3. זיכרון שבור

8. הבית הסגול

שממות אזור התעשייה כפי שכינה אותן איזי היו באמת שוממות מאדם. רק מכוניות נראו נוסעות הלוך ושוב בין בתי המלאכה, המוסכים, הנגריות ובתי המלאכה שהיו מפוזרים בחוסר סדר לאורך כבישים צרים ומבוקעים שלא זכו להתהדר במדרכות.

כמעט כל המבנים שהם ראו היו צבועים לבן או לא צבועים כלל. פה ושם היו כמה בעלי בתים נועזים שצבעו את הקירות בצהוב בהיר, אבל רק בית אחד זכה להיצבע בסגול. זה היה מבנה מוצק בעל ארבע קומות, מרובע וחסר כל חן, והמילה מלונית מתנוססת באורות ניאון גדולים מעל דלתו.

הם החנו את האופנוע במגרש החנייה הריק למחצה ונכנסו.

פקידת הקבלה הייתה גבוהה ורחבת כתפיים, בעלת שדי סיליקון תוקפניים ורעמת שיער מתולתלת

"קאדיצ'קה!" קרא דורי בתדהמה והושיט את ידיו אל הבלונדינית האימתנית שעפעפה לעומתה בריסים מלאכותיים, ארוכים עד גיחוך.

"דורי? שמעתי שחזרת." הושיטה לחי מאופרת בכבדות לנשיקה, "ובבקשה ממך, מעכשיו אני אריאל."

"אריאל בתולת הים?" גיחך דורי, קפץ באתלטיות - שעוררה באיזי קנאה - מעל הדלפק וחיבק את אריאל. "תני חיבוק, מזמן לא חיבקה אותי בתולה." צחק והוסיף עוד המון משפטים ברוסית שגרמו לבלונדינית המפחידה לצחוק בקול גברי רועם.

השם דימה עלה מספר פעמים, וגם שמו של סשה נזכר פה ושם ויותר לא הצליח איזי להבין כלום. נותר לו רק להתפעל איך דורי מצליח להתאים את עצמו בקלות כזו לכל שפה וטיפוס שהוא פוגש.

"ראית את הסרט 'זליג' של וודי אלן?" שאל אותו כשהם יצאו שוב למגרש החנייה.

"כן, למה?"

"יש בך משהו מהטיפוס הזה. אתה מסתדר עם כל אחד. מתאים את עצמך לכל חברה."

"כן, אולי אתה צודק." נעלם החיוך מפניו של דורי, "אני אחד כזה שמסתגל לנסיבות. אתה חושב שאני מסתגל יותר מידי? שאני מאבד את האישיות שלי מרוב רצון להתחבר עם כולם?"

הוא נראה מודאג כל כך מהרעיון עד שאיזי התחרט על שהעלה את הנושא.

"אני חושב שיש בכישרון שלך להיטמע בכל חברה גם טוב וגם רע." ניסה להיחלץ באלגנטיות מהמלכוד שנכנס לתוכו.

"מרוב רצון להיות כמו כולם נעשיתי זונה." אמר דורי, קפץ את אגרופיו והביט בהם במבט מרוכז כאילו זה עתה הבחין בהם, "האשמתי את כל העולם, אבל עכשיו אני מבין שהכול היה באשמתי." הוסיף בצער, ואז התנער והביט סביבו, "איזה מקום מכוער. הפעמון היה חורבה, אבל היה בו איזה חן. למקום הזה אין נשמה. אתה יודע שבאמריקה קוראים לזונות עובדות בתעשיית המין? מצחיק, לא?"

איזי לא היה משועשע כלל. למרות המכוניות שנראו נוסעות פה ושם המקום היה שומם בצורה מטרידה, והוא חש עייף ומודאג, ואולי גם מזג האוויר האביך והשרבי האופייני כל כך לימים שלפני הפסח גרם לכך?

תמיד שנא את שמי העופרת הכבדים ואת הרוח המזרחית של עונת המעבר, פתאום השתוקק לחזור הביתה ולהתחבא במיטה.

"דורי, מה אנחנו עושים פה בכלל? למי אנחנו מחכים?" משך בשרוול חולצתו של דורי, "לוסרמן?"

"לא, הוא מגיע רק בערב, וגם זה לא תמיד. ארקאדי סיפר לי שהוא עשה ניתוח מעקפים משולש בשנה שעברה ומאז הוא שומר על עצמו ומקפיד לא להתעייף. בחיים לא הייתי מאמין שהוא ייקח את ארקאדי כשותף. הוא התחיל את הקריירה אצל וסרמן כשומר הסף של הפעמון ופתאום הוא שותף שלו לעסקים! אתה יודע שארקאדי היה ברוסיה מתאגרף?"

"אז למה הוא קורא לעצמו אריאל ומתלבש כמו בחורה?"

"לא יודע. ככה בא לו. זה הכיף שלו בחיים. אתה לא מתווכח עם בן אדם שהיה מתאגרף במשקל כבד על הטעם שלו בבגדים."

"נכון, למרות שביני לבינך לא יזיקו לו כמה טיפים בנושא איפור." הסכים איזי, "אז מה אנחנו עושים פה?"

"מחכים לשעיר ששמו בישראל אגב פינחס גליק."

"באמת? איך אתה יודע?"

"בדקתי פעם את הארנק שלו כשהוא הלך להתקלח. כמו כולם הוא מציג את עצמו כאבי, אבל..."

"למה אתה מתכוון כמו כולם?"

"כל הקליינטים אומרים שקוראים להם או אבי או אלי. התפוצצתי מצחוק כשאלימלך אמר לי כשרק נפגשנו ששמו אלי. בגלל שצחקתי הוא הודה שאלי זה קיצור של אלימלך ואז כמובן שצחקתי עוד יותר." הוא חייך כשנזכר בפגישה הראשונה עם האקס שלו, "אל תשאל איזה בלגן הוא עשה לי עד שהסברתי לו הכול... הוא כזה דביל לפעמים."

"אתה מתגעגע אליו דורי?"

"האמת שכן. אני חושב שאנחנו לא מתאימים זה לזה, אבל בכל זאת... טוב, צריך להכיר אותו כדי להבין."

"אולי בכל זאת תנסה להסביר." ביקש איזי, אבל אז נכנסה למגרש החנייה סיטרואן מאובקת שסחטה מדורי קריאת התפעלות.

"אני לא מאמין! הרומני הקמצן הזה! חמש שנים עברו והוא עוד לא החליף את הסיטרואן הדפוקה שלו, אם לפחות היה רוחץ אותה."

מהסטרואן המאובקת יצאו שני גברים, אחד בהיר ואחד כהה. אחריהם יצא צעיר רזה שנראה בקושי בן שש עשרה.

"המאניאק הזה," מלמל דורי לעצמו, "הם נעשים כל הזמן צעירים יותר אצלו. אתה תישאר פה." פקד על איזי וניגש לשלושה. "שלום מר גליק, מה שלום כבודו?" נעמד לפני הגבר הכהה שאיזי העריך את גילו כארבעים ומשהו. הוא היה בעל כרס מוצקה, ארוזה בחולצה טריקו קצרת שרוולים שחשפה זרועות שעירות. גם עורפו העבה היה שעיר מאוד ושרשרת הזהב העבה שענד נבלעה בתוך שטיח השערות השחורות שבצבץ ממפתח חולצתו. איזי היה מוכן להתערב שגם גבו וחזהו של גליק מכוסים במרבד שיער.

"דורי?" מצמץ גליק בעיניו מסונוור מהשמש, "אתה לא מת? אמרו לי שאתה מת."

"עוד לא, אני עדיין חי." חייך דורי, "אבל סשה מת ואתה היית הבן אדם האחרון שראה אותו חי."

"לא נכון דורי, זה בכלל לא היה ככה." מחה גליק וניסה לעקוף את דורי שחסם את דרכו.

מה שקרה אחר כך היה מפחיד, אבל קרה כל כך מהר עד שאיזי והנער שבא עם גליק לא הספיקו אפילו לפחד.

הגבר הבהיר והשרירי בעל השיער הקצוץ בנוסח צבאי שעמד עד כה בשקט ולא התערב בשיחה ניסה לדחוף את דורי הצידה כדי לפנות לקליינט שלו את הדרך, ודורי התנפל עליו. הם החלו להיאבק זה בזה, ובעוד איזי שואל את עצמו האם עליו להתערב ואיך בדיוק הוא צריך לעשות את זה, יצא ארקאדי/אריאל מהמלונית, גמא בכמה צעדים מהירים את המרחק בינו לבין הגברים הנאבקים, אחז בכתפיהם והפריד ביניהם כאילו היו שני ילדים שובבים.

הוא קילל את שניהם קללות איומות (שאף אישה הגונה לא הייתה מעזה להוציא מפיה) ואז לקח איתו את הנער ואת הגבר הבהיר למלונית כשהוא אוחז בכפות ידיהם כמו גננת המוליכה ילדים סוררים ונעלם איתם מאחורי הדלת הסגולה, משאיר את דורי ואת איזי המזועזע עם פנחס גליק שלמרבה הפלא שמר על שלוות רוחו כל אותו זמן.

"מה אתה רוצה ממני דורי? סשה מת מזמן וגם אם הוא לא היה מת בפעמון הוא בטח היה מת מהמחלה שלו. מה הטעם לחפור בכל הסיפור הזה שוב?"

"אולי אין טעם, אבל אני חייב להבין מה קרה שם."

"אז תשאל את מי שיודע. אני שילמתי להם והלכתי. יותר אני לא יודע כלום."

"מי היה אתך חוץ מסשה?"

"מה, אתה לא יודע את מי לקחתי במקומך?" הופתע גליק.

"אם הייתי יודע לא הייתי שואל, נכון?"

"למה שאני אגיד לך?" ניסה גליק להתמקח.

"כדי שאני לא אלך אליך הביתה ואספר לאשתך איך אתה מבלה את הפסקת הצהרים בכל יום שלישי."

"אתה לא יודע איפה אני גר בכלל."

"אני יודע עליך הכול מר פנחס גליק מרחוב כינרת 26."

פיו של פנחס גליק החל רועד, "דורי, בבקשה ממך דורי, אשתי אישה לא בריאה והבן שלנו הולך להתגייס עוד מעט, והקטנה..."

"שתוק כבר גליק! אני לא רוצה להלשין עליך לאשתך, אני רק רוצה לדעת מי זיין אותך בתחת כשסשה מצץ לך."

"סולק."

"סולק? אבל סולק לא... אתה משקר!"

"מה אתה רוצה ממני? אתה נעלמת והוא לא הספיק למצוא לך מחליף ואני הייתי לחוץ נורא אז הוא בא במקומך."

"יש לך מושג איפה אני יכול למצוא את סולק?"

גליק הביט בו מזועזע, "מה אתה לא יודע? לא סיפרו לך?"

"סיפרו לי מה?"

"סולק עוד חי, אבל כל השאר כבר מתו."

"איזה שאר?"

הבריונים שהרביצו לך. הם כולם מתו מהמחלה הזו של ההומואים. הם היו יותר מידי טיפשים בשביל ללכת להיבדק ועד שהם הגיעו לבית חולים והסבירו להם מה יש להם כבר היה מאוחר מידי. אחד מת מדלקת קרום המוח ואחד מדלקת ריאות, אחרי שהם מתו השלישי שתה כל כך הרבה עד שנדפק לו המוח. חשב שהוא ציפור וניסה לעוף מהחלון. לעוף הוא לא הצליח, אבל למות דווקא כן. עכשיו רק סולק נשאר בחיים."

"אז איפה הוא?"

"בהוספיס."

"איזה הוספיס?"

"לא יודע. הוספיס של נוצרים כנראה, לא יודע איפה, אולי דימה הגדול יודע."

"ואותך פינחס, אותך הוא לא הדביק?"

"בטח שלא. יש לי שלושה ילדים לפרנס דורי ואשתי לא תחזיק מעמד יום אחד בלעדי. אני אולי אוהב זין, אבל היא אשתי ואני אוהב אותה ודואג לה. יתהפך העולם, אני לא מזדיין בלי גומי, ומאז שנודע לי על סשה אני שם גומי אפילו כשמוצצים לי."

"אני לא מבין. מה נודע לך על סשה?"

"שגם הוא היה חולה איידס. למה אתה חושב שהוא גמר ככה?"

"גמר איך? מה בדיוק קרה שם גליק?"

גליק הסב את פניו וקפץ את פיו בעקשנות. "לא יודע. אני באתי, עשיתי את שלי, שילמתי והלכתי. מה קרה שם אחר כך רק סולק יודע, תשאל אותו." אמר ופנה ללכת ואז נמלך בדעתו והוסיף מעבר לכתפו, "ואל תיקח את הזמן שלך, שמעתי שזה עניין של כמה ימים עד שגם סולק ימות."

דורי הביט בו עד שנעלם בתוך הבית הסגול ואז עלה על האופנוע והגיש לאיזי את הקסדה שלו.

"לאן עכשיו?" שאל איזי ורכס את הרצועה מתחת לסנטרו.

"הביתה. אני עייף נורא. אתה לא?"

"כן, וגם רעב. אתה לא רעב?"

"לא כל כך. תראה איזי, בערב אני אקפוץ לגן ואני לא רוצה שתבוא איתי."

"למה לא?" התמרמר איזי.

"אני הולך לחפש שם את דימה הגדול, ואני חושב שעדיף שאני אהיה לבד."

"דורי, גן העצמאות נעשה מקום די פרוע לאחרונה. יש שמועות על קבוצה של שודדים שמסתובבים שם ומתנפלים על הומואים. לא כדאי להסתובב שם לבד, בבקשה, תן לי לבוא אתך."

"טוב, אני עוד אחשוב על זה." התניע דורי את האופנוע ונסע.

כשהם הגיעו הביתה איזי מיהר למטבח להכין ארוחת צהרים קלה ודורי אמר שהוא רק ישב לנמנם קצת עד שהאוכל יהיה מוכן, אבל חצי שעה אחר כך כשאיזי הלך לקרוא לו לאכול הוא מצא אותו שוכב על הספה וישן שינה עמוקה.

איזי החליט לא להעיר אותו והתיישב לאכול לבד. בעוד הוא אוכל צלצל אליו עמי ודרש לדעת מה קרה ולמה הוא לא הגיע היום לעבודה. איזי דיווח לו קצרות על אירועי היום ודרש לדעת מה קרה עם ביטון.

"קרה מה שהיה צריך לקרות." אמר עמי ביובש פסקני שחסם כל אפשרות לחקור הלאה, "ואיך המצב אתך ועם דורי?"

"לא יודע. אני חושב שהוא עדיין מאוהב באקס שלו."

"ואתה עדיין מאוהב בו?"

"לא יודע עמי, עזוב את זה. כל מה שאני יודע זה שאני פוחד ללכת לגן."

"אז אל תלך."

"ולתת לילד ללכת לבד?"

"הוא לא ילד ולפי מה שסיפרת לי הוא יודע לדאוג לעצמו לא רע."

"אני אמות מרוב דאגה אם אני לא אלך איתו."

"אז עדיף ללכת איתו ולמות מפחד? טוב, אתה לא משאיר לי הרבה ברירות, אני בא אתכם להשגיח שלא תסתבכו בצרות. מה לדעתך מתאים יותר לטיול לילה בגן, הז'קט ג'ינס שלי עם הכפתורי מתכת, או המעיל הצבאי עם הדרגות הצבעוניות?"

השאלה של עמי הייתה כל כך אבסורדית עד שאיזי החל לצחוק. "לא חושב שזה משנה, אני אישית הייתי הולך על שכפ"ץ."

"השתגעת?" נחרד עמי, "שכפ"ץ זה נורא משמין." הם צחקו יחד ואז צלצל הנייד של דורי.

איזי נפרד מעמי ואחרי היסוס קל ענה לנייד של דורי. המצלצל היה אלי, האקס שלו, שהציג את עצמו כחבר של פוגי.

"דרור ישן עכשיו." אמר איזי ברשמיות מוזרה, "זה דחוף? אני מעדיף לא להעיר אותו."

"עייפת אותו כהוגן בלילה, מה?" העיר אלי בעוקצנות.

"ממש לא." מחה איזי, "אנחנו רק... זה לא עסקך. אתם כבר לא יחד, דורי סיפר לי."

"אל תקרא לו דורי, הוא לא אוהב את זה."

"פה כולם מכירים אותו כדורי."

"אני יודע והוא לא אוהב את זה. מה הוא עושה שם בכלל?"

"מנסה להיזכר בדברים שהוא שכח."

הם שתקו כמה שניות ואז שאל אלי אם יש מצב שאיזי ייתן לו את הכתובת שלו.

"אתה מתכנן לקפוץ לביקור?"

"האמת שכן. מחר אני אהיה באזור וחשבתי לקפוץ לבדוק שהוא בסדר."

קול חריקת קפיצי הספה נשמע מהסלון, איזי הציץ וראה את דורי מסתובב מתוך שינה, נאנח וכאילו נאבק במשהו.

שוב יש לו סיוט חשב לעצמו בדאגה, וכמעט מבלי משים מסר לאלי את כתובתו כולל הוראות הגעה מדויקות.

 

9. התקף חרדה

"אבל עמי, תהיה הגיוני." מחה דורי, ספק מיואש ספק מבודח, "אתה וביטון לא יכולים לבוא איתי, יש מקום רק לשני אנשים על האופנוע ולדעתי עדיף שאתם תישארו פה ו..."

"תפסיק להתווכח, אנחנו לא נותנים לך להסתובב שם לבד, ניסע לגן במכונית שלי." פסק עמי והחליק בשביעות רצון על דשי הג'קט הצבאי שלו שהוא שיפצר ועיצב מחדש על פי טעמו הייחודי

"הייתי מעדיף להגיע לשם לבד עם האופנוע." ניסה דורי למחות.

"ביטון ייקח את האופנוע ויעקוב איתו אחרינו ככה שבשעת צרה הוא יוכל להזעיק מיד עזרה."

"בשעת צרה? איזה צרה? אני הולך לעשות סיבוב בגן העצמאות מול מלון הילטון תל אביב, לא בג'ונגלים שורצי נחשים ב... איפה יש ג'ונגלים שורצי נחשים?"

"אין לי מושג, אבל אני בטוח שחלק מהטיפוסים שמסתובבים לאחרונה בגן מסוכנים יותר מנחשים ארסיים, ואל תשכח מה קרה בפעם האחרונה שהיית בגן."

"טוב, בסדר." נכנע דורי, "אבל לדעתי אתם פשוט מגזימים. למה להפוך סיבוב קטן בגן למבצע צבאי?"

"כי המצב השתנה בשנים האחרונות." ביאר לו עמי. "זה כבר לא מה שהיה פעם, בזמן האחרון הכול בגן נעשה יותר אלים ופחות תמים."

"תמים זה לא היה אף פעם." מחה איזי, "אתה לא זוכר איך צביקי חטף מכות רצח בשנה שעברה מכמה שיכורים, ואיך מסומם אחד גנב ליוסי את הארנק ואיים עליו בסכין יפנית?"

"נו, די כבר לשעמם את הילדים עם סיפורי סבתא." הפסיק אותו עמי בסמכותיות מפתיעה, "כולם לסנכרן בבקשה שעונים ולשלוף ניידים, ואני רוצה שכל אחד יכניס לזיכרון של הנייד שלו את המספרים של האחרים."

דורי וביטון החליפו מבטים והתאפקו לא לגחך, ואיזי אמר לעמי בחריפות שזה שיש לו מעיל צבאי לא הופך אותו לגנרל, אבל עמי התעלם מניסיונות המרד הקלושים שלהם ועמד על כך שכולם ימלאו את פקודותיו.

היה קל יותר להיכנע לו מאשר להתווכח ולכן הם צייתו ויצאו לדרך. ביטון מוביל בראש עם האופנוע ועמי עוקב אחריו עם המכונית.

"אז מה קורה אתך ועם ביטון? יש מצב למשהו רציני עמי?" התעניין איזי לדעת.

"לא, אבל אני חושב שנישאר חברים טובים."

"מה לא בסדר איתו? הוא בדיוק הטעם שלך, צעיר, שרירי ושחום, ובנוסף הוא גם נחמד." עקץ אותו איזי.

"כן נכון, אבל מה לעשות שהטעם שלי השתנה לאחרונה. בזמן האחרון בא לי על בחורים לא נחמדים שזוכרים עדיין את התקופה שטלפונים ניידים ואיידס היו משהו שראית רק בסרטי מדע דמיוני." החזיר לו עמי בזריזות את העקיצה.

"בבקשה אל תריבו." ביקש דורי שהויכוח האינטימי מאוד בין השניים לא היה מובן לו והביך אותו.

"מי רב? אנחנו רק משוחחים." הרגיע אותו איזי.

"תרגיע ילד, אנחנו רק מחליפים דעות." הוסיף עמי.

"יותר נכון חולקים דעות." תיקן אותו איזי.

"אתם נשמעים בדיוק כמו ההורים שלי." הודיע להם דורי.

"לפני או אחרי הגירושין?" הצטחק עמי.

"הם לא גרושים, אבל הם כל הזמן מתווכחים. אותי זה מעצבן, אבל אימא אומרת שזה דווקא טוב ושאני צריך להתחיל להיות מודאג רק ברגע שהם יפסיקו לריב." 

"באמת? זה מה שהיא אמרה?" פרפר חיוך קל בזויות פיו של עמי.

"אימא שלך גברת מאוד חכמה." אמר איזי ושלח יד לישר את צווארון הז'קט של עמי שחייך אליו והחנה את הרכב מול הכניסה לגן.

הם המתינו בחנייה עד שביטון גמר לעשות סיור מוקדם בגן וצלצל אליהם. "הכול שקט, אין שיכורים ואין בריונים." דיווח להם, "בואו."

למרות התנגדותו הראשונית לליווי שנכפה עליו שמח דורי שהוא לא לבד. זיכרון הפעם האחרונה שבה צעד בשבילי הגן חזר אליו במלוא עוצמתו והיה עליו לאמץ את כל כוח רצונו לא לשוב על עקבותיו ולהימלט משם. מהרגע שעבר את שער הכניסה חש כאילו הוא פוסע בתוך אחד הסיוטים שהטרידו אותו לאחרונה - השבילים המתפתלים בין שיחים דלילים, צללי האנשים החומקים ביניהם, המיית הים, אורו של ירח קלוש ומטושטש, זורח בקושי מבעד לאובך שכיסה את השמים האפלים, לחישות לא ברורות מתוך האפלולית, קול שריקה נקטע באחת בפרץ צחוק גברי – לרגע איבד את התמצאותו במרחב ולא ידע מימינו או משמאלו והיה עליו להניח יד על כתפו של איזי שפסע לצידו כדי לא ליפול אפיים ארצה.

"הכול בסדר דורי?" פנה אליו איזי בדאגה.

דורי ניסה לענות, אבל לשונו דבקה לחיכו, גל של פחד נוראי וחסר כל היגיון לפת אותו והיה עליו לאמץ את כל כוח רצונו כדי לא להקיא.

"מה קרה? אתה בסדר?" פנו אליו בני לווייתו המודאגים. הוא ניסה לאותת להם שהכול בסדר, אבל לא הצליח להוציא הגה מפיו. ליבו פעם בחזקה, גופו כוסה זיעה קרה וכל חושיו זעקו לו שהוא עומד למות עוד מעט.

עמי המבוהל הזעיק את ביטון והוא הגיע מיד והאיר בפנס האופנוע את פניו של דורי. "מה קרה לו?" שאל בחרדה, "למה הוא מזיע ככה?"

"אני חושב שיש לו התקף חרדה." אמר עמי, "וזה לא פלא. אל תשכחו איך נגמר הטיול האחרון שלו בגן."

"אנחנו חייבים לקחת אותו מכאן מיד." חיבק איזי את מותניו של דורי שנאחז בו כמו ילד מבוהל וטמן את פניו בכתפו.

הם פנו לחזור לכניסה לגן כשביטון מלווה אותם עם האופנוע, סמוך לשער הכניסה פסע לקראתם בחור רזה וגבוה, העיף בהם מבט חטוף ואז נעצר, "דרור! דרור פוגלמן? פוגי, זה אתה? עזבו אותו!" הסתער על איזי ועמי המופתעים, "מה אתם עושים לו?"

"בנישתי, טמבל אחד, תפסיק עם זה." התערב ביטון במריבה, "הם לא עושים לו כלום, מה קורה לך?"

"ביטון? וואלה! גם אתה פה?" צחק בנישתי שהתברר כצעיר דק גזרה בעל חיוך רחב שהסתיים בזקנקן צרפתי, "מה נהיה פה? כנס מחזור של קורס חובשים?"

"בטח. אתה חושב שסתם אומרים שכל החובשים הומואים?" צחק ביטון וחיבק אותו.

"אהלן בנישתי, מה שלומך?" הצליח דורי להתאושש מספיק כדי לברך את ידידו הוותיק.

"אני בסדר, אבל אתה לא נראה משהו. מה קרה לך?"

"סיפור ארוך." חייך דורי בעייפות, "יאללה, אני חייב לעוף מפה. המקום הזה עושה לי רע."

"בשביל מה יפיוף כמוך צריך בכלל להסתובב במקום המסריח הזה?" השתומם בנישתי, "תשים את התמונה שלך באטרף וכולם ירוצו אחריך."

דורי התחיל לצחוק. "תאמין לי בנישתי כבר רצו אחרי מספיק, זה לא תענוג כזה גדול." אמר והתיישב על הקרקע, כובש את פניו בברכיו.

"פוגלמן, בחייך, אחרי כל מה שעברנו יחד בלבנון אתה נשבר לי פה בגלל כמה הומואים? זה לא מתאים לך גבר." השתופף בנישתי לצידו של דורי והניח יד מודאגת על כתפיו.

"אני חושב שהתחלתי להישבר כבר בלבנון."

"לא יכול להיות, לא אתה פוגי. אתה היית הגיבור שלי, אף פעם לא פחדת ולא התרגשת מכלום, אתה זוכר..."

"די, די בנישתי, מספיק. לא רוצה לזכור את לבנון, די." הניח דורי יד על עורפו הדק של בנישתי והסמיך את מצחו למצח מכרו הוותיק.

"גם לך יש חלומות רעים על הימים האחרונים לפני שחזרנו הביתה?" שאל בנישתי בלחש.

דורי הנהן וכשהוא נסמך על שכמו של בנישתי הזדקף ונעמד ומשך גם אותו לעמידה.

"אני חוזר הביתה בנישתי, ניפגש באימון הבא, ובינתיים אל תשכח אף פעם לשים גומי, שמעת?"

"כן, בטח פוגי, שמעתי." אמר בנישתי, נבוך מעט.

"תישבע לי שבחיים לא תזיין בלי קונדום." פקד עליו דורי, מועך בכוח את עורפו, "תישבע לי בנישתי!"

"אני נשבע שבחיים אני לא אזיין בלי קונדום." נחפז בנישתי להבטיח ורק אז שחרר אותו דורי לנפשו וברח כל עוד רוחו בו מהגן.

"תגיד ביטון, מה עובר עליו? הוא התחרפן או מה?" פנה בנישתי הנבוך לביטון שלפת בחזקה את ידיות האופנוע והביט בו חסר ישע.

עמי ואיזי לא התעכבו לשמוע את הסבריו של ביטון אלא רצו אחרי דורי שחצה במהירות חסרת זהירות את הכביש ונעלם.

הם החליטו ללכת לכיוון מלון הילטון ואחרי כמה דקות מצאו אותו יושב על שפת המדרכה ולצידו יושב בחור מגודל אחד ששערו הבהיר קצוץ בלי רחמים בסגנון המרינס וזרועותיו העבות מכוסות קעקועים.

דורי נראה מאושש ורגוע ואפילו חייך קצת כשהציג בפניהם את הזר המגודל כדימה הגדול. הם שוחחו קצרות ברוסית ואז חיבק דימה הגדול את דורי חיבוק עז, נישק את לחיו והסתלק לכיוון הגן.

"מה הוא אמר לך?"

"סיפר לי פחות או יותר מה שסיפר לי השעיר ונתן לי את הכתובת של ההוספיס. אה וכן, הדירה שגרנו בה נהרסה, בגלל זה לא מצאתי אותה. אתה צדקת איזי, מאז שעזבתי הכול באמת השתנה, הקווקזים השתלטו על העסק והכל שונה עכשיו. ברחתי משם ממש בזמן."

***

אחרי שהם נפרדו מעמי ומדורי וחזרו לדירתו של איזי דורי השתקע על הספה מול הטלוויזיה והחל מזפזפ בין הערוצים בלי להביט באמת במה שהוצג על המרקע.

"אתה לא מתכוון ללכת לישון?" התפלא איזי.

"אין טעם לישון, אני יודע שאני אחלום חלומות רעים כל הלילה וארגיש עוד יותר עייף בבוקר, יש לילות שעדיף לא להירדם בהם."

"מה נעשה מחר, נלך להוספיס?"

"אני אלך ואתה..."

"בא אתך דורי ואל תתווכח!"

"התקף חרדה אחד קטן ומיד אתה תופס עלי תחת." צחק דורי ואז הרצין, "באמת הרגשתי שאני הולך למות שם איזי. מזל שבאתם איתי."

"זה היה הרעיון של עמי, התודה מגיעה לו."

"אתה לא חושב שאתה והוא צריכים לנסות שוב והפעם בלי לערב בזה אלכוהול?"

"לא יודע דורי. ואם גם הפעם זה לא ילך? אני פוחד להפסיד אותו בתור חבר."

"גם אם לא תסתדרו במיטה אני לא חושב שתאבד אותו, לא אם הוא באמת חבר שלך."

"טוב, נחיה ונראה, ועכשיו תקשיב לזקן חכם שכבר עבר כמה לילות קשים בחייו וקח את הכדור הקטן הזה כדי שיהיה לך לילה רגוע."

"מה זה?" בחן דורי בחשדנות את הכדור הפעוט שנתן לו איזי.

"ואליום. אני יודע שאתה לא אוהב תרופות, אבל אחרי מה שעבר עליך היום אתה חייב לישון ולהתאושש."

"ומה אם אני אתמכר לזה?"

"דורי, יש טיפוסים שמתמכרים ויש כאלו שלא, ואתה לא טיפוס מתמכר. קבל את המילה שלי בתור מתמכר מקצועי, התמכרות זה לא באופי שלך, ועכשיו קח את הכדור הזה ובוא לישון. יש לי הרגשה שמחר מצפה לנו יום ארוך."

 

10. שלום אחרון

איזי התעורר ראשון ושכב ער דקות ארוכות, מחבק את דורי שישן עדיין, מתענג על המגע בגופו ועל הרפרוף הענוג של נשימתו השלווה שדגדג את עורפו. הוא היה מוכן להמשיך לשכב ככה עוד זמן רב, אבל קול צלצול פעמון הדלת הפריע את מנוחתו.

הוא לא היה מופתע יותר מידי לראות את עמי על הסף, מחייך מאוזן לאוזן, נושא שקית מלאה לחמניות טריות מדיפות ניחוח.

"מה דעתך על החולצה שלי?" הסתובב עמי כדוגמנית מסלול, פורש את ידיו כדי שאיזי יוכל להתרשם כראוי מתלבושתו. "זה בסדר בשביל ביקור בהוספיס? החלטתי ללכת על אפור כי צבעוני זה יותר מידי עליז, ושחור מדכא מידי. אפור זה הכי טוב, סולידי כזה."

"אתה מופת של סולידיות עמיקם." לקח ממנו איזי את הלחמניות ושתל נשיקה על לחיו, "אבל נראה לך שזה רעיון טוב שתלך להוספיס? אם אני לא טועה אפילו את דודה ציפי, הקרובה העשירה היחידה שלך, לא הלכת לבקר כי אמרת שהריח בבית חולים עושה לך בחילה, והיא סך הכול שיפצה את הציצים בבית חולים פרטי. אתה מתאר לך איזה ריח יש בהוספיס?"

עמי משך בכתפיו בהשלמה. "מה לא עושים בשביל חברים? הרי אי אפשר לתת לילד לנסוע על אופנוע במצבו. מה שלומו דרך אגב?"

"ישן עדיין. נתתי לו ואליום אחד קטן והוא נפל כמו עץ כרות."

"אהה הנעורים!" נאנח עמי בנוסטלגיה, "איפה הימים שכדור אחד קטן של ואליום היה מספיק לי לכל הלילה."

"אתה לוקח ואליום עמי?" נבהל איזי, "באמת, זה לא צחוק. אפשר להתמכר לזה כמו כלום."

"איזי, נעשית דאגן כמו סבתא פולנייה. תפסיק עם זה מיד, זה מזיק לעור הפנים וגם משמין."

"אוף שתוק כבר." משך אותו איזי אליו וחיבק אותו בכוח, "שתוק וזהו."

הם התחבקו וכמעט שהתנשקו, אבל פתאום נשמע קול שטיפת המים באסלה והם ניתקו זה מזה בביישנות, אבל המשיכו להחזיק ידיים עד שדורי נכנס למטבח, מחייך חיוך עליז של בן אדם שישן לילה שלם בלי הפרעות.

"אתה בא איתנו להוספיס עמי?" האיר פנים לעמי.

"כן, אם לא אכפת לך."

"זה עלול להיות מקום לא כל כך נעים, וחוץ מזה בטח נדבר רוסית ולא תבינו כלום."

"לא חשוב, תתרגם לנו אחר כך, אבל קודם כל אוכל. איך אתה אוהב את הלחמנייה שלך בבוקר?"

***

אחרי ארוחת בוקר טובה הם נכנסו למכונית של עמי ונסעו לפי הוראותיו של דורי לכיוון גבעתיים ושם, במבנה קטן וישן שהיה פעם מפעל אריזה שכן הוספיס פרטי שרוב דריו היו קשישים חולים בני חבר העמים.

אחרי דין ודברים קצר ברוסית בין דורי לבין אחות מחומצנת כבדת גוף ועייפה למראה הם הלכו לחדר קטן אחד שמחלונו נשקפו שמים מאובכים של אביב ישראלי הפכפך, מעיקים בכל כובדם על איקליפטוס עייף ומאובק ופגשו סוף סוף את סולק.

הוא נראה צעיר מכפי שתיארו לעצמם, רזה עד שקיפות, ראשו קירח כביצה ועיניו הכחולות דהויות וחסרות הבעה.

שכנו לחדר - קשיש מבולבל למראה עם זיפי זקן לבנים וידיים רועדות שלבש פיז'מה מקומטת - הביט בהם בפליאה, אבל סולק נותר אדיש ואפילו לא מצמץ כשדורי התיישב על מיטתו ובירך אותו לשלום.

"מה אתה רוצה דורי? לא עשית מספיק? בשביל מה באת?"

דורי הביט בקשיש שהחזיר לו מבט סקרני.

"עזוב, הוא לא מבין מילה עברית. נו, מה אתה רוצה? באת ליהנות ממה שנשאר ממני?"

"סולק, אתה מאשים אותי במחלה שלך?"

"בטח, מי אם לא אותך?"

"אבל גם לי יש את זה."

"אם ככה גם אתה תגמור כמוני."

"אבל, סולק, יש תרופות, יש את הקוקטייל."

"כן, שנה שנתיים זה עבד, אבל לא הפסקתי לשתות ולהריץ קוק, ופה ושם הייתי מתבלבל ושוכח לקחת... הרופא הטיפש הזה כל הזמן כעס עלי והזהיר אותי שאם אני לא אקפיד זה מה שיקרה, וזה באמת קורה, אני עומד למות." אמר סולק בקול שטוח וחסר רגש.

"סולק, איך ידעת שאני רוצה להסתלק?"

"סשה סיפר לי."

דורי עצם את עיניו בכוח ושתק רגע, מנסה לאסוף את מחשבותיו ולעכל את המידע החדש, ואז התעשת והמשיך בחקירה. "למה? למה הוא הלשין עלי? ניסיתי לעזור לו, למה הוא עשה לי את זה?"

גיחוך רע עיוות את פיו החיוור של הגוסס, "כי הוא לא רצה לנסוע לטורקיה, לעשות ניתוח ולהיגמל מסמים. הוא פחד דורי, הוא לא רצה שתעזוב אותו ותתחיל חיים חדשים. הוא רצה שהכול יישאר כמו קודם, ואני הבטחתי לו שרק נרביץ לך טיפה כדי להפחיד אותך ואחר כך נחזיר אותך אליו. אם לא היית נאבק בנו... היית צריך לשכב בשקט ולקבל מה שמגיע לך כמו גבר, אבל לא. אתה, דוראק שכמוך, היית צריך להיות גיבור עד הסוף, וזה באמת נעשה הסוף שלנו."

"הייתם צריכים לשים קונדום לפני שאנסתם אותי." איבד דורי את שלוות נפשו.

"אני לא אנסתי אותך, טיפש. רק אלכס וקיריל עשו את זה. אלכס היה שיכור כמו תמיד וקיריל היה מסטול, אתה מכיר אותם, אף אחד מהם לא השתמש אף פעם בחיים שלו בקונדום. הם תמיד חשבו שקונדומים זה רק להומואים חלשלשים שאוכלים בתחת, לא לגברים כמוהם. גם פטר רצה לזיין, אבל לא הצליח להעמיד את הזין ובגלל זה הוא השתולל ובעט בך בראש ואתה התעלפת. חשבנו שאתה מת אז ברחנו, אבל אני לא הרבצתי לך ולא אנסתי אותך."

"אז מי הדביק אותך?"

"מי אתה חושב? סשה כמובן. אחרי שחזרנו בלעדיך הוא חטף קריזה איומה, התרגז כמו משוגע וניסה להרביץ לי ואני..." הוא צחק צחוק חסר הומור שהסתיים בשיעול לח ומיוסר. "כשהוא הבין מה אני הולך לעשות לו בתור עונש הוא דווקא אמר לי לשים קונדום, אבל אני צחקתי ממנו, שאלתי אותו אם הוא פוחד שאני אכניס אותו להריון ואחר כך, כדי ללמד אותו לקח שידע שלא מרביצים לבוס, לקחתי אותו כמו שלוקחים אישה."

"סולק!" הזדעזע דורי, "אתה יודע שהוא שנא את זה ככה! הוא ממש שנא את זה."

"כן, אני יודע. בגלל זה עשיתי את זה, אבל מרוב שהוא נאבק וצרח שכחתי לגמרי מקונדום. אחר כך התחרטתי, עדיף שהייתי סתם מרביץ לו. אחרי הסיפור הזה הוא פשוט הפסיק להביא תועלת וסתם שכב כמו מת ימים שלמים. רציתי להעיף אותו מהדירה, אבל אז השעיר הגיע והתעקש שהוא רוצה רק אותו ואותך. הוא הסכים להתפשר עלי במקומך, אבל על סשה הוא לא היה מוכן לוותר. לא הייתה לי ברירה, גררתי את סשה בכוח לאוטו של השעיר ובדרך הבטחתי לו שאם הוא יעשה מה שצריך אני אקח אותו אליך וזה באמת עבד, הוא התנהג יפה והשעיר היה מרוצה מאוד."

"איך יכולת להבטיח לו דבר כזה? הרי חשבת שאני מת."

"אז שיקרתי לו קצת, אז מה? זה רק עשה לו טוב לצאת מהמיטה, וחוץ מזה הייתי קצר בכסף והשעיר שילם טוב. חשבתי שהוא ישכח אחר כך מה שהבטחתי, אבל הוא לא שכח, וכשאמרתי לו שאתה מת הוא התחיל לבכות כמו בחורה. כל כך התעצבנתי עד שפשוט הסתלקתי משם ועזבתי אותו לבד. תיארתי לעצמי שוסרמן יבוא בעוד כמה דקות עם קליינט חדש ויסלק אותו וזה מה שקרה, הוא באמת הגיע אחרי רבע שעה, מצא אותו תלוי במקלחת וקרא למשטרה." סיים סולק את סיפורו ואחר כך, מותש מהדיבור הממושך, נשען לאחור ושתק.

דורי עצם את עיניו ושתק גם כן ורק השכן הקשיש בעל הידיים הרועדות ניסה להגיד משהו, או לבקש משהו, וכשאיש לא שם אליו החל למשוך את שרוול חולצתו של דורי בעודו מביט בתחינה בעמי ובאיזי הנחרדים מהסיפור הנורא שפרש לפניהם סולק באדישות שוות נפש.

"מה הוא רוצה? מה הוא אומר?" שאל איזי, מוטרד מנימת הדחיפות בקולו של הזקן בעל הידיים הרועדות.

דורי פקח את עיניו ונאנח. "הוא רוצה פיפי והוא לא מסתדר לבד, הוא צריך שמישהו ייקח אותו לשירותים."

"צריך לקרוא לאחות או משהו." אמר עמי, מביט סביבו בבהלה.

"עכשיו שעת הארוחה של האחיות, אף אחת לא תבוא עכשיו. כשהן אוכלות החולים יכולים מצידן להתפגר." גיחך סולק ברשעות.

דורי קם, תמך בעדינות בזקן והוביל אותו בזהירות לשירותים שהיו מעבר למסדרון.

הם שמעו אותו מדבר ברכות ברוסית עם הקשיש, ואחר כך נשמע קול פכפוך השתן באסלה ובעקבותיו קול השטיפה של המים.

דורי החזיר את הקשיש לחדר והשכיב אותו ברוך במיטה וכיסה אותו בשמיכה. הזקן המשיך לאחוז בכוח בשרוולו לא מניח לו ללכת ודורי התיישב לצידו, ליטף את ידיו הרועדות, מביט בפניו חרושות הקמטים, משוחח איתו בקול שקט, שואל אותו שאלות שהקשיש ענה להן בקול חרישי מחייך אליו חיוך חושף חניכיים חסרות שיניים עד שנרגע לאט לאט, עצם את עיניו והרפה סוף סוף משרוולו של דורי.

"כדאי שתלכו עכשיו." ייעץ להם סולק, "עוד מעט יהיה ביקור רופאים והם שונאים אורחים."

דורי ניגש אל סולק, הביט בפניו רגע ארוך ואז הושיט לו את ידו. אחרי היסוס קל סולק לחץ אותה קצרות ואחר כך נשכב במיטתו ומשך את השמיכה עד למעלה מראשו. "אני לא רוצה לראות אותך יותר כאן דורי. תגיד לי שלום פעם אחרונה ואל תחזור."

"בסדר. לא תראה אותי כאן יותר." הבטיח דורי, "שלום סולק." אמר ויצא מהחדר בלי להביט לאחור ועמי ואיזי נחפזים בעקבותיו.

 

11. אז איפה אתם בסדר?

בדרכם לאוטו חשו שכיוון הרוח השתנה, היא נעשתה פחות חמה עכשיו, אבל השמים היו עדיין אותם שמי עופרת מעיקים והשמש נשקפה מבעדם חיוורת וחולנית.

הם לא יכלו להפסיק לחשוב על הסיפור הנורא ששמעו, סיפור שהדרך האדישה בה סופר רק גרם לו להיות נורא עוד יותר, אבל במעין הסכמה אילמת העדיפו לא לדון בו עדיין, ובמקום זה שוחחו על פסח המתקרב ועל מזג האוויר המעיק.

"איזה אובך." התלונן עמי, "מזל שעוד לא עשיתי תריסים. למה תמיד לפני פסח בא איזה חמסין שמחרב לעקרות הבית את הניקיון?"

"כי אלוהים מנסה להזכיר לכל חולי הניקיון שאבק זה לא חמץ וצריך להרגיע עם הניקיונות האלה." קינטר אותו איזי.

"אני לא מבין למה כולם תמיד מופתעים מחדש מהחמסינים שלפני פסח. כל שנה זה אותו דבר וכל שנה כולם מתרגזים בגלל האובך המגעיל הזה." העיר דורי, "שונא את התקופה הזו בין פורים לפסח, מתי כבר ירד גשם?"

"אמרו שהחמסין ישבר לקראת הערב. מחר כבר בטח יהיה טוב יותר." עודד אותו איזי ונתן לו בקבוק מים, "הנה תשתה, שלא תתייבש לנו."

"תודה איזי." לגם דורי כמה לגימות, "ותודה גם לך עמי, אני יודע שהביקור שלי עשה לכם בלגאנים ואני באמת רוצה להודות לשניכם."

"אוף, די כבר להיות הומואית רגשנית." נזף בו עמי. גילוי הלב של דורי גרם לדמעות נדירות לחנוק את גרונו והוא חש נרגז ועצבני.

"עמי, באמת, אתה מדהים אותי, בחור יפה אומר לך תודה וזה כל מה שיש לך לענות?" הצטחק איזי, "הבעיה שלך זה שאין לך טיפת כבוד למסורת. שכחת כבר מה אומרים במקרה כזה?  מה עם - מה, תודה? תתפשט! – המסורתי."

"אבל עוד מעט פסח, בעונה הזו מותר להגיד רק - איפה אתם בסדר?" החזיר לו עמי, "ובאמת, איפה אתה בסדר? אצל ההורים?"

"לא, תודה לאל השנה הם החליטו לנסוע לטיול בסין ואני יכול לבלות סוף סוף סדר אחד כמו שאני רוצה, ואל תשאלו איך כי זה סוד."

"כמו שאני מכיר אותך בטח תשב בבית, תבלוס פיתות עם ממרח שוקולד ותארגן מחדש את אוסף הפורנו שלך."

"מה רע בזה? יותר טוב לשבת עם כל המשפחה, לסבול מהנדנוד של הדודות, לאכול קניידלך ולשיר בארמית?"

"חס וחלילה, קניידלך זה משמין וארמית עושה קמטים. הבילוי שלך עדיף. תגיד, אתה לא צריך עזרה עם הפורנו?"

"שמענו עליך, הרי לא תעז לא להתייצב אצל דודה ציפי, פחדן."

"אני פחדן? הרי אם הוריך לא היו טסים לסין היית מגיע אליהם לסדר כמו טאטל'ה."

וככה, תוך חילופי עקיצות מבודחים הם העבירו את הזמן עד שהגיעו לדירה של איזי, התיישבו במטבח שלו על השרפרפים הצבעוניים, ושתו מיץ ואז שאל עמי למה קוראים לסולק בשם המוזר הזה.

"אין לי מושג." הודה דורי, "סולק ברוסית זה משי. אני מניח שיש סיבה לכינוי הזה, אבל אף פעם לא חשבתי לברר מה היא ועכשיו כבר אין את מי לשאול."

"אם לא נדבקת מהטיפוסים האלו שתקפו אותך איך לדעתך כן נדבקת?" שאל איזי והגיש להם עוגיות בוטנים מצופות שוקולד - אחת מההתמכרויות הקטנות שלו.

"כנראה שמסשה."

"חשבתי שאתה והוא... שאתם לא..."

"עשינו את זה רק פעם אחת, בלילה הראשון שהוא הביא אותי לדירה של סולק. איבדתי באותו יום גם את העבודה וגם את מקום הלינה שלי והייתי מבולבל ובקושי ידעתי איפה אני. עד אז הכרתי את סשה בצורה די שטחית מגן החשמל. הייתי בא לשם לחפש זיון והיינו מדברים לפעמים, ומידי פעם הייתי קונה לו פיצה או בורקס ומתלוצץ איתו קצת. ביום שהעיפו אותי מהדירה ירד גשם והיה נורא קר. הגעתי לגן עם הצ'ימדאן שלי, רטוב ורעב ומסכן, והוא היה הבן אדם היחיד שהיה נחמד אלי באותו יום. הוא שמע מה קרה ומיד לקח אותי לדירה של סולק ואמר לי לא לדאוג, שיהיה בסדר ושהוא אוהב אותי ושאנחנו יחד עכשיו ואז... אז זה קרה. על קונדום כמובן שלא חשבתי בכלל בתקופה ההיא, והיה מאוד חשוך בחדר ואני פשוט עשיתי את זה... רק אחר כך הבנתי ש... ש... חטפתי שוק נוראי כשקלטתי שהוא... שאין לו... נבהלתי והתבלבלתי כל כך עד שדחפתי אותו מעלי. הוא נורא נעלב ובכה וזה היה נוראי, הרגשתי כל כך זוועה בגלל כל הסיפור הזה, היה לי נורא לא נעים ממנו והאמת שגם קצת פחדתי שהוא יעיף אותי החוצה, לגשם. כדי להרגיע אותו ביקשתי סליחה ואמרתי שיהיה בסדר, שזה לא חשוב שהוא כזה... שאני בכל זאת אוהב אותו ושנהיה יחד ונדאג זה לזה וקיימתי את ההבטחה שלי עד הסוף, נשארתי איתו ובאמת דאגנו זה לזה, היינו יחד וישנו יחד והכל, אבל סקס לא היה יותר אף פעם כי... כי... פשוט לא יכולתי ובכלל... בגלל העבודה שלנו בכלל לא התחשק לנו כי זה היה..."

הוא נאנח והניח את ראשו על זרועותיו שהיו שלובות על השולחן, "נו, די כבר. אני לא רוצה לדבר על זה יותר."

"זה בסדר." ליטף איזי את גבו, "הכול בסדר דורי, נו, די. אל תבכה, מה שקרה היה נורא, אבל זה נגמר ואתה נשארת בחיים. מספיק להתעסק עם העבר, אתה עוד צעיר וכל החיים עוד לפניך. תשכח מה שהיה ותתחיל לחיות."

דורי הרים אליו עיניים לחות, "אתה זוכר שאמרת שאני לא טיפוס שמתמכר איזי? טעית, אני אולי לא אחד שמתמכר לסמים או לאוכל, אבל אני מכור לקטע של להיות גיבור. תמיד אני חייב לשחק את זה שעוזר לכולם. בלבנון מתי מפחד כל פעם שהיו הפגזות, אבל הייתי חייב להראות לכולם שאני גיבור יותר מכל הסטרייטים שבכלל לא ידעו שאני הומו ולסכן את עצמי כמו אידיוט, והייתי חייב להיות גיבור גדול ולנסות להציל את סשה שבכלל לא רצה שיצילו אותו, וגם עכשיו... איזה אידיוט!"

"מה עכשיו? את מי אתה מנסה להציל עכשיו?"

"למה אתה חושב שאני ואלי לא ביחד? הכול באשמתי. היה לנו כל כך טוב יחד, סיפרתי לו הכל על עצמי והוא קיבל אותי כמו שאני ואהב אותי למרות שאני חיובי ויש לי עבר בעייתי, אבל לי זה לא היה מספיק, הייתי חייב ללחוץ עליו שגם הוא יצא מהארון. הצקתי לו שילך ויספר למשפחה שלו שאני לא רק השותף שלו לדירה אלא שאנחנו ישנים יחד. הבטחתי לו שזה יעשה לו טוב אם הוא יפסיק לשקר להם והתעקשתי שאם אני גיליתי להורי אז גם הוא חייב."

"נו, והוא סיפר?"

"כן, הוא הלך וסיפר להם הכול. יצא מהארון בגדול לפני כולם ונהיה מזה בלגן עצום. אימא שלו חטפה התקף אסטמה חמור והיו צריכים לאשפז אותה, ועוד לפני שהיא השתחררה אבא שלו קיבל התקף לב והתאשפז גם כן, והאחים שלו רבו איתו שהכול באשמתו, והאחיות שלו לא מדברות איתו, וכולם, כולל הבני דודים מדרגה שלישית שלו, שונאים אותו ואם זה לא מספיק אז ממש במקרה התברר להם שאני נשא ועכשיו הם שונאים גם אותי. בגלל כל הברדק שנהיה במשפחה שלו התחלנו לריב ונפרדנו ועכשיו כולם יודעים שהוא הומו, אבל אני שוב לבד."

"אבל אתם עדיין גרים יחד."

"כן, אבל רק כי הוא לא מצא עדיין דירה."

"באמת? כנראה שיש מצוקת דיור איומה בקריות." גיחך איזי.

"למה אלי לא חוזר לגור אצל הוריו עד שהוא ימצא דירה אחרת?" שאל עמי ותקע מבט נוזף באיזי שלקח עוד עוגיית בוטנים.

"כי הוריו לא מסכימים שהוא יחזור לגור אצלם עד שהוא לא יבטיח להם שהוא יפסיק להיות הומו והוא לא מוכן להבטיח דבר כזה."

"אז הם כבר לא מאושפזים בבית חולים?" בלע עמי את חיוכו יחד עם העוגייה.

"לא, הם כבר בסדר. הרופאים אמרו שזה היה התקף לב ממש קל ושאם אבא שלו יפסיק לעשן וירד במשקל הוא יחיה עד מאה ועשרים, ושאימא שלו פשוט לחוצה, ואם היא תירגע ותמצא לה איזה תחביב היא תרגיש יותר טוב."

"תגיד, הם לא פולנים במקרה?" התעניין איזי.

"לא, הם עיראקים." שח דורי נוגות.

"ירחם השם." פלט עמי, מזועזע.

"למה? פולנים זה יותר טוב?" נזף בו איזי ותקע מרפק בצלעותיו.

"נו, די, תפסיקו לריב." התחנן דורי, "יש לי מספיק על המצפון גם ככה. רק חסר לי שתריבו בגללי."

"אנחנו לא רבים בגללך מאמי, אנחנו רבים כי... למה אנחנו רבים בעצם עמי?"

"לא יודע. כדי להעביר את הזמן בכיף?" הם צחקו זה אל זה ואז נשמע קול צלצול פעמון הדלת ומיד אחריו דפיקה חסרת סבלנות וקול של ילדה קטנה שצעקה שהיא חייבת פיפי עכשיו!

"זאת מאיה." הסתער דורי אל הדלת ופתח אותה ואל תוך דירתו המוקפדת של איזי דהרו שני ילדים קטנים ונמרצים, אחריהם פסעה בכבדות בבושקה רוסיה עגלגלת ועייפה ובעקבותיה הלך צעיר דק ושחום עם עיני פחם וחיוך תחום בגומות חן.

איזי התאושש במהירות ממתקפת האורחים הלא צפויה, נחפז להושיב את בבושקה המותשת מהחום ומהבילוי בלונה פארק על כורסת הטלוויזיה שלו והגיש לה כוס מיץ קרה. מזג מיץ גם לילדים שהתאכזבו שאין קולה וכפיצוי תגבר למענם את צלחת העוגיות שהתחסלה במהירות בעוגיות קוקוס שגם להן הייתה צפויה סכנת הכחדה, וכל אותו זמן הציץ מזווית עיניו אל דורי ואלי שישבו נבוכים זה ליד זה על ספת הארט דקו שלו והתאמצו לא להביט אחד בשני.

"שקט ילדים." נזף עמי בקטנים, מזועזע עדיין מכך שהוא עזר זה הרגע לילדה בת שלוש לעשות פיפי, שיבח אותה שלא ברח לה ושהיא כבר בלי חיתול גם בלילה, "תשאירו גם לי קצת עוגיות, ולמה אתם לא בבית ספר עכשיו? פסח עוד לא התחיל."

"מה? אתה לא יודע שהחופש של הילדים מתחיל שבוע לפני פסח?" השיב לו שחר ודחף עוגייה לפיו.

"באמת?" נחרד עמי, "למה?"

"כדי שלמורות יהיה זמן לנקות את הבית לפני החג." צחק שחר.

"והיינו בלונה פארק ולא נתנו לנו לעלות על האנקונדה כי אנחנו עוד קטנים." התערבה מאיה בשיחה.

"אימל'ה, אני מתה! יש אנקונדות בלונה פארק? למה אף אחד לא סיפר לי? איך היא נראית האנקונדה הזו? אולי ככה?" צייר עמי בזריזות נחש אנקודנה פרחוני שמנמן עוטה פפיון גנדרני וריסים ארוכים.

הילדים התפוצצו מצחוק וביקשו עוד ציורים שעמי סיפק להם ברצון ובעוד הוא משעשע את הקטנים העירה בבושקה שהדירה של איזי פשוט מקסימה, וכמה יפה שהוא שימר את המבנה המקורי, ואיזה נוף יפה רואים מהמרפסת היפה שלו, וכמה נהדרים השרכים שהוא מגדל. ואיזי שתמיד שמח לדבר על הדירה שלו ועל אוסף השרכים שלו עשה לה סיור מקיף בדירה שהסתיים בהרצאה מלומדת על גידול שרכים ולכן אף אחד מהם לא שם לב לדורי ולאלי שהפסיקו לבהות באוויר והחלו לדבר סוף סוף זה עם זה.

"איך היה הביקור בתל אביב?"

"בסדר, פגשתי כמה מכרים ותיקים וגיליתי כמה דברים, אפילו היו לי כמה תובנות חדשות. בהזדמנות אני אספר לך על זה. מה שלום הוריך?"

"ממש בסדר, ואני מבקש סליחה שאמרתי לך שבאשמתך הם נעשו חולים." 

"לא, אתה צדקת. לא הייתי צריך ללחוץ עליך לצאת מהארון."

"לא עשיתי את זה כי לחצת עלי. רציתי שהם ידעו, אבל אולי הייתי צריך לעשות את זה בצורה קצת יותר דיסקרטית."

דורי חייך. "דיסקרטיות זה לא אתה אלי, כדאי שתשלים עם זה."

"אוף, שתוק כבר יא מכוער." הניח אלי יד על ברכו של דורי.

"תראו מי שמדבר, קודם תסתכלי על עצמך בראי עיראקית עצבנית אחת." חיבק אותו דורי.

"אני מעדיף להסתכל עליך פוגי, ואני יודע שאמרתי שאנחנו כבר לא יחד, אבל שיניתי את דעתי. אני רוצה שנחזור."

"בסדר."

"מה בסדר? סתם ככה בסדר? בלי שום שיחות נפש על עתיד יחסנו לאן ונאומים של פולנייה ממורמרת?"

"הפולנייה יצאה לחופש ותחזור רק אחרי המימונה, ועכשיו תביא נשיקה."

"רק רגע, קודם תגיד לי איפה אתה בסדר?"

"אתך."

"קבל שתי נשיקות על תשובה מעל ומעבר למצופה, ועכשיו ברצינות, איפה אתה מתכוון להיות בסדר פסח?"

"לא יודע. מה זה משנה? אתה בטח הולך להורים שלך."

"זהו, שלא. השנה הם נוסעים לעשות את החג במלון באילת וחשבתי שאולי נעשה אצלנו סדר פסח אלטרנטיבי גאה בשביל כל החברים שלנו שהצליחו להתחמק מההורים."

"זה רעיון! בסדר, מוצא חן בעיני, אבל רק בתנאי שבבושקה תבשל."

"אני אבשל, אל תדאג." קראה אליו בבושקה מהמרפסת ואחר כך פנתה לאיזי, "ואיפה אתם בסדר השנה? אולי תבואו אלינו?"

"כן, כן." צעקו הילדים וקפצו מרוב שמחה, "תבואו אלינו לסדר ועמי יצייר לנו הגדה בתמונות."

וכך בדיוק היה ובגלל זה נאלץ גם השנה איזי לאכול בסדר קניידלך ולשיר בארמית ואוסף הפורנו שלו נשאר מבולגן, אבל לו לא היה אכפת, הוא היה מאושר מידי וכשהוריו צלצלו לשאול בדאגה איפה הוא יחגוג השנה את הסדר הוא היה יכול להגיד להם בגאווה שהוא והחבר שלו יהיו השנה בסדר פסח אלטרנטיבי גאה עם חברים שלהם בצפון.