עוקבים

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

1. פיצוציית העליזים

עמית

עברו עשרים חודשים מאז שעזבתי את הארץ. חוץ מאשר לספר להורי על עצמי עשיתי כל מה שתכננתי וקצת יותר. תכננתי לספר להם ברגע שנפגש. המפגש עם הקהילה ההומואית התל אביבית גרמה לי לחשוב על החיים שלי והבנתי שעלי לצאת מהארון אחרת יהיו לי חיים אומללים ומבוזבזים.

ההחלטיות שלי התערערה ברגע שנכנסתי לדירה המרווחת של הורי בניו יורק ושמעתי שהם עומדים להיפרד אחרי עשרים וחמש שנות נישואים שתמיד נראו מאושרים ושלווים.

היו צעקות, בכיות, סצנות לא נעימות, והאשמות הדדיות על ניתוק מהקיבוץ ומהילד, כשכל אחד מהם מאשים את השני באנוכיות ובקרייריסטיות. שנות הניתוק שלי מהם גבו את מחירם, הרגשתי כאילו אני צופה במחזה על התפרקות חיי נישואים של אנשים זרים. איחלתי להם כמובן כל טוב, אבל בעצם לא היה לי ממש אכפת.

עזבתי אחרי פחות משבוע בתחושת הקלה עצומה. הם החליטו להיפרד זמנית וללכת לייעוץ זוגי כדי לנסות לשקם את נישואיהם. לזכותם אגיד שלא ניסו לגרור אותי לתוך הדרמה האישית שלהם, כך שלא היה עלי לקחת צד.

טיילתי במשך למעלה משנה בכל ארצות הברית והדרמתי עד למקסיקו. נהניתי מאוד. פגשתי אנשים חדשים, חברים מכל הסוגים והצבעים, זיינתי לאורך ולרוחב ארצות הברית וגיליתי שהומואים יש בכל מקום, ואיך שלא סופרים את זה הם עשר אחוזים מהאוכלוסייה, ולעיתים קרובות מידי הם עשר האחוזים המדוכאים והעצובים של האוכלוסייה, בעיקר במקומות קטנים ושמרניים.

בקיץ תשעים וארבע חזרתי לדירתם של הורי בניו יורק. הם השיגו לי חצי משרה כמורה להתעמלות בבית הספר היהודי, ועוד רבע משרה כמאבטח בשגרירות, וטסו לארץ כדי להמשיך לעבוד על הזוגיות המטולאת שלהם. כך ציוותה עליהם יועצת הנישואים שלהם דוקטור וייט שהגיעה למסקנה שהניתוק מארץ מוצאם העמיס נטל כבד מידי על חיי הנישואים שלהם.

חוזה השכירות של דירתם עמד לפוג בעוד שנתיים והם החליטו ברוב תבונה להניח לי לגור בחדר השינה הגדול שלהם, ואת שאר הדירה השכירו לבחור צעיר ואלגנטי שהוצג לפני כאיטן ברידג' מבוסטון.

"איטן בחיריק, ולא איתן בצירה." הקפיד אבא לציין באזני כשהציג לפני את שותפי לדירה.

"תוכל להשתמש במטבח, אבל שאר הדירה שלו." אמרה אימא בקול מתנצל.

לא היה לי אכפת, חדר השינה שלי היה ענק. ירדתי אליו בשלוש מדרגות שיש מעוטרות במעקה מתכת מטופש ומסולסל וסקרתי אותו בהנאה.

במרכז החדר עמדה מיטת מתכת מוזהבת עם אפיריון תחרה מגוחך, טלוויזיה ווידאו, מערכת סטריאופונית, חלון ענק עם מראה של סנטרל פארק, מקלחת ענקית עם שירותים ואמבטיה, מרוצפת אריחים כחולים ירקרקים שהזכירו לי את צבע עיניו של דימה.

חדר הארונות המרווח היה גדול יותר מהחדר שלי בקיבוץ. סקרתי את עצמי במראה הענקית והייתי מרוצה ממראה עיני – שערי התארך מאוד והיה אסוף בקוקו על עורפי, השיזוף על פני הבליט את צבע עיני, שנראו באמת קצת סגולות, למרות שאם מישהו יגיד לי שעיני יפות כעיניה של אליזבת טיילור אחטיף לו מכות.

אבא נכנס אחרי לחדר השינה. "זו בעצם יחידת דיור נפרדת." אמר מביט סביבו ואחר נגע בשערי הארוך "אתה נראה כמו הומו." העיר בחיוך מהוסס.

הסתובבתי אליו ובפעם הראשונה מזה שנים רבות הבטתי ישירות בעיניו, "אבא אני הומו. רציתי להגיד לך את זה עוד קודם, אבל הייתם בכזה בלגן עם הנישואים שלכם ו"

הוא נאנח ונגע בפני במעין ליטוף מגושם. "למה לא ספרת לנו קודם? אתה כמעט בן עשרים ושתים. בטח ידעת עוד קודם."

"אולי הוא לא ידע קודם טדי." אמרה אימא שהופיעה פתאום בפתח.

"גיליתי כשהייתי בצבא," הסברתי. "אני באמת מצטער," הוספתי נבוך, "הייתי צריך לדעת קודם."

הם החליפו מבט חטוף. "אז הבת של שכטר, הילדה עם השם הטיפשי הזה מה שמה? צדקה." אמר אבא בקול עייף.

"סיוון," אישרתי, "כן. היא צדקה."

"אבל שכבת אתה," אמרה אימא "אז איך זה ש"

"אימא הרבה הומואים מנהלים חיי נישואים רגילים, ומהצד, במקום מאהבת יש להם אהוב. אני מסוגל לקיים יחסי מין עם אישה, זה פשוט לא מעניין אותי. הייתי קצת שיכור כששכבתי עם סיוון ולמחרת, כשאמרתי לה את האמת, היא התעצבנה. לא משנה, בין כה וכה אני לא חוזר לקיבוץ."

"הכל באשמתי," אמרה אימא והתיישבה על המיטה בכבדות. "היינו צריכים לקחת אותך אתנו. עזבנו אותך כשהיית צעיר מידי."

"אימא באמת, זה לא היה משנה כלום. אני כזה וזהו, זה לא חינוך ולא השפעה סביבתית, בדיוק ההפך, רק בגלל החינוך של הקיבוץ לקח לי כל כך הרבה זמן לגלות מי אני באמת."

אבא התיישב לצידה של אימא והניח יד על כתפה. בשנה שעברה, כשהסכסוך שלהם היה בעיצומו, הוא בקושי היה יכול להימצא אתה באותו חדר. דוקטור וייט הייתה שווה כל דולר שהרוויחה.

"תראה, אני יודע שזה לא ענייני, אבל אתה בטוח? זאת אומרת היית כבר עם גבר? אולי אתה טועה?" אבא המסכן, הניסיון שלו להישמע ליברלי היה מעורר רחמים.

"אני בטוח, הייתי כבר עם גבר, וזה באמת לא עניינך." הטחתי בו, ומשום מה, רק עכשיו, תוך כדי יציאתי הרשמית מהארון קלטתי סופית שבאמת אבדתי את אדי.

אין לי מושג למה דווקא השיחה עם אבא גרמה לי להבין שאף פעם לא אוכל לגעת יותר בעור השוקולד שלו ולנשק את הגומה בתחתית צווארו.

לתדהמת שלושתנו מצאתי את עצמי פורץ בבכי. אבא אחז בי בזרועותיו וחיבק אותי כאילו שוב הייתי ילד קטן. הבן אדם לא נגע בי מאז יום הולדתי השישי, ופתאום אנחנו מתחבקים כמו במשפחה איטלקית דביקה. מה לעזאזל עשתה להם הפסיכולוגית הזו?

סיפרתי להם על אדי ועלי, מצנזר כל פרט אינטימי, משאיר רק את השלד העובדתי. "הבחור הזה, האדי הזה, החליט להפוך לנזיר אחרי שאבא שלו מת?" שאל אבא בתדהמה.

אימא לקחה את ידי בידה וליטפה אותה בעדינות. "אתה עוד אוהב אותו?" שאלה.

הנהנתי ובלעתי את הדמעות שצצו שוב. 

"תישאר כאן עד שתרגיש יותר טוב, ואז תחליט מה לעשות." אמרה בקול מעשי ונישקה אותי, "אנחנו אוהבים אותך מאוד." הוסיפה, וברחה מהחדר.

נינה – אימא שלי, היא ממוצא אוסטרי. אישה נהדרת – מעשית, נבונה, יעילה, אבל חסרת כל יכולת להראות חיבה אימהית. בפעם האחרונה שהיא נישקה אותי הייתי לבוש בתחפושת של נר ראשון בגן הילדים. כנראה שהדמעות שלי זעזעו אותה כהוגן. מעולם לא שמעתי אותה אומרת שהיא אוהבת אותי, או בן אדם אחר, אם כבר מדברים על זה. אבא קם ונישק אותי גם כן. אולי הדוקטור וייט הצליחה קצת יותר מידי עם הטיפול שלה. מעולם לא ספגתי כל כך הרבה חמימות הורית בבת אחת, הרגשתי כאילו אכלתי יותר מידי ממתקים.

"אולי אימא צודקת אבל אף אחד לא הראה לנו איך להיות הורים," הסביר אבא, "אתה יודע שגדלנו בקיבוץ בתקופה שהילדים גרו בבית ילדים, וההורים שלנו הייתה השואה טוב, אתה יודע איך זה"

פתאום תפסתי שאבא מנסה להתנצל בפני על צורת החינוך שקבלתי מהם וזה היה מביך לאללה. איזה מזל שהטיסה שלהם עמדה לצאת בקרוב ונהג המונית כבר צפצף להם מלמטה. הייתי אסיר תודה להם על השלווה בה קיבלו את הווידוי שלי ועל העזרה עם הדירה ואפילו התחלתי להבין אותם ולסלוח על ההתנהגות שלהם כל השנים, אבל אחרי עשרים שנה של התנהגות מנומסת וחסרת רגש, שלי כלפיהם, ושלהם כלפי, היה לי קשה להפוך בין רגע לטיפוס רך ורגשני. במקום להחזיר להם חיבוקים ונשיקות הרגשתי אי נוחות ולא הצלחתי להביט להם בעיניים.

סוף סוף הם נסעו. בכל המהומה של ההתלבטות עם מזוודות, תיקים ודרכונים, הצלחנו להיפרד במהירות, מתחמקים ביעילות מההזדמנות לנשק ולגעת זה בזה כמו אנשים רגילים. קשה לשבור הרגלים של שנים. אולי בפעם הבאה?

הורי נעלמו והותירו אותי עם מר איטן ברידג' מבוסטון. הבטנו זה בזה ולא אהבנו מה שראינו. הוא ראה בחור לא מגולח, מגודל שיער ולבוש ג'ינס מטונף ומרוט וטריקו דהוי. אני ראיתי פיינשמעקר מגונדר במכנס חאקי מגוהץ בקפידה וחולצה אלגנטית. שערו הכהה היה קצוץ ומשוח בג'ל ועל פניו הצרים והבהירים נחה הבעת סלידה קרירה.

הוא נראה מטופח, עשיר מפונק. מעין הילה של – אל תגעו בי ואל תתעסקו איתי – הקיפה אותו מקצות המוקסינים היקרים שעל רגליו ועד לציצית תספורתו המעוצבת.

הוא עצבן אותי וריגש אותי בעת ובעונה אחת. זה היה מבלבל, הייתי צעיר וטיפש מידי מכדי להבין שתחושת הבלבול הזו נועדה לשמש לי אות אזהרה.

"אז מה, גם אתה אחד מההומואים האלו שמתחברים לצד הנשי שלהם ומייללים מכל שטות?" שאל במבטא משונה שגרם לקולו להישמע מתנשא בצורה מעצבנת.

"סתום את הפה איתן." אמרתי לו בגסות, מבטא את שמו בצירה, "או שאני כבר אחבר אותך ככה שתתחיל לילל." בדרך כלל אני לא כזה גס רוח, אבל הוא הקפיץ לי את הפיוז עם השחצנות שלו.

הבטנו זה בזה בעוינות, "ואם אני לא אסתום את הפה?" הוא שאל בקול מתגרה.

"אז אני אסתום לך אותו." אמרתי. תפסתי את פניו בשני ידי ונישקתי אותו בכוח. הוא כאילו נאבק בי, אבל ידעתי שזה לא רציני. שנינו רצינו בדיוק אותו דבר.

הטלתי אותו על הספה ואני מניח שטכנית זה נחשב לאונס, למרות שנדמה לי שאין הרבה נאנסים שגומרים כל כך מהר ובאים אחרי כמה דקות לקבל תוספת. וכך קרה שעוד בטרם המריא המטוס של הורי כבר זיינתי את השותף שהם מצאו לי. אחרי שנרגענו ואיטן התקלח והחליף את בגדיו הוא חזר להיות ג'נטלמן קריר ומתנשא.

"תראה," אמר לי בכובד ראש כשישבנו במטבח מעל לטוסט פיצה שהכנתי, "אנחנו חייבים להסכים על כמה חוקים בסיסיים אם נרצה שהעסק הזה ידפוק כמו שצריך."

אז עוד לא ממש הכרתי אותו וכמו טיפש מצאתי את הרצינות שלו משעשעת. "בבקשה," נשענתי לאחור בכיסאי ומתחתי את רגלי מתחת לשולחן, "מה החוקים שלך?"

עד אז הייתי בר מזל ולא הבנתי כמה מסוכן לזיין סתם אנשים שאתה לא מכיר. בזתי להתעקשות של גברים מסוימים להטיב ולהכיר את האדם שהם לוקחים למיטה, חשבתי שזו התנהגות נשית. היום אני מבין כמה ההתנהגות הנשית הזו מוצדקת. חבל שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה.

שלחתי רגל יחפה וליטפתי את קרסולו באצבעות רגלי. הוא נרתע כאילו הוכש. איזה בחור מוזר ומתוח חשבתי וחייכתי אליו. "טוב." אמר איטן, מתעלם מהחיוך שלי. פניו נותרו רציניים ופיו דק השפתיים נשאר הדוק בקו ישר כשהמשיך לדבר בקול רציני. "הכי חשוב זה שלכל אחד יהיה מרחב מחיה פרטי. כל אחד מאתנו חייב להניח לשני לנשום, וזה אומר לא להיכנס זה לזה לחיים. הפרטיות שלי חשובה לי מאוד, אני רוצה לישון לבד, ובלי שום שטויות מונוגמיות רגשניות." והוא נתן חיקוי לא רע של אישה מנדנדת כשהדגים לי למה כוונתו, "לאן אתה הולך? מתי תחזור? מה אתה מרגיש?"

לא פלא שהורי הרגישו נוח עם הקרחון הקטן והמתנשא הזה.

"אתה צודק לגמרי." אמרתי, מתאפק לא לצחוק. למה שארצה לישון איתו, או שיהיה לי אכפת לאן הוא הולך ומתי הוא חוזר? היחיד שעורר בי רצון לחדור למרחב הפרטי שלו היה אדי והאיטן הזה בטח לא היה אדי. הוא היה בסדר, זיון סביר לגמרי, אבל הוא לא עשה לי את זה, לא הוא ולא אף אחד אחר.

אף אחד חוץ מאדי לא הצליח לשרוט את השריון העבה שהצמחתי סביבי מאז ילדותי. רק אדי גרם לשריון להעלם באורח פלא, משאיר אותי חשוף. היעלמותו הטראומתית לימדה אותי לקח - יותר לא יצליחו לתפוס אותי לא מוכן. נעשיתי בלתי חדיר לכל סוגי הבולשיט שהעולם ניסה להנחית עלי, והחלטתי שאיטן הוא עוד זבלן שכל אחד שלא יצליח לדגדג לי אפילו את קצה האפידרמיס, והייתי נחוש להישאר אדיש כלפיו למרות כל הדאווינים שלו.

"המבטא שלך נורא חמוד." התגריתי בו וליטפתי את ידו, סתם כדי לראות מה הוא יעשה. היו לו ידיים מאוד יפות – צרות, אלגנטיות, מטופחות מאוד. על אצבע אחת הייתה טבעת זהב עבה עם אבן אדומה.

הבטנו בכפות ידינו המונחות זו לצד זו על השולחן ההבדלים בלטו לעין, לצד הידיים הענוגות שלו הידיים שלי נראו גדולות ומחוספסות – ידיים של פלח.

איטן הניח את יד ימינו הענודה בטבעת על כף ידי השמאלית וליטף באגודלו את קפלי העור הרך בין האגודל לאצבעות. המגע העדין גרם לי צמרמורת שירדה מעורפי עד לכפות רגלי. שתקתי, ממשיך לשמור על הבעת פנים קפואה. גם הוא המשיך לדבר ביובש, כאילו המחשבות שלו מנותקות ממעשיו. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל זו עמדה להיות המתכונת של היחסים שלנו בעתיד – ניתוק מבלבל בין דיבור למעשה. מצד אחד הוא מלטף אותי וסוחף אותי לזיונים מדליקים, ומצד שני ממשיך לדבר אלי כאילו הייתי סתם איזה אחד שבמקרה גר איתו באותה דירה.

בימים הראשונים חשבתי שזה מצחיק, קצת מטורף וקצת מרגש. אחר כך הבנתי שהנדנדה הזו בין חום לקור, בין ליטופים להתעלמות היא חולנית.

למה השלמתי עם זה כל כך הרבה זמן? רק לפסיכולוגים הפתרונים.

"עוד כלל, כשאנחנו בציבור אל תיגע בי אלא אם כן זה מצב חירום. בלי חיבוקים, ליטופים, או אחיזת ידיים, ואגב, המבטא שלי הוא בוסטוני, אני ממשפחה בוסטונית מכובדת וותיקה מצאצאי המיי פלאוור – הדבר הכי קרוב לאצולה בריטית שיש בארצות הברית."

"הבנתי," אמרתי בשיא הרצינות. "עוד משהו?" רטטתי כולי בגלל מגעו המרפרף בידי. מרגע לרגע נעשה לי קשה יותר לשבת בשקט ולדבר בקול שליו. דומה שאיטן לא התקשה בכך כלל והמשיך לשבת בנחת להתנות תנאים במבטאו הבוסטוני המתנשא. "בלי סמים, ואם אתה משתכר ומקיא תנקה אחריך. ברור." הוא נשמע ענייני לגמרי, כמעט משועמם, וכל אותו זמן ליטף את ידי בעדינות, מעביר אצבע דקה וחיוורת בין אצבעותיי השזופות, וממשיך דרך פרק היד לאורך הזרוע עד לקפל העור הרגיש של המרפק. לכדתי את כפו שנבלעה בכף ידי, רכנתי מעל השולחן ונישקתי את פיו, אפילו לפיו היה טעם קריר ונקי. הוא הדף אותי מעליו. "בלי נשיקות על הפה בבקשה," אמר בצינה, "אני מתעב את זה."

"חבל מאוד כי אני אוהב את זה." הטחתי בו.

הוא ניסה לדחוף אותי מעליו, אבל שבעתי כבר הבלים, הרמתי אותו על כתפי בסחיבת פצוע והטחתי אותו על המיטה, נשכבתי מעליו ונישקתי אותו שוב ושוב, נושך ולועס את פיו, פוצע את שפתיו ומושך את בגדיו מעליו.

כשעמדתי לבצע בו את זממי, בפעם השלישית באותו יום, הוא עצר בעדי. קול חדר המיטות שלו היה שונה לגמרי מקולו כשהרצה לפני את תנאיו, ולקול הזה, המתנשם והפגיע, הייתי מוכן לציית ולהקשיב. "הפעם אני רוצה ש שאני" האם היה זה סומק של מבוכה שצבע את הלחיים הרזות והחיוורות הללו? צחקתי קצת והתהפכתי על גבי מושך אותו אלי, "נעשה תורות, אני חייב לך שני זיונים." אמרתי בלחש לאוזנו ונשכתי את התנוך.

הוא יבב חרש כשחדר לתוכי, ידיו על כתפי, מצחו נשען על מצחי וקול נשימתו המהירה מתלבט בחזהו כמו ציפור כלואה בכלוב. ככה הוא מצא חן בעיני יותר, אבל מיד אחרי שגמר ונרגע חזר להיות אותו בן זונה קריר ומעצבן כמקודם.

עמית

אחרי כמה ימים כבר הרגשתי לגמרי בנוח בתפוח הגדול. מהר מאוד מצאתי לי את הפינה שלי באותו כור היתוך ענק שגולים ומהגרים מכל העולם מצליחים להרגיש בו כמו בבית.

אחרי נאום התנאים של איטן ומה שבא אחריו נרדמתי, מותש מעייפות, ולמחרת התעוררתי מיד עם זריחת השמש, מגלה שהשעה רק חמש בבוקר, ומר פרטיות, חסיד המרחב הפרטי הקנאי לחירותו, ישן שנת ישרים בזרועותיי.

ככה זה היה גם בהמשך, במשך היום הוא היה מגעיל ומתנשא, מתנהג כלפי בקרירות ובריחוק, ובלילה היה נכנס איתי למיטה, מסיר את הקליפה הבוסטונית המתנשאת ועושה איתי אהבה פרועה.

אחרי הזיון הוא היה נרדם לצידי, ראשו מונח על הכרית שלי, ישבנו הקטן והשרירי צמוד לבטני וכפות רגליו הקרות תמיד – כמו אצל בחורה – אמרתי לו פעם, וחטפתי אגרוף בבטן, דבוקות לכפות רגלי.

הוא תמיד מצא תירוצים למה לא נוח לו בחדר שלו, פעם היה רעש ממסיבה שעשו השכנים, פעם היה לו קר נורא, ופעם הוא רק בא לחפש איזה חולצה ששם אצלי בחדר הארונות, התעייף מהחיפוש ונרדם אצלי. למחרת שוב מצאתי אותו לצידי, מצמיד את זקפת הבוקר שלו לישבני, ידו בין רגלי, רועד ומתנשף כמו ילדון חרמן, עד שגמר והסתלק. לישון יחד כן, אבל לא להשתמש באותו חדר רחצה, או לאכול יחד, או לבלות יחד, או סתם לדבר קצת כמו בני אדם שמחליפים נוזלי גוף פעם ביממה. הוא המשיך לסרב לנשק אותי ביוזמתו, למרות שחשבתי שהוא די נהנה כשהייתי מתעקש לנשק אותו על פיו.

מהיום הראשון החלטתי שאני אהיה קשוח בדיוק כמוהו. צפצפתי עליו צפצוף ארוך, לא ניסיתי להפשיר את הקרח, אכלתי לבד ארוחת בוקר והסתלקתי לחפש עיתון בעברית. חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה – הפיצוציה של חמו. פיצוציית העליזים הייתה בדיוק בשביל אנשים כמוני, הומואים ישראלים צעירים יותר או פחות, שחיפשו חתיכה קטנה של ארץ ישראל בניכר.

רוב הקליינטים היו גברים, היו גם כמה נשים שבאו תמיד בזוגות. לפעמים היה קשה לדעת אם מדובר בגבר או אישה, זה אף פעם לא עניין אף אחד מספיק כדי לערוך בירורים. זו הייתה ניו יורק, כאן כל אחד התעסק בבעיות שלו. כל אחד חוץ מדויד טוויטו הקטן מרוקאי גדול גוף עם לב רחב וחיוך ענק, שהחליף את דימה בנשיאת המאג. נכנסתי לפיצוציה, נמשך פנימה בגלל שמה העברי הדו-משמעי, והדבר הראשון שנתקלתי בו היה האהלן הקולני של טוויטו. מיד ידעתי שהגעתי למקום הנכון.

רק אחרי שהחלפנו צ'אפחות וברכות רצופות בקללות ובגידופים נוסח גולני, העיז טוויטו לשאול אותי אם אני מבין למה המקום נקרא פיצוציית העליזים.

"בגלל שבעל הבית רוצה שלקליינטים שלו יהיה תמיד מצב רוח טוב?" היתממתי. הספקתי כבר לפתח לעצמי חוש שפעל לא רע ואמר לי די בדייקנות מי משלנו מי לא כל החבר'ה שישבו שם היו ללא ספק עליזים. טוויטו שם יד על כתפי ופרץ בצחוק, "לא דגני, לא זו הסיבה." אמר, ואז הרצין ועצבות פלשה אל עיניו הצוחקות.

"באמת?" המשכתי בהצגה, "אז הג'ינג'י הזה שיושב ובולע אותך בעיניים סתם מתפעל מהתסרוקת שלך?" הג'ינג'י הנ"ל היה גבוה ודק, ועל פניו המנומשים הייתה נסוכה הבעה מודאגת. הוא הביט בנו ללא הרף, ומרגע לרגע נראה פחות מודאג ויותר נרגז. "אולי כדאי שתציג לפני את החבר שלך ותסביר לו מי אני לפני שהוא יתקע בי סכין?" אמרתי וחייכתי אל פניו המודאגות של טוויטו.

השניים החליפו מבט והג'ינג'י ניגש אלינו ונעמד לצידו של טוויטו שישב על שרפרף בר גבוה, נסמך על הדלפק הרחב. כתפו של טוויטו התחככה בירכו של הג'ינג'י, הם חייכו זה אל זה וטוויטו הציג את ידידו לפני כהארי מקלאוד.

"כולם קוראים לו פה ביג מק, וזה לא בגלל הגובה שלו," אמר ושוב חזר החיוך אל פניו. הוא הלך לעזור לחמו לפרוק ארגזי בירה, והניח לנו להתיידד.

לביג מק היה מבטא דרומי וידיים מיובלות של אחד שעבד קשה כל החיים שלו. מהר מאוד מצאתי איתו שפה משותפת. לשנינו היה רקע חקלאי – כמוני גם הוא למד לנהוג בטרקטור עוד לפני שהתחיל להתגלח, וידע לרכב על סוס ולחלוב פרות עוד לפני שלמד לקרוא.

ניסיתי להסביר לו מה זה קיבוץ והוא הקשיב בשתיקה, עיניים כחולות מתרחבות בפניו מתחת לגבות בהירות. "אתה לא מתגעגע הביתה?" שאל חרש, "דייב נורא מתגעגע, הוא אומר שמעייף אותו לדבר אנגלית."

"אני מתגעגע לישראל, אבל אני לא יכול לחזור הביתה לקיבוץ, הם לא יקבלו אותי, רק אם אני אסכים להתחתן ולהפסיק להיות מה שאני..."

הוא הנהן ונגע בידי בהשתתפות, "אני יודע." אמר חרש.

טוויטו חזר אלינו ושאל אותי מי הטיפוס המלוקק הזה שעומד בחוץ ומציץ  פנימה. זה היה איטן, לבוש יפה בחליפה, ענוב עניבה צהובה, מעמיד פנים כמהסס אם להיכנס או ללכת הלאה. "זה השותף שלי לדירה, מתנה מההורים שלי."

"שותף שותף? או שותף" הרים טוויטו גבה מעל עין שחורה ופקחית.

משכתי בכתפי, הסומק שעלה על פני הסביר את המצב בלי מילים. "הוא סתם זיון. הוא טיפוס שאוהב את המרחב שלו, רוצה פרטיות וכל זה. בלילה הוא הודיע לי שהוא אוהב לישון לבד, ובבוקר מצאתי אותו מחובק איתי במיטה. בן אדם משונה מאוד, אני לא קולט אותו. אולי בגלל שהוא מבוסטון." קמתי ונגשתי לדלת, איטן ניסה להסתלק, אבל הייתי זריז יותר. גררתי אותו פנימה ואפילו שכנעתי אותו לאכול קצת חומוס.

הוא לא הסכים לנגב את החומוס עם פיתה ואכל עם מזלג וסכין, מקפיד שהעניבה שלו לא תכנס לצלחת. טוויטו צחק כל כך עד שכמעט נפל מהכיסא.

במשך הזמן הכרתי לאיטן את כל החברים שלי. על פי דרישתו המפורשת הצגתי אותו כסתם שותף שגר איתי בדירה, והקפדתי להסתיר את הקשרים המינים שלנו. הוא, לעומת זאת, מעולם לא לקח אותי איתו לשום מקום ולא ידעתי עליו כמעט כלום. ידעתי שהוא עובד כברוקר בוול סטריט ושהוריו חיים בבוסטון. כששאל אותי על חיי בעבר עניתי ברצון, אבל הקפדתי לא לשאול אותו כלום ולא להיכנס למרחב הפרטי שלו, בדיוק כפי שהוא רצה.

איטן טען שהוא מתנגד למונוגמיות, ואני, כמו אידיוט, לקחתי אותו ברצינות. אחרי כמה שבועות בניו יורק הלכתי עם חמו למועדון לילה של הומואים.

מאחר והוא מעולם לא אמר לי מתי הוא חוזר ולאן הוא הולך לא טרחתי לספר לו לאן הלכתי. אחר כך סיפר לי טוויטו שאיטן הגיע לפיצוציה כדי לחפש אותי וכששמע לאן הלכתי קילל בזעם והסתלק.

א.             שבוע שלם אחר כך הוא לא דיבר איתי, ואפילו הצליח לא לישון איתי כמה ימים. לבסוף נמאס לי לראות את פרצופו החמוץ, ערב אחד כשהוא נכנס לקחת חליפה מחדר הארונות התנפלתי עליו, וכן, אני מודה, ניסיתי לאנוס אותו. הוא נלחם בי, ממשיך לשמור על השתיקה המטופשת שלו. "מה?" צעקתי עליו כשנשך את כתפי, "אל תגיד שאתה לא רוצה את זה כמוני?"

"אבל הפעם תורי לזיין." מחה בזעם.

פרצתי בצחוק והנחתי לו. בתור אנס הייתי כישלון מוחלט, אני לא מבין איך בן אדם יכול לכפות את עצמו על מי שלא רוצה בו. "בסדר, אני נכנע, תעשה מה שאתה רוצה." אמרתי והפכתי אליו את גבי.

במקום להסתלק הוא חיבק אותי מאחור ודקה אחר כך כבר היה בתוכי, רועד יותר מתמיד, מנשק את עורפי וממלמל הברות לא ברורות. אחרי שגמרנו חיכיתי שיירגע וכמו תמיד יברח להתקלח, אבל הוא נשאר צמוד אלי, פניו כבושות בכר. נגעתי בו, מנסה להציץ בפניו.

"אני כבר הולך, תן לי רק רגע." ביקש, "רק רגע אחד." למרות המאמץ שעשה לשמור על שלוותו שמעתי את הדמעות בקולו. ריחמתי עליו.

"קח כמה זמן שאתה רוצה איטן, אני לא ממהר." הוא רעד, ליטפתי את גבו הצר בניסיון להרגיעו.

"אני אידיוט כזה," לחש חרש לכרית. "ידעתי מיד שאסור לי להסתבך עם בחור יפה כמוך. שכבת עם הרבה בחורים מאז ש ש"

"לא. לא הייתי עם אף אחד." אמרתי לו את האמת, מתחיל להבין שחמו צדק כשאמר לי שאיטן חולה עלי, ושאני משחק באש כשאני חי איתו לפי הכללים המטופשים האלו.

"הומואים או סטרייטים, כולנו בני אדם," יעץ לי חמו ממרומי גילו וניסיונו כשיצאנו מהמועדון, עינינו צורבות מעשן סיגריות, ואוזנינו מצלצלות מהרעש שמשום מה נחשב למוזיקה. "הבחור הזה מתוסבך והוא מסבך גם אותך." אמר ברוב תבונה, "מצא חן בעיניך המועדון?" משכתי בכתפי, המקום לא מצא חן בעיני, הוא היה שוק בשר להומואים.

החדר הפנימי, החדר שאליו הלכו הגברים המיוחמים לחפש פרטיות, נראה כמו גרסה מודרנית של סדום ועמורה. זה היה יותר מידי בשביל קיבוצניק פשוט כמוני. שמחתי להסתלק משם.

חיבבתי את חמו, הוא היה כבן ארבעים, אדם צנום שרירי ושקט שעזב את הארץ לפני כעשר שנים. הוא חי עם עיסאם – בחור ערבי שניהל מכון כושר. שניהם ידעו יפה שאין להם מה לחפש בארץ. אם הם התגעגעו הביתה הם עשו את זה בשקט ואף אחד לא שמע על זה. הם היו מסורים זה לזה, חיו יחד והיו שותפים לעסקים ולחיים, אבל כל אחד מהם היה חופשי לצאת לבד ולעשות מה שירצה, בתנאי שזה יהיה רק סקס, בלי שום מעורבות רגשית. זה היה ההסכם הפרטי שלהם.

לי זה נשמע כמו מתכון לצרות, אבל אצלם זה עבד.

"לגברים קשה להיות מונוגאמיים." הסביר לי חמו בסבלנות, "לזיין כל החיים רק בן אדם אחד זה קשה. זה רעיון של נשים, ונשים אתה יודע קשה להן להפריד בין סקס לאהבה." הוא נאנח ובחן את פני, המשכתי לשתוק והוא המשיך לדבר, "הבעיה היא שהבחור הזה מאוהב בך, אבל הוא עוד לא מבין את זה. הוא אוהב אותך, אבל שונא את עצמו. בגלל זה הוא משגע את עצמו ואותך. תהיה סבלני איתו." הוא צבט את לחיי בחיבה, "אתה יפה מידי ילד." אמר, לחץ את ידי והסתלק.

"הייתי במועדון הזה רק שעתיים, היה גועלי, לא אהבתי את זה." סיפרתי לאיטן.

איטן לא האמין לי. "לפחות אל תשקר לי." אמר בזעם, "אתה חושב שאני מטומטם? אני יודע מה קורה במועדונים האלו, לא הספיקו לך כל הבחורים במועדון הישראלי העלוב שלכם? היית צריך לחפש בשר טרי גם במועדון המגעיל ההוא?"

הוא המשיך לכעוס, מצליח, למרות זעמו, לשמור על קול שקט ותרבותי. שמעתי בתדהמה איך הוא מקלל אותי, את ישראל ואת כל העם היהודי. שופך קיתונות של זעם ושנאה על הישראלים השחצנים, על הומואים בכלל, ועל הומואים שמוצאם מהמזרח התיכון בפרט.

הייתי כל כך מוכה תימהון מההתפרצות שלו עד שלא קלטתי בהתחלה שהוא היה מסטול. רק כשהבנתי את זה התחלתי להתעצבן באמת. מכל הכללים המטופשים שלו הדבר היחיד שהסכמתי עליו היה בלי סמים, וגם את הכלל הזה הוא הפר. גם בלי האזהרות שלו התרחקתי מסמים והגבלתי את שתית האלכוהול שלי לסופי שבוע בלבד. זה לא היה בגלל איטן והכללים המטופשים שלו אלא בגלל העבודה שלי. עבדתי כמורה להתעמלות עם ילדים בגיל בית ספר יסודי שהתפעלו מהעבר הקרבי שלי. ייצגתי בשבילם את מדינת ישראל ולא יכולתי לאכזב אותם ולהגיע עם הנגאובר לבית הספר. גם תפקידי כמאבטח היה חשוב מידי מכדי שאוכל לזלזל ולבוא מסטול או שיכור. האמת היא שחייתי חיים מאוד מהוגנים ושלווים. ישן עם בן זוג קבוע, שותה קצת בירה בסוף השבוע, עובד בשתי משרות, מתאמן בחדר כושר מידי פעם, וחוץ מישיבה בפיצוציה, וניגוב חומוס תוך צפייה בחדשות מהארץ, לא ביליתי בשום מקום. לא הגיעה לי ההתנפלות הזו בגלל הבילוי הסתמי במועדון הגועלי ההוא, וזה מה שאמרתי לאיטן אחרי שנרגע והפסיק לשפוך עלי את הזבל שלו.

הוא כבש את פניו בכפות ידיו וגנח. "אבל אני כן זיינתי מהצד," אמר לתוך ידיו שכיסו את פרצופו, "וכמה פעמים גם זיינתי בלי קונדום. אני צריך ללכת לעשות בדיקת דם, וגם אתה."

כמובן שהשתמשנו בקונדום כל הזמן, אבל קונדום לא היה הגנה של מאה אחוז ושנינו ידענו את זה. "מחר נלך לעשות בדיקה במרפאה, סידרתי לנו תור." אמר והסתלק.

אחרי הבדיקה לא דברנו זה עם זה. הקיץ פינה את מקומו לאט לסתיו, וביום שבו קבלנו תשובה שלילית לבדיקת הדם שעשינו ירד גשם. באותו בוקר גשום הוא נכנס למטבח כששתיתי קפה וסיפר לי שהתשובה של הבדיקות שלילית.

"אתה צריך לעשות עוד בדיקה בעוד שלושה חודשים." אמר איטן באותו בוקר. זה המשפט הכי ארוך שאמר לי מאז ההתפרצות שלו. מאז המריבה חיינו כמו שני זרים. הוא לא ישן איתי יותר ולא נגע בי.

"בסדר," אמרתי קצרות. "מה שתגיד."

"אני מצטער על מה שאמרתי לך אז," פלט פתאום. הוא עמד בגבו אלי, מביט במכונת האספרסו היקרה שלו, ממתין לקפה שיטפטף לספל חרסינה מהודר עם מונוגרמה של שמו כתובה באותיות זהב מסולסלות. כל החפצים שלו היו כאלה – מעודנים, יקרים, מיוחדים. אני שתיתי סתם נס קפה עלית ממאג עם ציור של גארפילד וכרסמתי טוסט.

"יש לך כבר מישהו אחר?" שאל, וידיו נלפתו בחזקה על דלפק העץ.

הבטתי בפרקי אצבעותיו שהלבינו ושאלתי את עצמי במה הסתבכתי. לא הזדיינתי כבר מעל שבוע, ולמרות שקבלתי הצעות ורמזים מגברים בפיצוציה ובמכון הכושר, וגם סתם פה ושם, סירבתי בנימוס לכולם. לא התחשק לי, רציתי לנוח קצת, לחשוב על מה אני מתכוון לעשות עם החיים שלי. "לא." אמרתי בשקט, בטוח שהוא לא יאמין לי, "אני לא מעוניין בקשר חדש כרגע, וגם כשהייתי גם כשישנתי אתך לא הייתי עם אף גבר אחר. סתם התעצבנת."

הוא הסתובב בפתאומיות והביט בי במבט מעונה. עיניו היו אדומות, הוא נראה רע, ירד במשקל ואיבד את ההילה הזו של – אני שם זין על כל העולם – שאפפה אותו פעם. "אני מצטער על הפיגוע שהיה בירושלים." אמר ונשך את שפתו התחתונה. בלילה הקודם ראינו את הפיגוע יחד עם טוויטו ומק בסי אן אן. הוא צפה במראות הקשים בשתיקה ונעלם חרש לחדרו, משאיר אותי ואת טוויטו להתווכח על דרכי תגובה ופעולה.

טוויטו ומק היו האורחים היחידים שבאו אלינו לדירה. איטן פגש כנראה את חבריו בבתי קפה או בבתים שלהם. עמדנו מביטים זה בזה. ריחמתי עליו, אבל לא הצלחתי להבין מה הבעיה שלו. "אני לא מבין מה הבעיה שלך." אמרתי בעברית, וחזרתי על זה באנגלית. לא היה שום הבדל, לא הצלחתי להגיע אליו באף שפה. הוא היה מרוחק ממני, כלוא בבעיות הלא ברורות שלו, לא מסוגל להיפתח אלי.

רציתי לגעת בו, לחבק אותו, לנסות לנחם אותו, אבל ידעתי שהוא יירתע ממני ואולי בצדק, מה כבר יכולתי להעניק לו חוץ מקצת הנאה חולפת וגוף חם לחבק בלילה? הוא ידע שאני רק תייר בניו יורק. לא הסתרתי ממנו שבסוף שנת הלימודים אני מתכוון לחזור הביתה, ללמוד בטכניון ולהתחיל לבנות לי חיים בארץ.

פעם, אחרי שלוש בירות, הוא הציע לי פתאום עזרה בקבלת אזרחות אמריקאית, עזרה שדחיתי בחיוך. לא ראיתי את עצמי חי שם. לדבר אנגלית כל הזמן היה מעייף מידי, וחוץ מזה עדיין לא השלמתי עם זה שמעולם לא אראה את אדי יותר. אדי נמצא בישראל ושם היה מקומי.

"מי זה אדי?" נדחקו המילים מפיו, בהולות מבוישות, ועם זאת בלתי מסוגלות להתאפק. "בפעם האחרונה שהיינו יחד קראת לאדי כש ברגע..."

הסמקתי. שוב אני עושה בושות. "אדי הוא חבר ש" נעצרתי למראה מבט הספקנות על פניו. למה אני בכלל טורח? מה אכפת לו ממני? הוא אף פעם לא טרח לספר לי על עצמו, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק, הפיתוי לדבר על אדי היה חזק ממני. "אדי הוא הראשון שלי. האהבה הראשונה, הנשיקה הראשונה, הזיון הראשון. הוא חי בישראל. לא ראיתי אותו כמעט שנתיים. הוא עזב אותי אחרי שאבא שלו התאבד. הוא החליט שזה קרה באשמתנו והוא לא רוצה להיות יותר הומו. אין לך שום סיבה לכעוס בגללו בגלל ש..." לא יכולתי לדבר יותר. לא הצלחתי לבטא את הכאב שלי באנגלית הדפוקה הזו. אדי החליט לעזוב אותי, אדי החליט להמשיך את חייו בלעדי, זה כאב כל כך שאי אפשר היה לדבר על זה.

קמתי והלכתי לעבודה, משאיר אותו עומד חיוור ודמום ליד מכונת האספרסו שלו.

באותו לילה התעוררתי בבהלה כשמישהו נכנס לחדרי. שכבתי דומם, ממתין שהפורץ ינוע לכיוון הארנק שלי שנח על שידת האיפור של אימא. במקום זה פנה הפורץ לעבר המיטה והחליק חרש מתחת לשמיכה, נצמד אלי באנחה כבושה. "אידיוט." נזפתי בו בלחש, "חשבתי שאתה פורץ, כמעט שהכיתי אותך."

"מגיע לי מכות." אמר איטן מצמיד אלי את כפות רגליו הקרות. הוא לבש רק מכנס קצר. העברתי את ידי על גופו הצנום והנוקשה.

"רזית," אמרתי, "אתה עוד ממשיך עם הסמים?"

איטן נלחץ אלי, חשתי את זקפתו מתחככת בירכי. "לא," אמר, "בדרך כלל אני לא נוגע בזבל הזה, אבל הייתי כל כך אומלל כשלא חזרת בזמן." 

"פעם אחת לא חזרתי בזמן ואתה עושה מזה כזה סיפור." צחקתי, "גם אתה הולך וחוזר מתי שמתחשק לך ואני אף פעם לא שואל ולא מתעצבן, ומה קרה לכל הקטע של המרחב הפרטי שדברת עליו?"

"אני מצטער," אמר איטן, "אני נורא מצטער," חזר ואמר כמה פעמים בעוד ידיו הקרירות מלטפות אותי. השעה הייתה אחת לפנות בוקר, שעה מתאימה מאין כמוה לשיחות נפש. החלטתי לנצל את ההזדמנות והתחלתי לשאול אותו שאלות שהציקו לי כבר מזמן.

"למה אתה אף פעם לא מנשק אותי על הפה? למה אני זה שצריך תמיד..." הוא התנפל עלי ונישק אותי בכוח, מחדיר את לשונו לפי, וחזר ואמר לי שהוא מצטער.

מעודד המשכתי בחקירה. "למה אתה לא מדבר איתי אף פעם על עצמך? למה אני לא פוגש את החברים ואת המשפחה שלך?" חזרתי להציק לו אחרי שבאנו על סיפוקנו ושכבנו חבוקים.

"למה? למה?" הוא התחיל להתעצבן, "מה, אתה מטומטם?" הוא התיישב במיטה, מביט בי בזעף. "אתה סוד, זה למה, אף אחד לא יודע עליך, אתה רוצה לדעת לאן אני נעלם אחרי העבודה? אני הולך לשרינק שלי שיעזור לי להבין למה אני כל כך פוחד לספר למשפחה שלי מי אני באמת."

"אז ההורים שלך לא יודעים, ומה עם החברים?" התעניינתי.

"אין לי חברים." התיז בזעף. "יש אנשים שאני עובד איתם, הם לא יודעים עלי כלום." הוא ישב ערום על המיטה, עורו חיוור וחולני למראה באור הקלוש שחדר לחדר, נראה בודד רזה ואומלל.

"מה בקשר אלי? אני חבר שלך." אמרתי וניסיתי לגעת בו.

ריחמתי עליו נורא והוא הרגיש את זה בקול שלי והתעצבן. "אתה, אתה סתם זין

להשכרה." אמר בבוז מקפיא. "קיבלתי אותך יחד עם הדירה והריהוט."

הדברים שאמר הממו אותי כל כך עד שלא יכולתי להגיב. ממש התאבנתי מרוב עלבון ותדהמה. זה לא היה רק מעליב, זה גם היה שקר גס. אף פעם לא הסכמתי לקבל ממנו כלום, אפילו לא חולצה או זוג גרביים. לפעמים הוא שילם על הבירה שלי, או על הקפה ששתיתי, וזה הכל. באמריקה עושים עסק גדול מכסף, ואני הרגשתי, במין אינסטינקט, שחשוב מאוד שאהיה עצמאי ואף פעם לא אקח ממנו כלום.

ראיתי על הפנים שלו כמה הוא מצטער על הנבזות שנפלטה לו, אבל במקום לסתום את הפה ולהסתלק הוא המשיך לדבר שטויות ואמר שאני לבנטיני משומן, יהודון עלוב, ועוד כמה ביטויים מכוערים שלא הכרתי ולא כל כך הבנתי מה משמעותם, אבל הייתי בטוח שהם מעליבים כל אחד ואחד מההיבטים של קיומי בעולם. תוך כדי דיבור הוא משך עליו את המכנסים שלו והחל לסגת לכיוון הפתח.

לא יכולתי להניח לו להסתלק ככה, בלי להגיב על דבריו, והתחלתי ללכת לכיוונו, משום מה הוא נבהל ממני, אולי נראיתי כועס, לא יודע, הרגשתי קפוא מזעם ומעלבון. הוא צרח שלא אתקרב אליו, דחף אותי בכוח וברח. הייתי כל כך מופתע מהדחיפה הפתאומית עד שנפלתי על הרצפה. הראש שלי נדפק על קצה המיטה וכנראה שאבדתי את ההכרה לכמה שניות.

התעוררתי מבולבל, כל הפרצוף שלי מלא דם, ואיטן כורע לצידי, היסטרי לגמרי ומתחנן שלא אמות. מיששתי בזהירות את פדחתי, זה היה רק חתך קטן שדימם בצורה פראית. הוריתי לאיטן להביא לי חבילת ירקות קפואים ומגבת. הוא טס למטבח וחזר אחרי שנייה. ידיו רעדו כשהגיש לי חבילת גזר גמדי קפוא, ואת המגבת הפרטית שלו – מגבת מכותנה מצרית עם רקמה כחולה בשוליה.

"המגבת שלך תתלכלך בדם," אמרתי, "אין לך משהו פשוט יותר." הייתי רגוע לגמרי. זה דבר שלמדתי על עצמי בלבנון, דווקא כשכולם סביבי נלחצים אני נעשה שלו לגמרי. זה שבר אותו לגמרי, הוא צנח לצידי והתחיל לבכות כמו תינוק. הבנתי שאין שום סיכוי שבמצב הזה הוא ילך להביא לי מגבת אחרת.

עטפתי את השקית במגבת המהודרת שלו, הצמדתי אותה לחתך והלכתי לשטוף את הפנים. הוא נגרר אחרי למקלחת, מביט איך אני רוחץ מעלי את הדם. אחר כך התיישבתי על האסלה, שקית ירקות קפואה צמודה לראשי, מחכה שהדימום יפסיק. כאב לי והרגשתי חרא. איטן נשען על המשקוף, מביט בי בפנים קפואות, לפחות הוא הפסיק לבכות, גם זה משהו. "אני מצטער," חזר שוב ושוב על המנטרה שלו, "אני יכול להביא לך משהו?"

"עשית כבר מספיק להיום." עניתי בקנטרנות. זה היה נבזי, אבל הרגשתי איך המקום הפצוע מתנפח וכואב, ורציתי להכאיב לו חזרה, וגם כעסתי שהוא הצליח להפתיע אותי ככה. הייתי חזק יותר ממנו ושמרתי על כושר טוב. זה היה די מעליב שציפלון כמו איטן הצליח לנצח אותי.

הוא המשיך להתבונן בי במבט מוזר, "אני מתאר לעצמי שזה לא רגע מתאים כל כך להגיד דבר כזה," אמר ביובש, "אבל אין בעצם רגע מתאים," הוא נשם עמוק ופלט בעברית, "אני אוהב אותך."

"אני יודע." עניתי לו באותו טון יבש, "הבנתי את זה כבר מזמן, מי לימד אותך להגיד את זה בעברית, טוויטו?"

"לא. עיסאם. קצת התיידדנו בזמן האחרון, זאת אומרת," הוא נבהל פתאום שלא אבין אותו כראוי, "אנחנו רק חברים, הוא נורא אוהב את חמו, גם כשהוא יוצא לבד הוא רק הוא לא עושה כלום."

"זה בסדר," אמרתי, "לא אכפת לי מה אתה עושה ועם מי." זו הייתה האמת, אבל לא הייתי צריך להגיד את זה בצורה כזו מעליבה. ראיתי את העלבון על פניו והתחרטתי. איטן לא היה טיפש, הוא הבין היטב את משמעות התשובה שלי, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני עניתי לו שאני שם זין. זה לא היה יפה מצידי.

"אני הולך לנקות את הרצפה. שב בשקט עד שהדימום יפסק." אמר וברח החוצה. שמעתי אותו בוכה בשקט בחדר השינה, מנסה להחניק את הבכי שלו בכרית.

אם חשבתי שעד עכשיו המצב היה נורא ואיום, קבלתי הוכחה שתמיד אפשר לשקוע עוד יותר עמוק. הוא העליב אותי וכינה אותי בכינויים איומים, ולקינוח תקף אותי פיזית ובכל זאת הרגשת האשמה מעכה אותי לגמרי.

תהיה הגיוני אמרתי לעצמי, הוא צריך להתנצל לפניך, לא אתה לפניו. לצערי ההיגיון לא עזר במצב הזה, ידעתי שמבין שנינו אני זה שיצאתי הסוציומט. נכון, הוא התנהג בצורה מכוערת, אבל זה היה בגללי. הוא התפרץ בצורה כזו כי הוא הרגיש שעמוק בפנים אני אדיש כלפיו. למרות שאיטן היה מבוגר ועשיר ומבוסס יותר ממני ולעומתו הייתי סתם פרחח, מהגר חסר פרוטה שעובד בעבודות מזדמנות, הוא היה שפוט שלי, ואני הכאבתי לו בדיוק כמו שאדי הכאיב לי.

התנהגתי כמו מניאק ועכשיו התביישתי בעצמי. קמתי ונגררתי לחדר השינה. איטן שכב על המיטה, פניו קבורים בכרית שלי ובכה חרש. הדימום נפסק וחוץ מפעימת כאב קלה בראשי הכל היה בסדר.

החזרתי את השקית למקפיא ובדקתי את המגבת, היא הייתה הרוסה לגמרי, כל הבד הלבן היה ספוג בדם. פתאום קפצו לי לראש דברים שקרו מזמן ושרציתי נואשות לשכוח - ההיתקלות בלבנון, המוות של רותם וגרינברג. מטען הצד ששמשון חטף ומראה הרגל הכרותה שלו – התחלתי לרעוד נורא. במשך כמה רגעים מפחידים הייתי בלבנון, הרחתי את הריח הנוראי של הדם ואבק השריפה, ושמעתי את הצעקות של משה בקשר.

"עמית. עמית!" מונחה על ידי חוש שאנשים מאוהבים מפתחים, הרגיש איטן שמשהו אצלי לא בסדר ומיהר אלי. הושטתי לו את המגבת ההרוסה והתחלתי לדבר שטויות על איברים כרותים ומטעני צד. הוא לא הבין כלום מהעברית שלי, אבל קלט שמשהו מאוד לא בסדר וניסה לשכנע אותי ללכת להיבדק במיון. רק זה היה חסר לי. בניסיון להרגיע אותו הסברתי שהכל בסדר וזה רק פלשבק גרוע מלבנון. במקום להירגע הוא נלחץ עוד יותר, האשים את עצמו בהכל, והתחנן על הברכיים, ואני מתכוון שהוא ממש ירד על הברכיים וחיבק לי את הרגלים, וביקש סליחה על כל השטויות שאמר קודם.

זה היה מביך לאללה, בחיים לא התפדחתי ככה. סחבתי אותו למיטה ובקשתי שישתוק כבר. שכבנו בשקט כמה דקות, הוא נזהר לא לגעת בי, מקפיד לשכב רחוק ככל האפשר ממני. יכולתי כמעט למשש את החשק שלו להיצמד אלי ולשים את הראש שלו על הכרית שלי. ככה הוא התנהג כל הזמן, רוצה ולא רוצה, נמשך אלי ונלחם במשיכה הזו. מעליב אותי ויורד עלי כשהוא רוצה בעצם לחבק אותי. זה שיגע אותי לגמרי. "למה אתה מתנהג ככה?" התפרצתי לבסוף בעצבים.

הוא לא התרשם, "איך ככה?" שאל בקול קהה ועייף.

"כמו שמוק. אני יודע שאתה מת לחבק אותי, אבל אתה מתאפק. למה? בשביל מה? אני לא מבין. אתה מסובך כמו איזה חולץ פקקים. למה אתה מעניש את עצמך?" עכשיו כבר ממש צרחתי, מוציא עליו את כל העצבים שהוא הביא לי.

הוא נאנח ונצמד אלי, "אני שונא את עצמי," הודה, "יש לי יצר הרס עצמי. לא התכוונתי למה שאמרתי לך, אמרתי בדיוק ההפך ממה שחשבתי. אני יודע שאתה לא אוהב אותי ואתה צודק. דוקטור גולד אומר שאף אחד לא יאהב אותי עד שאני לא אוהב את עצמי."

"נשמע די הגיוני," הסכמתי, "למה אתה לא אוהב את עצמך?"

"בחייך," קולו היה מלא תיעוב "תסתכל עלי, אני סתם הומו מגעיל. תראה מה עשיתי לך."

"זו הייתה תאונה. לא קרה כלום." ניסיתי להרגיע אותו. במקום להירגע ולהירדם הוא החליט לשפוך לפני את ליבו. "אני פוחד לצאת מהארון, אני סתם זיוף עלוב. הלכתי לארוחה של יום ההודיה עם בחורה מהעבודה ולא סיפרתי לך." התוודה בקול מלא אשמה.

"לא נורא, מה לי ולחג ההודיה?" הרגעתי אותו. בזמן החופש שקבלתי בחג האמריקאי המשונה הזה הייתי בפיצוציית העליזים וראיתי את גבעת חלפון עם טוויטו וחמו. נהניתי מאוד גם בלי איטן. "באמת שלא אכפת מהארוחה המטופשת הזה. לפחות זיינת אותה אחר כך?"

הוא הזדעזע, "השתגעת? איך אני יכול? היא בחורה."

משום מה זה נורא הצחיק אותי. "לא זיינת אף פעם בחורה?" חקרתי אותו.

הוא העווה את פרצופו בתיעוב, "לא, ואני לא רוצה. אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. ואתה?"

הודיתי שכן ושזה היה בסדר, לא סבלתי. "מה אדי חשב על זה?" שאל איטן. השאלה הזו הקפיצה אותי, לבחור הזה הייתה אובססיה בקשר לאדי.

"זה קרה לפני שפגשתי אותו, כשעוד לא ידעתי שאני הומו. אחרי שהייתי איתו החלק הזה בחיים שלי נגמר."

כמחווה של רצון טוב ניסיתי לספר לו עלי ועל אדי. למרבה תסכולי הרגשתי שלא הצלחתי להעביר את מה שבאמת קרה. איכשהו, באנגלית, זה נשמע מזויף, בכלל לא כמו שזה היה באמת. "בשבילי, לדבר אנגלית, זה כמו לזיין עם קונדום כפול, הכל עובר על יד. לא ממש נוגע. זה מתסכל נורא." התלוננתי ובכל זאת עשיתי כמיטב יכולתי לתאר את המקלחת הצבאית, את החורשה, ואת הרובאית, אפילו על דימה סיפרתי לו, וגם על תמר והטבעת שלה.

"אתה עוד אוהב אותו." קבע איטן בעצב, "אם הוא יקרא לך תרוץ אליו חזרה, נכון?"

נאלצתי להודות שכן, זה נכון.

"בגלל זה אתה רוצה לחזור לישראל?" קולו היה עצוב נורא, ושוב הרגשתי אשמה איומה.

"לא איטן. אני רוצה לחזור כי אני לא מרגיש כאן בבית. מעייף אותי לדבר אנגלית כל הזמן. אני מרגיש טיפש כשאני מדבר אנגלית. אמריקה נהדרת, אבל זה לא הבית שלי. אני מתגעגע הביתה." חיבקתי אותו חזק, "בוא נלך לישון נשמה, אני מת מעייפות," אמרתי בעברית.

"בסדר," ענה לי גם כן בעברית, "נלך לישון." איך, בלי ששמתי לב, הוא למד עברית?

כמעט נרדמתי כשהוא אמר, נשמע רציני ואשם כאילו התוודה על איזה פשע מתועב, "אני נוסע בחג המולד הביתה ונשאר שם עד ראש השנה. אתה לא יכול לבוא." ושוב התחיל לילל.

"בסדר," אמרתי, "זה לא חשוב. נו, די איטן, בחייך, אל תבכה. מה לי ולחג המולד? אני שם זין על ישו וכל הזבל הנוצרי הזה. נו די מאמי, אל תבכה"

אין תגובות:

פרסום תגובה