22. ישן באלכסון

אחרי עשרים שנה יחד רוב החברים שלנו הם חברים משותפים. אני כבר לא זוכר מי הכיר את קובי ראשון, אבל נדמה שהוא תמיד היה שם, חבר של שנינו. הוא בחור נחמד, צעיר קצת יותר ממני, נאה ומטופח מאוד. מחליף פרטנרים בתדירות גבוהה, מספר לכולם שהוא מעדיף לשמור את האופציות שלו פתוחות ולחיות בלי בן זוג קבוע. איש רעים להתרועע, מוקף כל הזמן בחברים ותמיד יש לו בדיחה חדשה או סיפור מרתק. נדמה שהוא נמצא כל הזמן בתנועה, רץ מבילוי אחד למשנהו - מפאב לחדר כושר, ומשם למסיבת חוף מהממת, ומיד אחר כך קופץ ליוון או לספרד או לאילת.

הוא מאותם גברים שמקפידים על לבוש אופנתי ומתעקשים על מראה צעיר ומעודכן גם כשהוא נושק לארבעים. עובד בעסק המשפחתי של הוריו ותמיד יש לו שפע של כסף ועודף זמן פנוי לבזבז.

"מזל שיש לו הורים עשירים מספיק לממן אותו." העיר פעם אבי בעוקצנות כשראה אותי מביט בפה פעור באופנוע החדש שלו. "אחרת הוא היה צריך למכור את התחת החמוד שלו למאהב מזדקן בשביל לקנות את כל הצעצועים הללו."

אני תמיד שמח לראות אותו כשאני מבקר בתל אביב או כשהוא בא לביקור נדיר אצלנו, ולא נעלב כשהוא שואל בלגלוג טוב לב אם לא נמאס לנו כבר לחיות כבורגנים קטנים אי שם בירכתי צפון.

"שמעתי שאתה לבד עכשיו." הוא צוהל אלי בטלפון, וכמו תמיד נדמה לי שיש שמץ של התנשאות ידידותית בקולו העליז כשהוא מזמין אותי להיות המדריך שלו בטיול שהוא רוצה לעשות בכרמל עם הג'יפ החדש שלו.

הטיול נהדר. אנחנו מסתובבים בג'יפ הזהוב והמאובזר להפליא בשבילים של שמורת הכרמל שאני מכיר היטב, עולים על גג המנזר במוחרקה, צופים בנוף הנפלא של העמק ואחר כך נוסעים לאכול במסעדה האיטלקית החדשה בבית שערים.

אני עדיין זוכר את הזמן שהמבנה היה סתם בית קפה צנוע, אבל כעת הוא שודרג ונמכרות בו מנות יקרות להחריד של פסטות מיובאות הישר מאיטליה.

אחרי האוכל אנחנו מטיילים במערות הקבורה החשוכות והלחות, מועדים בין סרקופגים עתיקים מוארים בזרקורים דרמטיים שלא עוזרים לנו למצוא את הדרך בין אבני הגיר הפזורות על רצפת כוכי הקבורה המפחידים מימי בית שני.

קובי מצחקק כילד לשמע ההסברים המלומדים של המדריך כבד הראש, ונאחז בזרועי בחזקה. בדרך כלל אני מניח רק לבני משפחתי להיצמד אלי ככה, אבל באמת חשוך ולח שם, ואני כבר בקרתי במערות הללו פעמים רבות, בשבילו זו פעם ראשונה ולכן אני לא מוחה כשכף ידו משתלבת בשלי וכתפו נסמכת אל כתפי.

כשהוא מעיר בדרך חזרה שהוא מת לקפה ומקלחת אני מזמין אותו בתום לב להשתמש במקלחת שלנו, ועומד לחמם מים לקפה בעוד הוא שוטף מעליו את זיעת היום.

המקלחת שלו קצרה להפליא, ועוד לפני שהמים רותחים הוא במטבח, רק מגבת למותניו, ידיו על כתפי, ופיו על עורפי.

אני מגיב כמו ילדה מתבגרת והודף אותו מעלי בלי מילים, מסמיק ומבויש מכדי למחות.

"בחייך," הוא מגיב בקוצר רוח, "מה אכפת לך? הוא באילת עכשיו, בטח מזיין כל מה שזז. אתה הרי מכיר אותו, למה אתה כזה..."

"כי אני כזה." אני עונה בעקשנות שמפתיעה גם אותי.

קובי לא מקבל את סירובי ברוח טובה. הוא מנסה להתעקש, שולח ידיים, מספר לי שכבר שנים הוא חולם להיות איתי לבד, מפציר ומציק, וכשאני עומד בסירובי הוא מספר לי קצת על מעלליו של אבי כשהוא מבקר בתל אביב בלעדי, ומצליח לגרום לי להרגיש טיפש ושמרן, ובכל זאת אני לא נכנע ומסרב בתוקף.

גם אחרי שהוא מוותר והולך סוף סוף אני לא נרגע. ברור לי שיותר לא אוכל להרגיש בנוח כשניפגש ושתמיד אתלבט אם לספר לאבי מה כמעט קרה.

אני יודע שמה שלא אחליט לעשות אצטער אחר כך, והכי גרוע, למרות הדחייה שעורר בי מגעו כשהיה לידי בכל זאת חיבוקיו, הנשיקות הצנועות שהצליח להגניב על כתפי ועורפי, עוררו אותי, וכעת אני מבולבל וחרמן.

למזלי הילד חוזר הביתה רעב ונמרץ אחרי שבילה כל היום בבריכה, וכשאני מתעסק בהאכלתו ובהקשבה לדיבוריו הזמן עובר מהר, אבל אחרי שהוא נרדם אני שוב לבד במיטה, מחבק את הכרית של אבי מגולגל בתוך שמיכת הפיקה שלנו ומתגעגע נואשות לגוף חם להיצמד אליו.

אבי מתקשר מאוחר מאוד ומצטחק לשמע קולי המנומנם. "איך היה הטיול עם קובי?" הוא חוקר, "נהנית?"

אין טעם לשאול אותו איך הוא יודע על הטיול. יש לו דרכים משלו לגלות דברים כאלו.

"היה טיול יפה מאוד, הג'יפ החדש שלו ממש נפלא. עלינו למוחרקה והראות הייתה נהדרת, והיה לנו מדריך מעולה בבית שערים. קובי הזמין אותי לאכול במסעדה האיטלקית. היה יום ממש כייפי." אני מדווח.

"ואחר כך הוא פשוט אמר שלום ותודה והלך לדרכו?" מהתל בי קולו של אבי.

"לא בדיוק. הוא רצה לעשות קודם מקלחת." אני אומר וחש משום מה אשמה.

"אני מקווה שהזמנת אותו לקפה אחרי המקלחת?" ממשיך אבי לחקור אותי, וצחוק קל מחלחל לנימת דבריו.

"כן. לא... בערך... בעצם הוא הזמין את עצמו, אבל לא קרה כלום." אני מסמיק ועונה תשובה מבולבלת, נדהם להרגיש איך הזין שלי מזדקר לשמע נימת ההיתול המשיי שקולו.

איך הוא הרגיש שלא סיפרתי לו הכול? 

"עמי תרגיע." עכשיו הוא כבר צוחק בגלוי. "אני יודע שהוא הציע לך הצעות מגונות ואני יודע שלא קרה כלום. תפסיק להסמיק, אני מקווה שנפטרת ממנו בנימוס?"

"כן, בערך. הוא היה קצת עצבני, אבל הלך בשקט. איך ידעת?"

"איזה נשמה טובה טרחה לספר לי שקובי נסע לבקר אותך בג'יפ החדש שלו, וכבר מזמן שמתי לב איך הוא מסתכל עליך. לא היה קשה לנחש מה יקרה כשהוא יישאר אתך לבד."

הוא נשמע כל כך רגוע ובטוח בעצמו עד שבעל כורחי אני נעלב מעט.

"איך אתה יודע שלא קרה כלום?" אני חוקר בעלבון, "אולי כן קיבלתי את ההצעה שלו?"

אבי מתפוצץ מצחוק. "אני מכיר אותך. בטח הסמקת כמו בתולה וזרקת אותו מהבית."

"או שלא, רק אני והוא יודעים מה בדיוק קרה היום." אני מנסה לשמור על כבודי.

"טיפש קטן אחד." מצטחק אבי בלי להתרגש מדברי, "נכון שעומד לך?" הוא מפתיע אותי שוב.

"כן, קצת..." אני מגמגם, "כבר שבוע שאתה לא בבית ואני..."

"כן, גם אני." הוא מתנשם, "עומד לי רק מלדבר אתך מתוק שלי, מה אתה לובש?"

"כלום, אני שוכב ערום במיטה."

"גם אני." מלטף קולו המוכר את אזני, מרעיד אותי כאילו היה לידי.

"אני מחבק את הכרית שלך." אני מתוודה.

"תדחוף אותה למטה בין הרגלים שלך." הוא מורה לי, "ותשכב על הבטן. השמיכה לידך?"

"כן, היא מסובכת לי בין הרגלים." אני אומר ומועך את הכרית שלו בין ירכי, מחכך אותה כנגד הזין הזקוף שלי.

"אני אתך עכשיו." עוטף אותי קולו החם, "אני מחבק אותך חזק, היד שלי מונחת על הבטן שלך ועכשיו היא יורדת נמוך יותר ויותר, אני מלטף לך את הזין ביד אחת, והיד השנייה בתחת שלך. אתה מרגיש אותה?"

"כן, כן." אני גונח חרש.

השמיכה הדקה והמחוספסת מגולגלת למעין חבל מפותל ועבה שאני דוחק בין ישבני. נהנה לחוש את החיכוך והלחץ בחריץ התחת שלי. אני מזיין את הכרית שלו בעוד הוא לוחש לי מילות חיבה ומתאר לי איך הוא שוכב לצידי, מזיין אותי בתחת, ומלטף את אברי. כשאני עוצם את עיני אני מרגיש כמעט כאילו הוא איתי. קולו האהוב לוחש באזני, ריחו הטוב והמוכר שנשמר במיטתנו אופף אותי, זה לא אותו דבר, אבל זה הדבר הכי קרוב לדבר האמיתי.

אני מתפתל במיטה, מתנועע במהירות גוברת והולכת כנגד המזרון, ובסוף אני גומר בצעקה חרישית. דקה אחר כך אני שומע את הגניחה המוכרת שלו כשגם הוא מגיע לפורקן מצידו השני של הטלפון.

אחר כך אנחנו שותקים קצת יחד, מקשיבים אחד לנשימתו של השני, מרגישים קרובים למרות המרחק העצום, עד שהנמנום הנעים של אחרי זיון אוחז בנו.

"אני חוזר עוד כמה ימים, מיד אחרי ט"ו באב." הוא מנחם אותי ברכות לפני שאנחנו נפרדים, מסופקים, אבל בודדים.