2. אחרי החגים

גברים הם כמו ילדים קטנים, הם רוצים רק מה שמישהו אחר רוצה. בטי אמנם מצאה חן בעיני מאוד, אבל לא עלה בדעתי לפעול בנידון עד שלא גיליתי שעוד גברים שמים לב אליה. מכל המקומות בעולם זה קרה דווקא בקופת חולים.

נרעשת מאוד מהידיעה שאין לי ביטוח רפואי בטי לקחה אותי להירשם כחבר בקופת חולים. בעוד אני ממלא טפסים היא הלכה לבית המרקחת לקנות מלאי של תרופות שלדעתה חייב להיות בכל בית - אקמולים וסירופים וכל מיני משחות.

אחרי שגמרתי עם הטופסולוגיה מצאתי אותה עומדת בתור, אפה תקוע בספר, מתעלמת מצעיר בריא למראה שישב על ספסל שקופת חולים העמידה שם לרווחתם של החולים ולטש בה מבטים.

לפי השקית הגדושה בתרופות שאחז בידו החסונה הוא גמר כבר את עסקיו והיה צריך להסתלק, אך במקום זה הוא ישב שם, עיניו נעוצות בישבנה ובירכיה של בטי, והמתין.

נעמדתי קרוב מאוד אליה והנחתי יד על עורפה הרכון אל הספר, "איך הספר?" שאלתי בתמימות, מקפיד שכתפי תיגע בכתפה.

היא חייכה, סגרה את הספר ומסרה לי אותו. "ספר מצוין, הרבה יותר טוב מהסרט, חכה לי, אני כבר מסיימת." התיישבתי ליד הצעיר המאוכזב שאסף את חפציו והסתלק, והמתנתי.

בטי מסרה לרוקחת את כרטיס החבר שלה ואת הכסף, תוך שהיא משוחחת איתה בנעימות ומסדרת בזריזות את קניותיה בשקית. נהניתי להבחין כמה היא מסודרת. התיק שלה, בניגוד לתיקים של רוב הנשים, היה מאורגן למופת, חבל שסבא לא היה יכול לראות את התיק שלה, זה היה גורם לו נחת.

מיקי טען, בדרך כלל אחרי שהצקתי לו לסדר את חדרו, שאנשים מסודרים מידי סובלים מבלגן פנימי ולכן הם כופים סדר חיצוני על עולמם. אולי הוא צודק, אבל בכל זאת, הייתי נכדו של סבא ולא סבלתי בלגן. נשים עם תיקים מבולגנים עצבנו אותי.

מוזר עד כמה דווקא הדברים הקטנים דופקים את הקשר עם נשים. אתם יכולים להסכים על אמנות, ספרות והשפעות הגלובליזציה על האקולוגיה העולמית, אבל להתכסח דווקא בגלל ארגון קופסאות השימורים על המדפים במזווה.

תחת פיקודה של בטי היה הבית, על שלושת קומותיו, כולל המזווה והמטבח, מאורגן ונקי למופת. אף פעם לא חסר לנו משהו, ובניגוד להשמצות ששמעתי על התנהגותה בטי הייתה מהוגנת למופת - לבשה בגדים צנועים מאוד, הקפידה לדבר בלשון נקייה בלי קללות, לא פלרטטה עם איש, למרות שהיו כאלה שניסו, בעיקר בעבודה, לא שתתה, לא עישנה ולא התבטלה. היא הזכירה לי חבילה עטופה בקפידה, התחשק לי לקרוע את הניר המקופל בקפלים ישרים ומסודרים ולבדוק מה יש בפנים. ביום שהבחנתי שלא רק אני חש רצון לקלקל את המעטה הבתולי המהוגן של בטי התחלתי, בפעם הראשונה אך בהחלט לא האחרונה, לחוש קנאה.

מיקי צחק את צחוקו העליז והמתגלגל כששמע על קורותיי בקופת חולים. "כן, היא הייתה קצת מאוכזבת. הבחור הזה כמעט התחיל איתה עד שאתה צצת פתאום. עשית את זה בכוונה?"

הנדתי ראש באישור, נבוך קצת, קיוויתי שבטי לא שמה לב אל הפרחח ההוא. "הוא היה צעיר מידי בשבילה, וחוץ מזה הוא סתם חיפש זיון קל." אמרתי.

מיקי חייך ברשעות. "ואתה? מה אתה מחפש?"

שאלה טובה, חבל שלא הייתה לי תשובה. "אני פשוט לא רוצה שבטי תפגע." מחיתי, "היחסים שלי איתה תמימים לגמרי."

מיקי הביט בי, בוחן אותי במבט חודר. "בטי היא... היא לא סתם אחת." הוא התלבט רגע והמשיך, "אני רואה איך אתה מסתכל עליה ומהסס." הוא נגע לשנייה בידי, "אני מבין שאחרי שאחת כמו לאריסה דרסה אותך אתה נזהר." הוסיף בעדינות.

לתימהוני נמלאו עיני דמעות, הפניתי את פני כדי שמיקי לא יראה אותן, לאריסה באמת דרסה אותי. אף פעם לא סיפרתי למיקי את כל האמת עליה, אבל באורח פלאי הוא הצליח לקלוט שאני אומלל ופגוע ושהאחראית לכך היא לאריסה.

ישבתי על מיטתו, גבי מופנה אליו והוא חיבק אותי מאחור, "מה היא עשתה לך מקסי?" שאל.

חשתי את נשימתו החמה מדגדגת את עורפי ומשכתי בכתפי, זה היה מוקדם מידי, עדיין לא יכולתי לדבר על זה. ידעתי שהוא מבין, ואני חושב שבסתר לבבו רווח לו. הוא העדיף לחשוב עלי כעל גיבור בלתי פגיע, אחד שמעולם לא יניח לאהבה לפגוע בו.

הוא חיכך את לחיו בשערי וחזר לשכב על גבו. "למה אתה תמיד מסתפר כל כך קצר." שאל בטרוניה.

נשמתי לרווחה, עזבנו את שדה המוקשים וחזרנו לדבר ולהתווכח על אותם הנושאים המוכרים והבטוחים. מיקי העדיף להציק לי על ענייני לבוש ותספורת מאשר לשוחח שיחות נפש ולשמוע ממני וידויים בכיינים על מעלליה של מלכת הקרח.

"אני אוהב שהשיער שלי קצר ומסודר ושהבגדים שלי פשוטים ונוחים, ואני לא סובל תכשיטים אצל גברים." אמרתי ומשכתי את הצמיד שעל ידו.

התחלנו להיאבק על המיטה, נפלנו לשטיח והתפרענו כמו ילדים קטנים. הפסקנו להתגושש רק כשבטי קראה לנו לאכול ארוחת ערב.    

  ***

למחרת בטי צלצלה להודיע שהיום היא נשארת לישון אצל מר שניידר, הזקן מטבעון, מפני שהוא לא מרגיש טוב והבן שלו לא בארץ. קשקשתי אתה קצת בטלפון, לא מניח לה להרגיש כמה הידיעה שהיא לא תהיה בבית מעציבה אותי. כדי לא לשבת ולהחמיץ פנים מול הטלוויזיה יצאתי לחיפה לבלות עם יורי ועם קוליה.

חזרתי מאוחר בלילה, קצת שתוי ועייף. בטרמפיאדה של צ'ק פוסט ראיתי חיילת מנסה לעצור טרמפ. כבר היה אחרי חצות, היה קר והחיילת התכרבלה בדובון צבאי כחול ועבה. היה לה תג של רמת דוד על הכתף, שיער בלונדיני טבעי, ומבטא שהזכיר לי את הבית. דברנו קצת ברוסית, הייתה לה עוד חתיכת דרך רצינית לנסוע עד לרמת דוד. היא ספרה לי שעזבה את הדירה של החבר שלה כי הוא רצה לשכב איתה, והיא סירבה. "מגורי הבנות נעולים כבר, אין לי מושג מה לעשות." אמרה בקלילות, "אולי אני אלך לישון במשרד." הוסיפה, מלכסנת אלי מבט כחול.

"את מוזמנת לבוא לישון אצלנו," אמרתי, "השותפה שלי לדירה לא בבית והחדר שלה פנוי. אם את פוחדת אני מבין, אבל לא הייתי רוצה שתשני במשרד. את רוצה שאני אקח אותך לבסיס? אולי נזמין לך מונית?" 

שמה היה לנה, היא הייתה בת תשע עשרה וחצי, אבל נראתה בת שש עשרה והיא לא פחדה לבוא אלי הביתה. בחורה נחמדה. קצת רזה מידי לטעמי, אבל חמודה מאוד.

חצי שעה אחרי שנכנסנו הביתה היה לי ברור שהיא גם בתולה. היא אפילו לא נכנסה לחדר של בטי, התנשקנו והתמזמזנו עוד בכניסה ומיד נפלנו על המיטה שלי והתחלנו להתפשט.

למה היא עזבה בחור שרצה אותה ונכנסה למיטה דווקא איתי, גבר זר לה לגמרי? אין לי מושג. נשים הן תעלומה בעיני וככה זה יהיה כנראה תמיד. למה לא הורדתי את הקונדום ויצאתי משם ברגע שגיליתי שעלי מוטלת המשימה להיות הראשון שלה? נו, טוב, רק קדוש לא יבין את התשובה לשאלה הזו.

אני לא חושב שהיא נהנתה, גם אני לא נהניתי במיוחד, הייתי שיכור קצת, והפעם הראשונה אצל נשים היא לעיתים קרובות לא כל כך נעימה, במיוחד כשהשותף שלהן הוא גבר זר, שיכור קצת, ומבוגר מידי.

היא צדקה שהיא לא רצתה את החבר וטעתה כשרצתה אותי. לנה לא הייתה עדיין בשלה לכל העסק של אהבה וסקס. יש כאלו שמוכנות כבר בגיל חמש עשרה, ויש כאלו שפורחות מאוחר יותר. מצד שני, אולי אני סתם עוד חרא שלא יודע איך לגרום לאישה הנאה, וכמו כל גבר טיפוסי אני מאשים אותה?

אחרי שזה נגמר היא בכתה קצת והתנצלה, אמרה שזה לא כאב בכלל ושלא אשים לב. הצטערתי מאוד בגללה, נישקתי אותה בעדינות, ניגבתי את דמעותיה ובקשתי סליחה.

בבוקר היא שתתה מהר קפה, סירבה לאכול ונעלמה עוד לפני שמיקי התעורר. אולי דוב ראה אותה ואולי לא, לא ידעתי ולא שאלתי. כשהתחלתי לגור שם לא דברנו על הסידורים האלו וכל העסק נשאר קצת מעורפל. ידעתי שאם בטי הייתה בבית זה לא היה קורה. בשום אופן לא רציתי להסתכן בכך שבטי תראה אותי עם אחרת.

שאלתי את עצמי איך הייתי מרגיש אם הייתי רואה גבר מתגנב מוקדם בבוקר מהחדר של בטי, והבנתי שאני חייב לעשות משהו בקשר אליה ומהר, אחרת אני אצטער על זה עוד הרבה זמן.

 

"מיקיהו זה לא עובד. הוא מסתכל עלי, מתבלבל, מגמגם ושותק. מה לעשות?"

"יש לי רעיון. תקשיבי ותעשי כל מה שאני אומר, יש לך מושג איפה אפשר להשיג מעדר גדול?"

"יש לנו במחסן, אבל מה זה יעזור בכלל?"

מיקי צוחק ומנשק את מצחה "יעזור, יעזור, רק תקשיבי ותצאי מאפלה לאור גדול." 

 

ביום שישי אחרי הצהרים חזרתי ממכון הכושר בתל חנן, ומצאתי את בטי בגינה, מנסה לעדור צלחות מסביב לעצי הפרי ששתולים סביב המדשאה. המעדר נראה כבד וגדול מידי בידיה הקטנות.

לקחתי ממנה את המעדר ואמרתי לה שזו עבודה של גברים, שתלך למטבח ותעזוב את הגינה.

בטי התעצבנה וקראה לי שוביניסט.

"עם כל הכבוד לפמיניזם יש דברים שנשים לא יכולות לעשות." אמרתי בתוקף, אוחז בידיה, שנבלעו בכפות ידי.

"הדבר היחיד שנשים לא יכולות לעשות כמו גברים זה להשתין בעמידה!" צעקה בטי ומשכה את ידיה מידי.

עמדנו בין העצים, התחיל להחשיך והיה קצת קריר. ואני, במקום לצחוק, כמו שהייתי צריך לעשות, אחזתי בכתפיה ונישקתי אותה ישר על שפתיה האדומות והמלאות. היא קפאה מרוב בהלה ואני שחררתי אותה וצחקתי, "את מתנשקת כמו ילדה." אמרתי לה.

בטי ברחה מהר הביתה ואני נשארתי לבד עם הטורייה, מחייך כמו אידיוט, מרגיש פתאום חום מוזר בגוף, למה חיכיתי כל כך הרבה זמן התפלאתי, וצחקתי מעצמי. החזרתי את הטורייה למחסן ונכנסתי הביתה. היא דברה בטלפון עם שטרית העלוקה ששוב ניסה להזמין אותה לסרט. בטי הלכה איתו ועם לני ודוב לסרט לפני חודש, ומאז הוא כל הזמן מנסה להזמין אותה שוב, והפעם לבד.

לדעתי שטרית צעיר מידי בשבילה, רק עכשיו הוא השתחרר מהצבא, יש לו שיער שחור ארוך ועיניים כהות גדולות והוא נגרר אחרי בטי כמו כלבלב. כל פעם שהוא נעלם אנחנו יודעים שהוא יושב לידה ומבלבל לה את המוח, ומסתכל עליה במסירות כמו מנגו - הכלב של לני.

לפחות למנגו יש סיבה להתחנף לבטי, שנותנת לו לאכול ומלטפת אותו. מה יש לרונן שטרית מבטי? אולי חומר לחלומות רטובים? גם אני חולם על בטי ומנסה לחשוב איך נראה החזה שלה כשאני מאונן ואחר כך אני שונא את עצמי, אבל אני לא יכול להתאפק.

רחצתי ידיים והקשבתי לבטי. "אני לא כל כך אוהבת סרטי מלחמה רונן." היא התנצלה. "כן, קראתי את הביקורות ואני בטוחה שזה סרט מצוין, אבל…" היא שתקה והקשיבה לו בחיוך מאולץ, "טוב בסדר, שכנעת אותי, אבל אתה לא צריך לבוא במיוחד לנשר, מקס ייקח אותי. ניפגש בכניסה הימנית של לב המפרץ בשעה שמונה בערך, ביי."

שטרית מחה, אבל בטי לא ויתרה. "בטח שמקס ישמח לבוא. הוא מת על סרטי מלחמה. נכון מקס?" היא הביטה בי בשאלה, ואני הנדתי לאות כן, למרות שאני שונא סרטי מלחמה.

"ביי רונן." חתכה בטי את רונן, סגרה והביטה בי מודאגת, "אתה מוכן לתת לי טרמפ ללב המפרץ מקס? אתה לא חייב להיכנס, נדמה לי ששטרית די ישמח אם לא תבוא." היא הביטה בי ונשכה את שפתה התחתונה, כמו שהיא עושה תמיד כשהיא נבוכה.

"את רוצה שאני אבוא?" שאלתי, מנסה להבין מה היא באמת רוצה, ויודע מראש שעוד לא נולד הגבר שיבין מה הנשים באמת רוצות.

"אני מעדיפה לא להיות לבד עם שטרית, הוא קצת…" היא היססה ואז עברה לנושא שבאמת הטריד אותה. "למה אמרת שאני מתנשקת כמו ילדה?"

פניה היו אדומים וידיה קפוצות לאגרופים. לא יכולתי להתאפק וחייכתי, הייתי מאושר מאוד ועדיין לא הבנתי למה בדיוק. בגלל לאריסה אני קצת דפוק בעניין הזה. פגשתי אותה במרכז הקליטה וכמו כל הגברים הוקסמתי. היא נורא יפה - דקה ובלונדינית, עיניים כחולות גדולות, פנים נהדרים, אלגנטית וקרירה - מלכת הקרח.

עד היום אני לא מבין מה היא מצאה בי, ותמיד הרגשתי לידה כמו בן אדם שלבוש בבגדים חגיגיים ונראה נהדר, אבל בעצם רוצה לחזור לג'ינס ולטריקו הישנים. שירתי בגולני והיא הייתה פקידה בפיקוד צפון. ידעתי שיש לה המון מחזרים, והיא מבלה עם אחרים כשאני שוכב וקופא בסיורים. אף פעם לא תפסתי אותה על חם, וגם לא התאמצתי יותר מידי. אולי הרגשתי שאין לי זכות לקנא לה, ואולי סתם לא היה לי אכפת? מהתקופה ההיא אני רק זוכר שהייתי מדוכא ועייף כל הזמן, רוב הזמן רציתי רק לשתות או לישון. בגללה שכחתי שיש קשר בין אושר ואהבה ולא תפסתי מיד למה אני כל כך מאושר פתאום.

לקחתי אותה לחדר שלה ושם, כשאנחנו יושבים על אדן החלון הנשקף לכרמל, לימדתי אותה איך לפתוח את הפה ולהתנשק כמו אישה. היא רעדה בזרועותיי ולא הניחה לי לקלף מעליה את הבגדים ולראות כמה היא יפה.

"נאחר לסרט." אמרה. דוחפת את ידי שגיששה מתחת לחולצתה, מגלה בשמחה שהיא לא לובשת חזייה.

"יש לנו עוד שלוש שעות ואנחנו לבד בבית, כולם יצאו. אנחנו מבוגרים מידי להתמזמז כמו ילדים, תני לי לראות אותך." התעקשתי, ובטי דחפה אותי שוב והתיישבה על המיטה.

היא התנהגה כמו בתולה חסרת ניסיון וזה היה באמת מגוחך. אפילו אם רק רבע מהדברים שאמרו עליה היה נכון הרי שהיא בטח כבר לא הייתה בתולה. "עם כמה בחורים כבר היית בטי?" שאלתי ומיד הצטערתי. אף אחד לא אוהב לעשות אינוונטר ברגעים כאלו.

"לא יודעת." ענתה בטי בכעס, "הפסקתי לספור אחרי המאה הראשונים." היא זינקה מהמיטה והסתגרה במקלחת. שמעתי אותה פותחת את המים וחשבתי שזה רעיון טוב. התפשטתי גם כן ונכנסתי אחריה למקלחת.

השמש כבר שקעה ונשארו רק כמה פסי אור ורודים בשמים. בטי לא הדליקה את המנורה והאור במקלחת היה די חלש. עמדתי ערום לגמרי, עם זקפה ענקית ופשוט נהניתי להסתכל עליה בשקט.

לא הבנתי למה היא מסתירה את הגוף שלה בבגדים גדולים וחסרי צורה. היא הייתה נהדרת, מלאה ועגולה, בדיוק כמו שאישה צריכה להיות - שדיים גדולים ועגולים עם פטמות ורודות וזקורות. ירכיים ארוכות ומעוגלות וביניהם שיער ערווה בהיר ומתולתל.

היא קפאה מבהלה כשהבחינה בי ומיהרה להתעטף במגבת. "בטי אל תפחדי, זה רק אני." ניסיתי לדבר בקול מרגיע, "חכי, בואי נתקלח ביחד, את כל כך יפה, אני אסבן לך את הגב, בטי..."

דיברתי בשקט, מנסה להרגיע אותה בלי להבין למה היא כל כך מבוהלת. יכולתי להריח את הפחד שלה. רוב האנשים צועקים כשהם מבוהלים, מנסים לברוח או להלחם, אבל בטי הייתה כמו ארנב שנלכד בפנסי מכונית וקופא מבוהל על הכביש.

ניסיתי לגעת בה והיא ברחה החוצה למיטה והתחבאה מתחת לשמיכה. "אני לא אוהבת שמתקלחים איתי." אמרה בקול רועד, והתאמצה לא להסתכל עלי.

"בסדר, אני מבין," אמרתי בעדינות, למרות שלא הבנתי.

התקלחתי מהר והתנגבתי במגבת שמצאתי בארון המקלחת. לשמחתי מצאתי שם גם כמה קונדומים תוצרת ארה"ב, בטח של מיקי. השארתי אותם על השיש במקלחת, וקשרתי את המגבת על המותנים. רוב הגברים בישראל עברו ברית מילה וחשבתי שעדיף לא להבהיל אותה עוד יותר. אני לא יודע למה לא עשו לי ברית, ועכשיו, כשסבא מת וסבתא במצב כזה, אין את מי לשאול.

התיישבתי על המיטה ליד בטי. רק עיניה וקצת שיער פרוע הציצו מבעד לשמיכה. "את רוצה שאלך בטי? אני אעשה מה שתגידי, אני נשבע."

היא התבוננה בי ושתקה. השמש השוקעת צבעה פסי זהב על הקיר מעל ראשה. חוץ מזה כל החדר היה חשוך.

"לא קר לך?" שאלה ברוך, שוב הרגשתי את הרגשת החום הזו בתוך הלב. הרגשה מוזרה ונשכחת.

"כן קצת." שיקרתי.

היא הרימה את קצה השמיכה ואני החלקתי פנימה. חוץ מלנה לא הייתי עם אישה כבר כמעט שנה. בחודשים האחרונים באמריקה לאריסה ואני כבר הפסקנו לישון יחד. מה שרציתי באמת היה להתנפל עליה ולעשות איתה אהבה מהר ככל האפשר, אבל התאפקתי.

היא רעדה כשנגעתי בה ונדהמה כשניסיתי לנשק אותה בין הרגלים. "לא." לחשה בבהלה, "מה אתה עושה?" 

רוב הגברים הם חזירים גמורים ואין להם מושג מה לעשות במיטה עם אישה. פעם לא הייתי יותר טוב מהם, רק בגלל לאריסה השתפרתי. הייתי כל כך מאוהב בה והיא הייתה כל כך קפואה ואדישה, בגלל זה נכנסתי לאמביציה לגרום לה לגמור ותמיד חשבתי שהצלחתי. רק לקראת הסוף היא זרקה לי שאני גרוע במיטה והיא אף פעם לא נהנתה איתי. אולי בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן עד שניסיתי שוב.

בכל אופן הייתי כבר מאולף לא להתנפל סתם, והייתי סקרן לדעת איזה טעם וריח יש לבטי.

בסוף שכנעתי אותה, בעדינות ובליטופים סבלניים, לפשק את הרגלים ולתת לי לטעום אותה. היה לה עור רך וחלק כמו משי, והטעם והריח שלה היו נפלאים כל כך עד שכמעט גמרתי על הסדין כמו ילד.

בטי שכבה כמה דקות בשקט, ואז התחילה להיאנח ולהתפתל, "מקס..." היא גנחה, "תן לי…"

"מה לתת לך?" שאלתי, מאושר להרגיש אותה רוטטת תחת ידי, המגבת הרטובה עפה כבר מזמן על הרצפה, בטי התיישבה והעיפה גם את השמיכה.

"אני רוצה להיות מעליך," פלטה במהירות, כאילו התוודתה על איזו סטייה איומה ומבישה.

התאפקתי לא לצחוק. "בסדר." אמרתי, והבאתי קונדום מהמקלחת. ישבתי על המיטה וניסיתי להלביש אותו. הידיים שלי רעדו ובטי צחקקה ועזרה לי.

"מפריע לך שלא עשו לי ברית מילה?" שאלתי.

"לא. מה שמפריע לי זה…" היא היססה, "לא חשוב." אמרה לבסוף.

מה לעשות? גברים הם אידיוטים מוחלטים כשזה נוגע לזין שלהם. "בטי! מה?" התעצבנתי. "תגידי כבר!" היא עצמה את עיניה והסמיקה נורא.

"הוא נורא עבה." לחשה, וליטפה אותי ביד קטנה שלעומתה אברי נראה גדול ועבה.

השבתי אותה עלי, וסוף סוף קבלתי את גמולי על הסבלנות הרבה שהפגנתי.

הבעיה עם נשים היא שאף פעם אי אפשר לדעת מתי הן באמת גומרות. אם אתה שואל אתה נשמע כמו אידיוט חסר רגישות, ואם לא, אז אתה סתם בהמה.

לפעמים אני באמת מתפלא למה אנחנו טורחים כל כך, זה באמת שווה את כל המאמץ?

אל תטרחו לענות, התשובה היא כן.

לשמחתי הרבה גיליתי שאצל בטי לא הייתה בעיה כזו. כשהיא גמרה אי אפשר היה לפספס את זה. אפילו אם הייתי עיור וחרש הייתי יודע שהבחורה העסיסית עם השדיים הנהדרים שמתפתלת על הזין שלי גמרה. היא גמרה בשתיקה, לא היו שום צריחות ואנחות, או כל השטויות האלה בסגנון של 'כשהארי פגש את סאלי' אבל כשהאדמה רועדת אתה יודע, גם בלי שיסבירו לך, שזו רעידת אדמה. לנסות לא לגמור גם כן, היה כמו לנסות לעמוד נגד סופת הוריקן. אחר כך היא שכבה רועדת לידי ואני חיבקתי אותה ושוב הרגשתי את החמימות הזו בכל הגוף.     

הגענו לקולנוע רק ברבע לתשע. רצינו לצאת בזמן, אבל פתאום, בלי לתכנן, מצאנו את עצמנו עושים שוב אהבה, היא שוב סחפה אותי כמו סופה, ושוב גמרתי יחד איתה, פעם שנייה תוך פחות משעה, ועדיין היה לי כוח לנהוג ללב המפרץ. אני לא חושב שלשטרית הייתה סיבה להתלונן, ובכל זאת הוא החמיץ פנים כלפי כששילב את ידו בידה של בטי והוביל אותה למעלית, נותן לי להיגרר אחריהם.

המבקרים צדקו הסרט היה מצוין, מציאותי מאוד. אחרי רבע שעה בערך נשברתי וברחתי החוצה, לאולם הכניסה.

ישבתי על הספסל המרופד, אכלתי פופקורן מלוח מידי, שתיתי קולה וחיכיתי שהסיוט ייגמר. שטרית נשבר עשר דקות אחרי, התיישב לידי ודחף ידיים לתוך הפופקורן שלי. "תביא קולה." נהם ולקח לי את הפחית.

אחרי שגמר לאכול ולשתות הוא נרגע קצת, "אני אוהב סרטי מלחמה, אני רק שונא את הרעש של המסוקים, זה עושה אותי רעב." הוא קימט את הפחית וקנה לנו עוד שתי קולות.

"גם אתה חולם לפעמים על המלחמה?" שאל.

מה יכולתי לענות לו?

"כן, לפעמים." הודיתי ופתחתי עוד פחית קולה.

האמת היא שאני חולם על המלחמה כמעט כל לילה, ואני זוכר אותה תמיד. את המתים ואת החיים, את הריחות והקולות, אני זוכר הכל. אני לא צריך ללכת לסרט בשביל לדעת מה קורה במלחמה.

לאט לאט יצאו עוד אנשים ובסוף היו יותר צופים בחוץ מאשר בפנים. זה התחיל להראות כמו כנס גולני. פגשתי כמה חברים ותיקים שמזמן לא ראיתי - ולאדק הטטרי עם החברה היפה שלו דפי, ואריאלי עם מרינה - אחותו של ולאדק, ועוד כמה אנשים שהכרתי מהגדוד ומקורס החבלה.

בהפסקה יצאה גם בטי ונדהמה לראות אותנו יושבים על הרצפה ומדברים כמו במסיבה. קמתי ממקומי, נישקתי אותה לפני כולם, סירבתי בנימוס להצעה של ולאדק לבוא לשתות איתם, ולקחתי את בטי הביתה.

שטרית נשאר מאחור, המום וקרוע עיניים. בקשתי מולאדק שישמור עליו ולא ייתן לו לחזור לבד הביתה. הייתה לי הרגשה שהוא ישתכר כהוגן הלילה.

בטי נזפה בי בעדינות, אמרה שהייתי לא דיסקרטי, ושהיא רצתה לשמור על הקשר שלנו בסוד. נישקתי את ידה ואמרתי שאין לי יותר כוח לסודות, אני רוצה שכולם ידעו שהיא שלי. כשהגענו הביתה לקחתי את כלי הגילוח שלי ואת מברשת השיניים ושמתי אותם על השיש במקלחת שלה.

***

התעוררתי לפנות בוקר, רועד ומזיע בגלל חלומות על המלחמה. כשזה קורה אני נשאר ער עד הבוקר, ולפעמים גם מרשה לעצמי לשתות קצת, אבל הפעם בטי נישקה אותי והרגיעה אותי, ושוב נרדמתי.

למחרת היה יום שבת. קמתי בשש בבוקר, ובדיוק גמרתי להתגלח כשדפיקות עזות נשמעו על הדלת. שמעתי את מיקי צועק, "בטי, מקס נעלם! בטי, קומי כבר!"

עוד מהיום הראשון שלי בנשר שמתי לב שהקשר בין בטי ומיקי הוא יותר מסתם ידידות. הוא היה אומר לה מה ללבוש, נכנס לחדר שלה בלי לדפוק. הם שתו מאותה כוס, והשתמשו חופשי באותו מעיל ובטי נהגה לקחת את הסוודר שלו כשיצאה לטייל עם מנגו. מיקי תמיד חיבק אותה ונגע בה כאילו שהם היו פעם זוג שנפרד ברוח טובה ועדיין יש ביניהם אינטימיות.

פעם השמיעו ברדיו שיר ישן וקופצני שמצא חן בעיניהם ומיקי תפס אותה במתנים ורקד איתה במטבח, והם צחקו כשהוא סחרר אותה סביב ונישק את כתפה. מיקי רקדן טוב מאוד ובטי הניחה לו להוביל אותה בקלילות נינוחה כאילו שהם כבר עשו את זה המון פעמים בעבר.

הצצתי מהמקלחת וראיתי את בטי פותחת לו את הדלת כשהיא לבושה רק חולצת טריקו לבנה, שקופה למחצה, שחשפה יותר מאשר הסתירה. רק עם מיקי היא התנהגה בנינוחות כזו. גברים אחרים גרמו לה להתנהג בנוקשות מבוישת, אבל עם מיקי היא הייתה חופשייה הרבה יותר, ומעכשיו קיוויתי שגם איתי.

"מיקי תפסיק לדאוג, הכל בסדר עם מקס, תחזור לישון."

"אבל הוא לא בחדר שלו. הוא לא ישן שם הלילה, אולי הוא החליט ללכת לשתות באיזה מקום ומשהו קרה לו, אולי..." מיקי היה מודאג ברצינות, ודיבר מהר, בולע מילים מרוב התרגשות.

קשרתי את המגבת על מותני ויצאתי מהמקלחת. "אני כאן מיקי." חייכתי אליו.

מיקי הביט בי כמו ילד שגילה רק עכשיו שהוריו מקיימים יחסי מין. "סליחה, אני נורא מצטער." אמר באנגלית – כשהוא נסער הוא שוכח את העברית שלו – ויצא מהר מהחדר.

בטי רצה אחריו, "מיקי." אמרה בקול מתחנן והניחה את כפות ידיה על כתפיו, מנסה להביט בעיניו.

הוא חיבק אותה קצרות, ואז הדף אותה ממנו וברח למטה.

יורי טען שסקס הוא כמו ניר לקמוס, ברגע שאתה מכניס אותו ליחסים הכל מתברר. עכשיו נוכחתי לדעת שהוא צדק, סקס באמת משנה הכל.

בטי חזרה לחדר מהורהרת, ישבה על המיטה ובהתה באוויר. התחלתי להתלבש, והיא הלכה לשירותים וחזרה אחרי כמה דקות, מדיפה ריח של משחת שינים, שערה מוברש ומסודר, ופניה רציניים.

"מקס, מה נעשה עכשיו?" שאלה, מתבוננת בי בדאגה.

מצא חן בעיני איך שהיא התייעצה בי, ברור היה שמעכשיו זה אני והיא מול כל העולם, אהבתי את זה. "נספר לכולם שאנחנו יחד, שיתמודדו." עניתי, מסווה את האושר המסחרר שחשתי בתשובה קצרת רוח.

עדיין לא הצלחתי לעכל מה בדיוק אני מרגיש ולמה. כזה אני, מעדיף לקחת את הזמן לפני שאני מתחיל להשתפך. עוד יהיה לנו די זמן לזה. "למה מיקי עשה סיפור מזה שאנחנו יחד?" שאלתי בקשיחות, "מה אכפת לו?"

בטי נאנחה. "זה מסובך, קשה להסביר, אולי תלך לדבר איתו?" 

לא רציתי ללכת, רציתי להיות איתה, לא עם מיקי. רציתי לראות את בטי עירומה באור יום, רציתי לראות איך היא מתלבשת ואחר כך להפשיט אותה שוב. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, מנסה להפשיט אותה, היא השתמטה ממני. "בטי בבקשה," לחשתי והתחלתי לנשק אותה, מתחת לריח של הסבון ומשחת השיניים, הרחתי ריח מריר מתוק – הריח של בטי.

שכחתי את מיקי ושכחתי את כל השאר, שכחתי אפילו לשים קונדום. פעם ראשונה בחיי, אחרי כל הבחורות שהייתי איתן, אחרי כל הניסיון שצברתי בחיים, דווקא כאן, בארץ קטנה חמה ומעצבנת, מתחת לארובות של בית החרושת לעננים, איבדתי את הראש ושכחתי להגן על עצמי.   

השבת הראשונה שלנו כזוג הייתה מוצלחת מאוד. אחרי שהצלחתי להתאושש מהוריקן בטי, זחלתי למטה ואכלתי ארוחת בוקר. בטי לעומתי לא הייתה עייפה בכלל, להפך, היא נראתה נמרצת ועליזה יותר מהרגיל. אולי אני צריך לקחת ויטמינים.

בזמן שבטי ארגנה סל פיקניק נכנסתי לחדר של מיקי במטרה לטהר את האווירה. הוא שכב על המיטה, התעלם ממני ושיחק במשחק מחשב קטן שהשמיע קולות צפצוף מעצבנים. בחור בן עשרים ושבע ומתנהג כמו תינוק. לקחתי ממנו את המשחק וכיביתי אותו.

"היי!" מחה מיקי, וניסה לקום. התיישבתי עליו והצמדתי את כתפיו למיטה.

"מה הבעיה שלך?" שאלתי, ישר ולעניין.

הוא דחף אותי מעליו ואחרי רגע התגלגלנו על הרצפה כמו שני ילדים. ההאבקות שלנו לא הייתה רצינית, למיקי חסר מה שהסמל בוזגלו כינה - 'רצח בעיניים'. לא היה סיכוי נגדי ושנינו ידענו זאת.

אחרי שלוש שניות בערך מיקי נכנע, התיישבנו על הרצפה, נשענים על המיטה וסוף סוף דברנו ברצינות. מיקי התחיל ראשון, מדבר בכעס ובהתרגשות, מטלטל את זרועי כמו תמיד כשהיה עצבני. "דאגתי לך נורא ופתאום אתה מופיע ככה אצל בטי…" ניסה להסביר.

"אז מה? מה אכפת לך?" המשכתי לשחק אותה אדיש.

"אני ובטי… כששירתנו יחד ברמת דויד... הייתה איזה תקופה שניסיתי לראות אם אני באמת הומו… בטי עזרה לי לברר את זה." גמגם מיקי, תוקע מבט בצעצוע הכבוי שלו.

בהיתי בו המום, מעולם לא עלה בדעתי שהוא ינסה ללכת נגד הנטייה הטבעית שלו ועוד עם בטי, שהייתה כל כך נשית. איך היא לא הבינה מיד שהוא הומו, היא הרבה יותר חכמה ממני ואני ידעתי מיד אחרי שפגשתי אותו. נפגשנו לראשונה בטיול של תלמידי האולפן לתל אביב. אני הסתכלתי על הבחורות המדהימות שעברו ברחוב, וחשבתי שאולי זה לא היה רעיון כל כך רע לבוא לארץ המעצבנת הזאת, עם האור הקשה שדקר לי את העיניים, והצמחייה הצהובה הזו, שנראתה צמאה ומיובשת אפילו באביב - אז עוד חשבתי שיש אביב בישראל - וחשבתי שאם תהיה לי סבלנות, כמו שאמרו לי באולפן, הכל באמת יהיה יותר טוב.

הבחור הבלונדיני היפה שישב לידי הסתכל על חלונות הראוה, על השמלות של הבחורות, ובעיקר על הבחורים שניסו להתחיל איתן. הוא התלהב מהחיילים, ואני מהחיילות. אפילו לא טרחתי לשאול אותו, זה היה ברור לגמרי. לא יכולתי להתאושש מהתדהמה, מעולם לא עלה בדעתי לראות במיקי יריב.

התינוק הזה, רונן שטרית, הדאיג אותי יותר. אני יודע שיש הומואים שמתחתנים, מביאים ילדים, ומאמללים את נשותיהם. גברים שבוגדים בנשותיהם עם גברים אחרים וחיים חיי שקר ורמאות. מגעיל, ממש לא מתאים למיקי עם פניו היפות והגלויות וחיוכו המלוכסן המתוק. נזכרתי איך הוא ובטי ישבו רק אתמול על אותה כורסה, אכלו יחד אותו קרמבו, דחפו אחד את השני וצחקו.

"שכבת איתה?" שאלתי.

הוא הניח את ראשו על כתפי. "לא עניינך, ואל תעשה פרצוף כזה, גם אתה לא מספר לי כלום."

"אין מה לספר מיקי, מאז שאני ולאריסה…" השתתקתי. לא יכולתי לספר לו על לאריסה, זה היה כואב מידי.

"אתה רציני בקשר אליה." חקר אותי מיקי.

משכתי בכתפי ושתקתי, מאין לי לדעת? ידעתי רק שאני רוצה לישון איתה בלילה ולקום איתה בבוקר.

"רק אל תפגע בה, היא לא קשוחה כמו לאריסה." מיקי הדליק את הצעצוע שלו ונשכב שוב על המיטה, מפנה אלי את גבו.

בטי הציצה לחדר, "מיקי, אנחנו נוסעים לטייל בשמורת הכרמל. לך מהר ותביא את לירז, ותנעל נעלים גבוהות, ואת המשחק הזה תן ללירז. נו זוז כבר!" מיקי זינק מהמיטה ורץ למלא את פקודותיה של בטי כמו ילד טוב.

"בטי, מה קרה אתך ועם מיקי בצבא?" תקפתי אותה.

היא צחקה וליטפה אותי. "סוד צבאי." אמרה וסירבה להוסיף עוד מילה בנידון. 

לירז נהנה מהטיול יותר מכולנו. בטי פינקה אותו כמו תמיד וקנתה לו בעוספיה חליפת טרנינג ודרבוקה קטנה, כדי שיוכל להרעיש עוד יותר מהרגיל.

פגשתי את לירז כמה ימים אחרי שבאתי לנשר, ישבתי על המדרכה, ניסיתי לתקן את האופנוע וקיללתי אותו כשהתיקון לא הצליח, ופתאום ראיתי ילד קטן יושב לידי ומסתכל עלי. הוא התחיל לשאול אותי שאלות, ואני, במקום להעיף אותו משם, עניתי לו בסבלנות. כשגמרתי לעבוד הוא בא אחרי הביתה, וקיבל ארוחת ערב מבטי, שאפילו עשתה לו אמבטיה וקראה לו סיפור. בסוף הוא נשאר לישון על הספה, ולמחרת, מיד אחרי הגן, חזר אלינו שוב, כמו חתול שמאכילים פעם אחת ומאז הוא נדבק אליך ולא עוזב יותר.

לירז בן חמש וחצי בערך. צנום, עיניו גדולות מידי לפניו הרזות, ושערות שחורות פרועות מכסות את מצחו. הוא גר עם אימא שלו בבית הצמוד לשלנו. הבית שלהם נשאר בדיוק כמו שהיה בשנות החמישים כשבנו את הדירות הדו משפחתיות הקטנות האלו - דירה פצפונת של שלושים מטר מרובע. עמידר מכרה את הדירה הזו לאימא של לירז כדי שלא תצטרך להתעסק בדמי השכירות.

ורד - אימא של לירז, היא לא אם השנה. רוב הזמן היא מסטולית או שיכורה מידי, ובקושי שמה לב אם הוא רעב או מלוכלך. הרבה פעמים היא נסגרת בדירה עם איזה גבר, והילד המסכן צריך לחכות בחוץ עד שהיא תיתן לו להיכנס.

צריך לדווח עליה ועל הילד לרשויות, אבל בטי מעדיפה לטפל בו לבד ולכן, מאז שהבאתי אותו אלינו, נהיה מין מצב כזה שאנחנו מטפלים בו. גם מיקי ודוב עוזרים, אבל משום מה הוא נטפל דווקא אלי, ותמיד אני מוצא את עצמי הולך איתו לגן שעשועים, קונה לו פלאפל וקולה, ואפילו מקריא לו סיפורים על כל מיני כלבים וחתולים מדברים ושטויות כאלה שילדים בגילו אוהבים.

לירז התנהג יפה, אכל המון צ'יפס עם קטשופ ואחרי הפצרותיה של בטי הסכים לאכול קצת בשר.

היא שוב רבה איתי על התשלום ובסוף למיקי נשבר והוא שלף כרטיס אשראי ושילם על כולנו.

כשבטי מחתה הוא סתם לה את הפה בנשיקה, גורם ללירז התקף צחוק.

"אתה צריך להתנהג יפה ליד הילד מיקי." נזפתי בו כשבטי לקחה את לירז להתרחץ מכל שאריות האוכל שנמרחו עליו.

"אתה מתכוון ללירז או לעצמך?" עקץ אותי מיקי.

למזלו בטי חזרה עם לירז הרטוב לפני שהספקתי לענות אחרת הייתי רב איתו שוב.

לירז היה עייף וישן לבטי על הכתף כל הדרך חזרה.

כרגיל, אימא של לירז לא הייתה בבית, או אולי כן הייתה ולא פתחה את הדלת. השכבתי את הילד במיטתי והלכתי לישון עם בטי. השבת זה אחד הדברים הכי יפים בישראל. מרגישים שזה יום מנוחה וכולם מבינים שאחרי הצהרים צריך ללכת לנוח.

לקחתי כמה חולצות ומכנסיים נקיים ועליתי למעלה. בטי יצאה מהמקלחת לבושה בחלוק המגבת הצבעוני שהיה קשור ברשלנות כך שכל החזה שלה הציץ החוצה.

היא הסתכלה איך אני מנסה לתלות בגדים בארון, ואני הסתכלתי עליה. אני מסוגל לעשות הרבה דברים, אבל תלית בגדים בצורה יפה ומסודרת הוא לא אחד מהם וזה שהיא עמדה שם, עם שדיים חשופות למחצה, בכלל לא עזר.

בטי לקחה ממני את החולצה ותלתה אותה יפה, ואחר כך תיקנה את הקיפולים של הג'ינס. כמה דקות בידיים שלה והכל נראה מסודר כאילו שיצא מהחנות. "אז מה, אתה תולה אצלי בגדים כי אין לך מספיק מקום בארון? או כי..." היא השאירה את המשפט תלוי ברוב משמעות באוויר, גורמת לי להרגיש כמו טמבל חסר רגישות.

מאיפה היא יכולה לדעת איך אני מרגיש? ברור שהיה עלי לבקש ממנה יפה, ולא סתם להופיע עם הבגדים שלי, כאילו שהיא חייבת לי משהו.

כרעתי ברך לפניה, ליטפתי את ירכיה החלקות, פתחתי את החלוק והנחתי את ראשי על השיער המתולתל והרך שבין רגליה. "בטי אני רוצה..." התחלתי להגיד, ויותר לא יכולתי לדבר. יש מקרים שעדיף לנצל את הלשון לדברים אחרים חוץ מדיבורים. היא גנחה והתיישבה לאט על המיטה, מפשקת את רגליה ופותחת את חגורת החלוק. "תשתוק כבר, תנעל את הדלת ובוא אלי." לחשה בקול צרוד.

נעלתי את הדלת בשתיקה ובאתי אליה, וככה התחלתי לגור עם בטי.             

 

"חשבתי שזה מה שרצית, למה ברחת ככה?"

"כי אני הומו רגשן וטיפש, בגלל זה." מיקי מסובב את גבו אליה ומזעיף פנים.

בטי מחבקת ומלטפת אותו, "רוצה לשמוע על חוויותיה של בת ציון שאינה בתולה יותר?"

"מוותר על התענוג, מספיק שראיתי את הפרצוף שלו, הוא אכל ארוחת בוקר כפולה היום ולא הפסיק לחייך, גם את נראית טוב."

הוא שולח יד ומלטף את לחייה באצבע ארוכה ומטופחת. "אז אתם גרים יחד עכשיו?" היא מהנהנת ומנסה לא לחייך, אבל לא מצליחה.

"בגלל מי אתה מקנא בדיוק בגללי או בגללו?"

מיקי מושך כתפיים ושותק.

1. אחרי החגים

נפגשתי שוב עם דוב ומיקי מיד אחרי החגים. אני לא יודע איך נודע להם על הלוויה, פתאום הם הופיעו בשער של בית הקברות בצור שלום, עוטים כיפות שחורות ופרצופים רציניים.

שנה וחצי לא ראיתי אותם, מאז שהשתחררתי ניתקתי קשר עם כולם. היה הטיול בחו"ל, הייתה לאריסה, אבל הנה הם כאן, עומדים בשקט, מקשיבים איך אני נאבק עם ה'יזכור' בארמית - שפה מחורבנת, לא מספיק שהיתי צריך ללמוד לטינית, אז עכשיו ארמית.

זו הייתה לוויה שקטה מאוד, אפילו סבתא לא בכתה. במשפחה שלי לא בוכים בלוויות, גם את אימא ואת מארק קברנו בלי בכי, ככה זה אצלנו.

אחרי שהכול נגמר בא איש אחד מבוגר שלא הכרתי, לחץ לי את היד והתחיל לדבר עם סבתא ביידיש, לא הבנתי כלום, אבל אני כבר רגיל לזה. מאז שסבא אושפז היא הפסיקה לדבר רוסית, כאילו שרק בגללו היא עדיין עשתה מאמץ ועכשיו גמרנו, היא חזרה ליידיש - שפת האם שלה.

האוטו של הבית אבות חיכה לנו בצד והנהג הדרוזי ישב בפנים וקרא עיתון. כפתרתי את המעיל של סבתא, קשרתי היטב את המטפחת על ראשה והושבתי אותה בפנים, בספטמבר כבר קריר אחרי הצהרים ולא רציתי שתצטנן. נתתי לה נשיקה, שם לב בצער שהיא מתעלמת ממני, והם נסעו.

דוב ומיקי חיכו לי ליד האופנוע. האיש המבוגר היה אתם. דוב לחץ לי את היד וסילק את הכיפה. אצל יהודים הכל הפוך, חובשים כובע בבית כנסת ובבית קברות, ומורידים אחר כך.

דוב אמר, "זה אבא שלי, יש לו הצעה בשבילך."

האיש המבוגר לחץ לי שוב את היד, אמר ששמו צבי דיאמנט ושאל אם אני יכול לדבר אתו על עסקים. הסכמנו להיפגש בקפולסקי בקריון. מיקי, שעד עכשיו שתק, עזר לי לסדר את הרצועות של הקסדה ונישק אותי על הלחי. תמיד הוא עושה דברים כאלה, אפילו בטירונות של גולני הוא היה מנשק את כולם. איכשהו, בגלל שזה מיקי, זה עבר חלק ואף אחד לא עשה עניין.

"התגעגעתי אליך מקסי." אמר במבטא האמריקאי המצחיק שלו והתיישב בסוברו של אבא של דוב.

שמי מקסים, אבל מהיום הראשון שמיקי פגש אותי הוא קרא לי מקס, וככה קוראים לי כל המכרים הלא רוסים שלי.

מיקי לא השתנה בכלל, הוא נשאר גבוה, בלונדיני, עם תלתלים יפים וחיוך אמריקאי אלכסוני, מלא שיניים לבנות וגומות חן.

גם דוב נשאר כמו שהיה, אולי רק קצת יותר שמן. תמיד הוא היה כזה גדול ורחב, מגושם קצת. ראיתי שיש לו טבעת נישואים על האצבע, הוא בטח נשוי ליעל, החברה שלו מהתיכון, שאת התמונה שלה הוא סחב איתו לכל מקום.

בקפולסקי היה חמים ונעים. מוזיקה שקטה וכסאות מתכת מרופדים בבד כחול. מר דיאמנט, שאמר לי לקרוא לו צבי, הזמין לכולנו קפה ועוגות והתחיל לדבר. "דובל'ה אומר שאתה בחור חרוץ עם ראש על הכתפיים ויש לך ידיים טובות. אתה לא פוחד מעבודה קשה, מה?" הביט בי בעיניים עגולות וכהות, כמו של דוב.

"לא." הודיתי ושתיתי קפה. העוגה נראתה טעימה מאוד, אבל לא היה לי תיאבון. נתתי אותה לדוב.

"יש לי בית מלאכה ליד שוק הקריות. איפה עבדת עד עכשיו?"

"עבדתי כמה חודשים בנגריה בנצרת אצל אבו סולימן, עכשיו אני מובטל." כשהציעו לי את העבודה בנגריה בנצרת זה מיד הצחיק אותי. בכל מקום אחר בעולם זה היה מעורר איזה הערה, או לפחות חיוך, אבל דווקא כאן, בארץ הקודש, העובדה שהייתי נגר בנצרת עברה בשתיקה. זאת לא הייתה התעלמות מכוונת, הם פשוט לא קלטו את הפואנטה. מילא, כבר התרגלתי לזה.

"למה פיטרו אותך?" שאל צבי, והסתכל לי ישר בעיניים. הייתה לי הרגשה שהוא בוחן אותי.

"כי אח של בעל הבית השתחרר מהכלא והוא רצה לתת לו עבודה וגם המצב הכלכלי..."  השארתי את המשפט תלוי באוויר, המצב הכלכלי בארץ היה חרא, לא היה צורך לפרט את זה.

צבי הנהן בשביעות רצון. ידעתי שעברתי איזה מבחן, למרות שלא ידעתי בדיוק למה ואיך.

"איפה אתה גר?"

"אצל חבר בנצרת עילית, אבל אשתו עוד מעט תלד ואני צריך לעזוב."

"דובל'ה מתחיל ללמוד בטכניון, אני צריך מישהו שיחליף אותו. תבוא לעבוד אצלי במקומו ותגור עם מיקי ודובל'ה בנשר." פסק צבי.

"אתה לא נשוי דוב?" שאלתי והסתכלתי שוב על היד שלו. כן, פס צר של זהב הבריק על אצבעו הגדולה והשזופה. דוב החליף מבטים עם אבא שלו והסמיק.

"אני פרוד." הוא אמר בקול חנוק קצת.

הצטערתי ששאלתי ושתקתי.

"כולנו גרים בוילה נחמדה מאוד בנשר. לכל אחד יש חדר עם שירותים והכל, וגם די זול שם כי זה ליד בית החרושת למלט." אמר מיקי במהירות, מנסה לשנות נושא. "יש חדר פנוי בשבילך אם אתה רוצה."

בטח שרציתי. מתחתי את הכנסת האורחים של אלכס ואינה מעל ומעבר, הם ישמחו מאוד לראות אותי עוזב.

"איך אתה בבישול ובניקיון?" שאל צבי.

"הוא נקי ומסודר, אבל חוץ מנקניקיות וחביתה הוא לא יודע לבשל כלום." טפח דוב על שכמי בחיוך. אחרי כל הזמן שהיינו יחד בגולני הוא כבר הכיר אותי די טוב.

"אולי הוא למד משהו בינתיים?" אמר מיקי, שהיה בלגניסט ובשלן עוד יותר גרוע ממני.

"אם כבר, אז שכחתי." ניסיתי לחייך. הזיכרון שלי ושל לאריסה מבשלים יחד, ובדרך כלל זורקים הכל לפח והולכים למסעדה, דקר לי בלב.

"מה עם לאריסה?" שאל מיקי, תמיד היה לו כשרון לנחש את מחשבותיי. "אתם עוד ביחד?"

משכתי כתפיים, "היא נשארה באמריקה. חזרתי בגלל סבא." פני נשארו קפואות, אבל ידי רעדו. החבאתי אותם מתחת לשולחן והתפללתי שאיש לא שם לב.

"והקרנבל בברזיל?" שאל דוב. הקרנבל בברזיל היה הפנטזיה שלנו כשקפאנו יחד בבוץ הלבנוני. נשבעתי שדבר הראשון שאעשה אחרי השחרור יהיה לנסוע לריו דה ז'אנרו לקרנבל. במקום זה נסעתי עם לאריסה לארצות הברית - קיום הבטחות זה לא הצד החזק שלי.

"לברזיל עוד לא הגעתי." אמרתי בצער.

"אין דבר, אתה עוד צעיר." אמר צבי וקם, "יש עוד זמן."

"אני כבר כמעט בן שלושים צבי." הזכרתי לו וקמתי גם כן. כשהתגייסתי לצה"ל הייתי כבר בן עשרים ושתיים. נחשבתי זקן ליד כל הילדים בני השמונה עשרה. בגלל השירות בצבא הרוסי לא הייתי חייב להתגייס, אבל התנדבתי לצה"ל כי לא ידעתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלהילחם.

פגשתי את מיקי במרכז קליטה בקיבוץ והתגייסנו יחד לגולני, מיקי לא גמר את הטירונות איתי, שברי הליכה חיסלו את הקריירה הקרבית שלו ואיכשהו הוא התגלגל לפיקוד צפון ומשם לחיל האוויר ואפילו עשה קורס קצינים, אני נשארתי סמל בגולני.

את דוב פגשתי בהרי השוף - המוצב הראשון שהגעתי אליו אחרי קורס מכי"ם. למרות שהייתי רב"ט הוא מיד עשה אותי לסמל המבצעים שלו ולקח אותי איתו לכל מקום. גם ברוסיה וגם בלבנון התעסקתי באותו דבר, שתלתי מוקשים וקצרתי מוות. לא פלא שהכינוי שלי היה מקס הנאצי.

תמיד הסתדרנו נהדר. דוב אמר שהוא סומך עלי בעיניים עצומות, אבל בגלל לאריסה לא שמרתי איתו על קשר. זה מה שנשים גורמות לך לעשות, לבגוד בחברים שלך ולשכוח את ההבטחות שלך.

במגרש החנייה נתן לי צבי צרור עבה של כסף - מקדמה על חשבון המשכורת - אני לא אוהב לקבל סתם כסף, אבל צבי לא היה בן אדם שאפשר להתווכח איתו וחוץ מזה הייתי צריך את הכסף. רציתי לקנות מתנה יפה לאינה ולתינוק וגם לקנות מעיל חורף, בערבים כבר היה קר.

החלטנו שאסע לנצרת, אקח את הדברים שלי ואבוא עוד הלילה לנשר. בקניון בנצרת קניתי את המעיל בשבילי, ושמיכת פוך בשביל התינוק. למרות שאינה נזפה בי על כל הכסף שבזבזתי ידעתי שהם שמחו מאוד. ברוסיה חשבנו שבארץ תמיד חם ונעים, ואוכלים כל היום תפוזים ובננות. מי ידע שהחורף בגליל כל כך קר?

אלכס עזר לי לקשור את הצ'ימידאן עם הבגדים שלי לאופנוע ונזף בי שלא ביררתי כמה כסף ארוויח. "כמה שזה לא יהיה זה יותר ממה שאני מקבל עכשיו." עניתי בקוצר רוח.

אצל אבו סולימאן עבדתי בשחור ולכן לא הגיעו לי דמי אבטלה, ואחרי הלוויה של סבא נגמר לי הכסף. כל הפנסיה של סבתא הלכה לבית אבות וגם זה לא הספיק. הייתי חייב להרוויח כסף כדי שסבתא תוכל להמשיך לגור בבית אבות פרטי ולקבל טיפול טוב.

נתתי לאלכס חמש מאות שקל, לחצתי לו את היד, ליטפתי לאינה את הבטן, אמרתי שלום ונסעתי. נשארו לי עוד שש מאות ש"ח. את שכר הדירה יהיה עלי לשלם בסוף החודש הבא, ובינתיים אסתדר כבר איכשהו.

היה כבר חשוך בשעה שבע בערב. נסעתי ברחוב הדקל וחיפשתי את בית מס 15 שהיה אמור לעמוד בקצה הרחוב, ליד גן שעשועים. ראיתי בחורה שעמדה והיססה מול שער חלוד. הייתה לה מזוודה אחת ושני תיקים גדולים, גזרה עגלגלה ורעמת שיער גלי פרוע בצבע חום בהיר, היא הייתה עטופה בדובון ישן ונעלה נעלי התעמלות מרופטות. היא הסתובבה ובחנה אותי בעיניים גדולות. לאור הפנס של האופנוע הן זהרו בצבע חום זהוב. עצרתי את האופנוע לידה ובדקתי את מספר הבית, הגעתי לכתובת הנכונה.

"גם אתה מחפש את הבית של מיקי ודוב?" שאלה בקול נמוך ומלטף.

כבר שמעתי את הקול הזה פעם חשבתי, ואז נזכרתי. היא השתנתה מאוד מאז שראיתי אותה לאחרונה בפיקוד צפון. היא הייתה אז רזה יותר, עם שיער קצר בלונדיני, עם שפיצים על המצח, חצאית קצרה ומבט מוטרד. היא ולאריסה חלקו חדר במעונות הבנות, יחד עם עוד שתי חיילות.

שמה היה בטי והיא עבדה במרכזיה, חברותיה לחדר התבדחו שכל מי שרצה היה יכול להתקשר אליה ולהזמין ממנה מספר. הן צחקו כשסיפרו לי עליה וגם אני חשבתי אז שזה סיפור משעשע.

"כן, אני מחפש את הבית של מיקי ודוב."  אמרתי, לקחתי ממנה את התיקים ותליתי אותם על האופנוע.

היא פתחה את השער והניחה לי להיכנס ראשון. הייתה שם מדשאה מוזנחת, שביל אבנים, וכמה מדרגות שהובילו לכניסה מוארת קלושות.

"את בטי, נכון?"  שאלתי, ודפקתי על הדלת.

היא הניחה את המזוודה לצידה, לאור המנורה ראיתי שפניה עגלגלים יותר מכפי שזכרתי ושערה ארוך יותר.

"כן, לא חשבתי שתזכור אותי."

"בטח, אני זוכר אותך מפיקוד צפון." עניתי.

היא הסמיקה, תקעה את העיניים באדמה ולא הרימה את הראש עד שמיקי פתח לנו את הדלת וחיבק אותה בשמחה.

"איזה יופי שהגעתם יחד." קרא בעליזות. "גם בטי עובדת ב’יהלום’. היא תגור כאן ותטפל בנו. בטי, את זוכרת את מקס פרידמן? הוא יגור בחדר לידי וממחר הוא יחליף את דוב."

בטי הסתכלה עלי בעיני ענבר גדולות ויפות. "בטח שאני זוכרת, אתה החבר של לאריסה, מקס הנאצי." אמרה והושיטה לי את ידה ללחיצה.

כשמדביקים לך כינוי בצבא אין טעם להתנגד, ולכן לא מחיתי אף פעם, אבל אני שונא את הכינוי הזה. עד היום אף אחד לא קרא לי ככה בפנים, רק מאחורי הגב, אבל ידעתי שהם קוראים לי ככה וגם ידעתי למה. הייתי קפדן בטירוף. כשמתעסקים עם מוקשים וחומרי נפץ עדיף להיות פרפקציוניסט מאשר מת - תסמכו עלי, אני מדבר מידע אישי - בכל זאת שנאתי את הכינוי הזה. לכן, במקום ללחוץ לה את היד, הסתכלתי לה ישר בפנים ואמרתי, "ואת בטי המרכזנית שמחלקת מספרים לכל מי שמתקשר?"

כף היד הקטנה והעגלגלה שהיא הושיטה לי נשמטה לצידה, פניה הלבינו, היא הסתובבה ויצאה החוצה.

החלפתי מבטים עם מיקי. הוא הסתכל עלי כאילו דרסתי כרגע את כלבו האהוב. יצאתי אחריה, היא נאבקה להוריד את התיקים שלה מהאופנוע.

"אני נורא מצטער בטי, לא התכוונתי להעליב אותך." התנצלתי ולקחתי ממנה את התיקים הכבדים. 

"גם אני מצטערת שקראתי לך ככה, לא ידעתי שזה מרגיז אותך." ענתה ונשכה את שפתיה האדומות והמלאות, לרגע מטורף אחד שאלתי את עצמי איך זה יהיה לנשק אותן. נפרדתי מלאריסה לפני שישה חודשים ומאז לא חשבתי בצורה כזו על אף אחת.

"בואי נשכח את מה שאמרנו ונכנס." אמרתי בפייסנות.

בטי עדיין היססה, אבל פתאום נשמעה נביחה ומאחורי הבית הופיע כלב לברדור גדול ולבן, קשקש בזנבו בעליזות, וניגש אל בטי שקפאה במקומה מבוהלת.

נעמדתי בינה ובין הכלב והנחתי יד על הקולר שלו, הוא הפנה אלי את תשומת ליבו והחל ללקק אותי. זה היה כלב צעיר, כמעט גור, מאוד ידידותי ומלא שמחת חיים. בטי התחילה לסגת לכיוון הפתח, מסתכלת על הכלב כאילו היה מפלצת איומה.

"הוא חמוד בטי, אין לך מה לפחד." אמרתי בחיוך מעודד.

"לני אמרה שהוא גור קטן, אבל הוא נורא גדול." התלוננה בטי וברחה פנימה.

התברר שלני היא אילנה טל - המזכירה של חברת ‘יהלום’. היא התגוררה לבד בקומת המרתף של הבית הגדול של דוב. בקומת הכניסה היו שלושה חדרי שינה. דוב גר ביחידת ההורים בעלת השירותים הנפרדים. ממול היו עוד שני חדרי שינה קטנים יותר עם מקלחת ושירותים משותפים, שנועדו לי ולמיקי.

החדר של בטי היה עלית גג שנחבאה מתחת לגג הרעפים, ועלו אליו במדרגות ברזל מתפתלות סביב עמוד מתכת. החדר בעל התקרה המשופעת היה מצופה כולו עץ ועמד בו ריח טוב של עץ אורן. בטי נשמה אותו עמוקות וחייכה.

עמדתי מאחוריה עם התיקים הכבדים ובדקתי את השטח. אחרי כל הזמן שביליתי בנגריה נעשיתי מומחה לגימור של עבודות עץ. מישהו עבד פה יפה מאוד והקדיש הרבה זמן לשיוף ולציפוי לכה.

המקלחת הייתה תחומה בלבני זכוכית. היה ארון קיר גדול עם מראה, חלון קוקייה ענק, עם אדן רחב ונמוך שאפשר היה לשבת עליו ולהסתכל על הכרמל שהתנשא באופק.

את הריהוט השלימו מיטת מתכת זוגית עם ראש מעוגל, עשוי פיתוחים וסלסולים, שתי שידות קטנות תואמות ושולחן כתיבה עם מחשב ומדפסת. היה גם כיסא משרדי בלוי וערמת קרשים היו זרוקים בפינה ליד צנצנת מלאה ברגים.

"זו אמורה להיות כוננית." אמרה בטי. "נכון שהריח פה נהדר?"

בין הקרשים היה מברג פיליפס צהוב וכמה משולשי מתכת. הנחתי את התיקים הכבדים והתחלתי להרכיב את הכוננית. זה לא היה מסובך, חמישה מדפים מונחים על שני סולמות.

עד שבטי גמרה לסדר את מעט הבגדים שהיו לה בארון גמרתי את ההרכבה. בדקתי את הארון, שתי דלתות הזזה מעץ מייפל גושני, מצופה בשלוש שכבות של לכה תוצרת גרמניה בגוון משי מט, שלוש סלסילות מתכת מתוצרת בלום, ומדפים מסנדוויץ' עם ציפוי פורמייקה מט לבנה. יפה מאוד, מישהו השקיע כאן הרבה עבודה וכסף.

מצא חן בעיני הרעיון שבטי תישן שם. "בואי נזיז את המיטה מתחת לחלון, ואז תוכלי לשים את הכוננית מולה. יהיו לך פינת שינה ופינת עבודה." הצעתי, בטי הסכימה בהתלהבות.

הזזנו את המיטה, הצמדתי את הכוננית לקיר עם כמה ברגים ובטי הוציאה המון ספרים מהתיקים ומהמזוודה - עכשיו הבנתי למה הם היו כל כך כבדים - והעמידה אותם על המדפים. היו שם כמה ספרים שחורים ורציניים עם כתובות זהובות בעברית, ספרי היסטוריה, ביוגרפיות וגם ספר מתמטיקה והנדסה לכיתה י"ב.

"אני צריכה להשלים בגרות במתמטיקה." היא אמרה, "זה נורא קשה."

"אני אשמח לעזור לך ללמוד מתמטיקה בטי." אמרתי והופתעתי למצוא את עצמי מלטף את ידה הקטנה שהייתה מונחת על השולחן. היא משכה אותה מיד, מבוהלת.

"לא תודה." אמרה בתוקף, אבל הקול שלה רעד קצת, והפנים שלה, שהיו בצבע שחום זהבהב יפה, נעשו לבנים פתאום.

זה היה מביך, לא עלה בדעתי שאני מפחיד כל כך. למזלי קראו לבטי מלמטה והיא ברחה מיד, יורדת בזריזות במדרגות המתפתלות. היא לבשה חולצת טרנינג ענקית בצבע סגול עם עיגולים ורודים על המרפקים וקשה היה להבחין בדיוק בגזרתה דרך כל הבד העבה הזה. ממבט ראשון היא עשתה רושם מגושם, אבל היו לה תנועות קלילות, מלאות חן.

מה ששמעתי עליה, בעיקר מלאריסה ומשתי החברות שלה, ייבגניה ונטשה, שהיו איתה בחדר, לא תאם כלל את התנהגותה. 

לני ודוב חזרו מהקניות עמוסים מצרכי אוכל. מיקי הסביר לי שבטי תשלם עבור שכר הדירה בעבודות הבישול והניקיון שתעשה למעננו. זה היה רעיון של צבי שרצה שדוב יאכל אוכל ביתי חם ויגור בבית נקי.

היא התחילה להכין לנו ארוחת ערב. לני ניסתה לעזור, אבל הייתה חסרת תועלת בערך כמונו, הבנים.

בטי נתנה לה לגרד גבינה צהובה ובינתיים הכינה שקשוקה בתוך מחבת ענקית עם מכסה שקוף. הבחנתי שתנועותיה זריזות וחסכוניות ובאורח פלא היא מצליחה גם לבשל וגם להשתלב בשיחה.

"מי הנגר שעשה את עלית הגג?" שאלתי, "עבודה ממש יפה, מזמן לא ראיתי גימור כל כך מושלם."

דוב ומיקי החליפו מבטים ושוב הצטערתי שפתחתי את הפה.

"בעיקר אבא." ענה דוב בקול החנוק הזה, שנשמע מאוד לא מתאים לקצין שהכרתי. "יש לו ידי זהב, גם אני עזרתי קצת, והצביעה היא עבודה של מיקי. זה היה צריך להיות חדר העבודה של יעל."

הוא דחף את הצלחת שלו והתחיל לבכות. הפסקנו לאכול וחיפשנו מקום להחביא את עצמנו.

זה דבר אחד כשחבר יושב אתך לבד ומקטר, ואפילו בוכה קצת, וזה לגמרי אחרת שבן אדם מבוגר מתחיל לילל ככה בציבור. לא שלא הבנתי אותו, גם אני הרגשתי ככה לפעמים בגלל נשים, בעיקר בגלל לאריסה, אבל אף פעם לא עשיתי מעצמי צחוק לפני כולם.

רק בטי לא התרגשה, היא קמה, חיבקה את דוב ולקחה אותו לחדר שלו, מדברת איתו בשקט ומלטפת לו את הגב.

כשגברים מסתכלים על נשים הם בודקים קודם כל את השדיים ואחר כך את השאר. יש כאלה שמסתכלים על הרגלים, או על התחת, או אפילו על העיניים, אבל אני, מיד אחרי שאני בודק להן את החזה והישבן, אני עובר לכפות הידיים. אני אוהב נשים עם ידיים עדינות, כאלו שגם אם תחטוף מהן סטירה היא תהיה כמו לטיפה. כף היד של בטי הייתה מושלמת, רק חבל שהיא הייתה מונחת על גבו הגדול והרחב של דוב.

מיקי התאושש ראשון והמשיך לאכול. "בטי מבשלת ממש מצוין." אמר, מנסה, כמו תמיד כשהמצב נעשה מביך, לשנות נושא. "אני חושב שצבי מקווה שהיא ודוב... אתם יודעים?"

השקשוקה הייתה מצוינת, במיוחד עם הפיתות הטריות, אבל האוכל הטעים נתקע לי בגרון. הרעיון שדוב ובטי… לא הבנתי למה, אבל זה לא מצא חן בעיני. "אני לא חושב שזה רעיון טוב, שמעתי סיפורים מאוד לא יפים על בטי…"

"ממי, מלאריסה?" התרגז מיקי. הוא אף פעם לא סבל את לאריסה, ואף פעם לא התפעל מיופייה.

"טוב, בפיקוד צפון הן גרו באותו חדר." התנצלתי, מצטער שפתחתי את הפה, מה אכפת לי ממנה בכלל?

לני ששתקה עד עכשיו התערבה פתאום בשיחה. היא הייתה בחורה גבוהה ודקה, עם שיער שחור קצר, עיניים כחולות ויפות ותנועות מסורבלות וחסרות בטחון כמו של נערה מתבגרת, למרות שהייתה לפחות בת שלושים. "אני בטוחה שזו סתם רכילות מרושעת. אני מכירה את בטי כבר שנה והיא אף פעם לא התעניינה באף אחד, אפילו לא בשטרית המסכן שהתאהב בה מהרגע הראשון שלה ב’יהלום’."

מיקי הנהן והוסיף, "הכל בגלל לאריסה והחברות הרוסיות הסנוביות שלה, הן תמיד נהנו להציק לה. מזל שהצלחתי להעביר אותה יחד איתי לחיל אויר."

למרות שלא אהבתי את ההערה שלו הנחתי שהוא צדק. לאריסה, כמו הרבה עולים אחרים מרוסיה, הרגישה תרבותית ומיוחסת יותר מהנייטיב הישראלים ושנאה את ישראל ואת הישראלים, ובמיוחד תיעבה את הצבא הישראלי שהתעקש לגייס אותה - בטי המסכנה בטח אכלה ממנה המון קש.

בטי יצאה מהחדר של דוב סמוקה כעגבנייה, שערה היה פרוע והבחנתי בסימן אדום על צווארה העגול והיפה. הסימן המכוער הכתים בגסות את עורה החלק, ואם זה לא היה דוב דיאמנט, הקצין שלי, ומי שהחשבתי כאחד מחברי הטובים, הייתי נכנס פנימה ומרביץ לו בלי לנסות בכלל לברר מה קרה.

היא התחילה לפנות את הצלחות מהשולחן וידיה רעדו בעצבנות. הייתה לי הרגשה שאם לא היינו שם היא הייתה מתחילה לבכות. עיניה הבריקו מדמעות, אבל היא העסיקה את עצמה בכלים ובמדיח, מקימה המון רעש עם הסכו"ם והכוסות.

לני ניגשה אליה וחיבקה אותה, "מה הסימן הזה על הצוואר שלך?" שאלה, מלטפת את שיערה הפרוע של בטי, מנסה להחליק אותו.

"זה כלום, את יודעת איך אני, כל נגיעה עושה לי סימן." ענתה בטי. לדעתי החיבוקים של לני רק הלחיצו אותה עוד יותר, אבל אולי טעיתי.

"שאני אגש אליו, או אתה?" שאל מיקי, ידעתי שאין לו חשק גדול להתעמת עם דוב. מיקי אף פעם לא הסתיר את זה שהוא הומו, ודוב אמנם הודה שמיקי בחור נהדר ולא משנה מה הוא מעדיף לעשות במיטה, אבל תמיד שררה ביניהם מתיחות לא נעימה.

נכנסתי לחדר של דוב, הכל היה שם הפוך ומבולגן. בגדים, עיתונים, ספרים ושיירי אוכל היו מפוזרים בכל מקום. דוב רבץ על מיטה זוגית ענקית, מפלצת כבדה עשויה עץ מהגוני כהה, מגולף ומבריק. עמדתי והסתכלתי עליו מהורהר, שואל את עצמי מה לעשות. יחסית לצבא הרוסי בצה"ל לא עושים סיפור גדול מדרגות, בכל אופן לא בגולני. תמיד אמרתי לו מה שחשבתי בלי לעשות חשבון, אבל למרות זאת הוא תמיד היה המפקד ואני הסמל. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי איתו בלי שתהיה בינינו מחיצה של דרגות, מצד שני אבא שלו יהיה הבוס שלי ואני גר אצלו... מסובך מאוד.

שתקתי והסתכלתי סביבי.

"בטי צריכה לנקות כאן, כבר שבוע שלא ניקו אצלי." התלונן דוב.

דוב בא ממשפחה עשירה והיה רגיל שכולם ישרתו אותו וימלאו את פקודותיו. אולי בגלל זה הוא היה קצין טוב, היה לו המון בטחון עצמי. מצד שני מה זה שווה אם כשלון אחד עם אישה הרס אותו לגמרי?

"אתה יודע שאתה מתנהג כמו תינוק מפונק?" התיישבתי מולו על כיסא מרופד, תפסתי לו את הברך וניערתי אותו קצת, "בטי יצאה מכאן עם סימן אדום על הצוואר, מה זה צריך להיות?" נזפתי בו.

הוא התחיל שוב לילל. התיישבתי לידו וחיבקתי אותו. הוא הסריח מבירה, מצאתי שלוש פחיות טובורג מאחורי הגב שלו. המשכתי לנזוף בו בעדינות והוא הבטיח להתנצל לפני בטי ולנקות לבד את הבלגן שעשה ובסוף נרדם, ראשו על כתפי.

בטי נכנסה שוב והשאירה את הדלת פתוחה לרווחה. היא התחילה לאסוף את הלכלוך לתוך שקית ניילון גדולה. השכבתי את דוב על המיטה חלצתי את נעליו והתחלתי לעזור לבטי לאסוף הכל. הסימן על צווארה דהה לורוד עדין, ופניה היו חתומות. היא הודתה לי בנימוס ויצאה. נגררתי אחריה וניסיתי להביא תועלת. "את לא עייפה? אפשר לסדר גם מחר." אמרתי לה, למרות שאני שונא להשאיר אחרי מטבח מטונף.

"אני אוהבת להשאיר מטבח נקי ומסודר לפני שאני הולכת לישון. נורא מדכא לקום בבוקר למטבח מלוכלך." אמרה בטי.

התשובה שלה מצאה חן בעיני מאוד. שפכתי את הפח, ועזרתי לה לשטוף את הרצפה. בבישול אני חלש, אבל סדר וניקיון זה הצד החזק שלי. יחד גמרנו לנקות הכל מהר מאוד.

"תודה מקס." היא אמרה, קצת יותר בחמימות, אך עדיין בפנים רציניות של נזירה, והלכה לישון.

אחרי שהיא הלכה ישבתי קצת עם לני ומיקי וראיתי סרט בטלוויזיה הענקית שבסלון, ואחר כך גם אני הלכתי לישון.

ככה נגמר היום הראשון שלי בבית מס' 15 ברחוב הדקל.       

 

"זוזי בטי תני לי מקום," מיקי נשכב לצידה על הספה ונתן לה ביס מהקרמבו.

"נו, מה דעתך עליו עכשיו?"

"הוא הציע לי עזרה בלימודים ונגע לי ביד והוא עוזר לי בניקיון." מיקי מתיישב והביט בה בעיניים פקוחות לרווחה. "נגע לך ביד? אני לא מאמין ואת עדיין כאן? לא התמוססת?"

בטי דחפה אותו חזרה למצב שכיבה, "שתוק ותעשה לי מסג', טמבל."

"הוא חמוד נכון?" שאל מיקי בקול רך, ועיסה את כתפיה, מחייך חיוך מתוק.

"לא מיקי. אתה חמוד, דוב די חמוד, אבל מקס לא חמוד. הוא עצוב ומתוח וכנראה חרמן, אבל לא חמוד."

מיקי נישק את עורפה נשיקות קטנות ומרפרפות, והיא הצטמררה. "מספיק עם זה שפירא, תזכור שאתה הומו, לך לנשק את מקס החמוד."

"הלוואי ויכולתי, הוא לא משלנו, ומה שלום בתולת בת ציון? עדיין עם שריטה במוח?"

"כן מיקי, עדיין עם שריטה תוצרת מאה שערים."

"זה מתחיל להיות עבש, הקטע הזה, את לא חושבת?" קולו איבד את מתיקותו ונעשה חריף, "תציעי לו שיעורי קריאה בעברית ותלבשי את החלוק התורכי. אני רוצה לעשות שידוך בין שני החברים הכי טובים שלי."

בטי צחקקה. "אתה חושב שחלוק מגבת ישן עם פסים צבעוניים יגרום למקס להתעניין בי?"

מיקי החל לעסות את כפות רגליה היחפות. "לא החלוק טמבלית, המחשוף שלך."

"נו טוב, אם אתה אומר... אבל הוא היה חבר של לאריסה, איפה היא ואיפה אני?"

מיקי טפח על ראשה בחיבה, "בדיוק, איפה היא, השחיפה, השקרנית, והבזבזנית הזו, ואיפה את, עסיסית, מתוקה, בתולית ויודעת לבשל."

בטי החזירה טפיחה על ישבנו. "הוא מאמין שאני בטי המרכזנית המתמספרת."

"ואת מאמינה שהוא מקס הנאצי שמעדיף שרמוטות בלונדיניות. שניכם טועים. תעשי מה שאני אומר ותזכי למצוות." 

 

כמה ימים אחר כך כבר גיבשנו סדר יום קבוע. אני קם כל יום בשעה שש בערך ומדליק את הבוילר בשביל מיקי המפונק שלא מוכן להתגלח עם מים קרים. לי לא אכפת, אני רגיל לקור, ובישראל אף פעם לא ממש קר. אחרי שאני מתרחץ ומתלבש אני מעיר את מיקי וגורר אותו מהמיטה למקלחת, אחרת הוא שוב יירדם. אחר כך אני הולך למטבח ובטי כבר שם, מגישה לי קפה, מכינה לכולם קופסאות אוכל לצהרים. עד שבע בבוקר כולם כבר במטבח, שותים קפה, אוכלים עוגיות או טוסטים. הרדיו מקשקש חדשות, בעיקר על לבנון. בשבע וחצי אנחנו יוצאים לדרך בסובארו הישנה של 'יהלום'.

דבר ראשון אנחנו בודקים את הארובות של בית חרושת נשר. צמד הארובות אמורות לפלוט עשן דליל ומסונן, אבל בערך פעמיים בשבוע הפילטרים נסתמים והעשן נעשה לבן וסמיך, ואז בטי אומרת ששוב יש לנו בית חרושת לעננים. אנחנו מגיעים לצומת הצ'ק פוסט ומיקי יורד וממשיך באוטובוס לחיפה. הוא מנהל לשכה במשרד עורכי דין גדול ואסור שאף אחד ידע בעבודה שהוא הומו, אחרת הוא יעוף כמו טיל.

לפעמים גם דוב נוסע איתנו לעבוד 'יהלום', אבל כשהוא לומד הוא לוקח את האופנוע שלי ונוסע לטכניון.

אני מחנה את הרכב בחניה של שוק הקריות ואנחנו נכנסים לעבודה דרך דלת המתכת הגדולה והכחולה של בית המלאכה. בטי מדליקה את מכונת הפיתוח ומתחילה לעבוד במעבדת הפלדה. לני פותחת את הכניסה הראשית, מדליקה את המזגנים, ואני ממלא מים במחם ומדליק אותו. ככה מתחיל יום העבודה שלנו.

'יהלום' הוא מקום קטן ומשפחתי. יש בו שתי קומות, קומת הגרפיקה וקומת בית המלאכה. בקומת הגרפיקה נמצאת הכניסה הראשית, שם יושבת לני המזכירה ומפקחת על כל הנכנסים והיוצאים, שולטת על הטלפונים ועל הפקס ומטפלת בבירוקרטיה. החדר של צבי צמוד לשלה, יש בו שולחן כתיבה ענקי עם המון טלפונים ובלי מחשב, צבי לא מאמין במחשבים.

מחלקת הגרפיקה נמצאת באולם גדול ומרווח מול המשרד, ליד מחשבי מקינטוש יושבות שלוש גברות נחמדות שמטפלות בגרפיקה של הגלופות. הבנות - נשים נשואות ואמהות לילדים - הן רחל, אתי ושולה. הכי ותיקה היא שולה, מנהלת העבודה של הגרפיקה, שהתחילה לעבוד עם צבי בבית המלאכה מהיום הראשון. מול המשרד נמצא חדר האוכל שלנו, יש בו שולחן ארוך וכסאות, כיור גדול, מדיח כלים, מחם פח גדול, מקרר ומיקרוגל. כל יום בתשע וחצי אנחנו שותים שם קפה, ובשעה אחת אוכלים ארוחת צהרים.

ביום הראשון שהגעתי ל'יהלום' אמר לי צבי לתקן את המחם כי הוא נוזל. רק אחרי שהחלפתי את הפקונג וניקיתי אותו מאבנית, הוא לקח אותי לבית המלאכה. שם תיקנו ובנו כל מיני מכונות לפי השרטוטים שסיפק להם גיל לוי, מנהל בית המלאכה. גיל הוא מעין שותף של דוב, והמשרד שלו נמצא בגלריה המשקיפה על בית המלאכה.

בימים הראשונים הייתי עסוק מאוד. למדתי את העבודה והשתדלתי להכיר את הקולגות ולהבין מי נגד מי. התברר שגיל וצבי שותפים בבעלות על בית המלאכה. גיל מנהל את העבודה בבית המלאכה וצבי מנהל את עסקי הגלופות והיבוא של החומרים. התפקיד שלי הוא לנהל את העבודה. אני עוזר, סוחב, מרים, חותך גלופות, שולח חבילות, מקבל משלוחים, ומתרוצץ כמו עכבר למעלה ולמטה.

את בטי אני פוגש בדרך כלל רק בזמן האוכל. רוב הזמן היא יושבת ליד המיקרוסקופ או מפתחת גלופות.

היא יוצאת מהמעבדה רק כדי להביא קסטות לפיתוח מהמחשב בגרפיקה, או כשהיא הולכת לשירותים. שירותי הבנות נמצאים בפינת בית המלאכה וכל בחורה שהולכת לבית שימוש עוברת דרך האולם הגדול והמטונף שקירותיו עשויים לבנים לא מטויחות, והוא עמוס מכשירים רעשניים ומסריח משמן מכונות.

העובדים הראשיים בבית המלאכה הם ברקו הרומני ושמחון המרוקאי. שני גברים בני למעלה מחמישים, אחד גרוש והשני אלמן. הם עובדים יחד כבר עשרים שנה ותמיד רבים ומתווכחים ואחר כך משלימים.

ברקו גדול ושמן, עם שיער קצר לבן, פנים אדמדמים ומבטא רומני חזק. שמחון דק ושחום, כיפה סרוגה על ראשו, בעל מבטא מרוקאי ומזג נוח. תמיד הוא מנסה לפשר בין כולם, ולפייס את ברקו הרגזן, ומזכיר לו לשמור על לחץ הדם שלו.

הם אף פעם לא מסתכלים על הנשים שעוברות בדרך לשירותים. שטרית וואניה כן מסתכלים, וגם מעירים הערות שאני נאלץ לשמוע כי חלק גדול מהעבודה שלי הוא בקצה אולם בית המלאכה. שם אני מסמן כל מיני ברזים וצינורות בעזרת הטכנופור – מכשיר רעשני לסימון על מתכת, או בעזרת הלייזר שעושה אותו דבר, אבל בשקט. גם חיתוך גלופות הפלסטיק בגיליוטינה הוא חלק מעבודתי. לשמחתי הרבה העיסוק בהזמנה וברישום הגלופות הוא עבודה של בטי, כך שתמיד היא באה אלי כשחסרות גלופות. בשעה ארבע אנחנו גומרים לעבוד והולכים לעשות קניות בשוק הקריות ואחר כך נוסעים הביתה. כולם בשוק הקריות מדברים רוסית, גרוזינית או קווקזית. בטי נכנסת כמו מלכה, עוברת מדוכן לדוכן, קונה פה ושם, מברכת את כולם, שואלת מה נשמע ואיך הילדים והאישה. אני הולך אחריה, סוחב את הסלים עם הקניות ומתרגז בשקט מהמבטים שחלק מהגברים נועצים בה. למזלי היא לא יודעת איך אני חושב עליה כשאני לבד מתחת לשמיכה, אחרת היא לא הייתה מסוגלת להסתכל לי בעיניים.

גם אחרי העבודה בטי תמיד עסוקה. הרבה פעמים היא יוצאת וחוזרת רק בערב. היא עושה ניקיון בבית של זקן אחד בטבעון, לומדת באוניברסיטה הפתוחה, לומדת פעם בשבוע בחוג גרפולוגיה וכמעט כל יום שישי היא עושה בייביסיטר.

לפי הצעתו של מיקי קבעתי עם בטי ללמד אותה מתמטיקה כל יום שני בערב,  ובתמורה היא קוראת איתי מידי פעם ספר בעברית כדי לשפר את הקריאה שלי. התחלנו עם ספר מתח קליל. אני קורא לאט ומתקשה להתרכז בגלל חלוק המגבת הצבעוני והמרופט של בטי שנפתח כל הזמן באזור החזה. מיקי יושב מאחורינו על הספה ומגחך לשמע השגיאות שלי בעברית. הוא יודע יפה מאוד למה אני מבולבל, וזה מצחיק אותו. כל לילה לפני השינה מיקי בא לחדרי ויושב לדבר איתי קצת. אני אחד האנשים היחידים שהוא יכול לדבר אתם בגלוי על ג'פרי, האקס המיתולוגי שלו, והוא היחיד שסיפרתי לו קצת על לאריסה, מלכת השלג כמו שהוא קרא לה.       

"אז איך העבודה מקסי?" מיקי נשכב על המיטה לצידו של מקס ומתמתח באנחה. "מתי תתחיל להשתפר קצת בקריאה, בטי חושבת שאתה טמבל מושלם." הוא צוחק מתהפך על בטנו ומניח את ראשו המתולתל על חזהו של מקס, מפריע לו לקרוא, "אולי תזמין אותה לצאת אתך, מה דעתך?"

מקס דוחף את ראשו של מיקי מעליו ומתכסה בשמיכה, "אני עייף. לילה טוב מיקי."