עוקבים

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

5. מוזיקה של אשכנזים מתים

ביחסים שלנו - הזוגיות שלנו, כמו שקוראים לזה כיום – יש, כמו לירח, צד מואר וצד חשוך. טוב, אולי לא ממש חשוך, אבל בוודאי אפל. אולי זה ככה אצל כולם, אבל אני יכול לדבר רק עלינו כי רק זה מה שאני מכיר. לצד האהבה והדאגה הכנה שלנו זה לזה מתנהל בינינו גם מאבק כוחות שמסלים לעיתים למלחמה. בעולם הגדול המלחמה הקרה הסתיימה לא מכבר, אבל לא אצלנו. אבי פצח במלחמה הזו מיד כשנפגשנו בלי להבין שברגע שראיתי את הזין הנהדר שלו הנפתי דגל לבן וחתמתי ביני לבין עצמי על חוזה כניעה. אולי הייתי צריך לספר לו שהוא ניצח, אבל למה לי? ככה הוא נשאר דרוך, ערני, לא לוקח אותי כמובן מאליו, מפטרל סביבי ללא הרף, נוקט פעולות תגמול, ולעיתים, כמו שקרה הערב, נסוג נסיגה טקטית כדי לשפר עמדות – שכבנו על הספה מול החדשות, ומשתעממים לנוכח שפע הצרות הניחתות על העם היושב בציון. עוד פיגוע אצלנו? לא. הפעם זה אצל האמריקאים בעיראק. למה לא למדתם מהניסיון שלנו, מסכנים שכמותכם. ראיתי את הפחד בעיניים של החיילים וכבוגר לבנון ודעתי בדיוק איך הם מרגישים. גם אבי ידע והעדיף לכבות את הטלוויזיה ולא להקשיב לפטפוטי פרשנים מלומדים שמעולם לא היו שם באמת. לא מחיתי, ראיתי די והותר. "הקטע האחרון שפרסמת בפורום היה יפה מאוד." שיבח אותי אבי בחלקלקות שלא הטעתה אותי לרגע – אני כבר יודע עם מי יש לי עסק. 

"אתה לא חושב שהייתי קצת ספרותי מידי?" היתממתי.
"טוב. אני לא מומחה גדול בספרות." העמיד אבי פני מהרהר, "אבל התיאור מצא מאוד חן בעיני למרות שלא זכור לי שום אויר דבשי שעטף אותי, אבל נכון זה שהגיע הזמן לכבס את השמיכה הישנה ואולי גם להחליף ריפוד לספה. רואים עליה את כתמי השוקולד שהילדים עשו אז, כשעזבת את הבית."
החלפנו מבטים זהירים, מזהים את המוקש ההיסטורי מעברינו, ובהסכמה אילמת החלטנו שעוד מקודם מידי לפרק אותו. יש לנו עוד זמן לדבר על זה, אולי זה יקרה אחרי שנקנה חלקת קבר ונבחר את המצבה, נשכב על ערש דווי בבית אבות להומואים ונדבר על התקופה ההיא כשאני התעקשתי והוא... עזבו, סיפור ארוך ומשעמם, העיקר שחזרתי ואני שוב פה.
אבי גלש מהספה לרצפה, נעמד על ברכיו לצידי, שלף בקבוק משחה ריחנית והתחיל לעסות את כפות רגלי הדוויות מיום של התרוצצויות.
בעבודה קוראים לי מנהל, אבל בפועל אני מתרוצץ מפה לשם, סוחב שקים כבדים ומזיז ארגזים עמוסים.
אני לא מתלונן, העבודה הקשה שומרת עלי שלא אשמין. אבי החליט שלחדר כושר אני לא אלך. החלטה שהוא מתעקש להתמיד בה מפני שאתה – "יותר מידי יפה ותמים בשביל להישאר לבד בגוב האריות הזה." – ציטוט מדויק מדבריו אחרי שביטל את המינוי שלי.
מאז חלפו שנים. חדר הכושר כבר החליף כמה בעלים. אני כבר מזמן לא תמים, ויפה אף פעם לא הייתי, ועדיין אין לי מינוי לחדר כושר.
"על מה אתה חושב?" שאל אבי ועבר לכף רגלי השנייה. ידיו הדקות והחזקות לוחצות בתבונה על כל הנקודות הכואבות, מעבירות בי גלי תענוג מצומרר שחולף מכפותי דרך עמוד השדרה שלי ומגיע עד לקרקפתי.
"אני חושב שאתה צריך לסתום ולהביא לכאן את התחת שלך." טפחתי על הספה לצידי.
"כן המפקד." נענה אבי בצייתנות ונשכב לצדי, מרים את ישבנו כדי שאוכל לפשוט מעליו את מכנסיו.
זה לא שעברתי השתלת אישיות פתאום, וגם אבי לא הפך לפתע את עורו, אבל כשהוא מתחיל לפנק את כפות רגלי אני נרמז מיד ומבין מה הוא רוצה, ואנחנו מחליפים תפקידים.
אני די מרוצה מהשינוי הפתאומי הזה, ומוכן למלא את תפקידי בנאמנות בתנאי שהוא לא יקרה לעיתים קרובות מידי.
אבי נראה כל כך נחמד וצייתן, שוכב על הספה עם תחת חשוף, ממתין לי בסבלנות, עד שאני מעז והולך עוד צעד אחד קדימה, ושם את ארבע העונות של ויואלדי על המערכת.
אבי שונא מוזיקה קלאסית וקורא לה מוזיקת לוויות של אשכנזים מתים. את ויואלדי הוא שונא במיוחד. לא משנה למה, גם זה סיפור ארוך. לשמע המוזיקה הנפלאה הוא נאנח בלי קול, ומגלגל בתיעוב את עיניו לשמים. "עוד פעם אתה והאשכנזים המתים שלך?" הוא גונח בסלידה.
כדי להשתיק אותו אני מנחית כמה פליקים סמליים על ישבנו. לא יאומן – הבן אדם עבר כבר מזמן את הארבעים ועדיין יש לו תחת חלק ושרירי של כוסון צעיר.
"אל תעליב את המורשת התרבותית שלי כושי." אני נוזף בו בחומרה ודוחף את פני בין פלחי עכוזו השחומים והחלקים.
אני אוהב את זה, אני ממש ממש אוהב את זה. הטעם שלו, הריח שלו, אני מכור להם. הוא הראשון שלי, אחר כך היו עוד הרבה אחרים, אבל רק איתו אני מסוגל לחשוב בכלל לעשות דברים כל כך... אינטימיים?

כן - זו המילה.
אני לא ממהר. מעביר את הלשון שלי לאט לאט מהגומות הרדודות, המפתות בשיפולי גבו הארוך, דרך חריץ הישבן החלקלק שלו, ומגיע עד לתפר מתחת לביצים, מתעכב בדרך על הקפלים הרכים של הפתח המתוק, מלוח, מריר שלו.
הוא רועד ונאנח, מתפתל ומנסה לזוז. אני חוזר ומצמיד אותו לספה, אוסר עליו לנוע, מתענג על צייתנותו, נדירה כמו שלג בישראל, ומשום כך מוערכת יותר.
בסוף שנינו נשברים. אני נשכב מאחוריו וחודר אליו לאט לאט, מרגיש שוב כאילו זו הפעם הראשונה.
"אני רוצה לשבת עליך." הוא לוחש לי, "בבקשה עמי אני רוצה שתושיב אותי עליך."
"אתה בטוח?" אני שואל, כאילו מפקפק, ומועך את פטמותיו.
"כן. כן. אני בטוח."
"תבקש יפה." אני דורש.
"בבקשה עמי אני רוצה ש..." הוא מתחיל להתחנן ואז אני לא יכול להתאפק יותר ומגחך. כהרף עין אבי חוזר לאישיותו הרגילה, נושך את זרועי וחוטף בתמורה נשיכה בעורפו.
שנינו צוחקים ואז אני מתיישב בזהירות על הספה והוא נשען עלי, מתפתל על הזין שלי, מהדק את ידיו על ידי האוחזת בזין היפה שלו, מנסה להתאפק כמה שיותר, אבל בסוף נכנע וגומר בצעקה. רק אז אני מרשה לעצמי לגמור גם כן.

"זה היה נהדר, נכון? למה אנחנו עושים את זה לעיתים כל כך רחוקות?" הוא שואל אותי אחר כך, כשאנחנו מכורבלים יחד מתחת לשמיכה.
"זה בסדר, אנחנו עושים את זה בדיוק כמה פעמים שצריך." אני מרגיע. "לא יותר מידי ולא פחות מידי. בוא נישן עכשיו."
אני מתהפך על בטני, ממתין עד שהוא יניח על גבי את ברכו הכפופה וישעין את ראשו על זרועי. ככה הוא אוהב לישון.
למטה בסלון הדיסק של ויואלדי נגמר סוף סוף בקול נקישה דק, ואנחנו נרדמים.

אין תגובות:

פרסום תגובה