עוקבים

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

1. משפחה חדשה

עמית

הקיץ הלך ונגמר. סתיו 97 התגנב אלינו כמו ילד עקשן ועצוב, מתפתל לאיטו בין החמסינים של עונת המעבר, מקצר את שעות האור, מצנן את הערבים ומאריך את הלילות. בצהרי היום עוד יכולת ללכת בסנדלים ובחולצה קצרה, אבל בלילות כבר היה קר ושמיכות הפיקה הקלות של הקיץ הוחלפו בשמיכות מעבר צמריריות.

החופש הגדול והחגים נגמרו סוף סוף. בטי ילדה את התאומים שלה בערב יום כיפור וביום שבו פירקנו את הסוכה ירד היורה.

כמה ימים אחרי הגשם הראשון שכבתי על הספה בסלון, ממתין לאדי שיחזור מד"ר פאנוב. השמש שקעה מתחת לרכס הכרמל הכחול, מותירה אחריה קרעי עננים ורודים מרוחים על השמים המאפירים כמה חבל שהשקיעה הסתווית הנפלאה הזכירה לי איך נראה הכביש המושלג אחרי פינוי גופותיהם המדממות של רותם וגרינברג.

נדמה שהשיחות עם ד"ר פאנוב עוררו בי מחדש את כל הזיכרונות שהדחקתי כשפגשתי את אדי. כל דבר שראיתי או שמעתי הזכיר לי את הפטרול ביש המזל ההוא. כמה מהאסוציאציות שלי היו ממש מטורפות.

למרות טענותיו של ד"ר פאנוב שמה שקורה לי הוא דבר בריא ונורמאלי התחלתי לפחד מהן. היום שוב היו הפגזות על מוצבים בהר דוב, מזל שאף אחד לא נהרג, מתי נצא כבר משם?

בשבוע שעבר הדהמתי את עצמי כשהעליתי בפגישה את החשד שההתאהבות המטורפת שלי באדי קשורה לחורף ההוא בלבנון, שנגמר בשבילי אחרי שהפטרול שלנו עלה על מטען צד שהרג את רותם וגרינברג והעיף את הרגל של שמשון על הגדר. רק אני ומשה המח"ט יצאנו בזול. אני נפצעתי קצת בכתף ומשה השתגע זמנית, אבל שמעתי שהוא כבר יצא מזה פחות או יותר ועכשיו הוא לומד רפואה סינית בסאן פרנסיסקו ואפילו התחתן שם עם איזה יהודיה אמריקאית.

אחרי שיצאתי מבית החולים הקב"ן שם לב שקצת התחרפנתי ושלח אותי לנוח בקורס חבלה. במקום לנוח פגשתי את מקס ועשיתי בלגאנים. אולי בגלל זה החליט הקב"ן לא להחזיר אותי ללבנון אלא להציב אותי ברובאית. כמה שבועות אחר כך הגיע אדי וכל החיים שלי התהפכו.

ד"ר פאנוב לא חיווה דעה על התובנות שלי ורק העיר שלמרבה המזל הגורמים האמיתיים להתאהבות של אדם אחד בשני הם בגדר מסתורין והעובדה שאני ואדי עדיין יחד היא הקובעת.

שמעתי את מנוע הקנגו מטרטר בראשון בכניסה לחניה אחר כך נטרקה הדלת ואדי התפרץ הביתה, הדליק את האור והתיישב לצידי על הספה, מחייך אלי חיוך רחב, "אני רואה שכמו כל הסתווניות גם אתה נעשה קצת נוגה עם בוא השלכת." העיר ומשך אותי אליו בחיבוק מהיר, מעיין בפני, כמו שעשה תמיד כשחזר מהפגישה השבועית שלו אצל ד"ר פאנוב.

שוב תהיתי אם הם דברו עלי וכמו תמיד התאפקתי ולא שאלתי, אם אדי ירצה הוא יספר לי בעצמו אמרתי לעצמי והחזרתי לו חיבוק, מנסה לחייך אליו, אבל משום מה – אולי בגלל שהחשיך כל כך מוקדם – הייתי עצוב.

אדי הרים את החולצה שלי ופיזר נשיקות על בטני, "עזוב אותי טמבל." מחיתי וקמתי מהספה. "יאן צריך לחזור עוד מעט, אתה רעב? הילדים השאירו סלט."

אדי אמר שהוא גווע מרעב והתיישב לאכול, "הם ישנים?" שאל.

"כן, היום הם נרדמו בלי בעיות. ארז מאוהב במורה להתעמלות, ועדי לא רוצה ללבוש שמלות לגן כי זה מפריע לה לטפס על הסולם האדום." דיווחתי לו, "רוצה חביתה?"

"כן. בטח." חייך אלי אדי. היה לו תיאבון, סימן שמצב רוחו טוב. מעניין על מה הוא וד"ר פאנוב מדברים שהוא חוזר כל כך עליז?

"הייתה לך פגישה טובה?" חקרתי בזהירות, מקפיד להפנות אליו את גבי. מתעסק בכלים שבמדיח בלי לזכור אם הם נקיים או מלוכלכים. לבטי זה בטח לא היה קורה.

אדי פרץ בצחוק. "שוב שכחת אם הכלים כבר עברו שטיפה?" הוא קם ובדק את המדיח, "בוא נפעיל אותו שוב ליתר בטחון." פסק והכניס כפית אבקה לתא המיועד לכך.

"הייתה לי פגישה מגעילה." הפתיע אותי פתאום והתחיל להבריג החוצה איזה מכסה מסתורי שעדיין לא עמדתי על טיבו המדיח היה חדש ובינתיים הנחתי אותו לטיפולו של אדי. "עכשיו אני מבין למה יש קופסת טישו על השולחן הקטן." הוא שפך נוזל כחלחל לתוך פתח עגול והבריג חזרה את המכסה, סגר את הדלת והפעיל את המדיח שזמזם לו בשביעות רצון, מאושר מהטיפול המסור שזכה לו.

הנחתי לאדי להחזיר את הגבינות והחלב למקרר ופניתי לנגב את שולחן המטבח במטלית לחה. "אתה עוד כועס עלי?" שאל אדי, מחטט במקרר בגבו אלי.

"לא." התפלאתי, "למה לי לכעוס עליך?"

הוא סגר את המקרר ונשען עליו, מביט בי בחיוך קל. "למה באמת? מה כבר עשיתי לך חוץ מזה שהפכתי לך את כל החיים ואחר כך עזבתי אותך, לא פעם אלא פעמיים, וגם כשחזרתי אליך לפחות אל תשנא אותי בגלל רונה ולני. זה היה מרוב פחד שתיהרג במילואים. התינוק היה מין ביטוח, אתה מבין?"

חיבקתי אותו חזק, מחכך את לחיי בשערו, אהבתי את המגע של שערו המסולסל בפני, "אל תדאג, אם אני אכעס עליך כבר תדע, ואני שמח על התינוק. אם הייתי מתחיל לחשוב יותר מידי אם כן או לא הייתי מתלבט כל כך הרבה זמן עד שהיא הייתה מתייאשת ממני ומוצאת אחר. הבעיה היא הורי, אני פוחד שהם יחטפו קריזה כשהם יגלו מה עשיתי."

אדי הבטיח לי שהורי יהיו מאושרים עד הגג מהעניין ובכלל, עד שרונה לא תהיה בחודש השלישי כדאי שלא נגיד כלום, רק ליתר ביטחון.

"מתי יאן חוזר? יש לנו עוד קצת זמן?" שאל והפיל אותי על השטיח, נשכב עלי ומשך בחולצתי. שנייה אחר כך נשמע צלצול בפעמון הדלת.

החלפנו מבט וקללנו חרש. "זה לא יכול להיות יאן, מוקדם מידי." אמרתי והלכתי לפתוח. מולי עמד גילי, לוטש בי מבט מתוח.

לא יכולתי לא לחבב את הנער הנאה הזה שהביט בי בעיניים כהות ורציניות. "מצטער גילי, יאן לא בבית." חייכתי אליו.

"אני יודע," אמר. "בגלל זה באתי עכשיו. אני רוצה לספר לכם משהו, אני יודע שזאת הלשנה, אבל אני חייב."

התיישבנו סביב שולחן האוכל והמתנו בסבלנות. "אני מתלבט כבר שבועיים," התוודה גילי, "אבל זה אוכל אותי ואתם הרי כמו ההורים שלו ו" הוא השתתק, מנסה לארגן את מחשבותיו, "אם לא הייתם ממש קוליים לא הייתי אומר כלום, אבל..." הוא שוב השתתק, לוקח לעצמו עוד פסק זמן כדי להתלבט עם מצפונו.

"נו גילי, או שתתחיל לדבר או שתעוף מכאן." איבד אדי את סבלנותו.

"תספר לנו מה קרה גילי." ניסיתי לקדם את העניינים, "אנחנו לא נגלה, נכון אדי?" מירפקתי אותו והוא הניד בראשו לאות הן.

"נו גילי, מה הבעיה?" ריכך את קולו, "אולי נוכל לעזור לך?"

"יאן אף פעם לא מדבר על מה שקרה לו בתקופה שהוא היה הומלס." פתח גילי, רוכן כלפינו. "שאלתי אותו כמה פעמים והוא תמיד התחמק ואמר שזה לא היה נורא, ובעצם הכי גרוע היה השעמום, אבל אני יודע שהוא עשה כל מיני דברים אני בטוח שהוא היה צריך הוא לא הרוויח די כסף רק מנגינה בסקסופון ולפעמים בשביל כסף הוא... הוא גר אצל אחד ו" הוא השתתק והביט בנו בתחינה כמצפה שנבין בעצמנו ולא נאלץ אותו לבטא במילים מה בדיוק עשה יאן כדי לשרוד מחוץ לבית.

"ממתי אתה כזה עדין נפש? שאל אדי שאף פעם לא חשש להביט לאמת הלא נעימה בעיניים. "ברור שהוא מכר את התחת שלו בשביל כסף." הטיח בגילי.

דחפתי אותו ועשיתי לו פרצוף כועס והוא דחף אותי חזרה, מתעלם מההבעה הפגועה שעלתה על פניו של גילי הצעיר והמאוהב. "כבר שכחת מה הוא הציע לנו כשנפגשנו?" הזכיר לי.

גילי שבטח שמע את סיפור פגישתנו עם יאן הסמיק וגנח. "אני יודע שהיה לו קשה מאוד ואני מרגיש אני חושש ש "

"אתה מרגיש שהוא יצא מהארון באשמתך." סיכם אדי קצרות את המצב. לא מנסה להסתיר את קוצר הרוח שחיבוטי הנפש הענוגים של גילי עוררו בו, "ואתה צודק, אבל הוא סלח לך. למה לדוש בזה שוב?" שאל בגסות

"כי אני חושב שהוא חזר להתעסק בזה." אמר גילי והשפיל את ראשו. "ואני לא מבין למה. אני יודע שאתם נותנים לו דמי כיס ושהוא מרוויח לא רע משיעורי הסקסופון שהוא נותן במתנ"ס, ואני לא מבין למה הוא נורא כעס כששאלתי אותו ולא העזתי לחקור יותר והאיש הזה אולי הוא סוחט אותו?"

רק אחרי חקירה נמרצת הצלחנו להבין על מה הוא מדבר. לפני שבועיים גילי החליט להפתיע את יאן וקפץ לביקור בבית הספר שלו בחיפה כדי להזמין אותו לסרט. להפתעתו הוא ראה את יאן מתלחש בפינה עם בחור צעיר – רוסי לדעתו – שחיבק אותו וניסה לנשק לו על הלחי ואחר כך דחף לו כסף לכיס.

גילי ניסה לברר מי האיש ונדהם כשיאן ענה לו בגסות וסירב לדבר על המקרה. מאז היו כמה שיחות טלפון לא מוסברות ברוסית שיאן קיבל לנייד שלו, מסרב להסביר על מה מדובר, ואווירה מאוד לא נוחה השתררה בין שני החברים.

"הבחור הזה ממש נמרח על יאן." סיפר גילי וניסה לא לבכות. "וראיתי שיאן כועס עליו, אבל הם בכל זאת נראו מאוד קרובים והסטפן הזה כל הזמן ניסה"

החלפתי מבט עם אדי ואבן נגולה מעל ליבי. לא שחשבתי שליאן יש איזה מאהב סודי, זה לא הלם את אופיו הגאה של הג'ינג'י שלנו, אבל לפחות הפסקתי לדאוג שמישהו סוחט את יאן.

"סטפן הוא אחיו הגדול של יאן." סיפרנו לגילי, מגלים להפתעתנו שיאן מעולם לא סיפר לגילי שיש לו אח.

"הוא בטח התבייש לספר לי איך המשפחה שלו זרקה אותו." הסיק גילי, "הוא כל כך רגיש והוא שונא שמרחמים עליו. אל תגידו לו כלום בבקשה, אני לא רוצה שהוא יכעס עלי שוב."

אדי הניח יד על כתפו, "גילי, אתה לא יכול לעבור את החיים שלך בניסיון לרצות את כל העולם. אתה מנסה להיות בסדר עם ההורים שלך, ועם החבר שלך, ואפילו עם הקרקפת, ובסוף מי שאוכל אותה זה אתה. אתה מבין את זה ילד?"

גילי הסמיק. "אבל אני שונא שכועסים עלי. אני שונא מריבות ואני רוצה..."

הדלת נפתחה ויאן נכנס. "גילי!" קרא בשמחה, "איזה הפתעה נחמדה." חיבק את גילי.

"אז מה קורה אתך ועם אחיך סטפן?" שאל אדי ישירות, "אתם שוב מדברים?"

יאן האדים ונעץ מבט מאשים בגילי שהשפיל את עיניו במבוכה. "הייתי נורא מודאג יאן. אל תתעצבן עלי, חשבתי שהוא לא ידעתי שזה אחיך, אם היית אומר לי"

יאן התיישב ליד גילי וחיבק את כתפיו, "טוב, בסדר, מלשן אחד." אמר ברוח טובה, "אחי קיבל פתאום נקיפות מצפון וניסה להתפייס איתי. פתאום הוא נעשה משפחתי, אולי בגלל שאשתו בהריון? לא יודע ולא אכפת לי."

"מה שלום אבא שלך?" שאלתי, "הכל בסדר אצלו? הוא לא דואג לך?"

יאן משך באדישות בכתפיו, "הוא חולה, סטפן אמר שהוא ברמב"ם, כאילו שאכפת לי."

"אתה צריך ללכת לבקר אצלו יאן." אמר אדי והניח יד על כתפו של הנער שניער אותה במרדנות. "יאללה גם אתה, נודניק." מחה, "הוא שונא אותי ואני שונא אותו. שימות מצידי, לא אכפת לי."

אדי התנפל עליו ברוסית ויאן ענה לו בכעס. הם נהלו ויכוח קצר אך תקיף שנגמר בכך שיאן הסתלק בזעם לחדרו. גילי קם ללכת אחריו, אבל לפני שהסתלק פנה אלינו ואמר בלחש בקול מעוך, "אני חושב שאבא שלי חושד הוא ואימא מרגישים שאני מאז שנפרדתי מרקפת אני כל הזמן עם יאן והם"

"גילי. בוא כבר!" צעק יאן והוא חייך במבוכה והלך.

 

כמובן שאדי ניצח ויאן הלך לבקר את אבא שלו שהיה חולה מאוד בעיות עם הכבד. אחרי הביקור הזה הוא חידש בערך את הקשר עם משפחתו ואיכשהו הם הגיעו למין שביתת נשק מתוחה. קצת הביך אותם שיאן עזב אותם וגר אצלנו, אבל עם הזמן הם השלימו.

יאן המשיך לגור אצלנו, אבל מידי פעם הלך לבקר את אחיו שעבר עם אשתו ההרה לגור אצל אביהם החולה ששוחרר מבית החולים. הרופאים בקשו מהמשפחה לדאוג שהוא לא ישתה אלכוהול ושייקח ויטמינים, וזה היה כל הטיפול, לא ניתן יותר לעשות שום דבר למענו.

סטפן שבא לבקר אצלנו כדי לראות באיזה תנאים אחיו גר התגלה כבחור די נחמד. בהתחלה הוא היה נבוך ועצבני במחיצתנו – תגובה די נפוצה אצל סטרייטים שנאלצים לשוחח בפעם הראשונה עם הומואים – אבל אחר כך הוא נרגע ומידי פעם אפילו הצליח לשכוח שאני ואדי ישנים יחד. דווקא אשתו טניה התנהגה מיד בצורה מאוד טבעית ונעימה ושנינו חיבבנו אותה מאוד.

 

עד חנוכה בערך הכל הלך מאה אחוז אדי לקח משכנתא וקנה את הבית שלנו מטוויטו ושנינו חתמנו מין חוזה אצל עורכת דין מעמותת משפחה חדשה. שילמנו ביחד את המשכנתא וגם עשינו ביטוחי חיים וצוואות, כך שאם חלילה אחד מאתנו ילך לעולמו השני ירש אותו. למרות שעדיין לא חגגנו את חתימת החוזה כפי שחשבנו שנעשה כשהרעיון עלה לראשונה הייתי מאוד מרוצה. רונה התחילה את החודש השלישי להריון והרגישה נפלא ואני קיוויתי שבחופש חנוכה היא תבוא לביקור עם לני ותרשה לי לספר להורי על הנכדה שתיוולד להם באביב. עדיין לא היה ברור מה מינו של העובר, אבל הבנות היו נחושות בדעתן להתייחס אל התינוק המתפתח ברחמה של רונה כאל תינוקת וכבר החליטו לקרוא לה נועם.

אדי שלימד מתמטיקה בתיכון מונה למחנך של כיתה ט' 5 שתלמידיה העריצו אותו, מה שאמר כמובן המון טלפונים וביקורים מתלמידים ומהורים.

מובן שלא יכולנו להסתיר מהם את המצב אצלנו, כולם ראו שיש פה שני גברים שחיים יחד ובסוף הסוד הדי גלוי הזה הגיע גם להורים של גילי. כנראה שאפילו בלי שהם הבינו שהם מבינים הם עשו אחד ועוד אחד וקלטו שלא סתם הבן שלהם עזב את החברה שלו ובמקום לחפש אחרת הוא מבלה את כל זמנו עם בחור שגר אצל זוג הומואים.

למרות שהם החשיבו את עצמם לאנשים ליברליים הם חשו אי נוחות מהחברות בין שני הצעירים וכמה ימים לפני חופש חנוכה הגיע מר שמעון רביב – אבא של גילי – למשתלה וביקש ממני לדבר איתי על עניין פרטי. עד כה כשהיינו נפגשים דברנו בעיקר על ורדים ולפעמים קצת על כדור סל או פוליטיקה. בזמן האחרון שמתי לב שיחסו אלי נעשה יותר ויותר מסויג ואפילו קצת עוין.

הפעם הוא נראה לי מתוח מאוד, קצת עייף ובעיקר חסר מנוחה. הבנתי מיד שהולכת להיות שיחה בעייתית. הנחתי מידי את הטורייה ונכנסתי איתו לסככת הקומפוסט.

הוא נשען על עמוד המתכת החלוד שנשא עליו את גג הפח של הסככה, שילב את ידיו על חזהו, ניקב אותי במבט חודר של קצין בשריון, פתח את פיו, נשם עמוק, סגר את פיו ושוב התנשם עמוקות, ואז השפיל את מבטו ובעט בקרקע. ניסה שוב לנקב אותי במבט חודר, לקח עוד אויר, ושוב השפיל את עיניו.

ראיתי שהעסק לא זז וניסיתי לעזור. "אז מה שלומך שמעון?" שאלתי בחביבות, "מה שלום גילי? השבוע כמעט שלא ראיתי אותו, הוא עסוק?" ובאמת, בשבוע האחרון גילי לא ביקר אצלנו ויאן היה קודר ולא מרוכז.

אדי טען שהוא כמעט לא אוכל כלום ובמקום לישון הוא מטייל בשדות סביב המושב ומבלה לילות שלמים בנגינת גאז'. הנחתי שהוא רב עם גילי ובגלל זה הוא מצוברח, אבל אי אפשר היה לדבר איתו, כל פעם שניסינו לברר מה קורה הוא היה מסתגר בחדרו, שם תקליט של דיוק אלינגטון ומתעלם משאלותינו.

"אסרנו על גילי  לבוא לבקר אצלכם." אמר שמעון בקול קודר, "לא נראה לנו שהחבר הכי טוב שלו הוא הומו שגר אצל אצל" הוא הסמיק ושוב השתתק.

המתנתי בסבלנות והוא המשיך להסביר לי שאין לו שום דבר נגד הומואים, למרות שהוא די הופתע לשמוע שבחור נחמד כמוני שנראה כל כך נורמאלי הוא... ושוב הוא גמגם במבוכה, מתקשה לבטא בצורה מפורשת את המילה הומו.

המחמאה המפוקפקת שלו הרגיזה אותי. "אם אין לך שום דבר נגד הומואים למה אתה מתנגד שגילי ויאן יהיו חברים?" שאלתי בתמימות מעושה, מנסה להביט לו ישר בעיניים.

איפה. היה קל יותר להחזיק צלופח בידיים משומנות.

"אתה לא מבין." ברחו עיניו מעיני, "אתה לא יודע מה זה להיות אבא, אני דואג לילד, אני רוצה שיהיה לו טוב, שתהיה לו שוב חברה ולא שיתעסק כל היום עם מוזיקה. הוא כל הזמן עם החבר'ה האלה של הלהקה, והיאן הזה אני לא אומר, הוא בחור טוב אבל..."

"הוא הומו." השלמתי את החסר, "ואתה פוחד שהוא ידביק את הבן הנורמאלי שלך." ניסיתי לשמור על פרצוף אוהד ומלא הבנה אבל זה היה קשה. "נו, אז איך גילי מרגיש? כי יאן לא מרגיש כל כך טוב. בזמן האחרון הוא כמעט לא אוכל ובקושי יוצא מהחדר. מאז שגילי הפסיק לבקר אצלנו הוא הפסיק לחייך. אני מקווה שגילי במצב יותר טוב."

שמעון נאנח והתיישב על ערמת שקים. "גילי מאושפז." אמר בקול חלוש, "כשדברנו איתו בשבוע שעבר הוא הסכים שהוא צריך להפסיק לבקר אצלכם והבין בדיוק למה, ואפילו חיבק אותי והודה לי שאני דואג לו, אבל אתמול הוא הצליח לשים יד על האקדח שאני שומר בכספת ו"

כל האוויר יצא לי מהמפרשים. שכחתי שנעלבתי ושאני כועס עליו והתיישבתי לצידו, מביט חסר אונים בידיו שרעדו. גם אני רעדתי כולי מפנים. "מה מצבו?" שאלתי.

"הוא פספס למרבה המזל." אמר שמעון בקול עצוב, "יש לו רק שריטה לא רצינית במצח, אבל הוא הוא מנסה כל הזמן להוריד את התחבושות ולסלק את האינפוזיה, והרופאים רוצים להעביר אותו למחלקה פסיכיאטרית."

"כל אחד שמנסה להתאבד צריך לעבור בדיקה פסיכיאטרית." אמרתי, "זה החוק."

"לא. אתה לא מבין." מחה שמעון, "ספרנו שנפלט לו כדור כשהוא ניקה את האקדח, אבל הוא אני לא יודע מה לעשות." הודה בייאוש והביט בי במבט אומלל ואבוד.

המחשבה על גילי המסכן שצריך להמשיך לשקר גם עכשיו הכעיסה אותי. "אתה כן יודע." אמרתי בחומרה. "אתה צריך להפסיק לשקר לעצמך ולהפסיק להכריח את גילי לשקר. זה יותר מידי בשביל ילד בגילו." טלטלתי את כתפו הבשרנית, "אתה מבין על מה אני מדבר שמעון?"

מבטו התחמק מעיני. "הבן שלי לא הומו." זעם. "אני לא מוכן לשמוע שהבן שלי הומו. זה הכל בגלל ההשפעה שלכם, של אדי ושלך ושל הרוסי הג'ינג'י הזה. אני באמת לא מבין איך נתנו להומו האתיופי הזה להיות מורה." הוסיף במרירות.

כל האהדה שלי כלפיו התנדפה. "אולי בגלל שאדי הוא פשוט מורה טוב?" עניתי בלעג וקמתי. "בסדר מר רביב. מה אני יכול לעשות למענך? גילי עדיין קטין והוא הבן שלך, אתה אחראי עליו, אני אחראי על יאן. אתה לא רוצה שהם יפגשו אז לא. אני מקווה שהבן שלך יבריא. שלום." ופניתי ללכת.

שמעון תפס את כתפי, "אבל עמית, אתה לא מבין," אמר בבהילות, "אם הוא ימשיך בהתנהגות הזו הוא לא יוכל להתגייס. הצבא לא ייקח אותו אם הוא יבוא עם עבר פסיכיאטרי, אני רוצה שהוא אסור שידעו למה אם יאן יוכל לבקר אותו לכמה דקות, רק כדי להרגיע אותו אז"

רק עכשיו תפסתי כמה הבן אדם לא היה מחובר למציאות. "אז מה אם הוא לא ילך לצבא? אתה לא קולט שגילי ניסה להתאבד? תנסה לדמיין איך בחור בגילו שמאוהב בבחור אחר מרגיש כשהוא יודע מה אבא שלו חושב על הומואים?"

שמעון בהה בכפות ידיו, מהדק אותן זו לזו ללא תועלת, הן עדיין רעדו. "הוא ויאן... הם הם?" לא מסוגל להשלים את השאלה הוא הציץ בי במבט אומלל ושב להשפיל את מבטו.

"הם מאוהבים." אישרתי. "הם התאהבו עוד לפני שיאן נזרק מהבית אחרי שהוא יצא מהארון, והם עדיין מאוהבים, למרות שגילי עשה כל מה שאפשר כדי להלחם בזה ושבר לשניהם את הלב כמה פעמים."

הבטנו זה בזה רגע ארוך ואז שמעון קילל חרש במרוקאית והסתלק.

התקשרתי לאדי וספרתי לו על הביקור של שמעון. "אני לא יודע מה לעשות, לספר ליאן על גילי?"

"אל תדבר שטויות." התפרץ אדי, "הוא בטח כבר יודע. אל תשכח שאיסי וחגי לומדים עם גילי ומדברים כמעט כל יום עם יאן. אני משוכנע שהם יודעים בדיוק מה קרה לגילי ולמה."

כשהגעתי הביתה יאן כבר לא היה בבית. ארז ועדי ישבו מול הטלוויזיה עם שקית ענקית של פופ קורן והביטו בי במבט רציני. "יאן אמר שזה מקרה חירום ושהוא צריך ללכת." הודיע לי ארז בחשיבות, "ואני הסכמתי ושמרתי על עדי."

"ואני שמרתי על באפי." צפצפה עדי. להפתעתי שניהם היו מרוצים מאוד מעצמם ובכלל לא חששו להישאר לבד, למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שיאן החזיר אותם מהגן ומבית הספר והסתלק.

נכון, הם היו לבד רק שעה, אבל הוא תמיד לקח את התפקיד שלו כשמרטף ברצינות רבה והיה מאוד אחראי. תיארתי לעצמי שהוא היה במצב נוראי אם הסתלק בלי להודיע לי.

לא היה ספק בליבי שהוא חש לבית החולים וכרגע הוא יושב ליד מיטתו של גילי, אוחז בידו או מנגן לו בסקסופון, או משהו רגשני מסוג זה. גילי ויאן תמיד נמרחו זה על זה ולא התביישו להפגין את רגשותיהם בפומבי – דבר שהביך אותי מאוד וגרם לאדי להעיר הערות ציניות. לא יודע איך היה להם אומץ להתנהג ככה לפני אנשים אחרים? אולי בגלל שהם כבר היו מדור אחר, צעיר ונועז יותר, ואולי זה רק אני הפחדן והנמושה?

ניסיתי להתקשר אליו, אבל הנייד שלו היה כבוי. אדי הגיע שעה אחר כך וסיפר שבבית הספר כולם כבר שמעו שגילי נפצע בתאונה. איש לא העלה בדעתו שזה היה ניסיון התאבדות. גילי היה תמיד כל כך עליז ומלא חיים ואהוב על כולם, אף אחד – חוץ מחברי הלהקה שלו – לא חשד שנער כל כך מוצלח ויפה ינסה להתאבד.

המתנו ליאן עד הערב, נעשים מודאגים יותר ויותר עם חלוף הזמן. בינתיים נעשה חשוך וטפטף קצת, הילדים ישנו ואנחנו ישבנו בסלון, בוהים בטלוויזיה, עייפים ומודאגים.

רעש מנוע של מכונית נשמע לפתע ברחוב השקט ומכונית נעצרה בקול חריקה ליד הבית. שנייה אחר כך נשמעה דפיקה על הדלת, לפני שהספקנו לענות התפרץ פנימה שמעון רביב, חיוור ומזיע למרות הקור, והתנפל עלינו בצעקות, דורש שנגלה לו מיד איפה הבן שלו.

הבטנו בו המומים. "גילי לא כאן מר רביב." אמר לבסוף אדי בעדינות, "וגם יאן לא חזר היום מבית הספר. גם אנחנו מאוד מודאגים."

שמעון הצליח להירגע דיו כדי לגלות לנו שיאן ביקר אחרי הצהרים אצל גילי בחברת עוד כמה תלמידים מהכיתה. ברגע שהרביבים יצאו מהחדר כדי להתייעץ עם הרופא יאן וגילי הלכו להביא קפה ורק אחרי ששמעון חזר מהרופא התברר שהם ברחו.

הבטנו זה בזה חסרי אונים. בינתיים גם אימא של גילי, שנמאס לה לחכות במכונית, נכנסה פנימה, וכשהבינה שבנה לא אצלנו פרצה בבכי, מפצירה בבעלה לפנות למשטרה. מר רביב התנפל עליה בצעקות שבשום פנים ואופן הוא לא יפנה למשטרה בגלל שאז ירשם בתיק של הבן שלו שהוא פסיכי שברח מבית החולים, ומה יהיה עם העתיד שלו בצבא?

היא חטפה קריזה, שלחה את צה"ל לכל הרוחות, קיללה את בעלה והאשימה אותו באסון שקרה להם. שמעון התעצבן חזרה והתנפל עליה בצעקות שהכל בגללה, שבגללה הוא לא שלח את גילי לפנימייה צבאית, ובגללה הוא קנה לילד חצוצרה, ורק בגלל הפינוק שלה הבן שלהם הומו, ובגללה הילד היפה שלו... ואז הוא נשבר והתחיל לבכות.

היא חיבקה אותו ובכתה גם כן, ואני הבטתי בהם בשתיקה וקיוויתי שהם ילכו כבר הביתה עם כל הצעקות והקריזות שלהם. אם ככה זה אצל הורים וילדים שגרים יחד אז חבל על כל השנים שבזבזתי בגעגועים למשפחה נורמאלית. הורי אולי לא טפלו בי מי יודע מה, אבל גם לא גרמו לי לרצות להתאבד מרוב ייאוש שלא יצאתי בדיוק כמו שהם רצו.

אולי בטי באמת צודקת וכל מה שקורה הוא רק לטובה?

לא הייתי יותר מידי מודאג בגלל הילדים. סמכתי על יאן שהיה בחור פיקח ומעשי שידע לדאוג לעצמו. הפציעה של גילי לא רצינית, ולאן הם כבר יוכלו ללכת בגשם הזה כשגילי לבוש פיז'מה של בית החולים?

יאן בטח לקח אותו לאיזה מקום בטוח ויבש חשבתי לעצמי, ופתאום ידעתי איפה הם. איך לא חשבתי על זה קודם? הבטתי באדי הרגוע והמשועשע מעט שניסה בנימוס להרגיע את הרביבים הנסערים שדמיינו את גילי היקר שלהם נודד בקור ובגשם כשרק פיז'מה לגופו, והבנתי שהוא בטח הבין עוד קודם שגילי ויאן הלכו לדירה של ויטלי, אבא של מקס, שגר במרחק הליכה קצר מבית החולים.

הטלפון צלצל ואדי ענה ברוסית, ואפילו צחק קצת, למרבה זוועתם של בני הזוג רביב שציפו לראות גם אותנו לחוצים ומבוהלים. עכשיו כבר הייתי בטוח שההשערה שלי מוצדקת – יאן וגילי נמצאים עם ויטלי פרידמן שחיבב מאוד את יאן – האדם היחיד חוץ מסבא של מקס, שניצח אותו בשח.

הסתבר שצדקתי, הבנים ישבו להם בנחת אצל ויטלי והתפנקו עם העוגיות והתה שהכינה להם אניקה אשתו. הם היו מעדיפים שאף אחד לא ידע איפה הם, אבל ויטלי היה בן אדם מאוד אחראי והוא כמובן הבין את הדאגה של הוריו של גילי. אחרי הכל גם הוא היה אבא, אמנם אבא של מקס הנאצי, אבל בכל זאת, אבא זה אבא.

בטח גם הוא עבר מספיק כשמקס היה נער צעיר – מחשבה לא מתקבלת על הדעת אך אין להכחיש, אפילו הסמל הנאצי שלי היה פעם ילד שובב שהדאיג את הוריו כשנתלה על חשמלית דוהרת כך ספרה לי בטי. 

בלחצו של ויטלי גילי הסכים לדבר עם הוריו והבטיח להם שהוא חש בטוב, שאניקה אחות במקצועה – החליפה לו את התחבושת, ושהיא תסדר את הכל ותסביר שהוא סתם קפץ לבקר את ידידו הוותיק ויטלי, שהיה איש תחזוקה בבית החולים, ובדרכו שלו אדם חשוב כמעט כמו מנהל רמב"ם, והכל יהיה בסדר.

הזוג רביב נרגע קצת אחרי השיחה וקבע להיפגש עם גילי מחר בבוקר כדי לקחת אותו הביתה. אחרי שהם התנצלו על המהומה והודו לנו במבוכה, אבל בכנות רבה, נגררנו לישון.

"אתה לא שואל איפה יאן?" צחק אדי כשעמדנו וצחצחנו שיניים.

"אני יודע איפה יאן, יושב על הכורסא ליד גילי ומחכה שמשמרת הערב תתחלף במשמרת הלילה והוא יוכל ללכת לישון עם גילי." עניתי ושנינו החלפנו מבטים, נזכרים כמובן באשפוז של אדי.

באותו לילה, למרות העייפות, עשינו אהבה בעדינות ונרדמנו חבוקים.

 

יאן חזר רק בצהרים, אחרי שהחמיץ יום לימודים. כשנזפתי בו משך באדישות בכתפיו – הוא היה תלמיד טוב, בעיקר במקצועות הריאלים – ודי צפצף על הלימודים. הוא חזר עייף ומורעב ורק רצה לאכול ולישון. האכלתי אותו, ממתין שאדי יחזור מבית הספר כדי לערוך לו שיחת בירור, ובינתיים הנחתי לו לשחק עם הילדים שהיו מאושרים לראות אותו, והכריחו אותו לשחק איתם במחשב. סוף סוף אדי חזר, הילדים הלכו לשחק אצל חברים ואנחנו יכולנו לנהל שיחה של מבוגרים.

"אני אשלים את מה שפספסתי היום." הבטיח יאן, "וסליחה שעזבתי את הקטנים לבדם. ביקשתי מהשכנה שתקפוץ לבקר. הם היו בסדר, נכון? הייתי חייב לבקר את גילי. הוא כמעט מת."

"ובגלל זה היית חייב לחטוף אותו מבית החולים ולהדאיג את הוריו המסכנים עד מוות." נזף אדי, אם כי ברור היה לשלושתנו שכל הנזיפות נאמרו כדי לצאת ידי חובה. יאן בטח שלא התרגש בגללן. "לא חטפתי אותו. רק רצינו להיות קצת לבד. אבא שלו כל הזמן משגיח עליו כמו איזה איזה סוהר." התמרמר יאן, ואז נזכר שאדי לא מתייחס בחיוב לחוסר נימוס כלפי מבוגרים והשתתק.

"נו, תספר מה קרה? מה הוריו של גילי אמרו?" שאלתי בסקרנות.

הוא חייך, "הם באו בבוקר ומצאו אותי אצלו ולא אמרו כלום. אחר כך הרופאים התכנסו להתייעצות והחליטו לשחרר את גילי בתנאי שהוריו ישלחו אותו לטיפול נפשי ואז" חיוכו התרחב, "הם הוציאו את כולם וגילי נשאר לשוחח עם רופא מהמחלקה הפסיכיאטרית. הוא אמר לגילי שההתנהגות שלו לא אחראית וגם אם ברור שניסיון ההתאבדות שלו לא היה רציני זה היה עלול להיגמר באסון, וגם ככה תהיה לו צלקת על המצח, ושככה לא פותרים בעיות, ואם הוא באמת הומו הוא חייב להתעמת עם הוריו ולספר להם הכל בלי להתחמק.

אחרי שגילי יצא משם הוא חיבק אותי ואמר להוריו שהוא אוהב אותי ושנמאס לו לשקר, ואם הם לא יכולים לקבל אותו כמו שהוא הוא יעזוב את הבית." יאן השתתק ובחיוך שב ושיחזר לעצמו את החיבוק הגלוי הזה מול הוריו של גילי – רגע מתוק שפיצה אותו על הרבה חודשים של סבל ומפח נפש.

"נו, ומה קרה אז?" שאלתי במתיחות.

יאן צחק ואדי הודיע לי שאני דראמה קווין ושהחיים הם לא אופרת סבון. "מה חשבת שיקרה? שהם יגרשו אותו ערום ויחף לשלג?" לגלג עלי, "אני מבטיח לך שגם אחרי שגילי יצא מהארון השמש המשיכה לזרוח וכדור הארץ לא הפסיק להסתובב ובסוף כולם נרגעו והלכו לאכול ארוחת צהרים."

"נכון." הסכים יאן. "הם הזמינו אותי לאכול אצלם והערב אני חוזר לישון אצלו כי הוריו נוסעים לחתונה והם לא רוצים שהוא יישאר לבד."

"אז הם מקבלים אותך?" נדהמתי מהסוף הבנאלי של הסיפור.

"כן, בערך." הוא הסכים בשלווה, "הם לא מתלהבים מהעסק, אבל אין להם ברירה אחרת. לא אכפת לי, שלא יאהבו אותי, רק שיפסיקו ללחוץ על גילי ושלא יפריעו לנו כל הזמן."

וככה היה. הם השלימו עם זה שגילי שלהם הומו שמעדיף לנגן גאז' והסתפקו בזה שהוא חי ובריא ומאושר.

וכמו שאדי אמר בעוקצנות "אני בטוח שכל הורה שהבן שלו שוכב מתחת לאבן בבית קברות היה מוכן להתחלף איתם בלי לחשוב פעמיים."

***

הדוד יורם מת מיד אחרי חנוכה. הורי בקשו מאוד שאבוא ללוויה שלו ולמרות שנשבעתי שכף רגלי לא תדרוך יותר על אדמת הקיבוץ לא יכולתי לסרב לבקשתם.

זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי שם מאז שעזבתי. אדי נשאר עם הילדים בבית, מסרב ברוב טקט לבוא איתי.

"גם ככה זה יהיה קשה ועצוב," אמר בעדינות. "מוטב שאני לא אוסיף קשיים בנוכחות שלי."

לאדי תמיד היה מין חוש משפחתי כזה שהורה לו מה הולם לעשות, וממה עדיף להימנע. חבל שלי אין חוש כזה. להגנתי אוכל רק לטעון שבסך הכל רציתי לעודד את הורי שהצטערו לשמוע מדודה רוחיק על הפרידה של יובל וג'ני. דודה רוחיק הצטערה יותר על הפרידה מנכדתה, מאשר מהגירושים של יובל וג'ני.

הם לא חיו טוב יחד, דבר שלא הפליא אף אחד, כי הם ממש לא היו מתאימים. ג'ני הייתה בחורה יפה ומחונכת בעלת סגנון אירופי קריר, ואילו יובל היה יובל פלח דביל, חסר השכלה מסודרת, גס רוח וטמבל מושלם. הנישואים שלהם היו טעות מהתחלה ועד הסוף, וזה שהוא עזב את בטי המתוקה בגלל ג'ני, הצנונית היבשה, לא הועיל כלום. חבל רק על הילדה שדווקא הייתה דומה לאבא שלה, שיער שחור חלק ועיניים כחולות כהות.

וככה יצא שאחרי הלוויה, כשהמבוגרים ישבו ודיברו בהשלמה עצובה על הגירושים של יובל ועל זה שאין יותר בנים במשפחה שלנו, נפלט לי שבעוד חצי שנה ייוולד לי ילד כמה ימים קודם לכן בישר לנו האולטראסאונד שרונה בהריון עם בן זכר ומיד אחר כך התחרטתי על פזיזותי. הורי והדודה נותרו פעורי פה מתימהון ואילו יובל פלט קללה ויצא משם בזעם.

אחרי שהסברתי להורי ולדודה רוחיק מי זו רונה ולמה היא בהריון ממני ברוב תבונה דילגתי על האיך - יצאתי החוצה לחפש את יובל שהיה כמובן על מגדל המים הישן. טיפסתי בזהירות על הסולם החלוד והתיישבתי לצידו על הרצפה המטונפת.

המקום היה ריק לגמרי חוץ ממזרון ישן ומסריח וקופסת שש בש מתקלפת. בימים גשומים יכולת להסתתר מתחת לסככת פח דולפת שכיסתה בערך רבע משטח הגג העגול. גג מגדל המים היה המקלט של יובל מאז ילדותו. הוא הביא אותי לשם בפעם הראשונה כשהייתי בן שבע או שמונה, מזהיר אותי לא לגלות לאיש שזה המקום שלנו. הכי אהבתי לבוא לשם בחורף, לשכב על הגב, להקשיב למים המתופפים על גג הפח החלוד ולקוות שאולי ירד ברד.

בפעם האחרונה הייתי שם בחורף תשעים ושתיים כשירד אצלנו קצת שלג ויכולתי לצפות בנוף השטוח והירוק של העמק מתכסה מעטה לובן קל ואוורירי. זו הייתה חוויה מסעירה - במשך כמה דקות הרגשתי כאילו נכלאתי באורח פלא בתוך כדור זכוכית המכיל בתוכו נוף מיניאטורי מושלג. אחר כך התגייסתי והייתה לבנון, והיו פיגועים ופצועים, ודם על השלג, ויותר לא יכולתי לשאת מראה של נוף מושלג המלחמה שללה ממני גם את התענוג התמים הזה.

יובל ישב על המזרון הישן והמסריח ובהה בצמרות האיקליפטוסים שגדלו מאוד מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. "אתה זוכר איך שתלנו את האיקליפטוסים האלו בט"ו בשבט לפני איזה עשר שנים?" שאלתי אותו נשען על מעקה הבטון החמים, מביט על הנוף הירוק והיפה של העמק - נוף ילדותי.

"טמבל." הוא ענה לי בגסות, "זה היה לפני חמש עשרה שנים. שתלנו אורנים שתפסו איזה מחלה כמה שנים אחר כך ולכן עקרו אותם. את האיקליפטוסים האלו שתלו בכלל הילדים של קבוצת סלע." תיקן אותי יובל. תמיד הוא מתקן אותי, זה מין רפלקס כזה אצלו.

"תמיד אתה מתקן אותי יובי." אמרתי לו בחיבה וחיבקתי את כתפיו, "לא נמאס לך כבר."

"תעזוב אותי, חתיכת הומו מגעיל." אמר יובל בקול עייף כיוצא ידי חובה ודחף אותי מעליו.

במקום להיעלב צחקתי. "אני קודם כל הבן דוד שלך ואחר כך הומו." הזכרתי לו ונישקתי את לחיו.

"לך ממני, מזדיין בתחת מגעיל." רטן יובי, "למה החבר שלך לא בא גם כן?"

"כי הוא לא רצה להגעיל אותך ביום שאתה קובר את אבא שלך." ציינתי בנחת, מתפלא על עצמי איך נשארתי רגוע ושליו.

אולי הביקורים אצל ד"ר פאנוב באמת מועילים?

"בחייך, אבא היה מת מאז שהכרתי אותו. היום רק העברנו אותו מהמיטה לאדמה." התיז יובל בזעם ודמעות החלו נוזלות על לחייו. הוא הניח את ראשו על חזי והתייפח חרש. "ג'ני חיכתה עד הלוויה, אבל עכשיו היא עוזבת סופית. היא די חיבבה אותו, את אבא. היא חיכתה עד שהוא ימות. מחר היא עוזבת ופתאום אתה מה פתאום אתה מכניס משהי להריון?"

הוא שוב דחף אותי בכוח. "תמיד אתה חייב להוכיח שאתה יותר טוב ממני? לא מספיק שתמיד היית יותר יפה ויותר חכם, אז עכשיו גם הולך להיות לך ילד? לך תזדיין בתחת."

אלו היו היחסים שלי עם יובי מאז ומעולם. תמיד הוא היה מבוגר יותר ממני, מגודל וחזק יותר, דומה לי מאוד בצבעים ובתווי פניו, ותמיד כעס עלי וקינא בי בגלל שהרגיש שהוא פחות מוצלח ופחות יפה ממני. כל זמן שהייתי קטן יותר ונמוך יותר ממנו הוא עוד סבל אותי ומידי פעם גילה לי מעין חיבה מגושמת של אח בוגר, אבל באמצע גיל ההתבגרות שלי, בערך בגיל ארבע עשרה חמש עשרה, הוא התחיל לסלוד ממני ולקנא בי בצורה גלויה ופראית.

מה לעזאזל עבר עלי כשהודעתי לכולם שהולך להיוולד לי ילד בדיוק כעת, כשהוא עומד לאבד את אשתו ואת הבת שלו היתרון היחידי שלו על פני.

"אז מה בדיוק אתם ההומואים עושים כשאתם במיטה?" חקר בלי בושה, "לא כואב לך, הזין שלו בתחת שלך? לכושים יש באמת זין יותר גדול?" הפציץ אותי בשאלות בלי להמתין לתשובה, מנסה לגרום לי לאבד את קור רוחי, הטכניקה המקובלת עליו לעצבן אותי.

חייכתי אליו בנועם, שומר על שלוות נפש - מה שידעתי שיעצבן אותו עוד יותר. "כן, לכושים יש זין ענק, בעיקר לחבר שלי, וזה לא כואב, זה נעים. כדאי לך לנסות פעם." עניתי בנחת.

"סתום יא חרא." הוא התנפל עלי במכות, ולמרות שהיה כבד ממני באיזה עשר ק"ג לא הצליח לרתק אותי לקרקע. נאבקתי איתו, נזהר לא להכאיב לו, ובסוף התעייפנו ונשכבנו זה לצד זה על המזרן, נושמים ונושפים.

"מה שלום בטי?" הפתיע אותי יובל, "לא הייתי צריך לבגוד בה עם ג'ני, הייתי צריך להתחתן אתה. היא בטח לא הייתה לוקחת לי את הילדים."

"בטי נשואה ואימא לתאומים והיא מאוד מאושרת." סיפרתי לו, "אני לא חושב שהיית מאושר איתה יובל." הסתובבתי וסקרתי אותו בעיון, הוא היה מבוגר ממני רק בשלוש שנים, אבל נראה מבוגר יותר. מאז הפעם האחרונה שנפגשנו הוא השמין ופניו נעשו גסים ומלאים יותר, ורק עיניו - דומות כל כך לשלי - נותרו כשהיו, כחולות כהות, מוקפות ריסים כהים וצפופים. שערו השחור היה קצוץ בתספורת מרושלת תוצרת בית. זיפים שחורים על לחייו השלימו את המראה המוזנח.

"אתה נראה מאוד עייף יובל." אמרתי, "אתה צריך להתחיל להתעמל, לבלות יותר זמן באוויר הצח, אולי כדאי לך ללכת לדבר עם מישהו?"

"אתה מתכוון לפסיכולוג?"

הנהנתי והוא העווה את פניו בבוז. "אל תדבר שטויות. אני בסדר, בשבועיים האחרונים ביליתי המון זמן עם אבא בבית חולים ואני קצת עייף. גם אכלתי יותר מידי והזנחתי את עצמי, אבל אני אהיה בסדר גמור. אני שמח שייוולד לך בן, תקפיד לשמור על קשר עם הילד, נורא קל להתנתק מהם, תמיד יש המון תירוצים ואף פעם אין זמן. אחר כך מצטערים, אבל אז כבר אי אפשר לתקן. אתה יודע עמית שכל דבר אפשר להפסיד ולהרוויח שוב כסף, רכוש, אהבה, בריאות - רק זמן שהלך לאיבוד מעולם לא יחזור. חשבת על זה פעם? אני חושב המון מחשבות כאלה בזמן האחרון." התוודה לפני במפתיע.

"יובל." חיבקתי אותו, "איך נעשית כזה חכם פתאום?" תמיד חשבתי שהוא טמבל, מאיפה באו לו המחשבות הפלספניות האלה?

הוא החזיר לי חיבוק ופרע את שערי. "כנראה שהשכל בא עם הזמן, אתה יודע שתמיד קנאתי במתנות שקיבלת מהוריך?"

"טמבל. ואני קנאתי בך שהיו לך הורים שגרו אתך ויכולת לראות אותם כל הזמן. וחוץ מזה הרי הם שלחו לך בדיוק את אותם המתנות ששלחו לי." מחיתי. הבטנו זה בזה וצחקנו.

"אז מה, באמת נעשית הומו בצבא?" התפלא שוב יובל כשירדנו בזה אחר זה בסולם החלוד.

"לא, חתיכת אהבל שכמוך. תמיד הייתי. לא סיפרתי לכם כי לא ידעתי בעצמי."

התחלנו לרוץ לכיוון הבית הקטן של דודה רוחיק, מתחרים זה בזה מי יגיע ראשון. "אם ככה אז אתה עוד יותר אהבל ממני." הודיע לי יובל כשהגענו, מתנשמים, אל בית אימו.

"יובל סתום כבר." התפרצתי ודחפתי אותו. הוא דחף אותי בחזרה ודודה רוחיק נזפה בנו שנפסיק עם השטויות וניכנס לאכול עוגה. הכל כמו פעם, כאילו לא עברו מאז למעלה מעשר שנים.

כשנפרדנו יובל לחץ את ידי בחזקה וחייך בהערכה כשהצלחתי לעמוד בלחץ בלי להעוות את פני. החזרתי לו לחיצה חזקה לא פחות, וגם הוא התאפק ושמר על פנים קפואות.

"אני רואה שנעשית גבר לעניין למרות שאתה הומו מזדיין בתחת." היו מילות הפרידה שלו

אין תגובות:

פרסום תגובה