עוקבים

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

ג. אהבת חיי

9. היציאה מהארון
אחרי שחזרנו להיות יחד החיים שוב קיבלו טעם. מצב רוחי השתפר מאוד, שלא לדבר על חיי המין שלי, והיו לנו כמה שנים נעימות יחד. דיברנו כל יום ונפגשנו פעמיים שלוש בשבוע.
הוא היה בא בערב, אוכל איתי ואחר כך היינו צופים בטלוויזיה, מדברים, צוחקים, לפעמים עושים אהבה, לפעמים סתם מתחבקים. הלהט הראשוני נרגע קצת כמובן, בכל זאת, כבר לא היינו ילדים, אבל האהבה, הרצון לגעת זה בזה, להתחבק ולהתפנק יחד, לצבור חוויות משותפות, לא נחלש. ישנו יחד לעיתים קרובות ככל האפשר ולכבוד יום הולדתי הארבעים הפתיע אותי חיליק בטיול בן שבוע לוונציה.
הטיול הזה היה לנו כמו ירח דבש רצוף רומנטיקה, סקס, אוכל מצוין וההנאה של שהייה במקום זר בו לא מכירים אותנו. היה נפלא לחוש חופשיים ולא לחשוש להתחבק, להחזיק ידיים ולהתנשק גם בחוץ.
מרוב שמחה שכחנו שאין מקום שאין בו ישראלים, ושאצלנו כולם מכירים את כולם ולא יודעים לסתום את הפה.
כמה ימים אחרי הטיול סיפר לי חיליק בפנים עגומות ששרי, אשתו, שמעה ממישהי ששמעה ממכרה שלה שטיילה בוונציה איפה הוא באמת היה כשהיא חשבה שהוא בתערוכה מקצועית בברלין, ויותר חשוב, עם מי.
"סיפרתי לה הכול עלינו." אמר בעייפות, "ואפילו ביקשתי סליחה."
"היא כעסה?"
"כן, מאוד. היא אמרה שרימיתי אותה ושזה לא בסדר שנתתי לה לסבול כל כך הרבה שנים בלי להסביר לה למה הנישואים שלנו לא מצליחים. היא אמרה לי דברים איומים ולצערי הכול היה נכון."
"חשבתי שהיא כבר הבינה מעצמה שאתה מעדיף גברים."
"לא. היא הרגישה שמשהו אצלנו לא עובד, אבל האשימה בעיקר את השתלטנות של אבא שלה שגרמה לי להתרחק ממנה. נורא הרגיז אותה שהיא סבלה מיסורי מצפון בגלל המאהב שלה בזמן שאני... אחר כך היא בכתה וכשניסיתי לחבק אותה היא דחפה אותי מעליה ואמרה שאני מגעיל אותה. זה היה נורא יניב, פשוט נורא, היא צודקת כמובן, אני באמת מגעיל. כשהתחתנו הבטחתי לה שאני אוהב אותה ואעשה אותה מאושרת ותראה מה עשיתי?"
"זו לא אשמתך חיליק, הרבה זוגות לא מחזיקים מעמד מכל מיני סיבות, אבל באמת חבל שהיא גילתה ככה. עדיף שהיית מספר לה בעצמך."
"אני יודע, אבל לא העזתי. לא הצלחתי להגיד את זה, בטח שלא לה. באמת אהבתי אותה יניב, אני עדיין אוהב אותה, היא אימא של הילדים שלי ושותפה שלי בחיים ובעבודה, היא המשפחה שלי ובגדתי בה כי אני חלש ואין לי אופי. מגעיל אותי איך כל פעם אני נכנע מחדש לזין שלי, אני שונא אותו."
"אני לא." אמרתי וניסיתי לא לבכות.
"אחרי שנפרדנו בגלל הילד הרוסי היפיוף שלך החלטתי שזהו, אני עם גברים גמרתי. חיזרתי אחריה, חזרנו לישון יחד, היה לי טוב איתה, אבל אחרי שבועיים חזרתי לאינטרנט לחפש זין. היא צודקת, אני מגעיל."
שתקתי, אומלל, לא יודע מה להגיד.
"היא רוצה להתגרש, אומרת שהיא לא יכולה לסבול אותי. גם אני לא יכול להסתכל על עצמי, יש לך משהו לשתות יניב?"
"אני חושב שיש לי קצת וויסקי."  
הוא שתה כמעט חצי בקבוק, מדבר על חייו, על התיעוב שלו למשיכתו לגברים, על חששו לאכזב את הוריו, הורי אשתו וילדיו. דיבר על הכול חוץ מאשר על האהבה שלנו.
הנחתי לו לשתות, משגיח עליו, ואחרי שהוויסקי נגמר לקחתי אותו למיטה. שכבנו זה לצד זה בחושך, בשתיקה, בלי חיבוק, בלי נחמה. הוא ישן ואני בכיתי חרש, מרגיש שכל חיי בוזבזו לשווא על אדם ששונא את עצמו ולא מסוגל לאהוב, ואז הוא הסתובב פתאום וחיבק אותי, מאמץ אותי בכוח אל גופו. "אני מצטער יניב, דיברתי רק על הדברים הרעים ושכחתי את הדברים הטובים שקרו לי."
"איזה דברים טובים?"
"אתה ויובל, זה שלמרות הכול אתה עדיין אוהב אותי וזה שהצלחתי להיות אבא לילד מדהים כמו יובל, אלה שני הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים."
"וזה שעוד מעט תהיה מנכ"ל." הוספתי בעוקצנות.
הוא צחק. "פולנייה מרשעת שכמוך. לא, זה ממש לא חשוב, חבל שרק עכשיו, כשאני כמעט בן חמישים, אני מבין עד כמה זה לא חשוב. אני אוהב אותך יניב, לילה טוב חמוד."

בסופו של דבר לא הגישה שרי תביעת גירושים ולא התמודדה עם אביה שדחף אותה להתחתן עם גבר שמצא חן בעיניו, לא בעיניה, כפי שאמרה לחיליק בסערת הוויכוח.
היא בחרה ללכת קודם לאימה ולספר לה על הקרע בינה לחיליק. האם, נסערת מאוד לשמע הידיעה, ביקשה ממנה להמתין עוד יום יומיים עד שתעכל את הבשורה ותחשוב איך לספר את עליה לבעלה. שרי הבטיחה לחכות, אבל יום אחר כך אימא שלה התמוטטה ברחוב והתברר שהיא קיבלה שבץ מוחי.
היא אושפזה למשך זמן ממושך וגם אחרי ששוחררה מבית החולים נותרה נכה ולא הצליחה לחזור ללכת, או לדבר.
משה - חמו של חיליק – הדהים את כל מכריו ומשפחתו כשעזב את המפעל שהקדיש לו כמעט את כל חייו, הזניח את עסקיו ותחביביו,  וישב יומם וליל לצד רעייתו, קודם בבית החולים ואחר כך בבית, מטפל בה במסירות במו ידיו, ומשאיר לביתו ולחתנו את הדאגה לעסקים.
"אף פעם לא ידעתי שהוא אוהב אותה כל כך." סיפר לי חיליק שבבת אחת נפל עליו עול כבד של אחריות. "לא הייתי מאמין שבגלל האישה השקטה והביישנית הזו שאף פעם לא הוציאה את האף מהמטבח הוא יעזוב הכול."
"אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת קורה בין בני זוג." הערתי.
"כן, זה נכון. תמיד חשבתי שהוא קצת מזלזל בה, לא ממש רואה אותה. לא הייתי מאמין שהוא אוהב אותה כל כך. פתאום הוא נראה אבוד, מי היה מאמין שהוא תלוי כל כך באשתו? הבוקר מצאתי אותו יושב במטבח, מחזיק את הספל שלה עם הכתובת – האימא הכי טובה בעולם - שהיא קבלה מהבנות לכבוד יום האם ובוכה."
"בן כמה הוא?"
"הוא כבר בן שבעים וחמש, אבל רק עכשיו הוא נראה באמת בגיל שלו. כל זמן שהיא הייתה בסדר היה לו מרץ של בחור צעיר ופתאום... אני פשוט לא מאמין שזה קורה, הוא אמר שהוא מרגיש שהכול באשמתו, שהוא הזניח אותה, לא הראה לה כמה הוא אוהב אותה וכמה היא חשובה לו, ושרי בטוחה שהכול באשמתה, שהשבץ קרה בגלל שהיא סיפרה לאימא שלה שהיא רוצה להתגרש, ואני מרגיש שהכול באשמתי... היא אישה כל כך עדינה ונחמדה, לא הגיע לה חתן כמוני." הוא הניח את ראשו על השולחן ובכה, ולי לא היו מילים לנחם אותו, הסתפקתי בחיבוק.
אימא של שרי נפטרה לבסוף בשלווה בשנתה ועל קברה ביקש ממנה  בעלה השבור סליחה ומחילה והפציר בכל הנוכחים להגיד לאהוביהם כל יום עד כמה הם אוהבים אותם כי הזמן עובר מהר ואף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה מחר.
"אני אוהב אותך יניב." חזר ואמר לי, "תמיד אהבתי אותך, מהרגע שראיתי אותך בחתונה של אחיך. זוכר?"
"בטח. זה אחד הזיכרונות הכי נפלאים שלי."
הוא חיבק אותי בחוזקה וביקש מראש סליחה שלא יהיה לו מספיק זמן להיות איתי כי משה החליט לפרוש ולהעביר אליו את ניהול המפעל. "חיכיתי לזה כל כך הרבה שנים ועכשיו אני פוחד, אני לא רוצה את הנטל הזה, אני מעדיף להיות אתך, לא במשרד."
"אז תתחיל לפזר סמכויות, אל תהיה צנטרליסט כמו הזקן."
"אתה צודק, אבל ייקח זמן עד שאני אתארגן. יהיו לי כמה חודשים עסוקים מאוד, מזל ששרי יודעת הכול ואני לא צריך יותר לשקר ולהתחמק כשאני ישן אצלך."
"אתה חושב שהילדים שלך יודעים?"
"לא. חס וחלילה. רק זה חסר. הקטנה צעירה מידי ויובל באמצע בחינות הבגרות... מספיק ששרי יודעת, אני לא רוצה שהם ידעו."

אחרי השבעה של חמותו ראיתי את חיליק לעיתים רחוקות. הוא היה מבקר אצלי רק במוצאי שבת, אבל דיברנו כל ערב, והתרגלתי להמתין לשיחה ממנו בערך בשמונה, לפני שהיה הולך הביתה מהמשרד. לפעמים היה לו די כוח לקפוץ אלי לביקור, אבל בדרך כלל הוא היה עייף מידי ועמוס ביותר מידי עבודה.
התגעגעתי אליו, אבל הבנתי וחיכיתי בסבלנות, כמו תמיד, שהוא יתפנה אלי. ערב אחד הוא לא התקשר. חיכיתי וחיכיתי, מודאג, ולא היה טלפון ממנו. ואז, ממש דקה לפני שהרמתי את השפופרת להתקשר אליו בעצמי נשמעה דפיקה בדלת.
זה בטח הוא חשבתי בשמחה, לא ראיתי אותו כבר למעלה משבוע והתגעגעתי מאוד. רצתי לדלת לפתוח אותה ונדהמתי לראות על הסף את יובל, בנו של חיליק. זיהיתי אותו מיד. במציאות הוא דמה לאביו יותר מאשר בתמונות שלו אם כי היה גבוה ורזה יותר, והייתה בהבעת פניו מעין שבריריות עדינה, שונה מהבעתו התקיפה והגברית של חיליק.
"אתה יניב? אבא שלי כאן?" שאל בהיסוס מה.
"אהה כן, אני יניב, אבל... למה אתה מחפש את אבא שלך אצלי?"
"אל תתחיל גם אתה עם זה, נמאס לי כבר מכל הצביעות הזאת. אימא ספרה לי עליכם עוד בשבעה של סבתא, אני יודע הכול."
"אני מבין, אולי תיכנס? אתה רוצה לשתות משהו?"
הוא הסכים לשתות כוס מיץ ואמר שהייתה לו מריבה קשה עם אביו שאחריה הוא עזב בכעס את הבית והוא חשב שהוא ימצא אותו פה.
"מותר לי לדעת למה בדיוק רבת עם אבא שלך?"
"כי הוא חתיכת צבוע מסריח."
הערתי בזהירות שאי אפשר לעבור את החיים בשלום בלי מעט צביעות.
"אל תדבר איתי כאילו שאני ילד." התעצבן יובל, "הוא כזה שקרן מסריח, צבוע, פחדן, ארוניסט! אני מתבייש שהוא אבא שלי, אתה דווקא נראה בן אדם נחמד, איך אתה סובל אותו כל כך הרבה שנים?"
"אל תדבר ככה על אבא שלך יובל, אני מבין שאתה כועס עליו עכשיו, אבל אני רוצה שתדע שאבא שלך אוהב אותך וגאה בך מאוד."
"גאה בי? אתה צוחק? אם הוא היה גאה בי הוא לא היה מנסה להכריח אותי ללכת לפסיכולוג."
"למה אתה צריך ללכת לפסיכולוג?" הופתעתי. חיליק תמיד התגאה בבגרות ובתבונה של בנו, מה פתאום הוא שולח אותו לפסיכולוג?
"זהו, שאני לא צריך! זה הוא שצריך טיפול, וגם אימא! חשבתי שלפחות היא תתמוך בי, אבל היא מסכימה איתו, כאילו שפסיכולוג ידע יותר טוב ממני מי אני."
"אני מצטער יובל, אני לא מבין על מה בדיוק אתה מדבר."
הוא סקר אותי בקוצר רוח מתנשא שרק בני שמונה עשרה ניחנו בו. "מה לא ברור פה? אחרי שאימא סיפרה לי עליכם ידעתי שאין טעם לחכות יותר. היום יצאתי לפני שניהם מהארון, ובמקום לתמוך בי ולעודד אותי הם נלחצו וביקשו ממני לשמור את זה בסוד מכולם וללכת לפסיכולוג, הצבועים האלה!"

10. זהות מינית
"אתה יודע, אולי פסיכולוג זה לא רעיון כל כך רע יובל? אתה עדיין מאוד צעיר ובגילך הזהות המינית לא תמיד יציבה ואולי שיחה עם איש מקצוע שייעץ לך..."
"ייעץ לי! אל תדבר שטויות. היית שולח אותי לייעוץ אם הייתי מספר לך שאני חושב כל הזמן על שדיים של בחורות?"
אין מה להגיד, הוא צדק.
"לא, אני מניח שלא אבל..."
"אבל מה? אבל מה?! מה כל כך נורא בלהיות הומו?"
"האמת שזה די מבאס. אתה תמיד במיעוט, תמיד מרגיש קצת בושה, לא מרגיש אף פעם לגמרי נוח עם עצמך."
"אני מרגיש לגמרי נוח עם עצמי ואני לא מתבייש בכלום. יש לי חבר שאני מאוד אוהב והוא אוהב אותי, וכיף לנו יחד."
"בן כמה הוא?"
"בן עשרים. הוא חייל בקרבי, בסוף שבוע הזה הוא חוזר סוף סוף לחמשוש." האיר חיוך את פניו הצעירים של יובל, "תגיד יניב, באיזה גיל ידעת?"
"מה, שאני הומו? אני חושב שתמיד, אבל רק אחרי הבר מצווה הבנתי את זה."
"כן, גם אצלי זה היה ככה. ההורים של אילן, החבר שלי, יודעים עליו כבר מגיל שש עשרה והם מקבלים אותו בלי בעיות."
"יש לו מזל."
"כן, נכון. איך ההורים שלך קיבלו את זה?"
"טוב, אצלי זה היה... אני יצאתי מהארון בצבא ו... זה היה מסובך וזה קרה מזמן. זה לא יעניין אותך."
"וכמה זמן אתה ואבא יחד?"
"נפגשנו בערך שנה לפני שנולדת. הכרנו בחתונה של אחי הגדול."
"וואלה! המון זמן, ולא הפריע לך שהוא היה נשוי?"
"כן, בטח, אבל מה יכולתי לעשות?"
"ללחוץ עליו שיתגרש או למצוא מישהו פנוי."
"ניסיתי, אבל זה לא הלך, כשאתה אוהב מישהו אתה מקבל אותו כמו שהוא. יכול להיות שהכל היה לטובה, לאבא שלך היה חשוב מאוד שתגדלו במשפחה רגילה."
"שטויות, כמעט כל ההורים של החברים שלי גרושים. מי שיוצא דופן זה אני, לא הם, והאמת, לפעמים היה כזה מתח בבית עד שקיוויתי שהם יתגרשו כבר."
"אני באמת מצטער לשמוע את זה. אני יודע שאבא שלך מאוד מעריך ומכבד את אימא שלך ומצטער מאוד שהוא פגע בה."
"אולי הוא מעריך אותה." אמר יובל באכזריות נעורים, "אבל את המפעל של סבא הוא אוהב, ואת מי שהוא באמת מכבד זה את סבא, לא את אימא."
"יחסים בין בני אדם זה דבר מאוד מסובך ומסתורי יובל, אני חושב שעד שלא תתבגר קצת לא תבין עד כמה המצב של אבא שלך מורכב."
"מה מורכב? סתם עוד ארוניסט נשוי אחד."
"יובל!" התרגזתי, "לצעירים בגילך קל מאוד לשפוט את ההורים שלהם, אבל אתה צריך לזכור שאבא שלך התבגר לפני שלושים שנה ואז, בשנים ההם, לא היה כל כך קל לצאת מהארון וגם אני שצעיר ממנו בעשר שנים... גם עלי עברו דברים מאוד לא נעימים ש... טוב, לא נדבר על זה עכשיו, אבל גם לי לא היה קל."
"למה שלא נדבר על זה עכשיו? מה קרה לך?"
"אני מעדיף לא לדבר על זה."
"אבל אותי אתה שולח לפסיכולוג? חשבתי שאתה שונה, אתה צבוע בדיוק כמו כל שאר המבוגרים."
"זו לא צביעות, מכאיב לי להיזכר בזה ואני חושב שאתה צעיר מידי לשמוע סיפור כזה."
"איזה סיפור? מה קרה?"
"איזה ילד עקשן אתה. כשהייתי חייל התאהבתי בבחור סטרייט וכתבתי לו מכתב אהבה. הוא כעס וקרע אותו ואחר כך הלך וסיפר לכל הבסיס שאני הומו."
"אוי! לא נעים." התכרכמו פניו של יובל באהדה, "אז מה עשית?"
"ניסיתי להתאבד."
"לא היה עדיף לעבור לבסיס אחר? התאבדות זה לא צעד קיצוני מידי?"
"יכול להיות, אבל אחרי שכמה בחורים אנסו אותי במקלחת הצבאית הייתי במצב רוח די קיצוני."
הוא שתק לרגע, מעכל את דברי ואחר כך המשיך לחקור אותי. "מה עשו לבחורים ההם?"
"כלום."
"לא התלוננת עליהם? לא סיפרת מה קרה?"
"לא סיפרתי על האונס לאף אחד חוץ מאשר לאבא שלך ולחבר טוב שלי שכבר מת וגם זה קרה רק שלוש שנים אחר כך. רק איתם  הצלחתי לדבר על זה."
"אני שמח שלא הצלחת להתאבד."
"זה בדיוק מה שאבא שלך אמר לי כשסיפרתי לו. הוא הגבר הראשון שרציתי מאז שנאנסתי וגם איתו לקח המון זמן עד שהצלחתי... הוא היה נהדר איתי, כל כך עדין ומבין... ידעתי שהוא נשוי, אבל לא יכולתי לוותר עליו."
"קראתי באיזה מקום שקורבנות אונס מרגישות פגומות ושוות פחות אחרי האונס ולכן הן מתחתנות עם גברים מתחת לרמה שלהן. אולי זה אותו דבר גם אצל גברים?"
"חיליק בהחלט לא מתחת לרמה שלי! הוא גבר מקסים ואני אוהב אותו בכל ליבי." התרגזתי.
"אני מסכים אתך שאבא נראה לא רע לגילו, וכשמתחשק לו הוא יכול להיות מאוד נחמד, אפילו מקסים, אבל סך הכול בגללו נשארת בודד כל החיים."
"כשתתבגר קצת יובל תראה שבדידות זה מצב נפוץ אצל הרבה הומואים." אמרתי נרגז, ורציתי להוסיף שאני לא בודד, יש לי גבר שאוהב אותי, הוא אהבת חיי ואני מאושר איתו למרות הכול, אבל לא הספקתי, חיליק התפרץ לדירה כמו רוח סערה ונרגע רק אחרי שראה את בנו, בריא ושלם, יושב לו בנחת במטבח שלי ושותה מיץ.
"יובלי, אתה בסדר? כל כך דאגתי לך! מה אתה עושה פה?"
"באתי לבקר את החלק הסודי של החיים שלך." השיב יובל בעוקצנות.
חיליק הסתובב אלי כנשוך נחש, "מה סיפרת לו יניב?"
"תרגיע אבא, הוא לא סיפר לי שום דבר שלא ידעתי קודם. אימא גלתה לי הכול עוד בשבעה של סבתא. הדבר היחיד שאני לא מבין זה למה הוא אוהב אותך כל כך."
"מספיק עם זה יובל." הטיח חיליק בכעס, "היחסים שלי עם יניב הם לא עסקך. בוא נחזור הביתה, אימא דואגת לך. מחר נקבע לך תור אצל ד"ר שפירא, הוא מתמחה בטיפול בבני נוער עם בעיות של זהות מינית ובינתיים אני דורש שתפסיק להיפגש עם החייל הזה."
"אתה דורש? יפה מאוד מצידך לדרוש." צחק יובל, "תשכח מזה, ותשכח גם מהמומחה שלך. אין לי שום בעיות של זהות מינית, אני יודע בדיוק מי אני, אני הומו ואף מומחה לא ישנה את זה."
"אתה סתם פישר קטן שלא יודע מהחיים שלו!" התעצבן חיליק ואחז בזרועו של הנער דק הגזרה, מטלטל אותו בכוח, "ואני לא מוכן בשום פנים ואופן שתהיה הומו."
"למה לא? מה רע בלהיות הומו?" ניסה יובל לחלץ את זרועו מאחיזת אביו, אך לשווא, חיליק היה חזק ממנו ובכעסו לא חש שהוא מכאיב לבנו.
"מה רע בלהיות הומו?" צעק חיליק ופניו האדימו כל כך עד שחששתי לבריאותו. "איך אתה יכול לשאול שאלה טיפשית כל כך? תסתכל עלי, תראה איזה חרא אכלתי כל החיים בגלל הסטייה המגעילה הזאת, אני לא מוכן שגם אתה תחייה ככה."
"אל תדאג, אני לא אחיה כמוך, אני אחיה עם גבר בגלוי וכולם ידעו שאני הומו."
"בשום פנים ואופן לא." דחף אותו חיליק, מטיח את גופו הדק אל הקיר, "לא תהיה הומו כל זמן שאני אבא שלך."
"אני כן אהיה ומצידי אתה יכול להפסיק להיות אבא שלי!" צרח יובל במרדנות ובתגובה הנחית חיליק סטירה על פניו.
"חיליק, מספיק." ניסיתי להפריד ביניהם, "די, אתה מכאיב לו."
"אתה אל תתערב." התפרץ עלי חיליק שהיה כעת מטורף מזעם, "לא עשית מספיק נזק? מספיק ששרי רוצה להתגרש ממני, לפחות אל תעודד את הילד הטיפש הזה להמשיך עם השטויות שלו."
"אתה מאשים אותי בזה שהבן שלך הומו ושלאשתך נמאס ממך?" שאלתי, פגוע עד דמעות.
"לא אמרתי את זה יניב." ריכך חיליק את הטון שלו, "תראה, לא התכוונתי... רציתי להגיד ש... התכוונתי..."
"כן, אבא? למה בדיוק התכוונת?" הצליח יובל לשחרר סוף סוף את זרועו והתרחק מעט מחיליק שנתקע ביני לבין בנו, מעביר מבטים ממני אליו, נראה זועם ומבולבל.
הפעם לא חשתי לעזרתו. עמדתי והבטתי בו כאילו ראיתי אותו בפעם הראשונה בחיי - גבר גדל גוף ששערו החל להידלדל, פניו מלאים ואדומים, שקיות מתחת לעיניו, קו הלסת שלו מרופט ומצחו חרוש קמטים - בן אדם שחי חיי שקר וסוד כמעט כל חייו, והקריב את אושרו ואושרי כדי לשמור על העמדת פנים שהוא סטרייט, וכעת הוא רוצה לגרור גם את בנו לחיים כאלו... לאיש הזה אני קורא אהבת חיי? למה? בגלל שפעם, לפני כמעט עשרים שנה, הוא היה סבלני ומבין ולא נגעל ממני למרות שניסיתי להתאבד? בשביל זה חייתי לבד שנים כל כך רבות, שומר אמונים לבן אדם שהאהבה שלנו נראית לו כסטייה? כנראה שהשתגעתי.
הסתובבתי והלכתי לחדר השינה, הוצאתי את המזוודה הגדולה שקנינו לכבוד הנסיעה לחו"ל והתחלתי להשליך לתוכה את בגדיו של חיליק. לא יאומן כמה חפצים משלו הצטברו אצלי במשך השנים.
מילאתי את המזוודה בבגדיו, הוספתי את ספריו, משקפי הקריאה שלו, נרתיק כלי רחצה עם מברשת שיניים,  סכין גילוח ומסרק, קרם פנים ואפטר שייב, נעלי בית ו... הבטתי סביבי, מה עוד?
"מה אתה עושה יניב?" הפריע לי חיליק, מביט בי בפליאה.
"כמו מה זה נראה? אני אורז את הדברים שלך ומעיף אותך החוצה. אני חושב שארזתי הכול, אם שכחתי משהו אני אשלח לך אותו בדואר, בסדר?"
"לא. לא בסדר. תפסיק עם זה, די. אני מצטער על מה שאמרתי, לא התכוונתי להאשים אותך יניב, אתה לא אשם בכלום, אני אוהב אותך."
"אני יודע. גם אני אוהב אותך, אבל אני כן אשם, אשם בזה שנתתי לך לסגור אותי בארון שלך כל כך הרבה שנים. אני באמת לא מבין למה, אולי בגלל מה שקרה לי בצבא לא חשבתי שמגיע לי משהו טוב יותר, או שאולי זה קרה בגלל שאני סתם הומו פחדן עם חרדת נטישה? לא יודע, אבל אני יודע שזה נגמר. אני לא מוכן יותר לחיות ככה. קח את הדברים שלך ועוף לי מהחיים חיליק." אמרתי ודחפתי לידו את ידית המזוודה.
הוא אחז בה והביט בי, חסר ישע, "אתה מתכוון לזה ברצינות?" שאל בחוסר אמון.
"כן, אני מתכוון לזה בשיא הרצינות. לך מפה."
בלי להתווכח יותר הוא גרר את המזוודה לעבר דלת הכניסה, פניו אטומות ומבטו בוהה. "אתה בא איתי יובל?" פנה לבנו שהביט בנו בשתיקה.
יובל פנה אלי, "אני יכול להישאר אצלך איזה יום יומיים יניב, רק עד שהעניינים בבית יירגעו קצת?"
"בטח, אין בעיות. אתה מוזמן להישאר בחדר האורחים שלי כמה זמן שתרצה, ואני אשמח להכיר גם את החייל שלך."
"אחלה, תודה."
פתחתי את דלת הכניסה והובלתי את חיליק החוצה, ידי מונחת קלות על שכמו. הגבר החזק והבטוח בעצמו שאהבתי כל כך הרבה שנים כאילו הזדקן בבת אחת, נראה פתאום מכווץ, אפור ולא ממוקד.  
מודאג ואשם חשתי צורך ללוות אותו למכונית ולהשגיח שהוא ישוב בה לבטח. "הכול בסדר חיליק, אתה מרגיש טוב?"
"לא, אני מרגיש רע מאוד. חשבתי שאני אהבת חייך."
"אתה באמת אהבת חיי, מעולם לא אהבתי אף גבר כמו שאהבתי אותך. מרוב אהבה אליך שכחתי את עצמי, מזל שיובל הזכיר לי שמגיע לי משהו טוב יותר מגבר שחושב שלאהוב אותי זו סטייה מגעילה. תחזור הביתה לאשתך ותסדר את החיים שלך ואל תדאג ליובל, אני אשגיח עליו."
הוא הנהן בפיזור נפש והתניע. "תודה, להתראות יניב."
"כן, אולי." אמרתי בשקט, לא בטוח שהוא שמע אותי מעל רעש המנוע, וחזרתי הביתה, מוכן לחיות בלעדיו את שארית חיי.

כפיות ולישון11.
יובל ואילן - החבר הנחמד והביישן שלו - החליטו לבלות את יום שישי בבית במקום לצאת לבלות. אחרי שאכלו איתי ארוחת ערב הם הסתגרו בחדר של יובל וחוץ מפרצי צחוק חנוקים וחריקה קלושה של קפיצי המזרן לא שמעתי מהם יותר שום דבר.
נשכבתי על הספה מול הטלוויזיה ונמנמתי מול יומן החדשות כשאני מבטיח לעצמי שהנה, אני כבר מרגיש טוב יותר, ואני בכלל לא מתגעגע ודואג יותר לחיליק, זו סתם התקררות קטנה שגורמת לעיני לדמוע ולשנתי לנדוד.
לא שוחחנו מאז שזרקתי אותו החוצה וכל מה שידעתי עליו הגיע מיובל שהקדיש את רוב זמנו למבחן הבגרות במתמטיקה, מניח להוריו לפתור בעצמם את בעיותיהם.
שמעתי אותו מזכיר כבדרך אגב בשיחת טלפון עם אילן שהוריו כנראה מתגרשים סוף סוף. אבא גר בינתיים במשרד שלו במפעל ואימא מוכרת את הווילה ותלך עם אחותו לגור אצל המאהב שלה שהשיג בשעה טובה גט מאשתו הנקמנית.
"איך אבא שלך יכול לגור במשרד?" לא התאפקתי לשאול אחרי ששני האוהבים הצעירים נפרדו זה מזה בהצהרות אהבה ובנשיקות דביקות שגרמו לי מבוכה.
"אהה, אל תדאג." אמר יובל בעליזות - הוא היה נער טוב מזג ועליז ונוכחותו הנמרצת הקלה עלי מאוד את הבדידות – "יש לו שם ספה, מטבחון ומקלחת קטנה. אני ואילן היינו שם המון פעמים כשרצינו פרטיות. הספה קצת קשה, אבל לא נורא."
"בטח קר לו שם." הערתי, מנסה לתאר לעצמי את חיליק חובב הנוחות גר במשרד עגום וקודר.
"אז שילבש סוודר ועוד גרביים." פטר יובל את דאגתי בקלות ראש ושקע שוב בספריו. הפרופיל שלו, טון קולו, מחוות קטנות שעשה כשדיבר וצחק, הכול הזכיר לי עד כאב את אביו.
הקריין דיבר על התמוטטות הבורסה באיזה מקום, ואחר כך, בעודו מתרגש מרעידת אדמה שהתחוללה אי שם, שקעתי בתנומה.
ישנתי וחלמתי, ובחלומי נסעתי לבית הורי באוטובוס, לפני צומת ג'למי הצצתי מהחלון ובדקתי בדאגה מה מצבו של העץ הבודד. לשמחתי הבחנתי בניצנים ירוקים מבצבצים על ענפיו הערומים והבנתי שהוא הצליח לשרוד למרות שהוא תקוע באמצע כביש בין עירוני סואן. העץ הבודד עדיין חי חשבתי בקורת רוח ואז נגע מישהו בכתפי.
התעוררתי בבהלה והתיישבתי, מבולבל, רואה מולי את חיליק, המזוודה הגדולה שלנו בידו, עומד ומביט בי. "הערתי אותך?" הוא שאל, נבוך קצת, "חייכת אז חשבתי ש... סליחה, לא התכוונתי. רק הבאתי קצת בגדים ליובל. איך אתם מסתדרים יחד?"
"נהדר. הוא ילד נחמד מאוד."
"הוא שם?" גרר חיליק את המזוודה אל חדר האורחים בכוונה להיכנס אותה פנימה.
זינקתי מהספה ואחזתי בכתפו, "לא. אל תיכנס עכשיו. הוא נמצא שם עם אילן."
"אני מבין." שמט חיליק את המזוודה מול הדלת, הסתובב והביט בי, מניח לי לבחון אותו בעוד ידי נשארת מונחת על כתפו.
"יניב." אמר אחרי ששתקנו כמה שניות, מביטים זה בזה. "מה שלומך?"
"לא משהו, ואתה?"
הוא כרך את ידיו סביבי ומשך אותי אליו לחיבוק גדול. "עכשיו כבר יותר טוב."
הנחנו את המזוודה לנפשה והלכנו יד ביד למיטה. אחרי שגרמנו גם לקפיצי המזרון שלנו לחרוק קצת התקלחנו יחד – "סוף סוף מקלחת שאפשר לזוז בה." אמר חיליק בהנאה - ואחר כך התכרבלנו מתחת לשמיכה וניסינו לחשוב מה הלאה.
"שרי לא רוצה לגור יותר בווילה שלנו. אבא שלה בנה אותה לפי טעמו והיא שונאת אותה. היא רוצה לגור בעיר עם ישי."
"מי זה ישי?"
"החבר שלה. הם הכירו מזמן, עוד כשהיא הייתה בתיכון. בגלל אבא שלה הם נפרדו והיא נתקעה איתי. אני מקווה שיום אחד היא תצליח לסלוח לו."
"ולך."
"לא מגיע לי שיסלחו לי."
"אל תדבר ככה."
"אבל זה נכון, וגם יובל שונא אותי כי הרבצתי לו."
"סטירה אחת קטנה לא תזיק לו, אני בטוח שהוא כבר שכח מזה."
"אף פעם לא הכיתי אותו קודם. אני לא מאמין שעשיתי את זה, אני כל כך כועס על עצמי."
"לדעתי מה שאמרת לו היה יותר גרוע מהסטירה, אבל הוא ענה לך יפה מאוד. חבל שאני בגילו לא הייתי כל כך בטוח בעצמי."
"הדור הצעיר הזה... אין לי מושג איך הם יצאו כאלו." נאנח חיליק.
"למה הלכת לגור במפעל? לא כאב לך הגב מהספה הקשה במשרד?"
"היא מספיק טובה בשבילי. מאין לך שהספה במשרד קשה?"
"יובל סיפר לי."
"אז שאלת עלי?" שמח חיליק.
"בטח ששאלתי, דאגתי לך."
"גם אני דאגתי. בלבלתי ליובל את המוח בשאלות עליך כל כך הרבה פעמים עד שהוא אמר לי להפסיק לנדנד לו ולבוא לראות בעצמי מה שלומך."
"בגלל זה באת? חשבתי שהגעת לכאן כדי להביא ליובל בגדים."
"זה היה רק תירוץ."
"באמת? בחיים לא הייתי מנחש."
"הנה, שוב יוצאת ממך הפולנייה המרשעת, שאלתי את עצמי לאן היא נעלמה, אני לא יודע איך סבלתי אותה כל כך הרבה שנים."
"גם אני לא, אתה פשוט קדוש מעונה." דגדגתי אותו.
הוא צחק, התפתל ודגדג אותי בחזרה. נאבקנו וצחקנו כמו ילדים עד כשיובל דפק בדלת ושאל אם גם לנו בא לאכול משהו.
חיליק החליף צבעים מרוב מבוכה וגם אני התביישתי קצת, אבל אמרתי לעצמי להפסיק להיות דביל, הרי זה הבית שלי ואין לי במה להתבייש, בטח שלא מילד כמו יובל.
שמתי על עצמי חלוק ויצאתי. אילן עמד וטיגן חביתה ענקית מדיפת ניחוח, פרוסות לחם השחימו בטוסטר, הקומקום העלה אדים ופתאום התיאבון שאבד לי לאחרונה שב ובגדול.
"זה אבא שלי שם?" החווה יובל בסנטרו לעבר חדר השינה, "או שסוף סוף קיבלת שכל ומצאת לך מישהו שווה יותר?"
"בעיני אין אף אחד ששווה יותר מאבא שלך, ועכשיו לך ותתפייס איתו. תגיד לו שאתה לא כועס על הסטירה שהוא נתן לך כי הוא אוכל בגללה את הלב."
"אבל אני כן כועס."
"אז תגיד לו את זה ותסלח לו כדי שנוכל לשבת לאכול בשקט."
יובל הביט באילן - שחייך והניד אליו בראשו לאות כן - ונכנס לחדר השינה. כמה דקות אחר כך הוא וחיליק יצאו משם מחייכים ואנחנו התיישבנו לאכול. טרפנו את כול האוכל תוך כמה דקות, אחר כך ראינו סרט מתח רצוף מכות ויריות והלכנו לישון.
"אל תחזור לגור במשרד, אני רוצה שתבוא לגור איתי." אמרתי לחיליק כשהתכרבלנו יחד במיטה.
"אני אשמח מאוד לבוא לגור אתך יניב, אבל אני אף פעם לא אצליח להיות כמו אילן."
"לא נורא, כבר השלמתי עם זה שאתה לא יודע לבשל."
"יפה מצדך, אבל אתה יודע שלא לזה התכוונתי."
"זה בסדר חיליק, גם אני לא מתכוון לצעוד עם דגל במצעד הגאווה. אני רק אשב בצד בבית קפה ואנופף להם. יש מצב שתבוא איתי?"
"אני לא יודע אם יהיה לי אומץ. קשה לי עם עצמי יניב, אני יודע שאני לא בסדר, אבל מאוד קשה לי לקבל את עצמי כהומו. אין לזה שום קשר למה שאני מרגיש כלפיך, זו לגמרי הבעיה שלי. אני נורא מצטער ומתבייש, אבל אני לא חושב שאני אי פעם אצליח לקבל את עצמי בשלמות כמו יובל ואילן. מצטער, זו האמת ואם אתה רוצה לזרוק אותי החוצה בגללה זה בסדר, זכותך."
"חיליק." נרגש מנאומו הבטתי בפניו האהובים, המוכרים לי יותר מפני, "חשבתי עלינו הרבה בשבוע האחרון ואני מבין עכשיו שהשלמתי עם הכל כי גם אני לא ממש מרגיש נוח עם האהבה שלי לגברים. סך הכל היה לי די נוח לחיות אתך בארון ויכול להיות שאם הנסיבות היו אחרות גם אני הייתי מתחתן כמוך... לא יודע. בכל מקרה, אני מבקש ממך להפסיק להתנצל לפני כל הזמן, לא הכרחת אותי לחיות אתך, זאת הייתה הבחירה שלי. אני אוהב אותך מאוד, אבל אם עוד פעם אחת אני אשמע ממך הערות הומופוביות כמו ששמעתי אותך אומר ליובל אתה זה שתחטוף סטירה."
"הנה, היא שוב חזרה, הפולנייה הכעסנית, התגעגעתי. קדימה, בוא כפיות ונלך לישון. לילה טוב יניב."
"לילה טוב אהבת חיי."

ב. אהבת חיי

5. עובר ושב
כמה מהר חלפו השנים הראשונות. טסו ממש. רגע הייתי בוגר המכללה לעיצוב ואופנה, מתלמד מבולבל שמנסה להסתגל מהמעבר מהחממה של המכללה לעולם האמיתי, ופתאום מוניתי להיות עוזרו של המעצב במפעל טקסטיל קטן, שנתיים אחר כך הייתי האחראי הבלעדי על עיצוב קו שלם של סדינים וציפות. הקריירה המקצועית שלי עלתה כפורחת וחששו של אבא שלא אצליח לפרנס את עצמי בעבודה שהיא כולה קשקוש קווים צבעוניים על בדים התבדתה.
עבדתי והרווחתי ואפילו הצלחתי לחסוך קצת לימים קשים.
אחרי שסבתא נפטרה - מיד בתום לימודי במכללה - הורי מכרו את דירתה וחילקו את הכסף ביני לבין אחי.
סוף סוף יכולתי לרכוש לי מכונית – חיליק הלך איתי למוסך ועזר לי לבחור רכב אמין – ועברתי לגור בדירה שכורה שחלקתי עם לילוש.
כל אותו זמן המשכתי להיפגש עם חיליק, לפעמים בוילה של החבר שלו שחי רוב הזמן בחו"ל ולפעמים בדירה שלי. העדפתי שיבוא אלי לדירה למרות שהיה לי קצת לא נעים מלילוש שהסתייג מיחסי עם חיליק.
"הוא הפך אותך לפילגש שלו." אמר לי חד וחלק אחרי שהבין שאנחנו ממשיכים להיפגש באופן קבוע. בגלל חששי מלשונו החדה של ידידי הטוב שמינה את עצמו למגיני ניסיתי להפריד ביניהם ולא להניח להם לשוחח, אבל לילוש ניצל פעם אחת כשאיחרתי להגיע הביתה וניהל עם חיליק שיחה נוקבת ולא נעימה שגרמה לחיליק זעזוע רציני. בעקבות אותה שיחה הוא ניסה לעשות לי שיחת – עתיד יחסינו לאן -  וגרם לי להבין פתאום עד כמה הוא חשוב לי.
"אתה מרגיש שאני מנצל אותך?" שאל אותי אחרי השיחה עם לילוש, "השותף שלך לדירה חושב ככה, הוא אמר שבגללי אתה לא פוגש מישהו רציני, מישהו שתוכל לאהוב בגלוי."
חיליק נראה מודאג ואשם. הוא שאל אם אני רוצה שניפרד כי הוא נשוי ואני נחרדתי עד עמקי נשמתי - הרעיון שניפרד ויותר לא אראה אותו הפחיד אותי מאוד.
כדי להרגיע אותו צחקתי ודיברתי בעליזות קלילה, מגדיר את היחסים שלנו כסידור הולם שני אנשים עסוקים ובוגרים, יודע שאני משקר, אבל מבוהל מכדי להגיד את האמת.
אמרתי לו שזה בסדר, שאני מבין שהוא נשוי ולא יכול לעזוב את אשתו ושבעצם ככה הכי נוח לי, אין לי זמן בשלב הזה של חיי לחפש את אהבת חיי והסידור שלנו נוח לי בדיוק כמו שהוא נוח לו.
את ההבנה הפתאומית שבעצם נקשרתי אליו מאוד ושאני לא מסוגל לתאר לעצמי את חיי בלעדיו שמרתי לעצמי. פחדתי שהוא ייבהל אם אספר לו את זה.

אחרי שחיליק הלך רבתי עם לילוש. טענתי שהוא מדבר כמו ילדה רומנטית שלא מבינה מהחיים שלה. הסידור ביני לבין חיליק נוח לשנינו ואין לו זכות להתערב.
"יש לי זכות כי אני חבר שלך." התרגז לילוש, "אתה לא רואה מה הוא עושה לך? תראה איך הוא משתמש בך?"
"משתמש בי?" צחקתי, "כן, בעצם זה נכון ואני מבטיח לך שאני נהנה מזה מאוד."
"אני יודע, גם כששמתי כרית על הראש שמעתי עד כמה אתה נהנה, אבל אחר כך הוא חוזר לאשתו ואתה נשאר לבד. הוא פתח אצלך חשבון עובר ושב, מזיין אותך וחוזר אליה, מרמה את שניכם ונהנה משני העולמות. היא לפחות מוכרת כאשתו החוקית ואתה מה?"
"אני חי את החיים שלי בשקט ולא צריך לחפש זיונים במסיבות רועשות, בין שיכורים ומסוממים. אני לא רואה מה רע בזה שאני איתו, בזכותו יש לי זמן להקדיש לעבודה ויש לי חיי מין שאני נהנה מהם עם גבר נחמד שלא מנדנד לי יותר מידי. אני לא מבין מה הבעיה פה."
"הבעיה היא שאתה מאוהב בו והוא סתם עובר ושב במיטה שלך לפי החשק שלו. החיים האמיתיים שלו הם במקום אחר, אתה רק מסעדה שקופצים אליה מידי פעם כשרעבים."
"זה לא נכון, ותדע לך שדווקא זה שאנחנו לא חיים יחד ולכל אחד מאיתנו יש את החיים שלו שומר על הזוגיות שלנו רעננה וטובה." התווכחתי עם לילוש שנאנח והזכיר לי שוב שהמאהב שלי נשוי למען השם, נשוי לאישה, עונד טבעת תואמת לזו שלה, יש להם ילד יחד והם ישנים באותו חדר שינה.
"לא נכון. הם ישנים לחוד. הנישואים שלהם הם בעצם רק על הנייר, הצגה בשביל ההורים שלה. לה יש את החיים שלה ולו יש אותי." אמרתי בביטחון גמור, מתעלם מהבעת אי האימון והרחמים שעלתה על פניו של לילוש.

כמה חודשים אחר כך לילוש פגש תייר אמריקאי שסחרר את ראשו לגמרי ושכנע אותו לעבור לניו יורק כדי להצליח שם בגדול. נפרדתי ממנו בדמעות ושוב לא הכנסתי שותף חדש לדירה שלי.
"אל תיקח שותף לדירה." הפציר בי חיליק, "אני רוצה שתהיה לנו פרטיות ואני מוכן לעזור לך עם שכר הדירה." הוסיף.
למרות טענותיי שאני מרוויח די כסף הוא התעקש לשלם את מחצית שכר הדירה ותמיד היה בא אלי עמוס מתנות, בדרך כלל מאכלים יקרים ושתייה, ממתקים ופרחים.
שלוש שנים אחרי שבנו של חיליק נולד הוא הופיע אצלי יום אחד ומיד ראיתי שהוא מוטרד, ואולי גם מעט נבוך.
"עדיף שתדע את זה ממני ולא מאחרים." אמר, "שרי שוב בהיריון."
אני מודה שהבשורה פגעה בי, "חשבתי שאתם לא ישנים יחד."
"בדרך כלל לא, אבל חזרנו ממסיבת סילווסטר והייתי קצת שיכור... נכון שאני ישן בחדר שינה נפרד, אבל היא בכל זאת אשתי ומידי פעם... אני חייב... אתה מבין."
"כן, אני מבין. בטח שכן, חבל שספרת לי."
"היית מגלה את זה בכל מקרה. מאז ששרי התחילה להתעסק בעבודות צדקה כותבים עליה בכל מיני מדורי רכילות וכמה זמן אפשר להסתיר היריון?"
"אני לא קורא מדורי רכילות."
"כן אבל... אני מספר לך הכול, איך אני יכול לשמור ממך בסוד דבר כזה, אתה חלק חשוב מאוד מהחיים שלי יניב."
"כן, ממש." אמרתי במרירות, נזכר פתאום בדבריו של לילוש שהשווה אותי למסעדה ולחשבון עובר ושב.
חיליק, רגיש כתמיד למצבי רוחי, ניסה לפייס אותי בדברים רכים. "בבקשה יניבי, אל תתעצבן, אין לזה שום קשר אלינו, אני ואתה זה משהו אחר לגמרי. חשבתי שאתה מבין את זה?"
"אני מבין שאני מתקרב לגיל שלושים חיליק ואני חי מביקור אחד לשני שלך. מאז שלילוש עזב אין לי בעצם חיי חברה. אני בודד, גר לבד בדירה הזו, וכל מה שיש לי זו העבודה שלי וחצי ממך, וזה לא מספיק לי יותר. אני מצטער."
"אתה רוצה שניפרד?" נדהם חיליק, "לא יכול להיות שאתה רציני, להתרגז עלי בגלל שמידי פעם, למשך כמה דקות אני ושרי... זה פשוט מגוחך."
ניסיונות הפיוס שלו רק הרגיזו אותי עוד יותר. "מה שמגוחך זה שנעשיתי תלוי בך למרות שבעצם אני צעיר, רווק וחופשי, זה מה שמגוחך."
חיליק הביט בי בזעם. "אתה רוצה סקס עם אחרים? על זה אתה מדבר?"
"כן, גם על זה, אבל לא רק. אני רוצה לחיות עם מישהו בגלוי, לחיות חיים נורמאליים, לא כמו שאנחנו חיים עכשיו."
"אם ככה תמצא לך אישה ותתחתן."
"כמוך? לא, תודה. ודרך אגב חיליק, הכסף של השכר דירה שנתת לי? לא השתמשתי בו. הכול נמצא בחשבון חיסכון בבנק. בחיים לא הוצאתי אפילו שקל אחד מהכסף שנתת לי. אתה יכול לקבל הכול בחזרה."
לעולם לא אשכח את הבעת הזעזוע והפגיעה שעלתה על פניו לשמע דברי. הלוואי והייתי יכול לקחת אותם חזרה אבל זה היה מאוחר מידי, הוא שמע ונפגע. "אני מבין." אמר בקרירות וקם, "תודה רבה לך, אבל לא, תודה. אני לא רוצה את הכסף חזרה. נתתי לך אותו כי אני אוהב אותך, חשבתי שאתה אוהב אותי."
הוא נראה כל כך פגוע, שבור ממש. "בטח שאני אוהב אותך, אתה אהבת חיי חיליק. אני לא רוצה אף אחד אחר."
"אז למה לא אמרת כלום עד עכשיו?"
"ולמה אתה לא?"
"כי חשבתי שזה ברור מאליו. אתה לא יודע כמה אני אוהב אותך? הרי אנחנו יחד כבר כמעט חמש שנים. תדע לך שהשעות שאני מבלה אתך הן החלק הכי טוב של השבוע שלי, ואני לא מדבר רק על הסקס, אני מדבר על הכול. אני אוהב אותך מאוד יניב, אבל יש לי עוד מחויבויות בחיים. חשבתי שאתה מבין את זה. אני יודע שההיריון של שרי פוגע בך, אבל הפנצ'ר הלא מתוכנן הזה לא צריך להפריע לקשר שלנו."
"אני מבין, אבל אני לא רוצה לחיות ככה יותר. נמאס לי לחכות שתמצא כמה שעות פנויות בשבילי בין העבודה למשפחה שלך. אתה אולי אוהב לחיות חיים כפולים, אבל אני לא סובל את זה, מגיע לי משהו טוב יותר."
"מה? לחיות בגלוי עם גבר? להגיד לכולם, זה החבר שלי, אני והוא ישנים יחד ו..." הוא הצטמרר, "אולי להתחתן איתו כמו ששמעתי שעושים בקנדה?"
"למה לא?"
"כי זה... כי... לא יודע. זה מביך, זה לא מתאים, זה פשוט לא... מצטער, לא מתאים לי."
"בסדר." אמרתי, "לך לא מתאים לצאת מהארון ולי לא מתאים להיות בתוכו. הגיע הזמן להיפרד, שלום חיליק."
הוא נעץ בי מבט זועף, "שלום אהבת חיי." אמר בקול מריר והלך.

6. עיניים גדולות
לקח לנו חודש לחזור ולהיות שוב יחד. במשך אותו חודש הוא הצליח להפריע, לקלקל ולהרוס כל קשר שניסיתי ליצור עם אחרים.
במין חוש על אנושי - שמעולם לא חשדתי שאדם מעשי כמו חיליק ניחן בו - הוא היה מתקשר אלי כל פעם שהייתי מוצא בצ'אט מישהו שחיבבתי ושהיה לי מעניין לשוחח איתו. ברגע שגיליתי מועמד מתאים להחליף אותו חיליק היה בטלפון, מפריע לי ומסיח את דעתי.
כל פעם שיצאתי לפגישות עם גברים אחרים – זה קרה שלוש פעמים בסך הכול – הוא היה מתקשר אלי ללא הרף בטענה המגוחכת שהוא חושש לביטחוני ומי יודע עם איזה מטורף מסוכן אני נפגש הפעם.
"מה הפעם? מה הפעם?!" צרחתי לתוך הסלולרי שלי כמו אידיוט, שוכח שאני נמצא בפגישה עיוורת באמצע בית קפה הומה אדם, ומנסה לעשות רושם טוב. "זו סך הכול הפגישה השלישית שלי, ואנחנו בבית קפה באמצע העיר. המטורף זה אתה חיליק!"
"באיזה בית קפה אתם?" שאל חיליק בקור רוח.
אמרתי לו את שם בית הקפה ודקה אחרי שהבחור המסכן שנפגשתי איתו נמלט על נפשו - אחרי שהעיר לי חרש שאולי עדיף שאחזור לאקס שלי כי נראה שהסיפור שלי איתו לא נגמר - חיליק צץ שם, פרצופו זועף ולא מגולח ושערו פרוע.
"נו, איפה השידוך שלך?" שאל, מביט סביבו במבט חשדני.
"ברח מיד אחרי השיחה השלישית שלך, בדיוק כמו שברחו האחרים. אתה מתנהג כמו אידיוט חיליק."
הוא צנח על הכסא המיותם מולי. "מי שמדבר." הטיח בי בזעף. הבטנו זה בזה בכעס עד שהמלצר ניגש ושאל מה נזמין.
"כלום. תביא חשבון." נהם לעברו חיליק, ולפני שהספקתי למצמץ המלצר שלף חשבון, חיליק שלף כרטיס אשראי, ומיד אחר כך היינו בדרך לדירה שלי.
"אני לא רוצה שתיכנס." אמרתי לו בזמן שנאבקתי עם המנעול. למרבה תסכולי ידי רעדו ופעולה פשוטה כמו פתיחת הדלת הפכה לפתע למשימה בלתי אפשרית.
"אל תדבר שטויות יניב." איבד חיליק את סבלנותו, לקח את המפתח, פתח את הדלת וגרר אותי פנימה, היישר לעבר חדר השינה.
"אני לא רוצה! עזוב אותי!" נתקפתי פאניקה כשהוא הטיל אותי על המיטה ונשכב עלי. הוא הניח לי מיד והתיישב על קצה המיטה, טמן את פניו בכפות ידיו ושתק.
חיבקתי את הכרית, מנסה להשתלט על התקף הבהלה שטלטל אותי חזרה לפעם האיומה ההיא בצבא.
"אני מצטער שהפחדתי אותך." אמר חיליק אחרי שהצלחתי להסדיר את נשימתי, "נורא כעסתי, אבל אתה יודע שבחיים לא הייתי מכריח אותך... אני לא בן אדם שמסוגל... בטח לא אתך."
"אני יודע. פשוט נורא נבהלתי. פתאום נזכרתי... לא ידעתי שתקנא כל כך חיליק."
"גם אני לא." הוא הסתובב והביט בי, עיניו לחות מדמעות, "אני יכול לחבק אותך?"
פרשתי אליו את זרועותיי והוא נשכב לצידי, מחבק אותי כאילו הייתי עשוי חרסינה שבירה במיוחד. בכינו קצת יחד ואחר כך התחלנו להתנשק נשיקות מלוחות ועדינות, מפשיטים זה את זה לאט לאט, מגשרים על הפרידה המכאיבה, חוזרים אחד אל השני בזהירות.
"היית עם מישהו אחר?" הוא שאל אחר כך.
"זה לא עסקך חיליק. אני לא שואל אותך מה עשית עם אשתך, אל תשאל אותי מה אני עושה כשאני לא אתך."
הוא נאנח. "אז ככה זה הולך להיות איתנו מעכשיו?"
"כן, או ככה או בכלל לא. אתה לא יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה חיליק."
"אבל מאז שפגשתי אותך לא הייתי עם אף אחד אחר."
"חוץ מאשתך."
"זה לא נחשב."
"אז גם הבחורים שאני מזדיין איתם (לא היה ולא נברא) כשאתה איתה לא נחשבים." התרסתי.
"איזה בחורים?" התנפל עלי חיליק בזעם וטלטל אותי בכוח.
"לא עניינך." הדפתי אותו מעלי.
"זה כן, כל מה שקורה אתך מעניין אותי כי אתה שייך לי."
"אני שייך לך, אשתך שייכת לך, המפעל של אבא שלה שייך לך, אתה רוצה לתפוס את כל העולם בבת אחת, זה לא עובד ככה חיליק."
"אשתי לא שייכת לי, היא עושה מה שהיא רוצה, למעשה אני די בטוח שההיריון הזה הוא בכלל לא ממני, ואני עובד קשה מאוד במפעל של משה, אף אחד לא נותן לי שום דבר חינם."
"חוץ ממני שנותן ונותן ולא מקבל שום דבר חזרה."
"זה לא נכון. אני אוהב אותך מאוד יניב, אני מודה שבהתחלה סתם רציתי זיון, אבל התאהבתי בך ואני יודע שאתה אוהב אותי. תראה כמה זמן אנחנו יחד ובכל זאת כל כך טוב לנו, במיטה ובכלל, ואתה יודע למה זה?"
"נו, למה זה?"
"כי אנחנו לא חיים יחד. אם הייתי גר אתך השגרה הייתה חונקת אותנו מהר מאוד. ככה, כשאני רואה אותך רק פעם ביומיים שלושה אני מתרגש מכל פגישה, מחכה לה, שם בצד את כל הבעיות של היום יום ובא אליך עם ראש נקי, וגם אתה ככה. תודה שכן."
"אולי אתה צודק, יכול להיות שזה נכון, אבל בין פגישה אחת לשנייה אני לבד חיליק. אני חי לבד, הולך לישון לבד, אוכל לבד."
"לבד על הגג שבתות וחגים." ציטט חיליק את השיר הידוע.
"בדיוק. חוץ מזה שאני לא מטייל על הגגות ובשבתות ובחגים אני עם הורי, או אצל אחי, אבל כן, ככה זה בדיוק."
הוא נאנח ושב וחיבק אותי. "אני מבין, באמת שכן. תראה, כל זמן שהזקן חי אין מה לעשות, אני ושרי צריכים לשחק את המשחק של הזוג הצעיר והמאושר, אבל אף אחד לא חי לנצח, תהיה סבלני."
"אז אתה רוצה שאני אשב פה לבד ואתפלל שסבא של הילדים שלך ימות, או שאתה בונה על זה שאני אוציא עליו חוזה?"
"איזה פולנייה מרשעת נעשית יניב."
"ומי הפך אותי לכזה מר עיניים גדולות שרוצה ליהנות מכל העולמות? הרי גם אם אתה ואשתך תיפרדו לא תבוא לגור איתי, בעצמך אמרת שנראה לך מגוחך ששני גברים יחיו יחד כזוג."
"אמרתי את זה מזמן, מאז השתנו דברים בעולם."
"וגם אתה השתנית?"
"אני משתדל יניב, אני עובד על זה. לא קל לי, אתה יודע שבאתי מבית מסורתי ומאוד קשה לי... נו, די, מה אתה חושב שאתה עושה?" מחה כשהתחלתי ללטף את אברו.
"בודק עד כמה קשה לך."
"אתה כזה ילד טיפש, בוא הנה טמבל אחד." הוא משך אותי אליו, הושיב אותי על הזין שלו וזהו, חזרנו זה לזה כאילו לא היו דברים מעולם, עד שיום אחד, שנתיים אחרי אותה שיחה, פסע אל משרדי בחור צעיר ובהיר בעל עיניים כחולות יפות והפך את כל עולמי במחי חיוך ביישני אחד.

7. קראש
מטבעי אני אדם מונוגאמי ודי ביישן. סקס בשבילי זה משהו פרטי, אינטימי, שאפשר לחלוק רק עם אדם אחד ולא - כמו שנדמה לי שנעשה מקובל במקומותינו - סוג של התעמלות מהנה.
כשאני אוהב מישהו אני לא רואה אחרים, כלומר, כן רואה, אפילו מתבונן ולפעמים גם לוטש מבטים, אבל כמו שמסתכלים על תוכנית בטלוויזיה. אני נהנה, מתפעל, אבל מודע לכך שזו לא המציאות. המציאות שלי הייתה חיליק, החיים שבנינו יחד, ולא כל מיני צעירים יפי תואר שראיתי פה ושם ברחוב, או בעבודה.
אני מניח שאם לא היה בעל המפעל בו עבדתי מחליט פתאום להשתתף בתוכנית שיזם משרד התעשייה ושנועדה לקדם תלמידים מחוננים בתחום העיצוב ולתת להם הזדמנות להשתלם ולצבור ניסיון מעשי תוך כדי לימודיהם במכללה מעולם לא הייתי פוגש את אנטון וחיי היו ממשיכים להתנהל כתמול שלשום, אבל מאחר ובעל הבית שלנו נתקף דחף לחנך ולטפח את הדור הבא בענף העיצוב והטקסטיל פסע בוקר בהיר אחד עלם חמודות צעיר וביישן אל תוך משרדי והפך את כל עולמי על פניו.
"אני יודע שזה לא בסדר, אבל הוא מדהים, אני פשוט לא יכול להוריד ממנו את העיניים." התוודיתי בפני לילוש שחזר בשעה טובה מניו יורק, מפוכח ועצוב יותר, אבל עדיין חייכן ובעל לשון שנונה.
"בחורים צעירים, יפים ומדהימים יש עשרה בדולר. למה אתה עושה מזה כזה סיפור? תסתכל כמה שמתחשק לך, בשביל זה אלוהים שם אותם על פני האדמה."
"אבל הוא לא סתם על פני האדמה, הוא במשרד שלי והוא מסתובב סביבי כל היום, נוגע בי, מתייעץ איתי, נותן לי נשיקות על הלחי ומלטף לי את הגב ו... היום הוא הציע לי מסג'."
"נו, איך הוא בתור מסג'יסט? שווה משהו?"
"מאין לי לדעת? אמרתי שאין לי זמן וברחתי."
"אתה חסר תקנה." נאנח לילוש, "למה ברחת? מה אתה, ילד קטן? כבר עברת את השלושים, לא הגיע הזמן שתכיר בעובדה שיש עוד גברים בעולם חוץ מהנשוי שלך? אני בטוח שהוא לא מציע לך מסג'ים, מה איתו דרך אגב? עדיין מצליח להעמיד את הזין או שהוא צריך עזרה ממר ויאגרה?"
"לילוש." מחיתי, "די לדבר ככה, אין שום בעיה עם הזין של חיליק חוץ מזה שהוא נמצא רחוק ממני, בתוך מכנסי חאקי מקומטים. כבר שבועיים לא זכיתי לגעת בו."
"אני לא אתפלא אם זה הסיבה לקראש שלך." הצטחק לילוש.
"אין לי קראש." מחיתי, מסמיק. "אני פשוט... הוא כל כך יפה שאני פשוט לא יכול... זו סתם התפעלות אסטטית מבחור יפה שבלי שום קשר לכלום הוא בהחלט צעיר מידי בשבילי, שלא לדבר שהוא בטח סטרייט."
"כן, בטח. העולם מלא סטרייטים שלומדים עיצוב, מנשקים גברים על הלחי ומציעים להם מסג'ים." קנטר אותי לילוש, והודיע לי שהוא מגיע מחר בבוקר למשרדי כדי לבדוק מה בדיוק קורה שם.
אפילו הוא שכבר ראה עולם והסתובב בכל מקום הומואי שווה על פני כדור הארץ נשאר פעור פה לנוכח יופיו של אנטון זהוב התלתלים ויפה העיניים. ברגע ששלחתי את הצעיר טוב המזג להביא לנו קפה הוא הודיע לי שהנער ללא ספק הומו, ולא רק זה אלא שהוא דלוק עלי לגמרי.
"שטויות. הוא רק ילד. אני מבוגר ממנו ביותר מעשר שנים."
"נו, אז מה? זה לא אותו ההפרש שיש בינך לבין הנשוי שלך?"
"הבדל של עשר שנים בגיל שלושים וחמש זה משהו אחר לגמרי מהבדל של עשר שנים בגיל עשרים ושלוש."
"הוא כבר בן עשרים ושלוש? אני בטוח שיש עליו הרבה יותר קילומטרז' מאשר עליך ועלי גם יחד."
"לילוש." מחיתי, "די, אל תדבר ככה. הוא יפיוף מדהים ואני רק קשיש משעמם שחי כבר שנים עם אותו גבר."
"שהוא ממש במקרה גבר נשוי עם ילדים." הזכיר לי לילוש בעוקצנות, והוסיף שבחורים בגילו של אנטון נוטים להתאהב דווקא בגברים מבוגרים מהם, בעיקר אם הם ממונים עליהם.
"יכול להיות אבל..."
"אבל כלום חוץ מזה שאתה פחדן חסר יוזמה, מה שמזכיר לי, עם הילד הזה תצטרך להיות אתה האקטיבי יניב, אני מכיר את הטיפוס, הוא יפה מידי, אין מצב שהוא יעשה מאמץ ויזיין אותך."
"מאין לך? ראית אותו בקושי חמש דקות וכבר אתה יודע מה הוא יעשה במיטה?"
"כן."
"לא יכול להיות."
"כן יכול להיות, ואם היית יוצא מהבית ומתאמץ לצבור קצת יותר ניסיון בחיים במקום לשבת על התחת ולחכות שהאדון הנשוי שלך ימצא כמה דקות כדי להתייחס אליך היית יודע שאני צודק."
היה בלתי אפשרי להתווכח עם לילוש וחוץ מזה באמצע השיחה הוא נתקף שיעול טורדני שהציק לו מאוד לאחרונה, ובמקום להתווכח על העדפותיו של אנטון הצעיר במיטה העדפתי להציק לו שילך לעשות סוף סוף בדיקות דם, ואולי צילום חזה, ולברר למה הוא משתעל זמן רב כל כך.
אחר כך אנטון חזר, מאזן בחן מגש עם קפה ועוגיות על כף ידו הדקה והיפה, ומיד אחר כך היה לי טלפון דחוף ממחלקת האריזה שהתחננו שאגיע דחוף לעזור להם במשהו.
הייתי חייב ללכת ולהשאיר את השניים לבד. הלכתי בחוסר רצון, חושד שלילוש ידחוף שוב את אפו לעסקי, יחווה באוזני אנטון את דעתו ויטיל מהומה שלמה בחיי.
כשחזרתי הוא כבר הלך ואנטון אמר לי בחיוך שהוא קיבל פקודה לנשק אותי בשמו של לילוש, נישק את לחיי ואחר כך הוסיף עוד נשיקה אחת בשמו, הדף אותי לכסא, נעמד מאחורי והחל לעסות את עורפי וכתפי.
"החבר שלך אמר שאתה מאוד מחבב אותי, אבל שאתה ביישן ומביך אותך שאני צעיר כל כך."
"יש בזה משהו." נאלצתי להודות, מרגיש שכול גופי נמס מעונג למגע ידיו, כל גופי חוץ מאיבר מסוים אחד שדווקא התקשה והתמתח לכל אורכו.
"הגיל שלי לא צריך להדאיג אותך, אני מעדיף גברים מבוגרים יותר ממני." שח אנטון רכות באוזני, שפתיו כמעט נוגעות בעורי.
הייתי צריך להגיד לו שיש לי בן זוג קבוע, שזה לא בסדר שהוא נוגע בי ככה כי הוא בעצם עובד אצלי, ולציין שגם אני, כמוהו, מעדיף גברים מבוגרים ממני, אבל לא אמרתי כלום.
במקום נתתי לו את הכתובת שלי, הזמנתי אותו לבקר אצלי מתי שיתחשק לו ולא התפלאתי כשהתחשק לו להיות אצלי עוד באותו ערב.
זה היה ביקור שלא ישכח במהרה, ביקור שהתחיל בערב ונמשך עד לבוקר שלמחרת, וכן, לילוש צדק, הוא היה פסיבי לגמרי. הוא הסתפק בכך שהתפשט ושכב שם, זוהר ביופיו הרענן, מחייך אלי, מציית ברצון לכל מבוקשי. זה לא הפריע לי כלל, להיפך, היווה שינוי מרענן אחרי כל כך הרבה שנים שבהם היה זה אני ששכב בהכנעה על הבטן וקיבל הוראות.
חוץ מסקס גם שוחחנו ממושכות. התברר לי שאנטון גר עם אימו, אביו החורג ושתי סבתות בדירה צפופה מאוד, ומשתוקק בכל מאודו לצאת משם. הוא מצידו נדהם לשמוע שאני גר לבד בדירה שיש בה שני חדרי שינה ושבן זוגי גר רוב הזמן עם אשתו במקום אחר.
"אתה לא רוצה לישון מחובק עם מישהו כל לילה, שיהיה מישהו שיכין לך קפה בבוקר ויאכל אתך ארוחת ערב בלילה?" שאל בתמימות מעושה שלא הטעתה אותי לרגע, אבל בכל זאת הקסימה אותי.
התמונה שהוא צייר מצאה חן בעיני, מצאה חן בעיני הצעתו שהאדם שישן חבוק איתי ויאכל איתי כל ערב יהיה הוא, אנטון, על גופו הצעיר והדק, חיוכו היפה ועיניו הכחולות.
זה לא שלא אהבתי יותר את חיליק, אבל בכל זאת, היינו יחד כבר למעלה מעשר שנים ולאחרונה חשתי מוזנח ובודד מתמיד. בעיקר הכעיסה אותי התעקשותו להתנדב למילואים למרות שהצבא היה מוכן לוותר עליו אחרי שעבר את הארבעים.
"מה יש לך לעשות במילואים בגילך?" נזפתי בו, והוא צחק ואמר שהוא לא מוכן לוותר על התענוג של להציץ במקלחות לחיילים צעירים, וכשהזעפתי פנים אמר שאני מתחיל להיות נודניק כמו אשתו.
התשובה הקנטרנית הזו סתמה את פי, אבל בהחלט הקלה על מצפוני כשחזרתי והזמנתי את אנטון שוב לדירתי ולמיטתי.
במשך כמה ימים הוא בא אלי כל ערב וישן אצלי כל לילה, עושה כל שביכולתו להשביע את רצוני, להחניף לי, לפנק אותי ולשעשע אותי. כל זמן שאיש לא ידע על הקשר ביני לבינו נהניתי מאוד מנוכחותו של אנטון בחיי. הוא היה צעיר מתוק ורב קסם ולשם שינוי התענגתי להיות המבוגר יותר, החכם והעשיר יותר, זה שיוזם וקובע ומחליט. 
את נקיפות המצפון בגלל חיליק הרגעתי בקלות מפתיעה, אומר לעצמי שמה שחיליק לא יודע לא יזיק לו. חוץ מזה הייתי בטוח שבמוקדם או במאוחר אנטון ישתעמם וילך לחפש לו גברים צעירים ממני. הרגעתי את עצמי שאם אנהג בתבונה ובחשאיות אין סיבה שחיליק ידע על ההרפתקה שלי.
לילה אחד, הלילה החמישי או השישי של אנטון אצלי, רבצנו יחד על הספה, מביטים באיזו תחרות ריקודים סלוניים שהוקרנה בערוץ רוסי שלפני כן לא ידעתי על קיומו. שנינו היינו ערומים למחצה, חבוקים ומשולבים זה בזה. הוא מרוכז ברוקדים על המסך, ואני מרוכז בו - בעורו הזהוב החלק ובגופו החטוב - כשהמנעול קשקש פתאום, הדלת נפתחה וחיליק הופיע בפתח.
הוא היה לבוש מדי ב' מקומטים, נשא צ'ימידאן מתפקע מכביסה, ונראה מסוקס, לא מגולח, גברי וזועם להפליא.
ההלם שעל פניו החזיר אותי בבת אחת לעצמי, גבר טיפש שנדלק על ילד חרמן ומשתעשע איתו בסתר במקום לחכות לאהבת חייו שיחזור אליו מהמילואים.
קמתי לאיטי מהספה וניגשתי בלב כבד אל חיליק, מצטער שאני לא לבד בבית ואני לא יכול לזנק לזרועותיו, להראות לו עד כמה אני מופתע ושמח לראות אותו ולהוכיח לו באותות ובמופתים שאני מוכן לתת את כל הכבוד לצה"ל.
ברגע שראיתי אותו התחרטתי על כל הסיפור עם אנטון וקיוויתי לאיזה קסם שיעלים את אותו ואת הריקודים הסלוניים המטופשים שלו ויאפשר לי לחבק בלב שלם את אהובי, אבל ידעתי שאיחרתי את המועד, תקעתי את עצמי לצרה הזו במו ידי ואין שום קסם שיוכל לחלץ אותי ממנה.
"חבל שלא התקשרת לפני שבאת חיליק." אמרתי וניסיתי לקחת ממנו את הצ'ימידאן הכבד.
הוא משך אותו ממני בחוזקה, מסרב להרפות ממנו. "באמת חבל, רציתי להפתיע אותך."
"הצלחת."
"כמה זמן זה כבר נמשך?" החווה בסנטרו לעבר הספה שם הצטנף אנטון בשתיקה, מצמצם את נוכחותו כמיטב יכולתו.
"שבוע. זה התחיל רק אחרי שהלכת למילואים להציץ לחיילים הצעירים במקלחות. אני כל כך מצטער שגילית את זה ככה... אין לזה שום קשר אלינו חיליק, אני אסלק אותו בשנייה ונוכל..."
"לא. אני לא רוצה להפריע לכם. אני אלך."
"לאן?"
"הביתה, לאשתי ולילדים שלי. שלום יניב."
"שלום חיליק."
החלפנו עוד מבט אחד אחרון מלא צער והוא הלך.

8. טעויות
במבט לאחור הקראש שלי על אנטון התחיל להתפוגג ברגע שחיליק הפתיע אותנו יחד. נכון, הוא הסכים בשמחה להצעה לגור אצלי עד שיסיים את לימודיו, אבל לשנינו היה ברור שזה סידור זמני ושהוא יעזוב לתל אביב ברגע שיוכל.
יש אנשים שימצאו טעם לפגם בכך שניצלתי את מצוקת הדיור של בחור צעיר ויפה וביקשתי ממנו שירותי סקס תמורת חדר בדירתי, להצדקתי אוכל להגיד שהוא לא סבל במיטתי ואפילו די נהנה.
אחרי כחודש כשנמאס לו ממני והוא עבר לישון בחדר האורחים שלי קיבלתי את זה בשלווה ואפילו בהקלה. אחרי שעבר לי הקראש עליו לא כל כך התחשק לי יותר לעשות איתו סקס ורווח לי שהרגשות האלו היו הדדיים.
עם הזמן נעשינו סתם שותפים לדירה, בתמורה לחדר שלו הוא הכין אוכל, דאג לקניות ולבישול, והיה חברה נעימה ביותר. עדיין היה לי נעים להביט בו, אבל כבר לא חשקתי בו יותר ואני די בטוח שהוא הביא לבית בחורים אחרים כשאני לא הייתי בסביבה. לא הייתה לי בעיה עם זה. הוא היה צעיר יפה תואר להפליא, וגם מעט תשומת הלב שהעניק לי הייתה מעל ומעבר למה שציפיתי ממנו. 
עוד בזמן שאנטון גר אצלי התגעגעתי נואשות לחיליק ועשיתי כמה דברים די פתטיים בניסיון לפייס אותו ולהחזיר אותו אלי.
זה לא עבד - המכתבים ששלחתי, המיילים, ההודעות והניסיונות המטופשים לפגוש אותו כאילו במקרה - שום דבר לא עזר. הוא היה תמיד מנומס ונעים הליכות, אבל קר מאוד ומסויג, ולאט לאט התייאשתי והפסקתי לנסות.
אחרי שאנטון הסתלק הרמתי טלפון לחיליק וסיפרתי לו שאני שוב לבד. 
"אני באמת מצטער, אבל אולי זה לטובה, אני לא חושב שהוא התאים לך." אמר בנימוס.
"אני יודע שלא, זה היה סתם קראש שעבר לי מהר. הוא גר אצלי כי אצלו בבית היה לו צפוף ולא נוח ללמוד."
"ולזיין."
"אין לי מושג בקשר לזה. הוא ישן בחדר האורחים."
"כן, בטח."
"אתה לא מאמין לי?" נפגעתי.
"זה באמת לא משנה עכשיו יניב, נכון?" השיב לי חיליק בחביבות אדישה ששברה אותי לגמרי.
"אני מצטער, אני נורא נורא מצטער חיליק. בבקשה תסלח לי."
"סלחתי לך כבר מזמן, וחוץ מזה זו הייתה אשמתי. לא הייתי צריך להגיד לך שאני הולך למילואים בגלל המקלחות הצבאיות, זו הייתה תשובה מטופשת ופוגעת. אני מקווה שאתה סולח לי."
"כן, בטח. תגיד, נוכל..."
"לא. מספיק. זה נגמר. אני מקווה שתמצא מישהו טוב יותר ממני, מישהו שבאמת יהיה פנוי בשבילך. בהצלחה יניב." איחל לי וסגר.

בכיתי כשסיפרתי על השיחה הזו ללילוש ששכב בבית חולים עם דלקת ריאות והמתין עד שהרופאים יגלו מה יש לו.
הוא ליטף את ידי בעדינות ושתק, מותש מכדי לדבר. הוא לא נראה טוב, וכשחזרתי למחרת לבקר אותו לא מצאתי אותו במחלקה ונבהלתי מאוד.
"העברנו אותו לחדר אחר." אמרה לי האחות, "הוא בבידוד, אתה בטוח שאתה רוצה לראות אותו?"
"בטח שכן. איזה שאלה, למה שאני לא אבקר אצלו? הוא חבר שלי."
"כן, אני יודעת. אולי כדאי שתשוחח עם הרופא." אמרה האחות בחוסר נוחות והתאמצה לא להביט בעיני.
דבר ראשון הרופא שאל אם קיימתי עם ליאור יחסי מין.
"לא, אף פעם. אנחנו לא חברים מהסוג הזה. למה אתה שואל? מה זה עסקך?" שאלתי, אבל האמת שכבר ידעתי את התשובה. "יש לו איידס? בגלל זה אתה שואל? הוא הולך למות?"
הרופא נאנח ואמר שיש עכשיו תרופות שמעכבות את הנגיף, אבל כל אחד מגיב להן אחרת, והמצב של ליאור ממש לא טוב, והוא גם מדוכא מאוד, ואם אני אסכים לשבת איתו קצת...
"הרי בשביל זה הגעתי, אבל אני לא יודע איפה החבאתם אותו."
הרופא לקח אותי לחדר צדדי בקצה המחלקה והתעקש שאשים מסכה על פי וכפפות על ידי לפני שאכנס אליו.
לילוש שכב, חיוור ורזה, במיטה היחידה שהייתה בחדר ונשם נשימות איטיות ורדודות. ברגע שהרופא הסתלק פשטתי את המסכה והכפפות, רכנתי ונשקתי לו על לחיו. "תעוררי, יפיפייה נרדמת שכמוך."
הוא פקח את עיניו וחייך חיוך חיוור. "אני יודע שאתה מעריץ את הנסיכה דיאנה יניב, אבל אתה לא מגזים קצת? אתה לא יודע שזה מסוכן לנשק חולה איידס?"
"שטויות. יש עכשיו תרופות חדשות, אתה תקבל אותן ותבריא."
"אני כבר לא אבריא יותר." אמר לילוש חרש ודמעות התגלגלו לאורך לחייו.
"אבל לילוש הרופא אמר..."
הוא הביט בי במבט נואש. "זה לא משנה, בין כה וכה אין יותר טעם לחיים שלי." אמר בפסקנות, ואז נכנסה אימא שלו, אישה מבוגרת וחולנית שליאור היה בנה היחיד, והוא חייך לעברה חיוך זוהר, מתבדח וצוחק כמו תמיד.
נשארתי איתו עד שהאחיות גירשו אותי החוצה, מבטיח לחזור גם למחרת וכך עשיתי במשך שבועיים תמימים עד שהוחלט שמצבו טוב מספיק כדי לשחרר אותו הביתה.
חוץ ממני, מאימא שלו ומעוד כמה חברים בודדים לא היו לו כמעט מבקרים. דווקא הוא שהיה כל כך מקובל והיווה מסמר המסיבה בכל מקום אליו הלך נשאר כמעט לבד כשחלה.
אחרי שיצא מבית החולים לילוש הפסיק לעבוד וישב רוב הזמן בבית אימו, בודד ומדוכא, חלש מכדי להסתובב בחוץ. ביקרתי אצלו כל יום וניסיתי לעשות הכול כדי לעזור. הוא בלע כמויות עצומות של תרופות ואני לקחתי על עצמי ללכת במקומו לבית המרקחת ולעשות בשבילו את סידורים עם הביטוח הלאומי שהעניק לו קצבת נכה. לפעמים גם עשיתי קניות עם אימא שלו שהתקשתה לסחוב מצרכים מהחנויות, ובעיקר ניסיתי לעודד אותו ולרומם את מצב רוחו.
יום אחד, כשעמדתי בתור בבית המרקחת במרפאת 'לין', נתקלתי פתאום בחיליק. רגע הבטנו זה בזה, מופתעים, ואז האירו פניו בשמחה למראה פני והוא הושיט לי את ידו וחייך.
"אתה חולה?" שאל והביט בשקית התרופות הגדושה שבידי.
"לא, זה בשביל חבר."
"כל כך הרבה תרופות? הוא בטח מאוד חולה."
"כן. זה... הוא... אני מעדיף לא לדבר על זה."
"בחייך, כולם יודעים שלילוש חולה איידס. יפה מצידך לטפל בו, אני מקווה שאתה נזהר."
"אל תדבר שטויות!" התרגזתי, "אין ממה להיזהר. אפשר להידבק באיידס רק מסקס או מעירוי דם של אדם חולה."
"בסדר, סליחה, אל תכעס." ביקש חיליק, נבוך קצת, "לא התכוונתי, מה שלומו?"
"ככה. יש לו ימים יותר טובים ופחות טובים, אבל המצב הגופני שלו פחות מדאיג מהמצב הנפשי. הוא נורא בודד ומדוכא, כואב לו שכל כך מעט מכרים שלו שמרו איתו על קשר."
"אתה חושב שהוא ישמח אם אני אבקר אותו?"
"הוא ישמח מאוד. יש לך זמן לבוא איתי עכשיו?"
"כן, בטח." אמר חיליק ללא היסוס, וככה, בזכות לילוש שכל כך התנגד לקשר שלי עם חיליק, שוב ישבנו יחד באותה מכונית, משוחחים כאילו לא נפרדנו בשנה שעברה בצורה כל כך מכוערת.
"תשמע סיפור." שח לי חיליק בדרך לביתו של לילוש, "לפני חודשיים הילדה נפלה מהאופניים ושברה רגל. התברר שזה שבר מסובך וצריך לנתח אותה כדי לתקן את העצם."
"אוי, מסכנה קטנה." נבהלתי, "היא בסדר עכשיו?"
"כן, היא בסדר גמור. כבר הורידו לה את הגבס והכל בסדר, אבל עשו לה בדיקות דם לפני הניתוח והתברר ללא צל של ספק שאני לא האבא שלה."
"מי עוד יודע על זה?"
"רק אני ואשתי והרופא כמובן. שרי נורא לחוצה שאבא שלה יגלה ומוכנה לעשות הכול כדי שאני לא אפתח את הפה."
"אסור לך לספר על זה לאף אחד חיליק." נבהלתי, "מפני שזה אומר שהילדה נחשבת לממזרה וזה עלול ליצור המון בעיות ו..."
"אני יודע, אני יודע, זה בסדר, באמת שלא אכפת לי. היא ילדה חמודה, אני אוהב אותה מאוד למרות שהיא דומה לאימא שלה כמו שתי טיפות מים. הנה, תראה." הוציא צרור של תמונות ורק אז ראיתי לראשונה את יובל בנו ואת טליה ביתו.
"היא דומה לאימא שלה ויובל דומה לך. בן כמה הוא עכשיו?"
"בן ארבע עשרה. היית מאמין? כשנפגשתי אתך הוא עוד לא היה בעולם והנה הוא כבר בן ארבע עשרה, הזמן רץ כל כך מהר."
"כן, הזמן רץ ואף אחד לא יכול להחזיר אותו ובכל זאת אנחנו מבזבזים אותו על ברוגזים ומריבות מיותרות." הערתי בנימה פילוסופית, החניתי את המכונית והנחתי את ידי על ברכו של חיליק.
הוא קפא לרגע ואז הושיט את כף ידו, הניח אותה על שלי, לחץ עליה בעדינות ואחר כך סילק אותה מעל ברכו. "בוא נלך לבקר את לילוש." אמר בנועם ויצא מהמכונית.
לא התייאשתי. המשכתי לרמוז לו בלי מילים שאני עדיין רוצה בו ושאני מצטער ומתחרט בכל ליבי על הסיפור עם אנטון. היו לי הרבה הזדמנויות לעשות את זה כי חיליק המשיך לבקר אצל לילוש וקשר קשרי חיבה מיוחדים עם אימו שעשתה הכול כדי להציל את בנה.
לילוש נאבק במחלה במשך כמה חודשים, אבל לאט לאט החל מצבו להידרדר. גופו נחלש ורצון החיים שלו הלך ודעך, ולבסוף הוא נפטר בשנתו בעוד אימו יושבת לצידו וקוראת תהילים.
חיליק ואני ארגנו את הלוויה הצנועה שלו וחיליק קרא על קברו את הקדיש. אני הייתי אמור לקרוא אותו, אבל הדמעות חנקו אותי ולא הצלחתי לדבר.
אחרי הלוויה ישבנו קצת אצל אימו הבוכייה ואחר כך חזרנו לדירתי.
מותש מצער ומבכי נשכבתי על מיטתי ועצמתי את עיני. חיליק הסיר את נעלי ואחר כך נשכב לצידי וחיבק אותי.
"לא הייתי עובר את זה בלעדיך חיליק. אני מאוד מודה לך שעזרת לי."
"אל תדבר שטויות, שמחתי לעזור לך. אם אני לא אעזור לך אז למי כן?"
"ולילוש אפילו לא חיבב אותך. הוא תמיד קרא לך אדון נשוי והתנגד לקשר שלנו."
"ובצדק, הגיע לך משהו יותר טוב מארוניסט פחדן כמוני."
"אבל אני אוהב רק אותך."
"אני יודע חמוד, גם אני אוהב אותך, אבל אני מאמלל אותך. אתה צריך למצוא מישהו אחר."
"אני לא רוצה. אתה מצאת מישהו אחר?"
"אחרי שנפרדנו הייתי בקשר עם נשוי אחד, בחור די נחמד, אבל בסוף הוא החליט להיפרד מאשתו ולצאת מהארון. הוא דווקא ניסה לשכנע אותי לעשות אותו דבר, אבל אחרי שסירבתי הפסקנו להיפגש."
"אתה חושב שיש סיכוי שאי פעם תיפרד מאשתך?"
"האמת שאני חי די בנפרד ממנה כבר עכשיו, אבל למען הילדים וההורים שלה אנחנו ממשיכים לסחוב יחד. היא דווקא אישה טובה, לא מגיע לה בעל כמוני. מאז שהילדה נולדה אנחנו כבר לא ישנים יחד בכלל. אני חושב שהיא עדיין בקשר עם אבא של טליה שגם הוא גבר נשוי."
"לפחות יש לה מישהו." הערתי ובפעם הראשונה בחיי הקדשתי מעט אהדה לשרי שעד אותו יום ראיתי בה יריבה וקינאתי בה.
הוא נאנח, אמר שהוא יודע שעשה המון טעויות בחייו והוא חושב שהיו המון דברים שכיום הוא היה עושה אחרת.
"גם אני טעות כזו?" שאלתי בחרדה ושוב נמלאו עיני דמעות.
"כן, אבל אתה טעות שאני שמח שעשיתי. אם הייתי חי שוב הייתי עושה אותה עוד פעם." אמר ברוך, וסוף סוף נישק אותי.