49. כרוניקה של מריבה ידועה מראש

"יש לך ד"ש מהמורה שלך לספרות." אמר אבי כשחזר בערב הביתה. אני מחייך אליו. לא מבין עדיין באיזה צרה אני. "מה שלומה? היא בסדר? היא צריכה להיות בת שמונים כיום. איך היא נראתה לך?"

"בסדר גמור." הוא אומר בשלווה מדאיגה, "היא כבר לא צעירה, אבל עדיין יש לה מה להגיד על כל דבר. היא אמרה לי שאתה בחור מקסים, מאוד אינטליגנטי ומוכשר, וחבל שאתה מתבזבז ולא מנצל את הכישרונות שלך." 

תודה רבה המורה חנה, אני נאנח בתוכי פנימה.

אחד הדברים שאהבתי במורה הזו הייתה לשונה החדה וכושר האבחנה הנפלא שלה. בזמנו היה לה גם טקט, אבל עם הגיל הוא נשחק כנראה. בגיל שמונים אתה כבר לא עושה חשבון לאף אחד. 

אבי נכנס למטבח וההצגה מתחילה, ואני, תמים שכמוני, עדיין מנסה להגיב לטענות הישירות שלו, כאילו שזה יעזור. "איפה ארוחת הערב?" הוא מתנפל עלי, "למה הילד אוכל טונה מקופסת שימורים? ולמה השולחן לא מסודר? ומה הדבר הזה?" וקופסא תמימה מלאה אורז עפה על הרצפה ואחריה קופסת השימורים עם שיירי הטונה של הילד.

עכשיו גם אני מתעצבן. קל מאוד להעיף דברים על הרצפה כשלא אתה זה שמנקה.

כשהוא מסרב לנקות את הלכלוך שעשה אני מחזיר לו מנה אחת אפיים, צועק שלא אנקה אחריו ומעיף משולחן האוכל ספרים וניירות.

בניגוד אליו אני מקפיד לזרוק רק דברים שלא נשברים ולא מלכלכים - יש כבר מספיק טינופת על הרצפה.

הילד נבהל מההצגה שלנו ומסתלק ואנחנו נשארים לבד וצורחים עוד קצת זה על זה.

כשאני מנסה לעמת אותו עם הסיבה האמיתית לזעמו - ההערה הקנטרנית של המורה שלי לשעבר - הוא מכחיש בתוקף ומסרב בבוז לסדר את הבלגן שעשה.

אני נשבר לבסוף ומנקה כי לא נעים לי שנועם יבוא הביתה וימצא אוכל זרוק על הרצפה. אבי ממשיך לצעוק עלי שהבית מבולגן, ששום דבר לא מתנהל פה כהלכה, ושארוחה צריכה להיות ארוחה מסודרת בשעות קבועות, ושהכל צריך להיות בדיוק כמו שהוא רוצה!

אין לי כוח להתווכח אתו, ולמרות שכמעט אף פעם אנחנו לא אוכלים יחד ארוחת ערב הפעם אני מארגן מהר ארוחה - חביתה עם גבינה צהובה, טוסטים וירקות.

למרות שאני חותך את האצבע תוך כדי חיתוך העגבנייה והחתך הקטן מדמם על כל השיש אני לא מפסיק עד שהכל מסודר ומוכן.

נועם נכנס ומוצא לפליאתו ארוחה מזינה ומאוזנת על השולחן, ואת כולנו יושבים סביבה בפרצופים חמוצים. הוא מתיישב אתנו למרות שכבר אכל ולא מבין למה לאף אחד אין חשק לאכול או לדבר.

האצבע שלי לא מפסיקה לדמם ובסוף אני מתייאש, בין כה עבר לי החשק לאכול, ועולה לחדר השינה לשים פלסטר.

למטה אני שומע אותם מסיימים את האוכל ומסדרים הכל. אבי אומר לדני לנגב את השולחן והילד משיב לו בזעף.

הוא נוזף בו ובתגובה דני צורח עליו שעליו הוא לא יצעק ככה!

נועם מנסה להתערב ואז שניהם צועקים עליו. אני יורד למטה ומוצא שהבנים הסתלקו ואבי יושב לבד עם הניירת שלו.

המטבח מסודר פחות או יותר ונשאר רק לשים את הכלים במדיח.

"אני מקווה שעכשיו אתה מרוצה?" אני אומר בזעם שקשה לי לעצור. הוא לא היה בסדר ואני חש שמגיעה לי התנצלות על ההתנהגות שלו ויודע שבחיים לא אקבל אותה.

"כן!" הוא מתפרץ "עכשיו אני מרוצה! ככה צריך לאכול ארוחת ערב!"

אני כמעט נחנק מזעם. "מה שווה ארוחת הערב המסודרת שלך אם כולם מצוברחים ורבים אחד עם השני ולאף אחד אין תאבון? ולמה לא ניקית מה שלכלכת? למה אני תמיד צריך לנקות אחריך?"

"מצידי יכולת להשאיר הכל ככה." הוא עונה באדישות שמרתיחה אותי.

אני מנסה להסביר שוב למה הוא מעצבן אותי, מנסה לסחוט ממנו שמץ של הודאה שהוא טעה, אבל זה כמו לדבר אל הקיר. הוא בטוח שהוא צודק ולא מוכן ללכת לקראתי ואני פשוט לא יכול להבליג ולשכוח. לא יכול ודי.

זה אחד הלילות הקרים ביותר שידענו החורף. קר מהממוצע אמרו בחדשות. אנחנו שוכבים במיטה שלנו ושדה רחב וקפוא של סדין משתרע ביני לבינו. אנחנו כל כך רחוקים זה מזה עד שאפילו שמץ מחום גופו לא מגיע אלי מעבר לתהום הענקית הפעורה בינינו.

קר לי, עצוב לי, בודד לי, אבל אני שוכב בלי תנועה, בלי להגיד אפילו לילה טוב. מתעקש להעמיד פנים שאני ישן.

הוא שוכב על צידו, גבו אלי. אין לי מושג אם הוא ישן או מעמיד פנים, אם קר לו כמו לי, אם הוא מרגיש בודד וקפוא כמוני.

בסוף אני נשבר והולך לגרוב גרביים, ובכל זאת לא מצליח להתחמם. נשכב על הבטן, דוחף את כפות ידי הקפואות מתחת לבטני, מתהפך לפה ולשם ולא מצליח להירדם.

איך זה שהמרחק הזה שבין שנינו הוא כל כך קטן ובכל זאת כך ענקי? ומה אם פשוט אחצה את הסנטימטרים המעטים שמפרידים ביני לבינו וכמו בכל לילה אצמד אליו ואתחפר בגופו החם? מה הוא יעשה? בטח יחבק אותי בשתיקה, יניח את כפות רגליו על רגלי, וכשארצה להגיד לו שנפגעתי ושהוא לא היה בסדר הוא ישתיק אותי בקוצר רוח ויגיד לי שהוא עייף ושאניח לו לישון.

לא, אני לא יכול, לא מוכן להיכנע!

איך זה שכל כך קר פה? אני מתחת לפוך חם בחדר סגור ובחוץ לא קר עד כדי כך, למה קר לי? אני צריך רק למצוא את התנוחה הנכונה ולהירדם, אבל איך?

אחרי שעות ארוכות ומייסרות אני נרדם כנראה ובבוקר אני קם ומוצא את עצמי צמוד אליו. במשך הלילה גופי החליק כאילו מאליו ונצמד לחמימות של גופו.

אני ממהר להתרחק ממנו. קם והולך למקלחת. הוא קם גם כן ולכאורה הכל כרגיל והמריבה נשכחה. אנחנו מדברים זה עם זה על הדברים הרגילים של הבוקר. מתארגנים למשך היום, מחליטים מי עושה מה, מי הולך, מי חוזר ומה צריך לסדר היום.

הכל כאילו כרגיל, אבל אני מרגיש כמו שחקן בהצגה שאנחנו מבצעים זה בפני זה. זו הצגה חלולה של הכל אצלנו כרגיל, אבל אין חיוך, אין ליטוף, הכל קר וענייני.

אין לי מושג אם הוא חושב על המריבה של אתמול, לא יודע מה בכלל עובר לו בראש. שוב אני נוכח לדעת שאני בכלל לא יודע מי האיש הזה. מה הוא חושב? למה הוא עקשן כל כך? למה הוא לא יכול אף פעם להראות שהוא מצטער? למה הוא אף פעם לא הולך לקראתי?

בעבודה אני מנסה לשקוע בבעיות הרגילות, אבל הראש חוזר כל הזמן לערב הקודם. בסוף אני מתקשר אליו - מה נשמע? מה שלומך? כאילו לא קרה כלום.

"לא היית צריך לזרוק אוכל על הרצפה." אני לא מתאפק יותר.

"היית צריך להכין אוכל כמו שצריך ולא לחפף את הארוחה." הוא מחזיר לי מיד בלי שמץ של חרטה או הבעת צער.

"אולי, אבל לזרוק הכל ולא לנקות אחריך זו לא שיטה וזה לא היה בסדר." אני מוותר טיפה, אבל הוא לא מחזיר לי מידה כנגד מידה וממשיך להתעקש שהכל היה באשמתי.

ככה זה אצלנו - הוא תמיד צודק ואני תמיד טועה. בחיים הוא לא יגיד שאולי הוא הגזים, שאולי הפעם גם הוא היה טיפה אשם.

הויכוח מאתמול חוזר על עצמו וזה משעמם ולא מקדם אותנו לשום מקום. אני מסיים את השיחה עם טעם מר בפה וחוזר לעבודה.

בלילה שאחריו אני כבר שוכב קצת יותר צמוד אליו ומתעורר בבוקר עם ידיו כרוכות סביבי, ובלילה שאחריו אנחנו שוב חבוקים.

שלושה ימים אחר כך כאילו לא קרה כלום והכל נשכח. ככה זה אצלנו. התגברתי על זה שהוא בחיים לא יתנצל ואני יודע שזה תמיד יהיה אני שינקה את הלכלוך אחריו ושיעשה את הצעד הראשון להתפייסות, ושיסבול יותר ממנו מהברוגזים שלנו. למרות זאת אנחנו ממשיכים כרגיל וסך הכל אני אוהב את החיים שלי ומרוצה מהם, אני אפילו מבין למה התכוונה המורה חנה כשאמרה שאני מבוזבז.

רק דבר אחד אני עדיין לא מבין - למה אני זה שצריך תמיד לנקות אחריו?