קוראים

יום רביעי, 15 ביולי 2020

האיש שלא רצה לדעת

נבדקתי ממש בפוקס, במקרה, בכלל לא התכוונתי להיבדק, אם נעמה לא הייתה נטפלת אלי מעולם לא היה עולה בדעתי לבזבז את הזמן שלי במקום המכוער הזה שעושים בו בדיקות איידס.

כאילו, איידס? מי? אני? מה פתאום איידס? אחרי כל מה שעברתי ומה שסבלתי כדי להגיע לאן שהגעתי הרגשתי מחוסן. לי זה יקרה, זה בטוח, ככה הרגשתי. לא, אני מרגיש ככה גם עכשיו.

זו טעות, זו הייתה המחשבה הראשונה שצצה במוחי כשהרופא אמר לי במין עדינות מזויפת שאני חיובי והוא צריך לדבר איתי. אתה מדבר שטויות! אני לא חיובי! למה, מי אתה בכלל עם החלוק הלבן הטיפשי שלך, והסטטוסקופ הזה שתלוי עליך עקום שתבוא ותגיד לי דבר כזה?

זו טעות, זו חייבת להיות טעות! איזה פקידה מפגרת בלבלה את הניירת, לא יכול להיות שזה אני! אני בכלל לא באתי להיבדק, באתי רק כדי ללוות את נעמה שנכנסה ללחץ בגלל איזה זיון מטומטם בשירותים.

"בחורה שלא יודעת לשתות בלי לעשות שטויות שלא תכנס לשירותים עם גבר זר." אמרתי לה, והיא התחילה לבכות והתחננה שאני אבוא איתה כי היא פוחדת ממחטים.

מזין את לא פוחדת, אבל ממחטים כן? נו, טוב, מילא. הלכתי איתה כדי שתפסיק לנדנד ורק בשביל הקטע מילאתי את הטופס ההוא. בטח הייתי זורק אותו לפח. איזה שאלות מפגרות! מה זה עסקכם מה אני עושה ואיך, ועם מי? היו לי מספיק חקירות מההורים הדפוקים שלי, אני לא צריך גם את קופת חולים על הראש.

התחלתי כבר לקפל את הטופס למטוס, מתכנן להטיס אותו בקשת ישר לפח, אבל אז נכנסה האחות ואמרה שנעמה בוכה והיסטרית ורוצה שאני אחזיק לה את היד.

אם יש משהו שבאמת עושה לי פריחה אלו נקבות בכייניות. "לפחות היית בוכה בשביל משהו רציני, כולה דקירה של מחט, זה סיבה לבכות?"

"נראה אותך נדקר, גיבור אחד." יללה נעמה ואני, מה אכפת לי? אחרי שאכלתי מכות מכל כך הרבה אנשים שאני אפחד ממחט?

התיישבתי, שמתי את היד שלי על הכרית הקטנה הזו שמחוברת לכסא, והסתכלתי איך הגומי הזה שהאחות קשרה לי על הזרוע מתהדק על השריר ואיך הורידים שלי מתנפחים ומתבלטים והייתי מרוצה מאיך שהיד שלי שזופה ואיזה שרירים יפים יש לי.

כשבאתי לתל אביב הייתי רזה ולבן, נראיתי כמו חננה שבא משום מקום ותראו אותי עכשיו - שזוף ושרירי, עם עבודה חלומית, דירה מדהימה ובגדים מדליקים. אחרי שנים שאכלתי חרא בסוף העולם הצלחתי בגדול! הייתי מרוצה מעצמי ולדעתי בצדק גמור.

תוך פחות משנה עופר ההומו שאף אחד לא זרק עליו זין נעשה במבי - הברמן הכי סקסי ב`לה לונה` הפאב של המועדון הכי לוהט בתל אביב - ועשיתי הכול בעצמי, במו ידי, הפה שלי וכשהיה צורך גם התחת.

אחרי שהאחות לקחה ממני דם בקלי קלות בלי שאפילו מצמצתי מהדקירה של המחט הושבתי את נעמה על הכסא, עמדתי מאחוריה,, עיסיתי לה את העורף, שיחקתי לה עם השערות והבטחתי לה שאין מה לדאוג, הכול יהיה בסדר.

כמה ימים אחר כך התברר שכרגיל צדקתי, היה בסדר, היא יצאה שלילית ואם לא הרופא הדפוק הזה שנטפל אלי עם השטויות שלו  הייתי שוכח מכל הבדיקה המיותרת הזו.

"לאן אתה הולך?" הוא רדף אחרי במסדרון, "אני צריך להסביר לך כל מיני דברים." ושם את היד שלו על הכתף שלי.

לא היה לי זמן לשטויות של המפגר הזה שחושב את עצמו לסגן של אלוהים כי יש לו חלוק לבן ותעודה על הקיר. העפתי אותו ממני, צעקתי עליו שלא יגע בי, שהוא אידיוט ומכוער ושיעזוב אותי, והסתלקתי משם.

הייתי צריך למהר לדירה המגניבה שלי, להחליף בגדים כדי להגיע בזמן לעבודה המהממת שלי מאחורי הבר הכי מעוצב ומגניב בתל אביב, בפאב של המועדון הכי לוהט בגוש דן שהתהדר באוסף המשקאות הכי עשיר ומגוון בארץ.

 

הגעתי למועדון בריצה וכמעט נפלתי על אודי חמודי, המלצר המתלמד שלנו שמתלקק סביבי כבר מהיום הראשון שלו בעבודה.

"מה קורה אחי?" הוא עשה לי, וכאילו חיבק אותי כזה. הסתובבתי, מעכתי אותו לקיר וצרפתתי אותו בלי אזהרה מראש.

זה הדהים אותו, הוא ממש נמס לי בידיים. לקחתי אותו למחסן המשקאות הורדתי אותו מולי על הברכיים והורדתי מכנסיים. הוא עשה כמיטב יכולתו, אבל הוא רק ילד ואני הייתי חם אש, רציתי לגמור לפני שהמשמרת תתחיל אז משכתי אותו למעלה, השענתי אותו על הקיר עם הגב אלי, משכתי למטה את המכנס שלו יחד עם התחתונים וזיינתי אותו חזק ומהר כמו שאני אוהב.

הוא ניסה לגמגם משהו על קונדומים, אבל אני שונא שמדברים איתי כשאני מזיין אז סתמתי לו את הפה עם היד, וכשהוא נשך אותי נתתי לו פליק בריא בתחת וגמרתי.

מיד, אחר כך גם הוא גמר ועוד ביקש סליחה ונישק את היד הנשוכה שלי.

"די, די כבר ילד, אנחנו צריכים לחזור לעבודה." דחפתי אותו מעלי, "תתלבש."

הוא התלבש מהר ושאל שוב על קונדומים.

"אני שונא לזיין עם קונדומים." אמרתי לו, "קונדומים זה לסטרייטים שפוחדים להכניס בחורות להריון, ועכשיו עוף מפה או שהאחמ"ש שלך יזיין אותך."

הוא צחק ואמר שאחרי זיון איתי אין לו חשק לזיון עם אף אחד אחר והסתלק.

אחרי שהוא הלך התיישבתי על הרצפה מאחורי חביות הבירה וניסיתי לזכור מה הרופא המכוער הזה אמר לי, אבל הראש שלי היה ריק לגמרי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה הסטטוסקופ העקום שהוא תלה על עצמו כמו דביל וכמה מזויף נשמע הקול שלו כשהוא ניסה להגיד שהוא מצטער.

ידעתי שאני צריך לקום וללכת לבר, אבל הייתי נורא עייף פתאום, וגם עצבני וגם כועס, וגם חסר מנוחה.

הרגשתי חרא כמו שהייתי מרגיש פעם, אחרי מריבה עם ההורים. רציתי לצעוק ולבעוט במשהו, להכאיב למישהו, אבל הייתי חייב להתאפק, העבודה חיכתה לי ובעל הבית לא מוכן לשמוע תירוצים על בדיקות ומצבי רוח. אתה לא נעשה ברמן במקום כמו `לה לונה` אם אתה סוחב את הבעיות מהבית לעבודה.

רק אז קלטתי שאם מישהו ידע חס וחלילה שקיבלתי תשובה חיובית... מזל שנעמה הלכה לקבל את התשובה שלה עם החבר החדש שנהיה לה בינתיים ולא איתי.

אמרתי לעצמי להרגיע, אף אחד לא יודע כלום ואם זה תלוי בי אף אחד גם לא ידע. החלטתי שלא עבדתי כל כך קשה ונאבקתי זמן רב כל כך כדי לוותר על הכול בגלל איזה בדיקת דם עלובה שעשיתי בטעות ובכלל לא נוגעת לי, וחזרתי לעוד ערב מגניב ורווחי בתור הברמן הכי סקסי של `לה לונה` - המועדון הכי שווה בגוש דן.

 

כרגיל, עד שגמרנו את העבודה כבר היה כמעט בוקר, וכשעמדתי לגרור את עצמותיי העייפות הביתה אודי הופיע פתאום לצידי ושאל אם הוא יכול לבוא לישון איתי. הוא כזה ילד, ראיתי שהוא מנסה לדבר בקלילות כאילו כלום, כאילו לא ממש משנה לו אם אני אגיד כן או לא למרות שהיה די שקוף שכן משנה לו, מאוד משנה לו מה אני אגיד.

"אין לך בית ילד?" התגריתי בו, "לך לאימא, היא תכעס אם לא תישן במיטה שלך."

"הורי בחו"ל ואחותי הזמינה חברות לישון אצלה. ממש לא בא לי לפגוש על הבוקר חבורה של קשקשניות שיצחקו עלי." הוא אמר ועשה פרצוף אומלל.

הוא באמת היה חמוד למרות שהיה צריך לשפר את טכניקת המציצה שלו. "בסדר, בוא." אמרתי, "אבל בתנאי אחד."

"כל מה שתגיד."

"שתסבן לי את הגב במקלחת."

הוא חייך, איזה חיוך מתוק, איך לא שמתי לב אליו קודם?

"אין בעיות ואם תרצה אני אוסיף מסג` על חשבון הבית."

"יאללה, בוא."

הוא התפעל מהדירה שלי שהיא אמנם קטנה, אבל נמצאת במקום אסטרטגי שקרוב לכל מקום חשוב, ויש ממנה נוף מגניב של כל תל אביב. מזל שהפעם המעלית לא הייתה מקולקלת. אם הוא היה צריך לטפס ברגל עשר קומות, הוא היה מתלהב פחות.

במקלחת הוא סיבן לי את הגב במסירות ואני די בטוח שהוא רצה להמשיך משם למקומות אחרים, אבל הייתי כל כך עייף...

"אני לא צעיר כמוך, בגילי צריך כמה ימים מנוחה אחרי פעילות." אמרתי והוא צחק והודה שבעצם גם הוא עייף...

נרדמנו מחובקים. הוא כזה ילד חמוד, חביק כזה, היה לי נעים איתו ונרדמתי מיד, אבל אחרי כמה שעות התעוררתי בגלל סיוט מהסוג שחשבתי שנפטרתי ממנו אחרי שברחתי מהחור הנידח בו גדלתי.

אני קורא לו חלום הלוזר. בחלום אני שוב במקום העלוב הזה ממנו הגעתי, מתרוצץ ברחובות המוזנחים, בין השיכונים המתקלפים, מכל חלון מציצים אנשים מכוערים, אני מכיר את כולם, פעם הייתי אחד מהם. אני יודע שאם אני לא ארוץ ממש מהר אני לא אצליח להיחלץ משם. הם יתפסו אותי ויכלאו אותי באחת הדירות הקטנות והמכוערות שלהם.

אני רץ, רץ, רץ ופתאום אני שם לב שאני ערום, ומה שגרוע יותר, שאני נראה כמו שנראיתי פעם, לפני שברחתי משם. שוב אני רזה וחיוור, בלי שרירים ועם תספורת ממש גרועה. שיט! למה נתתי שוב לאימא שלי לספר אותי, היא כל כך לא מוצלחת בקטע הזה!

כמה שאני מתאמץ לרוץ מהר יותר ככה התנועות שלי נעשות איטיות יותר, והינה אני כבר על שפת הים, הפסל של הלוויתן צוחק עלי מהצד, כל האנשים שגדלתי אתם עומדים בשני טורים ואני רץ באמצע, ערום ומכוער. הם צוחקים עלי, זורקים עלי קליפות של תפוזים ותפוחים מכורסמים, צועקים ומוחאים כפיים בקצב - עופר ההומו, עופר ההומו - וצוחקים את הצחוק הנבזי והמכוער שלהם ו...

מרוב כעס ופחד אני מתעורר, כולי מזיע ומתנשף. הכרית שלי רטובה לגמרי, בטח ספוגה זיעה. מוריד את הציפה והולך למקלחת. יכול להיות שהזעתי כל כך הרבה או ש... אוי, זה לא רק זיעה, אלו גם דמעות. כמה טיפשי לבכות בגלל חלום.

"אתה בסדר במבי?" שואל אודי ודופק בנימוס בדלת. איזה ילד חמוד.

"הכול בסדר אודי. סתם סיוט. אני בסדר, לך לישון."

מתקלח שוב, שם קרם לחות ריחני על הפנים, מסתרק ואוסף את השערות לקוקו כמו שאני אוהב.

כמה טוב שזה היה רק חלום והשערות שלי בסדר. שוב יש לי שער ארוך, שחור, מבריק, חלק ולא הקוצים המשונים האלו שמכונת התספורת של אימא הייתה משאירה לי על הראש.

אני יוצא ואודי ממתין לי ער. הוא שם ציפה חדשה על הכרית שלי ויש לו הפתעה בשבילי, אוהל נחמד שהזין שלו הקים במיוחד למעני מתחת לשמיכה.

הוא כזה מותק, אי אפשר לא לצחוק כשרואים את החיוך המקסים שלו.

"ועכשיו ילד שים לב איך עושים את זה כמו שצריך." אני אומר וצולל לתוך האוהל שלו.

"אתה מורה נהדר." הוא אומר אחר כך ורוצה לעשות עלי שיעורי בית כדי להוכיח לי שהוא למד הכול, אבל אני מסרב. מסתובב על הבטן כדי שהוא לא יראה שאין מצב אצלי ומבקש רק חיבוק שהוא נותן לי ברצון.

"אתה בטוח?" הוא שואל בהיסוס, "באמת? רק לישון?"

"כן אודי חמודי, אני בטוח. לך לישון."

 

"כנראה שהבדיקת דם הזו עשתה משהו לקראמה שלנו." הצטחקה אלי נעמה ונישקה אותי על הלחי - מנהג מטופש שאני לא כל כך אוהב אבל ככה זה בתל אביב.

"למה את מתכוונת? איזה בדיקת דם?" שאלתי מופתע, כי האמת, היו ימים ששכחתי לגמרי מהבדיקה הזו. לפעמים פשוט מחקתי אותה מזיכרוני ודי, אבל לצערי כל פעם קרה משהו שהזכיר לי אותה, משהו כמו שיחת נפש עם נעמה הקרצייה.

"נו הבדיקת איידס הזו שעשינו יחד. מיד אחר כך אני פגשתי את שלומי המקסים שלי ואתה ואודי נהייתם זוג."

"הוא רק גר אצלי." אמרתי בזעף, "זה לא אומר שיש משהו רציני ביני לבינו."

נעמה הביטה בי בתוכחה, "אבל הוא אומר לכולם שאתה חבר שלו במבי. והוא אוהב אותך, מספיק לראות איך הוא מסתכל עליך כדי להבין שהוא מאוהב בך."

נעמה בטוחה שלבני אדם יש רק שלוש מצבי צבירה - או שהם מחפשים אהבה, או שהם מאוהבים, או שהם שבורי לב מאהבה נכזבת ומחפשים אהבה חדשה - לא עולה בכלל בדעתה שיש דברים קצת יותר חשובים מהרגש המפוקפק הזה שאני לא כל כך מאמין בקיומו.

"אני חושב שכל התעמולה הזו של יום האהבה שרטה לך את המוח." אמרתי בקוצר רוח, "אודי בא לגור אצלי כי המשפחה שלו משגעת לו את השכל, זה הכול."

"אבל אתם ישנים יחד, לא?"

"זה לא עסקך נעמה, יאללה לכי לעבודה." אמרתי באנטיפתיות והסתלקתי למחסן המשקאות.

ישבתי שם על הרצפה מאחורי חביות הבירה - מקום המחבוא החביב עלי - וניסיתי שוב להיזכר אם כתבתי את מספר תעודת הזהות האמיתי שלי בטופס הדבילי ההוא, או שהייתי מספיק זהיר לשבש אותו כמו שעשיתי עם מספר הטלפון שלי.

נורא פחדתי שהם יצליחו לאתר אותי איכשהו וידרשו ממני לחזור ולהיבדק, או גרוע מזה, ישאלו למה נעלמתי ככה ומה אני עושה בקשר לתשובה החיובית שקיבלתי?

ברור שהפחד הזה לא היה הגיוני, אין ספק שגם במעבדת האיידס - כמו בכל מקום אחר בארץ - יש בלגן, ולא הגיוני שהם רודפים אחרי פציינטים. למי בכלל יש לזה זמן וכסף לדברים כאלו, אבל בכל זאת הייתי מודאג.

"במבי, אתה פה?" שמעתי את אודי שואל בלחש, ופתאום הוא היה לצידי, התיישב עלי בפישוק, מניח את ישבנו הקטן והקשה על ירכי, פניו מופנות אלי, בטנו צמודה לשלי, הניח יד על עורפי והתחיל לנשק אותי.

"אודי," הרחקתי אותו ממני בקשיחות, "למה אתה מספר לאנשים שאנחנו זוג?"

הוא קפא, מופתע. "כי... כי... אני... אנחנו גרים יחד, לא?"

"כן, אבל... לא חשוב."

"כן חשוב, תגיד."

"להגיד מה?"

"תגיד אם אתה אוהב אותי כי אני אוהב אותך, אוהב אותך מאוד."

"אני יודע חמוד."

"ואתה?"

"אני לא מאמין באהבה אודי, אמרתי לך את זה כבר פעם, למה אתה לא מקשיב לי?"

"אני חרמן מידי, קשה לי להקשיב." דחף אודי את ידיו מתחת לגופייה ההדוקה שלי.

"די, אתה מותח אותה אודי. אחר כך היא נעשית סמרטוטית כזו."

"אז מה? כל כך חשוב לך שכולם יראו  את הריבועים שלך דרך הגופייה ההדוקה?"

נאנחתי, הוא היה קצת קנאי לפעמים. בדרך כלל זה היה חמוד, אבל היום לא הייתה לי סבלנות לזה. "אולי תתפייס כבר עם ההורים שלך ותחזור הביתה? הם בטח מתגעגעים אליך."

"לך תזדיין." סינן אודי, קפץ מעלי והלך.

"הייתי אמור להרגיש הקלה אחרי שהוא הפסיק להעיק על הרגלים שלי עם המשקל שלו, אבל מה שהרגשתי היה ריקנות ופחד.

נכון מאז הפעם ההיא שעשינו סקס לא מוגן במחסן, מיד אחרי שקיבלתי תשובה שאני חיובי, הקפדתי יותר, ובדרך כלל הסתפקתי בסקס בלי חדירה, או, אחרי שהוא הציק ונדנד לי שהוא מת לקבל ממני זיון ויתרתי לו, אבל התעקשתי לשים קונדום למרות שאני די שונא לזיין עם גומי.

הטענה שלי שאודי טרם נבדק ואני צריך להגן על עצמי הייתה הגיונית, אבל הרגשתי בחילה מעצמי כשאמרתי את זה, עדיף היה לוותר על חדירה בכלל, חבל שלא יכולתי להסביר לו למה, כלומר יכולתי להסביר, אבל מצד שני ממש לא יכולתי.

חוץ מהבעיה של אודי היו גם המציצות של לפנות בוקר שקיבלתי בסוף המשמרת מלני שחי עם אופיר שלא אהב מציצות. השמועות אמרו שאופיר בכלל אימפוטנט ושלני ממשיך לחיות איתו כי הם קנו יחד דירה מקסימה והם אהבו מאוד את שלושת הכלבים הגזעיים שלהם.

לני אהב מאוד למצוץ והטיב מאוד לבצע את המלאכה, אבל תיעב קונדומים, ובסופי משמרת היה שיכור מכדי שאוכל להתווכח איתו ולכן לא התווכחתי אלא פשוט שתקתי ונהניתי.

בחלק מהאתרים שבדקתי היה כתוב שאם העומס הנגיפי לא גדול אין סכנה בסקס אורלי לא מוגן, אבל באתרים אחרים אמרו שעדיף לא להסתכן, וחוץ מזה מאין לי לדעת מה העומס הנגיפי שלי? בשביל זה הייתי אמור לחזור ולהיבדק... מלכוד נוראי, ועכשיו אודי שונא אותי... עדיף שישנא אותי, שישכח אותי ודי.

 

קמתי וחזרתי לעמדת העבודה שלי, מתעלם מאודי שמצידו התעלם ממני בכל כוחו.

אחרי ששעת העומס נרגעה קצת ביקשתי מדניאל - האחמשי"ת שלי - שתחליף אותי לכמה דקות וקפצתי לשירותים. עמדתי משתין ופתאום אני שומע מישהו בוכה באחד התאים. הצצתי וזה היה אודי.

"איזה טיפש קטן אתה." משכתי אותו החוצה וחיבקתי אותו, "נו, די, תפסיק כבר. אתה ממש ילדה קטנה. מה כבר אמרתי לך? באמת, זה רק אני, לא שווה לבכות בגללי."

"כן שווה, וזה לא מה שאמרת אלא מה שלא אמרת."

"נו, די, תפסיק. מתי אתה מסיים היום? תבוא לישון אצלי אחרי המשמרת."

"לא רוצה."

"בטח שאתה רוצה."

"אני רוצה שכולם ידעו שאנחנו יחד ושתאהב אותי."

"בסדר."

"מה בסדר?"

"מה שאמרת, אבל..."

"אני יודע, שאני אלך להיבדק, נכון שלזה התכוונת?"

אין לי מושג למה התכוונתי, אבל מאחר והוא העלה את הרעיון אז בסדר. "כן, שתלך להיבדק. הבטחת כבר מזמן שתלך, למה אתה מתחמק?"

"אין לי זמן, אני לומד, לא רק עובד."

"בסדר, אז אל תלך. מה אכפת לי, אלו החיים שלך."

הוא שוב בוכה. "באמת לא אכפת לך ממני במבי?"

"בטח שכן, אבל אני לא יכול להכריח אותך."

"אני אבוא אם תבוא איתי."

"בסדר," אמרתי, "אני לא רק אבוא אלא גם אבדק עוד פעם. מה דעתך?"

"אבל נבדקת רק לפני חודש, בשביל מה עוד פעם?"

"מה אני לא אעשה בשבילך אודי חמודי? אני מוכן להיות כרית סיכות רק שתפסיק לבכות."

"ידעתי שאתה אוהב אותי." מפסיק אודי לבכות ומתחיל לנשק אותי, ומי יודע איך זה היה נגמר אם דניאל לא הייתה באה לדפוק על הדלת ולשאול מתי אני חוזר כי גם לה יש פיפי.

 

כמו עם נעמה גם עם אודי עשיתי אותו תרגיל וחזרתי לקחת את התוצאות שלי בלעדיו. הוא הלך יום קודם וחזר מרוצה מאוד כי התוצאה שלו הייתה שלילית, ואני חייכתי ואמרתי לו שכל הכבוד, אבל כדאי שיעשה עוד בדיקה בעוד חודשים, רק ליתר בטחון.

"אבל למה? אני לא מבין." התפלא אודי ונדהם לשמוע אותי מרצה לו על סוגי בדיקות ועל הזמן שעובר בין ההדבקה לגילוי הנוגדנים.

"מאיפה אתה יודע את כל זה?" התפלא.

"קראתי באינטרנט."

"זה אומר שעדיין לא נפטרנו מהקונדומים?" תלה בי עיניים מתחננות.

"נכון."

"באסה, אבל כל זמן שאתה אוהב אותי לא אכפת לי כלום. נכון שאתה אוהב אותי?"

"כן נודניק, לך כבר, תאחר להרצאה שלך."

הוא העיף מבט בשעון שלו ודהר החוצה, חינני ונמרץ קפץ על האופנוע שלו, נופף לי לשלום ונעלם. מצאתי את עצמי מחייך אחריו כמו טיפש, שואל את עצמי מה בחור כל כך חכם שלומד בבת אחת גם תיאטרון בשביל הנפש, וגם מתמטיקה בשביל ההורים, (וגם כי הוא קיבל מלגה מרוב שהוא חכם), מוצא בערס מצוי כמוני.

הוא כל הזמן מתלונן שהוא רופס ולא חטוב, לא שרירי, שעיר ומכוער, אבל אלה שטויות. הוא פשוט מתוק וכמה שאני מכיר אותו יותר הוא יותר מוצא חן בעיני. הוא אפילו ניסה להציע לי שישלם לי שכר דירה, אבל כמובן שדחיתי מיד את הצעתו. אני מרוויח מספיק כדי לממן לעצמי את הדירה ומאז שהוא גר איתי אני לא צריך יותר עוזרת בית וגם הפסקתי כמעט לאכול בחוץ כי הוא מבשל ממש טוב, ואפילו אוהב את זה.

מה שאני לא מבין זה איך דווקא אחרי שקיבלתי תשובה חיובית פתאום התחלתי לשים לב אליו?

בדרך למרפאה דיברו ברדיו על תשעה באב שיהיה בעוד יומיים, ואחד החכמולוגים שמדבר בתכנית הקשקשנות הזה בגלי צה"ל אמר שתשעה באב מלמד אותנו שאחרי חורבן גדול יש תקומה מחודשת, או משהו כזה, ושדווקא אסון שהופך לך את החיים גורם לך להעריך דברים שפעם זלזלת בהם...

אולי זו התשובה? לא יודע.

שמור     בטל

שוב קיבלתי תשובה חיובית והפעם מרופאה אחת שגם עליה היה תלוי סטטוסקופ. "אתה צריך לעשות עוד בדיקות." היא אמרה, עיינה בתיק שלי ושאלה אם זה נכון שעשיתי בדיקה גם לפני חודש ואחר כך ברחתי מהמרפאה.

"כן, הסתלקתי כי רציתי זמן לחשוב."

"לא היית צריך לתת מספר טלפון לא קיים." נזפה בי הרופאה בעדינות, "אני מבקשת שתגיע לקבל את תוצאות הבדיקות שנעשה לך עכשיו, זה חשוב מאוד. איך אתה מרגיש באופן כללי? עייף, פצעים על הלשון או בפה, שלשולים, שפעת, שיעולים?"

"לא, כלום. אני בסדר גמור. אני מרגיש ממש מצוין."

"טוב." היא חייכה אלי בעידוד, "זה סימן טוב." אחר כך היא לקחה ממני דם וביקשה שאגיע שוב בשבוע הבא.

שבוע אחר כך שיקרתי לדניאל שאני צריך לסדר משהו ממש דחוף בשביל הורי וחזרתי לשם. הסתבר לי שנכון לעכשיו אין צורך בתרופות, רמת הנגיף ממש נמוכה, אבל חשוב מאוד שאעשה בדיקות כל שלושה חודשים וכמובן, אקפיד על מין מוגן.

כשיצאתי משם הרגשתי כאילו חננו אותי ממוות ברגע האחרון. אולי בכל זאת לא הדבקתי את אודי אז בזיון הראשון שלנו ואולי בכל זאת לני, שונא הקונדומים, לא נדבק ממני.

 

אודי התאכזב שאני לא בא איתו למסיבת יום הולדת של אחד החברים שלו מהאוניברסיטה - הומו כמובן, כמעט כל הבנים שלומדים בחוג לתיאטרון הם הומואים - אבל קיבל בהבנה את העובדה שאני חייב לעבוד.

חזרתי כרגיל לפנות בוקר - מותש אחרי שלני שוב התכבד בזין שלי - ומצאתי אותו שוכב על המיטה, ערום ובוכה.

"מה קרה אודי?"

"כלום, שום דבר."

הייתי בטוח שאיכשהו נודע לו על לני ובכל זאת המשכתי לחקור, "אתה בוכה כי לא קרה כלום? לא הגיוני. נו, תגיד כבר מה עשיתי ונגמור עם זה."

"כלום."

"נו, באמת!"

הוא קופץ מהמיטה ומביט בי בפרצוף מעוות בצורה מפחידה, כולו דמעות, "זה לא אתה, זה אני."

"מה אתה?"

"אני מפלצת. מישהו היה צריך לרצוח אותי."

"אולי יותר מאוחר, היום אני עייף. זוזי קצת הצידה מפלצת, אני רוצה לישון."

"אתה לא מבין? זה לא מצחיק."

"מה לא מצחיק?"

"לאריאל יש איידס."

"אני מסכים שזה לא מצחיק, אבל למה זה הופך אותך למפלצת?"

"כי... כי... מה זה חשוב? בין כה אתה אשם בהכל!"

"נכון, אני מודה, הכול באשמתי, אבל אולי תסביר לי מי זה אריאל."

"הוא לומד איתי, הוא חמוד."

אני מתחיל להבין לאן השיחה הזו מתקדמת ונאנח. "למה זו אשמתי שהזדיינת עם האריאל הזה? כי זה מה שעשית, נכון?"

"כן." הוא לוחש.

"למה? חשבתי שאתה אוהב אותי."

"אני אוהב אותך, אבל לא הסכמת לזיין אותי בתחת."

"אבל אני כן..."

"רק עם קונדום, ורק אחרי שהתחננתי."

"למה לקבל זין בלי קונדום היה כל כך חשוב לך?"

"כי... כי... אני לא יודע, כי ככה. כי הפעם הראשונה שלנו הייתה בלי קונדום וזה היה נהדר ומאז... התגעגעתי לזה, אתה כל כך התעקשת על קונדום, ואריאל הסכים בלי, אז..."

"נו, טוב. עכשיו אני מבין, אתה צודק, הכול באשמתי, סליחה."

"אני חייב להגיד שלא חשבתי שתהיה כל כך רגוע, חשבתי שתכעס."

"מה? שאני אכעס שבגדת בי? מה פתאום? למה שיהיה לי אכפת? גם אני זיינתי כל הזמן מהצד."

"לא נכון, אני לא מאמין לך."

"אל תאמין. מה זה משנה בכלל?"

"זה משנה כי אני אוהב אותך."

"אודי."

"מה?"

"שתוק, פשוט סתום כבר. אני לא רוצה לשמוע יותר את המילה הדפוקה הזו אצלי בבית, ברור?"

אודי עושה כן עם הראש והדמעות שוב זולגות מעיניו, אני לא יכול לסבול את זה יותר.

"כמה זמן אתה והאריאל הזה...?"

"מאז שקיבלתי תשובה שלילית. כל כך התאכזבתי כשאמרת שצריך להמשיך עם קונדום ובדיוק באותו ערב הוא הביא ג'וינטים לכולם ו... זה פשוט קרה, ומאז, מידי פעם, אחרי שהיינו תופסים ראש אז... אתה שונא אותי?"

"לא ממש, את עצמי אני שונא יותר."

"למה?"

"כי אני חיובי אודי, ידעתי את זה עוד מזמן, כשהלכתי לבדיקה הראשונה עם נעמה."

"אבל... אבל... אז למה? למה... הפעם הראשונה ההיא בלי קונדום? למה?"

"לא יודע."

"ולמה אחר כך כן הקפדת על קונדום?"

"לא יודע, אבל שמתי רק אתך, עם אחרים לא."

"איזה אחרים?"

"לא חשוב, אחרים."

הוא קם, מביט בי לרגע במבט מוזר ואז מתחיל להשתולל ולהעיף עלי מכל הבא ליד - כסאות, נעלים, עיתונים, ספרים, כריות, ספלים וצלחות.

המשכתי לשבת על המיטה, סופג בשתיקה את ההפגזה הזו. נעל בית אחת פגעה לי באוזן, מילון אנגלי - אנגלי שמן וגוץ הכניס לי סנוקרת באף, צלחת זכוכית התנפצה על חזי ואני שותק ומחכה, לא יודע למה, אולי למוות.

בסוף נגמרו לו החפצים והכוחות והוא התמוטט על המיטה, הפנה אלי את הגב ושכב, רועד קצת, אבל שותק.

חיכיתי קצת כדי להיות בטוח שזה באמת נגמר ואז קמתי בזהירות, מקפיד לא להיחתך משברי הזכוכית, והתחלתי לסדר את הבלגן.

אחרי כמה דקות הוא קם גם כן והתחיל לעזור לי. בלי להחליף מילה, שותקים כאילו נאלמנו דום סידרנו יחד הכול - זרקנו את הכלים השבורים לפח, טיאטאנו את הרצפה, ניערנו את השמיכה מרסיסי החרסינה והזכוכית, דחסנו לפח המחזור את הדפים הקרועים, החלפנו את הסדין, מותחים אותו יחד, כל אחד מהצד שלו, ואחר כך חזרנו לשכב זה לצד זה, עייפים, אבל מתוחים מכדי להירדם.

"כמה זמן תשתוק? אין לך מה להגיד לי?" נשבר אודי ראשון.

"מה אתה רוצה שאני אגיד לך אודי חמודי? אני אוהב אותך למרות שאנחנו מפלצות מכוערות ומגעילות, כולם שונאים אותנו, בעיקר אנחנו. שנינו בוגדים שרוטים ודפוקים, וכנראה שגם נשאים. אנחנו נמות יום אחד, זקנים, חולים ובודדים, בלי אהבה בלי משפחה, בלי אף אחד שימשיך את השם שלנו אחרינו, ועכשיו שתוק כבר ותן לי לישון."

"גם אני אוהב אותך במבי." אמר אודי במין עצבות כנועה ששברה את ליבי ואז הסתובב והתכרבל בזרועותיי. חיבקתי אותו חזק ודחפתי את רגלי בין רגליו כמו שידעתי שהוא אוהב, וככה נרדמנו וישנו כל הלילה עד שהבוקר שוב האיר ויום חדש עלה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה