?

"אם אנחנו כבר בברלין אז למה שלא נכיר אותה קצת יותר טוב?" הציע שלומי, הצעה שלדעתו הייתה סבירה לגמרי, "שמעתי שזו עיר מדהימה, לא סתם קוראים לה בירת הגייז של אירופה, יש שם אזורים שלמים מיוחדים רק להומואים, ויש מועדונים ובתי קפה, אווירה מאוד חופשית ו..." הוא עצר באמצע המשפט, מופתע למראה האכזבה שהסתמנה על פניו של נאור.

"מה? לא טוב?" התפלא.

"לא אמרתי שלא טוב, אבל אם אנחנו כבר בסביבה... תמיד רציתי..." נאור זע על מקומו, נבוך מעט, "זה סוג של חלום ילדות שלי." הסמיק.

"מה? על מה אתה מדבר?" הביט בו שלומי בהשתוממות, מתענג בסתר על האדמומית הכהה שפשתה מתחת לעור פניו השחום של נאור, מתפלא בפעם המאה אלף איך זה שהוא זכה בבחור כל כך יפה – בחור מתוק ומדהים שמסמיק בצורה כל כך סקסית.

"על צלילי המוזיקה." הציץ בו נאור בהיסוס מבעד לעפעפיו המושפלים. היו לו ריסים עבותים וסמיכים שהקסימו את שלומי גם אחרי כל השנים שלהם יחד. הוא היה נמס מעונג ומוכן למלא כל משאלה של בן זוגו כשנאור היה מסמיק בביישנות ומביט בו במבט האלכסוני הזה ששלומי לא היה מסוגל לעמוד בפניו.

"מה על מה אתה מדבר נאור? איזה צלילי מוזיקה?"

"הסרט צלילי המוזיקה של ג'ולי אנדריוס." הסביר נאור.

"אהה... הסרט הזה עם הילדים שלובשים וילונות ושרים, ואחר כך בורחים מהנאצים, יוצאים מהארובה ורוקדים על הגג עם פינגווינים?"

"כמעט אבל לא בדיוק, אתה מבלבל את צלילי המוזיקה עם מרי פופינס." גיחך נאור.

"אתה בטוח? אני זוכר שהם קפצו לתוך ציור, טיילו ביער ושתו תה שהגישו להם פינגווינים, ו..." קימט שלומי את מצחו בהבעה רצינית, ואחר כך נשבר ופרץ בצחוק למראה פניו של נאור. "נו, די, בסדר. למה אתה מתרגש? אז יש לך קראש על ג'ולי אנדריוס, לא נורא, יש דברים יותר גרועים, אני מבטיח לא להוציא אותך מהארון אף פעם אלא אם כן ממש תרגיז אותי, או שאני אהיה שיכור, מה שיקרה קודם."

"אין לי קראש על אף אחת." נעלב נאור שהבין, קצת מאוחר מידי, ששלומי מותח אותו, "אבל אני אוהב את הסרט הזה מאוד, וגם את שאר הסרטים שלה, בעיקר את ויקטור-ויקטוריה שהוא פשוט גאוני."

"נכון." הסכים שלומי, התיישב קרוב יותר לנאור והחל לפתוח את כפתורי חולצתו.

"ולכן אני רוצה לבקר בזלצבורג." סיכם נאור, ופתח את רוכסן מכנסיו של שלומי.

"מה הקשר של זלצבורג לצלילי המוזיקה?" התפלא שלומי, "איפה בכלל נמצאת זלצבורג?"

"באוסטריה." אמר נאור, השליך מעליו את חולצתו שכל כפתוריה נפרמו, שחרר את אברו של שלומי מסתר תחתוניו ורכן מעליו.

"אבל ברלין זה בגרמניה, לא?" הפגין שלומי את הידע שלו בגיאוגרפיה, "לא חבל לבזבז זמן בנסיעות בין ארץ לארץ? שמעתי שבברלין יש פארק כזה שנקרא... שכחתי כבר איך, אבל בימים חמים מגיעים לשם המון הומואים להשתזף בעירום אפילו שזה ממש באמצע העיר."

"זה מה שחסר לך בחיים? גרמנים ורודים ושמנים, שוכבים ערומים על הדשא ומשתזפים?" לגלג נאור, ולקח את אברו של שלומי לפיו, מה שגרם לשיחה להיפסק לחצי שעה מענגת ומיוזעת.

אחר כך הם התקלחו יחד, מצחקקים כמו נערים, ושלומי שהיה מאושר, וקצת עייף, נתן בקלות דעת את הסכמתו לבלות את רוב החופשה שלהם בזלצבורג המעטירה אשר באוסטריה, ולוותר על מנעמי ברלין, בירת הסוטים האירופית, כפי שהגדיר אותה נאור, קצת ברשעות, אבל לגמרי בצדק, כפי שהתברר להם מאוחר יותר.

למחרת התיישב שלומי מול המחשב והתחיל לקרוא על נפלאותיה של ברלין אשר, כראוי לעיר שהעומד בראשה הוא הומו מוצהר, נקראה בירת ההומואים של אירופה. הוא קרא בעיניים כלות על עיר פתוחה וליברלית שהומואים חרמנים וחסרי בושה נוהרים אליה מכל רחבי אירופה כדי לשזוף את עיניהם בגבריה כחולי העיניים, צחי העור ובעלי אברי המין המרשימים המשתזפים להם בעירום על מדשאות טירגארטן, והתרשם מהעובדה שיש בברלין מוזיאון הומואי, אנדרטה להומואים שנרצחו בשואה, אווירה ליברלית ופתוחה, והמון מועדונים המיועדים להומואים וללסביות מכל הסוגים והזרמים.

בזלצבורג לעומת זאת גילה שלומי, מזועזע מעט, יש מכרות מלח, תיאטרון בובות, מוזיאון לאמנות מודרנית, ועוד אחד המוקדש למוצארט - בנה המפורסם ביותר של העיר, וגם כנסיות לרוב, ומזרקה ענקית שבה צולמה אחת הסצנות המפורסמות מהסרט צלילי המוזיקה.

נאור נכנס בדיוק כשהוא צפה ביו טיוב בקטע מהסרט בו קיפצו ושרו כמה ילדים בלונדיניים מתוקים סביב המזרקה המפורסמת ההיא, ונופף באושר בכרטיסי הטיסה לווינה ממנה הם היו אמורים לנסוע ברכב שכור לזלצבורג, ואחר כך לחזור לווינה כדי לטוס משם לברלין.

"כבר הזמנתי כרטיסים לסיור מודרך בעקבות הסרט צלילי המוזיקה." קרא נאור באושר, וגילה לשלומי שהם יזכו לראות במו עיניהם את הגזיבו המקורי בו צולם הדואט המפורסם בין הבת הבכורה ואהובה - הנאצי הצעיר, ומרוב התרגשות מהבשורה התנפל בנשיקות על שלומי שהחזיר לו נשיקות, מדחיק לעת עתה את העובדה המצערת שמוזיקה קלאסית ומוזיאונים משעממים אותו, ושהוא פוחד מטיסות, ומנסיעות ברכבים שכורים, ואין לו מושג איך להגיע ממקום למקום באירופה, ובעצם, הוא הכי אוהב להיות בבית.

למרות חששותיו של שלומי הטיסה עברה בשלום, הרכב שהם שכרו חיכה להם בדייקנות גרמנית בדיוק במקום בו היה אמור לחכות, וכמובטח היה לו ג'י. פי. אס. יעיל שהדריך אותם בנאמנות למחוז חפצם - זלצבורג היפה.

המלון בו התאכסנו היה נקי ומסודר, האוכל היה טעים ובשפע ושלומי גילה שסך הכול הוא נהנה מהטיול למרות שהוא כלל יותר מידי מוזיאונים. הוא הוקסם במיוחד ממכוניות הסמארט הפעוטות והצבעוניות שדהרו ברחובות הנקיים להפליא, לא סבל כלל מהטיול למכרה מלח מרתק, והתענג מאוד מהסיור המאורגן בעקבות צלילי המוזיקה, גם בגלל הנוף המדהים, וגם בגלל פיטר, המדריך החביב שלהם, שדיבר אנגלית מושלמת במבטא בריטי שלמד מאביו, והתברר, מרגע שפצה את פיו, כאוחצ'ה שמנמונת, טובת מזג ובעלת חוש הומור מקסים.

הוא התביית עליהם מרגע שהם נכנסו לאוטובוס, הושיב אותם לידו, כיבד אותם בממתקים, הצחיק אותם עם אנקדוטות משעשעות על סיורים קודמים, נאנח בקנאה כשהם סיפרו לו שהם עומדים לבקר בברלין בעוד יומיים, ומיד נתן להם כתובות של מקומות שווים, ושפע המלצות לבתי קפה משובחים במיוחד. לפני שנפרדו בחמימות גילה להם פיטר בצער שלולא אשתו שבטוחה שכל הברלינאים הם סוטי מין מושחתים, הוא היה עובר לגור בברלין כבר מחר.

בדרך לברלין הם תהו, משועשעים, מה טיבה של האישיות שפיטר הגדיר כאשתו, והאם היא באמת אישה, או – מה שסביר יותר – פיטר נשוי לגבר ומתבייש לגלות להם את האמת.

"ואולי הוא באמת נשוי לאישה, אחת שלא אוהבת סקס ומרוצה שיש לה בעל שעוזר לה לקנות בגדים, ושמח ללכת איתה למספרה?" גיחך נאור.

"הוא כזה אוחצ'ה, אין מצב שיש מישהי אטומה כל כך שלא תבין שהוא צריך בעל, לא אישה."

"למה לא? עובדה שערן שלך מתחתן עם אישה." העיר נאור.

"כן, אבל אשתו לעתיד של ערן יודעת שהוא הומו, וחוץ מזה ערן לא אוחצ'ה כמו פיטר, אני לא מבין מה יש לבחור נשי כזה לעשות במיטה עם אישה? ולמה אתה מתכוון ערן שלי? הוא לא שלי."

"טוב, בסדר, אל תתרגז שלומי." ניסה נאור לפייס.

"אני לא מתרגז, רק נדמה לך, ויכול להיות שברגע שפיטר נכנס הביתה הוא נעשה גבר גבר?"

"מי, פיטר?" צחק נאור, "נראה לך? אין מצב."

"אם אתה הסכמת לקבל בתחת מאור שמתפרנס מלבישת שמלות, אז למה שפיטר לא יהפוך בבת אחת לגבר מסוקס?" הטיח שלומי בנבזות, יודע שאם הם היו בבית הוא לא היה מעז לדבר ככה, אבל מאחר והם היו בחוץ לארץ, מרחפים בין שמים לארץ, רחוקים מרחק עצום מכל מה שהיה מוכר ורגיל, הוא אזר עוז, והעלה בפעם הראשונה מאז אותו סוף שבוע ארור בתל אביב את מה שבאמת הציק לו, הציק לו עוד יותר מהעובדה שנאור בגד בו.

נאור האפיר, משך את כף ידו מזו של שלומי – שהמגע בנאור עזר לו להתגבר על פחד הטיסה שלו – סובב אליו את גבו, תקע את פרצופו בחלון העגול הקטן של המטוס שלהם ושתק עד שהם נחתו סוף סוף בשדה התעופה טגל בברלין.

הוא המשיך לשתוק גם אחרי שהם ירדו מהמטוס וגררו את מזוודותיהם לעבר היציאה, ורק כשהתיישבו סוף סוף במונית שתיקח אותם לתחנת הרכבת, ממנה יגיעו למחוז חפצם - מלון רוזנקוואליר, פצה נאור את פיו. "הייתי מסטול." אמר בזעף, וגישש בידו אחרי כפו של שלומי שמיהר לשלב את אצבעותיו באלה של בן זוגו הקודר.

"אני יודע." אמר ברוך.

"לא ידעתי שזה מה שמפריע לך, מה חשוב מה בדיוק עשינו? זה מה שמשנה לך?"

"לא משנה, אבל למה איתי אתה לא מוכן?"

"כי... לא יודע למה, למה זה כל כך חשוב לך?"

"זה לא כל כך חשוב אבל... עזוב, לא בא לי לדבר על זה יותר." קפץ שלומי את פיו והפסיק לדבר, אבל המשיך לאחוז בידו של שלומי בכל הזדמנות שנקרתה לו, ולא הרפה ממנה עד שהם הגיעו בשלום ובבטחה למלון הקטן, הביתי והנחמד, שעמד במרכז גן גדול ומטופח, מוקף ערוגות שושנים פורחות, בדיוק כמו שאפשר היה לצפות ממוסד שמתהדר בשם שפירושו – נסיך השושנים.

פקידת קבלה קשישה, עטויה שרשרת פנינים, התפנתה מסריגת מפית התחרה שעסקה בה, רשמה אותם בצחקוק ביישני כאורחי המלון, וכיוונה אותם למעלית מיושנת ואיטית מעץ שלקחה אותם לחדרם, חדר מרוהט רהיטי עץ כבדים ועתיקים, ובמרכזו מיטה ענקית צחורת מצעים.

הם התקלחו יחד במקלחת המודרנית עד להפתיע, מסבנים זה את זה בהנאה בסבון ורוד שהדיף ריח פרחוני, ואחר כך התנגבו במגבות מפוספסות פסים ורודים לבנים, והתמוטטו על המיטה.

נאור, עייף מהנסיעה הארוכה, התכוון להניח את ראשו על הכר ולהירדם,  אבל לשלומי היו תוכניות אחרות, ואחרי מאבק סמלי נאור נכנע, הפקיר את ישבנו ללשונו, ואחר כך לזין של בן זוגו שגילה נחישות ועיקשות מפתיעה, ואפילו נהנה מכך בסתר.

5. ברלין האמיתית

הם התעוררו בשעת הערב המוקדמות, מבולבלים קצת מאור בין הערביים שסירב לגווע למרות שהשעה הייתה כבר אחרי שמונה, ובזמן שהתכוננו לרדת לאכול ארוחת ערב ניהלו שיחה נוקבת שכמותה לא ניהלו מזמן.

"כואב לי." העווה נאור את פניו כשנדחק לתוך מכנסיו, "היית ממש פראי, מה עבר עליך?"

"לא יודע, אולי זה האוויר של ברלין או משהו, חשבתי שנהנית מזה."

"כן, קצת, אבל עכשיו זה כואב, אל תעשה את זה יותר."

"מצטער, אולי נקנה איזה משחה או משהו?"

"מה משחה? אמרתי שאל תעשה את זה יותר." התיז נאור בקול עצבני, ורכס את מכנסיו.

שלומי שעמד והתגלח הסתובב והביט בו דרך הדלת המקלחת שנותרה פתוחה, "אתה מתכוון לזיון בתחת? אתה לא רוצה שאני אזיין אותך יותר?"

"כן, לזה בדיוק אני מתכוון."

"אם ככה אז גם אתה לא, אם אני לא מזיין אז גם אתה לא."

נאור נדהם, "שלומי, מה עובר עליך? שכחת כבר כמה אתה אוהב את זה?"

"לא שכחתי, אבל גם אני אוהב לזיין לפעמים, הגיע הזמן שתבין את זה ותפסיק לקפח אותי כל הזמן, לא רק אתה יכול למצוא לך בחור צעיר מהצד, גם אני יכול."

"אתה מתכוון לשאדי?" נרתע נאור.

"כן, בדיוק."

"אתה לא הוגן שלומי." התלונן נאור, "עם שאדי היו רק מציצות."

"זה לא תירוץ, גם מציצות זו בגידה."

"אבל מה יכולתי לעשות? הייתי ממש חרמן ואתה לא רצית אותי... הכל קרה באשמתך."

"אשמתי שבגדת בי עם שאדי, באמת? ומי אשם בזה שהזדיינת עם אור? החגיגת? איזה יופי שתמיד יש לך את מי להאשים." הטיח שלומי שרק עכשיו, אחרי חודשים בהם שתק, הדחיק והתאפק, גילה שהוא לא יכול לשתוק יותר.

הם עמדו ולטשו זה בזה מבטים זועמים, "שלומי." אמר נאור לבסוף בקול רך, "אולי כדאי שתסיים להתגלח ותתלבש? אני מת מרעב."

שלומי הסתובב בשתיקה וסיים בחופזה את הגילוח שלו, ואחר כך יצא מהמקלחת והחל להתלבש, פניו אטומות ממבע.

"אתה עוד כועס?" הגיש לו נאור את גרביו.

"כן." אמר שלומי בעודו מושך אותם על כפות רגליו, "אני כועס, אני כועס כבר הרבה זמן, ואני לא יכול לשתוק יותר, אני לא מבין למה דווקא עם אור הסכמת להיות פסיבי? ואל תספר לי על החגיגת, זה סתם תירוץ, אני רוצה לדעת את האמת, למה איתי לא ואיתו כן?"

"מה לא? מי טחן לי את התחת על המיטה הזו רק לפני שעתיים?"

שלומי נופף בידו בקוצר רוח כמגרש זבוב טרדן, "אני לא מדבר על מה שקרה היום, אני מתכוון למה שהיה אז, למה הסכמת שאור יזיין אותך?"

"כי הייתי חייב לו." אמר נאור, "כי בגלל שזיינתי את החבר שלו שהוא אהב כל כך דפקתי להם את החיים."

"אני לא מבין." אמר שלומי, "למה אתה מתכוון דפקת להם את החיים? איך עשית את זה?"

"זה לא היה בכוונה." התיישב נאור על המיטה, ותקע את מבטו בשטיח החום שהיה פרוש על הרצפה, "אתה מבין, מקס אהב שמזיינים אותו, אבל מיכה היה אקטיבי, והכול היה בסדר עד שהתברר שמיכה ומקס זה אותו בן אדם. אם היה לי שכל הייתי פשוט סותם את הפה, אבל הייתי נורא מאוהב באור, וחירפן אותי לראות איך הוא מחזיק ממיכה בלי לדעת שלפעמים הוא נעשה מקס, השרמוטה האוכלת בתחת ו..." הוא נאנח, "בסוף הלכתי וסיפרתי הכול ליובל, הייתי חייב לפרוק את זה מהלב, איך יכולתי לדעת שיובל יעשה תרגיל כזה?"

"איזה תרגיל?"

"ישיג דיסק עם סרט של מקס אוכל בתחת באיזה אורגיה, וישלח אותו לאור, לא יכולתי לדעת, נכון?"

"לא, בטח שלא."

"ידעתי שהוא תחמן וקומבינאטור, אבל לא יכולתי לדעת שהוא כזה מניאק, ובטח שלא הייתי יכול לנחש שמקס ילך ויתאבד בגלל זה, נכון שלא?"

"לא נאור, לא יכולת לדעת." כרך שלומי יד מגוננת על כתפו של נאור, "בטח שלא יכולת לדעת, די, אל תהיה עצוב, בוא נלך לאכול, בסדר?"

הם עמדו בפתח חדר האוכל, בוחנים בסקרנות את המראה המלבב - מול דוכן עמוס קערות מהבילות, מגשים עמוסי כל טוב ומיכלי נירוסטה מכוסים שניחוח מפתה עלה מהם היו מפוזרים שולחנות עגולים, מכוסים מפות לבנות, ואליהם הסבו אנשים ונשים, כולם לבושים יפה, שמחים וטובי לבב, והטיבו את ליבם במעדנים.

ריח הקפה ומיץ התפוזים הטרי התערבבו בריח של ביצים מטוגנות והשניים חשו פתאום רעבים עד מאוד. בעוד הם סוקרים את חדר האוכל, מחפשים שולחן פנוי, התרומם משולחן פינתי שעמד ליד החלון גבר בלונדיני רזה וגבוה, ונופף לעברם. "נאור!" קרא בקול רם, "לכאן!" הם התקרבו לעברו, ונוכחו לדעת, מופתעים, שזה אור ששערו צימח מחדש, בהיר ושופע. פניו שהם זכרו אטומים וכבויים היו עכשיו מאירים ועליזים, עיניו הכחולות נצצו בעליזות כשהציג בפניהם בגאווה את בן זוגו – גבר בהיר, שתקן ושרירי שהנהן לעברם בסבר פנים ידידותי בעודו ממשיך לאכול במרץ חביתת בייקון ולחמניות.

"זה כריסטופר." ליטף אור בחיבה את כתפו הרחבה של כריסטופר שחייך אליהם, ולגם מהמיץ שלו. "הוא לא מדבר עברית." הוסיף, "רק גרמנית וקצת אנגלית, אבל אנחנו מסתדרים מצוין, נכון כריס?"

כריס הנהן, הרים ליתר תוקף אגודל לסמן שהכול בסדר, והמשיך להאביס את עצמו במרץ.

"חזרנו רק עכשיו מחדר כושר." הסביר אור, "כריס חזק בקטע הזה של אימונים ואוכל בריאות. הוא הכניס גם אותי לזה, הוא נהדר, הוא פשוט הציל את החיים שלי."

"אתה באמת נראה נפלא." החמיא לו שלומי בחביבות, מתקשה לקשר בין הבחור החביב ונעים ההליכות הזה, לבין אור הקודר ומגולח הפדחת שהוא זכר.

"כן, תענוג לראות אותך אור." אישר נאור, "אני מת מרעב." הכריז, "תשמרו לנו מקום, אנחנו הולכים להביא אוכל." אמר לאור שהנהן בהסכמה, והמליץ להם על לחמניות הגבינה מקמח מלא.

"אחלה." אמר נאור, ופנה לדוכן האוכל, מושך אחריו את שלומי.

"מה קרה?" שאל שלומי, מלכסן מבטים מודאגים לעבר נאור שהעמיס בפיזור נפש מזון על צלחתו.

"לא קרה כלום, מי אמר שקרה משהו?" השיב נאור, אבל ידיו רטטו, ועיניו הכהות נראו רחבות מידי בפניו שגונם השחום האפיר מעט.

"הפנים שלך, אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים, מה עובר עליך?"

"מה, לא ראית את הכריס הזה?" שמט נאור בעצבנות מזלג מידו.

"כן, בטח שראיתי אותו, איך אפשר לפספס גוי בריא כזה? מה הבעיה שלך איתו?"

"לי אין לי שום בעיה איתו, אבל רק שתדע..." אור נשען על הדוכן, בוהה במגש עמוס לחמניות זעירות מכל סוגי הקמח הידועים לאדם, "הכריסטופר הזה נראה בול כמו מקס ז"ל, ממש קופי שלו, אם לא הייתי בטוח שמקס מת הייתי חושב..." הוא נרעד, ונשא מבט אומלל אל שלומי, "חבל שבאנו לפה." לחש, "בוא נגמור מהר לאכול ונסתלק החוצה."

הם חזרו לשולחן האוכל, ועוד לפני שסיימו את ארוחת הבוקר כריס התרומם מכיסאו, איחל להם באנגלית כבדה בילוי נעים אמר להתראות מחר במסיבות הרווקים, ולילה טוב והלך לישון.

"מה לישון? רק תשע בערב." התפלא שלומי.

"כריס קם מוקדם מאוד הבוקר." הסביר אור, "ולכן הוא מקפיד ללכת לישון מוקדם."

"ומה אתך, גם אתה הולך לישון עכשיו?" שאל נאור, תוהה בליבו אם תמיד היה שערו של אור בהיר כל כך, יכול להיות שהוא צובע אותו?

"אני לא." הצטחק אור, "אני לא קם כל כך מוקדם כמו כריס, הוא יותר רציני ממני בקטע הזה של הבריאות." הוא קם, נמרץ מאוד, "קדימה, בואו נלך."

"לאן?"

"לראות את ברלין האמיתית." הכריז אור, וזירז אותם למכוניתו. 

בהדרכתו הם נדדו על פני ברלין, עוברים ממועדון אחד לשני. שתו יותר מידי בירה, ראו מופע חשפנות גברי שהביך את שלומי, וגרם לנאור לצחקק, אחר כך צפו, שיכורים מעט, במופע של סקס חי, וקינחו בארוחה לילית בפאב קטן ומוזר שכל קירותיו היו מצופים פרווה ורודה, מקשיבים לפסנתרן כושי עצום מימדים, לבוש בשמלת משי אדומה עטורה מלמלות, פאה בלונדינית מתולתלת נחה באלכסון על ראשו, שר שירים ישנים של קול פורטר, ומלווה את עצמו בנגינה בפסנתר.

"הוא נהדר, נכון?" התפעל אור, הכריז שמיס רוזי היא ברלינאית אותנטית, קם ומחא כפיים בהתלהבות מסטולית. "כפיים למיס רוזי!" קרא בקולי קולות, מבהיל את שאר הנוכחים שרובם התנמנמו על המשקאות שלהם.

הכושי נופף לעברם יד ענקית, עטויה טבעות, והפריח אליו נשיקה באוויר, ואחר כך ניגש אליהם והזמין את אור לשיר איתו. שלומי חובב הג'ז התענג על ביצועי השניים ששרו בכישרון רב מחרוזת שירי ג'ז נפלאה, ושמח לשמוע שמסיבת הרווקים של ערן תתקיים בפאב של מיס רוזי. הם חזרו למלון רק לפנות בוקר, מפהקים ומנומנמים, הבטיחו לפגוש את אור בארוחת הצהרים, והלכו לישון.

6. מסיבת רווקים

"מתי תדבר עם אור על מה שקרה אחרי שמקס מת?" שאל שלומי אחרי שהם התעוררו סוף סוף, התקלחו והתארגנו לארוחת צהרים.

"למה אני צריך לדבר איתו על זה? בשביל מה זה טוב?"

"אתה לא סקרן לדעת לאן הוא נעלם פתאום, ואיך הוא הגיע לאירופה?"

"אני יודע איך הוא הגיע לאירופה, במטוס." אמר אור בקנטרנות. ראשו כאב מהשתייה המרובה, והוא חש מסוחרר ונרגן.

"כן אבל..."

"שלומי, די. כואב לי הראש, ולא בא לי לחפור בעבר, עזוב אותי! אם אתה רוצה לדעת אז תשאל אותו בעצמך."

"בסדר." אמר שלומי שחש, מאז יצא מטבריה, כאילו הפך את עורו, השאיר את שלומי הקודם, החששן והשמרני, בבית ונעשה פה, במקום הזר והמוזר הזה בו לא הכיר אותו איש חוץ מנאור, אדם אחר – תקיף וחצוף יותר.

"אני מרגיש נורא מוזר שאף אחד לא יודע מי אני חוץ ממך." העיר לנאור שעמד לצידו במעלית, עיניו עצומות, מנסה לכבוש את הבחילה שעלתה מקיבתו לגרונו.

"גם ערן מכיר אותך." ציין נאור, קפץ את פיו בחוזקה, ואסר על עצמו להקיא.

"אתה בסדר? אתה נראה קצת חולה." סקר שלומי המודאג את פניו המכווצים של נאור.

"יש לי קצת בחילה." הודה נאור, וכשל מתוך המעלית הקטנה והאיטית שגרמה לו לחוש כלוא וחנוק. החתונה הייתה אמורה להתקיים למחרת בבוקר, ורוב האורחים כבר הגיעו והסבו לארוחת הצהרים. הם פגשו שוב את חברי המקהלה של מיס אורירי שחיבקו אותם בשמחה, וצירפו אותם לשולחן שלהם, אחר כך הופיע ערן שהתקבל בתשואות, קד בחן לפני אורחיו, והצטרף אליהם לקינוח.

על פי התוכנית ערן היה אמור לבלות את היום האחרון שלו כרווק במלון עם כל ידידיו, ללכת איתם בלילה לפאב של מיס רוזי, לחגוג כל הלילה במסיבת רווקים ולהתחתן למחרת בבוקר.

"ואיפה הכלה?" שאל שלומי, ונענה שהיא תגיע רק מחר, "היום זה היום שלנו, הגברים!" הכריז כריס לקול תשואות הקהל העליז, ונאור הצטמרר למראה חיוכו שהזכיר לו כל כך את מקס.

בתום הארוחה התפזרו האורחים לחדריהם, וערן ביקש חרש משלומי לצאת איתו החוצה לשיחה, "בוא נטייל בגן, אומרים שיש פה זני שושנים ממש נדירים." משך אחריו את שלומי שלא הבין כלום בפרחים בכלל, ובשושנים בפרט.

"רק רגע ערן, אני רק רוצה להגיד לנאור לאן אני הולך." הביט שלומי כה וכה, תר אחרי בן זוגו שנעלם פתאום.

"עזוב אותו, תן לילד קצת חופש, ראיתי שהוא הסתלק עם אור לחדר הכושר." אמר ערן בקוצר רוח, "נו, בוא כבר שלומי, אני חייב לדבר אתך."

שלומי נכנע והלך איתו לטייל בין שיחי השושנים שהיו באמת יפים מאוד, אם כי כולם נראו לו פחות או יותר אותו דבר. "מה הבעיה ערן?" הביט בבן שיחו שהחיוך סר מעל פניו ברגע שהם יצאו החוצה.

"אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה." פלט ערן בקול נסער, והתיישב על ספסל אבן קטן ונחמד שניצב בין שתי עלמות שיש ערומות.

"את איזה זה?" התבלבל שלומי, והתיישב לצידו.

"את החתונה, אני לא חושב שאני יכול... בקיצור, התחרטתי."

"מה התחרטת? אבל הכול כבר מוכן, אתה לא יכול לבטל הכול עכשיו, מה הכלה שלך, איך קוראים לה, תגיד? חשבתי שאתם חברים טובים, שאתה אוהב אותה?"

"שמה ליאה, וכן, אנחנו חברים טובים, אני באמת אוהב אותה, וזו הסיבה שאני לא יכול לעשות לה את זה."

"אבל היא יודעת שאתה הומו ערן, היא יודעת, נכון?"

"כן, בטח."

"ואתם בין כה וכה גרים יחד, נכון?"

"כן, אבל..."

"אז מה הבעיה שלך?"

"לא יודע, אני פשוט..." ערן פקק את אצבעותיו בעצבנות, "אני לא יכול, אני פשוט לא יכול." חזר ואמר בקול אומלל.

"טוב, אם לא אז לא, יש לך את המספר של ליאה? קודם תתקשר אליה ותגיד לה שאתה מבטל את החתונה ואחר כך תודיע גם לכל השאר."

"לא! השתגעת? אני לא יכול לעשות לה את זה, הדודים שלה יגיעו לחתונה שלנו במיוחד מקלן, היא בחיים לא תסלח לי אם אני אבטל הכול."

"הדודים שלה יודעים עליך?"

"לא, הם מבוגרים ודתיים מאוד, קתולים, היה להם מספיק קשה להשלים עם זה שהיא מתחתנת בחתונה אזרחית ועוד עם יהודי."

"וזה שהיא גרה עם יהודי לא מפריע להם?"

"רשמית הם בכלל לא יודעים על זה, זו כאילו רק הדירה שלה למרות שאני בטוח שהם מנחשים ש..."

"אתה בטוח שהם גרמנים? לי הם נשמעים כמו פולנים." התבדח שלומי, והניח יד מרגיעה על כתפו של ערן, "אתה פשוט סובל ממקרה חמור של רגלים קרות, אל תדאג, קח כדור הרגעה ולך לישון, עד שתתעורר זה יעבור לך."

"אתה חושב?" גנח ערן, מביט בשלומי בחוסר אונים, "אתה מוכן ללוות אותי לחדר שלי?" הפציר, ונאחז בו כמו טובע.

"בטח, בוא." שלומי שילב את זרועו בזרועו של החתן המבוהל, והם עלו יחד לחדרו שנמצא לא רחוק מחדרם של נאור ושלומי.

הוא עזר לערן לפתוח את דלת חדרו, נכנס איתו פנימה, הושיב אותו בכורסה מול המיטה, והביא לו כוס מים מהמקלחת. "יש לך איזה נומבון או ואליום שירגיעו אותך?" שאל והגיש לו את הכוס.

ערן לקח מידו את הכוס, הניח אותה על השולחן, אחז בחגורת מכנסיו של שלומי ומשך אותו אליו, "אני מעדיף להירגע עם הזין שלך." פתח בזריזות את חגורתו.

"ערן, די. מה אתה עושה?" נבהל שלומי וניסה לסגת.

"מה אתה חושב? אני נרגע." גיחך ערן, "נו, די, אל תהיה פולניה שלומי, מה, לא מגיעה לי מתנה קטנה לפני שאני מתחתן?"

עברו כבר שנים רבות מאז, אבל שלומי עדיין לא שכח עד כמה ערן היטב לטפל בזין שלו, וכמה התלהב לפנק אותו, ואחרי היסוס קל הדחיק ממוחו את המחשבה על נאור, הניח לערן לפרום את מכנסיו והתמסר לעונג. 

בזמן ששלומי העניק לחתן המתוח את המתנה שהרגיעה אותו התמסר אור לעיסוי שוודי נמרץ שהעניקה לו גברת סובייטית שרירית שלא ידעה מילה בעברית, ולא הבינה מי זה המקס הזה שהאורח מישראל התעקש להזכיר כל הזמן באזני הקליינט שלה, למרות שהיא ידעה היטב ששמו של החבר שלו היה כריסטופר.

"אז מה אם הם דומים קצת?" מחה אור, "אני לא מבין למה אתה מתפלא כל כך, בחור בהיר ושרירי זה הטיפוס שהכי מושך אותי, מה אתה עושה מזה סיפור?"

"כי הם לא סתם דומים קצת, החבר החדש שלך הוא ממש העתק של החבר הישן." התעקש נאור, "אפשר לחשוב שהוא אחיו התאום של מקס."

"אין לי מושג מי זה מקס, לחבר שלי קראו מיכה." התעקש אור, "ובניגוד אליו כריס לא שקרן, ולא בוגד, ולגמרי אקטיבי, תודה לאל."

"אני שמח בשבילך." אמר נאור בקרירות וקם, "טוב, כדאי שאני אלך עכשיו לחפש את שלומי, הוא בטח מתפלא לאן נעלמתי."

"ותדע שאם פתאום כריס יספר לי שהוא אוהב להיות פסיבי לפעמים אני אעיף גם אותו לעזאזל." המשיך אור לדבר בקול מתוח וצווחני מעט, "ואם הוא יחליט להתאבד בגלל זה זו הבעיה שלו, לא שלי."

"בהחלט." התחיל נאור לסגת לעבר הדלת.

"איך יכולתי לדעת שהוא מתכוון ברצינות שהוא לא יכול לחיות בלעדי?" קפץ אור ממיטת העיסוי, מתעלם מכך שהוא ערום כביום היוולדו, "חשבתי שהוא סתם מדבר, ואם הוא האמין לי שאני מתכוון לעזוב אותו בשבילך זה לא אומר שאני אשם שהוא רצה להרוג אותך, נכון?"

"בהחלט, אף אחד לא מאשים אותך אור." נגע נאור בעדינות בלחיו של אור ששריר מתוח רטט בה בעצבנות, "תירגע, הכול בסדר."

"חשבתי שגם אתה מת." לחש אור, "הייתי בטוח ששניכם מתים בגללי, הלכתי להסתפר ופתאום ראיתי את האוטו של מיכה הפוך ואתם בפנים... היה כל כך הרבה דם, ורעש נוראי ו..."

"זה בסדר, מיכה מת, אבל אני רק נפצעתי קצת, זה הכול, הכול בסדר חמוד, הנה, תחזור לשכב." הוביל נאור את אור חזרה למיטת העיסוי הצרה, ועזר לו לעלות עליה, "תן לגברת הנחמדה להמשיך לעסות אותך ותירגע, נתראה בערב, ביי אור." פלט בחיפזון וברח חזרה לחדרם, נשכב לצידו של שלומי שהיה שרוע בתחתוניו על המיטה, צופה מוקסם בסרט 'יפה בוורוד' מדובב לגרמנית, חיבק אותו בחזקה ואמר לו שהוא אוהב רק אותו.

"גם אני." ליטף שלומי את תלתליו, "בוא ננוח קצת לפני המסיבת רווקים הזו, נראה לי שזה הולך להיות סיפור מעייף."

אפילוג

"נו, איך היה?" קפץ עליהם נועם בהתלהבות כשהם חזרו אחרי שבוע באירופה, עייפים, עמוסי חוויות ומאוהבים יותר מתמיד.

"היה נהדר, היה מקסים." סיפרו השניים, הראו תמונות מהחתונה המדהימה, סיפרו חוויות מהטיול, הרעיפו מתנות ומזכרות, ותיארו לפני החברים, מקפידים שהילד לא ישמע, איזה מסיבת רווקים מדהימה נערכה לערן בפאב הברלינאי המהמם הזה שכל קירותיו מצופים בפרווה ורודה, וכושי שמן בשם מיס רוזי, לבוש בשמלת תחרה, וחבוש פאה בלונדינית, מפליא לנגן ולשיר בו את שיריו של קול פורטר.

"נשמע מדהים." חייך סמי, בחן את תמונות הפאב של מיס רוזי, והבטיח שבטיול הבא שלו ושל מומי לברלין הם יקפצו לשם לביקור.

"נו, אז איך זה לחזור לישראל הקטנה והחמה אחרי שטעמתם את נפלאות העולם הגדול?" חקר מומי בסקרנות.

"נהדר, אין כמו בבית." אמר שלומי, וחיבק את נאור שנשען עליו ונישק את צווארו.

"אין כמו בבית." הסכים איתו, "אוסטריה מהממת, גרמניה נפלאה, ואין כמו ברלין, אבל הכי טוב לי בבית, אתך ועם המשפחה והחברים."

"לא סתם אמרתי, התכוונתי לכל מילה." אמר שלומי לנאור כשהם היו סוף סוף לבד, בחדר השינה הישן והמוכר שלהם, שוכבים פנים אל פנים, חבוקים, מחככים בנעימות את אבריהם הזקופים אחד בבטנו של השני, "הכי טוב לי בבית, במיטה שלנו, תזכיר לי תור מי עכשיו?"

"לא זוכר, אבל בא לי שזה יהיה תורך, בסדר?"

"בשבילך נאור, עד חצי המלכות." הצטחק שלומי, הפך את נאור על בטנו ונשכב עליו, "בעצם, למה רק חצי? קח את הכול." 

1. חיים בורוד

1. אנחנו צריכים לדבר

למרות כל מאמציו של שלומי להמשיך כרגיל בחייו אחרי החופשה בתל אביב הוא לא הצליח לחזור לשגרת הזוגיות המאושרת שלו עם נאור.

כלפי חוץ הכול היה כמו קודם, הם המשיכו להיות חביבים זה אל זה, לא רבו אפילו פעם אחת, נהגו זה בזה בנימוס ובהתחשבות, הלכו כמו תמיד לאכול אצל אימא של שלומי בערבי שישי, ולא דיברו אף פעם על הלילה ההוא בתל אביב, אבל מאז שראה את בן זוגו עם גבר אחר שלומי לא היה מסוגל לגעת בו באותה התלהבות ושמחה כמו פעם, ולמרות שהם המשיכו לישון באותה מיטה וניסו להתנהג כמו פעם הסקס שלהם הלך והתמעט, עד שחדל לגמרי והם הפסיקו להתנשק ולגעת זה בזה כמו שנהגו לפני שאור צץ בחייהם.

בשבועות הראשונים נאור חיכה בסבלנות עד ששלומי יתגבר על אירועי שבוע הגאווה ויחזור לגלות לו גילויי חיבה ואהבה כמו תמיד, אבל לאט לאט רגשות החרטה והאשמה שחש בגלל הבגידה שלו התחלפו בטינה כלפי שלומי שדחה אותו במיטה פעמים כה רבות עד שהוא ויתר ולא ניסה לגעת בו יותר.

אחרי כמה שבועות נאור הרגיש שנמאס לו להיות אשם כל הזמן, הוא עייף מהניסיונות חסרי התועלת לפייס את שלומי, וחש חרמן ומקופח, ולילה אחד, כשהוא ושאדי נשארו אחרי סגירת המסעדה במחסן כדי לעשות ספירת מלאי הוא מצא את עצמו נסחף לסקס עם סגנו הצעיר. נאור חשד תמיד ששאדי התחתן רק בגלל לחץ משפחתי והוא מעדיף בעצם גברים (הוא הבחין כבר מזמן איך שאדי מביט במלצרים צעירים שהחליפו בגדים במלתחות) והתפתה לשאדי שהעריץ את בעל הבית שלו  מזה זמן רב, וניצל את ההזמנות שנקרתה לפניו.

שניהם ידעו בסתר ליבם שזה לא רעיון מוצלח, אבל הם היו רעבים למגע של גבר, והשהות יחד בחדר הקטן והחשוך העמידה בפניהם פיתוי שהם לא יכלו לעמוד בפניו. הם עשו זה בזה את מעשיהם בשתיקה מלאת אשמה, לא התנשקו ולא דיברו, אלא רק נגעו אחד בשני בתנועות חסכוניות ויעילות שהביאו אותם לפורקן מהיר ומסעיר, ואחר כך התרחקו זה מזה נבוכים והמשיכו בעבודתם בשתיקה.

רק אחרי שסיימו ופנו איש למכוניתו מלמל שאדי סליחה בקול מבויש, ונאור אמר לו במבוכה שלא ידבר שטויות, לא קרה כלום ועדיף שישכח מזה.

"בטח, כבר שכחתי." הבטיח שאדי, אבל למרות הבטחתו הם חזרו על המעשה עוד מספר פעמים, יודעים שזה לא בסדר, ולא הגון, ובכל זאת נדחפים אחד לזרועות השני, כל אחד מסיבותיו הוא.

שאדי פחד פחד מוות שהוריו או הורי אשתו ידעו על החיבה שלו לאברי מין גבריים, והבחירה בנאור שלא רצה בשום פנים ואופן ששלומי ידע מה הוא מעולל בסתר הייתה מבחינתו הגיונית מאוד. הוא חיבב מאוד את בעל הבית שלו, ראה בו דוגמא ומופת לגבריות והשתוקק אליו מזה זמן רב, אם כי מצד שני חש אשם ונבוך מרגשותיו שנראו לו לא הולמים ומבישים אצל גבר ואב. נאור קרא בו כמו בספר פתוח וידע ששאדי לא ילשין עליו לעולם, ודווקא בגלל זה הרגיש שהוא מנצל אותו בצורה בזויה, וחש בושה וכעס שהיה לו נוח לגלגל על שלומי.

שלומי קלט די מהר שנאור מקבל בחוץ את מה שהוא לא נותן לו בבית והיה אומלל מאוד מהמצב. הוא ידע שאם הוא ימשיך לשתוק ולא יזום התפייסות עם נאור הכול יתפוצץ בסופו של דבר בצורה מכוערת, אבל למרות שהבטיח לעצמו כל בוקר מחדש שהיום הוא עושה מעשה, משוחח עם נאור ומגיע לפתרון, הוא אף פעם לא הצליח לאזור די אומץ לפתוח את פיו ולדבר גלויות, וככה הם המשיכו לשקר זה לזה, ולהסתיר אחד מהשני את האמת המכוערת, עד שיום אחד נועם, שהרגיש בחושים דקים של ילד נבון שמשהו השתבש בבית, התחיל לחקור את אביו בנוגע לאימו.

"אמרתי לך כבר מזמן, אין לי מושג מה איתה ואיפה היא." ענה לו נאור בקוצר רוח, וכשהילד ביקש שיגיד לו לפחות מה שמה של אימו, ואיך היא נראית נזף בו נאור בגסות שיניח לו ויפסיק להציק. הוא התחרט מיד על הגערה שגער בילד, אבל זה היה כבר מאוחר מידי, נועם הפגוע הסתגר בחדרו וסירב לדבר עם אביו.

"הכול באשמתך." התנפל נאור על שלומי שניסה לשווא להרגיע את הרוחות, "אתה ואימא שלך פינקתם אותו, בגללך הוא נעשה חצוף כזה."

שלומי נעלב, "נועם לא חצוף ולא מפונק, זכותו לדעת מי אימא שלו, למה אתה לא מספר לו את האמת?"

"מה זה יעזור אם הוא ידע את השם שלה? למה לסבך עוד יותר את החיים שלנו, גם ככה הכול חרא!" צעק נאור.

עיניו של שלומי התמלאו דמעות, "ואשמת מי זה?" נעץ מבט מוכיח בנאור הכועס.

"אני לא יכול לסבול את זה יותר." צעק נאור, רץ לחדר השינה, פתח את הכספת הביתית הקטנה ששמר בחדר הארונות, הוציא ממנה את תעודת הלידה של נועם ואת פנקס הכתובות הישן שלו, בו רשם לפני שנים את שמה וכתובתה של יסמין, אחותה של רונית, ונתן אותם לשלומי. "הנה, לך אליו, ותספר לו הכול, אני חייב ללכת החוצה לנשום קצת אוויר." אמר, וברח מהבית.

שלומי דפק על דלת חדרו של נועם שפתח אותה מיד, ממרר בבכי. הוא חיבק את הילד וניחם אותו, ואחר כך הראה לו את תעודת הלידה שלו, ואת שמה של דודתו, והם ישבו יחד מול המחשב וחיפשו את כתובתה של יסמין. אחרי שמצאו את כתובתה ואת מספר הטלפון שלהם הם התקשרו אליה וברגע שנועם הזדהה ושאל אותה איפה רונית אחותה היא פרצה בבכי מרוב התרגשות וסיפרה לנועם שאימו מאסה די מהר בחיים הדתיים ובבן הזוג ששידכו לה, ושנה אחרי שנישאה לו הם התגרשו, והיא מצאה לה גבר אחר, יהודי גם כן, אבל הרבה פחות דתי והרבה יותר עשיר, וכיום היא גרה בקליפורניה, נשואה ואם לשתי בנות, מצבה הכלכלי מצוין, והיא בקשר חם ורצוף עם אחותה ומבקרת בישראל כל שנתיים שלוש.

"רק לפני שנה היא העזה וסיפרה לבעלה על נועם, דיברנו על זה שהיא תנסה למצוא אותו בביקור הבא שלה בארץ." פטפטה יסמין בהתרגשות עצומה, ולא נרגעה עד שנועם שלח לה במייל תמונות של עצמו, לבוש במדי קבוצת סלטיק, מחייך חיוך רחב.

"איזה ילד יפה, וכמה אתה דומה לאימא שלך." התרגשה יסמין, שלחה תמונות של רונית ובנותיה, והבטיחה לו שכבר מחר אימא שלו תיצור איתו קשר.

בינתיים נאור חזר מהטיול רגוע הרבה יותר, התנצל בפני נועם הנרגש והתפייס איתו, ואחרי שהילד פרש לישון הוא התיישב מול שלומי, הניח ידיו על ברכיו, ואמר בקול רציני את המשפט ששלומי חשש לשמוע יוצא מפיו מהרגע שהם התחילו לחיות יחד – "אנחנו צריכים לדבר."

2. לשקר אין רגלים

זהו, הכול נגמר, חשב שלומי לעצמו, ושלווה גדולה ירדה עליו. וכמו שהבטיח לעצמו תמיד כשניסה להכין את עצמו לפרידה – שידע בסתר ליבו שבוא תבוא יום אחד – הוא לא התווכח, לא מחה, ואפילו לא בכה, רק ישב בשקט, צופן את צערו בליבו, מוכן לקבל עליו את הדין בצורה מכובדת, אבל לתימהונו, במקום להגיד לו שזהו, הכול נגמר, אמר לו נאור בקול נוגה שלשקר אין רגלים, ומיד אחר כך החל להתנצל בפניו ולבקש שיסלח לו.

"על איזה שקר אתה מדבר?" התפלא שלומי.

"סתם, שקר אחד קטן, בעצם לא ממש שקר, אלא יותר אי אמירת אמת, ואיכשהו, דבר קטן ולא חשוב כזה נעשה גדול ומסובך נורא ואחר כך..." נאור טלטל את שלומי, וקולו נעשה נואש, "נו, די כבר שלומי, אני יודע שהייתי זבל כלפיך, אבל לא מגיע לי לאבד את הילד בגלל זיון, בבקשה, תעזור לי."

"מה? לעזור לך במה?" התבלבל שלומי, "על מה אתה מדבר?"

"על נועם ואימא שלו כמובן, למה? על מה חשבת שאני מדבר?"

"לא יודע, חשבתי ש... אז אתה לא רוצה שניפרד?"

"לא!" הזדעזע נאור, "ואתה?"

שלומי שתק ורק הניד בראשו לשלילה, מתאמץ לעצור את דמעות ההקלה שעלו בעיניו.

"שלומי, אני באמת מצטער על העניין עם אור, הייתי מסטול ו... טוב, האמת היא שהייתי מאוהב בו המון זמן, וכשהוא רצה אותי סוף סוף פשוט לא יכולתי להתאפק... אין לזה שום קשר אלינו, זה סתם חשבון לא סגור מהעבר שהייתי חייב לגמור, אם הייתי יודע שתראה אותי אז..."

"אבל ידעת שאני בחדר ליד, לא עלה בדעתך שאני עלול להתעורר?"

"לא. אל תשכח שהייתי מסטול שלומי, במצב כזה הראש לא עובד בהיגיון. מה? אף פעם לא התמסטלת?"

"לא." אמר שלומי, "וגם לא השתכרתי אף פעם, כל העניין הזה של איבוד שליטה מפחיד אותי."

נאור הצטחק, "אני יודע, בגלל זה אני אוהב אותך שלומי, אתה מאמין לי שאני אוהב אותך?"

"כן." הנהן שלומי, "גם אני אוהב אותך נאור."

"אז למה אתה לא רוצה לגעת בי יותר?"

"בגלל שאני אוהב אותך." אמר שלומי והדמעות שעצר עד לרגע זה עלו על גדותיהן וגלשו על לחייו, "עזוב, זה לא חשוב עכשיו." מחה את עיניו הלחות, "למה אמרת ששיקרת?"

"כי בפעם האחרונה שראיתי את רונית אמרתי לה שאני הולך להתחתן עם בחורה, ושאנחנו נגדל יחד את נועם."

"למה?" נדהם שלומי.

"כי היא רצתה לקחת אותו ממני ולתת אותו לאימוץ כדי שהוא לא יגדל אצל הומואים."

"אבל איך יכול להיות שהיא האמינה לך שאתה הולך להתחתן עם בחורה?" לטש בו שלומי מבט משתומם.

"היא האמינה לי כי היא ראתה תמונה." הסביר נאור, "צילמתי את נועם עם אור שעמד עם הגב למצלמה והחזיק אותו בידיים. היה לו אז שער בלונדיני ארוך, והאיכות של הצילום הייתה די עלובה, רונית טעתה וחשבה שהוא בחורה, ואני לא תיקנתי אותה, נתתי לה לחשוב שאני חי עם בחורה ושיקרתי לה שאנחנו עומדים להתחתן כי רונית התעקשה שהיא לא רוצה בשום פנים ואופן להשאיר את הילד אצל זוג גברים. זו גם הסיבה שלא רציתי לספר לנועם מי אימא שלו ולא גיליתי לו שיש לו דודה ובני דודים. פחדתי שאם יסמין תפגוש את נועם היא תגלה לאחותה שאני חי עם גבר, ורונית תתרגז ותיקח לי את הילד."

"אבל היא זנחה אותו, אז מה אם היא אימא שלו? אתה אבא שלו."

"או שלא." פרש נאור את ידיו במחוות אין אונים, "ואל תגיד לי ללכת לבדוק כי אני לא רוצה, אני פוחד מהתשובה, וחוץ מזה, איך אני אוכל להסביר את זה לנועם? הוא כבר לא תינוק שאפשר לעשות לו בדיקת דם בלי להסביר כלום."

"אז למה נשברת בסוף וכן גילית לו מי אימא שלו?"

"כי... כי פשוט נמאס לי לשקר ולדחות אותו כל הזמן בתירוצים. הבנתי פתאום שלשקר אין רגליים, והייתי כל כך מיואש מכל המצב, אתה לא רוצה אותי יותר, והילד לוחץ עלי, חוקר ומנדנד שאני אגלה לו מי אימא שלו, וגם הבלגן עם שאדי... פשוט נשברתי."

"למה אתה מתכוון הבלגן עם שאדי?" התחדד קולו של שלומי בחשדנות, "אל תגיד לי ש... באמת נאור, הוא רק ילד, והוא נשוי. למה דווקא הוא?"

"כי אתה לא רצית אותי והוא כן. אני יודע שזה לא בסדר, אבל מה לדעתך הייתי אמור לעשות עד שתסלח לי? ביד?" התרתח נאור.

שלומי הביט בו בעצב ושתק, ונאור גנח וכבש את פניו בידיו, מרגיש כמו להטוטן כושל שכל הכדורים שהעיף באוויר צנחו בבת אחת על ראשו.

"טוב, נעזוב את זה עכשיו." אמר שלומי שצערו של נאור נגע לליבו, והניח יד מנחמת על כתפו. "מה אתה מתכוון לעשות בקשר לנועם?"

"אין לי מושג, בגלל זה רציתי לדבר אתך, מה אני צריך לעשות לדעתך?"

"כלום." אמר שלומי אחרי הרהור קצר, "פשוט שום דבר."

"מה כלום? אבל..."

"נאור, כשדיברנו עם אחותה של רונית נועם סיפר לה שאבא גר עם חבר, ואפילו שלח לה תמונות שלנו והיא לא הופתעה במיוחד, היא בטח סיפרה כבר הכול לרונית ככה שאין טעם לשקר יותר. אם לרונית מפריע שהבן שלה חי עם זוג גברים אז חבל מאוד, אבל זו הבעיה שלה, אין טעם שתתרגש ותדאג."

"אבל... אבל מה אם היא תגיד שהיא לא מסכימה?" סירב נאור להירגע.

"שתגיד. נועם לא תינוק שאפשר להתווכח על העתיד שלו, אל תשכח שהוא כבר בן אחת עשרה, ואנחנו המשפחה היחידה שהוא מכיר. אי אפשר לקחת אותו ממך סתם ככה, גם אם היא תלך לבית משפט ותקים צעקות, ותוכיח שאתה לא האבא הביולוגי שלו זה לא יעזור לה כלום, אין אף בית משפט בעולם שיאלץ אותך להחזיר לה את הילד."

"אבל שיקרתי לה."

"כן, יכול להיות, אבל זה היה לפני עשר שנים כמעט, ובבתי משפט בארץ טובת הילד קובעת, ואין ספק שטובתו היא להישאר בבית, עם ההורים היחידים שהוא מכיר ואוהב, גם אם הם הומואים."

"אתה חושב ככה?" התבהרו פניו של נאור, וכל השדים שטרדו את מנוחתו התפוגגו בכוח הגיונו הבהיר של שלומי.

"אני בטוח, אבל אם אתה בכל זאת מודאג אפשר להתייעץ עם עורך דין, למרות שאני משוכנע שזה מיותר, אבל אחרי שנועם יגדל תצטרך לגלות לו שאתה לא בטוח שאתה האבא הביולוגי שלו."

"אתה חושב ככה? אבל מה אם..."

"שום אם, הילד אוהב אותך ויודע שאתה אוהב אותו, תפסיק להיות דאגן כזה."

"לא יכול, כשזה נוגע לנועם אני נעשה פולנייה לחוצה."

"אתה מספר לי?" חייך שלומי.

"כאילו שאתה יותר טוב." חייך אליו נאור חזרה, ורק אז הוא אזר עוז ושאל את שלומי בהיסוס אם הוא היה נשאר איתו לולא נועם.

"לא יודע." הודה שלומי שהשאלה הטרידה גם אותו. פניו של נאור קדרו לשמע תשובתו, והוא נחפז להניח את כף ידו על לחיו במחוות חיבה. "כן בטח שכן, התאהבתי בך עוד לפני שידעתי על נועם, ואני עדיין אוהב אותך נאור, למרות שאני גם נורא כועס עליך." אמר ברוך שלא תאם את דבריו, והניח את כף ידו השנייה על עורפו של נאור, מושך אותו אליו לחיבוק.

"אני אפסיק את הסיפור עם שאדי." נחפז נאור להבטיח, ונצמד לשלומי בתחושת הקלה. שלומי חיבק אותו חזרה, והוא חש כאילו נטל כבד נשר מעל כתפיו, "אני אפטר אותו אם תרצה." הוסיף.

"שלא תעיז! למה שהוא יאבד את העבודה שלו רק כי אתה מניאק חרמן? ואל תשכח שיש לו משפחה לפרנס."

"שלא לדבר על זה שאני לא אצליח להסתדר בלעדיו, אבל די, אני לא אגע בו יותר, נשבע לך, אתה מאמין לי?"

"כן." אמר שלומי אחרי היסוס קל, "יש לי ברירה?"

"כן, אתה יכול להיפרד ממני ולמצוא מישהו שהוא לא מניאק ושקרן."

"לא, אני לא יכול." אמר שלומי, "ואני גם לא רוצה, מה שאני רוצה זה להזדיין."

"מה, איתי?"

"בטח, אתה רואה פה עוד מישהו? נו, די כבר להיות חפרן, בוא." משך שלומי את נאור למיטה, וסוף סוף, אחרי הרבה זמן, הם עשו בה משהו מעניין יותר מסתם לנחור.

"ואחרי שנפתור את הסיפור עם רונית אני חושב שאתה צריך למצוא את אור, לדבר איתו, לסגור כמו שצריך את העניין הזה מהעבר שלך." חיווה שלומי את דעתו אחרי שהם התקלחו ושכבו במיטתם, חבוקים ומסופקים, ומוכנים לשקוע בשינה.

"נחצה את הגשר כשנגיע אליו." אמר נאור בקול מנומנם, הניח את ראשו על כתפו של שלומי ונרדם.

3. חשבון ישן

לקח להם הרבה זמן, וכמה עשרות דואלי"ם שעפו מפה לשם, עמוסי הסברים, התנצלויות ותירוצים, עד שהכול התארגן לשביעות רצונה של רונית שגילתה ברגע האחרון הססנות מפתיעה וסירבה בתוקף להגיע לבדה לטבריה כדי לפגוש את בנה בכורה. היא עמדה על כך שהם יפגשו בתל אביב, ומאחר והיא החליטה שהיא מוכנה להגיע לישראל רק בלוויית בעלה ובנותיה היה צריך להמתין עד חופשת פסח כדי שכל המשפחה תגיע ביחד, ואחר כך היה צורך לשריין מקום במלון תל אביבי שומר כשרות, כי בביתה של יסמין לא היה די מקום לארח כל כך הרבה אנשים.

"איזה בלגאנים, אפשר לחשוב שמלכת בריטניה מגיעה לארץ." רטן נאור בקוצר רוח, ובסתר ליבו קיווה שבסוף הכול יתבטל, והקשר בין נועם ואימו הביולוגית – שהוא סירב לקרוא לה אימא בטענה שהוא מרגיש מוזר לכנות כך אישה שלא פגש מימיו – יישאר קשר וירטואלי בלבד, אבל תקוותו נכזבה. מיד אחרי סדר פסח שהם חגגו כרגיל עם הוריו של שלומי, נחתה בארץ רונית על משפחתה, וסוף סוף, אחרי חודשים ארוכים של הכנות ותכנונים זכה נועם לנשיקה מהאישה שילדה אותו.

בעוד רונית ונועם מתחילים להכיר זה את זה עמד נאור מהצד כתפו נסמכת לזו של שלומי ובחן אותה בקפידה – היא הייתה שונה מאוד מהנערה הפוחזת והגמישה שהוא הפשיט בשירותים של ורוד, והזכירה אך בקושי את העלמה החרדית הנחרצת שויתרה למענו על תינוקה. רונית שנועם פגש בלובי של מלון בתל אביב נמצאה אי שם באמצע, בין שתי הדמויות הכול כך מנוגדות הללו. נאור קישר בקושי את הגברת הנכבדת, המאופרת  והמתוכשטת בטוב טעם שמרני, אך יקר עם רונית שזכר מאז.

האישה שנישקה בחביבות מסויגת את לחיו של נועם, לחצה את ידו של נאור, וחייכה בשמץ עצבנות לעבר שלומי, הייתה באמצע שנות השלושים שלה, שמנמונת מעט, כראוי לרעיה ואם, וכל הליכותיה אמרו שיקול דעת, נימוסים טובים ומתינות.

הם ישבו בלובי של המלון ושוחחו כמו מכרים סתמיים. כמה דקות אחר כך, הגיעו גם בעלה ובנותיה הצעירות של רונית. התברר שלא הבעל ולא הילדות ידעו עברית והפגישה הראשונה הסתיימה ברגע שילדות המפונקות איבדו את סבלנותן. הם נפרדו בחיוכים מנומסים ובהבטחה להיפגש מחר לארוחת צהרים בורוד והסתלקו משם בזריזות, לרווחתו של נאור המתוח שחשש מהתנפלות נשית רגשנית על בנו, ולא מש מצידו של הילד שנותר רגוע להפליא,

"נו, מה דעתך עליה?" שאל נאור את נועם, וניסה לתת לו יד לפני שהם חצו את הכביש.

"די אבא." ניער נועם בעלבון את ידו מיד אביו, "אני לא תינוק, אני יודע לחצות כביש לבד, ואני ממש לא מבין מה מצאת בגברת המגונדרת הזו, שלומי הרבה יותר נחמד."

שני הגברים החליפו מבטים מבודחים מעל ראשו של הילד, והתאפקו לא לפרוץ בצחוק.

"זה לא מצחיק." התרגז נועם, שניחש את בדיחות דעתם בלי שיהיה עליו להביט בהם.

"אתה צודק חמוד, שלומי הרבה יותר נחמד, אבל הייתי קצת שיכור אז, והיא הייתה הרבה יותר צעירה ורזה."

"גם אתה." הזכיר לו שלומי.

"נכון." הסכים נאור, "אנשים עושים לפעמים שטויות, בעיקר כשהם צעירים." נקט בטון חינוכי, ואחז במרפקו של נועם שרטן, אבל המום קצת משפע התנועה והפעילות סביבם נכנע, והניח לאביו להוביל אותו לפיצוציה, שם קיבלו אותם דוד משה וסמי בחיבוק חם.

אחת המלצריות הצעירות בורוד הגיעה לפיצוציה ולקחה את נועם לאכול גלידה בדוכן הגלידריה החדשה שצורפה לא מכבר לורוד, ואחרי לכתו יכלו הגברים לשבת בשקט, ולהחליף רשמים על הפגישה.

"נו, עד כמה זה היה נוראי? כמו סרט הודי, או רק כמו טלנובלה?" חקר סמי.

"לא זה, ולא זה. האמת שהיה די משעמם." הודה נאור.

"יותר כמו סדרת דראמה בריטית, כולם היו נורא מנומסים ולחוצים, חוץ מהילדים שפשוט השתעממו." הוסיף שלומי, ותיאר לפני סמי ומשה הסקרנים את רונית, את בעלה ואת בנותיה.

"הם נראים כמו סתם תיירים אמריקאים עשירים ונחמדים, נועם בכלל לא דומה לה, אבל הבנות שלה דווקא כן. בחיים לא היית מאמין שגברת מכובדת כמוה עשתה פעם סקס בשירותים, מעניין אם היא סיפרה לבעלה איך בדיוק היא נכנסה להיריון?"

"אני מתאר לעצמי שלא." גיחך נאור, "הוא מין דתי לייט, אמריקאי כזה, נחמד וכנראה די עשיר, אבל חנון. מחר ניפגש שוב, ואם אני אצליח אני אנסה להחליף איתה כמה מילים בפרטיות."  

למחרת, אחרי הארוחה, עלה בידו לחטוף כמה דקות של שיחה פרטית עם רונית, שהקפידה לעמוד כל הזמן עם ידיה משולבות על חזה, מביטה בבנותיה הקטנות ששיחקו עם נועם בתופסת, בעוד בעלה הולך להביא את המכונית השכורה מהחנייה.

"כל הכבוד רונית, נראה שהסתדרת יפה בחיים." אמר נאור, "הבנות שלך חמודות, ובעלך נראה איש נחמד, ואתם נראים מסודרים יפה."

היא הנהנה, והסמיקה מעט, "כן, הוא נחמד, אבל הוא הרוויח את הכסף שלו בעבודה קשה, וגם אני עובדת קשה, ככה זה באמריקה."

"גם אני לא מתבטל, לא קל לנהל מסעדה ולגדל ילד, אף אחד לא נותן לי מתנות. תגידי, עדיין מפריע לך שאני חי עם גבר?"

"בהתחלה זה הרגיז אותי, אבל שלומי נראה בחור טוב, ונועם מקסים, עשית איתו עבודה טובה, הוא נראה ילד נהדר, מזכיר לי קצת את אחי ז"ל."

"היה לך אח?" הופתע נאור.

"כן, הוא נהרג לפני איזה חמש עשרה שנים בתאונת דרכים כשהוא היה חייל... המשפחה שלנו אף פעם לא חזרה לעצמה אחרי המוות שלו." היא הניחה בהיסוס את כף ידה על זרועו של נאור ומיד הסירה אותה, "תשמור לי עליו נאור."

נאור הנהן, ולרגע קט נפגשו עיניהם, והיה נדמה לו שהוא שוב מזהה, מתחת לתחפושת שלה, את רונית של פעם, אבל אז הגיע בעלה עם המכונית וצפר, והיא נחפזה לאסוף את בנותיה, נפרדה בנשיקה מנועם, והסתלקה בהבטחה לשמור על קשר.

בדרך הביתה נאור נהג, ונועם ישב עם שלומי מאחור. אחרי שהם יצאו מתל אביב שאל נועם את אביו בדאגה אם הוא חייב לפגוש שוב את רונית, ונרגע כשנאור אמר לו שלא, אבל אם יתחשק לו אז אולי, בעוד כמה שנים, כשהוא יהיה יותר גדול, הוא יוכל לנסוע לבקר את אימו ואחיותיו באמריקה.

"כן, אולי, אבל אל תשכח שרונית היא לא באמת אימא שלי." העווה נועם את פניו, ונשען מנומנם על שלומי.

"חשבתי שתשמח להכיר אותה, לא מפריע לך שאין לך אימא?" שאל שלומי, וליטף את שערו המתולתל של הילד.

"יש לי שתי סבתות, זה מספיק." פיהק נועם, ונרדם.

"אני חייב להודות שאני שמח שהביקור הזה הסתיים, נורא פחדתי שהיא תבכה ותעשה סצנות, או שנועם ידבק אליה ולא ירצה להיפרד ממנה."

"נו, באמת, למה שנועם ירצה להידבק לאישה זרה? מה לו ולה?"

"טוב, היא לא ממש זרה, הרי היא אימא שלו."

"זה שהיא ילדה אותו עוד לא עושה אותה אימא, בשביל נועם אנחנו ההורים שלו, ולא איזה תיירת מגונדרת מאמריקה."

"כן, אתה צודק, אבל בכל זאת... פחדתי קצת. אני שמח שזה נגמר, לא הייתי עומד בכל הסיפור הזה בלעדיך שלומי."

"אין שום סיבה שתצטרך לעמוד בשום דבר בחיים בלעדי, אני תמיד פה, איתך." הניח שלומי יד על כתפו, והם חייכו זה אל זה דרך הראי, וידעו בדיוק מה הם יעשו אחרי שיגיעו הביתה ויהיו לבד במיטתם.

למרות רצונו לסגור בצורה מושלמת את הסיפור של אור החליט שלומי בסופו של דבר להקשיב לעצתו של סמי שטען בחום שאין טעם להכניס ראש בריא למיטה חולה, ולהניח לעניין.

מוטב להדחיק את הסיפור עם אור, ולהמשיך הלאה, אמר שלומי לעצמו, וזה בדיוק מה שהם עשו עד שבסוף יוני, בעוד הם תוהים איך יבלו את שבוע חופשת הקיץ שהקציבו לעצמם, קיבלו נאור ושלומי הזמנה מפתיעה מאוד מברלין.

ההזמנה הייתה מערן ששלומי שמר איתו על קשר דוא"ל רופף, ומידי פעם, כשהיה לשניהם זמן, גם שוחח איתו בסקייפ.

"מה אמרת ערן?" קימט שלומי את מצחו בפליאה, לא מאמין למשמע אוזניו, "אתה מתחתן עם המזכירה שלך? למה?"

ערן צחק, נשמע מאושר מכפי שהיה מזה זמן רב. "כי אני אוהב אותה, והיא אותי." אמר בפשטות.

"אבל... אבל... אבל היא אישה." גמגם שלומי, נדהם.

"כן, שמתי לב שליאה אישה." גיחך ערן.

"ואתה הומו." נשאר שלומי רציני.

"היא יודעת, טמבל. היא מכירה אותי כבר שנים, אנחנו חברים טובים, היא יודעת עלי הכול, ואני עליה, וטוב לנו יחד. לפני כמה חודשים התחלנו לגור יחד וגילינו שאנחנו מסתדרים מצוין, נעים לנו לבלות יחד ולישון יחד, אז למה שלא נתחתן?"

"אתם ישנים יחד?" הזדעזע שלומי, "באותה מיטה?"

"כן, בטח, למה, יותר טוב לישון לבד?"

"אבל... אתם גם... זאת אומרת..."

"בטח שלא, שכחת שאני הומו?"

"אני לא, אבל חשבתי שאולי אתה שכחת."

"לא, לא שכחתי, וגם ליאה לא, אבל בכנות שלומי, למה לדעתך אנשים מתחתנים?"

"אהה... כדי לעשות נחת להורים, ולהביא ילדים?"

"ההורים שלי כבר נפטרו, וגם של ליאה. יש לי בנות בוגרות שכבר לא צריכות אותי, וגם לה יש בן מבוגר שחי עם החברה שלו. שנינו כבר לא ילדים, אני עומד להיות בן חמישים בקרוב, ונמאס לי לישון באלכסון. אני שונא לגור לבד, ואני לא מסוגל לגור עם גבר, גברים הם חזירים לכלכנים ובטלנים, ושותפים בלתי נסבלים."

"אני לא." אמר שלומי, קצת בעלבון.

"אני יודע חמוד, אבל כמה בחורים מקסימים כמוך יש? מעטים מאוד, מהבחינה הזאת נשים עדיפות, למעשה, חוץ מהעניין הקטן של סקס, נוח לי הרבה יותר לחיות עם אישה."

"ובכל זאת התגרשת."

"כן, עשיתי שטות, אבל הייתי אז צעיר יותר, וחשבתי שסקס זה הדבר הכי חשוב במערכת יחסים, טעיתי, זה לא."

"אז מה כן חשוב?"

"חשובה החברות, חשובה האינטימיות, חשוב שיש מישהו שאכפת לו ממך תמיד, לא רק לכמה דקות של סקס."

"בקיצור, נשארת אותו ערן, גברים זה בשביל זיון, ונשים בשביל כל השאר." לא הצליח שלומי להסתיר את האכזבה בקולו.

"כן." נאלץ ערן להודות, "לא היה לי מזל כמו שהיה לך עם נאור, וככה זה אצל רוב ההומואים שאני מכיר." הוסיף בעצב, "גם אם הם ממשיכים לגור יחד הם מזדיינים עם אחרים."

הם שתקו כמה שניות, ואחר כך חזר ערן על הזמנתו ואמר שישמח מאוד אם נאור ושלומי יגיעו לברלין היפה, להשתתף בחתונתו. החתונה תיערך ביום שבת במלון נחמד, בפאתי ברלין, והאורחים מוזמנים לבוא יום קודם ולשהות שם, על חשבון החתן ורעייתו לעתיד, עד סוף השבוע.

"זה לא יצא נורא יקר?" התרשם שלומי מהנדיבות.

"לא נורא, רוב המוזמנים גרים בברלין, יש מעט אורחים שבאים מרחוק, ובעל המלון הוא מעריץ ותיק של הלהקה, ושל מיס אורירי במיוחד והוא עושה לי מחיר טוב."

"גם אור יהיה שם, מה שלומו?"

"בטח שהוא יהיה, הרי הוא הזמרת הראשית שלנו, ושלומו די טוב בעצם, אחרי ההופעה בארץ עמדתי על כך שהוא יכנס לתוכנית גמילה, והוא הסכים, ומאז הוא מתמיד בה יפה מאוד. המצב שלו השתפר והוא גר כיום עם התאורן החדש שלנו, שאוהב אותו ותומך בו מאוד, וכמובן שהלהקה תשיר בחתונה, יהיה נהדר אם תוכלו לבוא."

"בסדר, אני אדבר עם נאור ואחזור אליך." הבטיח שלומי, איחל לערן מזל טוב, והלך לשאול את נאור מה דעתו.

נאור אמר שתמיד רצה לבקר בברלין, אבל הוא קצת חושש לפגוש שוב את אור.

"ערן אומר שהוא נגמל, ומצבו מצוין, והוא אפילו חי עם מישהו, התאורן החדש שלהם. הוא ביקש מאוד שנגיע, והמלון יהיה על חשבונו... אז מה דעתך?" שאל שלומי בלהיטות.

"דעתי שטוב, בסדר." חייך נאור, והדחיק את פרפור הדאגה הקלוש שרטט בין ליבו לקיבתו, אומר לעצמו שהוא חייב להפסיק להיות היסטרי, והגיע הזמן לסגור אחת ולתמיד את הסיפור העתיק הזה עם אור.