23. ט"ו באב

את ערב חג האהבה ביליתי על גגו השטוח של קבר שייך אברק, משקיף על עמק יזרעאל. מעל קו האופק הציץ בי ירח ענקי, מושלם מידי בעגלוליותו הזורחת, קרוב אלי עד אי נוחות, מאיר באור זרחני חיוור את חלקת שיחי הצבר שמשתרעת מתחת לקבר. מעלי מתנשא פסלו של אלכסנדר זייד, רכוב על סוס הברונזה שלו, מצל ביד אחת על עיניו ובידו השנייה אוחז ברובה. המבנה הקטן והנמוך של הקבר משתופף בצניעות במורד הגבעה. רק כיפת הבטון בולטת ממרכז גגו כמו שד ירוק, עגול ומוצק. רוח קלה מרעננת את האוויר הדחוס. עץ התות העבות שגדל לפני הקבר מרשרש.

נוח לשבת על גג האבן השטוח הפולט לאיטו את חום היום, נעים להישען לאחור על הקימור המזמין של הכיפה, להשקיף לעבר הנוף המוכר והמרגיע של עמק יזרעאל.

קולות הדיר של אחוזת זייד נשמעים מרחוק ומידי פעם נשמעת צווחה של ציפור לילית. הנוף הלילי נהדר, הבירה קרה וטעימה, אם אבי היה לצידי הכול היה מושלם.

הוא היה אמור לחזור ביום שישי זה. התחלתי בהכנות עוד ביום חמישי. מיד עם שובי מהעבודה, מתעלם מעייפותי ומהחום, התחלתי לקרצף ולנקות את הבית כדי שיישאר לי די זמן לבשל ביום שישי.

"הוא בין כה וכה לא שם לב אם מלוכלך." העיר לי הילד כשניסיתי לרתום אותו לעבודות הבית.

בקושי הוא הסכים לגרף מעט בחוץ. היה עלי להפעיל את כל מלוא סמכותי כדי שיבטיח שמחר בבוקר הוא יסדר את חדרו לפני שילך לבריכה. אני יודע שאבי לא ממש שם לב אם נקי או מלוכלך, אבל לי חשוב לקבל את השבת כשהרצפה שטופה והבית מסודר וכל דבר מונח במקומו. ככה לפחות עד מוצאי שבת יש אוירה טובה של סוף שבוע, וכולם מרגישים נינוחים ולחוצים פחות.

אני תמיד דוחה את שטיפת הרצפות לסוף. ככה לימדו אותי, להתחיל את הניקיון מלמעלה ולרדת לאט לאט לרצפה, ואז, כפינלה, לשפוך הרבה מי סבון על הרצפה ולשטוף החוצה את כל האבק והלכלוך. רצפות נקיות ורעננות אני אוהב מאוד, אבל לשטוף אני מתעב אפילו יותר מאשר לגהץ.

שטיפת רצפות מזכירה לי את בית הילדים בקיבוץ שם נדרשנו לשטוף את הרצפות כל יום במו ידינו. אני מניח שזה באמת חינוכי מאוד שילדים ינקו לבד את הטינופת שעשו, אבל מאז אני שונא לשטוף. תורנויות המטבח הרבות שעשיתי בצבא לא הועילו לחבב עלי יותר את המגב והסמרטוט.

בדיוק כשהייתי באמצע חדר האוכל, בין הסלון שכבר היה נקי, לבין המטבח שהמתין לתורו, צלצל הטלפון ואני רצתי לענות בידיים נוטפות מי סבון.

זה היה הוא. "תשמע, מתארגן כאן איזה טיול ג'יפים. אני אחזור כמה ימים יותר מאוחר."

"כמה ימים?" שאלתי בקול שביקש להיות אדיש ואגבי, אבל הוא יודע מה מסתתר מאחורי הטון שווה הנפש שלי.

"אל תעשה עניין מעוד יום יומיים." אמר בקול מרגיע, כאילו חשש שאני עומד להתפרץ בעוד רגע, "אני אחזור ביום שלישי גג, אנחנו  עוד לא סגורים לגמרי על התכנית."

"מי זה אנחנו?" אני שואל, והפעם אני לא מסוגל להסתיר את הטינה המבצבצת מקולי.

הוא נוקב בשמו של המכר ההוא מדימונה ועוד כמה, כולם מהקהילה. אני חושב עליהם - חבורת גברים מטיילים במשך היום בישימון המאובק ונורא ההוד של מדבר יהודה, ובערב יושבים ומעשנים ג'וינטים לאור מדורה. מתמסטלים להם תחת שמי המדבר זרועי הכוכבים, ואחר כך חולקים שקי שינה בצל הג'יפים המאובקים.

"יופי לך. תעשו חיים משוגעים." אני מסנן בחמיצות, "אל תשכחו שביום ראשון זה ערב ט"ו באב, שימו לב, יהיה ירח מלא." 

"נו, עמי בחייך... אל תהיה כזה."

"אני לא יכול להיות אחר. אני כזה וזהו." אני עונה ומטיח את השפופרת.

הוא ממתין עוד חצי שעה ואז שב ומתקשר. עד אז כבר גמרתי לשטוף ואני מתקלח.

הילד מדבר איתו. אני דוחף את ראשי מתחת לזרם, מסרב להקשיב בעודי שוטף מעלי את הזיעה ומנסה להמס את תחושת האכזבה והבדידות תחת המים החמימים.

"אבי אומר שכנראה הוא יחזור עד יום שני בערב. הוא מוסר לך ד"ש ונשיקות." מעביר הילד את המסר בפנים אטומות, יודע היטב שאל לו להיקלע למריבה של מבוגרים, ומדלג למטבח.

"אל תדרוך לי על הרטוב!" אני גוער בו.

הוא קופא באמצע הדרך, המום מהטון הכעסני שלי, לא יודע לאן לפנות. "אבל אני רעב, אני רוצה..."

"אז תתאפק קצת. רק עכשיו שטפתי, אני לא משרת שלך!" אני נוהם בזעף.

"אל תצעק עלי!" הוא מתקיף חזרה, "אני לא אשם שאבי לא אוהב אותך יותר."

לרגע אני קרוב יותר ממה שהייתי מימי להכות אותו. גל עכור של זעם ושנאה שוטפים אותי, ידי מונפת, קרובה מאוד להנחת עליו, רק הבעת הבעתה שעל פניו עוצרת אותי.

"סתם, סתם אמרתי." הוא קורא בקול רווי דמעות ומרים יד צנומה ודקה להגן על פניו. "לא התכוונתי, הוא כן אוהב אותך." הוא צועק ונמלט יחף מהבית, זריז כמו חיית פרא מבוהלת.

אני צונח על המדרגה המפרידה בין הסלון לחדר האוכל וכובש את פני בידי. הילד הגיע אלינו בגיל חמש אחרי שעבר גלגולים רבים במוסדות ובמשפחות אומנות, וסבל מי יודע איזה התעללויות. עד היום הוא נלחץ כשמשאירים אותו לבד בחדר סגור. עד גיל עשר ישן עם אור במסדרון. בשנה הראשונה די היה במראה שלי או של אבי פותחים את חגורת מכנסינו כדי להטיל בו אימה.

בעמל רב זכינו באמונו וכיום הוא יודע שלא משנה איזה תעלול יעולל תמיד נהיה לצידו, וגם כשייענש יהיה עונשו צודק ולא מכאיב גופנית. תמיד ניסינו לא לצעוק עליו ולהבין את הצד שלו, ועכשיו הרסתי הכול כי נתתי לילד הפגוע שבתוכי להשתלט עלי.

הכול בגלל השטיפת רצפה הזו, אני מהרהר בזעם שהפעם אני מפנה כלפי עצמי, ומי בכלל הולך ושוטף רצפות אחרי יום עבודה כל כך מעייף? אפשר לחשוב שלאבי אכפת.

אני יושב שם עוד קצת, מרחם על עצמי, כועס על אבי ועל שיטות החינוך של הקיבוץ, ואחר כך מתחיל לדאוג לילד שלא שב, ונזכר שהוא יחף ושאני בתחתונים בלבד.

אני לובש מכנסים קצרים ויוצא לחפש אותו.

הוא נמצא בבית העץ שבנינו פעם, כשעוד היינו צעירים ולא העלינו בדעתנו שאחד מאתנו יצא לטיול בלי השני. הילד יושב על המעקה הרקוב למחצה, אדיש למרחק הגדול המפריד בינו לבין הקרקע.

"תזהר, אתה תיפול למטה." אני נחרד וממהר להקיף אותו בזרועותיי.

הוא מתרפק עלי, לחייו לחות מדמעות. "לא התכוונתי." הוא מתייפח.

"אני יודע, אל תבכה. נו, די, אני לא כועס, מספיק." אני נושא את הילד היחף בזרועותיי הביתה. הוא כמעט בן שתים עשרה, אבל צנום ודק ונמוך לגילו.

אני מודאג קצת בגלל ממדיו הצנועים, אבל אבי מרגיע אותי. "גם אני התחלתי לגדול רק אחרי הבר מצווה. הוא עוד יגדל." הוא אומר בשלווה ומוסיף, "אל תהיה אימא פולניה, לכל אחד יש את הקצב שלו. העיקר שהוא בריא."

אני והילד אוכלים יחד ארוחת ערב, מתנהגים כרגיל, מחייכים זה אל זה בחיבה. הסערה חלפה, הכול נסלח, נרגענו. אחרי האוכל מקלחת ולישון.

כמה דקות אחר כך הוא שוב מתקשר. "הילד ישן?"

"כן. כרגע נרדם."

"הוא אמר לך שהתקשרתי כשהתקלחת?"

"כן."

"הוא פוחד שאני כבר לא אוהב אותך. אתה צריך להסביר לו שגם אם אני מבלה מחוץ לבית זה לא אומר שאני לא אוהב אותך יותר." קולו סבלני, עדין, מפציר כמעט.

"אני אסביר לו אבי."

"אני מצטער על חג האהבה. באמת ששכחתי ממנו לגמרי."

"עזוב, ט"ו באב זה סתם שטויות, חיקוי של ולנטיין דיי, המצאה קפיטליסטית שנועדה להגביר מכירת טבעות יהלום וממתקים בצורת לב."

שנינו צוחקים יחד, ונפרדים לשלום.

***

ביום שישי אני מרשה לעצמי לישון עד מאוחר ובמקום לטרוח ולבשל אני מכין לנו משהו קל לאכול. את השבת אני מבלה מול המחשב, משוטט באתרי אמנות שונים, מעטר את הבלוג בתמונות, קורא את כל העיתונים, יוצא לטיול ערב ארוך והולך לישון מוקדם כשאני אומר לעצמי שטוב לבלות את השבת לבד בשקט ובשלווה, בלי הפרעות.

כרגיל בעבודה שלי יום ראשון הוא יום מתיש ועמוס. הרדיו מרעים בלי הרף, לא חדל להזכיר לי שהיום ערב יום האהבה. טיפים לאהבה, שירי אהבה, ראיונות מתקתקים עד בחילה עם זוגות אוהבים חדשים וותיקים.

עד שאני חוזר הביתה אני כבר אחוז גועל מכל נושא האהבה, ואז הערב יורד והירח עולה, ענק צהוב ועגול שמציץ בי מקרוב מידי דרך החלון, מטיל בי אי שקט.

הילד ישן אצל חבר. אני לוקח בקבוק בירה קרה והולך לצפות בירח זורח מעל עמק יזרעאל, אומר לעצמי שזה סתם טיול ערב בלי שום קשר לחג המאוס הזה.

עד שאני חוזר הביתה הירח כבר נמצא במרומי השמים, חוזר שוב להיות קטן ולבן ומרוחק. לפליאתי אני מגלה את אבי ממתין לי על מדרגות הכניסה, בקבוק בירה מלא למחצה בידו.

הוא מפנה לי מקום לצידו, "תכננתי ללכת לחפש אותך ברגע שהבקבוק יגמר." הוא אומר בנחת ולוגם עוד לגימה. אני יושב לצידו על המדרגה התחתונה, מניח את ראשי על ברכו, מתענג על מגע ידו המלטפת את עורפי.

"בסוף החלטנו לקצר את הטיול." הוא מספר לי, "רוני כל הזמן רב עם החבר שלו בנייד, ושמוליק היה מדוכא כי החבר שלו החליט לצאת למסיבה בלעדיו. חוץ מזה היה חם נורא. הטיול הזה פשוט לא היה זה."

"אני באמת מצטער." אני אומר בקול הכי משכנע שלי.

"כן, בטח." הוא מגחך, קם ומושך אותי אחריו, "בוא נלך לחגוג את חג האהבה במיטה שלנו."