2. עונת מעבר

סבא הסתדר בנוחות רבה בדירה שהייתה פעם של ורד והרגיש כמו בבית. לירז קרא לו סבא סולי, שיחק איתו ברכבת החשמלית שלו, לקח אותו לגן השעשועים, הציג אותו לפני כל חבריו וחברותיו, וכל לילה היה הגנרל בא לברך אותו בלילה טוב. ביחד הם היו קוראים סיפורי ילדים, שומעים שירים בקלטת, ובדרך כלל נרדמים יחד, לירז במיטתו והגנרל על כורסת הנדנדה לצידו.

הצגנו בפניו את תהילה וגבי, דוב ויעל וכמובן את צבי ולהפתעתי כולם חיבבו אותו מאוד. הילל וסבא ממש התאהבו זה בזה, שיחקו שח יחד ואחר כך הלכו לטיולים ארוכים, משוחחים תוך כדי הליכה, אין לי מושג על מה.

אדם, כרגיל היה יותר מסויג, אבל לפחות לא התחצף. סבא נדהם לראות כמה שעות יכול היה האיש הצעיר הזה לשבת ולהתעמק בקריאה."יש לך עוד המון שנים לפניך," נזף בו."צא קצת, תזוז, תטייל, לך לחדר כושר, רוץ אחרי בחורות, הספרים יחכו לך." אמר ולקח מידו של אדם את הספר שלו, כרך של כל כתבי קפקא. פחדתי שאדם יפרט לו מדוע אין טעם לשלוח אותו לרוץ אחרי בחורות, אבל לשמחתי הוא התאפק ושתק.

באותו לילה כשבאתי לחדרו של לירז להעיר את סבא וללוות אותו לחדרו הוא ביקש ממני להיכנס ולשבת רגע."אני מקווה שאני טועה," אמר לי, נבוך מעט, "אבל לדעתי אדם לא רץ אחרי בחורות כי הן לא מעניינות אותו, אני חושב שהוא פייגלה, אבל אולי אני טועה?"

סבא המסכן, הוא כל כך קיווה שהוא טועה."אתה צודק סבא," הודיתי.

"הגברות יודעות?" שאל סבא בדאגה. בטי ושיר - שזכתה להערצתו ממבט ראשון - נקראו בפיו הגברות.

הנהנתי בשתיקה, מנסה לא להתחמק ממבטו האפור."נו שויין," אמר ונאנח אנחה יהודית מאוד."פעם עוד היו מתביישים ומסתירים דבר כזה, אבל היום אין בושה יותר. אולי יותר טוב ככה?" הוסיף בעברית במבטא אשכנזי מצחיק. התאומים הבינו אותו בלי קושי ורק אני נאלצתי לבקש תרגום.

גיליתי שסבא שלי, למרות גילו המבוגר, היה פיקח ובעל הבחנה, בעל ניסיון חיים של אדם מבוגר וסקרנות של נער.

לני ממש נדלקה עליו ושנייה אחרי שראתה אותו שלפה את מצלמתה והחלה לצלם אותו בהתלהבות. סבא נבוך מעט בהתחלה, ואחר כך, כשראה שפגיעתה אינה רעה התעלם מהמצלמה וניסה לדבר איתה, לני סיפרה לו בגילוי לב שהיא חיה עם החברה שלה ושהן ישנות יחד במיטה אחת והזמינה אותו לתערוכה שלה, סבא הסכים בלי בעיות.

אחר כך נתתי לפמיניסטית שלנו על הראש, "סבא שלי, בגילו, צריך לראות צילומי עירום? ולמה היית צריכה לספר לו שאת לסבית? מה את רוצה ממנו?"

לני, שנהנתה הנאה מרובה מהכעס שלי, צחקה לי בפרצוף, בעטה בי בקרסול והסתלקה. היא המשיכה לצלם את סבא, משחק עם לירז ברכבת שלו, משוחח עם הילל ומטייל עם מנגו.

אבא דיבר עם לירז כל יום בטלפון ושמע ממנו דיווח נלהב על סבא סולי. הוא הקפיד לדבר עם בטי ולשאול לשלומה, אבל סירב בתוקף לדבר עם הגנרל או לבקר אצלנו. לירז שהיה רגיל לראותו לעיתים קרובות התחיל להתלונן על העדרו.

"אבא, אם לא תבוא לסדר לירז יחשוב שהוא אשם, יהיו לו תסביכים. בטי תהיה אומללה, אני אהיה עצבני. למה שלא תבוא לסדר עם אניקה? תדברו, תאווררו את כל הכעסים הישנים שלכם..."

"לא." אמר אבא בזעם וטרק לי את הטלפון בפרצוף.

לפי התכנון של בטי היו אמורים להיות איתנו בסדר תהילה וגבי, אבא ואניקה, וכמובן התאומים, לני ורונה, ומיקי. רק שיר נעדרה, היא חגגה עם משפחתה.

חאתם נשאר לגור אצלנו ומיקי חזר מחוסר ברירה לדירה של גיא וגר שם תוך שהוא מחפש דירה יותר קטנה ופחות יקרה. הנער רצה לבוא איתו, אבל בטי סירבה לשמוע על זה.

"זה רק עניין של זמן עד שהוא יכנס איתו למיטה." אמרה בתוקף, "ושוב יהיו בעיות, הילד הזה צריך ללמוד. יש לו עוד כמה חודשים לגמור את הבגרות. כשהוא יהיה בן שמונה עשרה שיעשה מה שבא לו, עכשיו שיישאר כאן."

חאתם העלה את עניין התקציב של האכלתו ושאר ההוצאות שלו והיא צבטה את לחיו בחיבה."אתה תהיה העוזר של סבא סולי. אל תדאג, תעבוד קשה בשביל המשכורת שלך."

בהתחלה סבא הפחיד את חאתם הביישן, אבל אחרי כמה זמן הוא התרגל אליו ונרגע, ואפילו לימד את סבא לשחק שש בש. הוא דאג ללוות את סבא לפיזיותרפיה ועשה איתו את התרגילים בבית, עזר לו להתקלח ולקשור את שרוכי נעליו. סבא מצידו השגיח שלא יזניח את לימודיו ושיאכל היטב.

חאתם שקד במרץ על לימודיו, למרות שהשקיע הרבה יותר מאמץ מאדם ומהילל ציוניו היו בינוניים. בטי עזרה לו עם העברית והספרות ומיקי היה בא לביקורים ועובד איתו על האנגלית שלו.

בימים שלפני הסדר בטי נצלה בלי רחמנות את שלושת הבנים שהיו בחופשת פסח, והם עבדו קשה במה שהילל קרא עבודות רס"ר. הם ניקו וקרצפו כל פינה, בעוד בטי מתייגעת במטבח, מכינה אוכל שיספיק לגדוד. יום לפני ערב הסדר התחלתי להילחץ בגלל סרבנותו של אבא לבוא אלינו לסדר. ידעתי שאניקה שרצתה לבוא לא תעז להמרות את פיו, ברור היה שאם הוא יישאר בבית, היא תישאר איתו.

הגעתי למסקנה שרק פניה ישירה של הגנרל לאבא תעזור לפתור את הבעיה והחלטתי לרכך מעט את הגנרל לפני שאעלה לפניו את בקשתי.

בטי ושאר בני המשפחה לא היו בבית, סבא אמר שהם הלכו לחפש את לירז שלא חזר עדיין מהצהרון."הוא בטח אצל חבר." אמרתי בלי לדאוג במיוחד. ללירז היו המון חברים וחברות שנהגו לבקר זה אצל זה בלי תיאום מוקדם. רוב הזמן הילדים שוטטו בין גני השעשועים, או הבתים השונים, חופשיים ומאושרים, צורחים צועקים מתקוטטים. מתנהגים כחבורת פראים, בדיוק כפי שצריכים ילדים להתנהג.

"בוא סבא, נלך קצת לטייל." הובלתי אותו לקיוסק של הגרוזיני. הקיוסק שכן בבניין קטן מבטון שהיה חם בקיץ, קר בחורף, ומכוער כל ימות השנה.

בחדר הקדמי היה דוכן לממתקים, סיגריות, גלידות וכריכים. ומאחור, פתוח רק לנבחרים מעטים, היה עוד חדר שבו יכולת לשבת על כיסא פלסטיק לבן ליד שולחן פורמייקה עגול, כוס וודקה לפניך ולהשתכר בנחת.

זו הייתה הגרסא הצנועה של נשר לפאב, ומאחר ורוב האנשים שנהגו להשתכר העדיפו לקחת את הבקבוק הביתה, די היה בכך.

בעל המקום - מוסיה טיזאשווילי שנקרא בפי כל מוסה הגרוזיני, היה גבר מוצק, שעיר ומזיע דמוי טרול. לכבוד האביב הוא הסתפק בגופיה אפורה, מניח לכולם לראות את חזהו השעיר.

מוסה הקפיד שבחדר האחורי ישבו רק עולי חבר העמים, שגילם עולה על שלושים. אצל מוסה אדם שהתפרע פעם אחת בלבד אחרי שהשתכר, נפסל לכל החיים. צעירים, או כאלו שלא היו משלנו, לא זכו אפילו להזדמנות אחת ונפסלו על הסף. הוא סקר את הגנרל במבט אומד, הגיע למסקנה שלפניו לקוח מועדף והרים בזריזות את דלפק העץ השרוט, מניח לנו להיכנס, מחווה שבשבילו הייתה שוות ערך לפרישת שטיח אדום. סבא, לא מודע לכבוד הגדול, הזמין מיד וודקה תוצרת סנט פטרבורג, מתעקש לשלם מראש על כל הבקבוק היקר.

"מאז שאני אצלכם אני חוסך המון כסף." אמר בחיוך, "הפעם תרשה לי להיות בזבזן." שתינו כמה כוסות בשתיקה נינוחה בעוד סבא בוחן אותי בקפידה מצד אחד, ומוסה מציץ בי בדאגה מהצד שני. מאז הפעם הבלתי נשכחת בה נשארתי שיכור שלושה ימים ברציפות, מוסה הקפיד להשגיח עלי, סבא חש בכך ודרש לדעת אם משהו מציק לבעל הבית הנכבד.

למרבה הבושה מוסה התיישב לצידנו עם צלחת של בוטנים וחטיפים מלוחים אחרים, והחל לספר לסבא איך הייתי שיכור שלושה ימים תמימים בגלל בעיות עם האישה.

"נו, די לרכל." הבטתי בו בכעס.

רציתי לדבר על אבא ועל ליל הסדר, לא להעלות נשכחות מימים עברו. מוסה חייך והסתלק, מותיר אותנו לבד.

"אתה זוכר מה קורה כשאתה שתוי?" חקר סבא.

"רק אם זה משהו חשוב."

הוא הנהן כאילו ציפה לתשובה כזו בדיוק."ויש לך כאב ראש אחר כך?" המשיך.

"לא," עניתי.

סבא הניד בראשו בהבנה."בטי שותה?" התעניין.

"לא נוגעת במשקה, אף פעם לא השתכרה."

"היא טובה מידי בשבילך." חיווה סבא את דעתו בכנות.

"כן, אני יודע." אמרתי ולגמתי עוד כוס כדי לאזור אומץ ולעבור לנושא העיקרי של שיחתנו."תראה סבא, אני רוצה שתדבר עם הבן שלך, תשכנע אותו לבוא לסדר. לבטי זה חשוב מאוד וגם ללירז."

סבא נופף בידו בקוצר רוח."הילד הזה תמיד היה רגיש מידי. בוכה ומתעצבן מכל שטות. אימא שלו שמרה עליו מתחת לסינר שלה יותר מידי זמן." הוא מזג לעצמו ולי עוד כוסית ושנינו לגמנו.

מפלס הנוזל ירד עד לחצי הבקבוק, הרגשתי צלול לגמרי, גם סבא נראה בסדר גמור."הרבצת לו?" שאלתי.

"חס ושלום, אנה הייתה הורגת אותי אם רק הייתי מעז. גם אחרי שהיא מתה פינקתי אותו ודאגתי לו. איך אתה חושב שהוא פגש את אדי? כמובן שלא ידעתי שהוא יתחתן עם הבת של היקה המשוגע הזה."

"הכרת את סבא אדי?" נדהמתי ודחפתי לעברו עוד כוס. מזועזע מהרעיון ששני הזקנים האלה, שמחלציהם יצאתי, הכירו זה את זה עוד לפני שנולדתי.

סבא גיחך ברשעות למראה פני, "אתה בדיוק כמו ויטלי, כל מחשבה שעוברת לך במוח תכף רואים על הפנים. אל תשחק פוקר ילד, תפסיד את המכנסיים." ייעץ לי ומזג לעצמו עוד כוס.

"ולדמן ואני נפגשנו בסוף המלחמה, הוא היה רק סמל, אבל דיבר גרמנית מצוינת ויחד חקרנו את השבויים הגרמנים וגם עזרנו להם לדבר מידי פעם. קצת סטירות, קצת בעיטות, לרענן להם את הזיכרון." הוא נאנח ושתה שוב."אדי שנא את זה. אחר כך הוא היה בוכה ומשתכר. לא ידע לשתות בכלל הייקה פוץ הזה." הוא דחף כוס מלאה לעברי ואני שתיתי בצייתנות.

הייתי זקוק לכוסית הזו אחרי מה ששמעתי. סבא אדי שלי, הקפדן והאנין, שאהב להעיף עפיפונים ולקרוא שירה בלטינית, חקר שבויים בעינויים? לא יאומן.

"כשויטלי ברח למוסקבה לא מיהרתי להחזיר אותו, חשבתי שעדיף שיירגע קצת." הסביר סבא, "היו לי במוסקבה עוד די חברים מהמלחמה ובכל מקום שהוא הלך קיבלו אותו יפה. לא אמרו לו כלום, שלא ייעלב. שיחשוב שהוא מסתדר לבד. היה כאן ושם, עד שנפל כמו כולם."

"נפל לאן גנרל?" מזגתי לו עוד כוסית.

"נפל בידיים של אישה." השתומם סבא על טיפשותי. "הבת של אדי, האימא שלך. התאהב, התחתן, נעשה גבר."

איך הוא מדבר כל כך ברור אחרי כל מה ששתה? ממש פלא פלאים.

"וויטלי יודע?" שאלתי, רוכן להביט מקרוב בעיניו שנותרו צלולות וממוקדות. סבא משך בכתפיו הבעת בוז שפוכה על פניו הרחבים כאומר אולי כן ואולי לא, מי יודע?

קולו של מוסה נשמע מבחוץ, "אבל מאדם פרידמן." הפציר, "את יודעת שאצלי אין כניסה לנשים."

"זה עניין של חיים ומוות מוסה. אני חייבת לדבר איתו." ענתה בטי בתוקף.

"כן, אבל..." הביט מוסה בחוסר אונים בבטי המרימה את הדלפק ונכנסת בלי היסוס לקודש הקודשים.

"לירז נעלם וגם כל הכסף שהיה לו בקופה איננו." הודיע לי בטי, משתדלת לאזור  כוח ולא להיכנע להיסטריה.

"הוא בטח אצל חבר," ניסיתי להרגיע.

"לא נכון! בדקנו אצל כולם, הוא נעלם." היא העיפה מבט על הבקבוק המרוקן ועל הכוסות, והתיישבה על כיסא הפלסטיק הלבן.

התיישבתי לצידה ולקחתי את ידיה הקרות בידי, מנסה לחמם אותן.

"הוא בטח לקח את הכסף והלך לסופר הגדול לקנות משהו." הצעתי - הסופר הגדול נמצא בתל חנן, בדרך לטכניון, היינו עושים שם קניות מרוכזות רק פעם בשבוע. לירז אהב את המעברים המרווחים, העגלות החדישות ושפע הממתקים והצעצועים שנחו ליד הקופות.

בטי הנידה בראשה לשלילה, "צלצלתי למנהל והוא לא שם, וחוץ מזה אני בטוחה שהוא לא היה הולך לבד רק בשביל לקנות ממתקים. הוא ילד מאוד מחושב וזהיר."

היא צדקה, לירז אהב סדר יום קבוע ותיעב הפתעות. החיים הלא בטוחים אצל ורד גרמו לו לאהוב חיי שגרה מסודרים ולהיזהר מהרפתקאות.

היא הביטה בי מודאגת, "אתה חושב ש..." היא לא השלימה את המשפט אבל ידעתי שהיא  פוחדת שסייף עבדל ראזק התחרט והחליט לקחת חזרה את בנו.

לפני שהספקתי לענות - לא היה לי מושג מה עמדתי להגיד, הוודקה דברה מגרוני וההיגיון שלי שבת - צלצל הנייד של בטי.

היא הקשיבה והצבע חזר לפניה החיוורים, "תודה ויטלי… כן… נורא דאגנו… כן. בטח, הוא כאן לידי, וגם סולומון. כן, אני מבינה, בסדר, אבל זו גם אשמתך. יופי, נהדר, להתראות." היא קמה ממקומה, שוב רגועה. "הוא אצל ויטלי ואניקה. עכשיו הוא מתקלח, נדבר איתו בערב. הוא יחזור מחר עם ויטלי ואניקה כשהם יבואו לסדר פסח, אתם באים?"

נשרכנו אחריה, גורמים לחבורה של פנסיונרים גרוזינים, שבאו לשתות קצת לפני ארוחת הערב, להירתע בתדהמה למראה בטי שיצאה בשוויון נפש מקודש הקודשים הגברי, ועיכסה לה בדרכה הביתה, מנענעת בתמימות את ישבנה היפה העטוף בחצאית ג'ינס צנועה.

***

לירז חזר למחרת אחרי שהתפנק אצל אבא ואניקה. הוא קיבל עוד מערכת שלמה של פסי רכבת עם קרונות, ומי יודע עוד כמה פינוקים וממתקים והיה גאה מאוד בעצמו על שגרם לסבא ויטלי לבוא לסדר.

דברתי איתו בטלפון עוד באותו ערב, מסתבר שהפרחח הקטן חסך לעצמו כמה עשרות שקלים מהכסף שהיה מקבל ממני ופשוט עלה על מונית, נסע לבת גלים והלך לדירתו של אבא ברגל, חוצה בדרכו כמה כבישים די סואנים. מזל שאניקה ואבא היו בבית.

הסברתי לו שלברוח מהבית זה מאוד לא אחראי ומסוכן, ושכמעט קראנו למשטרה לחפש אותו. לירז הקשיב בתשומת לב, ביקש סליחה על הדאגה שגרם לנו, ואחר כך הסביר לי שלא הייתה לו ברירה.

"רציתי להגיד לויטלי שהוא חייב להשלים עם סבא סולי ולבוא לסדר פסח. אני רוצה שכולם ישמעו איך אני שר את הקושיות ויראו איך אני מוצא את האפיקומן. אף פעם לא הייתי בסדר פסח אמיתי."

נאלצתי להודות שגם אני לא. עד היום הצלחתי להתחמק מההזמנות שופעות החסד של הישראלים שהכרתי וביליתי בחג הפסח כשאני אוכל ושותה חמץ בלי שום בעיה, בגלל בטי זה נגמר, מעכשיו אהיה כשר לפסח.

"בטי נורא כועסת?" חקר לירז, וסוף סוף נשמעה קצת דאגה בקולו.

"בטח שהיא כועסת," שיקרתי, "וגם אני, למה לא אכפת לך שאני כועס?" לירז הקדיש לנושא שתי שניות מחשבה לפני שענה, "כי אתה נרגע מהר. אני רוצה לדבר עם בטי." דרש.

בטי דיברה בטון רציני, מנסה לגרום לפושע הקטן רגשי אשמה."זה לא בסדר לברוח מהבית. יכולת להידרס, או ללכת לאיבוד, אני מאוד מאוכזבת ממך. חשבתי שאתה ילד  אחראי. אני כן אוהבת אותך, אני רק... היא התחילה לחייך."טוב בסדר, אל תשכח לצחצח שיניים. לילה טוב מתוק."

"הוא כזה ממזר הילד הזה," חייכה אלי, "מעניין ממי הוא למד להתחנף ככה?" כרכה את ידיה סביבי, "גם אתה מתוק למרות שאתה כעסן ושתיין," אמרה בחיבה וסתמה את פי בנשיקה.

"על מה דברת עם סבא סולי?"

סיפרתי לה על סבא אדי וסבא סולי שלחמו יחד במלחמה והיא הקשיבה כמו שרק בטי ידעה להקשיב, עיניה פקוחות, עוקבת מרותקת אחרי כל מילה.

"מעשה אבות סימן לבנים." אמרה כשסיימתי, וסיפרה לי שגם אבא שלי ידע כל הזמן היכן אני. ועקב אחרי כל הזמן ממוסקבה, מחכה שאפסיק לכעוס עליו. הוא גם היה בלוויה של אימא. הייתי שיכור מכדי לשים לב, וגם בלוויה של סבא אדי הוא היה, עוקב אחרי מרחוק.

"הוא אף פעם לא עזב אותך מקס." אמרה, ולקחה אותי למיטה. 

***

סדר פסח עבר איכשהו. לירז שר נפלא את הקושיות, ואחר כך מצא מיד את האפיקומן והחזיר אותו תמורת הבטחה לאופניים חדשים. סבא ואבא התנהגו בקרירות אחד כלפי השני וישבו רחוק ככל האפשר זה מזה, מקשיבים בנימוס להילל וגבי שקראו לחליפין מההגדה. מי שסבלה יותר מכול הייתה אניקה שנראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי בעוד רגע.

בטי נזפה חליפות בשני הגברים ביידיש מהירה שגרמה לכול מי שהבין אותה לחייך. דרשתי תרגום אבל הילל הודיע לי שרק ביידיש זה נשמע מצחיק ושאפסיק לנדנד.

סבא ואבא חייכו אליה בנימוס והמשיכו להתעקש. לקחתי את אבא הצידה בזמן שחיכינו לאוכל, וניסיתי להפתיע אותו בידיעה שסבא עקב אחריו וידע כל הזמן מה קורה איתו. אבא לא הופתע, "כן, אדי סיפר לי רבע שעה אחרי שנפגשנו שהוא מכיר את הגנרל. רציתי להסתלק מיד, אבל אז אימא שלך נכנסה ונשארתי."

אכלנו ארוחה נהדרת ואחרי שהקינוח של אניקה, מין עוגה עשויה קרם ואגוזים נזללה עד תום, המשכנו בקריאת ההגדה. הילל הסביר לי הכל ופעם ראשונה שהבנתי על מה מדובר בכלל. הם היו עושים כל פעם הפסקות בשביל לשיר, ושרו שירים בלדינו ובעברית שמעולם לא שמעתי, שתו מעט וצחקו המון.

אחרי שכל העסק נגמר היינו מותשים מרוב אוכל ודיבורים ורצינו רק לנוח. הבנים הלכו לחדר של הילל והתארגנו שם עם שקי שינה. גבי ותהילה קבלו את עלית הגג של אדם שקצת החמיץ פנים - בטי הכריחה אותו לסלק פוסטרים נועזים שתלה על הקירות - אבל ויתר.

אבא ואניקה יצאו בדרכם הביתה ולהפתעתי הגנרל ליווה אותם, נישק באבירות את ידה של אניקה, ביקש ממנה סליחה על שעליה לסבול מהבן העקשן שלו, ואז לחץ את ידו של אבא הנדהם ונישק אותו על לחיו. עמדנו קצת המומים בפתח, מביטים באבא הנרעש שקפא לרגע במקומו ואחר כך החזיר לסבא חיבוק מהיר, אחז בזרועה של אניקה והסתלק.

החלפתי מבטים עם בטי, "עכשיו כבר ראיתי הכל," היא אמרה בחיוך.

סבא יצא לטיול. "אני צריך להוריד את האוכל," הודיע לנו והסתלק לכיוון גן השעשועים.

"הוא נפגש שם עם סבתא של נטלי." הלשין אדם, "הם נעשו חברים ממש טובים."

עזרתי לבטי לאסוף הכל ולסדר את המטבח, דרך חלון המטבח ראיתי את מיקי יושב על הספסל בחצר האחורית ומעשן. חאתם, שחגג איתנו, ישב לידו וניסה לדבר איתו, אבל מיקי התעלם ממנו.

"תשלח את חאתם לישון ותבדוק מה שלום מיקי," אמרה בטי, "ואל תיתן לו לנסוע הביתה. הוא שתוי."

היא נשקה לי והלכה לישון, בודקת בדרך שהילד מכוסה. יצאתי החוצה, חאתם המסכן היה הרוס מעייפות, אבל מתוך נאמנות למיקי נשאר לשבת לידו, מפהק שוב ושוב ומשפשף את עיניו.

"לך לישון חאתם." אמרתי לו. הוא הביט בי בעיניו הכהות והעצובות. "אני דואג לו. אל תעזוב אותו לבד."

טפחתי על שכמו, "אל תדאג יהיה בסדר." הוא קם ונשען עלי, "אני לא רוצה לישון עם אדם. אני רוצה להיות עם לירז." אמר בקול ילדותי.

"בסדר," הסכמתי, "תישן איפה שאתה רוצה, לילה טוב."

"אדם מציק לילד בגללי," אמר מיקי ומעך את הבדל של הסיגריה בפחית קטנה. "זה לא עוזר בכלל," אמר בעצב, "שום דבר לא עוזר יותר." הוא נשען על כתפי. "אם לא הייתי הומו הייתי מתחתן עם בטי." הודיע לי.

"כן ואם אני הייתי הומו היית נמצא איתי במקום עם כל מיני מנוולים ששוברים לך את הלב." השלמתי בחיוך את החלק השני של הפנטזיה שלו.

"אם הייתי נוסע לאי בודד," אמר מיקי, "הייתי לוקח איתי אותך, את בטי ואת הילד וגם את חאתם, ואולי גם את הילל ושיר. את כל השאר הייתי מעיף לעזאזל." הוא התחיל לגלגל עוד סיגריה ואחר כך התייאש, הפסיק ופנה אלי, מביט בי במבט בוחן, כאילו ראה אותי לראשונה. "מקס." אמר בקול חגיגי ולקח את פני בשתי כפות ידיו הארוכות והיפות.

לרגע חשבתי ששוב ינשק אותי, אבל מיקי רק חייך. "תפסיק לדאוג. אתה לא פושע מלחמה ולא סוטה מין."

"בסדר." הבטחתי. "מה שלומך מיקי?"

"לא בסדר." אמר מיקי. "אבל נעזוב את זה, אני רוצה לספר לך עכשיו משהו חשוב, מבטיח להקשיב ולא להתרגז?"

"כן, אבל אתה כבר יודע שההבטחות שלי לא שוות כלום, במיוחד כשזה נוגע לבטי."

מיקי צחק, "כן, זה נכון. תגיד, שמת לב שיורי נעלם בזמן האחרון?"

"כן בערך, הוא עובד קשה, הוא בסדר?"

"לא כל כך, תראה הוא... בטי והוא..."

כל הדם עלה לי לראש, שוב יורי מנסה לגנוב ממני בחורה, קמתי מהספסל, "אני אהרוג אותו." הודעתי למיקי שנרתע ממני.

"לפני שאתה הורג מישהו שב ותקשיב," אמר, "בטי באה אלי כל יום רביעי כדי להדפיס עבודות במדפסת שלי. בחודש האחרון יורי התחיל לצוץ אצלי כל פעם שהיא באה. מסתבר שהוא נדלק עליה כשהם נפגשו ביום של אסון המסוקים. זו הסיבה שהוא התנדב לעבוד במקומה בהוספיס, הוא אוהב אותה, הוא אמר לי שהיא אהבת חייו."

"מי, יורי?" צחקתי בפרצופו. "אין מצב." החוויתי תנועת ביטול בידי.

מיקי התעצבן. "למה אתה חושב שהוא נפרד מקטיה?" שאל בכעס.

"את מי מעניינת קטיה!" עניתי בגסות, "מה קרה אצלך בדירה?"

מיקי נאנח. "זהו, שכלום לא קרה. בטי חשבה שהם נפגשים במקרה, וגם אני לא חשדתי בכלום. מאז שעברתי לחיפה הוא היה בא לבקר מידי פעם. לא קלטתי בהתחלה שתמיד אנחנו מגיעים לדיבור עליך ועל בטי. דווקא גיא שם לב לזה, אבל לא האמנתי לו. יום אחד הייתי צריך לצאת ובטי נשארה איתו לבד. אני חושב שהוא ניסה לנשק אותה או משהו. בטי נבהלה ונתנה לו מכה מאוד חזקה עם סרגל מתכת שאני משתמש בו לפתיחת מכתבים." הוא השתתק ובדק את פני, "אתה בסדר?" שאל באנגלית, "אפשר להמשיך?"

הנהנתי, מבולבל לגמרי. "היא גם דחפה אותו תוך כדי כך, הוא נפל מהכיסא על הרצפה ושם מצאתי אותו, מדמם כהוגן. עשו לו שני תפרים בשפה והשאירו אותו להשגחה כי היה לו זעזוע מוח. עוד מבית החולים הוא שלח לבטי פרחים עם התנצלות." מיקי צחק בלגלוג, "זאת אהבה! היא כמעט הרגה אותו והוא מתנצל."

למראה פני הוא הפסיק לצחוק והרצין שוב. "פעם היא לא הייתה מעיזה להילחם עם גבר. אתה נתת לה אומץ, למרות שאני לא חושב שיורי היה מנסה משהו בכוח, הוא לא הטיפוס."

"בניגוד אלי אתה מתכוון. כנראה שאני כן הטיפוס." הערתי במרירות. מכל הרגשות הסותרים שחשתי הרגש החזק ביותר היה אכזבה. "למה היא לא סיפרה לי?"

"היא פחדה מקס, היא יודעת שאתה ויורי תמיד התחריתם על בחורות והיא פחדה מהתגובה שלך."

נאנחתי, שוב פעם פישלתי. ידעתי בדיוק מתי זה קרה. באותו ערב בטי המליחה יותר מידי את החביתה, שרפה את הטוסט, וקיבלה כוויה ביד מהטוסטר. היא צעקה בבהלה ושלפוחיות פרחו על קצות אצבעותיה הקטנות. מבוהל מהכאב שראיתי בעיניה הידקתי לידה חבילת אפונה קפואה עטופה במגבת, וצעקתי עליה שתפסיק להיות כל כך מגושמת. היא שתקה, כמו תמיד כשהייתי מתרגז, וחיכתה בסבלנות שאירגע ואחזור לעצמי.

"אם לא הייתי כזה חרא היא הייתה מספרת לי בעצמה. היא בקשה ממך לספר לי?"

מיקי משך בכתפיו. "היא הרגישה שאתה מתגעגע אל החבר שלך. אתם חברים כבר המון זמן נכון?"

"מהיום הראשון בגן הילדים." עניתי בעצב. הידידות שלנו שרדה המון משברים ומריבות, היינו תחרותיים ומטורפים כמו כל הנערים, אבל עד כה יורי מעולם לא התאהב. הוא תמיד השיג אותן בקלות בעזרת קסם אישי ופנים יפים. כל בחורה שהייתה שלי עברה בשלב זה או אחר לידיו. עד כה זה לא היה אכפת לי, אפילו הרומן שניהל עם לאריסה בחודשים שחלפו בין השחרור שלי לשלה, לא הצליח להרוס את החברות שלנו. נודע לי על זה רק באמריקה, לאריסה הטיחה את סיפור הבגידה המכוער שלה בפני בימים האחרונים שלנו יחד. אז כבר לא אהבתי אותה יותר והייתי אדיש למה שאמרה. כשחזרתי יורי הודה בכך בחצי פה, וביקש את סליחתי באותה דרך אגבית וקלילה שמעולם לא יכולתי לעמוד בפניה. 

"יורי תמיד שכב עם החברות שלי. זו כבר מסורת אצלנו." אמרתי בקול רגוע כדי לא להפחיד שוב את מיקי. אני לא חושב שהטעיתי אותו, הוא עדיין שמר מרחק ממני, מציץ בי בחשש. "אבל אף פעם לא הייתי נשוי. חשבתי שהוא מבין את ההבדל בין אישה נשואה לחברה. אני מתאר לעצמי שהוא לא יודע שהיא בהריון?"

"הוא יודע עכשיו. סיפרתי לו. הוא באמת מאוהב בה מקס. כשהרגש הזה פוגע בך בפעם הראשונה בגיל שלושים זה רומס אותך. הוא כבר לא מעז לדבר איתה יותר, רק מחכה לה ליד הדירה שלי, מתחבא כמו איזה כלב מאחורי עץ רק כדי לראות אותה. זה מעורר רחמים. אחרי שהיא הולכת הוא בא ומדבר איתי קצת. הוא מתגעגע אליך מקס. חסרות לו השיחות אתך, אני סתם תחליף עלוב."

התחלתי לצחוק. "הוא רוצה לספר לי כמה הוא סובל כי אשתי לא רוצה אותו?" מיקי פרש את ידיו בחוסר אונים ושתק. "הוא נפגע קשה? הפנים שלו בסדר?" שאלתי, מופתע מהדאגה שחשתי, למרות הכל היה אכפת לי ממנו.

"נשארה לו צלקת קטנה על השפה. זה נראה די סקסי בעצם."

משכתי בכתפי. "טוב, אני אתקשר אליו בעוד כמה ימים, אולי אחרי התערוכה. רק שלא יספר לי מה הוא מרגיש כלפיה. אני לא רוצה לדעת." משכתי את מיקי מהספסל ותמכתי בו בדרך למיטה.

"רק אל תציק לבטי." ביקש, "תזכור שהיא לא אשמה." התחנונים בקולו הרגיזו אותי.

"אני יודע," רטנתי, "אתה חושב שאני לא יודע?"

אני לא אתרגז ולא אצעק על בטי הבטחתי לעצמי, אני פשוט אשכח מכל הסיפור ולא אדבר עליו לעולם. קיוויתי שאת ההבטחה הזו אצליח לקיים. "בעצם המצב שלכם די דומה." אמר מיקי, ונשען על המשקוף, נמצא בשלב הפטפטני של ההתמסטלות שלו, "מאוהבים בפעם הראשונה ומתנהגים כמו מטורפים. אתה והקנאה שלך, והבהלה שלך כל פעם שנדמה לך שהיא לא אוהבת אותך יותר... דביל, היא כל כך אוהבת אותך והיא כל כך נאמנה לך ואתה..." הוא השתתק ופיהק, "אני הרוס, נמשיך מחר. לילה טוב נסיך מתוק." חיבק אותי.

הציטוט מהמלט היה סימן בדוק לכך שהוא מחוק מעייפות וחשיש. כרכתי את זרועי סביבו וכיוונתי אותו לדלת כשמנגו פלט פתאום גרגור נביחה חרישי, אות אזהרה שמישהו מתקרב. שמעתי צעדים מגששים בזהירות במורד המדרגות החשוכות ואז גיא הופיע פתאום, מביט בי ובמיקי עומדים חבוקים בכניסה האחורית לבית, מוארים רק למחצה באור הקלוש שבקע מהמנורה התלויה מעל לראשנו.

הוא היה מגונדר כמו חתן בחולצה לבנה עם עניבה צהובה ופיכח לגמרי. "חג שמח חברים וחברות." קרא וחייך אלינו בלעג.

מיקי החוויר פתאום ונאחז בי בחזקה כדי לא ליפול. "למה אתה לא עם כלתך המסמיקה?" שאל  באנגלית.

גיא התקרב אלינו בוחן את מיקי בקפידה. "אתה מסטול מיקי, בגלל זה אתה מחובק עם מקס. חשבתי ש..." הוא נאנח כאילו אבן ירדה מעל ליבו. "לרגע חששתי שאתה ומקס... מצטער."

"טעות לעולם חוזרת." אמרתי בחביבות, השענתי את מיקי על הקיר וניגשתי אליו. הרמתי אגרוף בתנועת הטעיה, הוא התחמק הצידה, חושף את צידו הימני, וחטף ממני בעיטה הגונה בקיבתו.

מיקי צעק, ניסה לגשת אליו ונפל. גיא השתופף על הקרקע, גונח מכאב, מנסה לנשום ולקלל באותו הזמן. עזבתי אותו והרמתי את מיקי שבכה וניסה להשתחרר ממני. גיא קם לאיטו, "הרבצת לי בגלל מיקי או כי חשבתי שאתה הומו?" שאל.

אם יש משהו שאני שונא זה חוכמולוגים ששואלים שאלות מהתחת גם כשהם בקושי נושמים. "החטפתי לך כי מגיע לך." אמרתי בקרירות, והסתלקתי לחדר שלי.

בטי התעוררה למחצה כשנכנסתי למיטה והתכרבלה בזרועותיי, חמימה ורכה, דוחפה לעברי את ישבנה, מניחה את ידי בין שדיה ומיד אחר כך נרדמה שוב. דחפתי את פני בשקע כתפה, נושם את ריחו המריר מתוק של שערה וישנתי שנת ישרים עד הבוקר.       

"אני מסטול" אמר מיקי, יושב על הקרקע ותומך את ראשו בידיו, "מה אתה עושה כאן?"

גיא התיישב לצידו והניח יד מגששת על כתפו, "פוצצתי את כל העסק. מיד אחרי האוכל הודעתי לכולם שאני לא מתכוון להתחתן עם מורן כי אני הומו, ושאני חוזר לחיפה לברר אם החבר שלי מוכן לסלוח לי ולקחת אותי חזרה." מיקי עוצם את עיניו ופורע את תלתליו הבהירים לערמה מדובללת.

"אני מוכרח ללכת לישון גיא." לחש באנגלית. "לך הביתה לישון, נדבר מחר."

גיא ניסה לחבק אותו, "אל תגרש אותי מיקי, בבקשה." התחנן.

מיקי דחף אותו מעליו והתנדנד לכיוון הדלת. גיא קם ותמך בו, "בסדר, עשיתי טעות." אמר בקול מובס. "לא באתי בזמן טוב, העלבתי את מקס שנשוי באושר לבחורה מדהימה, ואני מנסה ללחוץ עליך כשאתה מסטול ועייף. למה בעצם אתה מסטול בליל הסדר?"

מיקי כרך את ידיו על צווארו, "מה אתה חושב?" שאל בקול חנוק.

הם נכנסו לחדרו של הילל והתכרבלו יחד בשק השינה של חאתם ונרדמו חבוקים ומחייכים.

ברגע האחרון בטי לא רצתה ללכת לפתיחת התערוכה של לני."אין לי מה ללבוש," אמרה, מחטטת בין הבגדים התלויים בארון, "אני נורא שמנה, אולי כדאי שאני אשאר בבית?"

החלפתי מבטים עם מיקי. אני התעצבנתי ומיקי היה משועשע, "בחורה בסוף החודש השלישי מתחילה להתעגל פה ושם בטי. זה לא אומר שאת שמנה." טען והחל לחפש לה בגד הולם. מיקי תמיד התנהג ככה עם בטי, מלביש אותה, מסרק אותה, מתנהג כאילו היא בובה שנועדה לשעשועו הפרטי.

יצאתי משם, מניח למיקי לשכנע את בטי לבוא. ברור היה לי שהיא חייבת להיות איתנו בתערוכה. מה כבר היה לי לעשות שם בלעדיה?           

בטי פושטת את החלוק שלה ולובשת שמלה כחולה, בודקת בביקורתיות את המכפלת. זה לא קצר מידי? איזה גרביונים ללבוש?"

מיקי מחטט במגירת הגרביים ושולף גרביונים כסופים נוצצים. "מאיפה כל הדברים המדהימים האלה?" הוא שואל, בוחן כמה זוגות של גרביונים שחורים דקיקים עם דוגמת תחרה נועזת.

בטי מתחילה לגרוב את הכסופים, "מקס הביא לי מתנה מחו"ל."

מיקי מרים את גבותיו בבדיחות הדעת, "לך או לעצמו?" היא מנסה לחייך, אבל לא מצליחה. "מה קרה מתוקה?" הוא מחבק אותה, מרים את שערה ומנשק את עורפה. "אם גיא יראה אותך הוא שוב יתעצבן." היא אומרת, ודוחפת אותו הצידה.

מיקי מעווה את פניו, "הדרך הטובה ביותר לשמור על אהובך היא לתת לו חופש." הוא מצטט באנגלית. "שניהם צריכים ללמוד את זה. סיפרתי לו על יורי, הוא אמר לך משהו?"

בטי מביטה בו בעיניים רחבות ומודאגות, "מתי? הוא לא אמר כלום."

"בליל הסדר, כמה דקות לפני שגיא חזר."

בטי קמה וסוקרת את עצמה בראי. "יורי התקשר אתמול בלילה ואמר שהוא יפגוש אותי בתערוכה. גם קודם לא היה לי חשק ללכת ועכשיו כשמקס יודע..." היא צונחת על המיטה לצד מיקי, "אני כל כך עייפה מזה." היא גונחת.

מיקי מחבק אותה בחום "הכל יהיה בסדר חמודה, אני אשמור עליך. יורי בטח רק רוצה להיפרד ממך. הוא נוסע בקרוב לחו"ל. הכל יסתדר, תני נשיקה." הוא פותח את הכפתור העליון בשמלה ומנשק את כתפה החלקה. 

גיא ישב על כיסא במטבח ושתה קפה, ברגע שנכנסתי הוא קם ממקומו והביט בי. "מה קורה גיא?" שאלתי בקלילות ונגעתי בכתפו בדרכי לכיור, מקווה שלא ניכנס לוויכוח דווקא עכשיו.

גיא ומיקי חזרו זה לזה אחרי שגיא פיצץ את תכניות החתונה שלו. הם חזרו לגור יחד בדירה של גיא כאילו כלום לא קרה, מיקי פשוט רצה להמשיך את החיים שלהם כמו קודם, אבל זה לא עבד משום מה. גיא ויתר למען מיקי על החלום הבורגני שלו ורצה שמיקי, בתמורה, יוותר גם על דבר מה יקר.

"לא אכפת לך שמיקי מלביש אותה? לא מפריע לך שהם נדבקים זה לזה כל הזמן?"

"לא. הקשר שלהם תמים לגמרי, אל תציק למיקי, בטי היא כמו אחות בשבילו." אמרתי, מנקה את הכיור והשיש ומטעין את המדיח.

"לא ראיתי שהאחים שלה נוגעים בה ככה," רטן גיא בזעף. "ואני לא מבין למה מיקי היה חייב לעצור אצלכם? למה לא נסענו ישר לתערוכה?"

לא ידעתי מה לענות לו. היו הרבה דברים שלא הבנתי. לא הבנתי למה מיקי אוהב כל כך את בטי? לא ידעתי להסביר למה אני קשור כל כך למיקי? ובטח שלא הבנתי למה בטי אוהבת דווקא אותי.

"ובמופלא ממך אל תחקור." עניתי לו בציטוט, מנסה להפעיל עליו את השיטה של בטי. כמו שזה לא עבד עלי זה לא עבד גם עליו. הוא העווה את פניו ברשעות ובטח תכנן עוד כמה הערות נבזיות, אבל לירז נכנס פנימה עם הרולר בליידס החדשים  שלו, ובטי הופיעה פתאום, זוהרת בשמלה כחולה קצרה עם גרביונים אפורים כסופים שהבליטו את רגליה הארוכות ואחרי הופיע חאתם עם מברשת בידו ומיד התנפל על בטי והחל לקלוע את שערותיה, מגרש את כולנו החוצה.

חאתם התגלה למרבה הפלא כספר מוכשר. הוא סיפר את בטי ואת שיר, ואחר כך עבר לראשיהם של כול בני הבית ומשם עבר לשכנות, וכבר קיבל הזמנות מנשים מכל נשר ותל חנן, ואפילו מטבעון באו אליו נשים להסתפר. נתתי לו הוראות מדויקות בקשר לשערה של בטי, והוא היחיד שלא חשב שאני נודניק מעצבן כשהסברתי לו שאני אוהב את שערה ארוך וטבעי, בלי ריחות מגעילים של צבע.

***

בית יד לבנים בטבעון הוא מבנה לבן ונאה הניצב על ראש גבעה קטנה בכניסה לטבעון. חלונות זכוכית גדולים מכניסים פנימה את הנוף, הרצפה עשויה שיש מלוטש וכל האווירה במקום אומרת תרבותיות נעימה ומודרנית. המבנה כולל גם ספריה גדולה עם פינת ילדים נחמדה, ובקומה השנייה שוכנת ספרית עיון וחדר לימוד.

התערוכה של לני נחלה הצלחה עצומה. תאריך הפתיחה נקבע בתבונה רבה ליום הראשון של חול המועד, אנשים חיפשו תעסוקה בחופש והגיעו בהמוניהם. התערוכה התקיימה בגלריה - אולם מרווח עם קיר זכוכית פתוח לנוף ירוק של דשא ועצים.

האור זרם פנימה והאיר יפה את התמונות של לני. מוזר איך צילומי ישבנים ושדיים ערומים הופכים לאמנות ברגע שהם ממוסגרים במסגרות יפות ונתלים על הקיר.

שמעתי בהנאה אנשים מדברים על הארוטיקה המרומזת בצילומים הנפלאים והייתי גאה בלני ומרוצה שאיש לא זיהה את ישבני העירום המתנוסס על הקטלוג המהודר.

גוטמן התרוצץ הלוך ושוב, דואג לחדש את הכיבוד במזנון הקטן, זורח מאושר כל פעם שהדביק עוד נקודה אדומה על עוד מסגרת. הגיעו המון אנשים שהכרתי, עמית דגני ואדי האתיופי עם אחותו היפה ובעלה הרוסי, אלכס ואינה עם אורי הקטן, אבא ואניקה, בוריס וקטיה, וכמובן מיקי וגיא. אנחנו באנו עם סבא שהזמין גם את הגברת יבגניה דניאלובה הידועה לכולנו כגניה - סבתא של נטלי. היא וסבא התיידדו מאוד, ובחברתה הגנרל נראה פחות קודר, כמעט מרוצה.

הילדים התרוצצו בחוץ על רחבת הגרנוליט הענקית ששמשה לטקסים של ימי זיכרון וימי עצמאות וגם להקמת הדוכנים של שבוע הספר. בקצה הרחבה עמדה אנדרטה גדולה עשויה שלוש קורות מתכת ענקיות, מסודרות בצורת אוהל אינדיאני.

לני ורונה התנהגו כמו מארחות למופת והסתובבו בין האורחים עם מגשי עוגיות וכוסות מיץ, משוחחות בנימוס עם מכריהם ומחייכות לכולם. למרות תלונותיה על המלתחה שלה בטי נראתה נהדר, היה תענוג להביט בה, זורחת בשמלה הכחולה, שערה אסוף במה שחאתם קרא צמה צרפתית. היא לקחה מאינה את אורי הקטן, ופניה נהרו משמחה למראה חיוכיו של התינוק. לני לא עמדה בפיתוי, זנחה את המגש, הוציאה מצלמה והתחילה לצלם אותה.

שטרית הופיע פתאום לצידי ושאל אם אני יודע למה הבחור הערבי מתעסק עם שערה של החברה שלו. בעוד אני מסביר לו שלחאתם יש עניין מקצועי בלבד בנשים, הוא שאל אם אני חושב שהדוגמנים של לני ידעו שהיא מצלמת אותם.

"לא יודע," עניתי, מרגיש שאני מסמיק קצת. "אולי."

שטרית התאפק לא לצחוק לי בפנים, "אני בטוח שאתה לא ידעת. גם אני, במצב כזה, לא יודע מה קורה סביבי." אם הייתי יכול הייתי נבלע בתוך הקירות מרוב מבוכה.

הוא התמוגג למראה פני וטפח על שכמי, "אל תדאג בקשר לזה. חוץ מבטי אני אחד היחידים כאן שרואה כמעט כל יום את התחת הערום שלך."

"רק אל תגיד כלום לבטי," ביקשתי והוא צחק כל כך עד שכמעט נחנק. "אל תדאג," הבטיח לי, "איפה בטי?" שאל והביט סביבו ואז גיליתי למורת רוחי שבזמן שדברתי עם שטרית בטי נעלמה פתאום.

אלכס ניגש אלי עם אורי שמוט על כתפו, מפתל קווצה משערו של אלכס על אצבעו ומפהק. "רק ככה הוא מצליח להירדם." צחק אלכס, "איפה בטי ויורי?" שאל בתמימות, "ראיתי אותם לפני כמה דקות, אבל הם נעלמו לי פתאום." למרות שקיבתי התכווצה במחאה שמרתי על פנים רגועות. ליטפתי בנחת את ראשו הבהיר של התינוק, נפרדתי בנימוס משטרית ומאלכס ויצאתי בצעד איטי מהגלריה והמשכתי ללכת לאט על הרצפה המבריקה והחלקה. רק ברגע שהוסתרתי מעיניהם על ידי מדרגות השיש האדמדם המתעקלות בחן, התחלתי לרוץ.

קודם הצצתי לחדר ההנצחה, על קירותיו היו רשומים שמות כל הנופלים בטבעון, ובמרכזו עמד מעין כן מתכת מפוסל בצורת להבה שהואר על ידי נר תמיד חשמלי. סבא וגניה עמדו שם ובחנו בסקרנות את השמות שעל הקירות. הם היו מחולקים בטורים, לפי מלחמות ישראל. תהיתי לרגע מה סבא חושב על תרבות ההנצחה של  מדינת ישראל ואחר כך עזבתי את זה, היו לי צרות יותר דחופות.

דהרתי במעלה המדרגות והתפרצתי לאולם העיון. היו שם רק כמה תלמידים שעשו את העבודות לחופש שלהם, יושבים ליד שולחנות עמוסי ספרים, או משוטטים בין מדפי האנציקלופדיות.

עשיתי סיבוב מהיר בין המדפים והצצתי מהחלון אל הרחבה בחוץ. המון ילדים נסעו על רחבת הגרנוליט האדמדם באופנים או בסקטים. גם לירז ונטלי היו שם, מחליקים על רולר בלייד, פניהם מאירות מהתרגשות והנאה. הלוואי והייתי שוב ילד, מחליק על הקרח עם יורי ואלכס, לא מוטרד מבעיות של קנאה, לא מודע לכאב שיגרמו לי בעתיד פניו המוכרים כל כך של יורי.

כשיצאתי החוצה החליק אלי לירז ונאחז בחזקה בזרועי. סומך עלי שאחזיק בו ולא אניח לו ליפול, בטוח שאיתי הוא מוגן מכל רע. גם אני הרגשתי ככה כשהייתי ילד. לאן נעלם הביטחון הזה?

"ראית את בטי לירזי?" שאלתי, מלטף את לחיו הלוהטת. על ראשו הייתה קסדה שהסתירה את רוב שערו השחור, רק קצות הפוני שלו בצבצו ממנה, נופלים על מצחו.

"נו, מקס, אל תביך אותי." דחה את גילויי החיבה שלי. "אל תעשה לי בושות כמו בטי. היא נישקה אותי כרגע לפני כולם והלכה לשם עם יורי." החווה בידו לכיוון האנדרטה.

בין שלושת קורות המתכת העבות נוצר חדרון משולש שנחסם בקירות בטון משני צדדיו, משאיר רק צד אחד פתוח. באוהל הבטון הקטן הזה היו מדליקים משואה ביום הזיכרון, ומניחים את הזרים לכבוד הנופלים במערכות ישראל. גם שם היו שמות כל הנופלים בני טבעון כתובים על הקיר, מסודרים יפה לפי תאריכים. משאירים מקום לבאים בתור.

הלכתי לאיטי על אבני הגרנוליט החלקלקות שהיו מסודרות במשולשים אדומים ולבנים, עיני נעוצות באוהל הבטון הקטן. נדמה היה שלקח לי שעות להגיע לשם, ועם זאת הגעתי מהר מידי. 

"למה לקחת אותי לכאן?" שואל יורי, "כולם רואים אותנו, אין כאן פרטיות."

"בדיוק בגלל זה. פעם אחת עברתי על איסור יחוד אתך ותראה מה קרה. איך הראש?"

"הראש בסדר, זה הלב שדופק אותי." הוא עונה, קודר ורציני.

היא מחייכת, חושבת שהוא יפה מאוד, יפה מידי בשביל גבר, זה רק מגביר את חוסר האמון שלה בהצהרות האהבה שלו. "מקס אומר שאתה תמיד מתאהב במי שלא רוצה אותך." היא מנסה לשמור על טון קליל, אבל יורי נותר רציני.

"מקס אידיוט, הוא לא מבין כלום. אני אוהב אותך. תנסי אותי, בואי אלי."

"ואז מקס בטח יהרוג אותך, או את עצמו, או את שנינו." היא מחייכת, מקווה שהוא יפסיק לעשות תכניות מטורפות לעתיד שמעולם לא יתגשם.

"שטויות, הוא לא יהרוג אף אחד, טוב, אולי את עצמו."

"אבל אז אני נורא אתגעגע אליו יורי." היא צוחקת, מקווה שהשיחה המוזרה הזו תיפסק כבר.

יורי תופס שהצעתו מגוחכת בעיניה ונעלב. "הוא יעזוב אותך בעוד כמה חודשים. רק אני אוהב אותך באמת," הוא ממשיך לנסות, "אף פעם לא הרגשתי ככה לאף אחת."

"גם אני לא הרגשתי ככה קודם. הוא היחיד שאני אוהבת יורי, אני נשואה לו ואני לא רוצה לשמוע יותר על מה שאתה מרגיש, הבנת?" יורי כובש את פניו בכפות ידיו מסרב לענות לה. 

בטי ויורי ישבו משני צידי כן בטון מפויח שעליו הדליקו את המשואה. היו שם מעין אדניות בטון מלאות באדמה, אבל ריקות מצמחים. הם ישבו עליהן, רחוקים זה מזה, נראים כמתאבלים שבאו לחלוק כבוד לנופלים, ולא כזוג אוהבים בוגדניים.

בטי הרימה אלי את מבטה ובחנה את פני בדאגה, מנסה לעמוד על מצב רוחי. "מקסים, מה נשמע?" שאלה בקול הססני.

התיישבתי לצידו של יורי שפניו היו כבושים בכפות ידיו. הכרתי אותו כל כך טוב, די היה לי להביט בתנוחת כתפיו כדי לעמוד על מצב רוחו, ידעתי שהוא אומלל. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מדוכא בגלל אישה.

"הכל כרגיל בטי," אמרתי באדישות, "אין חדש. כמו תמיד, ברגע שאני מסובב את הגב אשתי נעלמת עם גבר אחר."

יורי הרים את ראשו והביט בי בתוכחה, "אל תדבר אליה ככה מקס, זה לא נכון."

בטי קמה ממקומה וישרה את שמלתה. "אני חוזרת פנימה," אמרה.

אחזתי בפרק ידה העדין ומשכתי אותה בגסות לצידי, היא מעדה קצת והתיישבה בצורה מגושמת על אדן הבטון, גונחת מהפתעה. חשתי סיפוק מכוער מהכאב שהסבתי לה.

"תישארי." אמרתי לה ברוסית, "תיהני קצת מהחיים. אנחנו חברים מגיל חמש ואת הצלחת להרוס את זה תוך דקה, ברכותיי."

דברתי ברשעות, באכזריות, יודע שאני טועה, לא מסוגל לעצור את השד המרושע  שעבר אלי בירושה מסבא ודיבר מגרוני.

בטי השפילה את ראשה ושתקה, ירכה החמימה נוגעת בשלי, כפות ידיה הקטנות משולבות זו בזו, נתונות בין ברכיה עטופות הניילון. היא לבשה את אחד מזוגות הגרביונים שהבאתי לה מהדיוטי פרי, אחד המעטים שעוד לא הרסתי. תכננתי לפשוט אותם מעליה אחרי הצהרים ולהתעלס איתה לאט וברוך, ואחר כך לשקוע בשינה עמוקה, אפי נעוץ בשערה וידי מונחת בין שדיה.

הייתי צריך להסביר לה עוד קודם כמה נפגעתי כשהיא העדיפה לדבר עם מיקי ולא איתי. הייתי צריך לספר לה כמה הבגידה של יורי מכאיבה לי, לחשוף רגשות וכאבים, לדבר, להסביר. זה כל כך קשה ומעייף, העדפתי לשתוק. מה פלא שהיא הלכה עם יורי?

"אתה מדבר שטויות מקס ואתה יודע את זה." אמר יורי בעייפות, קולו מותש, אפילו משועמם. הוא כבר הכיר את ההתפרצויות שלי ולא התרגש. "הנה, תראה מה היא עשתה לי כשרק ניסיתי לנשק אותה." הוא הסב אלי את פניו, מראה לי את הצלקת מעל שפתו העליונה. מיקי צדק - הצלקת שיוותה לו מראה קשוח, פוגמת ביפי תוארו המושלם מידי, גורמת לו להראות סקסי וגברי.

"לדעתי זה רק שיפור," אמרתי וניסיתי להניח יד על שכמו. זה היה יורי סוקולוב ידידי הוותיק ביותר. האדם היחיד בעולם שזכר אותי כילד. לא יכולתי לכעוס עליו.

הוא השתמט ממני בכעס, "מה אתה כועס עליה? אני אשם, היא היחידה מכל הבחורות שלך שסירבה לי, ורק עליה אתה כועס, למה?"

בטי הרימה את מבטה והתרחקה ממני מעט, מנתקת את המגע בין ירכינו. "אני הולכת, שלום יורי, שיהיה לך בהצלחה." אמרה וחלצה את טבעת הנישואים שלה מעל אצבעה מניחה אותה על משטח הבטון בין שנינו. "לוחץ לי, אני לא יכולה יותר." הפטירה ביובש, קמה והלכה.

יורי גנח וכתפיו רעדו, "מאז שלוקומוטיב מוסקבה הפסידה את האליפות לא ראיתי אותך כל כך מדוכא." אמרתי והנחתי את ידי על כתפו, מוצא נחמה במגע גופו החמים.

"אידיוט!" אמר יורי והכניס לי אגרוף. "אתה משווה בין כדור רגל לאהבה? לך אחריה, תתנצל, תבקש סליחה." הוא תפס בכתפי וניער אותי, מנסה להוציא ממני תגובה. "אם היא תעזוב אותך אני אקח אותה עם ההיריון שלה והכל. אתה לא מבין שאני מאוהב בה? ממש מאוהב!" הוא הביט בי במבט נואש, נראה פתאום דומה לאבא שלו שנפטר עוד לפני שהם עלו לארץ.

"היא הייתה צריכה לספר לי מיד כשזה קרה." אמרתי בקרירות, "ולא להתחמק אתך החוצה מאחורי הגב שלי."

יורי התחיל לצחוק, "נכון מקס, אתה צודק. היא אישה איומה, בוגדנית, וגם ההיריון שלה הוא בטח מגבר אחר. אני במקומך הייתי נותן לה גט כבר מחר. אתה יודע מה? תעזוב אותה. תעזוב את הבית ואל תפגוש אותה יותר בחיים. אני מוכן להעיד בבית משפט איך היא בגדה בך מהיום הראשון. אני אספר איך השכבתי אותה חצי שעה אחרי שנפגשנו, ומאז אני והיא מנהלים רומן סוער מאחורי הגב שלך וצוחקים עליך בכל העיר, בסדר?"

הצחוק שלו היה רע ודוקר. אף פעם לא האמנתי שיורי מסוגל לצחוק ממני ככה.

"גוי מטומטם שכמוך!" אמרתי לו, "אתה לא יודע שאצל היהודים אישה נואפת אסורה גם על בעלה וגם על בועלה?" הוא הפסיק לצחוק והביט בי נדהם.

"מה?" שאל בטיפשות.

הסברתי לו בקצרה את החוק היהודי והוא שקע במחשבות, "היהודים האלה ערמומיים. טוב, אז נביא את קוליה שיספר שהיא בגדה בך איתו."

"שתוק כבר דביל." לקחתי את הטבעת של בטי ושמתי אותה בכיס חולצתי. הבוקר, ממש לפני שיצאנו, בטי תפרה לי כפתור שנפל מהחולצה, ידיה הקטנות נגעו בבד הזה, טורחות למעני כמו שעשתה כל יום מאז שנפגשנו.

איך יכולתי להכאיב לה ככה? למה אני תקוע במעגל הקסמים הזה? האשמות, אלימות ואחר כך התנצלויות. כמה זמן עוד ייקח עד שאתחיל להכות אותה באמת?

"אני צריך לעזוב אותה יורי." אמרתי, מביט בכפות ידי המכוערות והמגושמות, חושב על כל הפעמים שהן הכאיבו לבטי. "אני עוד עלול להרביץ לה או חס וחלילה להרוג אותה."

יורי שלף בקבוק מתכת קטן ושטוח, שתה קצת, ונתן לי, סירבתי, "לא. אסור לי, אני צריך לנהוג הביתה, אני אוהב אותה כל כך, למה אני מתנהג ככה?"

יורי משך בכתפיו, "לא יודע, בינתיים אני והפסיכולוג מדברים רק עלי, לא עליך."

"אתה הולך לפסיכולוג? אתה יורי? מה קרה לך?"

"מה שקרה לי זה שאני בן שלושים ואחת, והבחורות היחידות שמעניינות אותי הם אלו שהיו קודם שלך. מה שקורה לי זה שפתאום אני, כמו איזה מטורף, מאוהב באשתך. זו סיבה טובה ללכת לפסיכולוג? ודרך אגב לאריסה שלך הייתה זיון ממש מחורבן, איך יכולת לסבול אותה? אני מקווה שבטי קצת יותר חמה."

הוא אמר את זה בכוונה, יודע שזה יקפיץ לי את כל הפיוזים, וזה מה שקרה.

התנפלתי עליו ותוך דקה התגלגלנו על הדשא, נאבקים זה בזה, כמו שעשינו מאות פעמים בעבר. הוא טען תמיד שהוא מניח לי לפרוק את הזעם שהצטבר בי כדי שאפשר יהיה לדבר איתי כמו עם בן אדם. מאחורי האנדרטה היה משטח דשא משופע ואנחנו התגלגלנו עליו, חובטים זה בזה עד שהגענו לסוף המדרון ונתקלנו בספסל.

"די, די כבר מקסים. כואב לי." אמר יורי בקול מבוהל כשראשו נחבט ברגל המתכת של הספסל. הפסקתי מיד והרמתי אותו, מושיב אותו על הספסל ובודק את פניו. הוא עצם את עיניו, חיוור ומותש. רק עכשיו שמתי לב כמה רזה בזמן האחרון, וכמה לבנים היו פניו.

לירז דהר לעברנו, נרעש ומבוהל, לרגליו היו רק גרביים, "מקס? למה אתם רבים? תראה את הכתמים על החולצה שלך, בטי תכעס עליך נורא." אספתי אותו אלי, "אני ויורי חברים. זה סתם בצחוק, אל תדאג. למה אתה בגרביים?"

הוא הביט בי, נדהם מטיפשותי, "כי אי אפשר להחליק עם רולר על הדשא." אמר בקוצר רוח, "נו, בוא כבר." משך אותי בזרועי, פניו להטו באודם כהה ועיניו נצצו, הוא נראה חולה.

הנחתי יד על מצחו. "אתה מרגיש טוב לירז? מה קרה לך?"

לירז חבט בזעם על זרועי, "תעזוב אותי! אני בסדר גמור, בטי אמרה לי לקרוא לך מהר, היא לא מרגישה טוב. היא עם שיר בשירותים. אתה צריך לבוא אליה מיד."

הרמתי אותו בזרועותיי ונשאתי אותו לרחבה. "תישאר כאן, אני אחזור אחר כך." אמרתי, מניח אותו ליד הרולר שלו. חציתי בריצה את הרחבה והתפרצתי לבניין, חש במעומעם שיורי רץ אחרי. התעלמתי ממנו, כל מה שידעתי זה שבטי זקוקה לי ועלי להיות לצידה.

ירדתי בדהרה במדרגות לקומת המרתף החשוכה ומצאתי את בטי יושבת על כורסת בד אדומה ליד פתח השירותים ושיר רוכנת מעליה, קשה היה לי לראות את פניהן באור העמום.

כרעתי ברך לצידה, מציץ בדאגה בעיניה, "בטי, מה קרה?"

היא נאנחה והניחה יד על כתפי, לרגע חשתי כאביר הכורע ברך לפני מלכתו. "תודה שהגעת כל כך מהר מקס. אני באמת מצטערת, אבל אני חייבת להגיע מיד לבית חולים. יש לי דימום חזק, נדמה לי שאני מאבדת את ההיריון."

לא יכולתי להאמין כמה שלווה ורגועה היא נשמעה, זה היה מפחיד. יצאנו משם מהר, כמעט בחשאי. בטי לא רצתה שאף אחד יראה אותה. מכל הדברים שבעולם מה שהדאיג אותה ברגע זה היה לא להרוס את פתיחת התערוכה.

רק שיר הנאמנה, שלמרבה המזל היו לה תחבושות היגייניות בתיקה, ידעה מה קרה, וכמובן יורי, שליווה אותנו לרכב.

בטי פנתה לשיר, "תדברי בשקט עם אניקה שתודיע למיון נשים שאנחנו בדרך." היא ליטפה את לחיה החלקה של הנערה, "אולי זה שום דבר. בשליש הראשון של ההיריון יש לפעמים דימומים. יש לך את המספר של הנייד שלי? ילדה טובה."

היא חייכה אליה ופנתה אל יורי שעמד קפוא לצידי, "יורי, אתה צריך להישאר כאן ולדאוג להסיע את כולם חזרה." הורתה לו בקול שלו בצורה לא טבעית, שהפחיד אותי. "תספר להם רק בדרך הביתה, ושים לב שלירז לא ישכח את הנעלים שלו." הוסיפה ונגעה לרגע בזרועו מחייכת לתוך עיניו, "אני סומכת עליך יורי." אמרה ונכנסה לרכב.

נכנסתי אחריה בלי להביט בו ונסעתי משם במהירות, משנן לעצמי שעלי להיות זהיר ולא לעשות שטויות על הכביש. רק זה חסר, שנעשה עכשיו תאונת דרכים.

"אני אשם," אמרתי לה כשירדנו בסיבובים התלולים לכיוון שער העמקים. "אם לא הייתי מושך אותך בכוח ומושיב אותך על הבטון..."

"אין טעם לדבר על זה עכשיו, חבל רק שלא סיפרתי לך בעצמי על יורי..." היא חיבקה את עצמה ודמעות החלו להתגלגל על לחייה. "אני פוחדת." אמרה בלחש.

הושטתי יד ונגעתי בברכה. לא יכולתי לעשות יותר מזה תוך כדי נהיגה. היא אחזה בכפי, "הידיים שלך תמיד חמות כל כך." אמרה, "באמת הרסתי את החברות שלך עם יורי?"

"לעזאזל עם יורי!" התפרצתי, "ולעזאזל ההיריון, מצידי שכל העולם יזדיין! רק את חשובה."

בטי התחילה לצחוק, "עכשיו אתה אומר את זה? איפה היית עד עכשיו?"  

"כאן. לידך, אני תמיד לרשותך בטי." אמרתי והלב התכווץ לי כשנזכרתי בכל הפעמים שבמקום להיות לרשותה הייתי נגדה, מציק לה, רב איתה, מכאיב לה.

שוב, כמו אידיוט, ניסיתי להתנצל, אבל היא הנידה את ראשה, "עזוב," לחשה "בוא נשתוק קצת. אני עייפה."

היא נמנמה כל הדרך לבית החולים ונראתה יותר טוב כשהגענו.

חיכו לנו בדלפק האחיות עם כיסא גלגלים, בטי הובלה מיד למסדרון צדדי קטן שבקצהו היה חדר האולטרסאונד. חיכיתי יובלות על ספסל עץ קשה מול דלת לבנה שהיה כתוב עליה בירוק:

                                                         אולטרסאונד!

נא לא להיכנס

אחרי שנים שלא עישנתי השתוקקתי להקלה של סיגריה, אבל אסרתי על עצמי לזוז. כל גופי כאב, רציתי לקום וללכת קצת כדי למתוח את שרירי, אבל נותרתי מאובן, לא מרשה לעצמי להישען על הקיר מאחורי.

אין לי מושג כמה זמן עבר עלי בצורה כזו, יושב מתוח, נועץ עיניים בדלת הלבנה עם הכתובת הירוקה, מנסה לעשות עסקה עם אלוהים. אם הוא יציל את בטי אני אשתנה, אני אעבוד על עצמי, אני אפסיק להתעלק עליה, אני אניח לה לנסוע לירושלים לעשות את עבודת המחקר ב'יד ושם' בשביל פרופסור שכטר שכותב ספר על אנשים שברחו ממחנות ריכוז.

נזכרתי בבושת פנים איך החמצתי פנים כשבטי סיפרה לי בשמחה על הצעתו להיות התחקירנית שלו. הפרופסור הנכבד היה גבר נאה כבן ארבעים, מרשים ברעמת שיער מאפירה ועיניים כחולות בורקות בפניו השחומים. את הספר רצה לכתוב כמחווה להוריו ניצולי השואה שנפטרו לא מזמן. בטי הביטה בו בהערצה, מתפעלת מהיקף ידיעותיו ומרוחב השכלתו, ואני התפוצצתי מקנאה. ברגע שעלה הרעיון שהיא תעבוד אצלו התחלתי לשנוא אותו.

לשמחתי הרבה לירז פתר לי את הבעיה, הוא שמע שהעבודה תחייב את בטי לשהות מחוץ לבית ומיד פצח בנאום זועם מלא האשמות. הוא מחה בתוקף שהיא תמיד עובדת, שהוא תמיד לבד, שהוא יתגעגע אליה, ושנמאס לו להישאר רק עם התאומים או עם סבא. הילד דיבר בשכנוע רב, משבץ בנאומו מילים בוגרות כגון הזנחה ובדידות. במקום להרגיע אותו ולתמוך בבטי שתקתי, מניח לו לעורר בה רגשי אשמה, התנהגות חסרת בגרות ושפלה מצידי.

אחרי שהפרופסור הסתלק ולירז רץ לשחק עם חבריו ניסתה בטי להסביר לי שבעוד כמה חודשים, בסוף ההיריון שלה היא כבר לא תהיה יותר ניידת ואחרי הלידה היא תהייה ממש כלואה בבית ולא תוכל לעבוד יותר.

"תחשוב על זה כעל חודשי החופש האחרונים שלי לפני שאכנס לכלא." אמרה בניסיון אמיץ להתבדח, אבל עיניה היו עצובות ונצצו מדמעות שלא זלגו.

ידעתי שאם הפרופסור שכטר היה זקן, שמן, קרח ומכוער, לא הייתי אומר מילה אלא שמח על התוספת לתקציב המשפחתי, ומשתיק את הילד הזועם על נטישתו המדומה, אבל מאחר והיה גבר נאה הודעתי לה בטון די נפוח שעליה להתבייש בעצמה על השוואת חווית האימהות לכלא, והזכרתי לה כמה סבלה אחותה עד שהצליחה להיכנס לכלא הזה. בטי השפילה את ראשה והסתלקה בבושת פנים ויותר לא עלה הנושא בביתנו.

אתה סתם חרא עלוב פרידמן שחתי לנפשי, אתה מקנא בכל גבר חכם או מוצלח יותר ממך ומה לעשות שאחד כמוך לא יכול ללכת יותר משני צעדים ברחוב בלי לפגוש גברים שווים יותר. מה אתה מתכוון לעשות? לכלוא אותה בבית? היא יפה, היא משכילה וחכמה יותר ממך, אתה אפס לידה. אם אתה לא מסוגל להתמודד עם זה לפחות תניח לה לנפשה, מטומטם שכמוך!

רגע לפני שעמדתי לדפוק את ראשי האטום בקיר שלפני, נפתחה הדלת והרופא שנכנס עם בטי שרבב את ראשו המקריח דרך הפתח ורמז לי להיכנס.

בטי שכבה בחדר חשוך על מיטת בית חולים מכוסה סדין, לצידה היה מכשיר גדול עם מסך קטן וירקרק. "בוא תראה את התינוקות שלך אבאל'ה," אמר לי הרופא בחביבות, הושיט יד מתחת לסדין שכיסה את בטי והניע את ידו. "תסתכל על המסך." הורה לי כשראה שאני מביט בבטי, היא שכבה בשלווה ידיה שלובות מתחת לראשה, ברכיה כפופות ופניה מופנות לכיוון המסך.

ראיתי שם שפע של צללים חסרי פשר שנעו בחוסר מטרה לכאן ולשם.

"שים לב," אמר הרופא, "הנה יד והנה הראש. וכאן אתה רואה את הדופק. הנה הראשון והנה השני." הבטתי מוקסם במה שנראה כמנוע קטן שפעם בקצב מהיר אך קבוע, היו שנים כאלה, ואחרי כמה דקות באמת ראיתי מתאר מטשטש של גולגולות וידיים קטנות, סנפיריות משהו.

הרופא שלף מתחת לסדין שעטף את בטי מוט מתכת עטוף קונדום נוצץ ממשחה.

בטי התרוממה והניחה יד על זרועי, "זה אולטרסאונד ואגינלי," אמרה לי, מנחשת את תדהמתי. היא קמה מהמיטה והתלבשה במהירות בעוד הרופא מכבה את המכשיר.

"הכל בסדר גמור עם ההיריון," אמר לי בקול מעודד, "מה שמדאיג אותי זה שלבטי יש לחץ דם נמוך מידי. אני רוצה להשאיר אותה להשגחה ללילה. מחר, אם הכל יהיה בסדר, היא תחזור הביתה."

בטי נלקחה על ידי אחות אימהית אפורת שיער לחדר אחר והרופא חקר אותי לגבי האירועים שקרו לפני שהגענו לבית החולים. ספרתי לו שבטי עזרה לחברה לארגן תערוכת צילומים והייתה נתונה במתח ואולי עבדה קשה מידי.

הוא היה די מבוגר, קצת קרחת ושיער שיבה, פנים עייפים, עיניים טובות וקצת זיפי זקן מאפירים על לחייו. מצאתי את עצמי מספר לו על פתיחת התערוכה, ורק אז נזכרתי שהיא בכלל לא רצתה ללכת. עכשיו, כשהיה מאוחר מידי, הבנתי שהיא ידעה שיורי יבוא ורצתה להימנע משערורייה.

התחלתי לגמגם, "אני מרגיש שהכל באשמתי. היא עובדת כל כך קשה, יש לנו בית גדול, וחוץ ממני ומהילד יש גם את האחים שלה שגרים איתנו ועכשיו גם סבא שלי, וכולם רוצים אוכל חם, ובית נקי ומסודר ובגדים מגוהצים." דברתי שטויות, והרבה. גרוע מזה, העיניים שלי התמלאו בדמעות.

"בטי לא אוהבת לגהץ, אבל היא עושה את זה כמעט כל יום." אמרתי לרופא העייף שהיה זקוק לגילוח, והרגשתי שעוד רגע אפרוץ בבכי.

הוא נאנח, "אני רואה את זה כל יום," סח לי בקול רך. "הנשים לא מבינות שהריון, במיוחד של תאומים, הוא עומס גדול על הגוף. ממשיכות לדרוש מעצמן להיות עקרות בית מושלמות, לעבוד כרגיל גם בבית וגם בחוץ בלי לעשות לעצמן הנחות, בסוף הן מתמוטטות. תראה, הדימום הזה לא היה רציני. הכל בסדר, אבל היא מאוד מתוחה ועייפה." הרופא רכן אלי, "היא צריכה קצת מנוחה, קצת שינוי אווירה. פחות התעסקות במשק בית, קחו עוזרת ותגיד לשאר בני המשפחה שיעזרו קצת יותר. היא צעירה ובריאה והכל יסתדר, אל תדאג."

"הציעו לה לעבוד כתחקירנית אצל פרופסור אחד," אמרתי, חש פתאום גאווה בבטי. "היא צריכה להיות כמה ימים בירושלים. לעבוד על מחקר בספריה של יד ושם. היא ויתרה כי הילד לא רצה, אבל אולי יהיה לה טוב לנוח כמה ימים לבד במלון. היא אוהבת לקרוא."

הרופא חייך והניד את ראשו באישור, "רעיון נהדר," אמר, "שכולם יתרגלו להסתדר בלעדיה. זה רק יועיל להם."

קמתי ללכת והוא עצר בעדי, "אחרי שהדימום יפסק חכו עוד יומיים שלושה, ואז תוכלו לחזור לקיים יחסי מין." אמר בחיוך, "בטי אמרה לי שאתם ממשיכים בחיי מין סדירים וזה טוב. אין צורך להעמיס עוד מתח על המערכת הזוגית."

יצאתי משם, שואל את עצמי ממתי השעות הקסומות והמטורפות שלנו במיטה הפכו לחיי מין סדירים? ואיך האהבה שלנו נעשתה מערכת זוגית?