עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

44. חשבונות ליליים

אבי צלצל ואמר שיש לו היום סידורים ושהוא יחזור קצת יותר מאוחר ושלא אדאג.
אמרתי 'בסדר' ואיחלתי לו בילוי נעים.
"תודה עמי." אמר, ושמעתי אותו נאנח לעצמו בשקט לפני שניתק.
המשכתי בסדר היום שלי כרגיל, אבל הראש שלי כבר לא היה במקום, עבדתי על טייס אוטומטי, אומר לעצמי, כמו תמיד, שחבל על הזמן ולמה לי לקחת ללב, אבל בכל זאת לוקח.
לפני השינה עשיתי מקלחת חמה וגרבתי גרביים רכות ומפנקות, אבל זה לא עזר, המיטה הייתה קרה והשינה התרחקה ממני, למרות כל מאמציי לשכנע את עצמי שעוד שנייה אני נרדם.
הכי טוב להירדם לפני שהוא יחזור, ומחר, כמו בכל בוקר, הוא יהיה לידי במיטה, מנומנם קצת ורטנוני, כמו תמיד בשעה הזו, אני אקום להכין קפה ואגיד שלא שמעתי אותו נכנס ויותר לא נדבר על זה. זו הייתה התכנית המקורית שלי, אבל היא לא פעלה כי למרות כל מאמציי, פשוט לא הצלחתי להירדם.
איך זה שאני נרדם כל לילה בלי בעיות ודווקא היום... מה קורה לי? הרי כל המיטה לרשותי, אני יכול לשכב באלכסון אם ארצה, או אפילו הפוך, אין אף אחד שיפריע לי לקרוא אם ארצה, או לשמוע רדיו, או אפילו לצפות בטלוויזיה אם בא לי.
אין אף אחד שימעך אותי אליו ויגיד לי להפסיק להתפתל כל הזמן, ויפקוד עלי לכבות כבר את האור ולתת לו לישון, ובכל זאת אני לא נהנה מהחירות הלא צפויה שנפלה לחיקי, אלא שוכב מתוח וקפוא, סופר את המכוניות העוברות על הכביש ממול.
ואז, אחרי יובלות של המתנה, נשמע הרעש המוכר של המכונית שלו, נהמה נמוכה כזו שאני שומע בעיקר דרך הגוף, ואחר כך באה חריקת השער והטריקה המוכרת של הדלת.
אני אוסר על עצמי להביט בשעון המאיר על שולחן הלילה שלי, עוצם עיניים ומעמיד פני ישן.
כמה דקות אחר כך הוא נכנס לחדר השינה, מתפשט מהר בחושך, מצחצח שיניים ומחליק למיטה. אני שוכב על הצד עם הגב אליו, ויודע שהוא שוכב על גבו ושואל את עצמו אם להעמיד פנים שהוא מאמין להעמדת הפנים שלי שאני ישן, ולהירדם גם כן, או שאולי לעשות מעשה ופעם אחת ולתמיד לדבר על זה.
איך אני יודע כל כך הרבה דברים על החולף במוחו למרות שאני שוכב בחושך עם הגב אליו? אין לי מושג, אחרי כל השנים שלנו יחד אני פשוט יודע.
הוא שב ונאנח ואז מסתובב על הצד ומניח יד חמה ובוטחת על מתני, ודוחף את רגלו בין רגליי. ברכו נלחצת אל עכוזי וכשהוא מדבר אני חש את נשימתו על עורפי.
"למה אתה לא ישן חמוד?"
"אני ישן לגמרי." אני משיב, חש איך גופי מתרפה ונמס כמו מאליו אל תוך החמימות הנעימה של גופו הנלחץ אליי, כועס על הבוגדנות שלו ומנסה להתרחק מהגוף הזה שכבר עשרים שנה ויותר אני מתאים את עצמי אליו.
"עזוב אותי." אני דורש בזעף ומנסה להתרחק.
הוא מגחך חרש, דוחף יד מתחת לעורפי והודף אותי כך שאני משוטח על בטני. אני שוכב בלי לזוז, ממועך ולחוץ מתחת לגופו. ידו האחת על מתני, רגלו מקבעת את ירכיי אל המזרון. פרק ידי האחת לפות בין אצבעותיו החזקות וידי השנייה מעוכה תחת גופו. זיפי זקנו מתחככים בכתפי.
"זה לא מה שאתה חושב." הוא אומר בקול רך, שפתיו מדגדגות את תנוך אזני.
כל המתיחות מתפוגגת באחת משריריי, לפתע אני נעשה מנומנם וכפות רגליי הגרובות כבר לא קרות. "אני לא חושב כלום." אני מוחה בלחש, ופתאום אני מפהק פיהוק גדול.
"לא חם לך עם הגרביים?" הוא שואל, מעביר באיטיות את כפות רגליו לאורך רגליי, מהברך עד לקרסוליים.
"כן, קצת."
"תוריד אותם." הוא פוקד.
אני פושט בצייתנות את גרביי ומשליך אותם על הרצפה ואז חוזר לשכב, מודע לכך שבמשך הרגע הקצר הזה שבו הוא הרפה ממני גופי חזר להיות קפוא ומתוח.
הוא שב ואוחז בי, מעביר את לחיו הזיפית על גבי, שורט את עורי לאורך עמוד השדרה ומגחך חרש לעצמו כשהוא חש בצמרמורת שמגעו מעביר בגופי - עוד בלילה הראשון שלנו יחד הוא גילה כמה קל לו להעביר בי צמרמורת עזה, ומידי פעם הוא נוהג לשעשע את עצמו בכך - נהנה מהשליטה שלו עלי.
"הייתי אצל שוקי." סיפר לי אחרי ששבנו להתארגן בתנוחת השינה הרגילה שלנו, "הוא היה צריך לדבר, עמי, זה הכל."
שוקי הוא יזיז שלו. צעיר ממני בכמה שנים טובות, בחור יפה ומצליח, רווק מתוך עקרון.
"אהה." אמרתי, מקלל את הגוף הזה שלי, שלא מצליח לאזור די כוח לקום וללכת ממנו אלא מתעקש להישאר רפוי ונינוח תחת גופו החם והנוקשה.
אין לי יותר מידי דרישות אל הגוף הבוגדני והעייף הזה שלי, אבל לפחות עד הספה הוא היה יכול להזיז את עצמו, לא?
כנראה שלא. אני נשאר שוכב בשתיקה, כאילו כלום, מנסה לשכנע את עצמי שזה רק שוקי הצעיר וקל הדעת, שוקי עם אוסף אביזרי המין וסרטי הפורנו שלו שמעלה תמיד סומק על פניי, שוקי העליז והחרמן עם הריבועים בבטן, והבאנגים המוכנים תמיד בדירתו המעוצבת לתפארה, שוקי השנון והמצחיק בעל אוסף הבדיחות המפולפלות, הבקיא בכל חידושי האופנה, שתמיד יש לו כסף בשפע ו...
"הוא נשא, עמי. הוא יודע את זה כבר חודש, אבל רק היום הוא קיבל מספיק אומץ להתחיל לספר לכולם."
משהו קר וחותך מתכווץ בחזי. אני נלחץ אליו בכוח, מנסה לאבד את עצמי בתוך החמימות של גופו, לחוש את ידיו מהדקות אותי אליו בכוח - אני פוחד.
"הוא ביקש שאני אספר לך. אין לו אומץ להסתכל לך בעיניים." אומר אבי רכות, ומניח לי להסתובב ולהצמיד את פניי אל החזה שלו. אני נלחץ אליו ורועד.
ידיו עוטפות אותי, "די, די." הוא לוחש רכות, ורק אז אני מבין שאני בוכה.
"מספיק עמי. היום זה לא מה שהיה פעם, יש תרופות, יש פתרונות, הוא יחיה עוד הרבה שנים טובות ו... נו, די עמי, הוא ייקח תרופות והוא יהיה בסדר."
"הוא יותר צעיר ממני והוא הולך למות." אני מייבב.
אבי נשכב עלי, ידו לופתת את עורפי ופניו מכבידות על כתפי. "כולנו הולכים למות. מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו הולכים למות. לחלקנו זה קורה מוקדם יותר, זה הכל."
"מתי בפעם האחרונה היית איתו?"
"מזמן, במסיבה ההיא על החוף, גם אתה היית. אתה לא זוכר?"
"במעורפל, הייתי מסטול."
"לא מסטול עד כדי כך. התעקשת לשים לו קונדום ולא נתת לי לגעת בו עד שגם אני שמתי." הוא אומר בביטחון מוחלט.
אני לא זוכר את זה, אבל אני כל כך רוצה להאמין לו.
"עמי, תירגע. עשינו בדיקה כמה חודשים אחרי המסיבה ההיא, וחצי שנה אחר כך עשינו עוד אחת. תירגע כבר!" מצווה אבי בקול בוטח שמרגיע אותי קצת.
"ומאז לא..."
"לא, מאז לא, ואתה?"
"בטח שלא, מפגר אחד, שתוק כבר!" אני דוחף אותו מעלי ורוצה לקום, אבל נלכד מיד, ושוב אני שרוע על בטני, רגלו מכבידה על ישבני, ידי האחת מעוכה תחת גופו והשנייה אחוזה בכפו החמה.
הוא מלטף את גבי בעדינות מכתף ועד למותן ומשאיר את היד הקשה והחמה שלו על מותני, אוחז בי כאילו עמדתי לברוח ממנו.
"אם לא היית כזה ייקה פוץ זה היה עלול להיות אני." הוא אומר באנחה, וזיפי הזקן שלו שורטים את כתפי. אנחנו משתתקים. שוכבים ועושים חשבונות קטנים ומהירים בחושך, מאמצים את הזיכרון ומסכמים לעצמו סיכומים של חיים ומוות.
"אם לא היית נדבק אליי כמו קרצייה, עוד לפני שהמציאו את האיידס בטח הייתי מתפגר מזמן." מסכם לבסוף אבי את החשבון שלו, וצוחק חרש כשאני מנסה לחבוט בו.
הוא מחזיק אותי מרותק למיטה, מגחך לשמע הקללות שלי שמטעמי מוסר וגועל נפש לא אצטט פה, ואז סותם את פי בנשיקה עזה.
"סתום כבר פולניה מתעלקת שכמוך ובוא נישן, מחר יום עבודה."
כמו תמיד אני מציית לו, סותם, נלחץ אליו ומחליק מעדנות לעולם החלומות.



אין תגובות:

פרסום תגובה