עוקבים

יום שני, 25 בדצמבר 2017

1. חורף

אחרי הפגישה עם חיה פרומה ובעלה בטי הסתגרה בתוך עצמה, ולא יזמה יותר התעלסויות איתי. למרות שמעולם לא סירבה לי הרגשתי שהיא לא ממש איתי. לא לחצתי עליה, חיבקתי אותה וחיכיתי שתחזור אלי.

כמה ימים לפני חופשת חנוכה, באמצע החזרות שעשה לירז על התפקיד שלו במסיבת החנוכה בגן, צלצל הטלפון. בטי קפצה ממקומה וזינקה אליו, מקדימה אותי בשנייה ונעמדה בפינה שבין המזווה למקרר כך שלא נוכל לראות אותה.

"זה בטח שוב הארגנטינאי הזה." אמר מיקי בשקט, כאילו לעצמו, בעודו מביט בתשומת לב בלירז שדקלם בפעם הרביעית את נאום השמש.

"איזה ארגנטינאי?" השתוממתי.

"אחר כך." הוא השיב בעצבנות, וידעתי שהוא מצטער על פליטת הפה שלו.

בטי חזרה אחרי דקה, "לבחור שהתקשר קוראים גבי. הוא קרוב משפחה שלי, חיה פרומה היא כזו רכלנית." היא נשכה את שפתה התחתונה. "יכולתי כבר לפרסם מודעה בעיתון, היא פטפטנית כזו."

"בואי לישון." פקדתי עליה ולקחתי אותה למעלה.

בטי עיסתה את צווארי וגבי ויכולתי להרגיש את המתח מתפוגג לאיטו מגופי. היא התחילה להחליק את אצבעותיה הקרירות לאורך גבי עד שהגיעה לישבן. כשידה הקטנה החלה להחליק בין גבעות עכוזי, התהפכתי במהירות ועצרתי אותה, "תפסיקי, מה את עושה? די עם זה!" צעקתי עליה.

בטי נרתעה ממני, "סליחה." אמרה בנוקשות ולבשה את הכותונת שלה. "לילה טוב." הוסיפה בקול קר ונשכבה בקצה המיטה גבה אלי.

"בטי," ניסיתי למשוך אותה אלי, "בבקשה בטי, אל תהיי כזו."

"אתה התחלת, וחוץ מזה אתה... אתה מרגיז. למה אתה לא מדבר איתי? ספרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד, אבל אתה תמיד שותק."

מבחינתה היא צדקה כמובן, היא לא הבינה שאני שותק כדי להגן עליה, לא בגלל שאני לא רוצה לדבר איתה.

חיבקתי אותה, למרות שנותרה קשוחה וקפואה בזרועותיי, וסיפרתי לה על מארק שהתאבד אחרי שאבא מצא אותו במיטה עם גבר אחר. כנראה שאבא התחיל לצעוק עליו ומארק לא יכול היה לשאת זאת ותקע לעצמו כדור בראש. אני משער כמובן, כי לא הייתי שם כשזה קרה, רק אימא הייתה איתם והיא לא הייתה מסוגלת לדבר על זה. אבא עזב אותנו וכמה שבועות אחר כך אימא נכנסה מתחת לגלגלים של אוטובוס ונהרגה. הם ניסו להגיד לנו שזו הייתה תאונה, אבל אני ידעתי שהיא פשוט לא רצתה לחיות יותר.

"איפה אבא שלך עכשיו?" שאלה בטי ושוב חיבקה אותי בחזקה, מתאימה את גופה לגופי.

"לא יודע ולא אכפת לי. מצידי שימות."

בטי נאנחה, "בגלל זה הלכת לצבא? למה ישבת בכלא?"

זה כבר היה יותר מידי דיבורים ליום אחד. "פעם אחרת בטי, כבר מאוחר, בואי לישון." 

***

"בטי בואי כבר, בגללך אנחנו לא עומדים בלוח הזמנים. קדימה, זוזי כבר!" שאגתי בקוצר רוח. אני אוהב להיות דייקן ומסודר, ובארץ זה ממש קשה, כולם מאחרים תמיד. היינו צריכים להיות בגן הילדים בשעה שש בערב, כדי לחגוג את מסיבת חנוכה, ובטי התעכבה ודפקה לי את הלו"ז.

כשצעקתי ככה על החיילים בפלוגה שלי הם רצו, אבל בטי ואמרה לי להירגע ולזכור שאני כבר לא בצבא. "יתחילו רק בשעה שש וחצי, וגם בשבע עוד יגיעו אנשים." אמרה בביטחון, וכך היה, למרות זאת הייתה מסיבה מאוד מוצלחת, הילד דקלם בלי תקלה את התפקיד שלו ואני למדתי לראשונה בחיי למה יש סביבון ומי הם המכבים.

אחרי המסיבה הגננת דבורה תפסה אותנו בפינה ושיבחה אותנו על השיפור העצום שחל בהתנהגותו של לירז, כמה הוא גדל התבגר והתפתח מהשנה שעברה, ואמרה שכבר עכשיו היא בטוחה שהוא יעלה בשנה הבאה לכתה א'. בטי הייתה מאושרת לשמע דבריה של הגננת ועיניה נעשו לחות מדמעות, כמו קודם, כשלירז שר עם כל הילדים בקול ברור וצלול את שירי החנוכה.

 ***

חופשת החנוכה העמידה אותנו בפני בעיה - מה לעשות עם לירז? בטי בנתה לוח חופשות לכולנו וכל אחד נדרש לתרום כמה שעות מזמנו להיות עם לירז כדי שלא יישאר לבד בבית. היא לקחה לעצמה את יום שני, נר שלישי של חנוכה, ובאותו יום נשארה בבית עם הילד.

כשחזרתי מהעבודה מצאתי את לירז יושב על המדרגות ובוכה בכי מר. לא הצלחתי לברר מה קרה לו, הוא התייפח בקול וסירב לדבר. בטי יצאה, לבושה בחליפה היפה שקנתה לעצמה בתל אביב, היא הייתה מאופרת ומסורקת ונראתה נפלא, אך פניה היו זועפות. היא סקרה אותי במבט חודר, מתעלמת מלירז. "מה התכניות שלך להיום?"

"שום דבר מיוחד." עניתי בתום לב, מחבק את הילד ומנסה להרגיעו. "למה הוא בוכה?"

"לא קניתי לו שוקולד במכולת. מעכשיו אתה אחראי על הקניות, אני לא אוכל יותר להראות את פני במקום הזה. יש לי פגישה בחיפה, אחזור מאוחר, להתראות." אמרה, עלתה על האוטובוס שעצר מול הבית, ונעלמה.

נרגז מכל המסתוריות נכנסתי הביתה ורק כשחזרו דוב ולני התבררה התעלומה תודות לשכן שראה חובה לעצמו לספר להם מה קרה היום במכולת.

לירז היה משום מה עצבני וקצר רוח, וכשבטי סירבה לקנות לו שוקולד בטענה המוצדקת שיש לנו מספיק בבית, הוא התפרץ, נשכב על הרצפה וצרח. בטי התעלמה ממנו והילד פתח עליה פה מטונף, צעק שהיא זונה, ועוד כהנה וכהנה ביטויים גסים, לפי עדות השכנים גם שמי שורבב לכל המהומה.

בעל המכולת, מר ורסנו - יהודי מרוקאי חובש כיפה, שהקפיד ללכת כל שבת לבית הכנסת - כמעט שהתעלף. מיקי סיפר לי הכל באנגלית כדי שלירז, שנרדם בינתיים על הספה, מותש מכל המהומה שחולל, לא יבין.

לני כעסה יותר מכולם. "בטי המסכנה, עכשיו כל השכונה יודעת שהיא חיה אתך, והיא תתבייש ללכת שוב למכולת של ורסנו."

לדעתי זו הייתה מהומה מיותרת לגמרי. "אז מה? יש המון זוגות לא נשואים. אנחנו כמעט בסוף המאה העשרים מה הסיפור הגדול?" אמרתי, וניסיתי לחשוב על עונש חינוכי מתאים לילד.

"אתה באמת כזה מטומטם או שאתה עושה את עצמך?" כעסה לני שעדיין לא השלימה עם היחסים שלנו, "אתה לא מבין כלום, מה היא בכלל מוצאת בך?"

בטי צחקה כשאמרתי לה שלני מאוהבת בה ורוצה להעביר אותה לצד של הלסביות. "בטח, כמו שמיקי רוצה להפוך אותך להומו." לגלגה עלי והמשיכה להיות חברה של לני. הן הלכו יחד לחדר כושר, יצאו לצעדות כשמזג האוויר היה נאה, ונהנו מאוד לקשקש ולבלות יחד. לני המשיכה לצלם את בטי בצורה אובססיבית, מתגנבת ותופסת אותה בכל מיני פוזות לא מתוכננות.

חיכיתי לה בסלון, מעמיד פנים שאני צופה במשחק כדורסל והופתעתי מאוד כששליח של חברת פרחים הביא לה זר ענק של ורדים עם ברכה נתונה במעטפה. ברגע שהשליח עזב פתחתי את המעטפה וניסיתי לקרוא, אך למרות שהאותיות היו בעברית לא הבנתי כלום.

דוב כעס עלי מאוד, "אין לך זכות להסתכל בדואר שלה!" צעק עלי.

"איזה מניאק שולח פרחים לחברה שלי ואני לא אבדוק מי זה?" עניתי בכעס. "מה כתוב כאן?"

דוב בדק, "זה ביידיש, אני לא מבין."

בטי חזרה מאוחר וברגע שנכנסה ראיתי שעל צווארה ענודה שרשרת עם מגן דוד, ועל פרק ידה מבריק שעון נשים קטן ויקר למראה, מעוצב בסגנון מיושן. בידה נשאה קופסת שוקולד יקר של ליידי גודייבה. היינו לבד, כולם כבר פרשו לחדרם, ושנינו עמדנו זה מול זה בסלון האפלולי, שותקים. פניה שהיו עליזים וסמוקים, החווירו והרצינו למראה פני הזועמים.

"את יכולה להסביר לי את זה?" הצבעתי על הזר שלני סידרה בטוב טעם באגרטל והציבה על השולחן בסלון. בטי משכה בכתפיה ושתקה, הגשתי לה את המעטפה הפתוחה, היא הוציאה את הכרטיס קראה ונאנחה. לא המתנתי לתשובה והמשכתי לתקוף אותה בזעם.

"איפה היית עד עכשיו? ממי קיבלת תכשיטים ושוקולד?" היא שתקה ונסוגה לאיטה, הולכת אחורה, מנסה להתרחק ממני, התקדמתי בעקבותיה עד שלכדתי אותה בפינת הסלון. אחזתי בידה הענודה בשעון ולחצתי את הרצועה, שהייתה משובצת במה שנראה כיהלומים מבריקים, לתוך הבשר העדין של פרק ידה. בידי השנייה אחזתי במגן דוד והתחלתי לפתל אותו כך שהשרשרת התקצרה ולחצה על צווארה הלבן. למרות שהכאבתי לה היא לא אמרה כלום, אפילו לא נאנחה.

מי יודע מה היה קורה, ואיזה צרה הייתי ממיט על שנינו, אילולא צלצול הטלפון גרם לי להניח לה ולהרים את השפופרת. "בת-אל? כבר הגעת הביתה?" שאל קול גבר במבטא ארגנטינאי דשן.

"כן, בת-אל נכנסה כרגע." עניתי בספרדית, "ומי אתה אדוני?"

"אני גבי, אתה בטח מקס, נכון? בת-אל ספרה לנו שלמדת ספרדית ברוסיה."

ראשי החל להצטלל וחשתי חולשה ובחילה. "מי זה לנו?"

"לי ולתהילה אחותה. אני הגיס של בת-אל. חגגנו יחד יום הולדת משותף לתאומות, חבל שלא יכולת לבוא. אולי בשנה הבאה."

"אבל היום הולדת שלה הוא ב - 25 לדצמבר." אמרתי מבולבל.

"זה התאריך הלועזי." אמר גבי. "הן מעדיפות לחגוג בתאריך העברי."

רועד כולי התיישבתי על הרצפה ושתקתי, לא העזתי להביט אל בטי. "תן לי לדבר איתה." ביקש גבי בעדינות.

"היא לא כאן." שיקרתי, "הלכה לישון, מאיפה התכשיטים?"

"ירושה מסבתא, תהילה שמרה אותם בשבילה עד שהן יפגשו שוב. היום הן חגגו ביחד יום הולדת בפעם הראשונה אחרי שתים עשרה שנים. חבל שלא באת."

"לא הוזמנתי, היא לא סיפרה לי כלום, פתאום היא חזרה עם כל הדברים האלה ואני חשבתי..."

גבי נאנח, "בטי נשמה פצועה. רק אהבה וסבלנות ירפאו אותה." אמר, רק בספרדית אפשר להגיד דברים כאלה ולצאת מזה בשלום, בכל שפה אחרת זה היה נשמע נמלץ מידי. איכשהו הצלחתי להיפרד ממנו לשלום ועליתי בעקבות בטי לחדר השינה. בדרך פגשתי במיקי שעמד בפתח חדרו לבוש רק במכנסי פיג'מה והביט בי בעצב, "אין לנו מזל עם ימי הולדת," אמר.

תהיתי מה הוא הספיק לראות מההצגה המכוערת שהתחוללה לפני רגע בסלון. לא הרבה, אחרת הוא היה נחלץ לעזרתה. כנראה שצלצול הטלפון העיר אותו.

עמדתי בפתח החדר וניסיתי לאזור אומץ להיכנס פנימה. לבסוף נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי. שעון היד הקטן היה מונח על ארון הלילה ובטי, יפה עד כאב, זרועותיה מורמות מעל לראשה, ניסתה לפתוח את הסגר של השרשרת. ראיתי סימנים אדומים על צווארה ועל פרק ידה ורגלי כמו הפכו לצמר גפן, נפלתי על ברכי וטמנתי את ראשי בין ירכיה. "בטי אני..."

היא משכה אותי למיטה. "שתוק כבר מקס, שתוק כבר ובוא אלי." שתקתי ובאתי אליה. 

למחרת בבוקר בטי עמדה מול הראי ובדקה את הסימן האדום על צווארה. השרשרת יצרה חבורות מכוערות על העור העדין, גם על פרק ידה השמאלי היו סימנים אדומים מכוערים.

אחזתי בידה הקטנה מחליק על פרק היד הפצוע. "בטי אני מצטער..."

היא צחקה חרש ומשכה את ידה ממני, "לא נמאס לך כבר להתנצל? אם אתה מאצ'ו אז תהיה מאצ'ו עד הסוף."

היא צדקה, נעשיתי סמרטוט בכיין בגללה. נשכבתי על המיטה, ידי שלובות מאחורי ראשי והתבוננתי בה מתלבשת. מעולם לא שבעתי מלראות כיצד היא נעה בחינניות בחדר, מתארגנת ליום עבודה חדש.

בטי גרבה גרביונים שחורים דקים עם דוגמת תחרה וחצאית כחולה תואמת לסוודר.

"אתה לא חושב שזה קצר מידי?" שאלה בדאגה.

"את נראית נהדר בטי, זה מושלם." עניתי בכנות. החצאית הייתה צרה והגיעה בדיוק עד לברכיה, היא נראתה נפלא. "למה את מתגנדרת היום?"

"לכבוד יום ההולדת שלי כמובן. אני מביאה לעבודה עוגה וסופגניות ואחר כך אני אסע עם לירז לחיפה כדי להראות אותו לתהילה ולגבי."

"ואני, מתי תראי אותי לתהילה ולגבי?" שאלתי.

היא הסבה את מבטה ממני והתרכזה במשיחת צבע על עפעפיה. "אתה מפריד אותי מהחיים שלך, אני יודעת שאתה מבלה עם החברים שלך ו..." קולה רעד והיא נשכה את שפתה וקפצה את אגרופיה הקטנים. "יחס גורר יחס, גם לי יש חיים פרטיים משלי ואני לא רוצה שתיכנס לתוכם, ברור?" קולה היה בוטה וקשוח, אבל עיניה היו מלאות דמעות.

לא יכולתי להתמודד עם הטענות שלה. היא צדקה ולא היו לי תירוצים.

"מה את רוצה מתנה ליום הולדת בטי?" שאלתי, מנסה לחבק אותה, ושוב היא חמקה ממני.

"אני רוצה שתדבר עם לירז על ההתנהגות שלו, העונש שלו יהיה שהוא ילך לבד למכולת לקנות חלב ולחם וגבינות ולא יקבל שוקולד עד סוף חופש חנוכה."

"בסדר בטי, כל מה שתגידי. אני יכול לחבק אותך?"

היא זרקה בי מבט נרגז. "אין לנו זמן." אמרה בנבזות, וניסתה לצאת. לכדתי אותה בזרועותיי, חיבקתי אותה בחזקה ונישקתי אותה. בטי לא התנגדה אך לא שתפה פעולה, מיואש שחררתי אותה, והיא חמקה מהחדר.

הלכתי להתגלח, בוהה בבואתי המוכרת עד לזרה במראה. לא אהבתי את מה שראיתי  - פנים רזים לבנים, עיניים אפורות וצרות, קמטים אנכיים ממסגרים פה רחב ודק שפתיים ושיער חום בהיר קצוץ בתספורת צבאית. ההבעה שעל פני דמתה עד להחריד להבעה על פניו של אבא לפני שעזב.

יכול להיות שבטי תאהב פעם את הפנים האלו?     

"בטי?" שאל לירז בקול מבויש, "אני יכול לקחת שוקולד אחד?" הוא ישב ליד דלפק המטבח, בין מיקי ודוב והתבונן בבטי שהכינה לו קקאו וארגנה את האוכל לארוחת הצהרים שלנו.

"לא. אתה בעונש." ענתה בקול יבש, "ובקשר להתנהגות שלך אתמול, מקס רוצה לדבר אתך." לירז החל לבכות בדממה, הדמעות זלגו על לחיו, אבל הוא שתק בגבורה.

בטי נשברה והתיישבה מולו, "מה קרה לך חמוד? למה התנהגת ככה?"

"אני לא רוצה ללכת לפנימייה, אני רוצה להישאר כאן, אתך ועם מקס." התייפח לירז ונפל לזרועותיי מרטיב את חולצתי בדמעות. התבוננו בפליאה זה בזה, כשהטלפון צלצל, על הקו הייתה ורד.

בטי ענתה. "כן ורד, הוא סיפר לנו שדברת איתו. מה את אומרת? לגרמניה דרך מצרים? כן הבנתי, מזל טוב. לא, לא, אנחנו רוצים שיישאר כאן, אבל את חייבת לתת לנו ייפוי כוח. בסדר, זה רעיון מצוין, מקס כבר צבע אותה ולא תהיה בעיה. כן, זה בדיוק יכסה את ההוצאות שלנו, אבל אני רוצה שתשלחי לו גלויות וגם מתנות קטנות מידי פעם, ותתקשרי כדי שנדע שאת בסדר. הנה תגידי לו בעצמך, הוא ישמח מאוד."

בעוד לירז מדבר עם אימו הסבירה לנו בטי שורד התחתנה, היא נוסעת לגרמניה דרך מצרים, והיא תשמח מאוד שלירז יישאר איתנו, ואת ההוצאות שלו נשלם משכר הדירה שנקבל אחרי שנשכיר את דירתה. "אני מקווה שזה בסדר מבחינתך מקס?"

לקחתי את ידה הקטנה ונישקתי אותה, "אני בכל זאת מתכוון לנזוף בו ולהעניש אותו, אסור שהוא ידבר אליך ככה."

היא חייכה אלי חיוך קלוש. "טוב מקס, מה שתגיד."

 ***

מסיבת יום ההולדת של בטי הייתה מוצלחת מאוד. כולם החמיאו לה על בגדיה היפים והתפעלו מלירז. הוא השתדל מאוד להיות נחמד וצייתן, כפיצוי על התנהגותו אתמול.

אחרי שגמרנו לאכול עוגה ולשתות לחיים צבי ביקש ממני לקחת את הרכב לטיפול עשרת אלפים, והעיר שבמקום לחכות במוסך כדאי שאהיה עם בטי ואיהנה מבילוי אתה. שאלתי את עצמי כמה הוא יודע ומי מספר לו. קשה היה לי להאמין שדוב עשה לי את זה, אבל לא יכולתי להעלות בדעתי הסבר אחר.

נסענו למוסך, השארנו שם את הרכב, ומשם נסענו באוטובוס להדר. טיילנו ברחוב נורדאו, אכלנו סופגניות, הסתכלנו בחלונות הראוה, קנינו סביבון ענק ללירז ועשינו חיים.

לפתע ניגש לבטי מלח צעיר לבוש מדים של חיל הים האמריקאי, לחץ את ידה ואחר נשק על לחייה. בטי הסמיקה בחן והשתדלה להרחיק אותו ממנה בעדינות. התברר שהצעיר הוא כריס, המלח מהרכבת שהחזיר לה את המפתחות. בטי הציגה אותי כחבר שלה וכריס לחץ את ידי, אומד אותי במבט מהורהר, והתעקש להזמין אותנו לבית קפה.

לירז אכל עוגת שוקולד, אני ובטי הסתפקנו בקפה. שתקתי רוב הזמן בעוד בטי מנהלת איתו שיחת חולין קלילה באנגלית טובה להפתיע. כריס הפנה אליה את רוב תשומת ליבו, וניסה לחזר אחריה בעדינות אך בהתמדה, חולק לה מחמאות ומנסה לגעת בידה. רק אחרי מאמצים רבים הצלחנו לנער אותו מעלינו. בטי התנצלה שעליה לבקר אצל אחותה וממש נמלטה משם, גוררת אחריה את לירז המרוח כולו בשוקולד. לפני שהסתלקתי נעצתי מבט קשה בצעיר הבהיר והנאה עם מדיו הלבנים והמגוהצים, שלטש מבט חומד בעכוזה של בטי.

כל הדרך לרחוב גאולה רבתי עם בטי בגלל המלח האמריקאי. "אם הוא מלח למה הוא כאן ולא באוניה באמצע האוקיאנוס?" רטנתי.

"שמעת אותו, הוא עובד במשרד הקישור וגר בחיפה." ענתה בטי בסבלנות, כאילו דיברה אל ילד. ישבנו ליד המזרקה הגדולה, באמצע רחוב נורדאו, והבטנו בילד שהתרוצץ סביבה, מוקסם מקילוחי המים המתנוצצים בשמש. "אם היינו נשואים הוא לא היה נטפל אליך. לא יכולת לספר לו שאנחנו מאורסים, או משהו כזה?"

היא איבדה את סבלנותה והתפרצה פתאום. "למה שאני אתחתן אתך לעזאזל?"

"למה לא?" כעת גם אני כעסתי.

"כי אתה לא אוהב אותי." כל רוח הקרב עזבה אותה והיא דברה בקול שקט ועצוב. "אם הייתי מתנהגת כמוך היית מתנפל עלי, כועס, ואחר כך מתנצל ועושה איתי אהבה. לפחות זה עוד לא התקלקל, זה ולירז, שני הדברים שמחזיקים אותנו יחד." היא הפנתה אלי את גבה וידעתי שידיה קפוצות לאגרופים.

"בטי זה לא נכון, אני אוהב אותך ואני רוצה שתהיי אשתי."

"לא מקס. אתה רוצה שאני אהיה רכוש שלך כדי שתהיה בטוח שאף אחד אחר לא יגע בי. נישואים זה משהו אחר לגמרי." היא הסתובבה אלי, ונגעה בלחיי במגע עדין. "מקס." לחשה ונשקה לי.

"איחס, מגעיל!" צעק לירז ונדחף בינינו.

בטי צחקה ונשקה גם לו, "בואו נלך לבקר את תהילה."

תהילה גרה בדירה קטנה בבית דירות ישן ומוזנח ברחוב גאולה - לב השכונה הדתית בחיפה. גבי בעלה התגלה כבחור שמנמן ועליז עם זקן קצר ומטופח ומבטא ארגנטינאי חמוד. הוא לבש בגדים רגילים וכיפה שחורה גדולה. חיבבתי אותו ממבט ראשון. לחצנו ידיים, הוא לחץ בכובד ראש גם את גם את ידו של לירז וברך את בטי בלבביות רבה, אבל לא נגע בה, והיא לא ניסתה ללחוץ את ידו.

תהילה ישבה על כורסא וחייכה אלינו. בטי הסבירה לי שהיא עברה טיפול הפריה והרופאים דרשו שתבלה שבועיים במנוחה, עד שיתברר אם העובר נקלט.

תהילה לבשה שמלה צנועה ומטפחת שכיסתה את שערה, רק מספר קווצות בלונדיות הציצו החוצה. היא דמתה לבטי בצורה מדהימה שגרמה לי ברגע הראשון אי נוחות ובלבול.

רק אחרי מספר דקות התחלתי לראות את ההבדלים. בתחילה ישבתי כמו צופה במשחק טניס, מעביר את עיני בין אחות אחת לשנייה, משחק ביני לבין עצמי במשחק מצא את ההבדלים. ההבדל העיקרי שהזדקר מיד לעין היו הצבעים השונים שלהן. בטי הייתה כהה יותר, עורה זהוב שחום ועיניה חומות, בעוד שתהילה הייתה בעלת עור ורדרד ועיניים כחולות נהדרות. פניה של תהילה היו רכים ועגולים יותר והבעתה עדינה וילדותית מעט, היא נראתה צעירה ומהוססת לצד בטי הכהה והנמרצת. לירז התאהב בה ממבט ראשון, הוא התיישב על ברכיה ומשך את המטפחת מראשה, נוגע בהתפעלות בשערה המתולתל הזהוב.

"את נורא יפה." התחנף אליה, "תראי איך אני מסובב את הסביבון הפוך." ובתנועת יד בטוחה סובב את הצעצוע על ידיתו, גורם לו לנוע בצורה שהיצרן לא חלם עליה מעודו. גבי צחק מקרב לב והביא לו משחק מחשב קטן.

"אני יודע, אני יודע." דחה לירז את הסבריו ומיד השתלט על המשחק, לוחץ במומחיות על הכפתורים הקטנים, מגלה כל מיני משחקים חדשים, ולומד תוך ניסוי וטעייה איך לשחק בהם.

"לא צריך ללמד אותם כלום," נאנח גבי, "הקטנים האלה נולדו עם מחשב ביד."

גבי עסק בתיקון מחשבים וחדר שלם בדירתם היה מלא מחשבים. לירז עבר בין מחשב אחד לשני, בודק אותם בסקרנות, "המחשבים יעופו מכאן ברגע שיהיה לנו תינוק." הודיעה תהילה, וחייכה אל בעלה שנגע בעדינות בכתפה.

"תחזרי לשבת." ביקש ממנה ברכות.

היא הייתה נמוכה יותר מבטי וגופה מלא ורך יותר. לפי אמות היופי המקובלות היא הייתה שמנמונת מידי, אבל בעלה הביט בה כאילו הייתה היפה בנשים.

הבנות ביקשו שניקח את לירז לשחק בחוץ ושקעו בשיחה ביידיש. לפני שיצאנו נשק לירז לשתיהן והכריז שלבטי יש ריח של שוקולד מריר ולתהילה ריח של שוקולד חלב. 

"הוא יפה, אבל הוא נראה כמו גוי. טוב לך איתו? איך הוא במיטה?" לוחשת תהילה ובטי מסמיקה במבוכה.

"תהילה, באמת..." היא מצחקקת ומסתירה את פניה בכפות ידיה, "הוא יהודי למרות שלא עשו לו ברית מילה, ולקחו אותו לכנסיה במקום לבית כנסת, הוא תינוק שנשבה."

"את אוהבת אותו? מתי תתחתנו? את הולכת למקווה? נו די בטי אל תתביישי. יש לנו רק כמה דקות להיות לבד, תספרי לי הכל."

בטי מחייכת חיוך חולמני, "טוב לי איתו. נעים לי שהוא נוגע בי. טוב לנו יחד."  תהילה לא מרוצה, "אז את אוהבת אותו. מה עם תכל'ס? מה עם חתונה?"

בטי מושכת בכתפיה ושותקת, אין לה תשובה.        

ישבנו על ספסל עץ, מחממים את עצמותינו בשמש הנעימה, בעוד הילד מתרוצץ בין מתקני השעשועים עם עוד ילדים, כולם דתיים עם כיפות וציציות. גבי סיפר לי על עצמו, גולש לעיתים לספרדית, מדבר מהר, עם המון תנועות ידיים, מצחיק את עצמו ואותי.

"פגשתי את תהילה לפני שנה וחצי, היא הייתה פקידה בבנק מזרחי, ואני באתי לתקן את המחשבים. לא הייתי אז כל כך דתי. הורי לא ממש דתיים, הם שלחו אותי לישראל כי רציתי להתחתן עם בחורה נוצרייה ופתאום זה הפריע להם. למדתי עברית באולפן וקיללתי את הארץ הגועלית הזו, כולם נראו לי חצופים וחסרי תרבות. נמאס לי לראות בטלוויזיה מלחמות והרוגים ואז פגשתי את תהילה." חיוך השתפך על פניו, "התאהבתי בה ממבט ראשון, היא התעקשה שאבא שלה ייתן אישור לנישואים שלנו. הוא אדם מאוד מרשים."

"פגשת אותם?" השתוממתי.

גבי הניד בראשו, "כן, הם גרים בירושלים ויש לה עוד אחים ואחיות, כמעט כולם כבר נשואים. תהילה הייתה הרווקה הזקנה במשפחה. על בת-אל אף אחד לא דיבר בכלל. יש רק עוד שני אחים לא נשואים, התאומים הילל ואדם, הם לומדים בישיבה בגוש עציון. אותם לא פגשתי עדיין."

"איך הם, הרב והרבנית?" שאלתי, חש קנאה בגבי שהתקבל על ידי משפחת מינץ בעוד שאותי בטי לא חלמה אפילו להביא למשפחתה.

גבי נאנח, "הם אנשים אדוקים, מאוד שמרנים, נחמדים ומנומסים כמובן, אבל אני שמח שהם שם ואני כאן. הם הסכימו שנתחתן אבל לדעתי הם היו מעדיפים מישהו יותר מיוחס ממני." הוא שקע במחשבות, "לא אכפת לי, רק תהילה חשובה לי." חיוך חצה שוב את פניו המלאים. כל פעם שחשב על אשתו היו פניו זורחים מאושר. "הם יודעים איפה בת-אל גרה והם מצטערים על מה שקרה, אכפת להם ממנה, אבל היא זו שלא מוכנה להתפייס איתם. היא גאה מאוד וקשה לה לסלוח." חשבתי שבטי צודקת ואמרתי את זה לגבי, שנאנח אנחה יהודית קורעת לב.

"היהודים הם עם קשה עורף והיהודיות עוד יותר." אמר בעצב.

"אולי בגלל זה בטי רוצה אותי, כדי לעצבן את המשפחה שלה עם ספק יהודי כמוני." אמרתי.

גבי חייך, "מי יודע? אולי ככה זה התחיל, אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה." הוסיף בארמית המסתורית הזו שעצבנה אותי, צחק מקרב לב למראה הפרצוף הכועס שעשיתי וניסה להסביר לי את הביטוי המוזר. "הכוונה היא שלפעמים אתה מתחיל לעשות משהו מתוך סיבה אחת ובסוף גומר עם דבר אחר לגמרי. הנה אני התחלתי להיות יותר דתי בגלל תהילה, ועכשיו אני אוהב את קיום המצוות ונהנה מהן בלי קשר אליה."

שאלתי את עצמי כמה זמן הוא היה נשאר דתי אם תהילה הייתה מחליטה לעזוב אותו.

"לא קשה לך עם העסק של המקווה וכל זה?" שאלתי בסקרנות.

"כן, זה קשה, אבל שווה. ואם בטי תתחיל להתעקש לשמור על דיני נידה, תריב איתה? אסור שבן אדם יהיה עבד ליצריו." פסק.

לא התווכחתי איתו, אבל דבריו העלו בי רעיון איך לשכנע את בטי ללכת לגינקולוג. סיפרתי לגבי על הרעיון שלי ועיניו נפקחו לרווחה מרוב תדהמה.

"מאז גיל שלוש עשרה היא לא הייתה אצל רופא נשים? זה ממש מסוכן. היא חייבת להיבדק." נחרד, וכשגיליתי לו שאנחנו לא נוקטים שום אמצעי מניעה הלבין כסיד וממש צעק עלי שאני מתנהג בחוסר אחריות.

"אני מבין שהיא בטראומה, אבל פיקוח נפש דוחה הכל." אמר בתקיפות. "מה קרה אתמול? למה כעסת עליה?" במקום לכעוס על החטטנות שלו נעניתי לאהדה שבקולו וספרתי לו על הזר המסתורי שבטי קיבלה.

פניו קדרו, "גם אני הייתי מתעצבן אם אשתי הייתה מקבלת פרחים מאדם זר, אבל אולי זה סתם משהו תמים. למה שלא תשאל?" הציע והוסיף, "הסימנים האלה על היד והצוואר שלה הם לא בגללך. כמו תהילה גם בטי אלרגית לפלטינה. אם באמת היית מושך חזק את השרשרת היא הייתה נקרעת. זו לא אשמתך." ניחם אותי.

כבר בדרך חזרה הביתה, כשלירז נרדם מאחור, הודעתי לבטי שעד שלא תלך לרופא נשים ותיבדק אני מסרב לקיים איתה יחסי מין. בטי שתקה זמן ממושך ואז אמרה, "תעשה איך שאתה מבין." וסירבה לדבר יותר על הנושא.

אני ישן ערום ואין לי פיג'מה, לכן שאלתי פיג'מה ממיקי המשועשע שהיה סקרן מאוד לדעת מה קרה לי פתאום. לא אמרתי לו מילה, לקחתי את הפיז'מה שלו שהייתה עשויה בד פלנל רך מקושט בברווזים צהובים והלכתי. בטי הספיקה כבר ללבוש את הכותונת הכחולה ולהתחבא מתחת לשמיכה. נשכבתי לצידה וניסיתי לברר מי שלח לה זר. היא סירבה להגיד ושוב הציקה לי בגלל אוקסנה השכנה. חזרתי על טענתי שנשארתי אצלה זמן רב כל כך כי היא בודדה מאז שבעלה בכלא והיא הייתה זקוקה למישהו לשוחח איתו. לא גיליתי לבטי שהיא רצתה לשכב איתי ואני סירבתי, גם בגלל בטי, וגם בגלל שלא רציתי להסתבך עם אישה שבעלה פושע אלים שעומד להשתחרר בעוד כמה חודשים. לא העזתי לברר, אפילו ביני לבין עצמי, מה היה חזק יותר, הנאמנות לבטי או הפחד מבעלה של אוקסנה? האם הייתי שוכב איתה לולא בעלה? אני מקווה שלא.

אני מודה, גם אחרי שהתחלתי לחיות עם בטי המשכתי להסתכל על נשים אחרות, אבל לא עשיתי שום דבר חוץ מלהסתכל. או שאני מזדקן, או שאני באמת מאוהב בבטי?

כך או כך נהניתי לחוש שהיא מקנאת לי. לצערי בטי התייחסה להבטחתי כאל נדר שלקחתי על עצמי והתנהגה כלפי בהתחשבות רבה. היא הקפידה לא לגעת בי ולא להתפשט לידי ואפילו נזהרה לא לשבת איתי על אותה ספה. שיתוף הפעולה שלה עם העונש שהטלתי עליה שיגע אותי עוד יותר. בזכות התחשבותה החזקתי מעמד די יפה, אבל מיום ליום נעשיתי עצבני יותר. בסופו של דבר נשברתי וסיפרתי למיקי, שצחק עד דמעות. "אתה מעניש את עצמך או אותה?"

התחלתי להתעצבן, "זה לא עונש טמבל זה... זה פיקוח נפש."

מיקי חזר לצחוק ונתן לי עוד בירה. ישבנו על הדשא, נהנים מהשמש הנעימה, כבר שבוע שלא ירד גשם והחזאים התחילו להיות מודאגים ששוב יהיה חורף שחון. גם אני הרגשתי ככה - שחון ומיובש - הבירה לא עזרה כלל. "אם זה מנחם אותך, שמעתי את לני קובעת לה תור לרופאת הנשים שלה." גילה לי מיקי בחיוך.

"זה מצוין, אבל זה נחשב רק אם היא תלך ממש." עניתי, מנסה להישמע קשוח.

לא הטעיתי את מיקי, הוא ידע שאני חש מדוכא ואומלל וצחק כל כך עד שכמעט שפך את הבירה על עצמו. "אני מוכרח לספר לך משהו מקס, אבל אל תכעס עלי ואל תגיד לבטי שסיפרתי טוב?"

"אם ככה עדיף שתשתוק." עניתי.

הוא התעלם ממני והתחיל לדבר. "שבוע אחרי שבאתם לגור כאן בטי שאלה אותי מה לעשות כדי שתשים לב אליה. הרעיון עם הטורייה הענקית הזו היה שלי, אמרתי לה לחכות לך כשתחזור ממכון כושר. אני שמח לראות שזה עבד." גיחך.

מה לעשות? למרות שסידר אותי מצאתי את עצמי צוחק איתו. אולי גם אני הייתי קצת שיכור.

מיקי לא ידע לשמור סודות, וכשהיה שתוי מעט גילה לי הכל, אפילו דברים שלא רציתי לדעת. "אתה יודע מתי פגשתי אותה? תקשיב, זה סיפור משונה, זה היה בחורף, בפברואר, ליל גשם, ברקים ורעמים מפחידים, גשם זלעפות. חזרנו לבסיס ממסיבה, אני ועוד כמה חבר'ה מהקהילה שלנו ופתאום ראינו חיילת מסכנה, בלי מעיל, רטובה לגמרי, עומדת לפני השער של הבסיס, רועדת כולה ולא מסוגלת לזוז. לקחתי אותה לחדר שלי והיא ישנה אצלי עד למחרת. רק אחרי כמה שבועות, כשכבר היינו חברים טובים, היא סיפרה לי מה קרה. החרא הזה, וקסמן, הזמין אותה לפגישה, סידר אוירה רומנטית עם אור אדום ומוזיקה והכל וברגע המכריע נכנסו פתאום כל החבר'ה שלו מוכנים לאורגיה. זה היה הרעיון שלו לגבי ערב רומנטי, שהיא תזדיין עם כל החברים שלו. היא ברחה משם מהר בלי מעיל ובלי גרביים, מזל שאני מצאתי אותה. את השמועות עליה הפיצו וקסמן והחברים שלו כנקמה."

שתקתי, המום, למה בטי לא סיפרה לי כלום?

מיקי התפכח למראה פני, "היא לא סיפרה כי היא התביישה, היא מאשימה את עצמה. אם היא הייתה גבר, או שאני לא הייתי הומו אז..." הוא לקח לי את הבירה ושתה אותה.

"מיקי, אם אני ובטי נפרד, לטובת מי תהיה?" שאלתי, למרות שכבר ניחשתי את התשובה.

מיקי השפיל מבט, "מקס אתה החבר הכי טוב שלי, הצלת את חיי כשנפרדתי מג'פרי, אבל אם תיפרדו זה יהיה רק באשמתך. כי אתה, כמו כל הגברים, אידיוט מושלם."

"זאת לא תשובה מיקי, במי תבחר?" מיקי בדק את הבקבוק למרות שידע שהוא ריק, עיניו ברחו מעיני, "אל תעשה לי את זה מקס. אני אוהב אותך, אבל אותה אני אוהב יותר."

קמתי והלכתי, עוזב אותו לבד עם כל הבקבוקים הריקים. זה היה אידיוטי, אבל הלב כאב לי, למרות הכל קיוויתי שלפחות מיקי יהיה לטובתי.

הלכתי להתקלח וכשהסתבנתי מצאתי את עצמי, כמעט בלי לחשוב על זה, מאונן. אני שונא את זה, רציתי את בטי, לא יד מסובנת ומים חמים. סובבתי את הידית ושטפתי מעלי את הסבון במים קרים, מכאיב לעצמי, מאריך את השהות מתחת למים, עד שהזקפה נעלמה לגמרי.

זה לא עזר, באותו לילה חלמתי חלום מטריד שבו ראיתי את בטי ותהילה עירומות וכשניסיתי לגשת ולגעת בהן הן הפכו לגברים צעירים. התעוררתי, מגורה ומבוהל, שואל את עצמי אם זה היה חלום ארוטי או סיוט. זקפה מכאיבה ועקשנית לא הניחה לי להירדם.

בטי התעוררה למחצה ומשכה אותי אליה, "בוא אלי כבר מקס, אני לא יכולה יותר." לחשה, וכרכה את רגליה סביב מותני, "שים לב." אמרה, "למדתי לעשות תרגילים עם שרירי האגן. יש שם שריר בצורת שמונה וכשמכווצים אותו אז..."

לקח הרבה זמן עד שהתאוששתי מהתגלית על השריר בצורת שמונה. מאז גיל שש עשרה לא גמרתי כל כך הרבה פעמים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לגמור כשהיא מעלי. אין לי בעיות לנסות כל תנוחה, אבל עד עכשיו הייתי חייב להיות מעליה כדי לגמור, ובטי תמיד צחקה ממני בגלל זה. בעזרת שרירי האגן שלה וימי ההתנזרות הצלחתי להתגבר גם על העכבה הזו.

למחרת קמנו בקושי רב בשעה תשע בבוקר וגילינו לשמחתנו שלירז הלך עם לני לגן. אחרי ארוחת בוקר ענקית רציתי לחזור למיטה, אבל בטי סירבה בצער. "יש לי תור לרופאת נשים רוצה לבוא?"

ד"ר זילבר הייתה אישה נאה עם שיער לבן ומבטא צרפתי נעים. היא חייכה חיוך חביב אל שנינו והסכימה בחפץ לב שגם אני אשאר בחדר בזמן הבדיקה. בטי נבדקה על מיטה רגילה, לבושה חלוק כותנה לבן, והותר לי להחזיק בידה בזמן שהרופאה בדקה אותה בידיים עדינות בעלות אצבעות דקות ומטופחות. היא מלאה שאלון על מצבה הבריאותי, נשקלה, נבדקה ופירטה בקיצור את ההיסטוריה הרפואית שלה.

הרופאה הרימה גבות כשבטי הודתה שלא טרחה להיבדק מאז גיל שלוש עשרה. בטי ניסתה לספר כל מה שידעה על ההפלה שלה, אבל רוב שאלותיה העדינות של הרופאה נענו ב - "אני לא יודעת, ואני לא זוכרת." היא ניסתה להישמע רגועה ועניינית, אבל חשתי את כף ידה הקטנה, לחה וקרה בידי, ורוב הזמן רציתי פשוט לקחת אותה ולברוח משם.

"בטי, אני ממליצה לך על בדיקת לפרוסקופיה כדי לברר מה מצב החצוצרות שלך במידה שתרצי להרות שוב."

בטי משכה את ידה מידי והישרה מבט אל הרופאה, "לא, אני לא ארצה." ענתה ביובש.

הרופאה הביטה בי ובבטי חליפות, "את עדיין צעירה, אולי תשני את דעתך."

בטי משכה כתפיים ושתקה. הרופאה המשיכה, "אתם לא משתמשים באמצעי מניעה, ואת עלולה להרות למרות הכל. רק אחרי שנה מתחילים לחשוד בעקרות, מה תכיפות יחסי המין שלכם?" בטי האדימה והביטה ברצפה, ידעתי שהיא מתאמצת לא לבכות.

לקחתי את הענייניים לידים, הסברתי לד"ר זילבר שבטי באה מרקע דתי מאוד וכל נושא המין מביך אותה, ועניתי על כל השאלות במקומה.

הרופאה חייכה אלי בעידוד וביקשה שבמקרה של כל חשד להריון עלינו לגשת מיד לבדיקת אולטרא סאונד. היא נתנה לי מכתב הפניה למיון עם תאריך פתוח והסבירה כמה מסוכן הריון מחוץ לרחם. אין לי מושג אם בטי הקשיבה, אבל אני הקשבתי רוב קשב.

בסוף הביקור בטי קמה ונמלטה משם ואני נגררתי אחריה. הרופאה יצאה אחרי ונגעה בכתפי, "תנסה לשכנע אותה ללכת לראות פסיכולוג ופשוט תאהב אותה, זאת תמיד תרופה מצוינת." חייכה אלי חיוך ענוג וחזרה פנימה.

בטי חיכתה לי ליד הרכב ושתקה כל הדרך הביתה. "זה לא היה כל כך נורא בטי." ניסיתי לעודד אותה. "הרופאה הייתה נחמדה, נכון?"

היא שוב הסמיקה. "הבדיקה הגופנית לא הייתה נוראית." הסכימה, "אבל השאלות שהיא שאלה היו מציקות. לא משנה, בוא נאסוף את לירז מהגן." נשענו על הרכב, מביטים בשער הגן, ממתינים לשעת הפתיחה. "למה היית צריך לענות במקומי?" שאלה פתאום.

"כי את סתם הסמקת ושתקת." עניתי.

"כי התביישתי לספר לה כמה פעמים בשבוע אנחנו עושים את זה." ענתה בטי במבוכה.

משכתי אותה אלי וחיבקתי אותה, דוחף את ידי מתחת לחולצתה, "את 'זה'," קנטרתי אותה, "לאיזה זה את מתכוונת?"

"מקס!" בטי ניסתה להשתחרר, אבל אני החזקתי אותה בחזקה, נהנה לחוש את שדיה נמעכים על חזי. "אנחנו עושים אהבה בטי לא 'זה' ולמה אמרת שאת לא רוצה ילדים?"

בטי משכה את חולצתי ממכנסי ודחפה ידיים מתחתיה. "מגיל שש טיפלתי בתינוקות מקס. החלפתי חיתולים לכל האחים והאחיות שלי. אני ותהילה גידלנו כמעט לבד את התאומים כי אימא שלי הייתה חולה מידי וכשהבריאה העדיפה להתעסק בגמ"חים, לא בחיתולים מטונפים. אני יודעת מה זה תינוקות. זה המון עבודה קשה, ולילות בלי שינה. מי צריך את זה לעזאזל?"

ליטפתי את גבה, מנסה להרגיע אותה. "אם יהיה לנו תינוק אני אעזור לך בטי, באמת. הנה תהילה רוצה תינוקות למרות הכל."

"תהילה שונה ממני, ואתה לא תעזור לי. אתה תברח לחברים שלך, או שתחזור ללאריסה ואולי למישהי דומה. כשיש תינוק אין זיונים שלוש פעמים בלילה, ואין מנוחות ארוכות אחרי הצהרים, ואין כוח וסבלנות לבילוים וטיולים. עוד לא נולד הגבר שיקום לתינוק בוכה כל לילה, רק לנשים יש כוח לזה."

ראיתי שאין לי סיכוי להגיד משהו חכם ושתקתי. בטי צדקה, אפילו אני ידעתי שלהיות אימא ועקרת בית זה לא תענוג גדול, וכמה שאשתדל ואעזור לה תמיד היא תעבוד קשה יותר. בכל זאת אנשים יולדים ילדים ואוהבים אותם.

חיבקתי ונישקתי את בטי, מנסה להרגיע את כעסה, ושוב הופרעתי על ידי לירז שנדחף בינינו וצעק שאנחנו מגעילים.

לירז היה קנאי לבטי, והרשה לעצמו לבטא את רגשותיו בלי היסוס. כשבטי חייכה לתינוקות של השכנים או ליטפה ילד אחר, הוא הזעיף פנים וכעס, הוא בקושי סבל לראות שאני מחבק אותה. ואני, כמו טיפש, במקום לחנך אותו להסביר לו הזדהיתי איתו.

בטי אמרה שזה רק שלב וזה יעבור, קיוויתי שהיא צודקת, היה לי קשה לראות אותו סובל ומקנא.

חזרנו הביתה ובטי החלה לארגן ארוחת צהרים. היא עבדה בזריזות, שרה לעצמה שיר אהבה ישן על איריסים. הקשבתי בשתיקה, יודע מניסיון מר שאם תשים לב אלי תסמיק ותשתתק במבוכה, כאילו נתפסה ערומה באמצע הרחוב.

בגלל החינוך המשונה שלה היא מעולם לא הלכה לים, לא שרה לפני גברים, ועד היום כמעט שלא זכיתי לראות אותה עירומה באור. אהבתי  לשמוע אותה שרה, אבל הייתי צריך להסתתר כשהקשבתי לה כי קול באישה ערווה. אהבתי את הגוף שלה, אבל מעולם לא יכולתי לראות אותה מסתובבת סתם ערומה כי זה לא צנוע.

מצד אחד היא הייתה נבונה ומשכילה, בעלת כושר ארגון מצוין, וטיפלה בבית ובכל יושביו בקלות ובזריזות, דואגת שהכל יהיה מאורגן ונקי תמיד. מצד שני היא שיגעה אותי עם הארמית שלה, עם הביישנות שלה, ועם האוכל הכשר שהתעקשה לאכול.

למרות שלפעמים כמעט יצאתי מדעתי בגללה לא יכולתי לראות את עצמי חי בלעדיה. לא היה מנוס מלהודות, אני אוהב אותה, היא התרופה שלי נגד השדים שאיימו להתפרץ ממני. החלטתי שאחרי שאחזור בשלום מהמילואים אציע לה נישואים, והלכתי לערוך את השולחן.

"אז ממי היו הפרחים?" מיקי לא יכול היה לכבוש את סקרנותו. "מה היה כתוב שם?" בטי מזעיפה את פניה "זה לא עניינך מיקיהו."

"בכל זאת," הוא מפציר, מחייך את חיוכו המלוכסן התחום בשתי גומות חן, מגייס את מירב קסמו האישי כדי לשכנע אותה.

בטי מתיישבת על הספה בכבדות, "מהעילוי, הוא שוב מצא אותי, מה אני אעשה מיקי?"

מיקי מחבק אותה, "תגרשי אותו, מקס יעזור לך וגם אני." היא נצמדת אליו, רועדת ושותקת. 

לדעתי כל הבלגן התחיל בגלל מיקי, למרות שהוא טען בתוקף שאני אשם, אולי שנינו צודקים והאשמה מתחלקת שווה בשווה בין שנינו.

השנה יצא ראש השנה האזרחי מיד אחרי חנוכה, ובמשרד של מיקי דחו קצת את המסיבה כדי שתיפול על מוצאי שבת וכולם - כולל הדתיים שלא נוסעים בשבת - יוכלו לחגוג. בגלל זה קראו למסיבה חגיגת ראש השנה האזרחי, ונזהרו לא להזכיר את הקדוש סילווסטר. 

מיקי ביקש ממני רשות לקחת את בטי כבת זוגו. "המשרד שלנו כל כך ליבראלי ונחמד." אמר בגועל, "כולם מתחשבים בכולם כולל בדוסים, אבל אם אני אעיז לבוא עם גבר למסיבה, או סתם לא להגיע בלי אישור מהרופא, יהיו לי בעיות."

לפחות ב'יהלום' אין לי צרות כאלו. אין מסיבות ואין שטויות, באים, עובדים, אוכלים יחד, רבים בלי לעשות חשבון, והולכים הביתה. במחשבה שנייה, אם היה מתברר שאחד העובדים הוא הומו אז אני לא יודע איך הוא היה שורד שם, בעיקר בבית המלאכה.

"זה לא סיפור גדול," אמר מיקי, "באים בערך בתשע בערב, החגיגה תהיה בחדר הישיבות. יתלו קצת קישוטים, תהיה הרבה שתייה, מתנשקים בחצות והולכים הביתה. אני צריך לנשק בחורה ויהיה לי שקט עד לשנה הבאה." הוא ניסה להביט בעיני, אבל היה ברור שהוא חש מאוד לא נוח, ושהוא מסתיר ממני דבר מה. התחלתי לצחוק, "מה הבעיה מיקי? מנסים לשדך לך איזה בחורה נחמדה ואתה צריך להוכיח שיש לך כבר מישהי?" סתם דיברתי, אבל בלי כוונה פגעתי בול.

הוא נד בראשו בסלידה, "ברברה כצמן, בחורה נורא נחמדה, משכילה, ממשפחה טובה ומאוד מאוד רווקה." מיקי גלגל את עיניו בסלידה מאותה ברברה אומללה.

"אני מרגיש קצת לא נוח בגלל זה מקס, אבל אני חייב בחורה ייצוגית ונשית כמו בטי כדי להיפטר מברברה ומכל הרכלניות של המשרד. כאילו שהייתי רוצה את הקרצייה הזו. גם אם לא הייתי הומו הייתי בורח ממנה."

"חבל מאוד שהיא קרצייה, קיוויתי שנצא בפגישה כפולה כדי שאני אוכל להשגיח עליך." עקצתי אותו. סתם קשקשתי, מובן שלא היה לי שום חשק לבלות עם חבורת עורכי דין משעממים בתור בן זוגה של אותה ברברה, ולא חשבתי שבטי ומיקי זקוקים להשגחתי.

לתדהמתי מיקי התלהב מאוד מהרעיון שלי ולפני שעצרתי בעדו רץ לצלצל לברברה. "אתה אוהב בחורות כמוה מקס." אמר בהתלהבות, "היא רזה, בלונדינית, גבוהה, מאוד סופיסטיקיד ויפה כמעט כמו לאריסה."

אם הייתי רוצה את לאריסה הייתי נמצא עכשיו איתה, ולא הולך לפגישה עם מישהי יפה כמעט כמוה, חשבתי, אבל לא הספקתי להגיד כלום כי מיקי התחיל לקשקש במהירות בטלפון, מדבר באנגלית ניו - יורקית ומוכר אותי כחבר טוב שלו שחזר לא מזמן מלוס אנג'לס, והיא תעשה לו טובה ענקית אם תצא איתו לדייט, הוא בחור נורא נחמד ורקדן מצוין.

"מיקי, אני מודה לך על ההמלצות המאוד מוגזמות שלך," אמרתי במבוכה, "אבל לא דברנו עם בטי עדיין ואני לא רוצה להתנשק עם מישהי אחרת. לא בראש השנה ולא בכלל וחוץ מזה זה פשוט לא הוגן לעשות דבר כזה לברברה אפילו שאתה לא משתגע אחריה ו..." באמצע כל הגמגומים שלי נכנסה בטי למטבח, מותשת מההשכבה של לירז שדרש שני סיפורים ושיר לפני שנרדם. היא החלה להכין כוס תה, מקשיבה לבקשתו הנרגשת של מיקי שתעשה איתו חסד ותבוא למסיבת ראש השנה.

"אתה רוצה שאני אחגוג את הסילווסטר?" צחקה בטי, "מה פתאום?"

מיקי הנבוך נכנס להסברים מפורטים, חוזר ומסביר לבטי את מצבו המביך כרווק חסר חברה. "את צריכה רק להופיע ולתת לי נשיקה בחצות, מקס כבר הסכים."

בטי נעלבה כששמעה שמיקי ביקש ממני רשות להזמין אותה. "מה פתאום בקשת ממנו רשות?" שצפה. "אני לא רכוש שלו לעזאזל!"

החלפתי מבטים עם מיקי האומלל, ובדיוק כשניסיתי להרגיע את בטי ולהסביר שגם אני אהיה שם, ושמיקי לא ניסה לפגוע בה אלא רק לצאת מתסבוכת חברתית במשרד, נכנסה לני.

גם לה היה מה להגיד בנושא. "אתה סתם שפן מיקי, ואתם לא יותר טובים! עוזרים לו לרמות ונועלים אותו יותר עוד עמוק בארון!" נאמה בלהט. איזה התלהבות מצד בחורה שאפילו להוריה לא העזה לספר שהיא לסבית?

מיקי כבש את ראשו בין ידיו והשתופף מדוכא על הכסא. "תשכחו מזה, אני פשוט אחתוך את הורידים ואפטר מהכל." אמר בדכדוך.

בטי נרגעה כשראתה כמה הוא עצוב והתיישבה על ברכיו, מחבקת את צווארו ומלטפת את לחיו, "אל תהיה כזה מיקיהו. אני אשמח לצאת אתך לחגוג ובמשרד ידברו על החברה הסקסית שלך עוד המון זמן, ועכשיו," היא הרימה את סנטרו בידה והביטה בעיניו, "בוא נעשה אימונים על הנשיקה הגורלית," אמרה ונשקה לו על פיו נשיקה צרפתית לוהטת.

מיקי המנוול התמסר לה ברצון ואפילו לא הראה התנגדות סמלית. כשראיתי שהוא דוחף את ידיו אל מתחת לחולצתה ומלטף את גבה הרגשתי שהיה לי מספיק ודי. הרמתי אותה מעליו ולקחתי אותה למיטה שלנו. יצאתי משם מאוחר בלילה, מותש ורעב.

מיקי נמנם על הספה מול הטלוויזיה שהקרינה סרט עתיק בשחור לבן. כשראה אותי כיבה את המכשיר והצטרף אלי לארוחת חצות. "אתה כועס שנישקתי אותה?" שאל, אחרי שאכלנו טוסטים ושתינו יחד שלוש בקבוקי בירה.

הרגשתי שזה מגוחך לבוא בטענות על נשיקה לחבר הומו. "אני מתאר לעצמי שזו לא פעם ראשונה שאתם מתנשקים," עניתי בגבורה.

מיקי צחק, "נכון, אבל עד עכשיו היא התנשקה כמו ילדה קטנה. עכשיו היא מתנשקת כמו אישה."  טפח על שכמי ונכנס למקלחת.

עליתי לחדר, שואל את עצמי למה המראה של בטי מתנשקת עם מיקי גרם לי לזקפה כל כך חזקה? ומה זה אומר עלי שאני שונא לראות אותה עם כל גבר אחר חוץ מאשר עם החבר ההומו שלנו?

 ***

מסיבת ראש השנה האזרחית, כמו שהקפידו לקרוא לה, הייתה מאוד מוצלחת. אספנו את ברברה כצמן מדירתה בנווה שאנן, והופתעתי לגלות שהיא באמת יפה, בלונדינית ומאוד נחמדה. אם לא הייתי חולה על בטי הייתי מחזר אחריה ברצון, למרות שאין לי מושג מה יש לבחורה כל כך משכילה ומוצלחת לחפש אצל אחד כמוני.

בטי נראתה יפה מאוד בחליפה צנועה, אבל סקסית, בצבע ירוק כחלחל, שהדגישה את עורה הזהוב ואת שדיה. היא אפילו לוותה מלני שרשרת פנינים לבנות, שמשכו את העין אל המחשוף הקטן והמפתה שלה. היא ומיקי הסתובבו חבוקים והתנשקו כל הזמן. מיקי הציג אותה לפני כל העובדים כחברה שלו כשידו מונחת על ישבנה או על כתפיה במחוות בעלות.

ניסיתי לא להסתכל ונעזרתי בבר המשקאות הנדיב כדי לבצע את המשימה הזו. ברברה הייתה חביבה מאוד, אבל אני לא חושב שהיא נהנתה כל כך מהבילוי איתי. מיקי שתה מעט מאוד, זהיר לא לאבד שליטה במחיצת הבוסים שלו, ובטי, כמו תמיד, לא שתתה כלום. קצת לפני חצות כיבו את האור, כולם ספרו מעשר עד אחת והתנשקו. נשקתי לברברה על השפתיים נשיקה צנועה, מתאמץ מאוד לא להסתכל על בטי ומיקי.

יצאנו משם כמה דקות אחרי חצות. "שתיתי יותר מידי מיקי," אמרתי, "תנהג אתה בבקשה." ברברה תמרנה את המצב כך שאני נשארתי לשבת עם בטי מאחור, בעוד שהיא ומיקי ישבו קדימה.

"באמת שתית המון." אמרה ברברה, "בטח היה לך קשה לראות את החברה שלך מחובקת עם מיקי כל הערב?" שתקנו נבוכים וברברה המשיכה, "עשיתם הצגה נהדרת, רק בחצות הייתי בטוחה סופית, בכל זאת זה היה ערב נחמד, ומקס," היא טפחה על שכמי, "רוב הגברים שאני מכירה היו כבר מעולפים אחרי כמות כזו של וודקה. כל הכבוד לך ושנה טובה."

כשהורדנו אותה בדירה שלה היא הבטיחה למיקי שסודו שמור איתה לנצח.

"צדקת מקס, היינו גועליים כלפיה. עכשיו אתה שתוי וכועס עלי, ואני תקוע עוד יותר עמוק בארון. אני כזה אפס עלוב." מיקי היה נורא מדוכא, הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא מתכנן לשבת בחוץ ולעשן גראס כדי להרגיש קצת יותר טוב.

איזה עולם משונה, כשאני מדוכא אני שותה וודקה נקייה כדי להתעודד וכולם חושבים שזה בסדר, ועוד מחלקים לי מחמאות על כושר השתייה שלי. מיקי לעומת זאת מעשן גראס, ולמרות שזה פחות מזיק מאלכוהול זה לא חוקי, והוא צריך לעשן בחוץ ולדאוג שלא ירגישו.

"בטי מה את עושה נגד דיכאון?" שאלתי אותה, משעין את ראשי על שדיה הרכים, פורם את כפתורי חולצתה ודוחף ידיים אל אבזם החזייה שלה. היא דחפה אותי קלות, רק כדי לצאת ידי חובה, היא אהבה לחוש את ידי עליה, הרגשתי את זה.

"בדיוק מה שאני עושה עכשיו מקסי," ענתה ברוח טובה, "מוצאת לי איזה בחור נחמד ומתמזמזת איתו."

"מעכשיו את מתמזמזת רק איתי," הודעתי לה, "הבנת?" 

בטי תמרנה את עצמה כך שישבה עלי ברגלים מפושקות, ונישקה אותי לאט לאט וביסודיות. "שנה טובה מקסים." אמרה והתחילה לפתוח לי את החולצה וכך חגגנו את ראש השנה האזרחית הראשון שלנו יחד.

 "כל הכבוד." אומרת בטי נלהבת "גם לי מתחשק ללכת להפגין איתן. סוף סוף מישהו עושה משהו ולא רק מקטר."

מקס ודוב מחליפים מבטים. "זה לא כל כך פשוט בטי. אתן הנשים פשוט לא מבינות." אומר דוב.

לני מוחאת כפים בהתלהבות מזויפת, "כל הכבוד לקצין שלנו, שימי לב איך הם תכף שולפים את הטיעון על הנשים שלא מבינות כלום. האימהות צודקות במאה אחוז, אם כל הנשים היו פותחות את הפה וצועקות היו מפסיקים להרוג ילדים." בטי מנענעת את ראשה בהתלהבות לאות כן.

מקס מדבר בחוסר רצון, אבל חש כפוי להביע דעה, "אם הן יצליחו להוציא את הילדים שלהם מלבנון אותם הילדים יצטרכו להילחם בשטחים, הערבים יבינו שאפשר ללחוץ עלינו ולהכניע אותנו בשיטות כאלו והם ימשיכו באותו דבר גם במקום אחר."

בטי לוטשת בו מבט מזועזע, "לא ידעתי שאתה ימני מקס, ברור שנצא מהשטחים, כמה זמן נוכל לשלוט עליהם ובשביל מה? חבל שנכנסנו."

מקס מחייך ונוגע בידה בעדינות, "נכון, חבל, אבל אסור שנצא בצורה כזו, צריך לצאת אבל בתנאים שלנו שלא יבריחו אותנו עם הזנב בין הרגלים."

לני שוב משתלהבת. "אה! אז הכל אצלך עניין של כבוד. בגלל צורת המחשבה הגברית הזו פרצו כל המלחמות."

בטי מסכימה איתה, "לני צודקת, אסור לתת לגברים להחליט על החיים שלנו אתם תכף מסבכים הכל עם התוקפנות שלכם." הגברים מחליפים מבטים, דוב מושך כתפיים ושותק ומקס אומר, "את פשוט לא מבינה בטי את חושבת כמו אישה!"

בטי מתעצבנת וקמה לצאת, בדרך החוצה היא זורקת, "ואתה חושב כמו גבר וככה העולם נראה." לני קמה ויוצאת אחריה, והגברים נשארים לבד מול הטלוויזיה.

אין תגובות:

פרסום תגובה