עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

29. עד החתונה זה יעבור

לא הכל אני מספר לו. יש תחומים שהם שלי בלבד ואין לו בהם דריסת רגל. העבודה שלי למשל. אני עובד במפעל קטן באזור התעשייה בקריות. מקום משפחתי לא גדול החולק את קומת הקרקע שלו עם בית מלאכה קטן לעבודות מתכת.

הגעתי למקום אחרי שלבעל הבית היה אירוע לב קטן שהפחיד אותו מאוד. הבנים שלו היו אז צעירים מכדי להחליף אותו והוא החליט לשכור אותי לעזרה עד שהבן הגדול יגמור את לימודיו בטכניון ויצטרף לעסק. מהיום הראשון הסתדרנו נהדר. דבר ראשון שאמרתי לו בראיון לקבלת העבודה היה שאני הומו ושאני חי עם גבר. הוא נדהם לרגע ואני חשבתי שזה סוף הריאיון, אבל הוא התאושש מהר וביקש שאמשיך לספר על עצמי. דיברתי בצורה משכנעת כנראה ולבסוף התקבלתי לעבודה.

אחרי הלימודים, במקום להתחיל לעבוד איתו, בנו נסע להודו. הבוס היה עצוב, אבל השלים. עשה לי ביטוח מנהלים והעביר לי עוד ועוד סמכויות. אחרי הטיול בנו עבר לגור בתל אביב. כיום הוא גר שם עם החברה שלו, עובד בתע"ש ומרוצה מאוד לחיות הרחק מאביו. אני מבין אותו. הבוס שלי אדם אבהי, אבל סמכותי ושתלטן. למרות שבנו אוהב אותו קשה לו לקבל את מרותו, ואילו אני... אני רגיל להסתדר עם אנשים סמכותיים. אני מכבד את הבוס שלי, מעריך את ידיעותיו ומבין שהשתלטנות שלו היא דרכו לגלות לי חיבה. אני מניח שאם הוא לא היה השבוע בטיול שורשים בפולין שום דבר ממה שקרה לא היה קורה, אבל הוא נסע לשבוע וחצי ואני נשארתי לבד. רוב הזמן אני נמצא בקומה העליונה. עובד ליד השולחן שלי, מדבר עם קליינטים, אורז ושולח סחורה, אבל מידי פעם עלי לרדת לחדר הלייזר שממוקם בקומה התחתונה ששייכת לבית המלאכה – השותף שלנו במבנה.

כל העובדים בבית המלאכה הם גברים, רובם נשואים, בעלי משפחות, כולם דוברי רוסית. יחסי השכנות בין שני המפעלים טובים. תמיד עזרנו אחד לשני, תמיד הרגשנו כמו משפחה אחת גדולה, ואז היה צורך בעוד רתך וניסו הגיע. ניסו הוא צבר ממוצא לא ברור. חלקו מרוקאי חלקו עיראקי. סבתא אחת בולגריה, סבא אחד תימני. תערובת שיכולה להיווצר רק כאן בארץ. הוא צעיר מאתנו, בקושי בן שלושים. עורו שחום מאוד, עיניו כהות, שערו שחור ומתולתל, גופו דק וחזק, תנועותיו מהירות וזריזות, ומתיחות עוכרת שלווה שרויה על כל אורחותיו. בימים הראשונים לבואו הוא לא שם לב אלי במיוחד. שלום שלום וזה הכל, ואז מישהו סיפר לו שאני הומו וזה הדליק אותו. מאז הוא מרחף סביבי במין ידידותיות מעצבנת ודביקה, שואל שאלות מביכות על חיי, מדבר איתי במין חיוך ערמומי, ותמיד מצליח להסב את נושא השיחה איתי לסקס וליחסים בין גברים ונשים תוך שהוא מלכסן לעברי מבטים נכלוליים.

הוא אוהב להיות איתי לבד. אני יודע שאם אלך לחתוך גלופות בחדר המיועד לכך - חדרון צדדי המואר באור בטחון צהוב עמום שנועד להגן על הציפוי הרגיש לאור של הגלופות הוא מיד יתגנב בעקבותיי, יעמוד קרוב מידי אלי, וינסה לשאוב ממני מידע על חיי הפרטיים. בהתחלה הוא רק דיבר, אבל בזמן האחרון הוא גם מנסה, כאילו מתוך חיבה ידידותית, לגעת בי. מניח יד על שכמי, מלטף את עורפי, הכל בכאילו ידידות, אבל...

לזרוב הקווקזי שם לב לחוסר הנוחות שלי ואמר לי בשקט שאם אני רוצה הוא ידבר עם ניסו ויזהיר אותו שיפסיק להתעלק אחרת... הרגשתי איך פני מחווירים מחשש מסקנדל, ומיד אחר כך מאדימים מבושה. "תודה לזרוב, אני יכול להסתדר לבד." אמרתי בקרירות, "הוא סתם ילד מעצבן. תודה, אבל אני לא צריך עזרה."

"הוא כמו נחש בקש." אמר לזרוב בקדרות, "אתה בחור טוב עמי אבל אתה לא מבין טיפוסים כמוהו. אל תפנה אליו את הגב." הוסיף בדרמטיות והלך.

גם הבנות שמו לב שניסו פיתח יחס מיוחד כלפי. "זו הטרדה מינית עמי." אמרה לי דורית, הצעירה שבהן - פמיניסטית נלהבת.

גיחכתי, "אבל אנחנו אפילו לא עובדים באותה חברה. הוא סתם סקרן. בזמן האחרון הוא קצת נרגע. השבוע הוא כמעט לא שם לב אלי."

"אתה לא יודע שהוא נטפל אליך רק בימים שהוא רב עם החברה שלו?" סיפרה לי דורית שגילתה בקיאות רבה בחיים הפרטיים של כל העובדים. "היא מתה להתחתן, והוא לא מוכן. הם רבים כל הזמן בגלל זה."

עברו כמה חדשים מאז אותה שיחה. ניסו המשיך להציק. לפעמים הרבה, לפעמים מעט. היו שבועות שקטים מאוד שבהם כמעט שלא הרגשתי בו, והיו ימים שישר לפי הבוקר טוב הצוהל שלו שלווה בחיוך מתגרה ידעתי שהיום הוא שוב ישב לי על  הזנב. היום היה חיוכו רחב במיוחד והבוקר טוב שלו רעם בעליצות צורמת שלא הלמה את המתיחות שהסתמנה סביב פיו. "נפרדתי מהחברה שלי סופית." סיפר לי עוד לפני שהדלקתי את המזגן בחדר הלייזר.

"טוב, הלכה אחת תבוא אחרת." אמרתי בנימה פילוסופית וקיוויתי שהוא ילך לדרכו, לרתך או לצבוע או משהו.

"מה אתה כבר מבין בנשים." ליטף בידידותיות מעצבנת את שערי. ברגע של חולשה גיליתי לו פעם שבצעירותי קיימתי יחסי מין עם נשים ומאז הוא לא חדל לספר לי על מעלליו בקרב בנות המין היפה, צוחק ממבוכתי, מנצל כל הזדמנות לגעת בי.

"בגילי יש לי קצת ניסיון בבני אדם." אמרתי בשלווה מעושה. "וגיליתי שנשים הן בני אדם כמו כולם."

אני מקפיד להדגיש ללא הרף שאני מבוגר ממנו בחמש עשרה שנים לפחות, אבל משום מה זה לא מעורר בו שום רתיעה. הוא המשיך לרחף סביבי כל הבוקר, מספר לי על חסרונותיה של החברה שלו, מתרכז במיוחד בחוסר ההתלהבות שגילתה בין הסדינים. היום הוא היה קדחתני במיוחד, מתוח ונלהב כל כך עד שהתעייפתי רק מלהביט בו. במשך היום הוא נעשה מרוגש וקופצני יותר ויותר ופשוט לא הניח לי לנפשי. הביא לי שתייה שלא רציתי, הציע כיבוד, הכין לי טוסט בהפסקת עשר, ולא חדל להצהיר באזני שאני החבר הכי טוב שלו תוך שהוא מניח יד על גבי ואחר כך על מותני, ולבסוף על ישבני.

"די, תפסיק כבר." איבדתי את סבלנותי לקראת שעת הצהרים. "לך מכאן, תן לי לעבוד." לרווחתי הוא נעלב ועזב אותי לכמה דקות, אבל אז היה עלי ללכת למחסן להביא קופסאות צבע. מחסן הצבעים שלנו קטן, דחוס וחשוך, ומה שהכי גרוע נמצא בפינת בית המלאכה, מאחורי השירותים של הבנות, נסתר מעין שאר העובדים. אף אחד לא ראה איך ניסו התגנב לשם בעקבותיי, כאילו כדי לעזור לי להוריד קופסאות. "ניסו." מחיתי ברוגז כשהוא נלחץ אלי.

"תן לי לעזור לך אחי." אמר בטוב לב חברי, אבל במקום לעזור דחף אותי אל המדפים העמוסים קופסאות צבע כבדות שנראות כמו קופסאות שימורים מגודלות.

לרגע הוא נשען עלי, מצמיד את פניו לחזי במין תנועה מתרפקת, נוגעת ללב, אבל מיד קלקל את המחווה ודחף את ידיו למכנסי. למה לא הקמתי מיד מהומה? למה לא צעקתי בקול? לא יודע. אלו היו כמה דקות הזויות שכמו נלקחו מתוך חלום רע. נלחמתי בו חרש, לוחש מחאות שנשמעו, כעת אני מבין, קלושות ולא משכנעות. כל זמן המאבק שמרנו על שקט חשאי, מתנשמים בכבדות באפלולית הדחוסה והמאובקת של המחסן. הוא מנסה להדחק אלי, לגעת בזין שלי, ואני הודף אותו ככל יכולתי במקום הצר והצפוף ההוא. איך זה נגמר? נגמר רע. אחד המדפים, רעוע משנים של נשיאת קופסאות כבדות, נתלש מהקיר ונפל עלינו. הרעש שהקימו קופסאות הפח הנופלות סביבנו היה נורא. הן חבטו בנו בכוח ושנינו צרחנו בקולי קולות מעצמת הכאב והבהלה. מיד הגיעו כולם ומיהרו לחלץ אותנו, לבדוק את הנזק שנגרם ולסדר את המדף הסורר. כולם הניחו כמובן מאליו שזו הייתה תאונת עבודה, ואמרו שהיה לנו מזל שיצאנו בזול, ומזל שאף אחד לא חטף זעזוע מוח, ושכמה מכות יבשות על הגב והכתפיים זה לא נורא. "עד החתונה זה יעבור." הוסיפה דורית בטוב לב, והפצירה בי ללכת הביתה לנוח כי אחת הקופסאות פגעה בחוזקה בראשי שכאב כל פעם שהזזתי אותו. ניסו שנחבל קצת פחות ממני ליווה אותי החוצה בשתיקה מעיקה. רגע לפני שנכנסתי לרכב עצר אותי, מניח יד על מרפקי. "היא עזבה אותי כי אני חרא במיטה." אמר בקול כבוש, מביט אל נעליו.

"לפעמים זה לא הולך. תנסה אחרת."

"ניסיתי אחרות. זה לא... אני לא... הבנות קשות כל כך... וההורים שלי כבר רוצים נכד. אני..." גמגם והשתתק.

"ניסו, אני מוכן לתת לך טלפון של מישהו שישמח לייעץ לך, אבל אתה לא יכול להתנפל עלי ככה. אפילו ששנינו גברים אסור לך לעשות דברים כאלו. אתה מבין?"

 הוא הניד את ראשו לאות כן, ממשיך לבחון את נעליו. "סליחה עמי לא התכוונתי שתקבל מכה."

"אז למה כן התכוונת?" התעצבנתי. אולי הייתי צריך לגלות יותר הבנה, אבל הראש כאב לי והייתי נרגז ומזועזע מהאירוע.

"רציתי לנסות איך זה, לבדוק אם אני... להבין מה..." ושוב השתתק.

"אם ככה הניסיון שלך הצליח." אמרתי ברשעות, "עמד לך כמו טיל. הרגשתי את הזין שלך אפילו דרך הבגדים."

 הוא הרפה ממני והתרחק שני צעדים לאחור. "לא נכון." אמר בזעם, "לא עמד לי. אני לא הומו ואני אזמבר אותך אם תעז להגיד עלי דבר כזה." וברח. מסכן שכמותו. כל כעסי עליו התפוגג בבת אחת. טיפש קטן ומסכן. יש לפניו עוד דרך כל כך ארוכה.

אבי הביא לי קומפרס קר ואילץ אותי לשכב על צידי ולנוח, נוזף בי בזעם שלא נזהרתי, מאשים אותי בכל מה שקרה. לא התרגזתי. אני מכיר את הגישה שלו – אני שייך לו ואם אני נחבל נכשלתי בשמירה על רכושו הפרטי ועלי להינזף. הוא הרגיש מיד שאני מסתיר משהו וחקר אותי כמו שוטר, מתעקש לרדת לפרטי הפרטים המדויקים של התאונה. בהתחלה ניסיתי להתחמק בדיפלומטיות, לספר רק את האמת, אבל לא את כולה. לא שיקרתי לו, אבל מצד שני לא הכל אני צריך לספר לו. לא כל מה שקורה לי זו הבעיה שלו. למרבה הצער התחמקותי האלגנטית לא החזיקה מעמד מול האסרטיביות הפקחית של אבי. בעקבות חקירתו הנמרצת נפלט מפי שניסו עמד לצידי במחסן וגם הוא חטף כמה קופסאות על גבו וראשו. אבי לטש בי מבט זועף ופניו האפילו מזעם. "המזדיין הקטן הזה ניסה לשים עליך ידיים? אני מקווה שהחטפת לו כהוגן." איך הוא ידע? מעולם לא העזתי לספר לו על הטרדותיו של ניסו. חששתי שהוא יבוא לעבודה שלי ויעורר שם מהומה.

"החטפתי לו קצת, אבל זה עוד כלום לעומת מה שהחיים יחטיפו לו." משכתי את אבי אלי. "אולי תסתום כבר סוף סוף ותחבק אותי קצת." דרשתי. הוא סתם סוף סוף ונשכב לצידי, חיבק אותי מאחור ודחף יד מתחת לעורפי. מגע גופו החם, צמוד לגופי, נסך עלי שלווה. נשמתי עמוק והרגשתי איך אני נרגע. רק עכשיו קלטתי שמהרגע בו ראיתי הבוקר את פרצופו הלהוט מידי של ניסו נכנסתי ללחץ. התאונה במחסן הייתה רק שיאו של אחד הימים הכי לא נעימים שעברו עלי בזמן האחרון. אבי החל מלטף את כתפי החבולות, מפוגג במגע העדין את המתח שהצטבר בי. התחלתי לנמנם, חש בטוח ומוגן בזרועותיו. "אם רק היית אומר מילה הייתי מכסח את החולדה הקטנה והעצבנית הזו." אמר פתאום.

"אני יודע אבי אבל ניסו זו הבעיה שלי. אני לא אוהב לערב אותך בבעיות שיש לי בעבודה. מי הלשין? לזרוב, דורית?"

הוא חייך. "לא מאמי, לא הם. זה הבוס שלך שסיפר לי שניסו נדלק עליך ורצה שאני אתן לו עצה מה לעשות כדי לעזור לך."

חשבתי על שני הגברים הללו, כל כך שונים ועם זאת כל כך דומים, מטקסים יחד עצה איך לעזור לי וחמימות נעימה השתפכה בגופי. "ומה אמרת לו?"

"לא להתערב. לתת לך לפתור לבד את הבעיה. צדקתי לא?"

"כן אבי, כמו תמיד צדקת."

"יכול להיות, אבל תראה את הגב שלך, מלא סימנים כחולים."

"לא נורא. עד החתונה זה יעבור."

"החתונה של מי? של ניסו?" גיחך אבי

"מי יודע? בטח שלא אני. זה כבר תלוי בניסו." 

סליחות

ניסו לא הגיע לעבודה אחרי התאונה במחסן. ביום הראשון חשתי רווחה. העדפתי לא לראות את פניו הלהוטות ואת תנועותיו המתוחות. ביום השני, כשחבריו לעבודה התחילו להעלות השערות למה הוא לא עונה לטלפון, התחלתי לדאוג קצת. ביום השלישי פניתי לבוס שלו וביררתי את כתובתו. "מה אתה דואג לו? הוא בטח מצא חברה חדשה או התפייס עם הישנה." אמר לי איציק - בעל הבית שלו, בביטול. התעקשתי והוא נאנח ונתן לי את הכתובת בחוסר רצון. אחרי העבודה החניתי את רכבי בצל שדרת איקליפטוסים ענקיים שהצלו על שכונת בלוקים דהויה ועלובה בקצה דרך דשנים. המקום היה מוכר לי מהחדשות ולא לטובה. בכל חורף גשום במקצת הייתה השכונה המסכנה מוצפת מים בגלל  מיקומה הלא מוצלח במעין שקע רדוד מוקף אקליפטוסים מאובקים ששיוו מעט חן לקבוצה המבודדת של הבלוקים הנמוכים שנתקעו בלב אזור תעשיה מוכה אבטלה ומצחין מריחות כימיקלים שעדיף לא לדעת מה מקורם. אחרי החורף הקשה של 92 דובר על פינוי השכונה, אבל בסוף במקום לפנות אותם צבעו את הקירות בטיח צהבהב ועיטרו את החזיתות בציורים מופרכים של אשכולות ענבים. למעלה מעשר שנים אחר כך הטיח התקלף והציורים העליזים רק הדגישו את עליבות קבוצת הבלוקים הקטנים שנתקעו בפינה הנידחת ההיא, מזכרת עוון לטיפשות חסרת תכנון. עליתי במדרגות מזוהמות ואפלוליות לדירתו של ניסו, שמח שלכל הפחות יש בבלוקים הללו רק שתי קומות. אחרי יום עבודה לא ששתי לטפס במעלה גרמי מדרגות ארוכים. אני כבר לא ילד והייתי עייף, אבל הרגע ההוא שבו הוא הניח את ראשו על חזי במין התמסרות חסרת אונים כאילו קישר ביני לבינו, גורם לי לחוש אחריות כלפיו. קיוויתי שאבי יאחר כדרכו לחזור הביתה ושהביקור יהיה קצר ולא מעיק, ודפקתי בדלת. לא הייתה תשובה והפעמון לא עבד. דפקתי שוב והחלטתי שזהו, עשיתי את שלי, הוא בטח שוכב עכשיו בחיקה של איזו עלמת חן או אולי מתפנק אצל אימא שלו או ... הדלת נפתחה קמעה ופרצופו השחום של ניסו הציץ דרך הרווח הקטן.

"עמי זה אתה?" לטש בי עיניים בפליאה, ואחר הניח לי להיכנס.

 ניסו לא נראה טוב. לא מגולח, שערו פרוע וכיפה בוכרית ענקית וצבעונית חבושה על ראשו. ציפיתי למקום מטונף והפוך, כמקובל בדירות רווקים, אבל התבדיתי - הדירה שלו הייתה נזירית, כמעט ריקה ונקייה מאוד.

הבטתי סביבי. "נקי מאוד אצלך." ציינתי, מפני שלא היה לי דבר אחר להגיד.

הוא חייך והתיישב על כסא כתר לבן מול שולחן שערמת ספרים שחורים וקודרים הכבידה על טבלת הפורמייקה דמוית השיש שלו. "כן, לפני שהיא הלכה עם כל הדברים שלה סיגי עשתה ניקיון יסודי."

"נשארה לך מיטה?" הבטתי סביבי בסלון שהכיל רק שולחן פלסטיק לבן, טלוויזיה כבויה מונחת על הרצפה וספה רעועה מאוד.

"יש מזרון וכמה שמיכות בחדר השינה." השיב ניסו באדישות, "זה מספיק לי."

לא היו תמונות, לא קישוטים, לא אהילים על הנורות. הדבר היחיד שנעים היה להביט בו היה שרך ענק ירוק ושופע בתוך עציץ פלסטיק לבן שעמד מתחת לחלון בסלון. "אתה צריך לקנות קצת רהיטים ניסו." אמרתי, "אולי כורסא או משהו שתוכל לראות טלוויזיה בנחת."

ניסו הביט בי במבט כבוי. "לא צריך טלוויזיה." אמר, "ולא צריך רהיטים. בין כה אני חושב לעזוב את הדירה בקרוב."

"לאן תלך? תחזור להורים?" שאלתי, מודאג.

הוא צחק. "איזה הורים?" נפנף מעליו את הרעיון בתנועת יד מלאת בוז. "אני לא גר בבית כבר מגיל שש עשרה. אני יכול לדאוג לעצמי. חשבתי ללכת ללמוד בישיבה, להתחזק בתורה, אולי שמה יעזרו לי."

"יעזרו לך במה ניסו?"

"נו, אתה יודע? בדברים האלה, שירפאו אותי."

"אתה לא חולה ניסו." הוא התיישב וכבש את פניו בספר הפתוח, מתנודד מעל הכתוב, ממלמל לעצמו.

"מה אתה קורא?" הנחתי יד על שכמו.

"תהילים. זה מאוד מרגיע, מחזק מאוד. כדאי גם לך. ראש חודש אלול, חודש הסליחות, עכשיו צריך להתחזק בתורה, לקרוא תהילים." הוא ניער את ידי מעל כתפו ושב לשקוע בספר. היה משהו קדחתני מהרגיל בהתנהגותו, כמעט מטורף. הלכתי למטבח, סקרן לדעת אם יש לו די אוכל. שנים לא ראיתי מטבח כזה. פורמייקה צהובה מעוטרת שולים שחורים לנוי, ידיות ניקל מתקלף ומקרר אמקור קטן מטרטר בפינה, דלתותיו צבועות שכבה עבה של צבע שמן לבן. הרגשתי כאילו נחתי חזרה לשנות החמישים של המאה הקודמת. המטבח היה נקי מאוד, אבל חוץ מלחם וקוטג' לא היה שם כלום. "מתי אכלת כמו שצריך בפעם האחרונה?" שאלתי, מודאג. בכל זאת פולני, לא?

"ברוך השם." קרן אלי מעל לספרו, "יש לחם, יש גבינה, השם יתברך זן ומפרנס את כל ילדיו."

אין ספק, רק אבי יכול היה להתמודד עם הטירוף הדתי שאחז פתאום בניסו. "בוא, הולכים." אחזתי בכתפו.

הוא קם והביט בי במבט הזוי משהו. "הולכים לאן?" שאל, מביט בי כמו ילד קטן.

"אלי, אני רוצה שתאכל טוב ותנוח קצת."

"אתה רוצה שאני אלך למאורת פריצים? לגוב האריות?" שאל בפליאה.

"לא, אני רוצה שתבוא אלי הביתה לאכול מרק חם. פגשת כבר את אבי, החבר שלי?"

ניסו טלטל את ראשו כאילו ניסה להיחלץ ממלכודת. "לא. לא רוצה. ובמושב לצים אל תשב ומדבר שקר תרחק ו..." קולו גווע במלמול עמום. דיברתי, הפצרתי, התחננתי. לשווא. לא היה עם מי לדבר. ניסו הישן והמרגיז נעלם, משאיר אחריו זומבי מוכה שיגעון דתי. נסעתי לחנות מכולת קטנה שהייתה לא רחוק משם וקניתי כמה מצרכי יסוד – חלב, נס קפה, תה, לחמניות, עוגה, גבינה צהובה וכמה קופסאות שימורים - והבאתי את כל הכבודה למטבחו של ניסו שהתעלם ממני והמשיך להתנודד מעל התהילים שלו. "ניסו?" ניסיתי שוב לגעת בכתפו, "אולי אתה רוצה לשתות תה?"

הוא שב והתנער ממני. "תפילין כבר הנחת הבוקר? עוכר ישראל שכמוך." נזף בי, מנופף לעברי אצבע במין חיקוי גרוטסקי לרב קפדן. אין מה לעשות, הבן אדם התחפף לגמרי. המנוי במוח שלו לא היה זמין. נסעתי הביתה.

הילד היה שקוע במחשב שלו, ואבי ישב על הספה בפנים קודרות ובהה בערב חדש של ערוץ שתיים. רק עכשיו קלטתי שכבר אחרי שש בערב. "שמת לב כמה מוקדם מחשיך בזמן האחרון? אתה יודע שהגיע חודש אלול, חודש הסליחות?" אמרתי בסבר פנים יפות, מנסה לדחות את המריבה שרבצה כענן מעל לביתנו.

"איפה היית?" התנפל עלי אבי בזעם, "יש לך מושג כמה דאגתי?" הוא ניער אותי בכוח. "חשבתי שקרתה לך תאונה, למה הנייד שלך היה כבוי?"

"למה הבית הפוך? ולמה הילד לא אכל ארוחת ערב? ולמה הכיור מלא כלים?" הגנתי על עצמי בדרך הטובה ביותר - בהתקפה נגדית. הוא שתק ועזב אותי לשעתיים בערך שבהן הייתי עסוק בסידור הבית, בהכנת ארוחת ערב, ובאלף ואחת המטלות שנופלות על מי שרוצה לגור בבית נקי ומסודר. אחרי שהילד היה במיטה, מקולח ושבע, שקוע לחלוטין בטלנובלה החביבה עליו, המשכנו לריב בסלון. אבי כמעט שהתפלץ כששמע שהייתי אצל ניסו. "השתגעת? למה תמיד אתה מסתבך  עם כל מיני מוכי גורל?"

"הוא לא מוכה גורל." מחיתי בזעף, "אל תדבר ככה. גם אתה ניסית לברוח מההומואיות שלך לדת."

"כן, אבל לא ירדתי מהפסים."

"התחתנת, לא?"

"עכשיו אתה נזכר לקנא שהתחתנתי? איזה דביל." הוא רושף כנגדי בבוז מצמית.

אני לא מסוגל להתמודד איתו כשהוא מבטל אותי ככה. "טוב. אז אני דביל." הסתובבתי וברחתי מהבית כמו הדביל שאני, וחזרתי אחרי עשר בלילה, יגע ועייף משוטטות ממושכת ברחובות הקריה שלנו. ההליכה המהירה ברחובות הריקים הרגיעה אותי וציננה את חמתי. הייתי עייף ורציתי להתפייס. זו הייתה מריבה קטנה וטיפשית שהתפתחה לסיפור גדול ומיותר, רציתי לסיים את זה. אבי המתין לי סרוח על הכורסא שלו, בוהה בטלוויזיה, מחליף ערוצים בעצבנות. הילד ישן על הספה, מקופל כעובר.

"למה הוא ישן פה?" התרגזתי שוב, מפר את החלטתי להיות רגוע ומפויס.

"אל תצעק. תעיר אותו." התרגז אבי בחזרה. "הוא חיכה לך איתי ונרדם פה." החלפנו מבט. עיניו היו אדומות וקמט מבשר רעות נחרץ בין גבותיו. התיישבתי על ההדום, הנחתי ידיים על ברכיו והמתנתי. "דאגתי לך." אמר אחרי שתיקה ממושכת.

"סליחה, הייתי עצבני. אני דואג לניסו. אני מרגיש אחראי עליו ואני לא יודע איך לעזור לו."

"אנחנו לא יכולים לעזור לו עמי. ביקרת אותו, הבאת לו אוכל, מה עוד אפשר לעשות? או שהוא יצא מזה או שלא."

"אם לפחות היית הולך לדבר איתו אבי. כשהוא מתחיל עם הקשקוש הדתי הזה אני לא יודע מה להגיד. אתה מתמצא בזה יותר ממני."

הוא העווה את פניו בחוסר רצון. "הוא מזכיר לי את עצמי כשהייתי צעיר. זה מלחיץ אותי."

"אתה היית הרבה יותר יפה ממנו והרבה יותר קול." החנפתי לו, והנחתי יד על ירכו.

הוא גיחך. "העמדתי פנים טוב יותר. הייתי מבולבל בדיוק כמוהו. מי שבאמת היה קול וידע בדיוק מה הוא רוצה היית אתה."

"אני?" נדהמתי. לא ככה אני זוכר את השנים הראשונות ההן.

"כן, אתה. החלטת לאיזה כיוון אתה הולך ולא זזת מהכיוון הזה אף פעם. מזל שהחלטת שאתה רוצה אותי." ידינו נפגשות ומשתלבות זו בזו.

"בוא נעלה, ניקח את הילד למיטה ונקלח אותך." הוא פוסק וקם. הילד מושכב במיטתו ואנחנו מתקלחים יחד, מסבנים זה את זה, מצחקקים כמו ילדים בין בועות הסבון, מרגישים הקלה כעת, כשהמריבה נגמרה. הוא לא מתנצל שקרא לי דביל. התנצלויות ישירות אינן ממנהגו, אבל במיטה הוא מתוק כלפי, מתמסר, מניח לי לשלוט במצב. זה קורה רק לעיתים רחוקות וזה נהדר. אחרי שהוא גומר הוא רועד בזרועותיי, מתרפק עלי, ודוחף רגל חמימה בין רגלי כשאנחנו מתכרבלים לשינה. "איפה בדיוק הוא גר, הניסו הזה?" הוא שואל דקה לפני שאני נרדם.

אני אומר לו את הכתובת והוא נאנח. "המקום הכי מסריח בקריות. נו טוב, אולי מחר אני אקפוץ לשם, לראות מה קורה. לילה טוב מתוק."

"תודה אבי. לילה טוב. 

ערב שגרתי

"ביקרתי אצל ניסו הבוקר." סח אבי בליל אמש. "הוא נרגע כבר מלימוד תורה והבטיח שיחזור לעבודה ושיאכל כמו בן אדם. לדעתי הוא קצת מאוהב בך עמי." הוסיף והצטחק.

"שטויות, אני מספיק מבוגר להיות אבא שלו." מחיתי והסמקתי.

"אולי, אם היית מתחיל לזיין בחורות בגיל מאוד צעיר." גיחך אבי.

"התחלתי לזיין בחורות בגיל מאוד צעיר." עניתי, "ואני מתכוון להמשיך לזיין עד זקנה ושיבה, אבל רק גברים." הוספתי, וטמנתי את פני בין ירכיו, מפסיק בזה את הדיון בבעיות של ניסו שהתגמדו לעומת ההתרגשות שלי ושל הילד משנת הלימודים החדשה. השנה הוא עומד לעזוב את החממה של בית הספר היסודי ולהתחיל את חטיבת הביניים. הוא נרגש, עצבני ומתוח, ואני כמובן מזדהה איתו. חלק מחששותיו נובע כמובן מהפרידה מכל הישן והמוכר, חשש טבעי שכל ילד בגילו מכיר, אבל זה לא הכל, בבית הספר הישן הכירו אותנו וקבלו את המשפחה הלא שגרתית שלנו בלי בעיות, עכשיו הוא ילך למקום גדול יותר, יפגוש המון ילדים זרים שלא מכירים אותי ואת אבי ויצטרך להסביר מחדש למה הוא גר עם שני גברים. שוחחנו קצת על הנושא והילד החכם שלנו אמר שלדעתו יהיה הכי פשוט שהוא יגיד לחברים החדשים שאבי הוא אביו ושאני חבר של אבא שגר איתו ודי. הוא לא שאל אף פעם מי באמת אביו הביולוגי. הוא יודע כבר בגיל שתים עשרה שיש שאלות שלא צריך להתעמק בהן. אבי מוכן להצהיר רשמית שהוא אביו ודי לו בכך.

היום הראשון ללימודים עבר בשלום. הוא חזר שמח ונרגש מאוד. קיבל שי - יומן תלמיד יפה שמועצת הקריה שלנו חילקה לתלמידים. הכיר חברים חדשים, פגש ידידים ותיקים וכשחזר הביתה פרק כל רסן והשתולל יותר מידי. זה לא היה רעיון טוב. בדרך כלל אני ממלא את תפקיד עקרת הבית שנפל בחלקי בהשלמה, אבל היום הייתי עצבני ועייף אחרי יום מתיש בעבודה, שבא אחרי שבוע ארוך וקשה שבו ניסיתי כמיטב יכולתי למלא גם את תפקידי וגם את תפקידו של הבוס שנסע לחו"ל וטרם שב. היום נמאס לי לגמרי. חזרתי מאוחר מהעבודה והרצפה שוב הייתה מאובקת להחריד. שביל של טיפות הסתמן מהסלון, שם הילד ואבי אכלו מול הטלוויזיה, עד לכיור המלא וגדוש כלים מטונפים. המדיח היה עמוס כלים נקים מהבוקר - תנחשו מי דאג להפעיל אותו לפני שיצא לעבודה? - השיש שרץ נמלים בגלל אבקת הקקאו שהילד פיזר עליו, הפח היה מלא, הכיריים מלוכלכים. בקיצור, הבלגן חגג ולאף אחד לא היה אכפת. התפרצתי בזעם וצעקתי שנמאס לי, שתמיד אני עושה הכל, ולמה אף אחד לא עוזר, ולפחות שישפכו את הפח וירוקנו את המדיח מכלים נקיים, ותראו את הנמלים, ואי אפשר להטיל הכל עלי ו... ו... כולם בטח שמעו יותר ממאה פעמים את הנאום הזה מהאישה, מהחברה, מהאימא, ובמקרה של משק הבית המיוחד שלנו, ממני.

הם כבר ידעו איך להרגיע אותי - אבי נחפז עם הפח החוצה, הילד רץ לנגב את הרצפה עם סמרטוט יבש, מורח עוד יותר את הטינופת, ואני התחלתי לפרוק את המדיח, מטיח בכוח את הצלחות והכוסות הנקיים על המדפים, מתעצבן ורוטן, שואל בזעם למה עלי להקים מהומה ענקית רק כדי שהם ינקו את הלכלוך שלהם? מתמרמר כמה זה לא צודק ולא בסדר שכל עול הבית מוטל רק עלי. כעסי גבר כשגיליתי שהנמלים פלשו לפח האשפה. לקחתי אותו לשטיפה בשירותים וגיליתי שמישהו השאיר טביעת אצבעות מטונפות על הדלת והמשקוף. הדבר הפעוט הזה הקפיץ לי את הפיוז לגמרי. ביליתי חלק נכבד מיום שישי שעבר בניגוב המפסקים, המשקופים, הדלתות והקירות מטביעות ידיים של הילד ושל החברים שלו, והנה רק יום שלישי ושוב הלכלוך חוגג. לא אכפת לי לנקות מידי פעם, באמת שלא. אני חרוץ ולא חושב שזו פחיתות כבוד לגבר לעבוד בניקיון, אבל לעשות כל כמה ימים אותה העבודה שוב ושוב ושוב, כמין סיזיפוס חסר מזל? כמה אני יכול? "נמאס לי כבר!" צרחתי בכל כוחי, מתוסכל ועצבני, וכמו שזה קורה תמיד כשאתה בשיא העצבים והלחץ, מזיע ופרוע ובמצב רוח קטלני, פתאום יש אורחים.

ניסו עמד בפתח, מתוח ונבוך, ונראה כאילו היה מעדיף להיות בכל מקום אחר רק לא פה. לא האשמתי אותו. הרגשתי בדיוק אותו דבר. אבי הציל את המצב, האיר לו פנים והכניס אותו פנימה בסבר פנים יפות תוך שהוא שולח אותי להתרחץ ולהירגע. כשחזרתי, נקי ורגוע קצת יותר אחרי ששטפתי את עצמי במים קרים והחלפתי בגדים, המדיח, עמוס בכלים מטונפים כבר זמזם בנעימות והכיור היה נקי. בזמן שהתקלחתי הם סדרו את הספה המבולגנת, ניגבו את השיש ואת הרצפה והעלימו את טביעות האצבעות המרגיזות מהדלת. מצאתי אותם ישובים על הספה, רואים חדשות ומחייכים אלי חיוכים מפייסים מחשש להתפרצות נוספת. חייכתי חיוך מרגיע ואפילו השמעתי מעין התנצלות על ההתפרצות שלי. אחר כך הראו את התמונות מהפיגוע בבאר שבע ומהלוויות של ההרוגים וכל הסצנה הביתית הפעוטה שלנו נשכחה. אחרי החדשות הילד אמר לילה טוב והלך למיטה ואנחנו, המבוגרים, נותרנו מביטים זה בזה בשתיקה.

"אז מחר אתה חוזר לעבודה ניסו?" שאלתי, מנסה לחזור לשגרה.

"כן. אין מה לעשות. איציק מתעקש שאני אחזור למרות שיש לי עוד כמה ימי חופש. הגיעה הזמנה גדולה. אני בטח אלך לעבוד גם ביום שישי."

"לא נורא. לפחות אתה מרגיש יותר טוב עכשיו." הערתי בפיזור נפש בעודי מביט מודאג לעבר המטבח, שם טרח אבי על הכנת קפה ופרס עוגה.

זה שיא המומחיות הקולינרית שלו - הכנת נס קפה ופריסת עוגה קנויה. חוץ מזה הוא יודע שאסור לשים דברי מתכת במיקרו ושאם רוצים שהמים לשתייה יהיו קרים צריך לשים בהם קוביות קרח. בזמנו ניסיתי ללמד אותו לבשל. זה היה חסר סיכוי. התחלתי בדבר פשוט כמו טיגון חביתות, אבל מאחר והוא התמיד לשרוף אותן נואשתי וויתרתי לו. ככה גידלו אותו - לגבר אסור לעשות שום דבר במטבח. הוא מאמין בזה עד היום וחושב שהוא עושה ויתור ענק כשהוא מכין לי קפה מידי פעם. לפעמים אני חושב שהוא נשאר איתי כי רק אני מוכן לטפל בו ולהאכיל אותו.

"אז ככה זה אצלכם?" שאל ניסו אחרי עוד שתיקה מביכה ושתה קצת קפה, "סתם בית רגיל כמו אצל כולם?"

"כן. לפעמים עמי חוטף קריזה ויש קצת צעקות, אבל בדרך כלל אנחנו כמו כולם. בית רגיל לגמרי." מגחך אליו אבי מעל לראשי.

"אצל כולם קורה שיש צעקות מידי פעם." ממהר ניסו להרגיע אותנו, "ההורים שלי רבים עד היום כמו כלב וחתול. כל כך שמחתי שהם שלחו אותי בגיל שש עשרה לפנימייה. אחרי הלימודים ישר התגייסתי, לא רציתי להישאר בבית אפילו דקה אחת, הם שיגעו אותי עם הצעקות שלהם. גם סיגל הייתה צועקת עלי כל הזמן, אבל היא צדקה כי אני..." הוא השתתק פתאום והסמיק.

"כי מה אתה?" שאלתי בעדינות, חושש לפגוע בו.

"לא הייתי גבר איתה. לא הצלחתי לעשות כלום בלי לשתות ובסוף נמאס לה שאני..." הוא נאנח וזנח את הנושא.

"מתי אתה גילית על עצמך עמי?" פנה אלי במבט נואש.

"אני חושב שתמיד ידעתי, אבל רק כשהייתי בצבא ופגשתי את אבי והתאהבתי בו, הרשיתי לעצמי להבין שאני הומו." נתתי לו את הנאום הרגיל שאני נואם תמיד לצעירים מבולבלים שבאים לדבר איתי, אם כי רובם צעירים יותר מניסו שהוא בערך בן עשרים וחמש, ורובם לא מביטים בי במבט לוהט שכזה. לתימהוני אבי התחיל לפנות את השולחן ביזמתו והביא בקבוק יין וכוסות, דבר מאוד לא מקובל אצלנו, במיוחד לא באמצע שבוע עבודה. "אני עובד מחר." מחיתי וסירבתי לשתות יין.

"זה רק קצת יין." דחף את הגביע לידי, "ומחר אמרת שאולי תיקח יום חופש."

"לא בטוח שאני אהיה בחופש מחר, תלוי בהזמנה של שמיר פלסט." מחיתי.

"קח תשתה כבר, נודניק." פקד עלי בקוצר רוח.

שתיתי בצייתנות למרות שאני לא חובב גדול של יין. על כל כוס שלי הם שתו שתיים והבקבוק התרוקן מהר מאוד. לפני שידעתי מה קורה שכבתי על הספה והבטתי באבי ובניסו שישבו על השטיח וראו סרט בווידיאו. ראשי היה סחרחר וברכי נחלשו מעט, אבל לא הייתי ממש שיכור. קלטתי שהסרט שהם צופים בו הוא סרט נועז שהלך ונעשה כחלחל ככל העלילה התקדמה. לא הייתה בו אף אישה חוץ מאחותו המכוערת של הגיבור יפה התואר שגם היא נעלמה בשלבים די ראשוניים של הסרט. מיד אחרי כשהגיבור יפה התואר הצליח לממש סוף סוף את תשוקתו לזר הסקסי שפגש באיזה מועדון מפוקפק נרדמתי. התעוררתי פתאום ממגע שפתיים עדין על לחיי. "אבי," מלמלתי מטושטש, "מה השעה? איפה ניסו?"

"ניסו נשאר לישון כאן הלילה." נשמע קולו של אבי מרחוק בעוד השפתיים הרכות ההן מברישות בעדינות את פני. "והשעה שתים עשרה וחצי."

התיישבתי מבולבל. מי שנישק אותי בעדינות רכה כזו היה ניסו שכרע על ברכיו לפני הספה והביט בי בריכוז, עיניו זורחות כעיני חתול בחדר החשוך. אבי היה בחדר האורחים שלנו והציע לו שם מיטה.

"ניסו?" לחשתי מבוהל, "מה אתה עושה?"

הוא חייך ולא נראה נרעש כלל. "נותן לך נשיקת לילה טוב מתוק שלי." לחש, ושוב נגעו שפתיו בשפתי וידו התגנבה אל בין ירכי.

"בוא ניסו, החדר שלך מוכן." נכנס אבי לסלון המואפל. ניסו נעמד על רגליו, פרע בתנועת יד אגבית את שערי, אמר לי לילה טוב בקול רגיל לגמרי, והלך לישון. 

התלבטתי קצת ובסוף החלטתי שעדיף לא להסתיר ממנו מה קרה. "ניסו נישק אותי כשסידרת לו את המיטה." גיליתי לאבי כששכבנו כבר במיטה.

"אני יודע." אמר אבי בנחת, "אתה יודע ששמו בעצם משה ניסנוב, בגלל זה קוראים לו ניסו, בטח חשבת ששמו ניסים, נכון?"

"לא חשבתי על השם שלו אף פעם." אמרתי בקוצר רוח, "לא שמעת שאמרתי ש.."

"כן, כן, הוא נישק אותך קצת. הסרט הפשיר אותו טיפה, אבל זה ייקח עוד קצת זמן עד שהוא יעז לעשות מה שהוא באמת רוצה."

"מה הוא באמת רוצה?" שאלתי בתמימות. טוב, הייתי עייף מאוד וקצת מסטול מהיין. בדרך כלל אני לא כזה אוויל.

אבי גיחך. "מה אתה חושב טמבל? הוא בחיים עוד לא זיין כמו שצריך, הוא לא יודע כלום. הוא צריך חינוך מחדש, הוא צריך לעבור שוב את גיל ההתבגרות, אבל הפעם כמו שצריך."

"אבי, מי אנחנו שנחליט בשבילו? אולי עדיף שהוא יישאר בארון?" אמרתי בחוסר נוחות. הקלות הבוטחת הזו שבה אבי התערב בחיים של אנשים החרידה אותי תמיד. ככה הוא עשה גם לי. החיים שלי לא חזרו למסלולם הרגיל מאז שהוא ואני הבטנו זה בזה במקלחת הצבאית הזכורה לטוב ההיא.

"אל תהיה פלצן אשכנזי כזה." נזף בי אבי, "אם הוא יישאר בארון הוא יצטרך להשתכר כל פעם לפני שהוא מזיין אישה, ויחלום כל הזמן על גברים. איזה מין חיים אלו לדעתך?"

"בסדר, אבל הוא נישק אותי." החזרתי אותו למסלול.

"כי הוא נדלק עליך. אתה נחמד ועדין ויש לך סבלנות אליו. בגלל זה הוא בחר בך להיות הראשון שלו." אמר אבי בשלווה מדהימה.

"אבל אבי," לטשתי בו מבט חסר אמון, "אתה לא כועס?"

"לא. אני וניסו דברנו על זה עוד קודם ואם אתה מסכים אז גם אני מסכים."

"מה? שאני כאילו? שאני... שהוא ואני?"

אבי התגלגל מצחוק לשמע גמגומי. "אתה כזה חנון עמיקם. תחשוב על זה בתור שירות לקהילה, בסדר?"

"סתום כבר אלברט. שירות לקהילה זה להעביר ילדים קטנים את הכביש, לא להעביר בחורים מבולבלים לצד של ההומואים."

"למה לא?" התווכח איתי החבר המדהים שלי. "למה רק לילדים מגיעה עזרה? בקטע הזה הוא כמו ילד קטן ומבוהל. הוא פוחד מהפעם הראשונה עם גבר כמו שדני פחד מהיום הראשון בחטיבת הביניים."

העוויתי את פני נוכח ההשוואה, אבל אבי התעקש. "הוא צריך עזרה והדרכה עמי. מי עוד יכול לעזור לו חוץ מאתנו?"

"שיראה סרטים פורנוגראפיים." רטנתי, "זה לא מספיק?"

"חשבתי שכן, אבל זה לא אותו דבר. אין ברירה, אנחנו נצטרך לעזור לו, הוא מת מפחד ואם לא נעשה משהו הוא ימות בבתוליו."

"הוא רק בן עשרים ומשהו, יש לו עוד הרבה זמן למצוא מישהו ש..."

"הוא כבר כמעט בן שלושים עמי, והוא יתאבד מרוב ייאוש אם לא נעזור לו."

"אה, בחייך, אתה מגזים. אתה מכיר אותו בקושי יומיים וכבר החלטת שהוא על סף התאבדות."

"אני מגזים? אחרי ביקור אחד אצלו אני יודע עליו הרבה יותר ממך שמכיר אותו שנים. עד היום אפילו לא ידעת בן כמה הוא בדיוק ומה השם האמיתי שלו. אני אומר לך, הוא מיואש, והוא בודד, והוא מרגיש אשם נורא בגלל שהוא קיבל חרא של חינוך. אם לא נעזור לו הוא ימות. אולי הוא לא יתקע לעצמו כדור בראש, אבל הוא ייעשה המון שטויות עד שהוא ימות. למשל איזה תאונה עם האוטו או משהו כזה." לאבי יש תיאוריה שהרבה תאונות דרכים לא מוסברות הן בעצם התאבדויות. כשאני שומע על תאונות חסרות כל הגיון שלא היו צריכות לקרות, אני חושב לפעמים שהוא צודק. "הוא צריך עזרה של אנשים בוגרים ומנוסים וזה אנחנו." פסק אבי בביטחון.

"אנחנו?" חזרתי לאיטי על דבריו, "אבל חשבתי שהוא רוצה שרק אני..."

"אל תדבר שטויות." תקע האינדיאני שלי ברך תוקפנית בבטני. "אתה תהיה הראשון שלו, אבל אני לא משאיר אותך לבד איתו."

"אז מה יהיה?" התאמתי את גופי לתנוחה החדשה שלו, מתעלם מאי הנוחות.

"נראה, מחר הוא ילך לעבודה, ובערב הוא יבוא אלינו. אחר כך נראה." הוא הפך אותי על בטני והניח את ירכו החמה על גבי. "ועכשיו לך לישון, כבר מאוחר." 

שמור     בטל
מסיבת פרידה

בארוחת עשר היה שולחן האוכל בעבודה עמוס עוגות. "למי יש יום הולדת?" שאלתי.

"לאף אחד. ניסו עושה מסיבת פרידה." ענו לי.

אכלנו עוגות מצוינות ושתינו לחיים, רק טיפה, שנוכל להמשיך לעבוד אחר כך, ואיחלנו לו הצלחה בתל אביב, לשם הוא החליט לעבור מיד אחרי ראש השנה. כולם לחצו לו את היד והבנות גם חיבקו ונישקו על לחיו, הוא אמר שלום וכמעט הלך, אבל אז חזר ותפס אותי בחדר הצדדי ההוא, חותך גלופות. "אני יכול לבוא אליכם בערב לפני שאני עוזב?" שאל בביישנות.

"בטח. אני אשמח מאוד." עניתי וכמעט שהתכוונתי לזה. ידעתי מה הוא רוצה שנעשה וידעתי שאם אבי מסכים אז גם אני... פעם הייתי יותר נלהב מהקטע של גברים מבוגרים יותר שמדריכים צעירים, היום אני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך. גם ככה גברים נוטים להפריד בין אהבה לסקס, ואם כבר מהפעם הראשונה... מצד שני, הפעם הראשונה היא קשה בכל דבר, ובסקס זה קשה עוד יותר, ואצל הומואים זה בכלל... זה ממש קשה ואם אתה נתקע עם מישהו לא נחמד, או לא רגיש מספיק, או סתם אחד שאין לו ניסיון, אתה יכול לחטוף טראומה שתשתק אותך להרבה שנים. ניסו הביישן והחששן שכל ניסיונו המיני התמצה בכמה בנות שכלל לא משכו אותו, היה זקוק מאוד לעזרה, למישהו שיעניק לו עצה טובה ושידגים לו הלכה למעשה מה בדיוק עושים הומואים במיטה. אני יודע שנשים יעשו פרצוף. מה? סתם לשכב עם מישהו בלי רגש? איחסטוב, סקס בלי אהבה זה לא איחס. נכון, זה לא כמו סקס עם מישהו שאתה מאוהב בו, אבל יש גם לסקס כזה את היתרונות שלו. לא זה מה שהדאיג אותי, בדיוק ההפך, חששתי שאחרי הסקס ניסו יקשר אלי יותר. גם ככה הוא נמרח עלי יותר מידי לטעמי, אבל העובדה שהוא עובר לתל אביב הרגיעה אותי. בתל אביב יהיה לו סיכוי לפגוש יותר אנשים כמונו, להכיר הרבה חבר'ה מכל הארץ, ולהשתחרר מההשפעה של הוריו ואחיו שהפעילו עליו לחצים להיות כמו כולם.

חזרתי הביתה ומצאתי את אבי אורז את הילד לשנת לילה אצל חבר. הילד היה ממש מאושר, אני קצת פחות. מחר יום לימודים, אבל מצד שני ממש לא רציתי שיהיה שמץ של סיכוי שהוא ייחשף למה שעומד לקרות אצלנו הלילה בבית. מיום בואו של הילד אלינו הקפדנו להפריד לגמרי ולחלוטין בין החיים הפרטיים שלנו כגברים בוגרים ובין החיים שלנו כהורים שלו. זה היה מסובך לפעמים, אבל החלטנו להקפיד על הכלל הזה ויהי מה ולא לחשוף אותו לדברים שלא הולמים את גילו.

ניסו בא אחרי מבט לחדשות, נושא בקבוק יין בידו, מגולח ומצוחצח ועצבני להפליא. שתינו קצת, וראינו טלוויזיה, ואכלנו מעט, ושוב שתינו וצחקנו וסיפרנו בדיחות, וחיכינו שהוא יירגע קצת וישתחרר. רק אחרי אחת עשרה בלילה, כשהיין נגמר והוא צחק קצת יותר בטבעיות, לקחנו אותו לחדר השינה שלנו. "שני דברים." אמר לו אבי והתחיל לפתוח את כפתורי חולצתו. "קודם כל אתה מחליט וקובע הכל. אם תגיד די. מיד הכל נפסק, ודבר שני, לא עושים שום דבר בלי קונדום. או. קיי?"

ניסו הנהן והביט איך אני מחליק לווידיאו קסטה של סרט כחול. "אני רוצה שעמי..." הוא התחיל להגיד והסמיק.

אבי ליטף אותו בעדינות על הלחי. "הכל יהיה איך שאתה רוצה חמוד, זה הלילה שלך." שכבנו ערומים על המיטה, ניסו באמצע, וראינו את הסרט שבאמת היה טוב. עלילה די אמינה, שחקנים יפים, בלי אלימות, המון רומנטיקה, בואו לא ניסחף, יחסית לסרט של הומואים, ואפילו סוף טוב.

ניסו נצמד אלי, מפנה את גבו לאבי, ונישק אותי, מגשש בפיו אחר פי. הבטתי מעבר לשכמו אל אבי שהנהן אלי במרץ. הוא יודע שאני אוהב להתנשק רק איתו, לא עם אחרים, אבל הפעם נראה שלא אוכל להתחמק מחובתי. נישקתי את ניסו שעד היום נישק רק בנות, והרגישו את זה עליו, ונתתי לו שיעור קצר באיך מתנשקים גברים. תוך כדי כך ליטפתי אותו ביסודיות רבה מקדימה, בעוד שאבי ליטף אותו מאחור. הכל הלך למישרין עד שניסו הביט על הזין של אבי ונבהל. אני יודע, בתיאוריה כולם נורא מתלהבים מזין גדול, אבל הרעיון שהדבר הארוך והעבה הזה יתקע לך במקום כל כך רגיש לא ממש מלהיב. גם אני קצת נבהלתי בהתחלה. עד היום אני מתפלא איך אבי היה מספיק סבלני ורגיש כדי לא ללחוץ עלי, למרות ששנינו היינו אז ילדים חרמנים.

"אל תדאג, לא נעשה שום דבר שלא תרצה." חזר אבי בסבלנות על המנטרה שלו, ורמז לי להתחיל לטפל קצת יותר ברצינות בזין של ניסו. התמקמתי כמו שצריך, הלבשתי לזין הנחמד שלו קונדום ולקחתי אותו לפה, מעניק לו טיפול שגרם לניסו לילל ולהתפתל, ולצרוח מתענוג. איזה מזל שהילד לא היה בבית. מי ידע שניסו יהיה רעשני כל כך. הראיתי לו איך עוצרים את השפיכה שלא תבוא מוקדם מידי (לוחצים מתחת לאשכים על צינור הזרע), והסברתי לו איך מוצצים לגבר כדי שבאמת ייהנה ולא ירגיש שהזין שלו הוא ארטיק (יוצרים ואקום עם הפה ומפעילים לחץ), ואז הגענו לקטע הרגיש ביותר - הזיון עצמו, ושוב בדקנו אם הוא רוצה את זה ואם הוא באמת בטוח שזה מה שהוא רוצה. הוא רצה, והוא היה בטוח. נגשנו למלאכה. אבי שימן את האצבעות שלו והחדיר אותן בזהירות לחור של ניסו ששכב עלי ורעד קצת, אבל קיבל את זה כמו גדול. אבי הרחיב בזהירות את החור שלו מחדיר את לו שתי אצבעות עד לבלוטת הערמונית - ניסו שוב צעק והתפתל והחדיר את לשונו לפי מרוב התלהבות - ואז אבי הנהן לעברי שזה בסדר, אפשר להמשיך. השכבתי את ניסו על הגב, ולאט לאט כשאני שוכב לידו בתנוחת מספרים על צידי, רגלי מתחת לרגליו, מלטף אותו בעדינות, ומביט בפניו המבוהלות, חדרתי לתוכו בעוד אבי מוצץ לו את הזין. לקח לו בדיוק דקה כדי לגמור, ומיד אחר כך הוא פרץ בבכי נצמד אלי כמו תינוק. ליטפנו אותו והרגענו אותו, ומבחינתי הוא יכול היה ללכת לישון בחדר האורחים, או ללכת הביתה, כרצונו, אבל שכחתי כבר מה זה להיות צעיר וחרמן. רבע שעה אחר כך הוא רצה עוד פעם, והפעם נעמד על ארבע וביקש שגם אבי יעשה מאמץ ויתרום את הזין שלו להרחבת ההשכלה המינית שלו. אבי לא התעצל ונתן לו בדיוק מה שהוא רצה, למרות שנזהר מאוד והיה איטי ולא נכנס עד הסוף ניסו צעק וצרח וגמר לי בפה (עם קונדום, תירגעו), רק אז הוא פתאום נזכר שאנחנו לא גמרנו.

"אל תדאג לנו, תנוח קצת." אמר לו אבי והדף אותו בעדינות לקצה המיטה. אחר כך העיף מעל הזין שלו את הקונדום, הרים את רגלי מעל לכתפיו, והרשה לעצמו סוף סוף לעשות קצת חיים בלי שיאלץ להיזהר יותר מידי. לי הוא לא הרשה לגמור והוא צדק. אחרי שניסו ראה אותנו שוב התחשק לו. הבטתי באבי שהחווה בסנטרו לעבר המקלחת ולקחתי לשם את ניסו, מקפיד להשאיר דלת פתוחה כדי שאבי יוכל לפקח עלינו מחדר השינה. קודם שטפתי אותו קצת, ואז התיישבתי על השרפרף האדום המפורסם שלנו ובזהירות רבה מאוד הושבתי את ניסו הרועד מחרמנות על הזין שלי והתחלתי לסבן לו את הבטן והזין. הפעם זה לקח לו יותר זמן והוא כל הזמן ניסה להאט אותי, אבל לא ויתרתי, הייתי ממש עייף ורציתי כבר לגמור עם זה וללכת לישון. הוא גמר לבסוף, צועק ונהנה, ואחרי שהחלפתי מבט עם אבי שאישר לי במנוד ראש שזה בסדר גמרתי גם כן. אחר כך אבי עצם את עיניו והפנה אלינו את גבו, ואני לקחתי את ניסו המפהק לחדר האורחים שלנו.

"עמי, אולי אני טועה," אמר ניסו והתיישב על המיטה המוצעת, "אבל יש לי רושם שבמיטה אתה עושה רק מה שאבי אומר לך. אתה אפילו לא גומר בלי אישור שלו, נכון?"

משכתי בכתפי. "כן, בערך. ככה זה אצלנו."

"אבל למה? למה אתה צריך רשות ממנו לכל דבר? מה אתה פוחד ממנו?"

"אני לא פוחד ממנו טיפשון. ככה אני אוהב את זה." 

"אבל בחיים הרגילים אתם זוג כמו כולם, לא?" שאל ניסו מודאג.

חייכתי ונישקתי את לחיו. "כן בחיים הרגילים אנחנו כמעט כמו כולם. לילה טוב ניסו."

חזרתי למעלה, התקלחתי טוב טוב, שוטף מעלי את הריח של ניסו. ריח טוב דווקא, אבל אתם יודעים איך זה, והתכרבלתי לתוך החיבוק של אבי. "לא חושב שנעשה דברים כאלו יותר, אני מתחיל להיות זקן מידי בשביל השירות הזה לקהילה אבי."

אבי גיחך. "טוב, אולי. נחיה ונראה. ניסו דווקא נראה לי די מרוצה ממתנת הפרידה שלו. לילה טוב זקן מתוק שלי."

"לילה טוב קשישון חמוד. אני אוהב אותך." נישקתי את פיו חזק חזק ונרדמתי, שמח שגם הקטע החינוכי הזה כבר מאחורי.



אין תגובות:

פרסום תגובה