עוקבים

יום שבת, 30 בדצמבר 2017

50. מפלצת הערפל

מידי פעם היא מרימה ראש ומזכירה לי שהיא עדיין פה, עדיין איתי, שהיא לא עזבה אותי. למרות שהיום אני כבר מבוגר וחכם וחזק ונדמה לי שאני יודע איך להתמודד אתה אני עדיין פוחד ממנה, פוחד שיום אחד היא תבלע אותי ואני אעלם בתוכה לנצח. אנחנו יחד כבר ארבעים שנה ועד היום זה עוד לא קרה, אבל מי יודע מה צופן לי העתיד?

נפגשנו מזמן מזמן, כשהייתי בבית הילדים. ילד בודד בלי הורים ובלי חברים ובלי משפחה. לא סיפרתי עליה לאיש, לא היו לי מילים לספר ולא היה למי, וכיום, יותר מארבעים שנה אחר כך, עדיין אין לי מילים איך להסביר אותה. אנחנו אויבים ותיקים, אני מכיר אותה היטב, את כל התחפושות שלה, את כל התחבולות הנבזיות שלה.

אני כבר לא מופתע ממנה יותר, אני יודע שהיא ערמומית מאוד, המפלצת הזו. לפעמים היא מגיעה בפתאומיות, ולפעמים היא רק שולחת אותות אזהרה. לפעמים היא עבה וסמיכה ולפעמים רק אד קליל שמסתלק אחרי יום יומיים. יש לה פנים רבות, המון הפתעות וסדר יום משלה. כשהיא מופיעה אני נכנס לכוננות, נדרך כולי, מנסה לגרש אותה לפני שתשתלט עלי. אני מקפיד להעסיק את עצמי ללא הרף, לא מוותר ולא נכנע לעייפות ולייאוש. אני הרי מכיר אותה, היא ניזונה מהם, גדלה ומשמינה עליהם. היא מופיעה בשעות הכי קשות שלי - קרה ולחה ואפורה. כמו יום חורפי ומעונן היא ממלאת אותי בערפל שלה, לוחשת לי דברים רעים ומכוערים, מנסה לפתות אותי לעשות שטויות, ללכת אתה, להסתלק מעצמי - אני שונא אותה,

אף אחד לא יודע על קיומה. רק אבי מנחש אותה לפעמים. בימים הרעים כשהיא מצליחה להשתלט עלי הוא מרגיש בה ונלחם בה דרכי. הוא כועס עלי, מכאיב לי, נאבק בי ולא יודע שזה לא אני, זה היא, ואני לא מעז לספר לו את האמת. התקופה הכי גרועה שלי עם המפלצת הייתה קצת לפני שפגשתי את אבי. הייתי חייל בצבא, שכבתי פצוע בבית חולים אחרי ההיתקלות ההיא שאני לא אוהב להיזכר בה. היא הייתה אז בשיא כוחה, סמיכה ועבה וקרה כל כך. בגללה לא יכולתי לאכול ולא לישון ולא להתחמם. כל הזמן היה לי קר, תעיתי בערפל, גיששתי סביבי ולא מצאתי דרך החוצה. הרופאים החליטו שאני בדיכאון, ככה הם קראו לה - דיכאון פוסט טראומטי.

לא סיפרתי להם שזו רק המכרה הוותיקה שלי - מפלצת הערפל . הסכמתי בנימוס עם כל מה שאמרו לי, לקחתי את הכדורים שנתנו לי, וכל פעם שלא הסתכלו ירקתי אותם לאסלה או לעציץ הפילדנדרום שעמד בקצה המסדרון. אחרי כמה שבועות בבית החולים היא התעייפה והתפוגגה מעט ואז נתנו לי לחזור לצבא, אבל לא חזרתי ללבנון, לפלוגה שלי, אלא לרובאית, ושם פגשתי את אבי. ברגע שראיתי אותו היא נעלמה ולא חזרה יותר עד שהוא עזב אותי כדי לנסות להיות כמו כולם. גם אני ניסיתי. ברחתי לחו"ל, הסתובבתי בכל העולם, הייתי עסוק ופעיל, אספתי חוויות ועברתי הרפתקאות. עשיתי הכל כדי לרמוס אותה להתכחש לקיומה עד שלא יכולתי עוד וחזרתי אליו.

מאבי היא פוחדת, כשהוא אוהב אותי, כשהוא כולו שלי היא נעלמת. החמימות שלו, ההתלהבות והמרץ שלו ממיסים אותה כמו ששמש ממיסה שלג. כל זמן שאנחנו יחד אני יודע שהיא אף פעם לא תשוב להיות כל כך חזקה כמו אז, בבית החולים. לפעמים, כשאנחנו רבים או כשהוא מתלהב מאחר היא שוב מתחזקת בתוכי, לובשת דמות, מתעבה וגדלה וחודרת לתוכי, מצננת אותי, מערפלת הכל.

אני שוקע, נאבק, נלחם, ואז אבי מרגיש ששוב אני בצרות וחוזר אלי. הוא שם את ידיו על לחיי, מביט בעיני ומושך אותי חזרה אליו, מגרש אותה בנוכחותו. הצחוק שלו, הידיים החמות שלו, החוצפה שלו, כל אלו מפחידים אותה כל כך עד שהיא מתפוגגת ומסתלקת לה, ושוב אני חופשי ממנה עד הפעם הבאה. אחרי המריבה הטיפשית ההיא בגלל ההערה של המורה שלי לשעבר וכל המהומה שהתעוררה אחר כך היא חזרה. ביום הראשון היא הייתה עדיין אוורירית וקלילה, אבל נוכחת, קיימת, מאיימת, מנשבת בתוכי רוחות קרירות.

לא ויתרתי. נלחמתי, צעקתי, התרגזתי. הייתי עסוק מאוד ופעיל מאוד ונמרץ מאוד, והיא נחלשה, הקלישה וכמעט שנעלמה שוב, אבל רק כמעט, כי אז הגיע הכריסמס. השנה הוא נפל ביום שישי קר וגשום אחד. המפלצת אוהבת חורף, אוהבת קור, אוהבת גשם וחושך.

אבי אמר, "בוא ניסע לנצרת לראות מה קורה שם בערב הכריסמס." אבל היה קר וגשום ואני הייתי עייף מאוד אחרי שבוע של פעילות ועבודה והתרוצצויות וסירבתי.

אבי שונא להישאר בבית בימי שישי. הוא התלבש ואמר שהוא נוסע לטיול קצר, לראות מה קורה בנצרת ויחזור בקרוב, ונעלם. נשארתי לבד, עייף ובודד מול הטלוויזיה. הזמן חלף והוא לא שב. התקשרתי, הוא לא ענה, עשיתי מקלחת חמה וזה עזר, אבל רק לכמה דקות. אל תהיה ילד, נזפתי בעצמי. ראיתי סרט טוב בטלוויזיה. זה העביר עוד שעה וחצי, אחר כך קראתי קצת עיתונים, ראיתי עוד קצת טלוויזיה ובסוף נרדמתי.

התעוררתי בשתיים לפנות בוקר. בחוץ היה גשום וקר ועדיין הייתי לבד. הנייד שלו לא היה זמין, הוא נעלם לאי שם והיינו בבית רק אני והיא - מפלצת קרה ואפורה, נוטפת לחות דביקה, משתוללת בתוכי, מפחידה ומאיימת, ואבי נעלם.

הוא החזיר לי טלפון רק בשלוש לפנות בוקר. היה במיסה של חצות, ראה הכל, נהנה מאוד, אכל במסעדה, סיפר שהעיר מלאה תיירים והיה כיף.

"חבל שלא באת." אמר בעליזות.

"כבר שלוש לפנות בוקר, לא עלה בדעתך שאני לבד בבית ואני דואג!" צעקתי עליו וטרקתי בכוח את השפופרת.

הוא חזר אחרי חצי שעה, נשכב לצידי וחיבק אותי חזק, מתעלם מהעמדת הפנים שלי שאני ישן.

"לא יכולתי להתקשר מהכנסייה באמצע המיסה." הסביר לי, "וחשבתי שבין כה וכה אתה ישן, לא רציתי להעיר אותך."

רציתי לענות, אבל לא יכולתי. הוא חזר מאוחר מידי, היא כבר הייתה בתוכי, משתקת אותי, לופתת אותי בידי ערפל אפורות וקפואות.

רציתי להסתובב ולהביט בעיניו, רציתי לחבק אותו, אבל לא יכולתי לזוז. היא כבר הייתה חזקה מידי, שכבתי משותק ואומלל בזרועותיו וחיכיתי לבוקר.

את הימים האחרונים של שנת 2004 עברתי בתוך ערפל סמיך של אומללות. מזמן לא הייתי במצב חמור כזה. כבר למחרת, בשבת בבוקר, ידעתי שאני בצרות ונאמן לאופיי - פולני דפוק עם רקע יקיי - התמודדתי עם הבעיה בשיטת בת היענה, כלומר, התעלמות מוחלטת ממה שאני מרגיש ומאמץ להעמיד פני שהכל כרגיל. 

אבי לעומתי התנהג בצורה מוזרה מאוד, קם לפני, הלך להכין ארוחת בוקר, הגיש לי קפה למיטה, ובמשך כל היום היה נחמד ומתוק עד לגועל נפש. לראות אותו עוזר לדני להכין שיעורי בית בחשבון בלי לאבד אפילו לרגע את סבלנותו וממשיך להיות חביב ומבין גם כשהילד שכח את לוח הכפל, היה מחזה יוצא דופן, אפילו מבהיל. מרוב בלבול ומבוכה דני סידר את התיק לפני שהלך לישון בלי שאציק לו קודם ואפילו זרק ביזמתו את הגרביים שלו לכביסה ואחר כך נרדם מיד ובלי ויכוחים.

במשך השבוע שבא אחר כך - השבוע האחרון של שנת 2004 - עשיתי מאמצים להתנהג כרגיל ובתמימותי הייתי בטוח שאף אחד לא הרגיש מה באמת עובר עלי. תמיד כשזה קורה אני משקיע הרבה אנרגיה בלהסתיר את האמת. אני יודע שזה לא מומלץ, שצריך לדבר, לבקש עזרה, לפנות למישהו, אבל רק המחשבה על ניסיון לנסח במילים את המפלצת האפורה מדביק את לשוני לחיכי. זו לא מטאפורה מתיפייפת, זו עובדה בשטח - לשוני נעשית כבדה וממש נדבקת לחיכי רק מעצם הרעיון של להתחיל לדבר ולהסביר מה עובר עלי. זה מוזר, אבל כשאני במצב הזה אין בי די אנרגיות להסביר מה יש לי, וכשזה נגמר אני מרגיש כאילו זה קרה לאדם אחר וזה לא נוגע לי יותר. אחרי כמה ימים הזיכרון של מה בדיוק הרגשתי בימים ההם מטשטש ונמחק ואני לא מסוגל להסביר מה היה לי וגם לא רוצה לחזור לזה שוב. 

אפילו עם אבי אני לא יכול לדבר עליה בעצם, בעיקר עם אבי אני לא מסוגל לשוחח על הערפל הזה שאופף אותי לפעמים ומאיים לבלוע אותי (וכן, אני יודע שזה מעין סוג של דיכאון ושאם אפנה לטיפול אקבל כדורים ויאלצו אותי לדבר ולספר על עצמי על ילדותי והורי וכל הסבך הממושך והמכוער הזה וממש לא בא לי.)

אני מודה, לפעמים, בלילות לבנים, כשאני מתהפך שוב ושוב על הספה, (אני אף פעם לא נשאר לישון לידו מחשש להעיר אותו) אני מנסה לדמיין את עצמי הולך לאיזה רופא נפש ומנסה לתאר לפניו איך זה התחיל ואיך קרה שהגעתי למצב הזה, ומיד הדמיון שלי מצייר לי את הרופא כאיזה טיפוס חמור סבר עם בלורית כסופה שמביט בי בעיניה של סבתא אנה, נועץ בי מבט מאשים ואומר לי להפסיק להיות ילד ולכנות את מצבי הרוח שלי בשמות מטופשים.

"באמת, אדם בגילך יודע שאין מפלצות, קח את הכדור הזה, ואת הכדור ההוא, ואם יהיו לך תופעות לוואי תבוא לספר לי עליהם ונראה מה אפשר לעשות, ועד אז קח את עצמך בידיים ותפסיק להיות מפונק כזה." אומר לי הרופא הדמיוני שבראשי בקול חמור בעל מבטא ייקי שלא סובל שטויות ילדותיות. 

לא, זה לא קרה אף פעם, כי מעולם לא סיפרתי לאיש על המפלצת שלא קיימת, אבל תודו שזה בהחלט עלול לקרות.

אז תודה, אבל לא, תודה. אני מעדיף את השדים שאני מכיר.

כשאני במצב כזה כל התפקודים הגופניים שלי משתבשים. לוקח לי יותר זמן לעשות מה שאני עושה בדרך כלל במהירות ובלי לחשוב, ונדמה לי שהזמן עובר בבת אחת גם מהר יותר וגם לאט יותר.

מאוד קשה להסביר את ההרגשה הזו של מועקה שלוחצת על גופי ומקשה עלי את הנשימה. כל הזמן יש בי מעין תחושת אומללות וחידלון שגורמים לי לחולשה פיזית ממש.

אני מתרץ לפעמים את המצב שלי הירוד שלי בשפעת או הצטננות, ובחורף זה נשמע סביר למדי, אם כי אני יודע היטב מתי אני חולה גופנית ומתי זו בעיה נפשית.

הדיכאון, או מה שזה לא יהיה, מבטא את עצמו בתופעות גופניות לכאורה, אבל זה רק תרגום שלא מצליח לבלבל אותי. הגוף שלי יודע להבדיל מתי הכאב הוא אמיתי ומוצדק בגלל וירוס או חיידק, ומתי זו המפלצת שמכשילה אותי.

זה רק בראש שלך אני מסביר לעצמי, זה סתם משהו ילדותי שאתה גורר שנים, מין פינוק מיותר שנשאר לך מהילדות, תתעלם מזה וזה יעבור.

"עמי," אני סח לעצמי בלילות ארוכים של נדודי שינה, "אל תהיה חלשלוש כזה, תפסיק לעשות סיפור מכל מצב רוח טיפשי, תעצום עיניים ותכריח את עצמך לישון."

וככה אני שוכב ער לגמרי עד הבוקר ואז קם עייף, ולמרות שלאוכל יש טעם של קש ואין לי תאבון אני מאלץ את עצמי לבלוע אותו כדי שאוכל להמשיך לתפקד במשך היום.

אם הייתי מרשה לעצמי לעשות מה שבאמת מתחשק לי הייתי מתכרבל מתחת לפוך ונשאר שם לנצח, אבל ממתי אחד כמוני מרשה לעצמו לעשות מה שבא לו?

זה מנוגד לכל החינוך והאופי שלי.

אז אני קם וממשיך כרגיל, דורש מעצמי לעשות הכל כמו תמיד ובלי שום הנחות.

***

המפלצת תקפה הפעם בשבוע האחרון של דצמבר. בדיוק בזמן הזה אנחנו נורא לחוצים בעבודה - עושים ספירת מלאי, סוגרים חובות ישנים, מנסים לסגור כמה שיותר חשבונות פתוחים, לגבות כספים, לסכם חשבוניות, לנקות את השולחן לקראת השנה החדשה. 

השנה שקעתי בעבודה יותר מהרגיל. עבדתי המון שעות נוספות וכל ערב הייתי חוזר עייף כמו כלב ומתמוטט על הספה. מנמנם מעט מול הטלוויזיה, מתעורר בשתים עשרה בלילה ונשאר ער עד הבוקר רק כדי להתחיל למחרת הכל מחדש.

אחרי שלושה או אולי ארבע לילות כאלו - לא זוכר בדיוק, הימים והלילות התמזגו ונמרחו אחד בתוך השני - אבי הופיע בסלון באמצע הלילה וחטף מידי את השלט של הטלוויזיה.

"תעלה למיטה עכשיו!" אמר בקול חמור שגרם לערפל הסמיך שהעיק עלי להזדעזע.

"מה קרה לך?" מחיתי כשהוא גרר אותי במעלה המדרגות לחדר השינה, אבל נכנעתי לדרישתו.

"נמאס לי!" התפרץ אבי, "אתה חושב שאתה מתנהג בהתחשבות? שאתה קדוש מעונה שלא רוצה להפריע לאף אחד בבעיות שלו, אבל אתה קוץ פולני בתחת של כולנו, נמאס לנו!"

"למי?" שאלתי התיישבתי על המיטה מביט סביבי. רק אני ואבי היינו בחדר השינה כמובן, הילדים ישנו שנת ישרים במיטותיהם.

"אני מדבר בשם כל המשפחה שלנו ואני מודיע לך שנשבר לנו התחת ממך." הוא התיישב עלי ואחז את פני בשתי כפות ידיים ארוכות, דקות וחזקות, קירב את פניו לפני הודיע לי בקול חמור שהגיעו מים עד נפש וככה אי אפשר להמשיך יותר.

"תראה אבי," התפתלתי תחתיו בחוסר מנוחה. כדרכו הוא לא התחשב בי ומעך אותי תחתיו לוחץ על מותני בברכיו הקשות, "אני יודע שלא הייתי כל כך... שקצת הזנחתי את הבית ו... יש לי לחץ בעבודה, אבל..."

הוא טלטל אותי בגסות. "תפסיק לשקר, די עם זה, הלחץ בא מהראש שלך לא מהעבודה. אתה חושב שאני עיוור, שהילדים לא רואים מה קורה לך? אפילו דני שם לב שאתה לא בסדר, אתה לא אוכל, לא ישן, לא מתפקד, אתה בכלל לא פה, נעלמת לאי שם."

"באמת?" התפרצתי בזעם שהפתיע אותי, "אני לפחות ישן כל לילה בבית ותמיד אפשר להשיג אותי בטלפון כשאני יוצא."

אבי קם מעלי והביט בי בעייפות, "אז הפעם זה קרה לך בגלל הסיפור של הכריסמס? הרי הצעתי לך לבוא איתי ולא רצית?"

"זה לא בגלל שום דבר, זה פשוט בא והולך, וזה לא עניינך."

"עמיקם," הוא גרר את הכיסא אל המיטה והתיישב מולי, ידיו על ברכי, עיניו בעיני, מביט היישר לתוך מפלצת הערפל שבתוכי ואפילו לא ממצמץ. "מתי תקלוט שכל מה שקורה לך הוא ענייני? אתה חושב שאני לא מרגיש שמשהו לא טוב קורה לך? אתה חושב שאני לא יודע שזו לא הפעם הראשונה?"

"אבי, די, אני לא רוצה..."

"אני יודע אתה לא רוצה לדבר על זה, ולא רוצה שיציקו לך, ורוצה שיעזבו אותך לבד, איזה מין יהודי עקשן אתה. אין לי מושג איך אני סובל אותך כל כך הרבה שנים, אבל הפעם זה לא יעזור לך, אתה נגמר לי מול העיניים ואני לא יכול לסבול את זה יותר."

"אתה לא יכול לסבול?" ניסיתי לנער מעלי את ידיו. "אתה מתלונן?" התנפלתי עליו, "שנים שאני אתך ולא מתלונן, בזבזתי את כל החיים שלי בלשרת אותך ואתה לא יכול לסבול שאני לוקח לי חופש לכמה ימים כדי להיות מדוכא? אז פעם בעשרים וחמש שנים תדאג לבד לכביסה נקייה ולכלים שטופים, זה לא יהרוג אותך!" צעקתי.

הוא נרתע ולרגע חששתי שאולי הגזמתי בתגובתי. אולי היה בדברים שלי קצת יותר מידי אמת מכפי שהוא יוכל לעכל. שתלך לעזאזל המורה הזקנה שלי עם ההערות הקולעות מידי שלה.

ראיתי את פיו רוטט בעלבון, ברק של כעס הדליק אש שחורה בעיניו, לרגע הוא כמעט קם ויצא ואז התגבר על עצמו, נשך את שפתו התחתונה והחליט להבליג על עלבונו בגלל שהמצב שלי פשוט חמור מידי למשחקי כבוד.

עקבתי אחרי מחשבותיו שתורגמו לתזוזות זעירות בשרירי הפנים המוכרים לי כל כך מרגיש כאילו אני נמצא ממש בתוך מוחו.

"מי אתה חושב שמטפל בבית ובילדים בזמן האחרון אם לא אני?" התעצבן, "אני מנסה להתחשב בך, לתת לך זמן להתאושש, אבל אתה, אתה אוהב להיות מדוכא! אתה נהנה מזה, מתפלש בתוך העצב שלך כמו חזיר בבוץ ולא נותן לאף אחד לעזור לך, נמאס לי כבר, אני רוצה אותך חזרה, צא מזה כבר עמי!" הרים את ידו וסטר לי בכוח.

הסטירה צרבה בלחיי כמו כוויה והדברים שהוא הטיח בי קרעו בבת אחת את הערפל שמעך אותי תחתיו.

פתאום הרגשתי חי וזועם. "שלא תעיז להרביץ לי!" התנפלתי עליו והפלתי אותו ארצה. נפלנו על השטיח למרגלות המיטה, נאבקים זה בזה כמו ילדים.

כמו תמיד הנחתי לו לגבור עלי וההתגוששות הפכה מהר מאוד למשחק של התעלסות אלימה ופראית בסגנון שהיה אהוב עלינו מאוד בצעירותנו.

"כבר מזמן לא עשינו את זה ככה." הצטחקתי אחר כך, כשחזרנו לשכב במיטה מכורבלים יחד. "למה בעצם אבי?"

"לא יודע, לא יצא משום מה. המצב והכל, אתה יודע איך זה." אמר אבי בקול מתנצל משהו וכבש את פניו בחזי, "ואל תשכח שאנחנו לא נעשים צעירים יותר." הוסיף בקול חנוק.

להפתעתי חשתי את דמעותיו נוזלות על עורי.

"מה קרה?" נבהלתי, "למה אתה בוכה אלברט?"

"אני פוחד, אתה לא מבין איך זה בשבילנו כשאתה נעשה כזה... כזה אפוף. זה זוועתי, ואי אפשר להגיד לך כלום. מיד אתה משתבלל ובורח. אתה חושב שאם אתה לא מדבר על זה אנחנו לא מרגישים שאתה סובל? אני ונועם כבר התרגלנו לזה, אבל דני כבר לא תינוק ואתה נורא מפחיד אותו, הוא חושב שזה בגללו, שהוא עשה משהו לא בסדר."

נמלאתי רגשות חרטה, ואני שחשבתי שאף אחד לא שם לב, איזה טיפש הייתי.

"זה לא קשור אליכם אבי, זה דבר שהתחיל כשהייתי ילד, ואני יודע איך להתגבר על זה בעצמי."

"אולי תסביר לי פעם אחת ולתמיד מה זה, הזה הזה?"

"זה מין... מין מצב רוח רע כזה, זה הכל. בדרך כלל זה עובר מהר. הפעם, אולי בגלל החורף, זה היה קצת יותר ממושך יותר, אבל..."

"חשבתי שזה בגללי, בגלל שעזבתי אותך בכריסמס ולא התקשרתי, ניסיתי לפנק אותך, אבל אתה כבר הסתלקת ולא ראית אותי יותר. כל כך הפחדת אותי עמיקם."

הוא מתיישב בפתאומיות ואוחז בכתפי, "עמיקם, אני רוצה שתישבע לי שגם אם תרגיש ממש ממש רע, תבטיח לי ש... אני רוצה שתיתן לי את המילה שלך בשיא הרצינות שבכל מקרה שלא..." הוא מגמגם בצורה מאוד לא אופיינית לו, מהסס איך לבטא את עצמו, ואני כבר מנחש למחצה את מחשבותיו וממהר לחבק אותו.

"פשוט אל תעשה שטויות, זה הכל." הוא פולט לבסוף, "אל תעשה שום דבר טיפשי עמיקם, אתה לא לבד בעולם. תזכור שאנחנו אוהבים אותך ואתה לא לבד."

"בסדר." אני אומר, "אני מבטיח."

אבי לא מסתפק בכך. "ונשבע, ונותן לי את המילה שלך." הוא מדגיש.

"כן, נשבע והכל, כל מה שאתה רוצה. יאללה בוא נלך כבר לישון, אני עייף נורא, לא ישנתי כמו בן אדם כבר המון זמן."

למחרת אני קם עם חיוך, מרגיש רענן ונמרץ, מלא מרץ וגם רעב נורא. זהו, זה נגמר, היא הלכה ואולי לא תשוב יותר, וכבר אני מתחיל לשכוח איך הרגשתי רק אתמול. השמש שוב זורחת, אני נושם בקלות, מחייך, מרגיש נפלא, תוסס ומאושר כאילו נולדתי מחדש, ואז אני מדליק את הרדיו ושומע שגל צונאמי החריב את גן העדן בתאילנד, צפויים אלפי הרוגים ויש גם נעדרים ישראליים. אני נזכר שבעלה של הבת דודה של אבי נסע לחופשה עם חברים לפוקט, ושעוד לא שמעתי כלום מדניאל שנסע עם בן זוגו לחופשה באיים המלדיבים, והחיוך שוב יורד לי מהפנים. ככה זה, החיים ממשיכים כרגיל.

אין תגובות:

פרסום תגובה