שנאתי את המדרגות הללו ממבט ראשון. הן תמיד הפחידו אותי – מכוערות, ניצבות בזוית חדה מידי, ועשויות מתכת אפורה ומרעישה. טוב, אתם יודעים איך זה, מתרגלים לכל דבר. עם הזמן גם אני התרגלתי למדרגות המתכת הללו, שמפרידות בין הקומה הראשונה לשנייה במקום העבודה שלי.
במשך חמש השנים שאני עובד בבית המלאכה, עליתי וירדתי בהן מיליוני פעמים. עם הזמן, התרגלתי לזווית התלולה שלהן, והפסקתי להיאחז במעקה בכוח, כל פעם שירדתי בהן. גם הרעש שנעליי השמיעו על משטחי המתכת הפסיק להטריד אותי. התרגלתי כמו שמתרגלים לכל דבר והנה, דווקא כשהרגשתי כבר בטוח וחשבתי ששום דבר לא יקרה זה כן קרה – נפלתי. זה קרה בדיוק אחרי ארוחת הצהרים, ירדתי מהר עם חבילה בידיים, ובמדרגה השלישית לפני הסוף החלקתי ונפלתי על התחת.
הנפילה הייתה כל כך פתאומית, שאפילו לא הספקתי להיבהל ולצעוק. הקמתי רעש איום כמובן, וכל עובדי בית המלאכה באו בריצה לראות מה קרה. אפילו הבנות מהגרפיקה נבהלו והציצו מלמעלה.
לזרוב הקווקזי היה הראשון שהגיע אליי, ומיד לקח ממני את החבילה והרים אותי בזהירות, הושיב אותי בעדינות על כיסא ואמר לי מילות הרגעה ברוסית רכה.
ניקולאי כרע על ברכיו לפניי, ובדק את קרסולי שנחבט במעקה, וביקש שאדרוך על הרגל כדי להיות בטוח שהיא לא שבורה.
הדבר הראשון שעלה בדעתי היה, שאבי יכעס נורא אם יידע שנפלתי, ואם יתברר ששברתי את הרגל הוא יכריח אותי להתפטר מהעבודה.
הוא שונא את אזור התעשייה המזוהם שלנו עם כל הריחות המגעילים והזיהום אויר, שלא לדבר על המפעל למילוי בלוני חמצן, שעומד גב אל גב אל בית המלאכה שלנו.
בשנה שעברה היה שם פיצוץ ונהרג איש אחד. הרעש היה כל כך חזק עד שחשבנו שזה פיגוע. אבי עשה מזה סיפור שלם. כל פעם שמזכירים בחדשות את הסכנות של אזור התעשייה שתקוע בלב אוכלוסיה אזרחית, הוא ממהר לספר לי על כך, והאמת, הוא צודק, יש שם המון מפעלים כימיים מצחינים ובטח מסרטנים.
בזמנו כשהייתה התקלה בפרוטרון, השמיים היו מכוסים שעות בענן עשן סמיך, ואבי, שראה את מה שקרה בחדשות, הציע שלא אלך באותו יום לעבודה. מובן שלא הסכמתי. כמו תמיד היו לי המון דברים לעשות ואי אפשר להגיד לקליינטים שיחכו כי החבר שלי לא רוצה שאני אנשום אויר מזוהם.
למרבה המזל לא שברתי כלום. הרגל כאבה לי קצת, אבל מה שבאמת הציק לי הייתה המכה שחטפתי בתחת. ממש צלעתי בגללה, והכאב לא עבר אלא רק התגבר. עד תום יום העבודה זה הפך למטרד אמיתי, ונורא כאב לי לשבת ברכב בדרך הביתה.
בבית מצאתי רק את הילד, שכבר לקח אוכל בעצמו. באותו יום הייתה לאבי ישיבת מורים וידעתי שהוא יאכל משהו בחוץ, כך שהחלטתי לותר על אוכל ופשוט לשכב לנוח.
"מה קרה לך, עמי?" שאל הילד, כששמע אותי גונח תוך כדי התפשטות.
"נפלתי על התחת." אמרתי והורדתי את תחתוני מול הראי.
הוא שרק בהתפעלות למראה הכתם השחור כחלחל, שהופיע על עכוזי הימני.
"נראה כאילו שסוס בעט בך."
"זה כלום." ניסיתי להרגיע אותו, "סתם מכה. אל תגיד לאבי כלום."
הילד משך בכתפיו. "איך תסתיר ממנו דבר כזה? הוא לא עיוור, הוא שוב יגיד שאתה צריך להתפטר, למה אתה לא מתפטר?"
"אל תתחיל גם אתה להציק." התרגזתי, "אני אוהב לעבוד שם. תעזבו אותי!"
צנחתי על המיטה ונרדמתי, מותש מהטלטלה שעברה על גופי.
התעוררתי ברגע שהוא החנה את הרכב שלו בחניה. אני כבר מזהה את רעש המכונית שלו ואני יודע שהוא אוהב שאני מקבל את פניו כשהוא נכנס הביתה.
הוא לא יגיד כלום אם לא יראה אותי ממתין לו ליד הדלת, אבל אם זה יקרה הוא יחמיץ פנים כל הערב ויש לי סיכוי גדול לישון לבד אם חלילה הוא יתפוס אותי שקוע באינטרנט כשהוא מגיע הביתה.
צלעתי למטה, מרגיש נוקשה וכאוב אחרי השינה החטופה.
"מה קרה לך?" הזעיף אבי פנים לעומתי.
בטח שוב הרגיזו אותו בישיבה, חשבתי, וניסיתי לחייך אליו. "מה שלומך חמוד? אתה רעב?"
"מה קרה לך" הוא חזר על שאלתו, עצבני מאוד.
אין טעם להסתיר ממנו את האמת. הוא מיד מרגיש בזה וזה מכעיס אותו שבעתיים.
"החלקתי ונפלתי בעבודה. זה לא רציני, סתם מכה בתחת."
"תראה." דרש אבי, ובלי גינונים מיותרים משך כלפי מטה את המכנסים הקצרים שלי ובחן את הנזק.
גם בלי להביט בפניו, הרגשתי איך הוא מתרתח למראה הכתם הכחול על עכוזי. אבי מרגיש שהגוף שלי הוא רכושו הפרטי, וכמו אדם, שמתעצבן כשמישהו שורט לו את האוטו ככה הוא כועס כשאני נפצע, למרות שאת האוטו צריך לקחת למוסך ולהשקיע זמן וכסף כדי לתקן אותו, והגוף שלי מתקן את עצמו לבד ובחינם.
"איפה נפלת?" הזעיף לעומתי את פניו והקו הזועף שהופיע בין גביניו הכהים רמז לי שכעסו גדול מאוד.
"במדרגות בין בית המלאכה לגרפיקה."
"המדרגות האלו." התקצף אבי, "מאה פעם אמרתי לך שאני לא אוהב אותן, שהן מסוכנות! למה הבעל בית שלך לא מתקן אותן סוף סוף?"
נאנחתי. אבי יודע היטב שהבוס שלי שוכר את המבנה מאחד שלא מוכן להשקיע כסף בשיפוצים.
"עזוב, אז נפלתי, לא נורא. עד מחר אני כבר אהיה בסדר. בוא, אני אכין לך אוכל." ניסיתי לרצות אותו.
זה לא עזר - אין טעם לחזור על כל מה שהוא אמר. אקצר ואספר שהוא כעס ורתח וזעף ועשה מהומה ענקית בגלל הנפילה שלי, ודיבר שטויות חסרות הגיון, טוען שאני מגושם, ומבולבל, ושעליי להתפטר מיד, לפני שאגרום לנזק בלתי הפיך לעצמי או לסביבה.
בדרך כלל הדברים הללו היו עוברים מעל לראשי, אבל במצבי הכאוב - הקרסול שלח פעימות כאב עם כל צעד שעשיתי, הכתף הכאיבה, המרפק היה משופשף, וכמובן התחת האומלל שלי, שמעולם לא ידעתי כמה הוא פעיל בזמן שאני הולך או יושב – לא הצלחתי להתעלם מדבריו.
לא גדלתי במשפחה רגילה ואני לא יודע איך לריב, כשפורצת מריבה אני נאלם דום ומסתלק, בדרך כלל לטיול קטן ברחוב.
הפעם לא הצלחתי להגיע רחוק יותר מאשר הספסל שעומד ליד תחנת האוטובוס מול הבית שלנו. דווקא נחמד שם. הרחוב שקט מאוד ומטופח, הכלב של השכנים בא ללקק לי קצת את היד לפני שהלך לבקר חברים, כמה חתולים שעברו במדרכה ממול הביטו בי בתמיהה, ומעל לראשי רשרש עץ רימון, שהילדים של השכנים קטפו ממנו בסוכות את כל הרימונים, והשאירו אותו קירח ועצוב.
הרגשתי שאני מזדהה עם עץ הרימון. כמותו גם אני הייתי עצוב וממורמר. למה כשאני נפצע וכואב לי אני לא יכול להתפנק קצת כמו כל אחד אחר?
מה כבר ביקשתי? שהוא ילטף אותי קצת, יגיד לי שיהיה בסדר ולא נורא, זה הכל.
למה הוא תמיד כעסן כזה, ואף פעם לא מתחשב ברגשות שלי? למה אני חושב עליו כל רגע ותמיד דואג לו והוא... דמעות של רחמים עצמיים מלאו את עיני.
"אתה בוכה?" צץ פתאום הילד לצידי.
"לא. מה פתאום? אני סתם יושב קצת."
"הבוס שלך צלצל לשאול מה שלומך. אבי דיבר איתו."
"הוא צעק עליו?" נבהלתי. רק זה חסר לי.
"לא, מה פתאום? הם סתם דיברו. אתה יכול לקחת מחר חופש מחלה אם תרצה. ככה הבוס שלך אמר."
"אל תדבר שטויות." התרגזתי. רשימה מפורטת של כל המשימות שעלי לבצע מחר צצה בעיני רוחי. "אין מצב שאני לא אבוא מחר לעבודה."
"אבל הבוס שלך אמר. בגלל זה הוא צלצל."
"הוא אולי הבוס, אבל אין לו מושג איזה בלגן נוראי יהיה אם אני לא אבוא מחר לעבודה."
"כן, אבי אמר שזה מה שתגיד. הוא לא אכל כלום והוא סתם יושב ומזפזפ בשלט."
"שיעשה מה שמתחשק לו. נמאס לי כבר מהצעקות שלו."
הילד התיישב לצידי, שותק שתיקה מודאגת. "נכון שאם לא הייתי גר אתכם כבר הייתם נפרדים?" שאל פתאום.
"לא, מה פתאום? אל תדבר שטויות, ולמה אתה יחף? ומה זו החולצה הדקה הזו? כבר קריר עכשיו, לא קר לך?"
הוא מושך בכתפיו ומצטנף לצידי. ידי נכרכת כמו מאליה סביב כתפיו הדקות.
"גם אנשים שאוהבים רבים לפעמים. זה קורה, זה לא קשור אליך."
אנחנו שותקים עוד קצת, ובסוף אני מחליט שכבר מאוחר וצריך לחזור הביתה.
"אני יודע שהיא אימא שלי והיא אוהבת אותי והכל, אבל אני לא רוצה לגור איתה." אומר הילד כשאנחנו יורדים לאט הביתה. ידו נתונה בידי, קטנה ושבירה.
"אל תדאג, אתה תגור איתנו עד שתגדל ותוכל לגור לבד." אני מבטיח לו.
"הכי אני אוהב לגור איתך." אומר הילד.
"אני סתם אחד שעובד בעבודה דפוקה ומרוויח גרושים." אני חוזר על דבריו של אבי.
"לא נכון. אני אוהב את העבודה שלך, מעניין שם וכולם נחמדים, ותמיד יש משהו חדש לראות, ולזרוב תמיד מראה לי כל מיני מכשירים ונותן לי מסטיק." מוחה הילד, "וחוץ מזה אתה לא סתם אחד, אתה עמי שלי."
אבי עומד בפתח וממתין לנו. "לא נכון, הוא עמי שלי, לא שלך." הוא מקנטר את הילד ומחייך. קולו רגוע ופניו מפויסות.
"אני עמי של שניכם." אני אומר, שולח את הילד לישון והולך להכין לי כוס תה.
"עזוב. אני אכין לך." מושיב אותי אבי על כסא. "מה אתה מתרוצץ? אתה צריך לנוח אחרי נפילה כזו. דברתי עם הבוס שלך והוא ינסה שוב לשכנע את בעל המבנה לסדר את המדרגות. אתה יכול להישאר מחר בבית, אם תרצה."
"אני לא יכול. יש לי יותר מידי דברים לעשות."
"ידעתי שתגיד את זה, אבל אל תשתולל, תן לעצמך להבריא. אתה כבר לא ילד." הוא אומר בקול רך ונותן לי תה עם דבש ועוגיות ששלחה לנו אחותו.
אולי זה לא נראה כמו משהו גדול, אבל בשבילו זה שווה ערך להתנצלות ענקית. אני שותה את התה עד הסוף, בלי להגיד כלום, למרות שיש בו יותר מידי דבש ומעט מידי לימון - הוא בחיים לא ילמד איך להכין לי תה כמו שצריך.
"איך אתה זוכר את המספר של הבנקומט שלך?" הוא שואל אותי במפתיע כשאנחנו כבר במיטה, ממתינים לחדשות.
"אני לא זוכר אותו. הוא רשום אצלי בספר הטלפונים תחת השם גולד. תזכור את זה אם אני אתפגר יום אחד במפתיע."
"אל תדבר שטויות." הוא נוזף בי רכות, בוחן את גופי החבול. שפתיו מרפרפות על ישבני. "מסכן שלי." הוא אומר ברוך ומנשק את כתפי הכואבת.
"למה שאלת על המספר של הבנקומט?" אני שואל.
"כי אני לא רושם אותו בשום מקום. אתה מכיר אותי, יש לי זיכרון מצוין למספרים, ופתאום היום, כשחזרתי מהעבודה ורציתי לבדוק את מצב החשבון, היה לי מין בלק אאוט כזה ולא הצלחתי להיזכר במספר בשום פנים ואופן."
"לא נורא. זה קורה." אני מנחם אותו.
" לי לא. זה לא קרה לי אף פעם!" הוא כועס על עצמו, "אני נעשה סנילי עמי, בקרוב גם לא יעמוד לי ואני אצטרך לקחת ויאגרה לפני כל זיון, וכשגם זה לא יעזור תוכל לזרוק אותי למות בבית אבות."
הוא נראה כל כך מודאג ועצוב בגלל השטות ההיא, עד שאני לא יכול להתאפק ומגחך.
"מה אתה צוחק? גם לך זה יקרה עוד מעט." הוא מתרעם, שקוע כולו בטרגדיה הקטנה שלו.
"אז מה יהיה עם הכרטיס שלך? יש לך את המספר רשום באיזה מקום?"
"לא צריך. עד שחזרתי הביתה כבר נזכרתי בו שוב." הוא נוהם בזעף, "אבל כשהייתי צריך שכחתי."
אני רושם למענו את המספר בספר הטלפונים שלו ומנשק אותו לכל אורך גופו, החל מפטמותיו ועד לאברו שמוכיח לי שיש עוד זמן רב בטרם יזדקק בעליו לויאגרה.
"אני חושב שלא כדאי ליצרני הויאגרה לבנות עליך." אני מגחך ומתחיל לפנק את הזין היפה שלו בידיי ובפי - אחד העיסוקים המועדפים עליי.
הטלוויזיה ממשיכה לטרטר עם החדשות שלה, אבל אנחנו עסוקים בשלנו.
"נו, בוא אליי, אבי." אני מפציר, אבל הוא עוצר בעדי, "רק רגע, תן לשמוע מה קרה." אני מרים את ראשי ורואה את הקריינית המודיעה בקול עצוב שכריסטופר ריב הידוע כסופרמן, מת היום אחרי שנאבק שנים בתוצאות הפציעה האנושה שהותירה אותו משותק.
על המסך נראות תמונות של השחקן המנוח בתפקיד חייו כסופרמן.
"סופרמן מת, אבל רוחו ממשיכה לחיות איתנו לנצח." אומר מישהו בקול דרמטי, כשאבי כורך את ידיו סביבי, ומשכיב אותי בזהירות רבה על צידי הלא פגוע.
"סופרמן לא יכול למות לעולם." מצהירה משהי בקול נמרץ.
אבי צוחק חרש. "יחי סופרמן." הוא לוחש לאזני וחודר לתוכי בעדינות.
"יחי סופרמן לנצח." אני מסכים ונפתח לקראתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה