1. פארנג'י

עמית

אדי המשיך במנהגו לנסוע לתל אביב כל שבת ולאט לאט השבת התרחבה גם ליום שישי בערב, ואחר כך גלשה ליום ראשון - היום החופשי שלו מעבודה. התיאוריה שלו הייתה שאנחנו זקוקים מידי פעם לקצת חופש זה מזה, אבל בין העבודה שלו לשלי התראינו מעט מאוד, ומה שהיה יותר גרוע - חשתי כל הזמן שיש לו כל מיני עסקים מסתוריים שאני לא יודע עליהם כלום.

הכל התפוצץ בתחילת מרץ, מיד אחרי שדימה ותמר חזרו מקפריסין. הם נסעו לשם להתחתן אחרי שתמר הרתה. דימה נואש מהעיכובים של הרבנות שסירבה משום מה להשיא אותם, חטף קריזה כשתמר הציעה לעשות הפלה והחליט להתחתן בחתונה אזרחית. אחרי הטקס האזרחי בעירייה הם נסעו לירח דבש של שבוע שלם במלון מפואר ברודוס, הכל על חשבון אדי.

"מאיפה היה לך כסף לממן את זה?" התנפלתי עליו בהזדמנות הראשונה שנשארנו לבד. אדי משך בכתפיו וסירב לענות. תמיד כשרצה להימנע מויכוח היה עוטה על פרצופו את ההבעה המלכותית המתנשאת הזו שרמזה שנושא השיחה הוא מתחת לרמתו. עד עכשיו זה היה משתיק אותי, אבל הטיול שהוא ארגן לאחותו עלה מעל אלף דולר. מאיפה יש למורה מתחיל כל כך הרבה כסף? לא ידעתי איך הוא השיג את הכסף הזה, אבל הייתי בטוח שזה לא ממשכורתו.

התחלנו לריב וכל הכעסים שצברתי בגלל כל הסודות שלו התפרצו בבת אחת. הטחתי בפניו שהוא לא משתף אותי בחייו, שהוא חי חיים כפולים, ושהוא מזניח אותי. אדי הודיע לי שהוא שונא תלונות פולניות של בחורות, במיוחד כשהן באות מהחבר שלו, וניסה לצאת מהחדר. התנפלתי עליו במכות וזה נגמר כרגיל בזיון. אחר כך הוא רצה לנסוע ונדהם שלא נשארתי מרוצה ומחייך על המיטה אלא המשכתי לדרוש ממנו תשובות. זה ממש עצבן אותו, השינוי הזה בהתנהגות הכנועה שלי. הטון המשועשע בקולו נעלם, "בסדר עמית, אתה רוצה לדעת מה אני עושה בתל אביב? אני מרוויח כסף, זה מה שאני עושה." הוא היסס רגע ואז המשיך, "אתה מוכר את הגוף שלך במשתלה ואני עושה את זה במסיבות."

"איזה מסיבות?" נדהמתי.

"יש מסיבות פרטיות, חילופי זוגות, מסיבות רווקות, וגם מסיבות יום הולדת של הומואים או של זוגות רגילים." אמר אדי ונראה קצת נבוך. בכל זאת הוא קיבל חינוך דתי, שמרני ומהוגן.

"אתה חשפן?" ניסיתי להבין. אדי היה רקדן נהדר ובחור מאוד סקסי ואקזוטי. הוא באמת היה בנוי כמו חשפן. למה הוא צריך להתבייש לספר לי על זה?

"זה מתחיל בחשפנות ולפעמים, בעיקר במסיבות פרטיות… אבל אני עושה את זה רק עם נשים." הוסיף מיד, "זה מאוד פופולארי במסיבות יום הולדת ובמסיבות גירושים." הצטדק.

"אתה רוצה להגיד לי שגרושות חוגגות במסיבה עם חשפן שרוקד ומזיין אותן?"

אדי הנהן ולא היה יכול להביט לי בעיניים.

כל האוויר נגמר לי. התיישבתי והחזקתי את הראש בין הידיים. "בקיצור, שוב חזרת לעסקי הזנות." הייתי כל כך מאוכזב ומדוכא. לא קנאתי, רק נגעלתי. "למה אדי? בשביל מה אתה צריך את זה?" ניסיתי להבין.

"בשביל הכסף עמית. אתה אף פעם לא היית עני, אתה לא מבין מה זה." הוא תמיד ירד עלי שאני לא מבין מה זה כסף. לדעתו גדלתי כמו נסיך מפונק ותמיד קבלתי מה שרציתי בלי מאמץ. ככה הוא הבין את חיי הקיבוץ. לא הצלחתי להסביר לו שבקיבוץ אמנם לא משתמשים בכסף, אבל כולם עובדים קשה מאוד. אדי פשוט לא הבין את זה, כמו שאני לא הבנתי מה זה לדאוג בגלל שהמשכורת נגמרת לפני סוף החודש.

"דימה יודע?" שאלתי.

אדי משך בכתפיו, "כן." הודה, "הוא לא אוהב את זה, אבל הוא מבין. חבל שאני לא יכול לקחת גם אתכם." הוסיף פתאום בספונטניות, "אתם כל כך יפים, הייתם יכולים לעשות שואו נהדר."

"אני מעדיף לחתוך לעצמי את הביצים." עניתי מיד ויצאתי משם, אחוז בחילה.

אחרי השיחה הזו התחלנו להתרחק זה מזה יותר ויותר. אדי הפסיק לישון איתי ועל סקס בכלל לא היה מה לדבר. הוא הודיע בבית הספר שבסוף השנה הוא עוזב ובהדרגה עבר לגור בתל אביב, מבלה פחות ופחות זמן בבית. חוץ מהמסיבות הפרטיות הוא התעסק גם בארגון מסיבות טראנס ונעשה שותף יחד עם ויקטור במועדון ריקודים ובאיזה פאב פלצני בשיינקין.

לא בכיתי, מה היה הטעם בבכי? בכי היה עוזר כמו אקמול לסרטן. כלום לא הקל על הכאב של התרחקותו ממני, העדפתי לנהוג לפי מיטב המסורת המשפחתית שלי ולשתוק.

המשכתי לגור עוד כמה חדשים אצל דימה ותמר, מרגיש כמו זומבי. לא יצאתי כמעט, לא התעניינתי בכלום, כמעט שלא קראתי יותר. סתם התקיימתי, עובד, אוכל, ישן וזהו. מידי פעם היה אדי מנסה לשכנע אותי לבוא לגור איתו בתל אביב. הוא אפילו ניסה לעניין אותי בעסקי המסיבות שלו. סירבתי תמיד. לא הייתי בנוי לחיים כאלו, ולא הייתי מסוגל למכור את עצמי בצורה כזו. אמרתי לו שהוא הורס את הנשמה שלו בשביל כסף, שהחלום שלו לחיות חיים נוצצים בעיר הגדולה הוא חלום ריקני ושיום אחד הוא יתפקח ויראה שעשה טעות.

אלון - הבן של תמר ודימה נולד בתחילת קיץ 96. אחרי הברית שלו אדי החליט לעזוב סופית לתל אביב. באותו ערב, אחרי הפסקה ארוכה, שוב עשינו אהבה ודברנו. אדי התעקש שלמכור את הגוף שלו באורגיות ובמסיבות זה רק עבודה, בדיוק כמו העבודה שלי. הוא טען שהמוסר הנוצר יהודי לימד אנשים להתייחס למין בצורה חולנית וצבועה, ורק בגלל החינוך הדפוק שלי אני כל כך מתנגד לעבודה שלו.

"תראה כמה כסף אני מרוויח." התפאר. "תראה איזה בגדים מגניבים יש לי, חבל על הזמן! שכרתי פנטהאוז מדליק בצפון תל אביב, למה שלא תבוא אלי לביקור?"

הנדתי לאות לאו, הוא ממש דחה אותי עם הפילוסופיה השחוקה והמזויפת הזו. אוצר המילים הפרחי הזה וכל הברק המזויף שעטה על עצמו הגעיל אותי.

"אתה כבר לא הבן אדם שהתאהבתי בו." אמרתי, "אני לא רוצה שום קשר עם הטיפוס שנעשית."

"תמיד הייתי כזה." התגונן אדי, "לא השתניתי פתאום, אני עדיין אותו אדם שפגשת ברובאית. תמיד רציתי להיות עשיר, לחיות חיים טובים, לבלות ולזיין כל זמן שאני עוד צעיר. תראה את החיים שלך, קבור כל היום בין שקי זבל. נורא חבל, אתה בחור כל כך יפה, יכולת להצליח בגדול. אתה עדיין יכול. אם רק תסכים לבוא איתי לתל אביב." ניסה לפתות אותי בפעם המאה, מסרב להבין שמה שנראה לו כהצלחה נראה לי כזיוף חסר טעם. ככה זה נמשך עוד ועוד ואף אחד לא שכנע את השני.

הבעיה הייתה שלא ידעתי להסביר לו במה העבודה שלו בחשפנות ובזנות, ובארגון מסיבות פרועות, שונה מהעבודה שלי במשתלה, או מסתם עבודה במשק בית.

"הרי בשתי העבודות אתה מוכר את הזמן והגוף שלך כדי לבצע עבודה, אז מה ההבדל בעצם?" טען אדי בחום וכתמים ארגמניים פרחו בלחייו השחומות.

הרגשתי שיש הבדל, אבל לא ידעתי איך להסביר אותו. ובאמת, מה ההבדל בין קרצוף רצפות או סחיבת שקי קומפוסט, לבין זיונים עם זרים? בשתי העבודות אתה מזיע קשה ומקבל כסף על היכולות הגופניות שלך. בכל זאת היה הבדל. לא ידעתי איך להסביר את זה לאדי, אבל ידעתי שיש הבדל עצום ושאיני יכול לחיות איתו ככה.

הקיץ של שנת 96 היה העצוב ביותר בחיי. כל דבר הזכיר לי את אדי, הייתי עושה סיבוב ארוך כדי לא לעבור ליד בית הספר התיכון בו לימד, התחמקתי ממכרים משותפים שלנו, לא שוחחתי עם מיקי ועם בטי כבר חודשים, וכשקבלתי צו מילואים שמחתי. רציתי לברוח קצת מהבית.

בשלב הזה כבר הספקתי לשכור עוד שני עובדים חדשים - בחור צעיר בשם איציק שרצה להרוויח קצת כסף לפני הגיוס לצבא, וצעירה חמודה בשם נורית שעבדה בקופה ושגעה את איציק ואת שאר הגברים בסביבה עם המחשופים הנועזים שלה. אפילו מר מילר היה שולח בגנבה מבטים אל רגליה כשבאה במכנסיים קצרים.

כשחזרתי מהמילואים החלטתי לקבל את הצעתו של טוויטו ולשכור את ביתו. הוא ומק החליטו לעבור לגור בתל אביב מפני שהחיים במושב הנידח שעממו אותם והם התגעגעו לרעש ולמהומה של העיר.

אם היו להם בעיות עם המושבניקים השמרניים הם לא סיפרו ואני לא שאלתי. אהבתי את הבית הישן והיפה והיה לי נוח לגור קרוב לעבודה. טוויטו לקח ממני שכר דירה נמוך מאוד, כשהוא מתנה את נדיבותו בהבטחתי לטפח את הבית העתיק והגינה המוזנחת של סבא שלו.

לכבוד מגורי בביתי החדש אזרתי אומץ והזמנתי כמה חברים לבקר אצלי. אחרי שכולם עזבו נשארו רק בטי ומיקי והשיחה התגלגלה לנושא של אדי. "מבחינה מסוימת זו הקלה שהוא איננו." אמרתי להם, "כל כך התרחקנו זה מזה בזמן האחרון שעדיף לי לא לראות אותו יותר." לא אמרתי להם שלראות אותו היה כמו לראות את רוח הרפאים של האהבה שלנו, אבל הם הבינו. מיקי חיבק אותי ברוך ובטי נגעה בעדינות בידי.

"טוב שאתה מנסה לחיות במקום חדש." עודד אותי מיקי, "מתאים לך לגור במושב. בסוף תכיר מישהו אחר ותשכח אותו."

"כן בטח." אמרתי באומץ וחייכתי חיוך מזויף שנבע מהבירות ששתיתי בנדיבות, "כבר התחלתי לשכוח אותו." התרברבתי.

בטי ומיקי החליפו מבטים, "לדעתי אתה טועה עמית." אמרה בטי חרש, "שניכם טועים. אדי הוא אהבת חייך ולוותר עליו תהיה טעות שתתחרט עליה כל חייך. אני חושבת שהוא טועה טעות איומה, ושבסתר ליבו הוא בעצם יודע שהוא טועה."

"אני יודע שהוא טועה!" צעקתי, "יש לך מושג כמה זמן אני מתווכח איתו על זה? אני כל כך אוהב אותו ואני לא יכול לעשות כלום. הוא התעקש ללכת ועוד כעס כשלא הסכמתי לבוא איתו."

"בעצם תל אביב לא כל כך רחוקה." אמר מיקי מהורהר, "למה אתם לא יכולים להמשיך להיות יחד למרות שאתם לא גרים באותו בית?"

"לא!" אמרנו אני ובטי בבת אחת.

"זה לא המרחק הפיזי מיקי." הסברתי לו, "אני יודע שהמרחק בין מרכז הארץ לצפון הוא לא רציני, אבל החיים שלי ושלו נעשו כל כך שונים..." התחלתי לבכות והייתי כל כך שיכור שאפילו לא התביישתי. "אני כל כך אומלל." אמרתי בייאוש, "אני לא יודע מה לעשות."

מיקי חיבק אותי מנסה להעביר אלי את רגשות אהדתו ואת תמיכתו במגע ידיו וגופו וכמעט בכה יחד איתי.

בטי לעומתו נשארה מרוחקת, ישבה והתבוננה בי במבט שליו, כמעט מנוכר, ושתקה. כשנרגעתי קצת היא אמרה בנחת, "תקשיב לי טוב עמית, אני היחידה שאתן לך עצה כזו ובטח תחשוב שאני מטורפת, אבל לדעתי אתה צריך להמשיך לשמור על קשר עם אדי. חשוב שתעביר לו את המסר שאתה אוהב אותו ומחכה לו שיחזור. אם הוא ידע שאתה ממשיך לאהוב אותו ולחכות לו יהיה לו קל יותר להודות שטעה ולחזור."

"אני לא מאמין." התרגז מיקי, "את מצפה שבחור צעיר ויפה כמו עמית יאפסן את עצמו על המדף כמו איזה קופסת שימורים מאובקת וימתין עד שהנסיך יבוא להציל אותו."

בטי צחקה, "איזה מטאפורות מבולבלות יש לך מיקי." אמרה משועשעת, "כמה בירות שתית?" היא כמובן לא נגעה באלכוהול ונשארה צלולה כתמיד.

מיקי הוציא לה לשון וחטף מכה קטנה על פרק ידו, "אל תתחצף מיקיהו."

הוא צחק, "ואת תפסיקי לחשוב כמו בתולת בת ציון הקדושה." קנטר אותה ברוח טובה.

"תראה עמית." פנתה אלי בטי, שוב רצינית. "אדי הוא כמו הילד מהאגדה שרסיסי ראי מכושף נתקעו בליבו והקפיאו אותו. אתה צריך להציל אותו מעצמו ולא לוותר, כמו שהנסיך התעקש להלחם בדרקון ונאבק באומץ בחומת הורדים הקוצניים כדי להגיע אל הנסיכה הנרדמת."

"ומי מבלבל עכשיו את המטאפורות שלו?" לעג לה מיקי, אבל אני התעלמתי מלעגו.

בטי צדקה, הרגשתי את זה בליבי, לא יכולתי להלחם בדרקונים כדי להציל אותו, אבל יכולתי לחכות לו בנאמנות ויכולתי להודיע לו שאני עדיין שלו, ממתין לו, כמו תמיד.

מיד אחרי שהם הלכו התיישבתי וכתבתי לאדי מכתב וכבר למחרת בקשתי מדימה שיעביר לו את המכתב שלי. "מה, לא שמעת שיש טלפונים?" לעג לי מתן. הוא ואחיו היו מאוכזבים מהפרידה שלי ושל אדי וכעסו עליו שעזב אותם, וגם קינאו בכל תשומת הלב שהופנתה אל התינוק החדש. את כל הרגשות המבולבלים האלו הם הוציאו עלי. בכל פעם שבקרתי אצלם ספגתי מהם גל של ביקורת. כל דבר שעשיתי ואמרתי לא מצא חן בעיניהם, אפילו התספורת שלי והבגדים שלי זכו לקיתונות של בוז.

דימה נזף בהם על חוצפתם וסילק אותם מהחדר ואז הטמין את המכתב שלי בתיקו. "מחר אני אברר איפה הוא מקבל דואר ואשלח את המכתב שלך." אמר ברצינות, "זה רעיון טוב שתשמור איתו על קשר בצורה כזו." הוסיף בעידוד.

"לא תמיד הוא פנוי לדבר בטלפון, ולפעמים הוא גם קצת מסטול." הוסיפה תמר במרירות, "לפחות את המכתב שלך הוא יוכל לקרוא כל פעם מחדש."

היא נתנה את אלון לדימה ונישקה אותי, "תודה עמית." אמרה ועיניה היפות נמלאו דמעות. חיבקתי אותה, נהנה לחוש את גופה הרך נלחץ אלי ונשקתי על לחייה. היה לה ריח נהדר של חלב ווניל. איזה מזל יש לדימה חשבתי בעצב ונפרדתי מהם.

כתבתי לאדי כל שבוע. לפעמים דף אחד, לפעמים שני דפים. בדרך כלל סתם שטויות יום יומיות, ומידי פעם גם דברים יותר רציניים. הייתי כותב כל יום כמה שורות, מספר לו על עצמי, על מעשי, על דברים משעשעים שקרו לי, ותמיד הוספתי בסוף נ. ב. קטן שבו ציינתי שאני עדיין מתגעגע ועדיין ממתין לו.

כל יום שישי הייתי מכניס את הדפים שהצטברו באותו שבוע למעטפה ומניח אותה בתיבת הדואר. אחרי כמה שבועות התחלתי לקבל ממנו תשובות. הוא לא ענה לי בצורה סדירה, היו שתיקות ארוכות של חודש ואחר כך שטף של גלויות שהגיעו מאילת, ושוב שתיקה, ואחר כך עוד כמה מכתבים סתמיים שלא אמרו בעצם כלום חוץ מהחתימה, "עדיין אוהב רק אותך, אדי שלך."

התכתבנו במשך כל סתיו 96 וסיפרתי לו הכל, כולל המפגש המחודש שלי עם קובי אברהמי, הגבר חסר השם שזיין אותי וברח בשנה שעברה. הוא הופיע יום אחד במשתלה, בלי המשפחה הפעם, וחייך אלי חיוך מהוסס. התחלנו לדבר ליד הקופה, הוא התנצל על התנהגותו אז, וביקש להיפגש איתי. אחרי היסוס קל הזמנתי אותו אלי וקובי זכה להיות הראשון שנכנס למיטתי מאז הפרידה מאדי.

"הייתי בטוח שהראשון יהיה איטן." כתב לי אדי בגלויה שנשלחה שבועיים אחר כך, ונראתה כאילו הכותב השתכר תוך כדי כתיבה. מצד שני, אולי זו הייתה אשמת הדואר שהגלויה הגיעה כל כך מקומטת ומלוכלכת?

לאדי לא הייתה סיבה לקנא בקובי, ובטח שלא באיטן שחי כבר עם ליאור - בחור צעיר וחביב שעבד, כמה מוזר, אצל הבלש שהוא שכר לחפש את אימו. הם מצאו את האם די בקלות והיא אפילו גילתה רצון לפגוש את איטן עד ששמעה שהוא הומו. ברגע שאיטן אמר לה את זה בטלפון היא ניתקה איתו כל מגע, למזלו עוזר הבלש הצעיר והנחמד ניחם אותו ובסופו של דבר נשאר לגור איתו.

קובי היה נשוי ואבא לשלושה ילדים קטנים. הוא היה הומו, אבל אהב את אשתו וחי אתה מאז היה חייל צעיר בן תשע עשרה. הוא תמיד ידע שהוא בעצם נמשך לגברים וקיווה שהחתונה תרפא אותו מזה. כמובן שזה רק הוסיף לסיבוך שלו. לדבריו אשתו הייתה אישה עדינה ונעימת הליכות, עקרת בית ואם למופת שלא ידעה כלום על נטיותיו והוא היה מוכן לסבול הרבה כדי שתמשיך לא לדעת.

אין לי מושג איך נראו חיי המין שלהם. כנראה שלא משהו. בין גידול ילדים וטיפוח בית וקריירה לא היה לקובי ולאשתו הרבה זמן לסקס. קובי רמז שהיא הייתה די מרוצה מזה שבעלה לא מציק לה בתביעות.

אני הייתי שסתום הביטחון שעזר לו להיות איש משפחה למופת. כל כמה ימים הוא היה בא אלי, נשאר כמה שעות, לפעמים פחות, לעיתים רחוקות יותר, ונעלם שוב. הסידור היה נוח לשנינו - סקס פשוט בלי יותר מידי דיבורים או רגש.

"הסקס עם קובי טוב רק בדרגה אחת מלעשות ביד." כתבתי לאדי, שענה במכתב ארוך ומבולבל שדן בקשיים הכרוכים בפתיחת מועדון לילה חדש ומושך יותר משל המתחרים. האטרקציה הייתה חדר פנימי עם ג'קוזי שהכניסה אליו הייתה רק לאנשים ערומים. "חוץ מקונדום לא צריך ללבוש בג'קוזי שלנו שום דבר." התגאה אדי. הוא כמובן חנך את המקום ובילה בו זמן רב.

מיד אחרי החגים התקשרה אלי בטי ובקשה שאבוא לעזור לה לארוז מפני שבן הדוד הפדופיל שלה עוזב את ההוספיס ורוצה לבוא אליה לדירה, והיא העדיפה לברוח מאשר להתעמת איתו. באתי אליה ומצאתי אותה באמצע בלגן נוראי של תיקים, ספרים ובגדים. "מיקי הלך ללוויה." אמרה בעצבנות, "ואני לא מצליחה לסחוב הכל לבד." הצעתי לה לבוא לגור אצלי, אבל היא סירבה והודיעה לי שהחליטה לקבל את הצעתו של הבוס שלה ולגור עם הבן הגרוש שלו ועם לני ומיקי בוילה שלו בנשר. "אני אבשל ואנקה להם וככה לא אשלם שכר דירה, ויהיה לי כסף לעשות רישיון ואולי גם אוכל סוף סוף לגמור את הבגרות במתמטיקה." אמרה בהתלהבות.

לבטי תמיד חסר כסף, אבל היא סירבה בעיקשות לכל הצעות העזרה שלי ושל מיקי והתעקשה להיות עצמאית. כיבדתי מאוד את האומץ והנחישות שלה ולא הבנתי למה היא כל כך פוחדת להעיף את הבן דוד שלה לכל הרוחות. היא פרצה בבכי כשאמרתי לה את זה, הופכת אותי מיד לרכיכה חסרת עמוד שדרה.

אחרי שהתנצלתי מאה פעמים עוד סחבתי במו ידי את הפקלאות שלה שהיו נורא כבדות בגלל כל הספרים שהיא התעקשה לארוז. לפי בקשתה הורדתי אותה ברחוב הדקל, נישקתי אותה לפרידה והסתלקתי. בצומת עברתי על פני אופנוע שחור שפנה גם הוא לרחוב הדקל, האופנוען היה בחור גבוה ורזה שנראה לי מוכר משום מה. רק לקראת השינה, דקה לפני שעיני נעצמו, קלטתי שהאופנוען היה מקסים פרידמן, המדריך הקשוח שלי בקורס חבלה, הנאצי שאכלס את חלומותיי לפני שפגשתי את  אדי.

בטי באה לבקר אותי עם מיקי כמה ימים אחר כך, עליזה ומלאת חיים יותר מכפי שראיתי אותה מזה זמן רב. הסיבה הייתה מקסים פרידמן שחזר לארץ בלי לאריסה. מקסים פנוי ומעוניין, סיפר לי מיקי בשמחה, וכמה שבועות אחר כך הוא ובטי כבר חיו יחד. "צחקנו ממנה שהיא מחכה לו כמו איזה טיפשונת רומנטית." כתבתי לאדי, "אבל עכשיו היא זו שצוחקת אחרונה. ראיתי אותם יחד והם נורא מאוהבים ומאושרים למרות הבדלי המנטאליות שיש ביניהם, (כן, אני עדיין מתגעגע למנטאליות שלך). אני מודה שקצת קנאתי בו, היא ממש נמסה מאושר כשהוא נוגע בה, וגם הוא, למרות האיפוק שלו, נראה מאוד מאושר איתה. זה נותן לי תקווה לעתיד אדי." הוספתי בנ. ב. המסורתי שלי והלכתי לשלוח לו את המכתב.

כשחזרתי קובי כבר חיכה לי במיטה, עירום ולהוט אחרי פרידה של שבועיים בגלל המילואים שלו. קובי שירת בלבנון והודה שהוא מת מפחד כל פעם שהוציא את האף מהמוצב, ובכל זאת התעקש שעלינו להישאר שם כדי להגן על גבול הצפון. רק כדי לא לשמוע אותו מסביר לי שאם נסתלק מלבנון זה יתפרש ככניעה ושוב יהיו לנו בעיות עם החיזבאללה, משכתי אותו עוד פעם למיטה. הפעם, אולי בגלל הפרידה הממושכת, ואולי בגלל שהיה סתיו וקצת מעונן וקריר, ובאוויר עמד ריח עצוב של פריחת חרובים וכמעט גשם, הזיון הסתמי שלנו נהיה פתאום כמעט התעלסות באהבה.

קובי חגג יום הולדת שלושים וחמש במילואים האלה ופתאום נפל לו האסימון שהחיים עוברים והזמן לא עומד והוא עלול למצוא את עצמו מבוגר מידי מכדי להתחיל חיים חדשים בלי שהספיק לחיות כמו שהוא באמת רוצה. הוא החליט לספר את האמת לאשתו ולבקש ממנה גט, "ואז נוכל לחיות יחד בגלוי." אמר וחיבק אותי בכוח.

חיבקתי אותו חזרה, באמת חיבבתי אותו, ואיחלתי לו כל טוב, אבל גילוי הלב שלו הפחיד אותי, לא רציתי שישנה את כל חייו למעני. "אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאלתי, מנסה להישמע אוהד אך שקול. כנראה שלא הצלחתי, הוא קלט את ההסתייגות שלי.

"זה בגלל האדי הזה." אמר בעצב, "אתה עדיין מאוהב במזדיין הזה. אתה ממשיך לכתוב לו כל שבוע?" קפאתי מתדהמה. איך הוא יודע על המכתבים? רק אני, אדי, תמר ודימה ידענו על ההתכתבות שלנו. אפילו לבטי ולמיקי לא סיפרתי.

"לפני שנסעתי למילואים חיטטתי בארון שלך כדי למצוא קופסא של כלי תפירה ומצאתי את המכתבים שלו. לא קראתי הכל, אבל לא נראה לי שהוא מוצלח כל כך בהבעה בכתב." אמר בארסיות.

"לא הייתה לך זכות לקרוא במכתבים האלו." כעסתי.

"אני יודע." אמר קובי והרכין את ראשו הגזוז. "סליחה." הפטיר בחטף והתחיל להתלבש, נבוך בגלל ההתנצלות. קובי אברהמי, קצין במיל' ומנהל משמרת היה רגיל לפקד על בני אדם, לא להתנצל לפניהם. בצבא הוא היה סרן בגבעתי ובמילואים מילא תפקיד אחראי ונחשב לראש גדול ולבחור רציני שאפשר לסמוך עליו.

הבטתי בו מתלבש וראיתי שכמו בכל פעם שעשה מילואים הוא שוב איבד כמה ק"ג שכנראה יחזרו אליו בעוד כמה שבועות. הוא היה גבר נאה, שערו הסמיך והעבה שהחל להלבין באזור הרקות קצוץ קצר, פניו רבועות וקשוחות וקמטי צחוק עדינים מרככים את עיניו הכחולות והנוקבות. שני קמטים שירדו מאפו מסגרו פה דק שפתיים ונחוש. היה לו המון מה להפסיד אם יצא מהארון, אשתו הייתה עלולה לזרוק אותו מהבית ולנתק אותו מהילדים שהוא אהב בכל ליבו. גרוע מכך, הוא בא ממשפחה שמרנית, המילה הומו נחשבה לקללה אצלם. אם יצא מהארון ישבור את לב הוריו הזקנים ויוחרם על ידי אחיותיו וגיסיו. "אולי כדאי שתחשוב על זה שוב." הפצרתי ונגעתי בגבו בליטוף מגושם. הוא הפנה אלי את פניו וראיתי שעיניו לחות מדמעות שהיו נדירות אצלו כמו גשם בסהרה.

"אם היית אוהב אותי באמת ולא ממשיך עם האובססיה הזו של אדי…" התחיל בכעס.

"מספיק עם זה קובי!" התפרצתי וקמתי. "אני לא מוכן לדבר עליו יותר, תמיד ידעתי שאני רק זיון מהצד בשבילך ופתאום אתה חוזר מהמילואים ורוצה להפוך את הכל. אני חושב שאתה צריך לנוח קצת, להירגע ולחשוב לפני שתעשה שטויות. רק תחשוב מה זה יעשה להורים שלך אם הם ידעו."

קובי היה גאוות המשפחה. הצבר הראשון במשפחתו אחרי שתי בנות. הוריו היו כל כך גאים בהישגיו, בישראליות שלו, במשפחתו המוצלחת, איך הוא יכול לזרוק הכול?

לפני שיצא הוא אחז בכתפי והביט בפני במבט מרוכז. "זה יהיה קשה מאוד, אני יודע." אמר בקול חרישי, מביט ישר בעיני, "אבל אם אני אוכל לסמוך על האהבה והתמיכה שלך אני אחזיק מעמד." למרות שלא היה סימן שאלה בסוף דבריו זו הייתה שאלה.

חיבקתי אותו חזק כדי שלא אצטרך להחזיר מבט לעיניים הכחולות ומלאות התקווה שחקרו את פני. "אתה יכול לסמוך על התמיכה והידידות שלי." אמרתי והתכוונתי לזה בכל ליבי, "אבל אני עדיין מאוהב באדי ואם הייתי יודע שאתה… שתפתח רגשות כלפי..."

"לך תזדיין!" סינן קובי בארסיות והדף אותי בכוח אל הקיר. גבי פגע במתלה המתכת שתלה ליד הדלת, נפלתי על הרצפה וחטפתי מכה בעורפי מארון הנעלים. קובי יצא בטריקת דלת, מתעלם מנפילתי המגושמת ולא שמעתי ממנו במשך כל השבוע.

ספרתי על כך לאדי במכתב, "זו הייתה הפעם הראשונה שגמרנו כמעט יחד, וכשקובי גמר הוא לחש לי פתאום שהוא אוהב אותי. לא עניתי לו רק כי הייתי צריך לנשוך את השפתיים כדי שלא אגיד שוב את השם שלך כמו שקורה לי כשאני גומר."

קראתי את מה שכתבתי עוד פעמיים לפני ששלחתי את המכתב הזה. לא רציתי להכאיב לאדי, אבל הקשר עם קובי שהתחיל כסידור מעשי ונוח בין שני גברים שמרכז חייהם היה במקום אחר, הפך להיות יותר ויותר חשוב בחיים שלו, וגם שלי.

באמת חיבבתי אותו, לולא אדי אולי הייתי יכול לחיות איתו בנחת. הסקס היה טוב, היו לנו המון נושאים משותפים והוא באמת אהב אותי, הבעיה הייתה שהוא לא היה אדי…

ביום שישי, כשחזרתי מביקורי הקבוע בתיבת הדואר, נושא את עיתוני סוף השבוע ושאר המצרכים שקניתי לקראת שבת, מצאתי את קובי נשען על דלת הכניסה שלי, עיניו עצומות ותיק נסיעות קטן ומרופט נח בין רגליו. "קובי." אמרתי בקול חרישי, חושש להפחיד אותו. הוא פקח מיד את עיניו וחייך אלי, מותש, אבל מאושר.

נכנסנו הביתה והוא חיבק אותי בכוח, "סיפרתי לה." אמר בגאווה.

"ו..." האצתי בו במתח. הוא דחף את ידיו מתחת לחולצתי ומישש את גבי ומותני, מחכך את פניו בצווארי.

"היא ידעה. היא תמיד ידעה. בגלל זה היא התחתנה איתי. היא בכלל מעדיפה נשים. יש לה מאהבת כבר כמה שנים. אני יכול לעשות מה שאני רוצה כל זמן אשמור על המסגרת המשפחתית. בעוד כמה שנים, אחרי שהילדים יגדלו וההורים שלנו... אז אולי... בכל אופן היא תמיד ידעה וחשבה שגם אני יודע עליה." הוא היה כל כך מאושר עד שלא הבין בכלל לאיזה מלכודת הוא נכנס כשהסכים להמשיך לחיות בשקר עוד עשר שנים לפחות.

כשאמרתי לו את זה הוא נאנח והחל להפשיט אותי. "תראה עמית." אמר ברוך, מעביר את ידיו על הסימן הכחול שהותיר מתלה המתכת בגבי, "גם לה יש הורים, וגם למאהבת שלה יש ילדים ובעל שכל הזמן מנסה למרר לה את החיים. נכון שאני אמשיך לחיות בשקר, אבל אם אני אפתח את הפה המון אנשים יסבלו, וחוץ מזה." הוא הסמיק קצת, "היא אשתי, היא אימא של הילדים שלי והיא החברה הכי טובה שלי. מגיע לה שאני אקריב בשבילה עוד עשר שנים. זה לא קורבן כל כך גדול, נוח לי במסגרת הזו. יש מי שמטפל בי, באוכל, בניקיון ויש לי תמיד את מי לחבק בלילה. אנחנו לא עושים הרבה סקס, אבל אנחנו... טוב אתה יודע, גם אתה היית עם בנות. אני כבר רגיל אליה והיא אלי, ועכשיו כשהיא יודעת... בעוד עשר שנים הבן הקטן שלי יהיה כבר בן שבע עשרה ו..." הוא טמן את ראשו בין רגלי, "אני נורא מצטער שדחפתי אותך ככה." התנצל, "אני באמת אוהב אותך מאוד. אני אחכה עד שתתייאש מאדי ותאהב אותי." הבטיח. 

כתבתי לאדי שאני וקובי נעשינו מעין זוג ויש בינינו הסכמה שאנחנו יחד למרות שבשבתות ובחגים הוא היה עם משפחתו, משאיר אותי לבד. כל פעם שהייתה בעיה עם הילדים הוא היה מבטל את הפגישה שלנו, ובעצם, חוץ מזה שכעת הוא לא היה צריך לדאוג שאשתו תגלה, מבחינתי הכל נשאר כמו שהיה קודם, הסדר נוח ותו לא.

לקחתי את קובי לפגוש את מיקי ואת איטן והצגתי לפניו את חיי הקהילה של ההומואים בחיפה. בהתחלה הוא התלהב מאוד וגרר אותי לכמה מסיבות ואחר כך נרגע. בכל זאת הוא כבר לא היה ילד, אי אפשר לחגוג כל הלילה וללכת אחר כך לעבודה, ככה חשבתי כשהוא סירב לצאת איתי לפאב בערב יום חמישי לקראת צאתי למילואים קצרים של כמה ימים.

שבוע אחר כך היה חנוכה. חזרתי הביתה מהמילואים, מקדים את שובי המתוכנן ביום. ידעתי שקובי נמצא אצלי בבית כי ראיתי את הרכב שלו חונה מול הכניסה. זרקתי את התיק שלי בכניסה ודהרתי אל חדר השינה, כפי שציפיתי מצאתי את קובי ישן במיטתי, אבל הראש הבהיר והפרוע שנח על כתפו היה תוספת לא צפויה. זה היה קלוד ביטון, אחד הבחורים שהצגתי לפניו חודש קודם - עולה חדש מצרפת שלמד רפואה ברמב"ם. השעה הייתה שעת אחר צהרים חורפית ובחדר השינה האפלולי עמד ריח של זרע וזיעה גברית, ריח של אהבה בין שני גברים, שגרם לי להרגיש חולה מרוב געגועים לאדי.

עמדתי בפתח והתפלאתי למה אני לא כועס. יכול להיות שהייתי צריך להתגבר על החולשה הסנטימנטלית שתקפה אותי, להעיר אותם בצעקות ולזרוק אותם מהבית, אבל לא הצלחתי למצוא בעצמי מספיק מרץ לכל כך הרבה פעילות. חינכו אותי ששערוריות וצעקות מעידות על חינוך לקוי וטעם רע. בעדה שלנו - עדת היקים – לא נהוג לעשות סקנדלים.

ירדתי למטה, התקלחתי, הפעלתי את מכונת הכביסה והכנתי קפה. הם הביאו עוגת שמרים טעימה שהספיקו רק לטעום ממנה ואני הרשיתי לעצמי להתכבד בפרוסה לפני שהתקשרתי לבטי לאחל לה מזל טוב. היא תמיד חגגה יום הולדת בחנוכה, מקפידה כמו דוסית על התאריך העברי ומתעלמת בבוז מהתאריך הלועזי. לא מצאתי אותה בבית, מיקי אמר שהיא נסעה עם לירז ומקס לבקר את אחותה התאומה והבטיח למסור לה את איחולי. בכלל לא ידעתי שיש לה אחות ועוד תאומה. "אתה בסדר?" שאל, "אתה נשמע מוזר קצת."

"אני מאה אחוז." אמרתי, "רק קצת עייף מהמילואים, מחר אני חייב למצוא מחליף לאיציק, הוא מתגייס. מה כדאי לתת לו למתנת גיוס?"

"עזוב מתנות, תן לו כסף." יעץ לי מיקי, "אני זוכר שכשהייתי חייל הייתי כל כך תפרן עד שבקושי היה לי כסף לקונדומים."

"רעיון טוב." הסכמתי, ומצאתי את עצמי מחייך קצת, מיקי תמיד הצליח לשפר את מצב רוחי, "אני אתן לו שלוש מאות שקל וחבילת קונדומים כתוספת."

"ואל תשכח לאחל לו שפשוף קל ונעים." הוסיף מיקי בצחוק.

"אני בטוח שהוא יאהב את המתנה הזו." אמר קובי מאחורי גבי. הנחתי את השפופרת והסתובבתי אליו. במשך רגע ארוך עמדנו והבטנו זה בזה בשתיקה. היה לי ברור שהוא יודע שאני יודע, וששנינו מעדיפים לא לדבר על זה.

כל כך רווח לי כשקובי לא התחיל להשתפך בהתנצלויות ובדיבורים עד שבתמורה החלטתי שאני מקבל את סיום היחסים שלנו כמו גבר ולא עושה עניין מההתנהגות הדי חזירית שלו. אפשר להגיד שסיימנו את הזוגיות שלנו כידידים וזה, תודו, השג לא מבוטל בימינו.

אחר כך קלוד התגבר על המבוכה שלו וירד גם כן. שתינו קפה, אכלנו את שאר העוגה והם נסעו משם. קלוד ניסה מידי פעם להגיד משהו, אבל קובי השתיק אותו במבט חמור. בין כה וכה העברית שלו לא הייתה משהו ואני הרי לא מבין צרפתית, גם קובי לא.

בלילה קובי התקשר וניסה בכל זאת להסביר, "מיד כשפגשתי אותו ידעתי שזהו, לאיש הזה חיכיתי כל חיי." אמר, מנסה להסביר את מעשיו בדיבור קצר ותמציתי, בלי להבין שדווקא החיסכון הקפדני שהוא נקט במילותיו מדגיש עוד יותר את עצמת רגשותיו. "לא סיפרתי לך קודם כי בהתחלה חשבתי שזה יעבור לי עוד מעט, כמו התקררות או שפעת." אמר וצחק צחוק בהיר וילדותי, וביקש שלא אכעס עליו בגלל השימוש שעשה בביתי.

"זה בסדר גמור, אני מבין." נחפזתי להרגיע אותו, ופתאום נזכרתי בדירה של סבתא ובדברים שאני ואדי עשינו שם. לא התפלאתי, כבר התרגלתי לזה שהזיכרונות על אדי צצים במוחי בנסיבות מוזרות.

"בעצם אני צריך להודות לך שהכרת לי אותו." אמר, מסרב לסיים את השיחה. האהבה הפכה אותו פטפטן כמו בת עשרה נרגשת. "אני לא מבין מה קרה לי." השתפך, "הוא סתם גמד טיפשון ורגשני, חצי ממה שהוא אומר אני לא מבין. היית מאמין שכל הדרך חזרה הביתה הוא בכה? הוא חושב ששברתי לך את הלב. ממש טמבלון הקלוד הזה." השמיץ את אהובו בקול שופע חיבה שעד כה שמר רק לילדיו.

"אתה באמת מאוהב קובי." אמרתי, "שומעים את זה בקול שלך. אני שמח בשבילך." ובאמת שמחתי בשבילו, "ואל תדאג ללב שלי, אחרי שאדי שבר אותו שום דבר כבר לא יכול להזיק לו."

"זין על האדי הזה!" אמר קובי, "כמה שהוא עיצבן אותי פעם." הוא צחק קצת, "דרך אגב קלוד לא מוכן שאגור יותר עם אשתי, אני עובר לגור אצלו." נימת הניצחון בקולו רמזה שאולי, אם הייתי משחק קצת יותר בתבונה בקלפים שלי, הייתי נמצא כיום במקומו של קלוד. 

"יופי לכם." אמרתי, "אז חג שמח ואל תאכל יותר מידי סופגניות." הייתה כנראה איזה נימת עצב בקול שלי, או שאולי היו לו נקיפות מצפון, פתאום הוא שאל אם אני רוצה לבוא אליהם כדי שלא אהיה לבד בחג.

בטח, רק זה חסר לי, להיתקע בין שני הומואים מאוהבים. סירבתי בנימוס ואמרתי שמחכים לי אצל דימה ותמר, ושוב נפרדנו לשלום, ואז, כשכבר כמעט ניתקתי, פנה אלי קובי בקול העדין הזה, כאילו דיבר ביתו הקטנה, "אתה עדיין אוהב את אדי, עמית?"

"כן." אמרתי, "אבל אל תדאג, אני עובד על זה. יעבור לי." סגרתי את הטלפון כמו גדול, זרקתי את עצמי על המיטה, החבאתי את הראש מתחת לכרית, והרשיתי לעצמי לילל כמה דקות לפני שקמתי ושטפתי מהר את הפנים במים קרים. אחרי שהתגברתי על התקף הרחמים העצמיים שלי התקשרתי לדימה ולתמר כדי להודיע להם שחזרתי.

הם הזמינו אותי להדליק אתם נר חנוכה ולאכול סופגניות. "ותביא גם את קובי." הציעה תמר כמו שעשתה תמיד, אבל הקול שלה היה חלוש והמבטא האתיופי הקל והנעים שלה נשמע מודגש יותר מהרגיל - סימן בדוק למתח. משהו רע קרה, זה היה ברור, חטפתי את מעילי ונחפזתי אליהם.

כולם ישבו בסלון והביטו בחנוכייה שעשתה רותי בגן. חנוכייה יפה עשויה מגזע עץ ומספלולים של בלוטים שנצבעו בצבעי זהב וכסף. "ואיפה רותי שלי?" שאלתי, התגעגעתי אל הקטנה שהחזירה לי אהבה כאילו הייתי באמת קרוב משפחה שלה.

"הלכה למסיבה של חברה." אמרה תמר בפיזור נפש, מביטה באלון הקטן שזחל על השטיח. הוא היה ילד יפה וחסון, צבע עורו חום בהיר, לחייו שמנמנות ועיניו חומות ועגולות. שערו המקורזל עטר בהילה את פניו המחייכות תמיד. הרמתי אותו ונשקתי את שערו הרך, "נו, מה קרה?" שאלתי, "מי מת?"

תמר התחילה לבכות וברחה מהחדר, ואני כרגיל התחלתי להתנצל. "תרגיע, זה בסדר." אמר דימה והלך אחריה.

נשארתי יושב כמו טיפש עם הילד על הברכיים, נתון להתעללות של מתן ונדב שנותרו קרי מזג כרגיל. "איפה קובי?" שאל מתן, "הוא לפחות יודע להתנהג כמו גבר. שמת לב שאתה מתחיל להתנצל כל פעם שאיזה נקבה מיללת? זה פתטי, לא למדת כלום מאדי?"

"אני וקובי כבר לא."  אמרתי בקצרה, מנסה לא להיות פתטי. "מה קרה, למה תמר בוכה?"

"תראה איך אתה מחזיק את הילד." המשיך מתן ללעוג לי, "ממש נולדת להיות רעיה ואם בישראל." המשיך לרדת עלי, מתעלם משאלתי ואדיש לחלוטין לבכייה של אחותו.

"מספיק עם זה מתן." הגן עלי נדב, "תעזוב אותו, רק עכשיו הוא נפרד מהחבר שלו, תראה קצת רגישות." ושניהם התפוצצו מצחוק.

דימה התפרץ לחדר ונזף בשניהם באמהרית. אלון נבהל והתחיל לבכות ודימה לקח אותו ממני וניסה להרגיע אותו, אך לשווא, הילד בכה מרות והושיט ידיים אל מתן. "קחו אותו ועופו מפה." רטן דימה. הם הסתלקו במהירות ודימה כבש את פניו בידיו וישב בשקט, ממתין שקול בכיו של הילד יירגע. "אני מצטער נורא." אמר לבסוף, "אבל בשבוע שלא היית כאן כל העולם התהפך שלוש פעמים."

המתנתי בשתיקה ואחרי שדימה שתה פחית בירה ונרגע הוא סיפר לי שדבורה, בת הדודה של אדי ותמר - ביתה הבכורה של הדודה מריטו - אחותה הגדולה של אימו של אדי, נמצאה מתה בחדר צדדי קטן במועדון של אדי וויקטור.

דבורה, שכולם קראו לה דבי, הייתה אם חד הורית לשני ילדים קטנים. לפי השמועה כל אחד מהילדים שלה היה מגבר אחר, וכפי הנראה אף אחד, כולל דבי עצמה, לא ידע מי הם. היא מתה מצירוף של כדורי אקסטזי ואלכוהול, וכנראה שקיימה יחסי מין עם מספר גברים לפני מותה, סיפר לי דימה בקול כבוש. אדי שהעסיק אותה כברמנית במועדון שלו נעצר מיד אחרי שהגופה נמצאה.

"אדי עצור?" נבהלתי, ומיד קמתי, מוכן לעזוב הכל ולהיחפז אליו.

דימה הניח יד כבדה על שכמי ושתל אותי חזרה בכיסאי. "כשאני מספר לך שאישה צעירה, אימא לשני ילדים מתה, אתה נשאר אדיש, אבל ברגע שאני מזכיר את אדי אתה על הרגלים." רטן בזעף.

למרבה הבושה הוא צדק, אבל הבחורה המסכנה כבר מתה ואדי היה חי. "אל תדאג." המשיך בסיפורו, "אדי שוחרר אחרי עשרים וארבע שעות. הוא לא היה במועדון באותו ערב אלא במקום אחר, כנראה שבאיזה מסיבה פרטית שמשתתפיה המעטים הם אנשים עשירים וחשובים מכדי שהשם שלהם יופיע בעיתון."

החלפנו מבטים ושנינו הסמקנו וחשנו מבוכה איומה. ידענו יפה מאוד מה היה טיבה של אותה מסיבה והתביישנו בשביל אדי. "איפה אדי עכשיו?" שאלתי בדאגה.

דימה משך בכתפיו. "נעלם. אחרי הלוויה התאספנו בבית של דודה מריטו וכל המשפחה התנפלה על אדי בצעקות שהוא האחראי לאסון, ושהוא עושה בושות לכל העדה האתיופית בגלל העבודה שלו, ולמה הוא לא יכול לעבוד בעבודה מכובדת כמורה בבית ספר, במקום לבלות כל ערב במסיבות מפוקפקות ולהופיע בעיתונים בתמונות מבישות? האתיופים הם אנשים מאוד שמרניים." גילה לי דימה דברים שכבר ידעתי, "ומאוד משפחתיים, וההתנהגות של אדי פגעה בכולם. את זה שהוא הומו הם עוד יכלו לבלוע איכשהו כל זמן שהוא חי בשקט עם בחור סולידי ונחמד כמוך, אבל מאז שהוא גר בתל אביב..." הוא נאנח, "אני מודה שהופתעתי לטובה שלא עברת לגור איתו. לא חשבתי שיש לך מספיק אופי להתנגד לו." הוא כרך את זרועו הכבדה על כתפי והמשיך בסיפורו, "אדי אמר שמאז שאביו מת הוא ראש המשפחה ונתן לדודה מריטו חבילה גדולה של כסף עבור הילדים של דבי, אבל היא ירקה עליו וצעקה שילדים לא מגדלים על כסף אלא על אהבה. הייתה מהומה ענקית, כולם צעקו ובכו ואדי נעלם, ומאז עברו כבר שלושה ימים ואף אחד לא יודע איפה הוא."

"וויקטור לא יודע כלום?" שאלתי, נכון שאדי נטה להעלם כשהמצב נעשה קשה, אבל הרי היו לו עסקים וחובות.

"אדי נתן לו את החלק שלו בעסק תמורת סילוק כל חובותיו, ביטל את כל ה... אה... כל ההופעות שלו, ונעלם." סיפר דימה וכבש את פניו בכתפי, "ויקטור חושב שהמוות של דבי הוריד אותו מהפסים." הוסיף בלחש, הוא היה מודאג מאוד ולא יכול היה להסתיר את רגשותיו.

"והילדים של דבי?" המשכתי להקשות, "בני כמה הם ואיפה הם עכשיו?"

"הם אצל דודה מריטו, הסבתא שלהם, אבל היא לא אישה בריאה וגם בעלה חולני והדירה שלהם קטנה מאוד והכי גרוע, אף אחד במשפחה לא מוכן לעזור עם הקטנים. ארז בן חמש, והתינוקת עדי כמעט בת שלוש."

"למה אף אחד לא מוכן לעזור?" שאלתי, מופתע. עזרה הדדית היא ערך עליון בעדה האתיופית בעיקר כשמדובר בילדים.

"הם רק חצי אתיופים." הסביר דימה, "והאימא שלהם הייתה פחות או יותר זונה. היא גרה בנהריה כשהם נולדו והאבות שלהם הם כנראה חיילי או"ם, שוודים או נורווגים או משהו כזה." הוא שלף אלבום והראה לי תמונה של דבי עם אימא שלה וילדיה. בתמונה נראתה צעירה שמנמונת, עורה חום בהיר ושיערה חלק להפתיע, לבושה בשמלה עמוקת מחשוף. הילד היה צמוד לשמלת אימו, ואילו התינוקת הקטנה נישאה בידיה של הסבתא שנראתה עצובה ועייפה לעומת ביתה הסקסית והפורחת.

"אתה רואה כמה הם בהירים." אמר דימה, מדבר כאילו גם הוא אתיופי, "וגם דבי היא לא מאה אחוז אתיופית, היא נולדה עוד בדרך לארץ וכולם יודעים שהבעל של דודה מריטו לא היה אבא שלה."

תמר חזרה לשבת איתנו אחרי ששטפה את פניה ונרגעה. "מסכן דוד משה, לא מספיק שהוא התחתן עם אישה שהביאה לו ילדה שרק אלוהים יודע מי האבא שלה, אז עכשיו היא עוד עושה בושות ומתה בבית זונות, משאירה להם את הממזרים שלה." הסבירה בקול חרישי.

אני לא יודע למה, אבל ההערה שלה עצבנה אותי נורא. "גם אלון שלכם הוא רק חצי אתיופי." הזכרתי לה, "ומה שלא יהיה הילדים בטח לא אשמים בכלום. וחוץ מזה, אם האימא שלהם הייתה רווקה הם לא ממזרים, ואני לא מתפלא שהיא נעשתה כזו אם כל הזמן הציקו לה שאין לה אבא." התחלתי להיסחף בנאומי ותמר שוב התחילה לבכות. זה השתיק אותי, אבל לשם שינוי התאפקתי ולא התנצלתי עוד.

"אתה צודק." אמרה תמר אחרי שנרגעה. "אתה צודק במאה אחוז, היינו רעים אליה ועכשיו המסכנה מתה והילדים המסכנים שלה... הלוואי ואדי יחזור." סיימה את נאומה המבולבל ושוב הזילה דמעות.

אכול חרטה ובושה חיבקתי אותה והבטחתי שאעזור כמיטב יכולתי וביקשתי שלא תתבייש להתקשר אלי כל פעם שתצטרך משהו. הייתי כל כך נרגש עד שכמעט בכיתי גם כן. למרבה המזל רותי חזרה הביתה, ממלאת את כל הבית בקולות צחוק, מפזרת את עננת הדיכאון והאשמה שנחה עלינו. נתתי לה את דמי החנוכה שלה, נפרדתי מכולם, ונסעתי מותש הביתה.