עוקבים

יום שבת, 30 בדצמבר 2017

הסוד שלי

"אני מצטער ארז." אמר הרופא בעדינות והשפיל את עיניו אל התיק שלי, מסדר בקפדנות את צרור הדפים שנערמו בו בשנתיים האחרונות, "אבל הגיע הזמן להתחיל לקחת תרופות."

"אתה בטוח?" שאלתי, מתאמץ להישמע שקול ורגוע.

"אני חושש שכן, זאת אומרת, אני בטוח." הרים אלי הרופא את מבטו, נראה מודאג וקצת מתנצל.

זו בטח עבודה איומה, עלה פתאום בדעתי, לבשר לגברים צעירים ומלאי חיים שזהו, החיים שלהם כפי שהם הכירו אותם עד היום הסתיימו, ומעכשיו הכול יהיה אחרת - קשה יותר, מפחיד יותר, מעיק ובודד.

לא, די! אני לא יכול להרשות לעצמי לחשוב עכשיו על הקשיים של הרופא, אני חייב להתרכז בעצמי.

תתמקד בעצמך ארז, בעצמך ובלני.

"על כמה תרופות מדובר? יהיו תוצאות לוואי?" שאלתי, ולמרות שידעתי שזה יגיע יום אחד, למרות שהתכוננתי לזה נפשית כבר כמה חודשים, בכל זאת קולי רעד והרחמים שראיתי בפניו של הרופא דכדכו אותי עוד יותר.

רק לא זה, רק שלא ירחמו עלי.

ושוב, כמו אז, כשהוא בישר לי שאני נשא, הרגשתי כאילו אני יוצא מתוך עצמי ומביט עלינו מהצד ורואה את הרופא - איש לא צעיר, עייף קצת ועצוב - יושב מול גבר שלא אמור להיות בכלל בבית חולים. גבר צעיר ונאה שאמור להיות בשיא כוחו ופריחתו ולא לחשוב בכלל על מוות וחולי, אבל במקום זה הוא יושב פה מולו במשרד קטן ומחניק, כולו מבוהל ורועד.

"ארז." סגר הרופא את התיק שלי, תיק פלסטיק שחור, תפוח מתוצאות הבדיקות שעשיתי מאז התבשרתי שאני נשא, "זה לא נורא כל כך, אני מבטיח לך. בחור נבון ומסודר כמוך יתרגל מהר לשגרה של משטר התרופות. אני סומך עליך שתמלא את ההוראות בדייקנות ותתמיד. גם אם תסבול קצת תופעות לוואי בסוף הכל יהיה בסדר, אל תהיה מודאג כל כך."

חייכתי אליו באומץ והבטחתי להפסיק לדאוג, רשמתי בקפידה את הוראות נטילת שלוש סוגי התרופות שקיבלתי, לקחתי את המרשמים והלכתי בצייתנות לבית המרקחת.

הרופא היה שבע רצון מהתגובה השקולה והבוגרת שלי, ראיתי את זה עליו. מעניין מה הוא היה אומר אם הוא היה יודע מה באמת מדאיג אותי, מדאיג יותר מרמת הנגיף בדמי ומתופעות הלוואי של התרופות?

הוא בטח היה מתפלץ מתדהמה, אבל כמובן שלא גיליתי לו, לא גיליתי את הסוד שלי לאיש, אפילו לא לרמי, האקס שלי, שהכיר לי את לני והיה בטוח שהוא יודע עלי הכול.

הגעתי הביתה עם קופסת קרטון קטנה מלאה חפיסות של גלולות ועוד בדרך התקשרתי לוודא שאין איש בדירה שלנו. ידעתי שלני עובד עכשיו, אבל התקשרתי בכל זאת, ליתר ביטחון. כשנמצאים במצב שלי אסור לשקוע בשאננות, חייבים לוודא שוב ושוב ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

דבר ראשון שעשיתי היה למצוא מקום מחבוא לתרופות. סקרתי בקפידה את הדירה ולבסוף החלטתי להחביא את התרופות במזווה. למעלה, מעל הדלת, היה מדף אחד שכוח למחצה שהיו בו רק קופסאות ריקות ותרמוס שבור, ושם החבאתי את התרופות. רק אז נרגעתי והלכתי להתקלח ולהכין ארוחת ערב.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם, לקחתי את הכדור הראשון והערתי את לני עם כוס קפה ונשיקה שהתפתחה כרגיל לסקס. אחר כך הלכתי לעבודה מחייך, משאיר אותו במיטה מנומנם. עד שאחזור הוא כבר יצא לעבודה ושוב ניפגש רק בלילה.

סמכתי על סדרי היום השונים שלנו שיקלו עלי להסתיר ממנו את הסוד שלי. כל מה שנשאר לי זה להתפלל שהוא לא יעלה פתאום את הרעיון שנלך להיבדק כדי להיפטר מהקונדום.

זה לא שרציתי לחיות בשקר, חס וחלילה, מי אוהב לחיות ככה, כמו מרגל? אף אחד מן הסתם, אבל כשאתה גדל בבית שמרני כמו שלי ויודע מגיל צעיר כל כך שאתה לא האדם שאתה אמור להיות אתה מתרגל לחיות בשקר, להסתיר את עסקיך הפרטיים.

לא לגלות שום דבר על עצמי גם לאנשים שאני אוהב הפך אצלי לטבע שני מגיל צעיר ולא היה אדם שאהבתי יותר מאילן שכולם כינו לני. שנאתי לשקר לו, אבל איכשהו, מה שהתחיל בפגישה הראשונה כשמירה על פרטיותי, והמשיך בשנייה לאי אמירת אמת, הפך בשלישית לשקר לבן שהלך והשחיר ככל שהתקרבנו זה לזה.

ככל שדחיתי את גילוי האמת לרגע המתאים ככה הלך הרגע הזה והתרחק מאיתנו ובסופו של דבר, אחרי שהתחלנו לחיות יחד, הוא נעלם לגמרי.

התאהבתי בלני ממבט ראשון, אבל אם רמי לא היה מכיר בינינו במסעדה אליה הלכנו לחגוג את שובו מחו"ל לא הייתי מעז לפנות אל המלצר יפה התואר שחייך אלי חיוך מקסים כל כך.

רמי ראה איך אני מביט בלני ומאחר והיה מודאג מבדידותי - אולי חש מעט אשמה על הצורה בה נפרדנו – הציג אותו בפני, וכשראה שאני ממשיך להביט בו ולשתוק הוא חיכה עד שהלכתי לשירותים ונתן ללני את מספר הטלפון שלי.

למחרת לני התקשר אלי והזמין אותי לסרט וככה זה התחיל. למרות שהוא מצא חן בעיני יותר ויותר ככל שהיטבתי להכיר אותו לא העזתי לגעת בו. ידעתי שאם היחסים שלנו יתחילו להיות גופניים יהיה עלי לספר לו שאני נשא ופחדתי שהוא יברח ממני בגועל.

זה לא שהייתי פרנואיד, הרי ראיתי איך מתייחסים לנשאים כמו אל מצורעים, מתרחקים מהם, דוחים אותם, מפחדים מהם.

ידעתי שיהיה עלי לגלות לו בסופו של דבר, אבל חיפשתי את הרגע המתאים, ובינתיים אמרתי לעצמי שזה לא עסקו של אף אחד, ולמה בחור שאני סתם מבלה איתו בסרטים, מסעדות וטיולים ליליים צריך לדעת מה מצב הבריאות שלי?

וככה שתקתי והקפדתי לא לגעת בו עד שאחרי הפגישה השלישית שלנו שהסתיימה בנשיקה צנועה על הלחי הוא בא לבקר אותי למחרת בדירה שלי עם דיסק שהבטיח להביא לי, ושאל אותי בביישנות אם הוא מוצא חן בעיני באמת או שאני סתם מנומס?

"למה אתה מתכוון?" שאלתי, כאילו שלא ידעתי.

"לזה." אמר לני ונישק אותי בכוח על פי.

דקה אחר כך כבר היינו במיטה, קורעים זה מזה את הבגדים, ועד שחזר אלי כושר הדיבור כבר היה מאוחר מידי.

יותר לא יכולתי לספר לעצמי שהוא סתם ידיד אפלטוני, הייתי מאוהב עד מעל לראשי בבחור המדהים הזה ופחדתי לאבד אותו ולחזור ולשקוע בדיכאון שתקף אותי אחרי שקיבלתי את התשובה החיובית.

הייתי כל כך בודד אז, להורי לא העזתי לגלות כמובן, הם עדיין התאבלו על כך שאני הומו, ורמי היה בחו"ל - נסע לשם אחרי הבחור הגרמני הזה שכבש את ליבו ושבגללו הוא עזב אותי – הייתי לגמרי לבד, רק אני והסוד הנורא שלי. תכננתי לספר לרמי, אבל עד שהוא חזר לארץ כבר הצלחתי להתאושש מעט והוא נראה כל כך שפוף ועייף אחרי ההרפתקה הגרמנית שלו עד שלא העזתי להפיל עליו את הבשורה שאני נשא והמשכתי לשתוק.

למזלי הטוב לני לא הציע אף פעם שנעשה בדיקת דם ומעולם לא התלונן שנמאס לו מהקונדום הזה. להפך, כל פעם שהגענו למיטה הוא היה שולף אותו בטבעיות ומצליח להפוך את כל העסק של גלגולו על אברי למשהו סקסי ונעים, מעין משחק מקדים שגרם הנאה לשנינו.

גם כשעברנו סוף סוף לגור יחד - החוזה שלו נגמר והוא לא הצליח למצוא דירה אחרת, ובעל הבית שלי העלה את שכר הדירה כך שהייתי חייב להשיג שותף – הוא המשיך לשתוק בנושא בדיקות הדם. לא העזתי לשאול אותו למה, חשבתי לעצמי שהוא כנראה אוהב להשתמש בקונדום או שאולי, אמרתי לעצמי, הוא פוחד מדקירות מחט?

יש המון אנשים שפוחדים פחד מוות מבדיקות דם, לא?

לא ידעתי מה הסיבה שהוא לא מציע שניבדק והעדפתי לא לשאול.

כל זמן שלא לקחתי תרופות הכול התנהל כשורה. עבדנו, למדנו והיינו עסוקים מאוד בחיינו. ניצלנו כל רגע פנוי לזמן איכות יחד, אהבנו אחד את השני, הלכנו לסרטים והצגות או סתם לטיולים ופשוט היינו מאושרים.

היו ימים שהייתי כל כך עסוק ושמח עד ששכחתי בכלל שאני נשא, זה פשוט פרח ממוחי, אולי זו הייתה הדחקה, אבל מה רע בקצת הדחקה בריאה? לי היא עשתה רק טוב.

ואז התחלתי לקחת את התרופות הארורות ההן ותוך שבועיים הפכתי לשבר כלי. סבלתי מבחילות שהרסו לי את התיאבון, היו לי כאבי שרירים שגרמו לי לצלוע כמו קשיש מוכה רככת, וקיבלתי מצבי רוח איומים שהעלו בי הרהורי התאבדות, וכל אותו זמן אסור היה לי להתלונן או לקטר, היה עלי להסתיר את האמת ולהגיד שאני מאבד משקל כי אני בדיאטה, ושאני צולע כי מתחתי שריר בחדר כושר.

"אולי מספיק כבר עם הדיאטה הזו!" צעק עלי רמי כשקפצתי אליו אחר צהרים אחד לביקור, "אתה מתחיל להעלם לי, מה עובר עליך? אף פעם לא היית שמן ועכשיו אתה נראה כמו צל של עצמך. די כבר עם האנורקסיה הזו, שב ותאכל כמו בן אדם."

"אחר כך." ניסיתי לחייך, "כרגע אני קצת..."

"עייף, מותש, חולה, זה כל מה שאני שומע ממך לאחרונה." התרגז רמי ואחז בכתפי, מטלטל אותי. "מה קרה לך ארז? תפסיק כבר להיות שושו כזה, אני חבר שלך, תספר לי מה הבעיה."

הוא נראה כל כך מודאג וכועס בגללי ואני הרגשתי כל כך רע, הבחילה הזו לא הרפתה ממני כל היום והכל כאב לי כל כך...

התחלתי לבכות ורמי כרך סביבי את זרועותיו החזקות ונענע אותי בעדינות כאילו הייתי ילד. "מה קרה לך חמוד?" שאל ברוך, "למה אתה בוכה? זה בגלל לני? אתה רוצה שאני ארביץ לו?"

"לא, מה פתאום? זה לא הוא, זה אני. הכול באשמתי, אני... אני..."

"אתה מה?" שאל רמי ברוך וניגב את דמעותיי, ואז נשברתי וסיפרתי לו.

רמי מבוגר ממני בשמונה שנים, הוא בחור שקט, רגוע, שקול, גבר לעניין. מעולם לא העליתי בדעתי שהוא מסוגל להיבהל כל כך בגללי. לשמע דברי פניו האפירו וידיו רעדו.

"ארז..." התחיל, נחנק לרגע, ואז אמר שוב, "ארז." ושוב השתתק ועצם את עיניו, נראה פתאום מבוגר בהרבה משלושים וחמש שנותיו.

"אתה רוצה שאני אלך?" שאלתי, "אתה מעדיף לא להיות איתי באותו חדר? זה בסדר, אני מבין."

"אתה רוצה מכות?" פקח רמי את עיניו, "מה השאלה הדבילית הזו?"

"זאת לא שאלה דבילית בכלל. יש אנשים שפוחדים מנשאים ולא רוצים שום עסק איתם. יש כאלו שלא מוכנים לחשוב בכלל על איידס או להגיד את המילה הזו." הסברתי.

"טוב, אני לא כזה." מחה רמי, ואז רכן אלי ונישק את לחיי. "מתי נדבקת?"

"אחרי שנסעת. הייתי קצת מבואס ובמשך כמה שבועות השתוללתי בלי פיקוח של מבוגר אחראי."

"אתה חייב ללכת לטיפול." פסק רמי.

"אני כבר בטיפול." סיפרתי לו.

"אז אתה מרגיש רע בגלל התרופות, לא בגלל האיידס?"

"כן, אבל זה זמני. בעוד כמה זמן זה ישתפר, ואם לא אז יחליפו אותן. זה בסדר, אני מטופל."

"ומה לני אומר על זה?"

"לני לא יודע."

"לא יודע, אבל אתם חיים יחד. איך לא יודע?"

"לא יודע. לא סיפרתי לו והוא לא יודע."

"אבל ארז..." נדהם רמי, "אתה חייב לספר לו, אתה מוכרח. אל תגיד לי שאתם לא משתמשים בקונדום?" נחרד.

"אנחנו משתמשים, בטח. אני שקרן, אבל לא פושע ולא רוצח."

"לפחות זה." נשם רמי לרווחה, "אבל אתה חייב לספר לו ארז, אתה מוכרח."

"ואם הוא יעזוב אותי בגלל זה?"

רמי נאנח ושתק. לא הייתה לו תשובה, גם לי לא.

חזרתי הביתה אומלל וישבתי להמתין ללני. הוא הגיע עייף מהעבודה ושמח לראות שאני ער וממתין לו. "איזה כייף לראות אותך ער, בוא נשב לאכול משהו, רזית קצת יותר מידי לאחרונה חמוד." ליטף את לחיי והלך למטבח.

הלכתי אחריו ואמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר.

לשמע דברי הוא צנח על כסא מולי ופניו החווירו בבהלה. "לדבר על מה?" שאל חרש ושילב את ידיו בחוזקה סביב גופו כאילו חיבק את עצמו.

"על משהו לא נעים, מאוד לא נעים." בלעתי את רוקי, "לני, קודם כל אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך מאוד, בחיים לא אהבתי אף אחד כמו שאני אוהב אותך."

"גם אני אוהב אותך ארז." לחש לני ומצמץ בכוח כדי לעצור את דמעותיו, "אני אמות אם נצטרך להיפרד."

עכשיו גם עיני התמלאו דמעות. "לני, אני מוכרח לשאול אותך משהו, אני רוצה לדעת אם..."

תכננתי לשאול אותו אם הוא ימשיך לאהוב אותי גם אם ידע שאני נשא, אבל לני התפרץ לדברי ולא נתן לי לסיים את השאלה.

"כן, כן, אני נשא!" צעק, "שיקרתי לך, שיקרתי מהיום הראשון! לא ידעתי שאני אתאהב בך, חשבתי ש..." הוא רץ לחדר השינה, פתח את ארגז כלי המיטה, שלף ממנו קופסא עם תרופות, הטיח אותן על הרצפה ואחר כך נזרק על המיטה ופרץ בבכי מר.

"נו, די, די, מספיק. אל תבכה, בבקשה חמוד." ניסיתי לחבק אותו, אבל הוא דחף אותי מעליו מתייפח ושאל איך אני לא נגעל ממנו אחרי מה שעשה?

(טוב, הוא תמיד היה קצת דראמה קווין, לא נורא, אני אוהב אותו עוד יותר בגלל זה.)

"אל תחבק אותי, לא מגיע לי שתיגע בי." בכה לני, "למה אתה לא שואל אותי איך יכולתי לעשות לך דבר כזה?" שאל בלהט.

"אני לא שואל כי אני יודע את התשובה." אמרתי והלכתי להביא את קופסת התרופות שלי מהמזווה. תסכימו איתי שהרבה יותר הגיוני היה לשמור אותן בחדר השינה.

אחרי שלני ראה את התרופות והבין שגם אני נשא וששיקרתי לו כמו שהוא שיקר לי הוא הפסיק לבכות, התרגז וניסה להרביץ לי - זה יותר דגדג מאשר כאב כי הוא מרביץ כמו הומואית - ואחר כך שאל בבכי איך יכולתי לשקר לו ככה?

"כמו שאתה יכולת לשקר לי." אמרתי והוא כמובן בכה עוד יותר חזק.

ביקשתי סליחה על השקרים שלי והסברתי לו שזה היה מפחד שהוא יעזוב אותי, שיקרתי לו כי לא יכולתי לסבול את הרעיון שניפרד.

"גם אני פחדתי שתעזוב אותי." התייפח לני, חיבק אותי באהבה ומיד אחר כך שב ונזכר ששיקרתי לו ושוב התרגז.

אחרי שעה של בכי מעורבב בחיבוקים ובכעס התעייפתי מאוד וביקשתי שאולי נדחה את הריב לאחר כך כי יש לי בחילה נוראית. לני אמר שיש לו תרופה לזה ושלף ג'וינט שהחביא בין התרופות שלו, ואחרי שעישנו אותו ביחד הרגשתי הרבה יותר טוב, נרדמתי בזרועותיו ובפעם הראשונה מזה זמן רב ישנתי כמו שצריך.

רק למחרת בבוקר הצלחנו לדבר בהיגיון, בלי דראמות ובכי. החלטנו לשים את העבר מאחורינו ולהפסיק לשקר ונשבענו אחד לשני שמעכשיו נגיד רק את האמת, לא נעימה ככל שתהיה.

"ואם היית בריא ואני הייתי מספר לך שאני נשא, היית מסכים להיות איתי?" שאלתי.

"בטח שכן." אמר לני מיד, "ואם זה היה הפוך ואתה היית בריא היית אוהב אותי למרות שאני נשא?"

"בטח שכן. אני אוהב אותך בכל מקרה לני." נישקתי אותו והוא נישק אותי חזרה ואמר שגם הוא אוהב אותי ויאהב אותי לנצח, ויכול להיות שאפילו אמרנו את האמת, איזה מזל שאנחנו לא צריכים להעמיד את ההבטחות ההן במבחן המציאות.

אין תגובות:

פרסום תגובה