עוקבים

יום שני, 28 בספטמבר 2020

1. יומן בגידה

1.    מסיבת הפתעה

כמה שבועות אחרי שחגגנו, בנצי ואני, את יום השנה הרביעי שלנו הלכתי ופתחתי כרטיס באטרף. ככה פגשתי את במבי, ומאז התחיל הטירוף להשתולל בחיי.
בכרטיס כתבתי את האמת - דוב אקטיבי מאוד, תפוס, שעיר, שמנמן וחרמן, מת לטחון לך את החור עם הזין העבה והגדול שלו.
קפדנים יטענו שיש שמץ של אחיזת עיניים בפרסום הזה, וחדי אבחנה ימצאו טעם לפגם בניסיון להסוות את העובדה שאני תפוס בין שפע פרטים אחרים, מפתים ללא ספק, אבל מתגמדים נוכח העובדה שאני תפוס, וישאל מי שעיניו בראשו - מה לכל הרוחות יש לגבר תפוס לחפש באטרף?
למזלי אטרף הוא אחד מאותם אתרים שקפדנים חדי אבחנה המתרגשים מדברים כמו יושר והגינות מדירים רגליהם ממנו.
קיבלתי המון תגובות מחובבי דובים אקטיביים, תגובות שמספרן הרב סחרר את ראשי.
"מה רצית?" שאל אותי חומי, ידידי הוירטואלי, היחיד שהעזתי לגלות לו את מעללי. "יש עשרה פסיביים על אקטיבי אחד. בטח שקיבלת המון תגובות. מה שעשית זה דבר נורא ואיום, איך אתה לא מתבייש?" הוסיף באותה נשימה, וירטואלית כמובן, כי חומי ואני לא נפגשנו מעולם. אם הייתי יודע שאני עלול למצוא את עצמי מביט אי פעם בעיניו לא הייתי מעז להיות כל-כך גלוי לב איתו.
החברות הוירטואליות הזו התאימה לשנינו מאוד – יכולתי לספר לו הכל בכנות גמורה, בלי לחשוש שאי פעם ניפגש, ותאמינו לי שאחרי הדברים המזעזעים שגילינו זה לזה על חיינו המאוד מאוד פרטיים... בוא נגיד שכבר בתחילת הקשר שלנו החלטנו שאם ניפגש חלילה אחד מאיתנו יהרוג את השני ואחר-כך יתאבד.
גמרנו אומר שכדי למנוע את הטרגדיה הזו לא ניפגש לעולם ורק נשמש זה לזה אוזן קשבת, נספק זה לזה נחמה ועידוד, ובמקרה הצורך גם מצפון שיחזיר את מי שסטה מדרך הישר חזרה למסלול.
על סודותיו של חומי אני לא יכול להרחיב את הדיבור. די אם אגיד שיש לו יש חבר קנאי ושתלטן שמתעקש על יחסים פתוחים חד צדדיים. כלומר, לחבר מותר ולחומי אסור.
למה הוא סובל את השטות הזו? אין לי מושג, אבל מצד שני אין לו מושג למה אני סובל מבנצי את מה שאני סובל, והאמת, גם לי לא.
בגלל זה פתחתי את הכרטיס באטרף.
אחרי שסיפרתי לחומי על מעללי, וגם העתקתי ככתבה ולשונה למייל ששלחתי לו את המודעה שפרסמתי באטרף הוא שלח לי מייל זועם מאוד, ואמר שאם אני ממשיך עם השטות הזו הוא פשוט ינתק איתי את היחסים כי הוא לא מוכן להמשיך להתכתב עם בוגד.
"מספיק שאני חי עם אחד כזה, אני לא רוצה שגם החבר הכי טוב שלי יהיה אחד שמתגנב מאחורי הגב של הבן זוג שלו ובוגד בו." כתב לי.
"תירגע דביל. מחקתי את הכרטיס כבר אתמול, ואל תחלום בכלל לנתק איתי את היחסים, אתה החבר היחיד שלי, אני לא מוכן לוותר עליך!" צעקתי עליו במייל התשובה.
חומי ענה לי שאם ככה אז בסדר, והוא אוהב אותי כמו תמיד, ושב והפציר בי לדבר עם בנצי על הבעיות שלנו במקום לנסות לפתור אותן בצורה שרק תסבך אותי.
כמו כל העצות של חומי גם זו הייתה עצה מצוינת. כמה חבל שלא הקשבתי לה.
מסיבת יום השנה הרביעית שלנו הייתה מקסימה - מסיבה מרגשת ורומנטית כזו לא נחגגה כבר שנים רבות. כן, היא גם הייתה קצת יותר מדי יקרה מכפי שיכולנו להרשות לעצמנו, אבל לא יכולתי להתאפק.
אני נורא אוהב את בנצי, באמת אוהב אותו. קשור אליו, דואג לו, רוצה יותר מכל באושרו. זה חשוב לי יותר מכסף.
הזמנתי קייטרינג מפואר, סידרתי את הדירה עם בלונים ולבבות והמון פרחים, הבאתי את כל החברים שלו - שהפכו עם הזמן גם לחברים שלי - שיתחבאו בחדר האורחים ויצעקו הפתעה! כשהוא יכנס הביתה.
זה היה מושלם.
הוא מאוד מאוד הופתע ושמח. היו לו דמעות בעיניים, דמעות שהחלו לזלוג כשלקחתי אותו לחדר השינה שלנו ונתתי לו את המתנה שלו - כן ציירים חדיש ומשוכלל עם פאלטה מקצועית וסט מכחולים וצבעים - הכל מהסוג המשובח והיקר ביותר שיכולתי למצוא.
באותו לילה עשינו אהבה כמו שאני אוהב – הוא הניח לי לפנק את החור המתוק שלו (טיפ קטן - הקרם הזה בטעם פסיפלורה? מגעיל!) וכשחדרתי לתוכו סוף סוף, אחרי שחיכיתי לזה כמה חודשים טובים, הרגשתי שאני בגן עדן.
הרגשתי שאני כל-כך אוהב אותו... הרגשתי שאני מתמזג איתו. זה היה כאילו חזרנו שוב להתחלה שלנו שהייתה כל-כך נהדרת, רומנטית ונפלאה.
נפגשנו בבית קפה של הומואים שלא קיים עוד לצערי. זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי ללכת למקום הזה. הייתי כבר בן 25 והיה לי עבר מיני עשיר שהתחיל בגיל 16 עם שכנה מבוגרת יותר ונשואה שעזבה את בעלה אחרי הסיפור איתי. לא בגללי, לא צריך להגזים, אם כי עד היום אני לא יודע אם התינוק שהיא נשאה בזרועותיה בפעם האחרונה שראיתי אותה היה שלי או שלו, או אולי של מישהו אחר?
היא לא אמרה ואני, בגיל כל-כך צעיר, העדפתי לא לחקור.
עברתי לגור במקום אחר והמשכתי לרדוף בנות שהניחו לי תמיד לתפוס אותן. השמועה על ממדיו של הזין שלי עשתה כנפיים, ואני חגגתי ונהניתי מאוד, אבל תמיד, בסתר לבבי, אי שם, בפינה קטנה של מוחי, רבצה הידיעה שאני משתוקק לנסות להיות גם עם גבר.
ואז, אחרי שכבר עזבתי את בית ההורים ונעשיתי בן אדם בוגר עם עבודה מסודרת וחיים עצמאיים, אזרתי יום אחד אומץ והלכתי לאותו בית קפה זכור לטוב.
עוד לפני שפגשתי את בנצי ידעתי שהגעתי למקום הנכון. האווירה הגברית סקסית ששררה שם כישפה אותי, הגברים היפים והבטוחים בעצמם שחיבקו ונישקו זה את זה בביטחון חסר בושה הקסימו אותי.
הרגשתי שאני רוצה להפוך לחלק מהקהל הנפלא הזה, אבל התביישתי והתרגשתי נורא, ואז פגשתי אותו. השאר הוא היסטוריה. הוא חיזר אחרי, לקח אותי לטיול לילי על שפת הים, החמיא לי ופינק אותי, וכבש את לבי בסערה.
מהר מאוד, לחרדתם של כל מכרי ומשפחתי, הפכנו לזוג. הורי הנבוכים נאחזו היסטריה, ובתחילה האשימו אחד את השני, אחר-כך את תל אביב המושחתת, ולבסוף שפכו את כעסם על בנצי שפיתה אותי.
הם אפילו רצו לשלוח אותי לטיפול נפשי כדי שאחזור לאהוב נשים.
עם הזמן נרגעו, הכירו את בנצי שכבש גם את ליבם, והשלימו עם רוע הגזרה. כשנפגשנו בנצי עמד לנסוע לטיול ארוך לארה"ב, וכמה שבועות אחרי שהפכנו לזוג הוא נסע.
הפרידה הממושכת הייתה מעין מבחן לרצינות יחסינו. התגעגענו בטירוף זה לזה והוא קיצר את הטיול וחזר אלי. אחרי שובו התפטרתי מעבודתי, עזבתי את דירתי, שיניתי את כל חיי כדי להתאימם לאלו שלו. לא רק שעברנו לגור יחד אלא גם התחלנו לעבוד יחד. לא יכולנו להיפרד לרגע, היינו מסורים זה לזה לגמרי.
בנצי הוא אמן מוכשר - צייר מחונן וצלם מדהים - כמו כל האמנים הוא אדם מסובך, רגיש ומורכב מאוד. אני מעריץ אותו, הייתי נחוש בדעתי לעשות הכל כדי לעזור לו להצליח.
עד שהוא פגש אותי, הוא התייחס לצילום כאל תחביב לא רציני וניסה להתפרנס ממלאכות שונות ומשונות כדי שיוכל לצייר בשעות הפנאי.
שכנעתי אותו שחבל לא לנצל את כישרונו כצלם ופתחנו יחד סטודיו לצילום, ומאחר והוא באמת כשרוני בטירוף הסטודיו נחל מיד הצלחה ופרנס אותנו בכבוד.
אני המעריץ הכי גדול של כישרונו האומנותי של בנצי, אבל למרבה הצער אין בו שום יכולות עסקיות, לכן לקחתי על עצמי את הניהול הכספי של הסטודיו, משאיר לו ראש פנוי להתמסר לאמנות.
הסידור עבד להפליא - הלקוחות זרמו, כולם רצו שבנצי יצלם אותם, בנצי הפך לצלם מפורסם, הסטודיו עשה כסף טוב ובכל זאת אהבתו האמיתית נשארה הציור.
את כל שעות הפנאי הוא הקדיש לבד ולמכחולים שלו ולאט לאט התמונות הצטברו. לפני שנתיים ארגנתי לו תערוכה שזכתה לשבחי המבקרים, אם כי מבחינה מסחרית הצליחה הרבה פחות.
לאכזבתו של בנצי, שחלם לעסוק בציור בלבד, היה עלינו להמשיך עם הסטודיו כדי להתפרנס. ניסיתי להקל עליו ככל האפשר ולפנות לו זמן לאמנות, אבל הוא היה חייב להמשיך לצלם כדי שנוכל לאכול.
אני לא ראיתי בכך כל בושה, הרבה אנשים מתפשרים כדי להתפרנס. המיתוס של האמן הגווע מרעב בעליית הגג הוא רק מיתוס, עם מיתוסים לא הולכים למכולת.
חבל שבנצי לא היה שותף לגישה הפרקטית שלי. אחרי התערוכה הוא התחיל לסבול ממיגרנות והתרופה היחידה שהקלה על הכאבים היו העיסויים שלי. הייתי מעסה את גבו ועורפו, ואחר-כך את כפות רגליו הצרות והעדינות, ותוך כדי כך מתייחם כהוגן מהמגע הממושך בגופו הערום, ובעוד הוא נרדם, מפויס ורגוע, הייתי נאלץ לחמוק למקלחת כדי להקל על הלחץ.
לא אהבתי את זה, וידעתי שאם בנצי ידע שאני מאונן הוא יתרגז מאוד. אוננות נועדה לדעתו לנערים מתבגרים ולחרמנים חסרי בן זוג קבוע, לא לאנשים כמונו.
בעקרון הסכמתי איתו, גם אני העדפתי אותו מאשר את כף ידי, אבל לא יכולתי להתכחש לעובדה שאני מקבל ממנו פחות ופחות.
"מה?" נדהם חומי, "רק פעם בחודש? אבל... איך אתה עומד בזה גלי?"
כן, היה לי סקס רק פעם בחודש, וגם אז כמעט תמיד אני הייתי הפסיבי. אני לא מתלונן, עם בנצי הייתי מוכן להיות גם פסיבי. אהבתי אותו כל-כך עד שאפילו זה היה בסדר.
כשהוא היה חודר לתוכי חשתי שהוא נוגע בנשמתי, לא רק בגופי, אבל למה זה קרה לעיתים רחוקות כל-כך?
רק אחרי שהייתי מתחנן כמו כלב לקצת סקס הוא היה עושה לי טובה ונעתר לי. למרות כל האהבה וההתמסרות הטוטאלית שלי לבנצי לא יכולתי שלא לחוש מדי פעם מרירות וזעם על ההשפלה הזו. לא יכולתי להסביר רגשות כאלו אפילו לחומי שבן זוגו - שהוא כינה כושי בגלל עורו השחום - נהג להתחיל כל יום במתן תשומת לב אוהבת לזקפות הבוקר הנמרצות שלו ושל חומי, החליף את מנוחת אחר הצהרים שלו בהתעלסות נמרצת, והיה משוכנע שיסבול מנדודי שינה אם לא יעייף את עצמו בסקס פרוע לפני כיבוי אורות.
אני לא טוען שהם קיימו יחסי מין שלוש פעמים בשבוע כל יום, אבל בשבתות ובחגים כן, ולעיתים קרובות עד קנאה גם סתם באמצע השבוע.
למרות שהבעיה של חומי הייתה הפוכה משלי והוא קיטר והתלונן על התיאבון המיני הבלתי נדלה של כושי, הרעיון לסרב לו מעולם לא עלה בדעתו. "לפעמים הוא מתיש אותי, אבל אני חולה על הזין היפה שלו." הודה בכנות שהרשה לעצמו רק איתי.
האמת היא שחומי - פולני מבטן ומלידה - אהב סקס לא פחות מבן זוגו. לדעתי הוא התלונן רק מתוך כבוד למסורת אבותיו.
שמחתי בשמחתו, אבל גם קינאתי ושאלתי את עצמי מה לכל הרוחות הבעיה? למה בנצי לא חולה על הזין שלי לפחות קצת? למה כל מי שאני מכיר מתעסק באובססיביות בעשיית סקס ורק אני לא מקבל כלום?
הייתי מתפשר על פעמים שלוש בשבוע, אבל מה שקיבלתי היה בקושי פעם בחודש. זה לא הספיק לי, זה תסכל אותי, זה גרם לי להיות מתוח, עצבני ורע מזג.
"זבובים תופסים עם דבש, לא עם חומץ." הטיף לי חומי, "אם תהיה רגזן הוא ירצה אותך עוד פחות. תפתה אותו, אל תכעס עליו. והכי חשוב - תדבר איתו."
קל להגיד, הוא לא הכיר את בנצי ולא ידע איך הוא מתנהג כשהוא מתחיל לצייר. כשהוא שוקע בציור הוא פשוט שוכח שאני קיים. האמנות תופסת אותו כל-כך חזק עד שהוא לא צריך בכלל סקס ואני שעשיתי הכל כדי לאפשר לו לצייר נענש על מאמצי.
זה היה מצב העניינים אצלי כשהסכמתי, יום לפני שסגרתי את הכרטיס שלי באטרף, להיפגש עם במבי.

 

2. למה הוא?
הרבה פנו אלי. למה בחרתי דווקא בו? היו כמה סיבות וכל אחת מהן כבדת משקל וחשובה בפני עצמה, אבל מה שבאמת גרם לי לשלוח תשובה לפניה הנחמדה של במבי הייתה התמונה שהוא פרסם בכרטיס שלו.
התלהבתי ממנה מיד, ושלחתי אותה גם לחומי שיגיד לי מה דעתו. רק אחרי שחומי שקצת נבהל מתמונת הערום הפרונטלי ששלחתי לו דרך המסנג'ר שאל למה אני מראה לו פתאום את הבולבול של בנצי הבנתי שמבחינה חיצונית במבי ובנצי דומים מאוד.
"לפחות אתה עקבי." העיר חומי בציניות הנחמדה שלו שתמיד הצחיקה אותי.
כן, הוא צדק, אני עקבי. אני תמיד נמשך לאותו טיפוס גופני - נערי חלק, דק ואינטליגנטי. אני לא יכול לסבול מטומטמים.
"מה שמוכיח שהפכים נמשכים." עקץ אותי חומי, ומיד נחפז להתנצל מחשש שנעלבתי.
לא נעלבתי. אני יודע שאני לא חכם גדול.
אם הייתי חכם לא הייתי מסתבך ככה, נכון?
חוץ מהתמונה שלו שמצאה חן בעיני, מצאה חן בעיני גם הכנות שלו. הוא הודה מיד שגם הוא תפוס, הוא חי עם צביקה - בן זוגו מזה שש שנים שהוא אוהב מאוד - כך אמר, והוא מבין לגמרי את הבעיה שלי ומקווה שנוכל לעזור זה לזה.
לא יכולתי לעמוד בפיתוי. עבר כבר חודש מאז מסיבת ההפתעה והזיון המדהים שבא אחריה ומאז כלום. בנצי התחמק ממני בתואנות הרגילות שלו - הוא עייף, הוא לא במוזה, הוא לא התקלח, הוא לא מגולח (כאילו שזה הזיז לי), מתחשק לו רק חיבוק כפיות – הכל, רק לא לעשות סקס.
"יש אנשים שמעדיפים סקס רך בלי חדירות." אמר חומי שבניגוד אלי היה לו ניסיון מיני עשיר מאוד.
"אני לא!" כתבתי, וליתר בטחון הדגשתי את המשפט וגם צבעתי אותו באדום. "אני אוהב סקס חזק, פרוע, רועש, מזיע, לאור היום ובלי בושה." גיליתי לחומי, ששאל בתבונה למה לקח לי כל-כך הרבה זמן לגלות את זה?
הסקס עם בנצי, נפלא ומרגש ככל שהיה, לא היה רועש ונטול בושה אלא חרישי והתבצע באור קלוש של נר רומנטי.
בנצי הוא אמן רגיש, לא בחור פשוט וישיר כמוני. בגלל המשפחה המסורתית והשמרנית שבה גדל, הוא עמוס תסביכים בנושא הסקס, ובעוד הרבה נושאים אחרים.
קשה לו להשלים עם המיניות שלו. הוא בקושי מקבל את עצמו כהומו ונורא קשה לו להשלים עם ההנאה שלו מחדירה, והוא נהנה, תאמינו לי שכן. נכון, זה קורה לעיתים רחוקות מאוד מאוד - במשך ארבע השנים שהיינו יחד הייתי אקטיבי איתו בערך פעם בחצי שנה, ושאר הזמן רק פנטזתי, אבל אני יודע שהוא מאוד נהנה.
כשאני כבר מצליח לחדור אליו הוא צועק, מיילל וגונח, ואחר-כך נבהל ורץ לקבוע פגישה מחוץ למניין עם בטי - הפסיכולוגית שלו - כאילו שפעמיים בשבוע לא מספיקות.
ובכל זאת, למרות כל החסרונות הללו מעולם לא בגדתי בו, אם כי היו לי די והותר הזדמנויות. אני אוהב אותו מאוד, ואני לא אוהב לעשות סקס עם זרים, רק עם מי שאני מכיר ומחבב מאוד מאוד.
למרבה הפלא היו לי יותר הזדמנויות והצעות לבגוד אחרי שהשמנתי והתחלתי לפקוד את מכון הכושר. דווקא במכון הכושר התחילו פתאום לחזר אחרי. מוזר, נכון?
אולי בגלל שככה זה בחדרי כושר, ואולי בגלל שלמרות הסגידה לגברים רזים ושריריים בסתר לבבם כולם רוצים אבא דוב, חם רך ומפנק. השמנתי כי כשאני מדוכא ומתוסכל אני אוכל. כשפגשתי את בנצי הייתי רזה וחטוב ובכושר, אבל הזנחתי את עצמי. עבדתי קשה על הקמת הסטודיו, אכלתי יותר מדי בגלל העצבים והמתחים, ויום אחד גיליתי שאני שמן. דבר ראשון החלטתי שבגלל זה בנצי לא רוצה אותי יותר במיטה. הוא כמובן הכחיש בתוקף, אבל הייתי די בטוח שבשנה הראשונה שלנו יחד, לפני שהקמתי את הסטודיו ועדיין הייתי חטוב היה לנו יותר סקס, ורצתי מהר לחדר הכושר.
לרזות לא רזיתי שם, אבל זכיתי להרבה מאוד ליטופים ונגיעות ממאמן הכושר היפיוף שלי, ובעוד אני שואל את עצמי אם זה במקרה או בכוונה, ואם ככה זה כשמאמנים מישהו, או שבי הוא נוגע יותר מאשר בשאר המתאמנים, הגיע יום אחד בנצי לביקור, חטף חום כשראה איך המאמן ממשש לי את התחת כדי לראות אם אני סובל מהתכווצות שרירים, ורץ לרכוש לי מכשיר כושר משוכלל שיחסוך לי את הטורח לצאת מהבית לחדר הכושר.
אני מניח שאיש לא יתפלא לשמוע שהמכשיר הנפלא הפך חיש קל למתלה הבגדים היקר ביותר במזרח התיכון. בכל פעם שאני חוכך בדעתי אולי, בכל זאת, כדאי לי להתעמל קצת, אני רואה את כל הבגדים שתלויים עליו, מתייאש ומוותר.
מצחיק, אבל כמה שאנחנו עושים פחות סקס ככה בנצי נעשה יותר קנאי. הוא אפילו עשה לי סצנה בגלל חברה משותפת שלנו, אישה נחמדה מאוד שעזבה את בעלה כדי לחיות עם אהובתה.
היא העזה להניח את ראשה על כתפי כשצפינו יחד בטלוויזיה. הבת שלה ישבה לידינו, וגם בנצי היה בבית, והכל היה תמים מאוד, אבל אחרי שהיא חזרה הביתה לישון עם אהבת חייה בנצי לקח את הכרית שלו, הוציא את השמיכה השנייה מהארון, ונדד לספה בארשת פנים עגומה שבישרה על תחילתו של התקף מיגרנה.
"אבל מה עשיתי?" מחיתי באומללות, לוקח על עצמי כמובן מאליו את האחריות למיגרנות שלו.
נדהמתי כשהוא האשים אותי בפלרטוט עם מימי הלסבית.
"השתגעת?" צעקתי, "בחיים לא! גם אם היינו נשארים שני האנשים האחרונים על פני כדור הארץ, מה פתאום? והבת שלה הייתה בחדר וגם אתה, אתה לא נורמאלי בנצי, די, בוא כבר לישון, בוא חמוד, תן לי להראות לך כמה אני אוהב אותך." התחנפתי אליו.
אחרי מסג' ממושך של כפות רגליו הוא הסכים לחזור למיטה, אבל כשניסיתי לגשש אחרי הזין שלו הוא דחה אותי והציע פרס ניחומים – שנת כפיות.
באמת יפה מצידו, אבל נחמה קטנה מאוד כשאתה מת לזיין.
זה לא עושה אותי פחות בוגד, אבל אני חושב שזה מתחיל להסביר למה במבי הופיע בחיי.
משום מה חומי עשה סיפור גדול מכך שבמבי ואני נהגנו להיפגש בדירה שלי ושל בנצי ולעשות אהבה במיטה הזוגית שלנו. השימוש במיטה המשותפת לי ולבנצי נראה לו מעשה בגידה גרוע יותר מסתם זיון באיזה מלון דירות או בדירה ניטראלית.
לי נראה שלא המקום חשוב, אלא המעשה, ושימו לב שאמרתי לעשות אהבה, כי למרות כל הצהרותינו וכוונותינו המוקדמות איתי ועם במבי זה אף פעם לא היה סתם זיון.
רק אחרי שהפכתי לבוגד גיליתי שאני לא מסוגל לזיין מישהו בלי רגש. חשבתי שכן, אבל טעיתי. טוב, אולי אני יכול עם נשים, אבל לא עם גברים, בטח שלא עם בחור כל-כך חמוד, פיקח, מצחיק, מתוק וחרמן כמו במבי.
קודם נדלקתי על התמונה שלו, ואחרי שנפגשנו פנים אל פנים נדלקתי גם עליו. אני בטוח שהייתי מחבב אותו מאוד גם בלי הסקס. הוא בחור מאוד משכיל, מאוד מוכשר, עובד במחקר באוניברסיטה, משהו מסובך שאני לא ממש מבין, וחוץ מזה הוא פשוט מותק של בן אדם.
גיליתי לאושרי שהוא נטול כל תסביכים בסקס, או בכלל. אוהב זין ולא מתבייש בזה כלל. ברגע שהוא ראה את הזין שלי העיניים שלו התעגלו כמו עיניים של ילד שקיבל במתנה צעצוע חדש ומלהיב.
בלי לטרוח להאפיל את החדר, ולנעול את הדלת, ולהתרחץ בקפדנות של מנתח - דברים שבלעדיהם בנצי לא מסוגל לחשוב בכלל על סקס - הוא התנפל עלי בהתלהבות והעניק לו טיפול מסור ונלהב, מפסיק מדי פעם רק כדי להחמיא, לשבח ולהתפעל מהזין שלי שבטח נעשה ארוך ועבה בעוד כמה ס"מ רק מרוב נחת.
אחר-כך הוא נשכב על הגב, חיבק את מותני עם הרגלים שלו ובגמישות שלא תתואר - הבחור עושה יוגה כמה שנים טובות – משך אותי בין ירכיו, שיפד את עצמו על האבר שלי והתחנן שאכנס בו בכל הכוח.
זה היה נהדר! הרגשתי שאני מככב בסרט פורנו, וכשאמרתי לו את זה בצחוק הוא ענה לי בשיא הרצינות שאני באמת בנוי כמו כוכב פורנו ושאם הייתי החבר שלו... וכאן החלפנו מבט ושנינו הסמקנו, ומרגע זה היה ברור שבמבי ואני זה לא סתם איזה סטוץ של לזיין וללכת.
במשך כמה פגישות עוד העמדנו פנים שכל אחד מאיתנו מאוהב בבן הזוג שלו ואנחנו נפגשים רק מטעמי חרמנות ורצון לגיוון, אבל אז במבי הגיע עם דמעות בעיניים וסימנים כחולים על פרקי הידיים היפות שלו וסיפר שהוא וצביקה כבר לא.
דבר ראשון רציתי לתפוס את הצביקה הזה ולכסח לו את הצורה, איך הוא מעז לפגוע בבחור חמוד ועדין כמו במבי?
במבי נשכב עלי והתחנן שלא אלך, שאשאר איתו ואקשיב לסיפור שלו, ואני עשיתי מה שהוא ביקש, אם כי בלב הבטחתי לעצמי שבהזדמנות הראשונה אני סוגר חשבון עם הצביקה הזה.
במבי וצביקה התחילו לנהל יחסים פתוחים כבר לפני כמה שנים - חומי תמיד אומר שיחסים פתוחים זה צעד ראשון לפני פירוק הזוגיות – אבל ההסכם שלהם היה שהם עושים סקס רק עם זרים, בלי להתאהב.
"כשאמרתי לו שאני מאוהב בגבר אחר הוא חטף קריזה איומה." סיפר לי במבי בעגמומיות, "וצעק שאני בוגד מלוכלך."
"אתה בוגד?" צחקתי צחוק מר, "הרי במו אוזני שמעתי אותו מתקשר לספר לך שהוא יתעכב בסאונה כי יש שם אורגיה שהוא לא רוצה להפסיד, ואתה הבוגד?"
"צביקה אומר שאורגיה עם זרים זה לא נחשב, רק קשר עם מישהו שמדברים איתו ומתנשקים איתו ונפגשים איתו שוב ושוב נחשב לבגידה." הסביר במבי, והאמת, היה בזה משהו.
"לא תכננתי להתאהב בך." התנצל במבי במתיקות, "אבל זה קרה, וגם אם לא יצא מזה כלום אני לא יכול לחזור לצביקה. היחסים שלנו היו מעורערים כבר המון זמן. כל הקטע הזה של זיונים מהצד בגלוי, רק דפק אותם עוד יותר. כל האינטימיות שהייתה ביני לבינו בהתחלה נהרסה, בשבילי הוא רק שותף לדירה."
"אבל בכל זאת אתם מזדיינים, לא?"
"כבר לא. מאז שפגשתי אותך אני אפילו לא מוכן לישון איתו באותה מיטה." אמר במבי והתרפק עלי, ממיס את ליבי.
מיד אחר-כך הוא וצביקה נפרדו סופית. צביקה עבר לגור אצל חברים והתחיל לחפש דירה והפגישות והשיחות ביני לבין במבי נעשו לוהטות ואינטנסיביות יותר ויותר. רק אז בנצי התעורר פתאום ושם לב שאני לא כתמול שלשום.
הוא בחור פיקח וחשדן מאוד, ותמיד היה בודק וחוקר לאן הלכתי ומתי אחזור. התרגלתי לזה ולא חשבתי שזה מוזר במיוחד. הקנאה והרכושנות שלו אפילו החמיאו לי במובן מסוים. כל זמן שלא הייתה להן סיבה זה היה אפילו משעשע.
פעם הוא חשד באחד הספקים שלנו שהתיידד איתי שהוא מנסה להתחיל איתי, והוציא פלט של כל השיחות של הנייד שלי לבדוק אם אני מדבר איתו גם מחוץ לשעות העבודה.
האמת שהבחור באמת רצה את המספר הפרטי שלי, אבל לא נתתי לו אותו, מה פתאום? הייתי תפוס, וכשגיליתי שבנצי בודק עם מי אני מדבר צחקתי ממנו.
הוא התבייש מאוד כשראה שאין לו סיבה לקנא, ובאותו לילה פיצה אותי בצורה מקסימה. מילא את הבית בנרות ריחניים והתמסר לי כמו שרק הוא יודע. אני מחייך עד היום כשאני נזכר באותו לילה קסום.
אז לא ידעתי, אבל חשדו של בנצי התעורר כבר אחרי הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם במבי. אני אשם בכך, אחרי הזיון הראשון איתו הייתי נרגש ומזועזע מאוד מההעזה שלי, וגם אחוז בושה וחרטה. החלטתי שבחיים אני לא אפגש יותר עם הבחור הזה שכל-כך אוהב את הזין שלי ונהנה ממנו בצורה כל-כך חסרת בושה, וכדי לכפר ולהסוות את מעשי הורדתי את כל המצעים מהמיטה שלנו ושמתי חדשים, ואחר-כך שטפתי את כל הבית בסגנון המרוקאי - עם המון סבון ומים.

בנצי חזר הביתה והופתע מהניקיון היסודי שעשיתי סתם ככה, באמצע השבוע, ומרוב שמחה חיבק אותי וליטף אותי, ונדהם לגלות שאני לא מתייחם כרגיל אצלי כשהוא נוגע בי.
תירצתי את זה בכך שהזעתי מאוד בזמן השטיפה. אמרתי שאני מרגיש לא נוח מזה שהוא נוגע בי כשאני מסריח, ואני חייב להתקלח מיד.
לתימהוני הוא נכנס אחרי למקלחת, סיבן לי את הגב, ואחר-כך המשיך לסבן אותי גם למטה, ואז השעין אותי על הכיור וזיין אותי לאט לאט, כמו שהוא אוהב.
למרות שלא מזמן הייתי עם במבי התרגשתי מאוד מהמחווה הזו. הייתי מאושר ואסיר תודה וגם מוכה אשמה כמובן. המון זמן הוא לא עשה דבר כזה ורק עכשיו אני מבין שכנראה הוא הרגיש בתת ההכרה שלו שמשהו יוצא דופן קרה לי והחל להילחם עלי כבר אז.
בדיוק באותו הזמן גם במבי החליט שהוא מואס בצביקה והוא מעדיף אותי, וככה, בגלל המודעה ההיא באטרף, התחילו החיים שלי להיפרם באמצע, ופתאום, מבחור ביתי, נאמן ומסור, מצאתי את עצמי בוגד שעושה סקס עם שני גברים באותו יום.

3. יחסים פתוחים

היחיד שיכולתי לשפוך לפניו את לבי היה חומי. הוא היה מזועזע ממעשי וממש כעס עלי. אפילו הסיפור שסיפרתי לו על מעללי בסאונה לא זעזע אותו עד כדי כך - ביקרתי בסאונה רק פעם אחת בימי חיי, כשבנצי נסע לארה"ב.
אז עוד חשבנו שהוא יישאר שם לפחות חצי שנה, ולמרות שהיינו מאוהבים מאוד החלטנו שבזמן שהוא לא נמצא בארץ כל אחד מאיתנו יכול גם עם אחרים.
מבחינת בנצי זו הייתה החלטה תיאורטית בלבד, מעין מחווה שהוא עשה בשבילי. הוא הודיע לי מיד שהוא לא יעשה שום דבר עם אף אחד כי לא מתאים לו להזדיין סתם עם זרים.
הוא סיפר לי שהוא נפרד מהחבר הקודם שלו לפני יותר משנה בגלל שהאקס שלו דחק בו לעשות שלישיות - דבר שבנצי תיעב בכל ליבו (אז חשבתי שהאקס שלו פסיכי מגעיל, היום אני מבין אותו קצת יותר) – ומאז ועד שפגש אותי הוא לא נגע באף אחד אחר, וזה כלל לא הכביד עליו.
אולי, אם הייתי יותר מנוסה, הייתי מבין כבר אז שאני מכניס את עצמי לצרה צרורה, אבל הייתי מאוהב, ובנצי לא היה מסוגל להוריד ממני את הידיים.
מי בכלל חשב שהדברים יגיעו לאן שהגיעו?
בכל אופן, הוא נסע לדרכו, ואחרי כמה ימים אומללים ובודדים מאוד החלטתי שאני רוצה לנסות גם אחרים כדי לדעת אם אני באמת מאוהב בו. ככה תירצתי את זה לעצמי, אבל האמת היא שפשוט הייתי חרמן רצח.
הלכתי לסאונה, נשכבתי ערום על ספסל, ונתתי לכל מי שרצה שיבוא אלי. הרבה רצו והרבה באו - לא זוכר פרצופים, לא זוכר כמה היו, לא זוכר מה עשיתי ועם מי – זה היה לילה הזוי, תלוש מחיי הרגילים.
יצאתי משם מזועזע ומותש, ומיד אחר-כך חליתי בשפעת קשה שהסתבכה, ושכבתי במיטה כמעט שבועיים. בנצי דיבר איתי כמעט כל יום, ודאג לי מאוד, ועוד לפני שהחלמתי לגמרי הוא חזר לארץ, ומאז לא נפרדנו עוד.
כשסיפרתי לחומי את הסיפור הזה הוא נחרד לשמוע שפשוט הפקרתי את עצמי לחבורת זרים והנחתי להם לעשות בי כחפצם
"למה?" שאל, "למה אתה כזה טוטאלי משה, ואם היית נדבק באיידס? על מה לעזאזל חשבת?"
"כנראה שלא חשבתי," עניתי, "ואל תקרא לי משה." הוספתי, "אתה יודע שאני שונא את השם הזה, נחום."
כן, במקור אני נקרא משה גלילי, אבל מאז שהייתי ילד כולם קראו לי גלי, ורק מפאת כבודו של אבי שקרא לי משה על שם אביו המת, לא שיניתי את שמי באופן רשמי.
חומי הוא קיצור של נחום, שגם הוא לא משתגע אחרי השם שנתנו לו הוריו. למרבה הפלא גם בנצי לא אוהב כשקוראים לו בן ציון למרות שזה השם שכתוב בתעודת הזהות שלו. גם במבי נקרא בלידתו צבי, אבל מאחר והוא ובן זוגו לשעבר חולקים אותו שם הוא מעדיף להיקרא בשם החיבה שלו שהולם אותו מאוד. זה לא מוזר שחוץ מהנטייה המינית המשותפת לנו אף אחד מאתנו לא נקרא בשם שקיבלנו מהורינו בלידתנו?
אין לי מושג מה המשמעות של העובדה הזו, אבל בטח יש לה איזה משמעות.

במשך עשרה ימים מטורפים ומלאי תשוקה הצלחתי לקיים איזון שביר, אבל בר קיימא בין במבי לבנצי. היחיד שידע על כך היה חומי שנקרע בין כעס על בוגדנותי לבין הבנה למניעי.
"אז תעזוב את בנצי ודי." קצרה רוחו מהתלבטותי האין סופית.
"אבל הוא חלק ממני, הוא חלק מהחיים שלי, ומה עם הסטודיו שלנו, והדירה, והכלבים שלנו ו..." הרעיון להיפרד מבנצי הטיל עלי אימה, אבל מפגישה לפגישה נקשרתי גם אל במבי המתוק והחרמן שלא נלאה להגיד לי שוב ושוב שהוא אוהב אותי והראה לי את אהבתו בצורה ברורה, מפורשת ומענגת ביותר.
"אתה לא יכול להמשיך להיות עם שניהם." אמר חומי בהגיון שרק אנשים לא מאוהבים מסוגלים להפעיל.
"אני יודע, אבל אני נקרע בין הזין ללב." אמרתי לחומי שצחק ממני, ולא הסכים לחלוקה הזו שעשיתי בין רגש לסקס. הוא טען בתוקף שאני חייב להחליט מהר או שאשאר קירח מכאן ומכאן.
התלבטתי והתלבטתי עד שהחיים, כדרכם של החיים, התפרצו פנימה בגסות והפילו אותי על התחת.
יום אחד הגעתי הביתה מהעבודה ומצאתי את בנצי ממתין לי על הספה בסלון בארשת פנים אטומה שלא בישרה טובות.
"מה קורה חמוד?" השלכתי את תיקי על השולחן בכניסה, כובש רטט של דאגה.
הוא דחף לפרצופי פתק צהוב עם מספר מאוד מוכר רשום עליו. "הוצאתי תדפיס של השיחות שלך בחודש האחרון והמספר הזה לא מוכר לי. של מי הוא?" שאל בקול חמור.
זה היה המספר של במבי.
התחלתי להסמיק ולגמגם. יכולתי להמציא איזה שקר - להגיד שזה מספר של מישהו מהסטודיו או משהו דומה, אבל גיליתי שלבגוד מאחורי הגב זה דבר אחד, ולשקר ישר בפנים זה דבר אחר לגמרי.
אני לא מסוגל לעשות את זה לבנצי, אחרי שנים של אהבה ומסירות, אחרי לילות רבים כל-כך שישנו מחובקים אני לא מסוגל להביט בעיניו ולשקר.
מצד שני איך יכולתי להגיד לו את האמת ישר בפנים? לא יכולתי.
הורדתי את העיניים לרצפה, הסמקתי ונתתי לו להבין לבד. בנצי לא טיפש הוא יודע שכבר זמן רב אני חש מריר ומקופח הוא שם לב שבזמן האחרון אני לא להוט כל-כך אחריו ולא מנצל כל הזדמנות לגעת בו...
"אתה שוכב איתו? איך קוראים לו? איפה אתם עושים את זה? איפה פגשת אותו?" הפגיז אותי בשאלות.
זה היה נורא. הוא נשמע קר ומרוחק כמו חוקר שב"כ. הרגשתי כל-כך אשם, שפל ועלוב עד שהתחלתי לבכות ומיד שפכתי לפניו הכל - המודעה באטרף, הפגישה עם במבי, הסקס, סיפרתי אפילו על חומי שבכלל לא קשור לכל הסיפור.
"סיפרת לבן אדם זר על כל הדברים האישיים שלנו? כל מה שאנחנו עושים?" כעס בנצי.
"הוא לא זר, הוא חבר שלי." התייפחתי, "והוא שנא את הסיפור עם אטרף."
"מה פתאום הלכת וסיפרת לו מה קורה אצלנו?" בנצי רתח מכעס מאופק שהיה מפחיד עוד יותר מצעקות.
"כי הוא חבר שלי!" צעקתי, "כי אין לי אף חבר חוץ ממנו! בגללך נשארתי בלי חברים, כל החברים שלנו הם החברים שלך, אין לי אף חבר הומו חוץ מחומי."
"מאיפה גירדת אותו בכלל?" המשיך בנצי לחקור בלי רחמים, ובמוחי חלף הרהור שאם אני הייתי רואה אותו כל-כך אומלל - לא חשוב מאיזו סיבה - דבר ראשון הייתי מנסה לחבק אותו ורק אחר-כך חוקר ושואל, אבל מצד שני בנצי מעולם לא העלה בדעתו לבגוד בי. מאין לי לדעת איך אגיב אם אדע שהוא חיפש מישהו אחר לעשות איתו סקס?
כל הזוועה במה שעשיתי נחתה על ראשי כשניסיתי לשים את עצמי במקומו. איך יכולתי לעשות לו את זה? למה לא הקשבתי לחומי? למה לא ניסיתי לדבר איתו במקום לבגוד בו?
"אני כל-כך מצטער בנצי, תסלח לי." התחננתי, אבל הוא הפך אלי את גבו וסירב להביט בי למרות שהפצרתי בו שיכה אותי, שיכעס, שישנא אותי, שיעניש אותי! הכל, רק לא החקירה הקרה הזו.
בנצי התעקש לקשר גם את חומי לסיפור הבגידה שלי ועל כורחי סיפרתי לו איך קראתי בבלוג של חומי, איך אהבתי את צורת הכתיבה שלו והגבתי לו, ואיך נעשינו חברים וריטואלים.
"גם איתו הזדיינת?"
"לא, מה פתאום? אף פעם לא נפגשנו. הוא רק חבר וירטואלי, וחוץ מזה יש לו חבר, הם חיים יחד כבר מעל שנה."
"גם לך יש חבר שאתה חי איתו מעל שנה." ציין בנצי בקרירות שהקפיאה את לבי והמשיך לחקור אותי על כל מעללי בלי להביע שום רגש חוץ מבוז קר. הוא נראה מזועזע רק אחרי שהודיתי בבושת פנים שהתרחצתי עם במבי במקלחת שלנו.
חשבתי שאולי עכשיו הוא יתפרץ, יכה אותי, או לפחות יטלטל אותי בכוח, אבל הוא התגבר על סערת רוחו ופשוט הסתלק מהחדר.
נשארתי לבד על הספה, שואל את נפשי למות. הייתי אומלל, מבויש וגם מבוהל נורא. מאז שהלכתי לאיבוד בגיל חמש כשיצאתי לטיול עם גן רינה לא פחדתי כל-כך.
בנצי חזר עם תיק נסיעות ארוז, הודיע לי שהוא נוסע לישון אצל חברה טובה שלו, ושהוא יחזור מחר ישר לסטודיו, ועד אז הוא יחשוב מה לעשות הלאה.
"אני צריך לדבר עם מישהו שיבין אותי, אולי גם להתייעץ עם הפסיכולוגית שלי ואחר-כך נראה."
"אני נורא נורא מצטער בנצי." חזרתי שוב על המנטרה הלא משכנעת שלי. "אני באמת באמת מצטער, אני נורא אוהב אותך, אבל עשינו כל-כך מעט סקס... חשבתי שגם הוא רוצה רק מישהו לסקס... גם לו היה בהתחלה חבר, אבל אחר-כך..."
"אחר-כך מה?"
"לא יודע. אני לא יכול לזיין סתם בלי רגש, והוא נורא נחמד ו... פתאום הוא נפרד מצביקה החבר שלו ו... " הדמעות חנקו אותי, לא יכולתי לדבר יותר.
"מה קרה?" לא ריחם עלי בנצי, "הוא התאהב בך? אתה התאהבת בו?"
"לא יודע." שיקרתי, "אני כבר לא יודע כלום."
לנגד עיני הנדהמות בנצי שלף את הנייד שלו ובלי היסוס חייג את המספר של במבי ושאל אותו אם אפשר לדבר עם צביקה.
"אהה... הוא כבר לא גר אתך... כן, אתה יכול לדעת מי זה, זה החבר של גלי, הבחור שאתה מזדיין איתו... אתה אוהב אותו? באמת? ואתה חושב שגם הוא אוהב אותך? היית מת! גלי הוא שלי, הוא החבר שלי!" הוא ניתק בזעם את המכשיר, השליך אותו לתיק, תקע בי מבט קר והלך, סוגר אחריו בשקט את הדלת.
נשארתי לבד עם כאב ראש איום שהתפתח במהירות למיגרנה. גררתי את עצמי לארון התרופות שלנו והתחלתי להלעיט את עצמי בתרופות מכל הבא ליד. בנצי סובל לפעמים מפריצת דיסק וחוץ מזה הוא גם קצת היפוכונדר, יש לנו בבית מלאי עצום של תרופות נגד כאבים. לקחתי חמישה כדורים מסוגים שונים וזה לא עזר, הדלקתי את המחשב וחיפשתי את חומי שלמזלי עלה מיד למסנג'ר.
סיפרתי לו מה קרה והוא נחרד לשמע החקירה שעברתי, נדהם מאומץ הלב, התושייה וההעזה של בנצי, ושאל למה אני לא מתקשר לבמבי לברר מה שלומו?
משום מה לקח לי המון זמן לענות לשאלה ההגיונית הזו. אולי התרופות כן השפיעו?
בסוף הצלחתי להגיד שלא מגיע לי לדבר עם מישהו שאוהב אותי כי אני בוגד עלוב, אבל הקלדתי לאט מאוד ועם המון שגיאות.
חומי נלחץ, הבין שאני מטושטש והתחנן שאתן לו את המספר שלי.
"אבל החלטנו לא לדבר בטלפון." הצלחתי להקליד לאט, בשגיאות כתיב ובקצב של דיסלקט שיכור.
"תן לי את המספר שלך משה!" צעק עלי חומי, ולמקרה שלא הבנתי את הרמז שבשימוש בשמי המקורי הוא הוסיף סדרה של פרצופים צהובים, כועסים.
"אל תצעק עלי נחום." אמרתי לפרצופים זעומי הגבות שהמשיכו לרצד על המסך, אבל הם לא חדלו לכעוס עלי בצהוב עד שהצלחתי להקליד את מספר הטלפון של הבית שלנו.
את מספר הנייד שלי לא הצלחתי לזכור בשום פנים ואופן.
שנייה אחר-כך חומי היה על הקו, וככה יצא שבפעם הראשונה שדיברנו הייתי מסטול לגמרי, ובקושי ידעתי מימיני ומשמאלי.
בכל זאת הקול שלו - חם ורגוע ומלא אהדה - היטיב איתי מאוד. הוא חקר אם שתיתי אלכוהול, וכמה כדורים לקחתי, ואפילו שאל אותי מה משקלי.
מטושטש ככל שהייתי התביישתי להגיד לו שאני שוקל מעל מאה ק"ג, אבל הוא היה כל-כך נחמד ועדין עד שהצליח להוציא את זה ממני בכל זאת.
נשבעתי לו שלא שתיתי שום אלכוהול ובסוף הוא הגיע למסקנה שכנראה לא הגזמתי עם תרופות עד כדי סכנת חיים, אבל עדיף שאכנס למיטה ואשים דלי לידי במקרה שארצה להקיא.
נפרדתי ממנו בקושי, היה לי קשה להחזיק את השפופרת, אחרי השיחה איתו פשוט התמוטטתי על הספה ונרדמתי. מתוך שינה היה נדמה לי שאני שומע צלצול טלפון, אבל הייתי בטוח שאני חולם והמשכתי לישון.
התעוררתי רק למחרת בבוקר וגיליתי את בנצי יושב ומביט בי. מסתבר שהוא היה זה שצלצל ומאחר ולא עניתי הוא נמלא דאגה וחזר הביתה כדי לראות מה שלומי.
ככה קרה שבסופו של דבר לא הייתי לבד באותו ליל זוועות, היה מי שהשגיח עלי, ואולי בגלל זה הסכמתי בסופו של דבר ללכת עם בנצי אל בטי הפסיכולוגית ולנסות להתחיל יחד ייעוץ זוגי שישקם את הזוגיות הקורסת שלנו.