קוראים

יום שני, 22 בינואר 2018

הבתול

שביט
בהתחלה לא לקחתי ברצינות את הפרידה מבמבי. האהבה שלנו הייתה כל כך חזקה, הקשר כל כך טוב והסקס... רק על הסקס היה אפשר לדבר שעות. מה פתאום שניפרד?
"עופר," אמרתי לו, "אתה לא מתכוון לזה, אתה סתם מבוהל. אתה בורח ממני כי אתה לא יכול להתמודד עם הדברים שאתה מגלה על עצמך לאחרונה. אני מבין את זה, אני אחכה לך עד שתירגע ותבין שאתה במבי שלי ואתה חייב להיות איתי."
"אתה טועה." הוא אמר בעצב והדמעות נצצו על ריסיו הארוכים, מבליטים עוד יותר את יופיין של עיניו, עיני קטיפה חומות ענקיות, מלוכסנות קצת.
"אז למה?!" צעקתי, מנסה לחפות על הפחד בכעס, לחמם בזעמי את הסכין הקפואה שדבריו נעצו בליבי. "מה הסיבה?"
"זו לא סיבה אחת, זה הרבה דברים." הוא השיב, מתחמק ממבטי, "ועל כולם כבר דיברתי אתך לא פעם."
"אני... לא חייבים לעשות את הסקס הזה... אתה יודע, זה ש... לא חשוב. אתה מבין."
"כן ואני לא רוצה לדבר על זה." הסב אלי במבי את גבו הדק והשחום ומשך חולצה על גופו החלק והיפה שבחודשים האחרונים התפתל בפראות במיטתי, מעניק עונג ושמחה לשנינו.
"במבי, בבקשה, אל תלך." התחננתי. אולי זו הייתה טעות? עד כה לא נהגתי להתחנן לפניו אלא לדרוש ולצוות, מצד שני מה עוד יכולתי לעשות?
"די שביט, זה לא רק הסקס הזה... הדברים הסוטים האלה שאנחנו עושים. זה עוד דברים."
"איזה עוד דברים? הגלישה שלי באינטרנט? הבלוג שלי? המסנג'ר? בחייך, זה הכול שטויות."
"זה לא שטויות אם אתה מקדיש לכתיבה כל כך הרבה זמן ומשוחח שעות עם כל המעריצים שלך."
"בחייך במבי, בגלל כמה קשקושים במסנג'ר אתה עוזב? אל תהיה ילד מפונק." איבדתי את סבלנותי. קנאה מעצבנת אותי, בעיקר כשהיא חסרת בסיס ובמקרה של במבי היא הייתה מיותרת לגמרי, מהרגע שעיני נפגשו בעיניו היפות הייתי שלו, בדיוק כמו שהוא היה שלי, חשבתי שהוא מבין את זה בעצמו.
"די כבר שביט, מספיק. הזוגיות שלנו לא מתאימה לי יותר, אני צריך פסק זמן לחשוב מה אני רוצה. אני מבקש, תן לי ללכת."
"אתה לא צריך לבקש ממני רשות, אף פעם לא החזקתי אף אחד בכוח." נעלבתי. טכנית זה היה שקר גס, אבל הייתי בטוח שבמבי ידע למה אני מתכוון.
הוא הבין ולראשונה מאז החלה השיחה הזוועתית הזו הישיר אלי מבט. "אתה צודק, לא אילצת אותי לעשות כלום, אבל... זה פשוט גדול עלי, כל הסיפור הזה, אני לא יכול יותר. אני צריך פסק זמן."
"כמה זמן זה ייקח, הפסק זמן שלך?"
"לא יודע."
"אני לא חושב שאני אוכל לשבת ולחכות לך שנים במבי."
"לא ציפיתי שתחכה אפילו דקה אחת." נעלב במבי, "וגם אני לא מתכוון לפרוש למנזר." הוסיף בנבזות, ולפני שחשבתי על תשובה הולמת קם והלך, משאיר אותי שקוע באבל ממושך, לא מבין מה קרה לי, איך הילד הזה, צעיר ממני בשמונה שנים, סך הכל ילדון בן עשרים ושתיים שלא יודע כלום על החיים נכנס לי מתחת לעור?
אחרי כמה שבועות שבהם לא עשיתי כלום חוץ מלזעוף ביום ולבכות בלילה החליט מיכה, האקס המיתולוגי שלי, שמספיק זה מספיק, וצריך להוציא אותי מהקטע הזה.
"צא מהדיכאון הזה שביט ויפה שעה אחת קודם." נהם עלי בכעס, מתעלם כדרכו מרגשותיי הענוגים.
"תעזוב אותי מיכה, לא בא לי כלום." התחפרתי מתחת לפוך שכבר מזמן פג תוקפו. כבר היה די חם והייתי צריך להחליפו, או לפחות לאוורר אותו.
מיכה משך מעלי את השמיכה, גרר אותי בכוח למקלחת, קילח אותי במים פושרים - הוא לא רשע כמו שהוא נראה - סיבן אותי טוב טוב, קילח שוב במים קצת יותר חמימים, ואחר כך זיין אותי בעמידה, משאיר טביעות אצבעות קשות וחזקות על מותני וכתפי.
הוא הניח לי לגמור רק אחרי שהוא גמר ואחר כך סובב אותי אליו וחיבק אותי בעדינות כשהתייפחתי על כתפו.
"כולם עוזבים אותי." בכיתי, "קודם אתה ועכשיו הוא."
"לא עזבתי אותך ילד, שחררתי אותך. אני עדיין כאן, אתה יכול לקרוא לי כל פעם שתצטרך אותי." אמר ברוך וניגב את ראשי נוטף המים.
"תודה מיכה, אבל..." ושוב בכיתי, מנסה להסביר לגבר הזה שלא בכה מאז היה ילד קטן כמה כואבת לי הפרידה מבמבי.
הוא לא הבין, ניסה אבל לא הצליח. מיכה לא מאמין בזוגיות, לא מבין את הקטע הזה של אהבה, ולא צריך באמת אף אחד חוץ מעצמו. מיכה חי כל חייו לפי הפתגם האומר שאם אתה אוהב מישהו אתה צריך לשחרר אותו ואין אצלו יוצאים מהכלל.
בזמנו, כשהוא הורה לי ללכת, בכיתי וכעסתי, עכשיו אני מבין שהוא עשה לי טובה. למרות שאנחנו כבר לא יחד נשארנו ידידים וכשאני בצרה הוא תמיד חש לעזרתי. אחרי שנוכח לדעת שהזיון איתו לא אושש אותי שלף תוכנית חלופית והציע לי לצאת לחופשה כדי להתאושש.
"לא בא לי לצאת לחופש."
"שטויות, אתה מתנוון פה, בפרובינציה העלובה הזאת. מספיק לנשום פה את האוויר כדי להיכנס לדיכאון." הודיע לי מיכה, מתעלם ברוב נוחות מכך שגם הוא בילה את כל ילדותו ונעוריו בקריות, "מה שאתה צריך זה כמה ימים בתל אביב שירעננו אותך. אני נוסע לשבועיים לברלין ואתה מוזמן לגור בינתיים אצלי בדירה. תסדר לך חופש מהעבודה וצא מהמקום המבאס הזה."
חשבתי על זה כמה דקות והחלטתי לקבל את הצעתו הנדיבה לא מפני שהייתה לי איזה חיבה מיוחדת לעיר ללא הפסקה אלא כי במבי נורא אהב את תל אביב ואם הוא ישמע שיש לי דירה מרווחת ויפה באמצע העיר...
אמרתי למיכה שאני מסכים ותודה רבה וברגע שהגעתי לתל אביב התקשרתי לבמבי לספר לו איפה אני עכשיו. זה לא עזר לי, שוב הוא סינן אותי כפי שעשה מרגע שיצא מדירתי בדרכו לאי שם.
בהתחלה ההתעלמות שלו ממני העציבה אותי, אבל עכשיו הייתי בתל אביב, במרכז העניינים, עמדה לרשותי דירה שווה ולא זיינתי כבר חודש. די, נמאס לי להתאבל ולהיות מדוכא, עכשיו הוא פשוט הרגיז אותי,
לא רוצה, לא צריך, יש עוד גברים בעולם אמרתי לעצמי והדלקתי את המחשב.
היו לי המון הודעות, כולם רצו לדעת מה קרה ולאן נעלמתי ולמה אני לא מעדכן יותר את הבלוג שלי?
ההודעות העקשניות והנוגעות ביותר ללב היו מיותם, המגיב המתמיד ביותר בבלוג שלי, שפיתח איתי קשרי ידידות וחיבה, וירטואליים אמנם, אך כנים לגמרי.
יותם היה טיפוס מיוחד במינו, קצת יותר מבוגר ממני, אבל חסר כל ניסיון מעשי במין, ועם זאת בחור מוכשר, משכיל, נבון, בעל חוש הומור פרוע וגם נראה לא רע בכלל.
בגלל אופיו המיוחד הייתה בו מין רתיעה לא הגיונית ממין ומקרבה יתרה לבני אדם, ובניגוד לשאר האנשים שאיתם הייתי בקשר הוא מעולם לא לחץ עלי לשוחח איתו בטלפון או לבוא לבקרו.
במבי טען שהוא בטח בדוי ושלא יכול להיות שגבר בן שלושים פלוס לא קיים מעולם יחסי מין. גם הטענה של יותם שהוא הומו ושרק גברים עושים לו את זה נראתה לו חשודה מאוד.
"אם הוא בתול מאין לו לדעת מה באמת הוא רוצה?" שאל בחוצפת נעורים.
כשהפניתי את השאלה ליותם הוא נעלב ואחר כך כתב פוסט מיוחד ובו פירט את כל הפנטזיות המיניות שלו. אפילו אני הסמקתי כשקראתי מה היה כתוב שם ורווח לי כשיותם מחק את הפוסט אחרי כמה ימים. מרגע זה הפסקתי לחשוד בו, בן אדם שאלו הפנטזיות שלו הוא ללא ספק הומו, ולא סתם אלא בדיוק סוג ההומו החביב עלי – פסיבי חרמן ולהוט שרק משתוקק לגבר שיהפוך אותו לזונה שלו.
גם במבי היה כזה, אבל התקשה להודות בכך, וגם אני הייתי כזה, אבל רק עם מיכה. עם אחרים הייתי גבר קשוח וחזק. חשבתי שבמבי אוהב אותי ככה, אבל הוא הסתלק ונשארתי לבד, אלא אם כן...
שלחתי ליותם מייל ושאלתי אותו מה דעתו שאבוא לבקר אותו.
הוא ענה מיד, שמח ומאושר לשמוע ממני סוף סוף, הביע צער מתון ולא כל כך משכנע על הפרידה שלי מבמבי, והזמין אותי לבוא אליו בכל רגע שארצה.
כששמע שאני כבר בתל אביב עלה על גדותיו מרוב אושר ואחרי ששב ובדק שהסיפור שלי עם במבי באמת תם, ושהוא לא גורם לי לבגוד - הוא היה מאמין אדוק במונוגאמיות, (בעיה של בתולים שנפתרת בדרך כלל אחרי כמה זיונים טובים) - מיהר וקבע איתי פגישה בבית קפה סמוך למשרד הפרסום בו עבד.
כמובן שהחלפנו תמונות, אבל יש הבדל בין תמונה ובין מציאות. במציאות הוא היה יותר עצוב ודהוי מאשר בתמונה שלו שצולמה בשנה שעברה. נדמה לי שגם רזה מעט ושערו שהיה פעם אדמדם נראה יותר חום ערמוני מאשר ג'ינג'י אמיתי, אבל על כל אלו פיצה מבט השמחה והחיוך הגדול בו קידם את פני.
"אתה נראה פשוט נהדר, ממש נפלא. מי הסנדלר שצילם אותך? בתמונה אתה יפה, אבל במציאות אתה פשוט מדהים." החניף לי, מושיב אותי על כסא ומנופף למלצר שיביא לי מהר תפריט. "אני מקווה שאתה לא מאוכזב מידי ממני." המשיך לקשקש במהירות עצבנית, "התמונה שלי צולמה בשנה שעברה כשהייתי צעיר ורזה יותר."
"למעשה אתה נראה עכשיו רזה יותר מאשר בתמונה וגם קצת... קצת עייף."
"מיואש, לא עייף." רכן יותם אלי, שיבח את ניחוח הבושם שלי וצחק בהפתעה כשאמרתי לו שאני בכלל לא משתמש בבושם והוא בטח מריח את השמפו או מרכך הכביסה שלי.
"ממה אתה מיואש יותם?" שאלתי בתקווה להפסיק את זרם המחמאות המביך.
"חסר ממה? תראה את החיים הדפוקים שלי? בגילי עדיין חי עם ההורים, מבקש מהם רשות לצאת ועדיין בתול."
"אז תשכור דירה ו..."
"לא היית אומר את זה אם היית מכיר את אימא שלי... וחוץ מזה, בשביל מה לשכור דירה? כדי לגור לבד? אם היה לי מישהו..."
"ברגע שתגור לבד תוכל להתחיל לצוד לך גברים באינטרנט."
"לא, מצטער. אטרף זה לא בשבילי. אני מחכה לאהבה." הכריז יותם. כזה מין טיפוס הוא היה, תערובת מוזרה של חרמנות ענקית עם רצון עז לאהבה גדולה וטהורה.
אחרי כל כך הרבה שנים של הסתפקות בחלומות ובאוננות במקום לחוות את הדבר האמיתי הוא ציפה מסקס למי יודע מה, אולי שהאדמה תרעד ושכל חייו ישתנו או משהו דומה?
אם הייתי במצב רוח פחות נואש בטח הייתי נזהר ממנו, מסוכן להניח לאחרים לתלות עליך את הפנטזיות שלהם, אבל אחרי חודש של התנזרות ומחשבות אובססיביות על במבי... בוא נגיד שביום בו נפגשנו לראשונה שנינו היינו טיפוסים די מעורערים ומאוד מאוד חרמנים.
אמרתי ליותם שיש לי דירה פנויה של חבר שנסע, ושאם הוא ישהה אצלי בסוף השבוע נוכל להגשים את חלומו הישן ולשחרר אותו מבתוליו. הוא התוודה לפני עוד מזמן שבעקבות הקריאה בבלוג שלי הוא החליט שאני האיש המתאים למשימה הנכבדה הזו, אבל הוא מעדיף למות בתול מאשר לערער את הזוגיות שלי ושל במבי.
השמחה שלו על הסתלקותו של במבי הכאיבה לי והחניפה לי כאחת, הייתי גם קצת לחוץ כי בתולים אמיתיים, כאלו שאף פעם לא עשו כלום חוץ מלדמיין, הם טיפוסים נפיצים וקשים מאוד, בעיקר אלו הנבונים ובעלי האבחנה הדקה כמו יותם.
בדרך הוא סיפר לי קצת על המשפחה שלו, משפחה אשכנזית פוריטנית טיפוסית עם אימא וסבתא שתלטניות ודיכאוניות, ואבא רמוס וכנוע. אנשים עצובים ומדחיקנים שפתאום נולד להם הילד היצירתי הזה שהוא גם הומו. איזה מבאס בשבילו זה היה לגדול אצלם, פלא שהוא לא ניסה להתאבד, ופתאום נזכרתי שהוא סיפר פעם שהוא שירת רק כמה חודשים בצבא לפני שהשתחרר.
"השתחררת לפני הזמן כי ניסית להתאבד בצבא?" שאלתי פתאום, במין הבזק של אינטואיציה שהדהים אותו.
מסתבר שזה היה נכון, הוא נורא התבייש בזה ושנים שמר על הניסיון הדי פתטי הזה בסודי סודות. הניחוש המוצלח שלי גרם לו להתפעל ממני עוד יותר, מה שהלחיץ אותי קשות. כבר התחלתי להתחרט על כל העסק ולחשוב על דרכים להיחלץ אבל פשוט לא היו כאלו, רק רעידת אדמה או פצצת אטום הייתה עוצרת אותנו בשלב הזה.
ברגע שנכנסנו לדירה של מיכה יותם פלט "ואוו!" קולני, והתחיל להתרוצץ בה, מלא התפעלות שנזקפה כולה לזכותי למרות שזו הייתה הדירה של מיכה, לא שלי.
אמרתי לו את זה, אבל הוא לא הקשיב, "דירה מדהימה." חזר ואמר, "פשוט מדהימה."
"כן, היא די בסדר." גמגמתי, כי האמת, אני לא מהטיפוסים שעיצוב פנים מדבר אליהם, אבל נכון שהדירה של מיכה הייתה ממש בסדר, מזכירה קצת אותו - גברית כזו, הרבה עור שחור ישן ושחוק קצת, רהיטים רחבים ונוחים, שטיחים צבעוניים, עץ ממורק, עציצים גדולים וירוקים, שום דבר לא חדש ולא מודרני מידי והכל משתלב יחד בצורה נוחה ומרגיעה.
"אם לדירה הזו היה קול היא הייתה מדברת בבס עמוק וחם." אמר יותם שהיה מטורף על אופרות, ולמרות שההבנה שלי במוזיקה  מגיעה עד מחזות זמר בלבד הבנתי אותו והסכמתי איתו לחלוטין.
"תספר לי על בעל הדירה." ביקש יותם בעיניים נוצצות וככה, במקום לזיין, מצאתי את עצמי מדבר על מיכה, מנסה להסביר לו איזה מין טיפוס הוא בעל הדירה בה שהינו. "מיכה הוא מין זאב בודד כזה, טיפוס סמכותי וגברי, דוב כזה ו..."
"בן כמה הוא?" נכנס יותם בחופזה לדברי.
"די קשיש, בן ארבעים ומשהו, אולי חמישים, אבל בכושר טוב, בלי כרס וקרחת ובלי בעיות להעמיד את הזין."
"מאין לך?"
"אה... לא חשוב. אם אני אומר אני יודע, ולמה אנחנו מדברים על מיכה כל הזמן? לא בשביל זה באנו לכאן."
"לא, בטח שלא." הסכים איתי יותם והתחיל לדפדף באלבום תמונות מיושן עם דפים חומים גדולים שהיה מלא תמונות של מיכה ומבחר חבריו. גם אני הופעתי שם בין הדפים האחרונים, מביט במיכה במבט כנוע ואוהב שלא כך כל רציתי שיותם יראה, ולכן משכתי אותו אלי, קצת בגסות, ופקדתי עליו לרדת על הברכיים ולמצוץ לי.
הוא עשה כמיטב יכולתו, אבל היה ברור שהוא טירון שצריך הדרכה והסברים, ואולי גם הדגמות.
לקחתי אותו למיטה של מיכה, הפשטתי אותו, ליטפתי, נישקתי, נגעתי ובדיוק כשהתחלתי להסביר לו, בעזרת הדגמה, איך מלבישים קונדום, נשמעה דפיקה בדלת.
"תתעלם מזה. מיכה בחו"ל ואף אחד לא יודע שאנחנו פה."
הדפיקה התחזקה ונוספו לה גם בעיטות עצבניות. "שביט, תפתח, אני יודע שאתה כאן!" צעק במבי.
"אוי ואבוי!" נבהל יותם שהזין שלו איבד מיד את הזקפה וצנח, מבויש, על המיטה. "מי זה לדעתך?"
"האקס המשוגע שלי." אמרתי בזעם אין אונים - אני שונא שמפריעים לי באמצע - והלכתי ערום לפתוח לו את הדלת.  

יותם
אני כזה לוזר דפוק, רק לי זה יכול לקרות, אחרי שחיכיתי כל כך הרבה זמן שזה יקרה... כשסוף סוף הייתי במיטה אחת, ערום עם שביט, הבחור הכי מדהים שפגשתי בימי חיי, פתאום, דפיקות בדלת!
"זה האקס המשוגע שלי." אמר שביט והסתלק מחדר השינה, משאיר אותי עם זין נבול וקונדום מיותם.
אני מודה, נבהלתי נורא. שביט מצא חן בעיני מאוד עוד לפני שידעתי איך הוא נראה. ראשית התלהבתי ממנו בגלל הבלוג המרתק שלו והכתיבה האינטליגנטית שלו, אחר כך התאהבתי בתמונה שלו (ואחרי שראיתי אותו בפועל וגם הרחתי אותו – ריח זה גורם מאוד חשוב אצלי - התלהבתי ממנו עוד יותר), אבל תמיד ידעתי שהוא לא בשבילי כי יש לו חבר מדהים והם אוהבים מאוד זה את זה. זה ציער אותי, אבל כבר מזמן השלמתי עם זה שאני אף פעם לא אקבל את מי שאני רוצה, שתמיד אהיה מאוכזב, בודד ועצוב.
כששביט הופיע פתאום וסיפר לי שהוא לבד עכשיו, שבמבי הלך והוא רוצה אותי... זה היה כמו חלום שהתגשם, חלום טוב שהפך פתאום לסיוט.
בעוד שביט פותח את הדלת – בעירום מלא – ומתחיל לריב עם במבי שהתנפל עליו בצעקות כאילו שהם עדיין יחד אספתי את עצמי ואת בגדי וברחתי לחדר הארונות. למזלי חדר הארונות בדירה של מיכה הוא חדר קטן ונוח, עמוס מדפים וארונות. התיישבתי על רצפתו המכוסה שטיח רך ונעים, והבטתי בעצמי במראה הארוכה והצרה שתלתה בין טורי המדפים עמוסי הבגדים. יושב שם, ערום ומבוהל, נראיתי פתטי כמו שחקן בפארסה מיושנת. הרגשתי כמו אידיוט מעורר רחמים אבל מה עוד יכולתי לעשות חוץ מלהתחבא שם בשקט ולחכות שבמבי ילך ואוכל לחמוק משם בשקט?
לא יכולתי כמובן להדליק אור, אבל דלת חדר הארונות עשויה רפפות שהחדירו לחדרון הקטן אור קלוש וכשהתכופפתי מעט יכולתי לראות את המיטה הגדולה והנמוכה של מיכה, כל כך קרובה ועם זאת כה רחוקה...
נדחק בין הארון לקיר גיליתי שיש בתחתית הארון מגרה קטנה אך עמוקה וכשפתחתי אותה גיליתי בתוכה אבזרי מין שהעלו סומק על לחיי. היו שם כמה אברי מין מלאכותיים, שחורים ולבנים, ואחד אדום עם קוצים קצרים ורכים, מבחר גדול של שוטים ואזיקים וכל מיני רצועות ו...
שביט ובמבי נכנסו לחדר השינה בדיוק כשבחנתי בסקרנות דילדו אחד, מעוצב בדייקנות מדהימה, שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי, אם כי התקשיתי להאמין שיש בעולם כולו גבר בעל אבר כל כך עבה וגדול ו... כן, יפה. יופיו של הזין שאחזתי בידי, נהנה ללטף אותו למרות שהיה מלאכותי העלה דמעות תסכול בעיני. למה דווקא אני נדון תמיד להיות זה שמסתכל מהצד, משרבב לשון צמאה, מזיל ריר, חושק ומתאווה וסובל ייסורי אהבה ובסוף מסתפק בכף ידי?
נשכבתי על הרצפה, שרבבתי את צווארי עד שכמעט נקע ובסוף הצלחתי לראות את במבי של שביט. איזה בחור יפה, מדהים ממש, כמה שהוא סקסי... הלב נשבר לראות עד כמה הוא מאוהב בשביט ומתחרט על הפרידה שלהם.
הוא התנצל על ההתפרצות שלו, הסביר שגנבו לו את הנייד ולכן שביט לא הצליח להתקשר אליו, וסיפר בקול חנוק מדמעות שמישהו בשם נמרוד (כנראה חבר משותף של השניים) גילה לו שראה את שביט יושב בבית קפה עם ג'ינג'י אחד...
"נפרדנו לפני חודש וכבר יש לך מישהו חדש?" זלגו דמעות מעיניו היפות וקולו נחנק.
"לא, לא, מה פתאום? הג'ינג'י הוא סתם אחד, מישהו ש... זה בכלל לא מה שאתה חושב." נחפז שביט להכחיש את קיומי בחייו, ושאל איך במבי ידע שהוא אצל מיכה.
"לא ידעתי, ניחשתי שאם אתה בתל אביב בטח תקפוץ אליו. איפה מיכה?"
"נסע לחו"ל. אני פה בחופשה, זה היה רעיון של מיכה, שאני אנוח פה קצת מהבלגנים שעשית לי."
"אבל אתה בכלל לא אוהב את תל אביב."
"כן, אבל אתה כן. חשבתי שאם אני אזמין אותך לכאן... נורא התגעגעתי אליך במבי."
"גם אני אליך שביט. איזה מזל שנמרוד התקשר. מיד כששמעתי איפה אתה עזבתי הכול ונסעתי לתל אביב כדי לנסות לשכנע אותך שנחזור."
"אז אתה עוד אוהב אותי?"
"אף פעם לא הפסקתי."
"אז למה עזבת? יש לך מושג כמה סבלתי בגללך?"
"אני מצטער שביט, באמת מצטער, עשיתי טעות." לחש במבי וכרע ברך מול שביט שישב ברגלים מפושקות על המיטה, מניח לו לפתוח את מכנסיו. לפני כמה דקות אני הייתי בדיוק באותה תנוחה ועכשיו במבי... מעניין אם שביט זוכר אותי בכלל?
שביט שלף את הזין שלו מתוך תחתוניו והניח לבמבי ללקק אותו, אבל סטר לו קלות כל פעם שניסה להכניסו לפיו.
"לא, עוד לא, קודם מגיע לך עונש, שרמוטה קטנה שכמוך."
"אבל שביט..." התחנן במבי.
"שום אבל. למה הלכת?"
"כי... כי פחדתי. חשבתי ש... אתה צדקת, סליחה שביט."
"בוא הנה." קם שביט, משך אותו אליו, הניח רגל אחת, שעירה ושרירית, על שרפרף נמוך, השעין את במבי על ירכו, משך למטה את מכנסיו והחל חובט בעכוזו העגלגל בכף יד גדולה וחזקה.
במבי שכב בשקט, חוטף מכות על ישבנו, נאנח וגונח חרישית, אברו מזדקף ומתקשה ככל שישבנו הלך והאדים.
"די, די שביט." התפרץ פתאום, "מספיק, די. אני אוהב אותך, אני נשבע שאני לא אעזוב אותך יותר בחיים, אני שלך, בבקשה תפסיק."
שביט הפסיק לחבוט בעכוזו, אבל בכך עדיין לא תם עונשו של במבי, שביט משך מעליו את גופייתו ההדוקה, חושף את חזהו החלק והשחום ואת פטמותיו, פטמות גדולות וכהות, תאווה לעיניים והושיב אותו על השרפרף. הגבר הצעיר הניח בצייתנות את התחת הערום והחבול שלו על הכסא הנמוך והנוקשה, מכנסיו ותחתוניו משולשלים עד לקרסוליו, והביט בהכנעה למעלה, אל פניו של שביט שנשאר כועס ותקיף.
"אני הולך לזיין אותך עכשיו שרמוטה." אמר שביט בקשיחות, "אבל קודם אני רוצה לדעת אם אני צריך לשים קונדום? תגידי לי את האמת, שקרנית קטנה שכמוך, היית עם אחרים?"
במבי התחיל להתייפח. "כן, הייתי, אבל שמנו קונדום ומאוד נזהרתי, אף אחד לא טוב כמוך, לא הפסקתי להתגעגע אליך, בבקשה שביט, אני כל כך רוצה..." התגנבה כף ידו בין רגליו בניסיון לגעת באברו שהזדקר מחלקת השערות המתולתלות שבין ירכיו, ארוך, רוטט ובעל כיפה כהה ולחה.
שביט סטר לו כמה פעמים, קרא לו בכינויי גנאי מעליבים, צבט באכזריות - שעוררה בי צמרמורת פחד וריגוש - את פטמותיו של במבי ולבסוף הטיל אותו על המיטה, ישבנו מזדקר כלפי מעלה, ולמרבה תימהוני נרכן אליו, הפריד בין שני פלחי עכוזו החלקלקים והסמוקים של במבי והחל ללקק בקצה לשונו את החור הקטן והשחום שלו.
במבי צעק, התפתל, גנח והתחנן, אבל שביט המשיך לענות אותו במתיקות עם לשונו, אוחז בו בחזקה, לא מניח לו לזוז עד שבמבי פרץ בבכי, מעושה או אמיתי, לא ידעתי ולא היה לי אכפת, הייתי מרוגש וחרמן כל כך עד שכדי לא לגנוח בקול חזק מידי דחפתי את הדילדו היפה שאחזתי בידי לתוך פי, חוסם בעזרתו את קולות התשוקה שלי.
סוף סוף נכמרו רחמיו של שביט על מאהבו הצעיר והוא הפך אותו על גבו, פקד עליו להרים גבוה את רגליו, הניח את קרסוליו על כתפיו, אמר לו שהוא זונה קטנה ומלוכלכת ואחרי שבמבי הסכים איתו שכן, זה בדיוק מה שהוא חדר לתוכו שביט בתנועה אחת תקיפה שסחטה משניהם צעקת עונג.
זה היה כל כך מחרמן, מלהיב, מטריף... כל כך רציתי להיות שם, על המיטה במקום במבי... כמעט שהשתגעתי מרוב תשוקה וחרמנות. בלי לחשוב מה בעצם אני עושה הוצאתי מפי את הדילדו שהיה כעת רטוב ומבריק מרוקי ודחפתי אותו לחור התחת שלי ביד אחת בעודי ממשיך לאונן במרץ בידי השנייה.
זה היה טוב, זה גרם לי עונג עצום, אבל זה לא היה פיצוי למה שגזל ממני במבי שהתפתל וצעק מתחת לגופו השרירי והשעיר של שביט.
שלושתנו גמרנו יחד, הם התנשקו והתחבקו אחד עם השני בעוד אני מביט בעצמי בראי ושולף בעצב את הדילדו מעכוזי שבער כולו, פועם מכאב מתוק שכמותו לא ידעתי מעולם.
"אני אוהב אותך שביט." לחש במבי, ושביט נישק אותו בכוח, אימץ אותו אל ליבו ואמר לו שהוא אוהב אותו גם כן. התבוננתי בהם ממקום מחבואי, עוצר בכוח את דמעותיי, ובעוד הם נרדמים אחד בזרועות השני כרכתי את ידי סביב ברכי, התכווצתי על הרצפה וקנאתי בהם קנאה עזה כמוות. 
הם נמנמו קצת וגם אני, עייף מכל ההתרגשות, עצמתי את עיני, ממתין לרגע הכושר להסתלק משם, ואז במבי התעורר בקפיצה, הלך להשתין, התקלח ואחר כך הודיע שהוא מת מרעב, וחוץ מזה הוא השאיר את המזוודה שלו בקפה של מקס, ומה דעתו של שביט שהם ילכו לאכול משהו יחד, יביאו את הדברים שלו לדירה של מיכה ויישארו פה כמה ימים?
"אין בעיות." הסכים שביט ברוח טובה, "רק רגע, איפה המפתחות? הנה כאן." שם צרור מפתחות בכיסו, ואמר, כמו לעצמו, מדבר בקול רם מידי בעודו מביט במבט רב משמעות לעבר דלת חדר הארונות, מוכיח לי לשמחתי שהוא מבין לאן נעלמתי ושלא שכח אותי, "תזכור במבי שהדלת בדירה הזו ננעלת מעצמה, צריך רק לסובב את הכפתור של המנעול ולסגור אותה מאחוריך, ולהקפיד כמובן לא להינעל בחוץ בלי מפתחות."
"אני אקפיד." אמר במבי, "מבטיח. נו, בוא כבר."
הם הסתלקו ואני דהרתי לשירותים, השתנתי ואחר כך החלטתי שלפני שאני יוצא אתקלח היטב וארחץ בקפידה את הדילדו שכל כך התחבב עלי. היה לי חבל להשאיר אותו מאחורי, אבל לא הייתה ברירה.
יום אחד אולי אצליח להיכנס לחנות סקס ולקנות לי אחד כזה, הרהרתי לעצמי, אם כי ידעתי שספק גדול אם יבוא יום שבו אאזור די עוז לעשות מעשה אמיץ כל כך, ואז, בעודי עומד מול הכיור במקלחת הלחה והמהבילה, משפשף ביד אחת מסובנת את הדילדו ובשנייה את הזין שלי, תוהה אם חור התחת שלי יעמוד בעוד התקפה עליו בלי שאגרום לעצמי נזק, ומה תהיה השפעת הסבון על פי הטבעת הרגיש שלי נשמע פתאום קשקוש של מפתחות בדלת...
קפאתי על מקומי, מבוהל. הייתי רטוב, מסובן למחצה, לא רק עם זין אחד ביד אלא עם שניים... ידעתי שאני צריך לעשות משהו, לברוח, להסתתר, להמציא איזה תירוץ, אבל מרוב פחד ומבוכה נתקעתי שם כמו נציב מלח, מתפלל שמי שזה לא יהיה לא יפתח את דלת המקלחת.
תפילתי לא נענתה - היא אף פעם לא נענית, אלוהים שונא אותי מאז ומתמיד - קול צעדים כבדים פנה ישר לעבר המקלחת, הדלת נפתחה ומיכה נראה בפתח, מביט בי בפליאה. "מישהו משתמש בזין שלי." אמר בקול מבודח משהו בעודו סוקר בעניין רב את גופי הערום.
שמור     בטלמיכה
הנסיעה לגרמניה הייתה אסון, דחף לא הגיוני שטוב היה אם הייתי חונק בעודו באיבו.
אריך גמגם והיסס כשהודעתי לו שאני מגיע ובכל זאת קניתי כרטיס והמשכתי בתוכניות שלי, מתעלם מחוסר הרצון שלו לפגוש אותי. אני מודה, זה היה רעיון רע, עשיתי טעות כשהנחתי לגעגועים אליו להתגבר על שיקול דעתי.
מזל שברגע האחרון הודיעו לנו שהמטוס יצא באיחור בגלל בעיות טכניות - זה מה שקורה שטסים בטיסות שכר זולות, תמיד יש עיכובים ובעיות – ואני, כמו טיפש גמור, מתקשר להודיע לו שאאחר ואגיע רק בבוקר, ואז יצא המרצע מהשק, הוא אמר שהוא מתחרט, שהוא מעדיף שלא אגיע, שהוא חזר לאשתו ולילדים ושהסיפור שלנו נגמר.
לא היה טעם לכעוס ולהתלונן למה הוא לא סיפר לי מיד והניח לי לקחת חופשה מהעבודה, לארוז ולקנות כרטיס. הוא פשוט כזה ודי.
אחרי שנים כה רבות של הכרות השלמתי עם העובדה שהגבר היחיד שבאמת אהבתי הוא בן זונה אגואיסט שמעולם לא יהיה שלי.
בגללו הפכתי גם אני להיות טיפוס מגעיל שמנצל גברים צעירים ושובר את ליבם, שומר בסוד את רגשותיי אליו ואת קיומו בחיי, מעמיד פנים שאני גבר חסר רגשות, טיפוס קשוח שלא מאמין באהבה ובזוגיות.
אם הם רק היו יודעים...
השיחה האחרונה שלנו בשדה התעופה - אני מוקף אנשים ממהרים ומתרוצצים, עמוסי מזוודות ולחוצים בגלל הדיוטי פרי בעוד הוא יושב לו בשלווה במטבח ביתו, מחייך אל אשתו הבהמה שלא מבינה מילה אחת באנגלית - שברה את ליבי. הטיסה הזו שלא טסה היא הקש ששבר את גב הגמל החלטתי בבת אחת.
"אריך, אם אני לא אגיע הפעם אני לא אגיע יותר אף פעם. זהו, לא תשמע ממני יותר." אמרתי בקול נחוש לתוך הטלפון הזעיר שאחזתי בידי.
"אני מבין." הוא אמר ביובש, "אז שלום לך מר קרני, שיהיה לך יום נעים." איחל לי בנימוס ובטח חייך כדי שאשתו לא תחשוד.
"יום נעים גם לך אריך מילר אהובי." לחשתי חזרה בעברית ובעודי מטמין את המכשיר הדקיק בכיסי עלה בדעתי שכשרק הכרתי אותו טלפונים מהסוג הזה היו פנטזיה של מדע בדיוני וכיום יש אותם לכולם, לזקנים ולילדים כאחד.
מה פלא שאני מרגיש פתאום זקן ועייף מאוד.
חזרתי הביתה כשכל רצוני הוא לשכב בשקט במיטה, בחדר חשוך ולישון. את שביט הצעיר שכחתי לגמרי, וכשנזכרתי בו, בעודי מטפס לאיטי במדרגות אל דירתי - מתי הדיירים יפסיקו לריב ויניחו לוועד להתקין מעלית? - אמרתי לעצמי שהוא בטח יצא לבלות, וגם אם הוא יהיה בדירה... אני כבר אמצא מה לעשות איתו.
פתחתי, נכנסתי, ומיד הרגשתי שיש מישהו במקלחת, פס אור נראה מתחת לדלת ונשמעו מים זורמים. פתחתי אותה ולתימהוני, במקום למצוא את שביט עומד ומתקלח, מחייך אלי, גיליתי שם גבר בהיר עור ומנומש עם שיער חום ערמוני רטוב וזין זקור, עומד ערום במקלחת שלי ולוטש בי מבטים נפחדים.
אם לא היה די בכך הוא אחז בידו את הדילדו המיוחד שלי, זה שנעשה בהזמנה במיוחד למעני, חיקוי מדויק של הזין הפרטי שלי, מתנה מכצל'ה המשוגע שמת כבר מזמן.
הייתי צריך לצעוק, לכעוס אולי אפילו להיבהל, אבל איך יכולתי לפחד מבחור חמוד כל כך עם נמשים מתוקים על הכתפיים, פטמות ורודות זקורות מקור, ופנים מבוהלות כל כך?
"מישהו משתמש בזין שלי." הרשתי לעצמי הומאז' לזהבה ושלושת הדובים וחייכתי, כמעט בעל כורחי, יכול להיות שהוא היה גנב או מטורף, או שניהם יחד, אבל המעמד היה הזוי מכדי שאוכל להתרגז או להיבהל ברצינות.
"אני יכול להסביר." הוא לחש ודמעות מלאו את עיניו.
"אולי כדאי שתתנגב קודם?" הצעתי בחביבות, "בטח קר לך, יש לך בגדים?"
הוא הנהן, התעטף במגבת, נכנס לחדר הארונות שלי וכמה דקות אחר כך יצא משם לבוש.
"אני יותם." הציג את עצמו, "ואני מתנצל, בדרך כלל אני לא נכנס לדירות של זרים, אבל שביט אמר... חשבתי שאתה בחו"ל."
"חל שינוי פתאומי בתכניות שלי. איפה שביט?"
"הלך עם במבי לאכול."
"אז הוא ובמבי חזרו?"
"כן. אני ושביט כמעט ש... הוא כבר שם לי קונדום ופתאום במבי הגיע... הייתי חייב להתחבא בחדר הארונות שלך ושם מצאתי את הדילדו הזה, הוא ממש יפה."
"באמת?" חייכתי, "תודה, הוא עבודת יד, עשוי בהזמנה לפי צילום של הזין הפרטי שלי."
יותם הסמיק בצורה מקסימה. "לא ידעתי שאפשר לעשות דבר כזה."
"גם אני לא, אבל מסתבר שכן, זו הייתה מתנה מחבר שנפטר מזמן." הוספתי בעצב, כי פתאום התגעגעתי נורא לכצל'ה המשוגע שהיה מופרע על כל הראש בצורה מקסימה ומצחיקה כל כך עד שאי אפשר היה לכעוס עליו. אין יותר בחורים כמוהו בעולם, הם נעלמו כמו שנעלמו טלפונים עם חוגה, זיונים עם זרים בלי פחד מאיידס, בחורות שמתחתנות בבתוליהן ושיזוף בלי קרם עם מקדם הגנה. כשהייתי צעיר והאמנתי באהבה כל אלו היו קיימים, עם הזמן הם נעלמו כמו שנעלמו נעורי ותמימותי.
"למה אתה עצוב? בגלל הטיסה שהתבטלה? זה היה משהו חשוב?" שאל יותם, מביט בי בדאגה.
"לא, זה לא היה משהו חשוב, בכלל לא, סתם סיפור ישן וטיפשי שנמשך יותר מידי זמן."
"אולי תרגיש יותר טוב אם תספר לי?" הציע יותם והתיישב לצידי כאילו אין לו שום דבר טוב יותר לעשות מלשוחח איתי.
"זה סיפור ארוך מאוד." הזהרתי אותו.
"יש לי המון זמן ואני אוהב סיפורים ארוכים."
"אין לך איזה אישה שמחכה לך בבית? אולי חבר?"
"לא, אני לא נשוי, וגם חבר אין לי. אמרתי להורים שאני חוזר רק בעוד יומיים ככה שאף אחד לא מחכה לי."
"אני מבין." אמרתי, למרות שלא הבנתי. הוא נראה לפחות בן שלושים, אם לא יותר, מה פתאום בחור בגילו גר עם ההורים?
"לא, אתה לא מבין." אמר יותם בעצב, "אני באמת מתכוון לזה, אין מישהו שמחכה לי, אין לי אף אחד בעולם. אם אני אעלם אני לא אחסר לאיש. בחיים לא הייתי עם מישהו, לא נגעתי באף אחד ולא נגעו בי. הכי קרוב שהגעתי לסקס היה עם שביט, וברגע האחרון גם זה התקלקל. הייתי צריך להתחבא ולראות איך הוא ובמבי אוהבים זה את זה וכל מה שהיה לי ביד זה הזין הזה מפלסטיק."
"למעשה הוא מסיליקון מיוחד שמזכיר מאוד את מרקם הגוף האנושי."
"אולי, אבל הוא לא אנושי, ואם הוא לא מחובר לבן אדם אז הוא לא שווה שום דבר."
"זה נכון." הסכמתי, "איך קרה שבחור בגילך נשאר כל כך בודד?"
"לא יודע. כנראה שעד היום לא פגשתי את הבן אדם המתאים שיעשה לי חשק לגעת בו."
"ודווקא אחרי שפגשת אותו הוא חזר לאקס, באמת ביש מזל."
יותם הניד בראשו לשלילה. "אם אתה מתכוון לשביט אתה טועה, הוא בחור מקסים והוא עשה לי חשק למצוא אהבה, אבל הוא לא בשבילי, הוא לא פנוי ואני בחיים לא אגרום למישהו לבגוד באהבה האמיתית שלו. אני שמח שבמבי חזר ברגע המתאים והציל את שנינו מטעות איומה."
"אתה כל כך בטוח שיש דבר כזה, אהבה אמיתית? אתה מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגיל ההתבגרות. אל תדאג, גם לך זה יעבור."
יותם צחק. "לא, אני לא חושב שזה יקרה, בטח שלא עכשיו."
"למה אתה מתכוון עכשיו?"
"אני אסביר לך אחר כך. קודם אתה חייב לי סיפור ארוך."
"זה סיפור מאוד משעמם, אבל אם אתה מתעקש אז בבקשה." אמרתי וסיפרתי לו על אריך, על האהבה החזקה הזו שתפסה אותי פתאום לפני כל כך הרבה שנים, על הקנאה באשתו שהוא סירב לעזוב, על ההיסוסים שלו, ההתחמקויות והדחיות. סיפרתי בכאב על חודשי הגעגועים הארוכים בלעדיו, חודשים שניסיתי למלא בזיונים ובמסיבות, על שברון הלב שהסתרתי כל כך טוב מכולם ועל האהבה הנכזבת שעינתה אותי כל השנים, אהבה אבודה שנגמרה לי פתאום, משאירה אותי אבוד ואומלל.
"אני שמח לראות שצדקתי ואתה לא הבן אדם הקשוח שכולם חושבים שאתה." העיר יותם.
"רק היום נפגשנו, אתה עדיין לא יודע עלי כלום."
"אני יודע רק מה ששביט סיפר לי, אבל ברגע שנכנסתי לדירה שלך הרגשתי... הייתה לי הרגשה טובה, הרגשתי שגר פה בן אדם טוב." ליטף יותם את דירתי במבט עורג וחייך אלי בחמימות.
הוא היה כל כך תמים וחמוד. צחקתי מדבריו ובמקום להיעלב הוא נראה מרוצה והציע שיכין לי תה. שתינו תה יחד, אכלנו עוגה, שוחחנו על דא ועל הא ואז התקשר אליו שביט ושאל מה שלומו.
"אני ממש בסדר." שמח יותם, "אני כל כך שמח שלא עשינו כלום לפני שבמבי חזר. היה לנו מזל."
"חשבתי שתכעס."
"לא, מה פתאום, היה קצת מביך לשמוע מה עשיתם, אבל התגברתי."
"וגם הצצת." גיחך שביט, "הרגשתי את המבטים שלך שורפים לי בגב, זה היה מחרמן."
"אהה... נו, טוב, כן, הצצתי טיפה, לא יכולתי להתאפק." צחק יותם.
"מה אימא שלך אמרה כשחזרת כל כך מוקדם?"
"לא חזרתי, אני עוד פה עם מיכה. הוא לא טס בסוף. אנחנו יושבים פה ושותים תה. מתי אתה מגיע?"
"לא מגיע. הציעו לנו לנסוע לטיול לסיני והחלטנו לקבל את ההצעה. מיכה לא התפלא למצוא אותך שם?"
"כן, קצת, אבל זה בסדר, הוא בן אדם נחמד. תבלו יפה."
שביט צחק ואמר שאף פעם לא שמע מישהו קורא למיכה נחמד, ואחר כך סגר.
"אז לדעתך אני נחמד?" גיחכתי.
"כן, מאוד. הוא ענה, "אתה האיש הכי נחמד שאני מכיר." ופתאום רכן לעברי ונישק את לחיי.
אחזתי בכתפיו ונישקתי אותו בחזרה קודם על הלחי ואחר כך על הפה. הוא לא ידע להתנשק ונהניתי ללמד אותו, שנים שלא הייתי עם בן אדם כל כך תמים, ביישן וחמוד.
אחרי שהתנשקנו שוב ושוב הפשטתי אותו ואז... מתבקש להגיד שהזדיינו, אבל מה שעשינו היה יותר מסתם זיון, ומי כמוני שאין ספור גברים עברו בחדר השינה שלו יודע שמה שעשינו היה אהבה. אהבה עדינה, איטית, מתוקה, רכה, מנחמת, אהבה פשוטה ותמימה שכולם מחפשים אחריה בלי להבין שהיא נמצאת ממש פה ליד, צריך רק להושיט יד ולקחת.
אחר כך נרדמנו יחד וקמנו מחייכים, ובילינו סוף שבוע נהדר בלי שעשינו בעצם כלום חוץ מלדבר, לאכול, לטייל, לישון ולאהוב זה את זה.
המשכנו להיפגש גם אחר כך למרות חששותיי שאני מבוגר מידי בשבילו ושמגיע לו מישהו פחות שחוק ושרוט ממני.
יותם צחק מהחששות האלו ואמר שאנחנו הפכים שמשלימים זה את זה ולכן כל כך טוב לנו יחד. כל פעם שאני מציע לו לצאת לשתות, או לרקוד, או להכיר עוד אנשים, הוא סותם את פי בנשיקה ואומר שהוא מעדיף להיות בבית בשקט, רק אני והוא.
כל כך הרבה שנים עבדתי קשה כדי למצות את החיים עד תומם, כל כך השתדלתי לא לפספס כלום, לרוץ ממסיבה למסיבה ומאירוע לאירוע ולא הבנתי למה אני לא מצליח להיות באמת מאושר.
רק עכשיו, בגילי המתקדם, קלטתי שלא צריך לעבוד כל כך קשה כדי ליהנות, שהאושר נמצא בדברים קטנים ופשוטים שאין צורך להתאמץ כדי להשיג אותם, הם פה לידי, בבית. אני לא צריך לטוס לחו"ל ולהיאבק בשביל כמה שעות חטופות במלון, לא צריך להזיע במועדון צפוף ורועש, להידחק במסיבות המוניות, להתחרות כל הזמן בצעירים מלאי אנרגיות, להתרוצץ ולהתאמץ כל סוף שבוע, אין בזה צורך, אף פעם לא היה. כל זמן שהוא כאן, לידי, מחייך אלי, מחבק אותי כל לילה, שותה איתי קפה בבוקר, אוהב אותי בפשטות, בלי חשבונות ובלי משחקי כבוד ויוקרה, וחושב שאני הבן אדם הכי נחמד שהוא מכיר אני לא צריך יותר כלום.
עד ששביט ובמבי חזרו מהטיול בסיני הוא כבר העביר את חפציו אלי ונעשינו זוג רשמי. שביט היה בהלם, וגם במבי הופתע מאוד, ולא רק הוא, גם שאר מכרי וידידי הרבים מספור נדהמו. אף אחד לא הבין מאיפה צנח עלי הטיפוס הזה שאף אחד לא הכיר ולא שמע עליו קודם מעולם. כל זמן שזה יהיה תלוי רק בי ובו הם ימשיכו לא להכיר אותו ולא לשמוע עליו כלום.

האימון האחרון

בסוף אימון השחייה אסף, המאמן יריב, את כל הקבוצה שלו ונפרד מהם במילים קצרות ששינן קודם בבית מחשש שיכשל בלשונו. 
"הייתם קבוצה ממש בסדר. היה נעים לאמן אתכם. אני מקווה שבעונה הבאה ניפגש שוב בבריכה. חלק מכם כבר יהיו בקבוצת הבוגרים, אבל בכל זאת, אתם יכולים להמשיך ולפנות אלי בכל בעיה. אני מאחל לכם חופש חנוכה נעים ומבקש שכולם יתקלחו במים חמים ויחליפו לבגדים יבשים לפני שהם הולכים הביתה. להתראות אחרי החופשה."
כולם איחלו לו חופש נעים, נפרדו ממנו בלבביות ופנו להתקלח. יריב הפנה עורף לקבוצת הצעירים הערומים למחצה שמיהרו לעבר המקלחות והלך לאסוף את הציוד שנותר מפוזר על שפת הברכה.
הוא הסתובב על הרחבה המרוצפת שסביב הברכה, אוסף ומקפל הכל בקפידה, מקשיב לקולות הצעירים שנשמעו מעל לזרם המים, מחייך לשמע קול בס גברי שנשבר לפתע לציוץ ילדותי, משועשע מצהלות הצחוק, הבדיחות הטיפשיות, טפיחת המגבות הלחות על גופות שריריים וקולות המאבק הידידותיים שעלו מהמקלחות, אבל נמנע מלהכנס עד שהיה בטוח שכולם פנו לדרכם.
רק אז נעל את המחסן, אסף את המגבת וכלי הרחצה שלו ודשדש למקלחת בכפכפי הגומי החדשים והנוקשים שקנתה לו רותי.
הם לא התאימו עצמם בנוחות לכפות רגליו כמו כפכפיו הישנים והטובים, אבל היא עמדה על כך שכפכפי אילת הכחולים והמיושנים שלו מגעילים ויום אחד פשוט השליכה אותם לפח, מעמידה אותו בפני עובדה בצורת זוג כפכפים שחורים מעוצבים בקו מודרני ומעוטרים בפסים ירוקים וצהובים, שעוררו שריקות בוז טוב לב בפי שאר צוות המאמנים.
קודם דחף את ראשו המתולתל למקלחת האפלולית המוארת באור ירקרק שהסתנן מבעד לגג הפוליגל השקוף, שענפי עץ האלה הכתימו בכתמים שחורים, ורק כשנוכח לדעת שהשטח פנוי לחלוטין, הניח בצורה מסודרת את תיק כלי הרחצה שלו לצד תיק הבגדים, תלה את המגבת על קולב, ואז פשט את הספידו הלח שלו ונכנס מתחת למים החמים, בוחר בכוונה את הטוש השלישי משמאל, זה עם הזרם הכי חזק.
בעיניים עצומות גישש אחרי השמפו בנרתיק כלי הרחצה שלו. רותי כבר העירה כמה הערות לא נעימות בקשר לנרתיק העתיק הזה, הערות שהוא בחר לא לשמוע, ו... ידו נתקלה ביד חמה ומחוספסת שאחזה בפרק ידו.
הוא פקח את עיניו בבהלה וליבו שקע בקרבו - שוב פעם הילד הזה.
"עידו. עוד לא הלכת הביתה?"
"חיכיתי לך המאמן. אני יכול לנסוע אתך?"
יריב נאנח וסגר את הברז. "אני גר בכיוון ההפוך לבית שלך עידו." אמר בחומרה, "וחוץ מזה אתה גר ממש קרוב, בשביל מה אתה צריך טרמפ?"
עידו משך בכתפיו בתנועה חיננית של חוסר אונים וחייך, מגיש לו את בקבוק השמפו.
האור המתמעט בחוץ הטיל צללים ירקרקים על עורו הלבן והחלק של הנער הערום - גופו הדק נמצא בדיוק באמצע הדרך שבין נערות לגברות.
כתפיו כבר היו רחבות ככתפי גבר, אבל מתניו נותרו צרות ופטמותיו היו ורדרדות וקטנות כשל ילד ובלטו על רקע עורו החלק לגמרי משיער, מלבד פלומה דקה ובהירה שירדה מטבורו עד לתלתלי ערוותו.
למטה משם לא העז יריב להביט והעדיף להתרכז בפניו של עידו שעדיין זכר אותו כילד שמנמן בעל פנים עגלגלות.
בלחייו נכרו עדיין תווי הילדות הרכים, אבל היו זיפי זקן על לסתו ותלתלי הילד שלו נגזזו באכזריות לתספורת צבאית קוצנית. שרירי זרועותיו היו תפוחים וחזקים, מבהיקים תחת עורו הלח, אבל פרקי ידיו נותרו דקים וענוגים.
"כדאי שתתלבש ילד." אמר יריב בקול חמור, "ממש קר עכשיו."
"אבל עוד לא התקלחתי." מחה עידו, "ושכחתי להביא סבון ושמפו. אני יכול להשתמש בשלך?" ומיד יצק מעט שמפו על כף ידו, יד גברית גדולה וארוכת אצבעות בעלת ציפורנים מכורסמות כשל ילד וחייך חיוך התגרות ילדותי אל יריב.
"קודם אני אחפוף לך." אמר והחל לחפוף את שערו הרטוב של יריב שקיבל את הדין בהכנעה, הרכין את ראשו והניח לנער לעסות את עור קרקפתו, מתענג חרש על מגען הבוטח של האצבעות המעלות בועות קצף בשערו.
"אני צריך להסתפר." אמר בקול שקט, כאילו לעצמו, וכפי שידע נזעק עידו וביקש שלא ישחית את תלתליו היפים.
"גם אתה הסתפרת עידו." הזכיר לנער.
"כן, חשבתי שככה אני אראה פחות ילד." הצטחק עידו.
"אתה רק בן רבע לשש עשרה וככה בדיוק אתה נראה." אמר יריב בחומרה. עידו חייך אליו חיוך נחמד, תחום בגומות חן, והחל לסבן את עורו השחום של יריב, מעביר בהנאה את ידו המסובנת על כתפיו השריריות והחלקות.
המאמן נרעד קמעה מחמת מגעו והסתובב בגבו אליו כדי להסתיר את זקפתו.
עידו לא נרתע מהפנית הגב הזו אלא המשיך בשלו, מעביר את ידיו המסובנות על גבו המשולש של המאמן, מעסה את עורפו הרחב, פורט בחמדה באגודליו על עמוד השדרה שלו עד הגיעו לקו מותניו, שם התחלף גון העור השחום דבשי בגוון זהבהב בהיר.
"די עידו. מספיק." אמר יריב בחדות, אבל ידו של הנער כבר החליקה בין פלחי עגבותיו השריריים והמעוגלים.
"עידו מספיק. הגב שלי כבר מסובן." נחפז יריב להסתובב כשהוא נסוג לאחור עד שגבו נגע בקיר החרסינה הלבנה.
עידו הפסיק לחייך ופסע בעקבותיו, מצמיד את בטנו המתנשמת אל אברו הזקוף של יריב. כעת כבר היו שניהם רציניים מאוד, מתנשמים בכבדות.
"די עם זה ילד. מספיק כבר." לחש יריב בעייפות, לופת את פרקי ידיו הדקים של הצעיר, מנסה להרחיק אותו מעליו בזהירות.
"כבר החלטנו שדי. מספיק עידו. זה אסור. די." התחנן.
ליבו הלם במהירות והוא חש את הלב הפועם בחזה החלק והלבן הצמוד לחזהו הולם בקצב מטורף תואם לזה שלו.
עידו, נמוך מעט ממנו, התעלם מתחינתו, הניח את ידיו על כתפיו, הצמיד את פיו אל פיו החשוק של יריב בעוד אברו הורוד והזקוף מתאמץ להדחק בין ירכיו השריריות והחלקלקות מסבון וחיכך את בטנו בזין הפועם של מאמנו.
יריב נאבק בו בתנועות שהלכו ורפו. לשניה קצרצרה ומתוקה אחת השעין את ראשו על כתפו של הצעיר כאילו נח לרגע ועצם את עיניו, טועם בלשונו את טעם עורו של עידו, ואז התנער בבת אחת כמו הקיץ מחלום רע.
"אמרתי מספיק עידו!" צעק בזעם פתאומי, ובאחת פתח את המים הקרים. שניהם צעקו והנער קפץ לאחור בבהלה לוטש בו מבט פגוע מעבר לזרם הקר.
יריב שב וסגר את הברז ולרגע עמדו זה מול זה - שני גברים רטובים, מיוחמים וזועמים - ואז נמלאו עיניו של עידו דמעות.
"אבל זה האימון האחרון יריב, כל הזמן אמרת לי ש... ש..."
כעסו של יריב שכך קמעה, וקולו לבש טון פייסני. "אמרתי לך שאתה עדיין לא בן שש עשרה יריב. ואל תשכח שאני המאמן שלך. רק אחרי החופשה..." הוא נעצר בחטף כלא מאמין להבלים שפלט מפיו ברגע של חולשה.
"אבל אני לא אראה אותך כל החודש, וכולם אומרים שאתה והרותי הזאת..." יבבה ילדותית נשמעה בקול הצעיר שנשך את שפתיו והשתתק מתאמץ לא לבכות.
יריב חטף את המגבת שלו וכבש בה את פניו. מתעלם מנטפי הסבון שעל עורו צנח על הספסל. "לך מכאן ילד, בבקשה. לך עכשיו." אמר בקול חנוק.
הנער עמד מהסס, הושיט יד בתחינה, כמעט נגע ואז שמט אותה ויצא כשהוא אוסף את בגדיו בדרך.
בחוץ התלבש במהירות ודהר לביתו, שרוכי נעליו פרומים ודמעות צורבות את עיניו.
יריב קם, תלה חזרה את המגבת, מקפיד לפרוש אותה וליישר את קמטיה. אחר-כך נכנס מתחת לזרם המים, שפך מלוא היד שמפו על כף ידו, עצם את עיניו והחל משפשף במהירות את אברו הזקוף בכף ידו המסובנת.
דמותו של עידו הערום הבהבה מתחת לעפעפיו העצומים והוא גמר מהר, משמיע קול שהיה ספק גניחת סיפוק, ספק יבבת תסכול ואז שטף את עצמו, התנגב במהירות במגבת, התלבש מהר ונעמד להסתרק מול הראי הקטן שהיה תלוי לצד הדלת.
"אני צריך להסתפר." אמר שוב לעצמו ופתאום גאה בתוכו גל של זעם. הוא זרק את המסרק על הרצפה והטיח את אגרופו בקיר הלבנים הצבוע לבן.
הקיר נותר אדיש ורק ידו פעמה בכאב שלא הקל במאומה על הכאב שבליבו.
מקלל את עצמו חרש על טפשותו הרים את המסרק, דחף אותו לתיק הרחצה, ואסף את חפציו לתוך תיקו.
כעת יהיה עליו להמציא למען רותי סיפור שיסביר מדוע ידו חבולה הרהר, וצעדיו, כשפסע לעבר רכבו, היו איטיים כשל אדם עייף הנושא משא כבד על שכמו.

בשביל מה יש חברים


יעקב פוקס המכונה בפי כל פוקסי, נכנס לדירתו אבל וחפוי ראש למרות שנשא בילקוטו את מבחן הסיכום במטלורגיה כשהציון תשע מתנוסס עליו בגאון לצד סמיילי שובב - תוספת לא רשמית של פרופסור גוטמן שבע הרצון מהישגיו של תלמידו המוכשר.
"נו?" קידם את פניו מוטי, שותפו לדירה וידידו הטוב מאז התחלת הלימודים.
"קיבלתי תשע." הפטיר פוקסי בעגמומיות והשליך את ילקוטו על הרצפה משל היה עדיין תלמיד תיכון מרדן.
"נהדר, כל הכבוד!" קפץ מוטי מהספה וחיבק אותו, טופח בעוז על גבו.
"כן, ממש מאמם, מקסים ופנטסטי מעל לכל המצופה." גנח פוקסי, כרך את ידיו על מותני חברו והניח את ראשו הגזוז בתספורת מרינס חמורה על כתפו.
"אוי! נוהל דיכאון?" הסיק מוטי את המסקנות המתבקשות.
אנחה כבדה הייתה התשובה היחידה שקיבל.
"נו, די חמוד, אל תהיה עצוב." נמלא קולו של מוטי אהדה חמימה, "זה לא נורא כל-כך, תהיינה אחרות, מה היא אמרה לך?"
"היא תפוסה חזק. הם מתכוונים לנסוע בפסח להתחתן בקפריסין."
"אוי ואבוי, וכל הזמן הזה שהייתם יחד... כל הרמזים שחשבת..."
"כל הזמן הזה רק למדנו מוטי, והרמזים היו רק בדמיון שלי. היא מודה לי שהייתי שותף נפלא כזה ללימודים ושעזרתי לה כל-כך הרבה, אבל היא מאוהבת מעל לראש בטיפוס הזה מאווירונאוטיקה. בעצם היא די התפלאה שלא הבנתי את זה לבד אחרי שפגשתי אותם עושים יחד קניות במגה."
לא רק היא, גם אני, הרהר מוטי לנפשו, אבל שתק ברוב תבונה והמשיך להפעיל את נוהל הדיכאון שהשתכלל מאוד בשנתיים האחרונות, נוכח מנהגו הקבוע של פוקסי ידידו להתאהב מעל לראשו אך ורק בנשים תפוסות שראו בו ידיד טוב, חבר ללימודים, בחור נהדר, ושאר מחמאות שהורעפו על ראשו בנדיבות, אבל כמו שאמר פעם במרירות - השאירו אותי עם המון חברות נשואות וזין ביד.
הוא הושיב את פוקסי העגום על הכורסא עם בקבוק הייניקן והלך למלא לו אמבטיה, תוהה בפעם העשירית בערך למה רק הצירוף הזה של מים חמים ובועות סבון ריחניות מצליח לרפא את ליבו השבור של שותפו לדירה, ומצטער שוב שהאמבטיה בדירונת החמודה שלהם היא רק אמבטיית ישיבה קטנה והוא לא יכול להצטרף אל פוקסי ולשבת מולו במים החמימים והמבושמים, או טוב מזה, לשבת מאחוריו, לקרצף את גבו בספוג, לעסות בידיים מקציפות את ראשו הגזוז, להניח לחי לוהטת על גבו המנומש...
הוא נאנח, והוסיף למים גרגרי מלח אמבט כחולים שקנה במיוחד לשעה זו שידע היטב שתבוא במוקדם או במאוחר.
"פוקסי, האמבטיה מוכנה!" צעק.
דקה אחר כך הופיע פוקסי, ערום עד לתחתוניו, נושא עדיין את בקבוק הבירה בידו. "מה זה הצבע הזה של המים?" שאל בחשדנות בעודו נפטר כבדרך אגב מתחתוניו, בועט אותם לפינת המקלחת בהיסח דעת שנראה למוטי מקסים ביותר, אם כי הוא זה שאסף בסוף היום את בגדיו של פוקסי מכל פינות הבית.
"מה נראה לך?" הצטחק מוטי.
"כחול של אסלות."
"תתבייש פוקסי, זה מה שאתה חושב עלי? שאני אבזבז כחול יקר של אסלות על האמבטיות שלך?"
פוקסי הרים את גבותיו בלגלוג חביב וחייך. הם הביטו זה בזה בשתיקה שארכה שנייה אחת יותר מדי, ואז מוטי הסמיק קצת ונכנס להסבר מסובך ומיותר על המבצע הזה שהיה בסופר, ואיך הקופאית הרוסייה הזו דחפה לו ממש בכוח את המלח הכחול הזה בגלל שהוא קנה שלישיית סבונים וספוג ו..."
"ושמפו לא קנית?" הפסיק אותו פוקסי שכבר ישב נינוח באמבט החם, נשען לאחור על הדופן ועיניו עצומות.
מוטי שלף את השמפו שנרכש במיוחד בשביל נוהל הדיכאון - שמפו אורגני זהבהב מעשבי ים יפניים שהבטיח הגנה על זקיקי השיער והפגת מתחים. הבקבוק המעוצב ברוב חן עלה לו הון קטן בחנות הבודי שופ המפונפנת בה נהג לבצע לאחרונה את רכישות השדרוג של ערכת נוהל הדיכאון.
"תביא." שלח פוקסי את כף ידו פשוטה לפניו בעוד עיניו נותרות עצומות. מוטי הניח בכף היד הגברית הגדולה והמעוצבת בחן ספוג ריחני עשוי מסיבים טבעיים שנועדו להסרת שכבות מיותרות מהעור, כפי שציינה לפניו המוכרת בבודי שופ שכבר הכירה אותו היטב כקונה אנין טעם ופזרן.
"מה זה?" מישש פוקסי בחשדנות את הספוג הרך והעגלגל.
"סתם ספוג מצוי, ואל תשכח לשפשף טוב מאחורי האוזניים פוקסיל'ה." התבדח מוטי במבטא פולני דשן.
הוא התיישב על דופן האמבטיה, יצק מעט מהשמפו הזהבהב על ראש חברו והחל משפשף ומעסה את פדחתו העגלגלת בקצות אצבעותיו.
"אוי, זה כל-כך טוב." נאנח פוקסי, שוקע עוד קצת במים, "שקלת להשיג משרה של חופפת מוטי, אני צופה לך גדולות ונצורות במקצוע הזה."
"כן, מיד אחרי שאני מקבל תואר שני בהנדסת מכונות אני הולך לעבוד במספרה."
"אחלה תכנית, וגם הטיפים לא רעים בכלל." הניח פוקסי בהתפנקות את ראשו על ירך חברו. למרות היותו רשמית שבור לב ובדיכאון, ריחף חיוך קליל לא מודע על שפתיו, חיוך שלדעת מוטי היה שווה כל גרוש שהשקיע בשדרוג ערכת הדיכאון.
"אתה מרטיב אותי טמבל." נזף בו מוטי, "בגללך אני צריך להוריד את המכנסיים."
"ותוריד גם את החולצה כי אני בונה עליך שתסבן לי את הגב."
"איזה חוצפה, עוד משהו הוד מעלתך?" התרעם מוטי לכאורה, בעודו נחלץ בזריזות מחולצתו, ונפטר בזהירות מהמכנסים, נזהר לא להכאיב לזקפה הנוקשה שהתלבטה ברוכסן הג'ינס.
"כן, תביא לי שוקולד מריר." פקד פוקסי שכל אותה עת היו עיניו עצומות.
"פתאום נעשית לי כוסית? בלי שוקולד אתה לא יכול להתגבר על דחייה?" לגלג מוטי ופנה למטבח, חוזר חיש קל עם טבלת שוקולד קוט ד'אור מריר משובח עם אגוזים שהחליף את שוקולד הפרה החומה הפושטי – שוקולד מריר היה פריט חיוני בערכת הדיכאון.
"היא לא דחתה אותי." מחה פוקסי, "היא דווקא אמרה שאני מדליק וחמוד, ושאם היא לא הייתה תפוסה חזק אז... היא אפילו ניסתה לשדך לי את החברה הגרושה שלה."
"נו ו..."
"עזוב, היה לי מספיק מזה. מעכשיו אני רק לומד ועובד. מספיק עם רומנטיקה, רק דיכאונות יש לי מהבחורות האלו."
"כי אתה תמיד מתעקש להתאהב בתפוסות פוקסי."
"אבל כשאני מתאהב בהן אני לא יודע שהן תפוסות, זה מתברר לי רק בדיעבד." מחה פוקסי ברגש, ונגס בקובית השוקולד האחרונה שלו.
בדיעבד אה, הרהר מוטי בינו לבין עצמו, אבל בקול רק אמר, "בסדר פוקסי, עזוב רומנטיקה, אבל מה יהיה עם הסקס?"
השאלה הזו שברה באחת את שגרת נוהל הדיכאון הרגיל. פוקסי הזדקף ופקח עיניים נדהמות, מביט במוטי שהחל להתעסק במבוכה בסגר של בקבוק השמפו הזהוב.
"תראה מוטי, אם יש לך בעיה עם הקטע הזה שאני... שאנחנו..."
"שום בעיה." נחפז מוטי לסגת לעבר מתלה המגבות, "אני יודע, זה רק כדי שלא נהיה לחוצים עד שתגיע הבחורה המתאימה. לא צריך לטחון את הנושא הזה כל פעם מחדש."
"מי טוחן?" התרעם פוקסי. "זה אתה שהתחלת עם זה ש..."
מוטי הגיש לו את המגבת, קוטע את דבריו בקוצר רוח, "אוף אתך, שתוק כבר, יאללה, תתנגב. אין לי את כל היום לבזבז עליך."
פוקסי התעטף בשתיקה במגבת שהגיש לו ידידו ואחר-כך הדף אותו לקיר, נשען עליו, מועך אותו לפינת המקלחת הפעוטה, ונישק את פיו נשיקה מתוקה בטעם שוקולד מריר.
"תסכים איתי שעד שתבוא הבחורה המתאימה זה יותר טוב מלהביא ביד." ציין תוך שהוא מושך מעל מוטי את תחתוניו הלחים שכלאו בתוכם אבר זקוף ומשתוקק, "למרות שאני לא חושב מוטי, שבפקולטה להנדסת מכונות תמצא מישהי מתאימה, כולן שם לסביות קשוחות עם שפם."
"לפחות הן לא תפוסות באופן כרוני כמו הבנות שלומדות בהנדסת חומרים." החזיר לו מוטי את הנשיקה, ומשך אותו לחדר השינה.
הפעם הוא התעקש יותר מאשר בפעם הקודמת והצליח לשכנע את פוקסי לשכב בשקט ולהירגע בעוד הוא מעסה את גבו ויורד לאט לאט לאורך חוט השדרה המתוח שלו. אחרי שהגיע סוף סוף למחוז חפצו שילב בזריזות את חלקת לשונו מחד עם ניצול מתוחכם של כוח המשיכה מאידך (העובדה שהוא שקל עשרה ק"ג יותר מפוקסי התבררה כרבת תועלת), והצליח לנצל רגע של חוסר תשומת לב מצד פוקסי המתענג בתום לב על ליטופיו כדי לבצע בו את זממו.
פוקסי הגיב כצפוי וצעק, התפתל ואפילו נשך, אבל בסופו של דבר נכנע בעונג ונהם כמו חתול מתפנק, וגם אחרי שגמר המשיך לשכב בשקט, ממתין למוטי שיבוא אף הוא על סיפוקו.
אחר-כך היו הדמעות הרגילות ומוטי שב והבטיח שיותר הוא לא ייעשה את זה בלי לקבל רשות מפורשת, ופוקסי התפייס וחזר על המנטרה הרגילה שזה לא נחשב, וזה רק בגלל הבירה והאכזבה מהבחורה התפוסה ההיא ששברה את ליבו, וזה לא סיפור גדול, זה סך הכל כמו להביא ביד, אבל עם חבר טוב.
אחרי הכל הסכימו שניהם, בשביל מה יש חברים?
אחרי שפוקסי נרדם סוף סוף, דמעות מבהיקות עדיין על ריסיו, מוטי קם, הוריד את הקונדום באסלה ופנה לסדר את המקלחת, אורז את שאריות ערכת הדיכאון ומאחסן אותן בארון האמבטיה עד לפעם הבאה שהוא קיווה שתגיע במהרה בימינו.

נועם הייתה אחת מאותן תפוסות מיתולוגיות שפוקסי הצליח להתאהב בה כמה ימים אחרי מסיבת האירוסין שלה. כולם ידעו שהיא מאוהבת בכל ליבה בארוסה העשיר והמצליח, אם גם קשיש מעט בשבילה, ורק פוקסי הפתי הצליח לא לשים לב לטבעת האירוסין היקרה מאוד שנצצה על אצבעה.
מוטי דווקא זכר אותה לטובה כי בגללה הוא ופוקסי בילו סוף שבוע ארוך ומענג ביותר שהחל באמבטיה לוהטת מאוד והסתיים בלילה ללא שינה.
כשהיא שוב התקשרה, יותר משנה מאז נעלמה מאופק חייהם, הוא בירך אותה בחמימות וטרח לדרוש בשלום ארוסה, מתעניין בנימוס אם הם נישאו כבר, ואז שמע לחרדתו שהם כבר לא.
הארוס שב למכורתו, אי שם בארצות הים, והיא פנויה וזוכרת לטובה את אכזבתו האיומה של פוקסי כשהתברר לו שהזכוכית הענקית על אצבעה היא בעצם יהלום יקר ערך.
במשך כמה דקות ארוכות ומיוסרות הוא אפילו שקל לשכוח בנוחיות את ההודעה המנוסחת בקפידה שנועם הכתיבה לו, אבל הוא ידע היטב שאין בכך טעם – עכשיו היא כאן והטכניון לא גדול דיו כדי שפוקסי לא יגלה את דבר שובה.
בפנים מאובנים הוא מסר לפוקסי את הפתק שנאמר בו להלן – חזרתי ובגדול, ובלי הטבעת. אתה צדקת. היא באמת לא הלמה אותי.
פוקסי דילג מרוב אושר כשנחפז להתקשר אליה, ומוטי הסתגר במקלחת ובחן ממושכות את ערכת הדיכאון שצוידה לא מכבר מחדש, שואל את עצמו אם לשכח את כאב הלב שלו בקצף אמבט בריח אורנים שוויצריים, או ללכת על מלח אמבטיה טבעי שהגיע הישר מהמקום הנמוך ביותר בעולם.
פוקסי צעק שהוא יוצא לפגישה ויחזור מתישהו ושלא יחכה לו, והוא החליט שהמלח מהמקום הכי נמוך בעולם הולם את מצב רוחו יותר מאשר בועות שוויצריות בריח אורנים. אחרי שהתקין לו אמבט לוהט בריח גופריתי שהגיע היישר ממעמקי ים המלח העמיד על דופן האמבט שורה של שלושה בקבוקי בירה, הוסיף עוד בקבוק יין לתגבורת, ושקע במים, מגלה להפתעתו שאכן המים המהבילים מקלים על העצב שאפף אותו, או שאולי היה זה האלכוהול?
הוא עיין בשאלה זו בכובד ראש בעודו לוגם בהתמדה עד שסיים את כל הבירה והחל להיאבק בפקק של התגבורת, ואז נפתחה הדלת ופוקסי הופיע בפתח.
"מה, אתה שתית את כל זה?" שאל בפליאה.
"כן." אמר מוטי וחייך חיוך טיפשי משהו. הוא היה ידוע כשתיין גרוע מאוד.
"לא מצליח לפתוח. צריך עזרה." אמר והגיש לפוקסי את בקבוק היין - מוטי נטה לקצר מאוד את משפטיו כשהיה שתוי, והפעם הוא היה שתוי מאוד. שתוי יותר מכפי שהרשה לעצמו להשתכר מאז הפך לשותפו לדירה של פוקסי.
פוקסי לקח את הבקבוק והניח אותו בזהירות ליד הכיור, סוקר בתדהמה את שותפו.
"תפתח." התרגז מוטי, "רוצה עוד."
"אתה לא חושב ששתית מספיק מוטי?" אמר ברוך והתיישב על דופן האמבטיה, "מה קרה לך חמוד?" שאל, וניסה לגעת בכתפו הערומה.
מוטי התרגז והדף אותו מעליו בצורה מגושמת, מתיז מים לכל עבר.
"גם לי מותר דיכאון." אמר בזעף, וחבט בידו במים שנתזו על פרצופו של פוקסי.
כן מוטי, גם לך מגיע" הסכים פוקסי בקול רך, וניגב את פניו הרטובות בשרוול חולצתו, "אבל למה מוטי? מה קרה?"
"נועם, אתה. אין טבעת." הוא התרומם פתאום ונעמד באמבטיה הקטנה, פלגי מים קולחים לאורך כל גופו הרחב. "לא טוב. רוצה להקיא." גנח, ניסה לצאת מהמים וכמעט שנפל.
פוקסי נחפז לתמוך בו ועזר לו בעודו מקיא את כל הבירה ששתה הישר לאסלה.
אחר-כך פוקסי ניגב היטב את מוטי החיוור שהיה אחוז בחילה וצמרמורת, והשכיב אותו במיטה ואז פשט את בגדיו הלחים, חזר לאמבטיה המבולגנת ולראשונה בחייו סידר, ניקה, שטף והדיח.
"ממה בא הריח הזה?" שאל את מוטי בסלידה בעודו מרוקן את האמבטיה.
"מהמקום הכי נמוך בעולם." גנח מוטי.
"ריח מוזר." אמר פוקסי וקימט את אפו, "מה שלומך? איך ההרגשה?" הניח יד קרירה על מצחו של מוטי.
"אני חושב שאני כבר לא שיכור." בישר לו מוטי באומללות.
"יופי." אמר פוקסי בעידוד, נשכב לצידו והתרפק על גופו, מגשש בזהירות בין רגליו.
"תעזוב אותי." נהם מוטי והדף את ידו, "לך תלטף את נועם."
"אי אפשר." נאנח פוקסי, "החברה שלה... איזה מפחידה, אתה בטח מכיר אותה, היא לומדת בפקולטה שלך, עושה תואר שלישי בהנדסת מכונות."
"וואלה?" נדהם מוטי, "באמת."
"כן, האהבה נצחה, ואני הראשון שהיא רצתה לספר לו איך היא ויתרה על היהלומים כדי לצאת מהארון." הוא חייך באושר, "נכון שזה סיפור מקסים, מאמם ופנטסטי?"
"לגמרי." הסכים מוטי, בוחן את פניו בדאגה, "אתה לא מאוכזב פוקסי, היית נורא דלוק עליה בזמנו."
"נו, כן, היא בחורה מקסימה. כל החברות שלי מקסימות, חכמות, רגישות ונבונות, לא יזיק לך ללמוד מהן קצת מוטי."
"מה יש לי ללמוד מהן?" התרגז מוטי.
"כל מיני דברים, למשל איך לא להתרחץ באמבטיה שמריחה כמו המקום הכי נמוך בעולם." הצטחק פוקסי.
"זה לא מצחיק פוקסי." שב מוטי והדף את ידיו של חברו שהיה עליז בצורה מוזרה, "מה אתה שמח כל-כך? חצי שנה רצת אחרי הנועם הזו וצעקת שאסור שהיא תתחתן עם הטיפוס ההוא שהביא לה יהלומים, ועכשיו אחרי שהיא עזבה אותו היא שוב תפוסה, אז מה אתה שמח?"
"אני שמח כי סוף סוף יצא לי לראות גם אותך עושה אמבטיה." השיב פוקסי והתעקש לחזור ולחבק את מוטי הזועף.
"מספיק כבר, נמאס לי." הפך אליו מוטי את גבו, "אני לא מוכן לשחק יותר במשחק הזה פוקסי, עזוב אותי. אני צריך ללכת, הבטחתי לוועד לבוא לישיבה, הם צריכים עזרה בארגון מצעד הגאווה."
פוקסי עצם לרגע את עיניו ואז פקח אותן. "גם אני יכול לבוא, מוטי?"
מוטי לטש בו מבט נדהם. "אתה פוקסי? אתה רוצה לצעוד במצעד הגאווה?"
"כן, למה? יש לך בעיה עם זה? גם נועם והחברה שלה באות למצעד." החזיר לו פוקסי מבט מתגרה.
שככה יהיה לי טוב, חשב מוטי המופתע, קם מהמיטה והתחיל להתלבש לאיטו. "אולי אתה מוכן לעזור לנו בארגון המצעד פוקסי?" פנה אל ידידו שישב בקצה המיטה וגרב את גרביו.
"כן, בטח שאני מוכן לעזור, בשביל מה יש חברים?"

בקרוב אצלך

א. שאינו יודע לשאול
אני מאמין בכל ליבי שמי שעובד בערב שבת, נח בשבת, ומי שחורש בהתמדה על אטרף לאורך כל השנה יכול לתפוס סטוץ אפילו בערב חג משפחתי כמו פסח. נכון, קשה מאוד להשיג זיון כמה שעות לפני פרוץ הסדר, אבל בזכות היותי משקיען מתמיד עשיתי זאת יחסית בקלות.
אני מניח שיש כמה פלצנים יפי נפש שיעקמו את פניהם ויטענו שאין שום השג בסטוץ מזדמן, ולמעשה זה סוג של כשלון ושאני אתבייש לי, ולמה אני לא משקיע את תעצומות הנפש, החן והקסם האישי שלי בחיפוש אחרי אהבת חיי במקום לרדוף אחרי זיונים חדשים בלילות ולהחליף שותפים לסקס כמו גרביים? או כמו שאמרה אימא לאחותי - איך תשיגי בעל אם כל יומיים את עם בחור אחר?
"ומה כל כך טוב בבעל? הנה את השגת אחד ולא נראה לי שהוא מציאה כל כך גדולה." צחקה אחותי.
מזל שאימא לא יודעת איך נראים חיי המין שלי, אני לא חושב שהלב שלה יעמוד בהלם.
אז איך נראים חיי המין שלי? זה תלוי את מי אתה שואל. לדעתי הם מוצלחים מאוד, מלאי הפתעות, ואין בהם רגע דל והכל בזכות כלל הברזל שאימצתי לי ושאפשר לתמצת אותו בשלוש מילים – באתי, זיינתי, הלכתי.
לא רוצה שיחות נפש ולא דיבורים של לפני, אחרי ובטח שלא תוך כדי. סקס זה כיף, זה תענוג חד פעמי של הגוף בלבד. אני מקפיד להבהיר את זה היטב לשותפים שלי למיטה. לפעמים אני נפגש אתם עוד פעם פעמיים, ויש לי גם כמה יזיזים קבועים - מהזן הנשוי והלא מעיק - אבל בעקרון אני מזיין כדי לזיין, לא כדי להיקשר.
מי שמתאים לו ברוך הבא, מי שלא אז תן גז וזוז הלאה.
את רוב הגברים אני פוגש באינטרנט. באתרים כמו אטרף והדומים להם. המצאה נפלאה, האינטרנט, איך אפשר היה להיות הומו לפני שהמציאו אותו? ראשית אני רק משוחח על דא ועל הא, מתלוצץ, מתבדח, מחליף שנינויות, ככה אני מסנן את הטיפשים, האטומים ושאר טיפוסים כבדים שהם לא לטעמי, ובוחר לי מישהו מתאים, והכול בנחת, בסבבה, בלי לחץ ובלי חירטוטים על חיפוש קשר רציני.
לא כולם מרוצים מהגישה שלי אבל כזה אני, מי שרוצה ברוך הבא, ומי שלא שילך, תמיד יבוא אחר במקומו. הים הווירטואלי מלא דגים חרמנים ולהוטים.
מיד אחרי פורים אימא הודיעה לי שהסדר השנה אצלם ושאחותי תבוא עם הארוס שלה. אין לי מושג איך נהיה לה ארוס, אבל עובדה, הוא קיים, והוא רוצה בכנות גמורה להתחתן איתה, ואפילו מוכן לאכול ממטעמיה של אימא כדי להוכיח את רצינות כוונותיו.
נוכחותי בערב הסדר נדרשה השנה ביתר תוקף עקב ההפתעה הנעימה שעשתה אחותי להורים, ולא עזרו התירוצים, אימא פסקה שעלי לבוא ויהי מה, למרות שהיה לי ברור כמו שנים ושנים (או כמו מרק עוף וקניידלך כשרים לפסח) שעכשיו אחרי שאחותי הגדולה והבעייתית תפסה סוף סוף מישהו אימא תתחיל לפתח ציפיות גם לגבי ומיד אחרי הכוס הראשונה תתחיל להציק לי מתי גם אני אביא בחורה נחמדה לפגוש את ההורים.
לא פלא איפה שלנוכח הזוועות המצפות לי התיישבתי מול המחשב ופרסמתי מודעה מיוחדת ברוח החג – גבר לא חכם, ולא רשע, מחפש צעיר תם שאינו יודע לשאול.
לא היו הרבה קופצים על המודעה הפסחית הזו וברור היה שחלקם בכלל לא מבינים על מה אני מדבר. גם אלו שהבינו, בערך, התנצלו שהם בסדר אצל ההורים, או החברים, וניסו לקבוע איתי לאחרי הסדר, אבל אני התעקשתי שאני חייב זיון עכשיו, מיד, לפני שאתקע בין אבא ואימא הזורחים מנחת לנוכח פניה המאושרים של אחותי וארוסה, ובמקביל תוקעים בי מרפקים ושואלים – נו? ומתי אתה תביא לנו קצת נחת?
כמעט שהתייאשתי ואז הגיע דרור, בחור נחמד שאני מתבדח איתו עוד מפורים, הודיע לי שהוא אולי לא כל כך תם, אבל בהחלט לא יודע לשאול והוא מעוניין מאוד בגבר לא חכם ולא רשע.
כמה דקות אחר כך הייתי בדרך אליו. 
נכנסתי והופתעתי לטובה. במציאות הוא נראה טוב יותר מאשר התמונות בכרטיס שלו, וצעיר עד לחשש פדופיליה.
הוא שלף בקבוק יין לבן משובח שקיבל כשי לחג וגילה לי שהוא החליט, לכבוד חג החירות, להשתחרר מהפחד המטופש שלו מחדירה, והוא רוצה לבצע את המעשה הרב הזה בעזרתי האדיבה ועוד לפני שיתרגש עלינו החג.
בעקרון אני נרתע ממשימות עדינות כאלו, בחורים צעירים נוטים להיות רגשניים עד להפתיע אחרי שמבתקים את בתוליהם, ואני כידוע סולד מקטעים דביקים, אבל הוא היה ממש חמוד, וחוץ מזה לא הייתה לי שום אופציה אחרת והיין היה ממש טוב... אמרתי שבסדר ולגמתי עוד כוס, שלפתי קונדום, הפשטתי את דרור המתוק וגייסתי את כל ניסיוני במעשה האהבה בין גברים כדי שהוא יעבור בשלום את הניסיון שהוא חשש ממנו כל כך.
בהתחלה זה היה קשה כקריעת ים סוף. הוא קצת פחד, וקצת נבהל, וכמעט התחרט, אבל עם הרבה סבלנות ומתק שפתיים, ושפע נוזל סיכה הצלחתי. נכנסתי עד הסוף, הייתי עדין וזהיר, והחזקתי מעמד עד שהוא גמר ורק אז גם אני גמרתי.
כנאמר - סוף טוב הכול טוב!
"היה נהדר, עכשיו אני צריך לזוז." אמרתי אחרי ששנינו הפסקנו להתנשף.
הוא התרפק עלי ושאל אם אני חייב.
"כן." אמרתי בקשיחות והתיישבתי, "אמרתי לך מראש שאני כזה."
"ולא ניפגש יותר?" הביט בי דרור בעיני כלבלב דרוס.
"עדיף שלא."
"למה עדיף שלא?" החלו דמעות לנצוץ בעיני הקטיפה החומות הרכות.
"כי לא מתאים לי." פסקתי ואחר כך התרככתי קצת והוספתי ברוך, "אתה רק ילדון דרור, בגלל מה שעשינו אתה כולך מוכן להתאהב ולהתמרח עלי, אבל זו טעות. חכה יום יומיים ותראה שזה יעבור לך." אמרתי בעדינות והתחלתי להתלבש.
"יש לך מישהו אחר?" שאל דרור, כאילו כבדרך אגב, אבל היה לי כל כך ברור שהשאלה הזו עולה לו בדמים... איזה ילד נחמד, רכנתי וחיבקתי אותו קצרות.
"לא חמוד, אני לא בקטע של קשר. נדמה לי שהבהרתי לך את זה לא פעם."
"כן, אבל חשבתי..."
"אז חשבת." קמתי ודחפתי רגלים לנעלים בלי לטרוח לקשור את השרוכים. מאחורי שמעתי את דרור מבליע התייפחות חנוקה.
לעזאזל! למה הם חושבים שאחרי שיעניקו לי את התחת המדהים שלהם, את הפה המתמסר שלהם, את עורם הרך ואת החיוך המתוק שלהם אני אשנה את דעתי, אחזור שוב, ארצה לצאת בשבילם מהארון, לגור יחד ולספר לכולם שהנה, זה החבר שלי ואני אוהב אותו.
לא עוזר כמה פעמים אני אסביר שלא, לא מתאים לי, אני לא מוכן לקשר, הם תמיד שבים ומנסים, אולי הפעם אני כן אתפתה? 
פניתי לדלת, אחזתי בידית, לחצתי ו... נשארתי עם הידית ביד.
"היי! מה קורה פה?" צעקתי.
דרור הופיע מיד לצידי, לבוש רק בתחתונים. איזה גוף יפה היה לילדון הזה, והוא בטח משקיע בחדר כושר הרבה פחות ממני, אין צדק בעולם.
"שברת את הידית." אמר בקול מאשים.
"לא שברתי, היא נשברה." מחיתי, "אני לא מצליח לפתוח את הדלת, תעשה משהו."
דרור ניסה לעשות משהו, ואחר כך גם אני. לא הלך, אחרי כמה דקות של מאמץ הבנו שאין מה לעשות. אנחנו תקועים בדירה שלו כי בלי הידית אי אפשר לפתוח את הדלת מבפנים.
"זה כבר קרה פעם, כשרק התחלתי לגור פה, אבל אז בעל הבית עוד גר בדירה למטה ואחרי שהתקשרתי אליו הוא בא לשחרר אותי והחליף ידית. הקמצן הזה שם ידית זולה תוצרת סין ועוד הייתה לו חוצפה לצעוק עלי שלחצתי חזק מידי על הידית."
"דרור, זה לא עסק, אני חייב לצאת מפה, מחכים לי אצל הורי לסדר."
"אני מצטער מאוד, אבל אנחנו לכודים פה. אולי תתקשר ותגיד להם שאתה לא מגיע?"
נעצתי בו מבט נרגז. "בעדה שלנו אין דבר כזה לא בא לסדר, זה פשוט לא קיים, אם אני לא בא אימא שלי תהרוג אותי."
הוא גיחך. "תרגיעי מיס קרקוב, באף עדה לא מקבלים טוב הברזות מליל הסדר. טוב, אין ברירה, אני צריך להתקשר לאקס שלי, חוץ מבעל הבית הוא היחיד שיש לו מפתח לדירה הזו."
"אז תתקשר."
"זהו, שאני לא כל כך רוצה. נפרדנו בפיצוץ נוראי כי אני... כי היו לנו חילוקי דעות מהותיים."
"חילוקי דעות בתחת שלי! הוא עזב אותך כי לא הסכמת להזדיין בתחת."
דרור הסמיק. "כן, נכון. איך ידעת?"
"לא חשוב, נו, אם לא לאקס אז תתקשר לבעל הבית."
"אי אפשר, הוא נסע לעשות את הסדר באילת."
"אז תבלע את הגאווה שלך ותתקשר לאקס דרור, או שאני אצטרך לקפוץ מהחלון למטה."
"אני מעריך את הדבקות שלך במטרה ואת הנכונות שלך להגיע לסדר בגבס, אבל יש סורגים על כל החלונות." הפשיל דרור את הווילון חושף סורגים עבים במיוחד, "תוכל לצאת דרך החלון רק אם תבתר את עצמך קודם לחתיכות קטנות ואני לא חושב שבמצב הזה תצליח ליהנות מהגפילטע פיש."
"אל תפתה אותי דרור, השנה אימא שלי מאיימת להכין גם חריימה לכבוד הארוס של אחותי. לאור הכישרונות הקולינאריים שלה האופציה של ביתור לא נשמעת כל כך גרועה."
"אחותך התארסה? מזל טוב."
"תודה רבה, בקרוב אצלך."
"אל תדבר שטויות." צחק דרור, "ממתי הומואים מתארסים?"
"מתארסים ואם צריך אפילו מתחתנים כדי למנוע מההורים לדעת מה הם באמת אוהבים לעשות במיטה."
"ומה יקרה אם תפגוש מישהו שתרצה לחיות איתו, לא רק לזיין ולברוח?" תהה דרור, "אתה לא קצת מבוגר מידי בשביל לספר שיש לך שותף לדירה?" הוסיף שאלה חמצמצת בנוסח עדות אשכנז.
"אל תדאג, יש לי שיטה, אני לא אפגוש אחד כזה."
דרור הביט בי במבט שהיה בו שמץ של רחמים, "אבל אני כן דואג." אמר, פתח את הנייד שלו והתחיל לעיין בו .
"דואג למה?"
"לך." הוא ענה והקיש על אחד המקשים.
"אין לך מה לדאוג לי, אני מסודר, מזיין כמה שאני רוצה בלי סיבוכים וככה טוב לי."
"בדיוק בגלל זה אני דואג." אמר דרור ואז ענה לו מי שענה בצד השני של הקו והוא הסב את תשומת ליבו ממני אל בן שיחו העלום שהיה, כפי שהתברר לי אחרי כמה משפטים, האקס שלו.
"כן, חג שמח גם לך עמית." אמר דרור בקול רך, "בטח שהתגעגעתי, מאוד התגעגעתי... מה? באמת? אתה רוצה לבוא להגיד לי חג שמח באופן אישי? אני מאוד אשמח, ויש לי גם הפתעה קטנה בשבילך... לא, אני לא אגיד. תבוא ותראה." הוא צחק ואחר כך שאל את עמית אם יש לו עדיין את המפתח של הדירה.
"איזה מתוק אתה ששמרת אותו. אתה מוכן להביא אותו אתך, שוב נשברה לי הידית."
"לא, לא רבתי עם אף אחד, ולא טרקתי אותה. הפעם היא סתם נשברה, מעצמה. בחיי, וזה בכלל לא הייתי אני ששבר אותה, סתם אחד שקפץ אלי לביקור... בסדר, אל תיעלב, נכון שבגלל זה התקשרתי, אז מה? לא התקשרתי קודם כי הייתי בטוח שאתה שונא אותי." הקול מעבר לקו מחה נמרצות ודרור זרח משמחה, "אתה בטוח שאתה לא שונא אותי?" התחנחן, "ותבוא להציל אותי? באמת? להתראות חמוד." המה לתוך הטלפון וסגר אותו, מחייך.
"עמית יגיע לפה בעוד כמה דקות." בישר לי, "תראה איזה יופי, מעז יצא מתוק, דווקא בגלל ששברת את הידית... תודה אלעד." רכן ונשק לי על הלחי.
"אל לא דבר." עניתי ביובש, "ואולי, עד שעמית החמוד יגיע ויקבל את ההפתעה שלו, תסביר לי למה אתה דואג לי?"
"מה זאת אומרת למה? תראה איך אתה חי? כלוא בארון, בודד, במקום אהבה יש לך סקס ומיד אחריו אתה בורח, מבוהל כמו שפן מהרעיון שמישהו יעז לפתח כלפיך קצת חיבה. ממה אתה פוחד אלעד? למה אתה עושה את זה לעצמך?"
נוכח מבטו התם וההבעה המודאגת שבעיניו נותרתי אילם, ופתאום כל כך הצטערתי שלא נשארתי מחובק איתו במיטה במקום לקום ולהתלבש במהירות, אבל עמית כבר היה בדרך עם המפתח וברור היה לי שהחמצתי את ההזדמנות.
"אמרת שאתה לא יודע לשאול?" עקצתי אותו, מתעלם מהקושיות הנוקבות שהציב בפני.
"ואתה אמרתי שאתה לא רשע?"
"אני לא מתכוון להיות רשע דרור, אני פשוט... אני לא יכול להרשות לעצמי... ובין כה וכה גם אם אני אקשר למישהו זה יגמר רע. זה תמיד נגמר ככה, בעיקר אצל הומואים."
"זה סיכון שצריך לקחת בחיים. לא שמעת שאהבה זה כואב?"
"ואצל הומואים היא כואבת כפליים." אמרתי במרירות, "אני שונא להיות כזה."
"מה, כזה? פולנייה קוטרית עם גוש קרח במקום לב?"
"לא, דביל. הומו."
"ובגלל זה אתה מעניש את עצמך בחיים פתטיים כאלו?" הוכיח אותי דרור בעצב.
נשבע לכם שעמדה לי על קצה הלשון תשובה הולמת, משהו חריף ועוקצני שהיה מלמד את הילד החצוף הזה לקח, אבל אז נשמע קשקוש של מפתח במנעול ועמית פתח את הדלת ושחרר אותנו.
עד שהם התחבקו והתנשקו, שאלו זה את זה מה נשמע וביקשו סליחה אחד מהשני שכחתי כבר מה רציתי להגיד, ובין כה וכה כבר היה נורא מאוחר והייתי צריך לרוץ להחליף בגדים ולטוס להורי לליל הסדר שהיה נורא ואיום, בדיוק כשם שציפיתי שיהיה, ובעוד חודש צפויה החתונה של אחותי שגילתה לי בסוד שהיא בהריון... ואחר כך תהיה ברית ו...
אני הולך לשמוע כל כך הרבה 'בקרוב אצלך' עד שהרעיון של יציאה מהארון מתחיל להישמע קצת פחות נוראי.
נראה, אולי בפסח הבא. 

ב. חד גדיא
יש תקופות בחיים שבהן העבר שהשלכת מעליך כמו בגד שיצא מהאופנה מתעקש - כמו אופנת המכנסים המתרחבים שעדיף היה שתישאר בארון - לחזור ולצחוק לך בפרצוף.
שבוע הפסח הזה היה אחד מאותן תקופות. כמה דקות אחרי שהתוודעתי לארוסה של אחותי התחלנו בשיחה הכול כך ישראלית של איפה למדת? ואיפה עשית צבא? איפה אתה עושה מילואים ומאיפה אתה במקור? ועם מי ישבת על הסיר בגן יוכבד?
כל מי שעבר את הטקס הזה יודע שאין מצב שלא תאתרו מיד כמה מכרים משותפים, די מהר התברר לי לזוועתי שנתנאל - דווקא גבר חביב ודי נאה, אם כי חסר טעם כמו כל סטרייט ממוצע (עובדה שהוא רוצה להתחתן עם אחותי) - הוא בן דוד מדרגה שנייה של יוני ואם זה לא רע מספיק הם גם ידידי נפש ולכן ניפגש כנראה כולנו בחינה של אחותי, (מעניין מה אימא תעשה בחינה מרוקאית?) ובמסיבת הרווקים (למה כל שטות שנולדת באמריקה חייבים לייבא לארץ?) של נתנאל, ובסופו של דבר נחגוג יחד בחתונתם ואחר כך תהיה גם חנוכת הבית שלהם, הברית או הבריתה לילד שעוד לא התחיל להתהוות אבל בטח יגיח לאוויר העולם בעוד שנה שנתיים ועוד לפני שאספיק להתאושש כבר יחגוג את בר או בת המצווה שלו...
אחרי שהבנתי שאין קץ לזוועות המזומנות לי בעתיד הייתי צריך לשבת ולהירגע קצת עם כמה כוסות טרום ארבע כוסות כדי לעכל שבמשך כמה שנים בהן הצלחתי להתנתק לגמרי ולחלוטין מיוני, ואפילו להפסיק לחלום עליו, להזות אותו בהקיץ (בעיקר כשעשיתי ביד) וכמעט לא להתגעגע אליו יותר, פתאום נהפוך לסוג של קרובי משפחה ויהיה עלי להיפגש איתו שוב ושוב...
איך אני אעמוד בזה?
"מה קרה אלעדי?" לחשה לי אחותי כשהורדנו יחד את הכלים מהשולחן, "למה הפרצוף הזה? אתה לא חושב שנתנאל חמוד?"
"הוא מקסים." אמרתי בפיזור נפש, ממשיך לחשוב על יוני.
נעמה פירשה אחרת את ההבעה המנותקת שלי ונבהלה, "רק אל תגיד לי שהוא הומו?" לחשה.
"מה פתאום? מאיפה בא לך הרעיון הזה?"
"לא כי... האמת שיש לו הרבה חברים הומואים, גם היוני הזה, הבן דוד שלו הומו ו... אתה חושב שהוא הומו?"
"לא. אני בטוח שלא." אמרתי, "שקוף שהוא חולה עליך נעמה."
"אם אתה אומר אני רגועה." חייכה נעמה, "אני סומכת על הגיי דאר שלך."
כמעט הפלתי מידי את הכוס שאחזתי. "על המה שלי?"
"נו, אתה יודע, החוש הזה שבעזרתו אתם מזהים זה את זה."
"אתם?" רחשתי, חנוק מבהלה וממבוכה.
"בחייך אלעד." חייכה נעמה בקלות דעת, "כבר שנים שאני יודעת, ידעתי עוד כשהיית חייל וראיתי אותך מתנשק עם בועז, באמת חשבת שאף אחד לא יודע?"
"כל זמן שרק את יודעת זה בסדר, אבל אם אימא תדע..."
"נו, אז מה אם היא תדע? מה אתה חושב שיקרה?"
"לא יודע. העולם כפי שאנחנו מכירים אותו ייחרב?"
"שטויות, אל תחשוב שאימא כל כך טיפשה. כבר לפני שנתיים היא שאלה אותי אם יש מצב שאתה מעדיף בנים."
"ומה אמרת לה?" נחרדתי.
"לא הספקתי להגיד כלום כי אבא ישר התערב ואמר שזה לא העסק שלנו ושאם תרצה תספר לנו לבד."
"מה, גם אבא היה שם?"
"כן."
"ואבא אמר את זה? אבא?"
"נו, באמת. הם לא כאלה איומים אלעד, סך הכול ההורים שלנו אנשים די מודרניים. אימא אפילו לא מצמצה כשסיפרתי לה שנתנאל טוניסאי. למה אתה מתנהג כאילו שהם יתמוטטו אם תספר להם שאתה מעדיף גברים?"
"לא יודע." הודיתי, ובדרך חזרה הביתה, נושא מגדל של קופסאות מלאות שאריות אוכל, המשכתי לחשוב על השאלה של אחותי -
למה אני מתעקש כל כך, גם בגיל שלושים ושלוש, להתנהג כאילו יקרה אסון אם הורי ידעו שאני הומו?
אולי כי ככה יש לי תירוץ לא לבטא בקול את המילים - אני הומו? יכול להיות שאני מנסה להגן על עצמי ולא עליהם? 
ישנתי רע באותו לילה, הגפילטע פיש והחריימה של אימא ניהלו קרבות בבטני, ואם לא די בכך כפות ידי, בעיקר כף היד הימנית, כאבו מאוד. גם הגב הציק, אם כי לכך כבר התרגלתי, אבל הכאב בכף היד ובאצבעות היה חדש ומציק.
אני חייב להפסיק לשבת כל כך הרבה שעות מול המחשב, הרהרתי לעצמי, בטח חטפתי דלקת בגידים של שורש כף היד או משהו, ומה הפלא? זה מה שקורה אחרי שמבלים שעות רבות כל כך עם עכבר ביד.
בסוף לקחתי כדור אקמול ונרדמתי, חולם חלום מוזר שבו רצתי אחרי יוני שברח ממני. בעודי רץ אחריו גיליתי שתוך כדי כך גם אני נמלט מפני שיירה של גברים שעם כולם נכנסתי למיטה ואחר כך ברחתי מהם. למה הם רצים אחרי ולמה הם נראים זועמים כל כך? חבל שדולב החמוד לא רץ אחרי גם כן, הרהרתי תוך כדי חלום, אם הוא היה שם בטח הייתי מפסיק לרוץ אחרי יוני שבעצם – איך לא הבנתי את זה קודם - לא ברח ממני אלא רץ אחרי מישהו... מי זה?
התעוררתי מזיע, עדיין מאוכזב מזה שלא ראיתי את דולב בחלומי, אם כי מצד שני דולב שהיה קצת שמנמן לא היה הטיפוס שירוץ אחרי מישהו, בטח לא אחר אחד כמוני שעדיין נמצא עם רגל בארון... ושוב כואבת לי היד... והיא גם נפוחה... החלטתי, מהיום אני נותן ליד שלי מנוחה ולא נוגע במחשב לפחות שבוע. אטרף יסתדר בחול המועד פסח בלעדי, במקום מוטב שאלך לחדר הכושר שקצת הזנחתי לאחרונה.
הלכתי ברגל לחדר הכושר כי אם כבר אז כבר, וחוץ מזה האביב פרץ במלוא עוזו והיה ממש נחמד בחוץ, ואת מי אני רואה, יושבים להם יד ביד בבית קפה, מאוהבים וטובי לבב, אם לא את דרור ועמית שהתעקשו שאשב איתם על כוס קפה ואשמע למה הם לא יכירו לי בחור נחמד אחד שיצא לא מזמן מהארון ונורא רוצה זוגיות.
"למה לא?" נפגעתי, שוכח שאני בעצם נגד זוגיות.
הם החליפו מבטים. "כי הוא נחמד מידי בשבילך." אמר עמית ישירות, "אתה תקלקל אותו."
"רק אם הוא יבקש ממש יפה." צחקתי.
"הוא יבקש, אתה ממש הטעם שלו, אבל אחרי שתסמן עוד איקס על החגורה תלך ותשאיר אותו עם לב שבור. אני לא רוצה שזה יקרה לו."
"אבל זה יקרה, אם לא איתי אז עם מישהו אחר."
"למה?" התרגז דרור, "למה זה חייב להיות ככה? מדובר בבחור ממש מתוק שלקח לו עשר שנים לצאת מהארון ולקבל את עצמו, למה הוא צריך, דבר ראשון, לקבל את אטרף על הראש?"
"אז שלא ירשם לאטרף."
"הוא באמת לא נרשם. הוא בכלל מן טכנופוב כזה ששונא מחשבים, אבל מה זה עוזר כשטיפוסים כמוך מסתובבים בשטח... "
צחקתי והעמדתי פנים שלא אכפת לי, שזה משעשע אותי, אבל האמת, כאב לי, בעיקר כי ידעתי שהם צודקים. נפגעתי מיוני שנפגע מאיזה אחד שהוא לא הצליח להגיד את השם שלו מרוב שזה כאב, ואחר כך רצתי ועשיתי אותו דבר לאחרים. מילא אם הייתי פוגע רק בדולב החמוד, זה מה שקורה לך כשאתה מתנדב להיות ריבאונד, או כמו שאומרת אחותי, מי שדוחף מסרגה לשקע שלא יבוא בטענות לחברת חשמל. (היא התכוונה למשהו אחר, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון). אני פשוט התמכרתי לסיפור הזה של לזיין וללכת, לחבק, לנשק לענג ואחר כך לרמוס ולדרוס.
כמה שנים אני כבר עושה את זה? יותר מידי, ללא ספק, ולמה אני כזה? הרי אני לא באמת איזה רשע חסר לב, למה אני מתנהג ככה? אולי בגלל שבלי חבר קבוע, מישהו שישנים איתו וקמים איתו ומוחקים בגללו את הכרטיס באטרף, אני לא צריך להודות שאני באמת הומו? לא סתם גבר שנהנה לעשות סקס עם גברים אלא ממש ממש הומו?
הלכתי נסער על ההליכון, טוחן את המחשבות הללו במוחי, סוקר את חיי לאחור ולא אוהב את מה שאני רואה, ממש לא, אפילו מתבייש.
צריך להפסיק את החד גדיא הזה החלטתי, אני חייב לחפש את דולב, להתנצל בפניו ולבקש ממנו להמשיך במקום בו הפסקנו, אולי עוד יש לי תקווה? אולי עוד אצליח, בתמיכה של גבר שיאהב אותי, להשלים עם עצמי ועם ההומואיות שלי? ואולי, אולי, גם לצאת מהארון? לא רק באופן וירטואלי, דרך אטרף, אלא באמת, מול ההורים?
חזרתי הביתה, התקלחתי, עשיתי כמה טלפונים, ביררתי כמה בירורים וגיליתי שדולב הפך להיות ברמן ושותף בפאב הומואי מצליח מאוד. המקור שלי שהיה פטפטן ושופע מידע סיפר לי בעליזות שדולב השתנה מאוד, נעשה חטוב ושרירי למהדרין, והוא מפורסם בתדירות בה הוא מחליף בני זוג למיטה.
"הוא נעשה ממש כמוך." התפעל בן שיחי שפיצה על טיפשותו חסרת הטקט בטורסו מגולף לתפארת.
די התבאסתי לשמוע את דבריו, אבל בכל זאת החלטתי לנסות להיפגש עם דולב. עוד באותו ערב לבשתי את מיטב מחלצותיי, מה שנקרא - דפקתי הופעה מרשימה - ושמתי פעמי אל הפאב של דולב.
בקושי זיהיתי אותו, כמה הוא השתנה מאז היה צעיר שמנמן, ממושקף וביישן... הוא דווקא זיהה אותי מיד, שמח לקראתי, עשה לי כבוד, הפקיד את הבר בידי שותפו וישב איתי בצד לשיחה.
ניסיתי, נשבע לכם שניסיתי להסביר לו למה אני מבקש ממנו סליחה, אבל איך נאמר במקורותינו - אוזניים להם ולא ישמעו. הוא הקשיב בחיוך לנאום הרגשני שלי על הסיבות לכך שנהגתי בו באכזריות ובקשי לב ואז, ממש כשהגעתי לשיא ופצחתי בהתנצלות נרגשת הניח יד על ברכי והפסיק אותי. "אח שלי, באימאש'ך, תעזוב אותי מזה. סך הכול עשית לי טובה. נכון, כמה ימים בכיתי ולא יצאתי מהבית, אבל אחר כך עבר לי. הלכתי למכון כושר, עבדתי על עצמי, לקחתי את עצמי בידיים והיום אני מרוצה, מזיין כל יום כוסון אחר, מאושר עד הגג. תודה שעשית לי בית ספר אלעד."
"על לא דבר." אמרתי ונאנחתי.
דולב חייך, נופף לכמה מחבריו שנכנסו זה עתה, ושאל אם בא לי ללכת להזדיין בשירותים או שאני רוצה לחכות ולקפוץ אליו לדירה כשהוא יסיים את המשמרת?
"לא, תודה." אמרתי, מרגיש כאילו בלעתי זה עתה כף גדושה מרור, "יש לי חבר קבוע, הפסקתי לזיין מהצד." וברחתי הביתה.
מחקתי את הכרטיס שלי באטרף, החלטתי שמעכשיו אני מחפש זוגיות והלכתי לישון. 
את שבוע חול המועד ביליתי בגמילה מגלישה באתרי היכרות. היה קשה. כפיצוי אכלתי יותר מידי מצות בממרח שוקולד, (עדיף על עישון), אבל לפחות היד שלי החלימה ולא כאבה יותר.
כשהגעתי לחגיגת המימונה שארגן וועד הקהילה הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי שהתגברתי על שלב רע בחיי ואני בשל לחיים חדשים.
כמה דקות אחרי שמצאתי מקום לשבת ראיתי אותו ונדלקתי, איזה מתוק! לא צעיר מידי, לא חטוב מידי, לא גבוה ולא נמוך, בדיוק הטעם שלי.
חייכתי אליו, הוא אלי. ניגשתי, הצגתי את עצמי, הוא לחץ לי את היד ואמר ששמו רונן וש... פתאום הופיעו משני צידיו דרור ועמית, רציניים ועצבניים כמו מאבטחים רוסיים שקיצצו להם את אספקת הוודקה, "בוא רונן, אני רוצה שתכיר מישהו." משך משם דרור את רונן משאיר אותי עם עמית שנתקע מולי, זועם. "אמרתי לך לא להתקרב אליו."
"אל מי, אל רונן? לא ידעתי בכלל שאתה מכיר אותו. מה, זה הוא הבחור שדיברתם עליו כשנפגשנו בקפה?"
"כן, זה הוא, והוא חמוד ותמים ורוצה בן אדם שיאהב אותו, לא ישבור לו את הלב, מישהו כמו הבחור שדרור מצא לו." ואכן, מעבר לכתפו של עמית ראיתי את רונן משוחח בהתלהבות עם צעיר יפה בעל חיוך נלהב ובלורית שופעת ג'ל.
"אני מבין עמית ואתם צודקים, אבל אני כבר לא הבן אדם שהייתי, השתניתי, מחקתי את הכרטיס באטרף, נמאס לי מסקס חסר משמעות, החלטתי שגם אני רוצה זוגיות."
"יאללה, יאללה, שמענו עליך." הפטיר עמית בחיוך מזלזל, "אתה הרי תגיד הכול בשביל זיון ואחר כך תגיד לו שזה לא הוא, זה אתה, ותלך לחפש זיון חדש. מכירים אותך. טוב, אני צריך לזוז, דרור קורא לי, יאללה ביי."
הוא הסתלק, הלך אל דרור, נתן לו יד ויחד הם הצטרפו למקהלת גברים, קצת שיכורים אבל מאוד נלהבים, ששרו בשתי קולות את חד גדיא בגרסא המודרנית של חווה אלברשטיין המלכה, אבל בלשון זכר.

ומה פתאום אתה שר חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתנתי לי השנה
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודע מי אני.

ג. בקרוב אצלך
"אתה לא יכול לא לבוא למסיבת הרווקים של נתנאל." הודיעה לי אחותי בטון שהזכיר לי מאוד את אימא, "הוא ייעלב נורא ובכלל, ממתי אתה מסרב ללכת למסיבה?"
"יש לי סיבות משלי." עניתי בהדרת כבוד שלא הרשימה אותה כהוא זה.
"איזה סיבות? אתה פוחד שתהיה חשפנית? אל תדאג, לא תהיה."
"מאין לך?"
אחותי חייכה חיוך מסתורי ובמקום לענות המשיכה לספר לי עד כמה המסיבה תהיה מוצלחת, איזה חברים נחמדים יש לנתנאל שלה, והזכירה לי שחלק מחבריו הם הומואים ובטח אמצא אתם שפה משותפת. "יהיה שם גם הבן דוד שלו שאתה מכיר, איך קוראים לו?"
"יוני." אמרתי ועצמתי את עיני, אבל אפילו בעיניים עצומות חשתי את מבטה החשדני סוקר את פני ביסודיות של חוקר שב"כ.
"מה בדיוק היה בינך לבין היוני הזה?"
"לא חשוב."
"אז אני צודקת. היה משהו."
"כן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה."
"טוב, מה שזה לא יהיה לא הגיע הזמן שתתגבר על זה ותתפייס איתו, אחרי הכול אתם עומדים להיות קרובי משפחה, בערך."
"בבקשה, אל תזכירי לי." גנחתי.
"ותבוא למסיבת הרווקים?"
"כן, כן, די להציק נעמה. את יודעת, את מתחילה להתנהג כמו אימא. אי! די, בלי צביטות! מה כבר אמרתי? הצילו!" 
נו, הייתה לי ברירה? הלכתי, קצת רועד, קצת עצבני, קצת מתוח, אבל הלכתי. לא ציפיתי ליהנות כי מה לי ולמסיבות של סטרייטים, אבל אני אדם חלש אופי, אין לי כוח להתווכח עם האגף הנשי במשפחה, וחוץ מזה כן הייתי סקרן לראות את יוני, לדעת מה עבר עליו בחמש השנים האחרונות מאז נפרדנו. אולי אפילו להבין למה האהבה שלנו, שהייתי בטוח שהיא הדדית וחזקה, הסתיימה בצורה כל כך פתאומית ומכאיבה.
יוני... יוני... כשאני נזכר בעצמי בתקופה שבה הייתי מאוהב בו יש לי הרגשה שמדובר באדם אחר לגמרי. לא יכול להיות שאני היה זה שריחף מרוב אושר בגלל החיוך שלו ולא ראה בכלל גברים אחרים כשהוא היה בסביבה. הוא היה האהבה הראשונה שלי, הסקס הכי טוב שהיה לי אי פעם, הגבר הראשון שנחשפתי בפניו בלי היסוס. הדברים שנתתי לו לעשות לי... אף אחד אחר לא קיבל רשות לעשות אותם. התמסרתי לו בגוף ובנפש... כשהוא גירש אותי מעל פניו החלטתי שלא עוד, פעם אחת הספיקה לי ויותר לא אתן לאיש לפגוע בי ככה.
לקח לי חודשים ארוכים להתאושש מהדיכאון והעובדה שכל כך פחדתי לפגוש אותו שוב מעידה שכנראה לא התגברתי עליו לגמרי עד היום.
המסיבה הייתה ממש בסדר - פאב נחמד, מוזיקה לא רועשת מידי, שפע של משקאות, חבר'ה איכותיים, מינון מתאים של סטרייטים והומואים, ובמקום חשפנית, מסך ענק עם סרטי פורנו שגרמו הנאה גם לחובבי הגברים וגם לחובבי הנשים - הכול היה שם חוץ מיוני, בן דודו וידידו הטוב של החתן.
"איפה יוני?" שאלתי את נתנאל שהגיע למסיבה מתודלק ועליז להפליא.
"יוני דפק נפקדות. הוא חולה. בזמן האחרון כל פעם שאני רוצה לפגוש אותו הוא מספר לי שהוא חולה. בסוף אני פשוט אסע אליו הביתה לראות מה קורה איתו."
"איפה הוא גר?" שאלתי, מנצל בלי בושה את שכרותו של נתנאל כדי לסחוט ממנו מידע.
נתנאל נתן לי את הכתובת וחזר לבהות במסך. ישבתי לידו וניסיתי למצוא עניין בבנות הערומות שהתלטפו להן להנאת הצופים. לא הצלחתי, אפילו הגבר המצויד כהלכה שבא לעזרתן לא הואיל.
אחרי רבע שעה הבנתי שאין טעם, הרצון לראות את יוני היה חזק אפילו מהחרמנות.
'הדרך הטובה ביותר להילחם בפיתוי היא להיכנע לו' אמר אוסקר ווילד הגדול, ואם הוא חשב ככה אז מי אני הקטן שאשבור לו את המילה? שאלתי, ונסעתי אל יוני. 
האמת, לא הייתי צריך להיות מופתע, כבר מהכתובת שלו יכולתי לחשוד שמשהו לא טוב עובר עליו. ממתי יוני מרשה לעצמו לגור על גבול גבעתיים תל אביב? ועוד ברחוב הקטן והאפרורי הזה?
עליתי, מודאג, במדרגות צרות ואפלוליות של בנין הדירות המרופט שראה ימים טובים מאלו (אי שם בשלהי שלטונו של בן גוריון) ונקשתי על דלת עץ קלופת צבע חום דהוי. קול מענה לא ברור, ספק נהמה ספק גניחה, היה התשובה. החלטתי להסתפק בכך ונכנסתי.
הדירה הייתה קטנה מאוד, מבולגנת להחריד והריחה כמו מקום שאיש לא טרח לפתוח בו חלון ימים רבים.
יוני שכב על הספה בסלון, מכוסה בשמיכת צמר משובצת. הכרתי את השמיכה הזו הכר היטב, לא פעם נרדמתי תחתיה כשאני צמוד אליו. היא דהתה והתרפטה, אבל אני זיהיתי אותה מיד.
גם יוני זיהה אותי מיד. "אלעד." אמר והניח מידו את השלט של הטלוויזיה שפעלה בלי קול, "אתה לא השליח של הפיצה."
"לא." הסכמתי, "אני לא. איזה פיצה הזמנת?"
"עם טונה ובצל."
"אפשר לדעת למה אתה שוכב פה ואוכל פיצה עם בצל במקום לחגוג במסיבה של נתנאל?"
"מה לך ולנתנאל?"
"הוא עומד להיות גיסי." אמרתי והתיישבתי בכורסא מולו, מועך תחתי ערמת בגדים מקומטים ונעל בית יתומה.
"אהה... אז הוא מתחתן עם הנעמה הזאת. לא ידעתי."
"עכשיו אתה יודע." רכנתי והבטתי בו, הוא נראה דווקא בסדר, אמנם לא מגולח, שערו קצוץ מידי, לבוש רק מכנסיים קצרים וטריקו מהוה, אבל סך הכול בסדר. אולי קצת רזה מידי, מעט יותר מבוגר כמובן, אבל לא, כפי שחששתי, כמו נרקומן שדוף.
"מה קורה אתך? נעשית מכור לסמים?" חקרתי אותו, "או שסתם ירדת מהפסים?"
"לא השתנית אלעד." אמר והחיוך המוכר והיפה שלו האיר לשנייה את פניו, "אומר ישר את כל מה שיש לו בראש, לא חושב לרגע, ישר זבנג וגמרנו."
"אבל אתה כן השתנית. מה זה הבלגן המסריח הזה? ומה פתאום אתה שוכב פה ביום שישי בערב כמו איזה רווקה ממורמרת ומחכה לפיצה עם בצל?"
החיוך שלו נעלם. הוא נשכב על גבו והניח זרוע כפופה על פניו, "זה לא עסקך אלעד, מי נתן לך את הכתובת שלי?"
"נתנאל."
"הטיפש הזה, הזהרתי אותו לא להגיד לאף אחד..."
"אל תכעס עליו, הוא היה שיכור ועסוק."
"עסוק במה?"
"בתחליף לחשפנית."
"מה?"
"לא חשוב. מה קרה לך יוני? למה אתה חי ככה?"
"מה אכפת לך?"
"לא יודע. עובדה שאכפת לי."
"אני מצטער שהעפתי אותך בצורה מכוערת כזו אלעד, אני מקווה שהתגברת על זה."
"לא. האמת שלא. זה כואב עד היום."
"אבל בטח כבר יש לך מישהו."
"לא, רק סטוצים."
"קשה לי להאמין."
"גם לי, אבל עובדה. ומה אתך? איך זה שאתה לבד?"
"אני לא לבד, מי אמר שאני לבד." אמר יוני וצחק צחוק קצר ומריר שלא מצא חן בעיני.
השליח של הפיצה נקש בדלת. ניגשתי אליו, שילמתי לו ונשאתי את הפיצה למטבח שנראה כמו מפגע תברואתי. עד שרחצתי כמה צלחות וסכין, חתכתי את הפיצה וסידרתי הכול על מגש כדי להביא לסלון יוני כבר נרדם, ידו שמוטה על הרצפה, פניו לבנות מידי, נראות צעירות ופגיעות בשנתו.
היטבתי את השמיכה על כתפיו וחזרתי למטבח לסיים את רחצת הכלים. אחר כך הלכתי למקלחת לחפש דלי וסמרטוט כדי לשטוף את הרצפה המטונפת ושם מצאתי את ההסבר – קופסת קרטון ורדרדה עם פסים סגולים, שם לטיני מסובך מודפס עליה ועלון הסברים מודפס קטן וצפוף מציץ מתוכה - עיינתי בו ומיד הבנתי שזו תרופה נגד איידס. חיפוש זריז בארון התרופות העלה עוד שני סוגי תרופות, כולן נועדו לנשאי איידס.
המשכתי לנקות את המטבח, מוחי גועש מרוב מחשבות, זיכרונות, חישובים וחששות. אחרי חצי שנה יחד יוני העלה את הרעיון שניבדק וכמה ימים אחר כך העיף אותי לכל הרוחות. כשקיבלתי את התשובה השלילית הייתי כל כך אומלל ומבואס מהפרידה עד שאפילו לא שמחתי שאני בריא. הוא כנראה קיבל תשובה חיובית ובגלל זה... ואם כבר מדברים, מתי נבדקתי לאחרונה? לפני שנה, שנה וחצי? לא זוכר. הזמן עובר מהר כשנהנים, חשבתי במרירות ופתאום גיליתי שאני בוכה.
"מה אתה עושה?" הפתיע אותי קולו של יוני.
"מנסה להתגבר על ערמות הכביסה המלוכלכת. איך מפעילים את הדינוזאור הזה."
"לוחצים כאן." הוא לחץ על כפתור והמכונה העתיקה החלה לפעול.
"למה אתה לא מביא כביסה מלוכלכת לאימא, כמו כולם."
"אני ואימא שלי..." הוא משך בכתפיו.
"מה אתה ואימא שלך?" היחסים בינו לבין אימו האלמנה לא היו חמים במיוחד, אבל בכל זאת, אימא יש רק אחת.
"אפשר להגיד שמאז שהיא התחתנה עם החרא (הכינוי שיוני נתן לחבר של אימו) נפרדו דרכינו."
"הוא חרא כי הוא לא אוהב הומואים או כי יש לו בעיה עם איידס?"
יוני שתק רגע, מעכל את דברי. "תמיד היית חטטן שדוחף את האף לאן שלא צריך. מה זה עסקך?"
"זה עסקי כי זה הרס לי את החיים."
ידיו מעכו את כתפי בעודו בוחן בבהלה את פני, "אל תגיד לי שנדבקת ממני?"
"לא, דביל. אני שלילי, אבל בכל זאת החיים שלי הרוסים."
"מה, בגלל שהעפתי אותך? שטויות, עשיתי את זה לטובתך."
"לטובתי?" התרגזתי והדפתי אותו ממני.
"כן, לטובתך, טמבל." התעקש יוני. בתגובה ניסיתי להרביץ לו, אבל באשמת מרפסת הכביסה קטנה שלו במקום מכות יצא לנו חיבוק.
"נו, די, די, מה אתה בוכה? מספיק, אני מצטער. הייתי בהיסטריה מוחלטת ועשיתי שטות. אני מודה. עד שהבנתי את זה כבר היה מאוחר מידי."
"לא נכון, לא היה מאוחר מידי. יכולת לבוא אלי שנה אחר כך, אפילו שנתיים אחרי זה ולספר לי."
"ניסיתי אלעד. חצי שנה אחרי שנפרדנו ראיתי אותך באיזה מסיבה וניסיתי לדבר אתך, אבל היית נורא שיכור והיה אתך בחור אחד שחיבק אותך ממש חזק, וגם אתה נמרחת עליו. הבנתי שהתגברת עלי והסתלקתי."
"טעית, לא התגברתי. עד היום לא התגברתי והכל באשמתך. עכשיו בוא למטבח, נאכל פיצה ותספר לי הכול."
"אין הרבה מה לספר." נגס יוני מהפיצה המחוממת. "קיבלתי תשובה חיובית והחלטתי, דבר ראשון, לסלק אותך שלא תידבק, ואחר כך לשבת לכתוב צוואה. לקח לי כמה חודשים להבין שלא מתים כל כך מהר מאיידס. ובשנים הראשונות אפילו לא הייתי צריך לקחת תרופות."
"חבל שלא סיפרת לי במקום להעיף אותי יוני."
"נכון, אתה צודק, באמת חבל. נורא התגעגעתי אליך, אבל תבין, כל כך התביישתי וכעסתי על עצמי... הרגשתי נורא אשם. מיד ידעתי שנדבקתי בתקופה הזוועתית הזו כשהסתובבתי מסטול ושיכור וזיינתי מכל הבא ליד כי איתמר זרק אותי. חשבתי שיצאתי מזה אחרי שפגשתי אותך... כשהבנתי שטעיתי המחשבה הראשונה שלי הייתה איך להגן עליך מהטעויות שלי, בגלל זה אמרתי לך ללכת."
"אתה מטומטם. ואם כבר מדברים על זה, גם בלגניסט נוראי."
"אני יודע. תודה שרחצת כלים, לא היית צריך."
"שתוק כבר. אתה פולניה עוד יותר ממני, למה אין אצלך שום דבר לשתות."
"אסור לי אלכוהול, מצטער. מיץ תפוחים הולך?"
"בסדר. תאכל עוד קצת, בקושי גמרת חצי פרוסה."
"לא יכול, מצטער." הדף יוני מעל פניו את הפיצה שלו ונאנח. הוא בקושי אכל שליש פרוסה, לא פלא שהוא רזה כל כך.
"למה התכוונת שאמרת שאתה לא לבד?"
"התכוונתי שאני חי עם הווירוס, ועכשיו, אחרי שהתחלתי לקחת תרופות, גם עם תופעות הלוואי."
"איזה תופעות לוואי?"
"כל מיני. בחילה למשל, וכאבי שרירים. בתרופה הקודמת הייתה גם פריחה מגרדת, לא חסר."
"אז מה, ככה זה יהיה תמיד? איזה מין תרופה זו שעושה אותך חולה?"
"זו תרופה שבלעדיה הייתי מת. הרופאים בטוחים שבעוד שבועיים שלושה, חצי שנה גג, אני אסתגל וארגיש יותר טוב."
"אתה עובד, לומד, משהו?"
"עובד קצת. לא משהו רציני. את התואר הראשון סיימתי כבר לפני שנתיים, אבל אין לי ראש להמשיך לתואר שני, ואתה?"
"גמרתי ללמוד בשנה שעברה. עובד, מתקדם, הכול בסדר חוץ מזה שבמקום חיי אהבה יש לי יד נפוחה וכואבת."
"מרוב שאתה מביא ביד?" פרח חיוך משועשע על פניו.
"לא, אידיוט. מרוב שאני באטרף עם היד על העכבר."
"יוצא לך מזה סקס?"
"כן, בשפע, אבל אתה יודע יוני, סקס סתם לא שווה יותר מידי, צריך גם אהבה."
"אז תתאהב, מי מפריע לך?"
"אתה."
"אני? מה פתאום? על מה אתה מדבר?"
"על זה." אמרתי, קמתי, משכתי אותו אלי לחיבוק והלכתי איתו לחדר השינה שלו. הוא שיתף פעולה, בהתחלה בהיסוס שהלך ונמוג ככל שנשרו מעל שנינו הבגדים, ובסופו של דבר התפלשנו על המיטה ההפוכה שלו בהתלהבות, מאושרים וחרמנים כמו פעם.
אני שונא להודות בזה, אבל הנשים צודקות – ללכת למיטה עם מישהו שאוהבים זה הרבה הרבה יותר שווה.
"לזה אני קורא מסיבת רווקים מוצלחת." אמרתי אחר כך, אחרי שהתקלחנו יחד, החלפנו את הסדין הלח והמקומט ושכבנו לנו מתחת לשמיכה הצמרירית, נקיים, שבעים ועייפים. "אז מתי אמרת נגמר לך החוזה על הדירה הזאת?"
"אלעד לא." אמר יוני והפך אלי את גבו.
פעם דבר כזה היה שובר אותי לגמרי, אבל התבגרתי והחכמתי מאז. במקום להיבהל פשוט סובבתי אותו אלי בחזרה ונשכבתי עליו, אוחז את פניו בכפות ידי.
"יוני כן." אמתי בתקיפות, מביט ישר בעיניו.
"אתה לא מבין."
"מה יש פה להבין? אני אוהב אותך ואתה אותי. הגיע הזמן שנמשיך את החיים שלנו, לא מספיק שבזבזנו חמש שנים?"
"למה אתה מתכוון בזבזנו?"
"לא יודע מה אתה עשית בזמן שהיינו לחוד, אבל אני ניסיתי למצוא לך תחליף וכל מה שהצלחתי לעשות זה להכאיב להרבה בחורים שלא עשו לי שום דבר רע, ולזיין המון זיונים חסרי טעם. אהה... וגם הצלחתי, בגילי, להישאר עדיין בארון שזה הישג לא מבוטל, צריך להודות."
"אני מצטער." אמר יוני ונאנח, "אבל לדעתי עדיף ש..."
"לא!"
"למה אתה לא נותן לי להשלים משפט?"
"כי אני מעדיף אותך יפה ושותק. מצטער, זה הטעם שלי בגברים."
"אלעדי, אתה לא מבין מה זאת אומרת לחיות עם בן אדם במצב שלי, זה לא רק המחלה ותופעות הלוואי, והתרופות שחייבים לקחת בזמנים קבועים, ובדיקות דם כל שלושה חודשים, וקונדום שאסור בשום פנים ואופן לוותר עליו... אתה יודע שיש המון מדינות שאסור לי להיכנס אליהן כי אני נשא? תמיד רצית לעשות טיול מחוף לחוף בארצות הברית ולבקר בסן פרנסיסקו, לא תוכל לעשות את זה איתי כי אני לא אקבל ויזה לאמריקה."
"אז מה? שיזדיינו האמריקאים! מי צריך אותם? נטייל בשביל חוצה ישראל ונצא לחופשה בצימר בגליל. תחשוב כמה כסף נחסוך ככה."
"אלעד, טיפשון אחד! אם תהיה איתי לא תוכל יותר להיות ספונטאני וחופשי ולעשות מה שבא לך מתי שבא לך."
"עשיתי את זה חמש שנים ושנאתי כל רגע. מה שבא לי כיום זה להיות לא חופשי ולא ספונטאני אתך."
"וחוץ מזה יש את הדיכאון שלי, רק עכשיו אני מפסיק בהדרגה עם התרופות נגד דיכאון שלקחתי שנתיים. זו הסיבה שסקס בכלל לא מעניין אותי."
"וואלה? באמת?" התחלתי לצחוק, "אז מי זה היה הגבר הזה שישבתי לו על הזין לפני כמה דקות? אם ככה אתה כשאתה בדיכאון ובלי חשק לסקס כדאי שאני אתחיל להיכנס לכושר כדי להכין את עצמי לרגע שבו תפסיק להיות בדיכאון." יוני שקלט עד כמה ההצהרה שלו מצחיקה לא התאפק וצחק יחד איתי.
"הייתי בדיכאון עד שהגעת." הודה, "כנראה שעבר לי."
"למה היית בדיכאון? בגלל שחלית?"
"לא יודע. כנראה. אחרי שאימא התחתנה עם החרא הכול נעשה כל כך אפרורי ושטוח וחסר טעם... הייתי די קרוב להתאבדות אלעד, אתה באמת רוצה לחיות עם אחד כמוני?"
"כן, ואם תתאבד לי אני רוצח אותך נפש, אז תיזהר ממני."
"אני רואה ששום דבר ממה שאני אגיד לא יעזור."
"נכון."
"ומה אם אני אדרוש ממך שתצא מהארון?"
"אין בעיות. רק תצא מהדירה המעפנה הזאת ואני יוצא מהארון. נגור יחד, אתה תהיה בן הזוג שלי בחתונה של אחותי ויותר אף אחד לא יגיד לי בקרוב אצלך.
הוא פרץ בצחוק. "פולניה שכמוך, בגלל זה אתה כזה עקשן? כי נמאס לך לשמוע בקרוב אצלך?"
"עלית עלי, זו הסיבה האמיתית שאני מתעלק עליך."
"לא חשוב. בכל מקרה אני אוהב אותך אלעדי." נישק אותי יוני, "אבל זה לא הולך להיות קל."
"אני יודע. לא חשוב. גם אני אוהב אותך." 
תכננתי לגלות להורים בחינה של נעמה, אבל אבא ואימא הפתיעו אותנו וקפצו לביקור לא מתוכנן (עם עוגה וקציצות וקצת מרק שנשארו מהצהרים) רק כי הם עברו בסביבה, ומצאו אותי מכורבל עם יוני על הספה (ידעתי שלתת להם מפתח הייתה טעות) וככה, בלי הרבה יותר מידי דראמות, יצאתי מהארון.
במקום שהשמים יפלו עלי והעולם ישנה את פניו לנצח אימא תקעה לאבא מרפק בצלעות, אמרה לו - אמרתי לך - ואחר כך הלכה להכין לכולנו תה כי העוגה יצאה לה קצת יבשה (תמיד היא חושבת שהעוגות שלה קצת יבשות ובדרך כלל בצדק) ואבא אמר שלום, חייך בביישנות ליוני והתחיל להציק לנו בשאלות אם עליו ללבוש עניבה בחתונת ביתו היחידה? ואם כן, באיזה צבע?
למה אני אמור להבין בעניבות יותר ממנו? מה זאת האפליה הזו של הומואים? אין לי שמץ של מושג באופנה, אני אפילו לא יודע איך קושרים עניבה. מזל שיוני מתמצא בדברים האלו, אבל אם הוא חושב שנופיע בחתונה עם עניבות תואמות... טוב, בסדר, שיהיו עניבות תואמות, העיקר שנשב יחד יד ביד ואף אחד לא יציק לי עם ה'בקרוב אצלך' המעצבן הזה.