החייט והדוב

הרעיון של מתפרה לשדרוג בגדים עלתה במוחי בעודי במקלחת, אבל שלא כארכימדס בשעתו, לא חשתי החוצה עירום, מצווח "אורודיקה!" מפני שלא כארכימדס בשעתו, לא גרתי ביוון העתיקה, שם עירום גברי היה נערץ וראוי להנצחה בפסלי אבן, אלא אבוי, חייתי תחת קורת גגם של הוריי, פולנים בכל נימי נפשם, בעיקר אימא, ומאז שמלאו לי עשר הקפדתי לבל יראו אותי ערום. הסתפקתי אם כן בשירה עליזה של האריה החביבה עליי מתוך 'קוזי פן טוטי' ורצתי מיד אחרי המקלחת (מתעלם מצעקותיה של אימא שנחרדה לראות אותי יוצא החוצה בראש רטוב), אל שוקי, ידידי הטוב, לספר לו על הרעיון הנפלא שהגיתי. 

הוא כדרכו היה תומך, אבל זהיר, וסקר למעני את הרעיון מכל צדדיו, מבדיל בקפידה בין היתרונות לחסרונות, מזהיר אותי מפני הסכנות. מצד אחד, נכון, אני מוכשר מאוד ויצירתי בטירוף, ואין ספק ששדרוג בגדים, ובעיקר ג'ינסים, היא מומחיות מיוחדת שפיתחתי עוד כשהייתי תלמיד בחטיבת הביניים, ומאז רק השתכללתי והשתפרתי, ונכון, אני איהנה הנאה עצומה מסוג כזה של עבודה, אבל מצד שני יהיה עליי להיות עצמאי, יהיו לי הוצאות של שכירת מקום וקניית ציוד, יהיה עליי לטפל בלקוחות שזה, "אם תסלח לי, מיקי, עלול להיות קטע מעט בעייתי אצלך בגלל העקשנות שלך." אמר בעדינות, והביט בי בדאגה בעיניו החומות הטובות.
"לפחות יהיה לי רואה חשבון מעולה שישמור עליי כמו שצריך." אמרתי ולחצתי בכוח את כף ידו כמנהגי תמיד כשאני מתרגש, "והכי חשוב, אפטר מהבוס המאוס שלי בחנות הבגדים ואהיה הבוס של עצמי."
"ולאימא שלך כבר סיפרת?" שאל שוקי בחומרה כשהבין ששום דבר ממה שיגיד לא יעזור, אני החלטתי ודי. "לא, אבל עוד היום נלך שנינו ונספר לה." אמרתי בתוקף.

"למה שנינו?" מחה שוקי, "זאת האימא שלך."

"אם היא תדע שאתה משגיח עלי היא לא תתרגז עד כדי כך, בבקשה שוקי, אני צריך אותך איתי." חייכתי אליו את החיוך הכי מתוק ומתחנן שלי, וכמו תמיד הוא נכנע למרות חששו המוצדק לגמרי מאימא שלי.

"יפה מאוד." אמרה ותמכה בשתי ידיה במותניה, "בשביל זה הוריי עלו לארץ? כדי שתהיה חייט כמו סבא שלי?"

"אבל אימא ..." התחלתי למחות בקול הרגזני הזה שרק היא מצליחה להפיק ממני, "אני מתכוון להיות משדרג בגדים, לא סתם חייט, וחוץ מזה מה רע בחייטות?"

"מה רע בחייטות?" התפרצה אימא בזעם, "בשביל זה למדת ארבע שנים עיצוב? ואני כבר לא מדברת על התכניות שלך להיות רופא, תכניות שהתייאשתי מהן מזמן, לפחות היית לומד משהו פרקטי כמו שוקי שאולי הוא לא רופא או עורך דין, אבל למד להיות רואה חשבון ויש לו פרנסה מכובדת בשפע." היא צנחה על הכסא, אחזה בדרמטיות את ראשה בידיה והתחילה לבכות את מר גורלה. למה דווקא לה יש לה ילד כזה עקשן שלא מבין שהוא יישאר עני ורעב כל חייו אם יתעקש להמשיך לשחק עם כפתורים ובדים?

"אם לפחות היית תופר בגדים חדשים," התמרמרה, "אבל אתה סתם עושה תיקונים בבגדים שאחרים תפרו, רק פרוטות תרוויח על העבודה הזאת ובסוף תפסיד את המכנסים שלך! ושתדע לך, שגרוש לא תראה ממני, מצידי לך תטאטא רחובות כדי שיהיה לך מה לאכול."
שוקי, שכבר הכיר את הוויכוחים שלי עם אימא וחשש מהם מאוד נכנס במהירות לדבריה בטרם יהפכו לצעקות (שרק המיגרנה שלה תוכל לעצור), ונחפז להכביר מילים על כשרון העיצוב המזהיר שלי, על היכולת שלי להפוך כל בגד פשוט ליצירת אמנות ייחודית, על ההצלחה העצומה הצפויה לי, על הביקוש שבטח ייווצר לעבודתי ברגע שבית המלאכה שלי לשדרוג בגדים יתפרסם בכל תל אביב ושמי יצא לתהילה בכל רחבי הארץ.
אימא לא התרשמה כלל מנאומו של שוקי, אבל הפסיקה לקונן על מר גורלה ועברה לפסים מעשיים יותר - שאלה שאלות נוקבות וחשדניות על שכר דירה, מחיר של מכונת תפירה וחומרי גלם, מניחה כמובן מאליו ששוקי יהיה מופקד על הצד המעשי והכספי של העסק. בי היא ראתה בטלן עקשן שירש את התאווה למשחק בבדים וכפתורים מסבא שלה, אבל שוקי נראה לה כבחור מעשי שהלך ולמד מקצוע מכובד ולא פעם העירה כמה טוב שיש לי חבר נורמאלי אחד שעובד ומפרנס את עצמו בכבוד ויש לו די שכל לדאוג לבסס את עצמו כלכלית לפני שיישא אישה ויקים בית בישראל.

"כמה חבל שאתה לא לומד ממנו משהו." הייתה מוסיפה במר נפשה, מדהימה אותי ביכולת שלה להתעלם ממה שסיפרתי לה כבר פעמים רבות – שוקי, בדיוק כמוני, הוא הומו וגם אם יהיה עשיר כרוטשילד בשעתו אין סיכוי שהוא יתחתן עם אישה.
אימא הצליחה לשכוח את הפרט החשוב הזה בכל פעם מחדש, אולי כי שוקי, בניגוד אליי, הוא בחור גברי למהדרין - זקוף ושרירי, בעל חיוך נעים וקול בריטון חם וצלול. לא רק את אימא, גם את הגיידאר הרגיש שלי הצליח שוקי לבלבל כשנפגשנו לראשונה בקורס חובשים. הוא, לעומת זאת, רק העיף בי מבט אחד וזיהה מייד שמתחת למדים המקומטים מתחבאת אוחצ'ה מבטן ומלידה שכל רגע שהיא מבלה בחאקי הלא מחמיא הזה מסב לה ייסורי נפש קשים. התיידדנו מיד וחלק מהזמן הייתי מאוהב בו קצת על אף שבהתחלה חשבתי שהוא עוד אחד משורת סטרייטים גבריים למהדרין שנהגתי לערוג אליהם מאז הגיעי למצוות.
למה רק חלק מהזמן? ולמה רק קצת? כי למרות הליכותיו הנעימות, יפי תארו, חיוכו וקולו הנעימים אני, למרבה הפלא, מעדיף גברים פחות חטובים, חלקים ונעימים ממה שנחשב ליפה ומושך. תאוותי האמיתית הם דובים גדולים, שעירים ורבועי גזרה, אבל באין זמיר גם עורב יחשב לציפור שיר. לכן ביליתי זמן רב ככל האפשר בחברתו של שוקי ולמדתי לחבב אותו ולסמוך עליו, והוא החזיר לי באותה מטבע, אם כי ידידותנו הייתה ידידות טהורה של שני צעירים ששום מחשבות על סקס עם גברים לא פוקדות אותם מעולם.

האידיליה הזאת השתנתה כשבסוף הקורס הגענו לשלב הקשה והמכריע מכל - הזריקה. כחובשים מוסמכים היינו צריכים לדעת להזריק זריקה לשריר, כלומר לתחת. המדריכה הסבירה לנו בכובד ראש שבישבן יש שכבת שרירים משולשת ולכן הוא מתאים מאין כמוהו לספוג דקירות, אבל, וכאן היא הרימה את קולה ואת האשכולית שהיוותה תחליף מאכזב לישבן אנושי, "עובר בישבן עצב חשוב שאסור בשום פנים ואופן לפגוע בו, ולכן אנחנו מחלקים את מחצית הטוסיק האנושי לארבעה חלקים שווים, דמיוניים כמובן, ומזריקים ברבע הימני העליון בלבד.
אחרי שהתאמנו על אשכוליות חפות מפשע ודקרנו אותם עד זוב מיץ נשלחנו לבצע אימונים אחד על ישבן רעהו כשאנחנו מצוידים בעפרונות במקום במזרקים. התענגתי עונג רב על הטיפול בישבנו הלבן והשרירי של שוקי שצחקק כשחילקתי את ישבנו לארבע חלקים שווים וציירתי פרח קטן ונאה בדיוק באמצע הרבע הימני העליון. הוא הסתפק בציור איקס בלבד על הישבן שלי, והפליק לי קלות כשצחקקתי במבוכה למראה תצוגת הישבנים של כל חבריי לכיתה ששכבו סביבי על אלונקות וקיבלו בישבנים חשופים זריקות מדומות.

כרגיל, המדריכה שיבחה את שוקי - היא הייתה מאוהבת בו קצת, המסכנה - ונזפה בי בגלל הפרח. "מה אתה מצייר פרחים פתאום?" אמרה לי בכעס. "אתה הומו או מה?" ובטרם הספקתי לחשוב על תגובה הולמת הודיעה לנו בתקיפות שבמבחן יהיה עלינו להזריק במזרק אמיתי מים פיזיולוגיים זה לזה, ושלא נפסיק להתאמן כי מי שיפספס ויפגע בעצב חלילה עלול לגרום לחברו נכות קשה.

באותו לילה התגנבנו, שוקי ואני, למרפאה כדי להתאמן שוב על הזריקה הגורלית, והפעם עם מזרקים אמיתיים. הוא - רציני וקפדני כרגיל - הזריק לי בדיוק לפי הוראות המדריכה ו... זה כאב נורא. ייללתי מכאב כשהמים (שמליחותם משתווה לזאת של נוזלי הגוף) חדרו לשרירי ישבני הצנום, ושוקי המבוהל נחפז לעסות בקפידה את המקום הדואב עם צמר גפן ספוג אלכוהול, נוהג בדיוק לפי הוראות המדריכה שלנו ולא מאבד את קור רוחו למרות גניחותיי הדרמטיות.

"נו, די, מיקי. מספיק, חמוד." ביקש אחרי שכל האלכוהול התנדף מהצמר גפן וידו התעייפה מעיסוי, "הנה, אני אתן לך נשיקה שלא יכאב לך." רכן ונשק על עורי החשוף, והפעם גנחתי לא מכאב אלא מהפתעה ומחרמנות. "שוקי," אמרתי, "תשמע שוקי... יש לי משהו לספר לך שוקי..."

"אולי פעם אחת בחייך פשוט תשתוק." התנשף שוקי. "אני יודע שאתה הומו, ידעתי את זה מהרגע שנפגשנו, וגם אני אותו דבר." ובעוד אני מעכל את המידע הזה (שמשום מה לא הפתיע אותי כפי שהיה אמור לעשות), הוא פישק את לחיי ישבני בכפות ידיו, מנשק ומלקק אותי בדיוק במקום ההוא שפעם בתשוקה כל פעם שנעשיתי חרמן, כלומר, רוב הזמן.

אחרי הלשון שלו באו אצבעותיו הארוכות שגיששו בעדינות את החור הבתולי שלי, אחר כך הזין שלו. אז רעדתי מפחד והתרגשתי מאוד, אבל היום אני צוחק כשאני נזכר בפעם הראשונה המגושמת ההיא על מיטת העץ הקשה והצרה שרופדה בקמצנות בשמיכה צבאית מגרדת.

למרות מראהו הנאה והבוטח של שוקי זאת הייתה גם הפעם הראשונה בשבילו, ושנינו היינו מבוהלים מאוד, חרמנים מאוד ומבולבלים מאוד. הכול נגמר מהר מידי, ונאמנים למסורת הצבאית שחונכנו עליה נחנו קצת בעודנו מפיקים לקחים ממה שעשינו, ומיד אחרי שהתאוששנו בצענו תרגול חוזר. מאז ועד תום הקורס ניצלנו את הלילות לתרגולים חוזרים בכל מקום פנוי שהצלחנו לחשוב עליו – במרפאה, במקלחות, ובאפסנאות ובמחסן של המטבח, ואפילו בחוץ, מתחת לכוכבים, רועדים קצת מקור, אבל חרמנים מכדי לתת לזה להפריע לנו.
אחרי הקורס נפרדנו, למרבה הצער, אבל שמרנו על קשר, יודעים בלי מילים שהקשר שלנו הוא אמנם לא אהבה רומנטית, אבל הוא מהווה בסיס למשהו מאריך ימים יותר מרומנטיקה - ידידות אמת. עם חלוף השנים אהבות באו והלכו ואנחנו נותרנו תמיד ידידים טובים, נותנים תמיכה נפשית וכתף לבכות עליה איש לרעהו.

אני המשכתי לחפש גברים מלאים, שעירים ומוצקים שראו בי אוחצ'ה משעשעת ותו לא, בעוד ששוקי התאהב שוב ושוב בגברים מבוגרים ומתוחכמים שנהנו מגופו הצעיר והשרירי, אבל לא היו מסוגלים לקחת את רגשותיו כלפיהם ברצינות.
כשהקמתי את בית המלאכה לשדרוג בגדים היינו שנינו שבעי אכזבות וכאבי לב ובהחלט לא תמימים. ימי התרגולים החוזרים תמו ושנינו השתוקקנו למצוא כבר את האחד שלנו, האחד שאיתו נקים בית בישראל. אולי לא בית כשר, אבל בית חם ואוהב.

שוקי היה הראשון שהגשים את המשאלה ההיא. הוא פגש את בן זוגו במסיבת ההשקה שעשינו לכבוד פתיחת הסטודיו לשדרוג בגדים – רעיון של היחצן ששכרתי שהחליט שהמתפרה צריכה להיקרא סטודיו וראוי לפתוח אותו באירוע השקה חגיגי ורב רושם. אורי היה בעצם ידיד של ידיד של היחצן. הוא בא למסיבה סתם ככה, כי לא היה משהו טוב בטלוויזיה באותו יום.

ברגע שנכנס לסטודיו המקושט בבלונים ובבדים צבעוניים מבטו נפגש בזה של שוקי, וזה היה זה, כפי שאמר לי שוקי שבוע אחר כך, יושב וזורח אליי באושר מעל לערימת קבלות מבולגנת שבדרך כלל גרמה לו להיאנח בייאוש ולכעוס עליי.

"ולא מפריע לך שהוא מבוגר ממך בארבע עשרה שנים?" שאלתי, מנסה לשמוח בשמחתו ולא לקנא.

"אתה מכיר אותי, לי זה בטח שלא מפריע, וכל פעם שאורי מעלה את הנושא אני מוריד את החולצה והוא שוכח על מה הוא התחיל לדבר." צחק שוקי באושר. כנראה שחוץ מחולצה הוא הוריד עוד כמה בגדים, וכמוהו עשה גם אורי. חודש אחרי פתיחת הסטודיו הם כבר החלו לגור יחד, והם עדיין גרים יחד עד עצם היום הזה, מאושרים ומאוהבים למרות הבדלי הגילאים ביניהם.

אני המשכתי לחפש את האחד היחיד והמיוחד שלי ולצערי כל מה שמצאתי היו גברים ששנאו את עצמם כפי שהטבע ברא אותם, התענו בדיאטות ובמריטות שיער מיותרות והוציאו את כל כוחותיהם וכספם על מכוני כושר ולייזר מתועבים.
למרות נבואות הזעם של אימא, לא פשטתי את הרגל אם כי לא התעשרתי ולא התפרסמתי כפי שחזה שוקי בשעתו. מה שכן, עזבתי סוף סוף את בית ההורים, שכרתי לי דירה ליד הסטודיו והתפרנסתי לא רע מעמל כפי. את רוב התיקונים והשדרוגים ביצעתי בבגדי נשים גדולות שרצו להראות קטנות ודקות ככל האפשר. שכרתי שתי בנות נחמדות בעלות ידי זהב שהבינו את הרעיונות שלי ומשכו אחריהן לסטודיו חוג לקוחות שהוציאו כסף רב על שדרוג בגדיהן ליצירות מקוריות וייחודיות, ועל חיזור אחרי העובדות החרוצות שלי.

הגברים ההומואים היחידים שבאו לסטודיו שלי היו בחורים דקים וחטובים, חלקים ומטופחים למשעי שהעריצו את כשרוני להפוך את הג'ינסים הזעירים שלהם ליצירות מופת.
קיבלתי מהם מחמאות לרוב והם חיזרו אחרי ללא הרף, אבל מה לי ולבחור שמרגיש שמן אם הוא לא מצליח להידחס למידה שלושים ושש? היו כאלו שאפילו בקשו להחליף את התגית עם מספר הבגד למספר קטן יותר כדי להיחשב לרזים עוד יותר. התפרנסתי מכך בכבוד, אבל תענוג גדול לא הפקתי מזה.

איפה הגברים שחלמתי עליהם – גדולים, שעירים, בטוחים בעצמם, מקבלים את עצמם כמו שהם ולא רוצים להידמות לבנות עדינות או לפסלים יווניים טיפשיים?
"איפה יש גברים אמיתיים?" יללתי לשוקי במר נפשי. הם בטח הסתובבו אי שם בחוץ, אבל הדירו את רגליהם ממקום שנקרא הסטודיו לשדרוג בגדים. שוקי ניסה לנחם ולעודד אותי שזה עוד יקרה לי יום אחד, בדיוק כמו שזה קרה לו, בהפתעה גמורה ובלי שאתכונן לכך, ולתדהמתי יום אחד זה באמת קרה.
קצת אחרי פסח הימים התארכו והתחיל להיות כבר חם. באותו ערב שלחתי את הבנות הביתה ונשארתי עוד קצת לסדר ולסיים כמה עבודות קטנות. כמעט שכבר נעלתי כשהוא נכנס פתאום, ממלא את כל הפתח בגופו הגדול - גבר רחב כתפיים ומוצק, לבוש חולצה בהירה שהשתלשלה מחוץ למכנסיו בצורה לא מחמיאה, כאילו ניסה להסתתר בתוכה.

'עוד אחד מאלו שמתביישים בגוף שלהם ומנסים להסתיר את הכרס בתוך שפע מיותר של בד' חשבתי לעצמי מאוכזב בעודי סוקר את ראשו עמוס התלתלים ואת פניו הרחבים. למרות החולצה הלא מחמיאה, שערו הפרוע וההבעה המבוישת הנסוכה על פניו הוא מצא חן בעיני.

"כן, בוא תיכנס." הארתי לו פנים, והנחתי את המטאטא בפינה.

"אני רואה שאתה כבר סוגר." הוא אמר באכזבה, וקולו - קול בס עבה וחם - שטף את גופי כמו זרם מים חמים, מעורר בי צמרמורות עונג.

"לא, זה בסדר, סתם מנצל את הזמן לעשות קצת סדר." חייכתי אליו חיוך מרגיע, "הסטודיו פתוח, אפשר לעזור לך במשהו?"

"אני מקווה מאוד. אתם בטח לא מתעסקים בדבר טיפשי כל כך, אבל זה מצב חירום ו... באמת לא נעים לי." הוא גמגם עוד קצת התנצלויות והסברים סתומים, ולפתע פשט את חולצתו, חושף כתפיים אדירות ממדים ושריריות, חזה רחב ושפע של תלתלים שחורים מפתים מעטר את כל היופי המדהים הזה.

עמדתי המום ונרעש מול החיזיון המגרה הזה וראשי התרוקן מכל מחשבה. היה עליו להסביר לי פעמיים מה הבעיה. התברר שהרוכסן של מכנסיו נתקע ולכן הוא לא יכול להכניס את החולצה כי לא נעים לו ללכת עם חנות פתוחה ו....

כרעתי על ברכיי לפניו ובחנתי את הרוכסן הסורר, מקפיד לשמור את ידיי לעצמי ולא לגעת בו חלילה. גם ככה הייתי מרוגש מאוד ופחדתי שאאבד שליטה על עצמי אם אגע בו. "זה ממש לא רציני, ייקח לי דקה לסדר את זה." אמרתי לו. "אבל תצטרך להוריד את המכנסיים. אי אפשר לתקן אותם כשהם על הגוף."

הובלתי אותו לחדר התיקונים שבדרך כלל לא הרשיתי לקליינטים להיכנס לתוכו והוריתי לו להתפשט. בעוד הוא מתעסק בפשיטת הנעליים והמכנסיים הפניתי אליו את גבי, מעמיד פנים שאני מרוכז בהשחלת חוט כחול במחט, אבל בעצם מנסה לא לחשוב מה קורה מאחורי גבי. בסוף לא הייתה ברירה, הייתי חייב להסתובב כדי לקחת מידיו - גדולות, חזקות וארוכות אצבעות – את המכנסיים.

הוא עמד בתחתוניו בלבד, גבר שעיר, גדול ויפה, התגשמות כל מה שחלמתי עליו מאז ומתמיד, וכל מה שיכולתי לעשות היה להתעסק בחוט ובמחט, מתבייש להישיר אליו מבט.

יכול להיות שאימא צדקה ואני באמת דומה לסבא שלה ז"ל?

מהר מדיי סיימתי את התיקון והרוכסן שוב נרכס כהלכה. הרמתי את מבטי וגיליתי שהקליינט שלי הניח את חולצתו המקומטת בחיקו והתיישב על הספה שנחתי עליה לפעמים כשהתעייפתי אחרי יום עבודה ארוך במיוחד.

ניגשתי אליו ונתתי לו את המכנסיים. "הנה, עכשיו הכל בסדר." אמרתי והבטתי איך הוא מושך אותם מעל רגליו הגרובות בלי לקום ובלי לסלק מחיקו את החולצה שהפכה לכדור מקומט ומעוך. "למה אתה לא קם? יהיה לך יותר נוח להתלבש בעמידה." הערתי ולקחתי את החולצה שנחה על ברכיו, "תראה, קימטת אותה לגמרי." אמרתי וכבר התכוונתי להציע שאגהץ לו אותה, אבל אז ראיתי את האוהל הענקי שהזדקר בין רגליו של הקליינט שלי שהיה סמוק ממבוכה, מנסה נואשות למשוך את המכנסים מעל למוט העבה והנוקשה שמתח את תחתוני הכותנה הלבנים והשמרניים שלו עד להתפקע.

עכשיו הכול היה ברור.
החולצה המקומטת נפלה מידיי כשכרעתי על ברכיי בין ירכיו השריריות והדפתי אותו קלות לאחור. הדוב המיוחם נשען חסר אונים על הספה והניח לי לשחרר את הזין היפה שלו מכלאו.

"מיקי," הוא נאנח כשלקחתי אותו בפי, "מיקי חמוד שלי, בוא אליי," גנח והניח את ידיו בעדינות על כתפיי ועורפי, מלטף אותי בעודו מתמסר בהכנעה מתוקה לפי.
אחרי כמה דקות של עונג משותף הוא משך אותי אליו, מתעקש להפשיט אותי, ללטף, לגעת, לנשק ולמצוץ, מחזיר לי כגמולי, מידה כנגד מידה. כשגמרנו, מתנשפים ומאושרים, כבר הייתי מאוהב בו למרות שכל מה שידעתי עליו זה ששמו הפרטי צביקה ושלמרות גודלו וחוזקו הוא עדין, מתוק ומתחשב. ובעצם מה עוד הייתי צריך לדעת? נכון שהכרנו לפני שעה, אבל בזמן הזה גיליתי שהוא בדיוק מה שאני רוצה וצריך, ושרק לו המתנתי כל ימי חיי.

"בוא נישן קצת יחד, מיקי." אמר וכרך את ידיו החזקות והחמות סביבי, השעין ראש כבד ומתוק על שכמי ונרדם, שליו ומחייך כמו ילד. נמנמתי קצת בזרועותיו, אבל הייתי מאושר מכדי לישון. הרגשתי כאילו שמפניה מבעבעת זורמת בכל גופי, גורמת לעורי לעקצץ מרוב אושר. 'כדאי לנעול את הדלת' הרהרתי לעצמי, ואולי באותה הזדמנות לגהץ את החולצה שלו שהתקמטה מאוד כשניסה להסתיר... צחקתי לנפשי כשנזכרתי מה הוא הסתיר שם.

איזה דוב ביישן, מתוק, טיפשון ויפה שהוא.

התחשק לעשות בשבילו דברים, לקנות לו מתנות, לפנק אותו, לכתוב בשבילו שירים, לבשל בשבילו, לשיר לו סרנאדות, אבל הסתפקתי בכך שאספתי את בגדיו מהרצפה וקיפלתי אותם יפה. ואז נפל פתק מכיס הג'ינס שלו - מידה ארבעים ושמונה כמו שגבר אמיתי צריך ללבוש - וריבוע הנייר הקטן והכחול נראה לי מוכר מאוד. זה היה כרטיס הביקור של שוקי, ומאחור היה כתוב – "מיקי, אחרי שעה 19:00" והתאריך של היום. גם כתב היד היה מוכר לי מאוד, כתב ידו הזוויתי והאלגנטי של שוקי שנראה כמעט כמו דפוס.
עמדתי קפוא, מביט בצביקה הישן בשלווה, מרגיש איך כל השמפניה המבעבעת עוזבת את גופי וכולי מתאבן מאכזבה וכעס. הוא לא הגיע לכאן במקרה, הוא נשלח על ידי שוקי שרצה להיטיב איתי ושלח לי גבר בדיוק לפי טעמי כדי... דמעות בושה וזעם החלו גולשות על פני. משכתי את הכרית מתחת לראשו של צביקה וחבטתי בה על פדחתו העגולה עטורת התלתלים. "קום תכף ומיד." צעקתי עליו, וליתר תוקף בעטתי בספה שהשיבה לי מלחמה שערה והכאיבה מאוד לכף רגלי היחפה.

"מה? מה קרה?" נבהל צביקה וזינק ממקומו בבהלה גדולה, רק כדי לראות אותי מקפץ מכאב בגלל כף רגלי החבולה. "מה קרה לך חמוד?" הושיב אותי על הספה וכרע על ברכיו לפניי, בוחן את רגלי.

"בעטתי בספה וזה נורא כואב." ייללתי כמו תינוק. הוא אחז ברוך את כף רגלי בכפות ידיו הגדולות, ליטף ועיסה ואפילו נישק אותה למרבה מבוכתי, וגם הנאתי. ואז נזכרתי בכרטיס של שוקי ובעטתי בו בכוח, גורם לו להתיישב מופתע על עכוזו.

"מה קרה לך פתאום?" שאל ואחז שוב בכפות רגלי, בוחן את פניי בחשדנות, "מה עובר עליך? למה אתה בועט ככה?"

"תעזוב אותי." התפרצתי וניסיתי לקום, אך לשווא, צביקה נשכב לצידי על הספה, לפת את רגליי בין ירכיו, החזיק בחזקה את פרקי ידי מעל לראשי ותבע תשובה.

"מצאתי את הכרטיס של שוקי עם התאריך של היום. ככה ידעת שקוראים לי מיקי, נכון? כמה הוא שילם לך שתבוא לזיין אותי?"

"מה? למה אתה מתכוון כמה הוא שילם לי?" נדהם צביקה, ואז הבין ופרץ בצחוק עמוק ומהדהד שהרעיד אותי למרות רצוני. הוא נשכב עלי ונישק את צווארי, לוכד את גופי מתחת לגופו הגדול והחם שרעד מצחוק.

"תעזוב אותי!" צעקתי, מתפתל מתחתיו, מנסה להתעלם מהזקפה העיקשת שצצה בין רגליי ונדחקה מחוץ להקשרה, מתרפקת אל בטנו השעירה.

"בסדר." אמר והמשיך לאחוז בי, "אבל רק אחרי שתסכים לשכב בשקט ולשמוע את הסיפור שלי." הייתה לי ברירה? הסכמתי.
"יש לי עסק להשכרת ציוד למסיבות ואני יודע שקוראים לך מיקי עוד מהיום של ההשקה של הסטודיו, שמעתי שכולם קוראים לך ככה כשהבאתי את הבר בשביל המסיבה." הסביר.

"איך אני לא זוכר אותך?" התפלאתי.

"היית לחוץ ועסוק מאוד. אני והעוזרים שלי הבאנו את הציוד והלכנו מיד, אבל תכף שראיתי אותך מצאת חן בעיניי ומאז לא שכחתי אותך. שנה אחר כך העסק התחיל לשגשג והחלטתי לקחת רואה חשבון, וכשהגעתי למשרד שלו אני רואה שם תמונה שלו ושלך במדים עם מזרקים ביד."

"אהה, כן. התמונה מיום סיום הקורס חובשים." נזכרתי. "שוקי, הטיפש הרגשן הזה שומר אותה עד היום."

"מיד זיהיתי את הפנים החמודות שלך ושאלתי את שוקי עליך, הוא אמר שאתה החבר הכי טוב שלו ושאל אם אתה נראה לי ומפה לשם..." הוא נאנח. "לקח לו המון זמן לשכנע אותי לנסות להיכנס אליך ולדבר אתך. התביישתי נורא ואתמול הוא ממש הכריח אותי להבטיח שאני אבוא אליך אחרי שהעובדות שלך ילכו ואנסה לראות אם יש מצב... אולי לא רואים עלי את זה, אבל האמת שאני נורא נורא ביישן מיקי."

"אתה ביישן?" צחקתי כשנזכרתי בדברים שהוא עשה איתי על הספה רק לפני שעתיים. צביקה הסמיק והסביר שאחד שנראה כמוהו... הוא קיבל כל כך הרבה דחיות ולעג ואיבד את כל הביטחון שלו, אבל אני מאוד מאוד מוצא חן בעיניו, ואיזה מזל שעלה בדעתו להידחס לג'ינס הזה עם הרוכסן המקולקל כדי שיהיה לו תירוץ להיכנס אליי.
"אבל אני מבטיח לך, מיקי, שאם תרצה להמשיך להיפגש איתי אני אעשה דיאטה." אמר בלהט, "אני נשבע לך שאני אלך לחדר כושר ולמכון לייזר ואני..."

"חס וחלילה. שלא תעז לחשוב על זה אפילו!" צעקתי עליו, "אני אוהב אותך בדיוק כמו שאתה, לא רוצה אותך רזה יותר, אל תוריד אפילו גרם, ככה בדיוק אני רוצה אותך, ותשכח ממכוני לייזר, אני רוצה אותך עם כל השערות האלו והכל."

"באמת?" התבהרו פניו של צביקה "לא צריך דיאטה ולייזר?"

"לא רק שלא צריך, אסור!"

"ומה עם מכון כושר?"

"נו, טוב, אולי. אבל רק קצת, בלי להגזים. תגיד, אתה לא רעב?"

"האמת שכן, מה אתה מציע?"

"איך נראית לך ארוחת שחיתות לילית בדירה שלי?" חייכתי אליו, "אני גר לא רחוק."

"נראית לי מאוד. מה נעשה אחרי האוכל?" חקר צביקה.

"נמשיך לעבוד על שיטות להתגבר על הביישנות שלך. יש לך רעיונות?"